מחבר: בני דויטש

  • סיבוב התרשמות: ימאהה נייקן על כבישי ישראל

    סיבוב התרשמות: ימאהה נייקן על כבישי ישראל

    צילום: תומר פדר

    • יתרונות: עיצוב רדיקלי, אחיזה בחלק הקדמי, ביטחון בפניות, התנהגות דינמית, אבזור, מנוע MT-09
    • חסרונות: משקל על הפרונט, בולם אחורי בינוני
    • שורה תחתונה: יציאה אדירה של ימאהה, מכונת ספורט לפיתולים שנותנת המון ביטחון בתוך הפנייה
    • מחיר: 109,985 ש"ח על הכביש
    • מתחרים: אין. הנייקן יושב בקטגוריה משל עצמו
    • לרכיבת מבחן על ימאהה נייקן – לחצו כאן

    צילום ועריכה: שי דרויאק

    בעולם הדו-גלגלי, כל אופנוען 'אולד סקול' ימהר לבטל כל המצאה מוטורית ששוברת את השילוב הקדוש של 2 גלגלים, הילוכים וקלאץ' שמשודכים למנוע בעירה פנימית רועש וטוב.

    למה?  פשוט ככה.

    אנחנו אוהבים את התחושות שהשילוב הזה נותן לנו. 2 גלגלים, שמפליקים את המכונה מצד לצד במהירות ודורשים מעט שטח פנים, מה שמשאיר לנו המון אופציות של קו רכיבה. הילוכים וקלאץ' שמאפשרים לנו להיות בשליטה כל הזמן על הכוח והחלקות שהמנוע מעביר לגלגלים. וכן, אופנוענים מכורים לשליטה. וגם מנוע בעירה פנימית, כי איך אפשר בלי הסאונד הנפלא הזה?

    אבל העולם משתנה, והיצרנים מנסים שוב ושוב לשבור את המעגל, להראות לנו את העתיד, ולנסות להשיג את עולם הרכב המתקדם והמתפתח. הדרך שלהם להצליח לחנך אותנו היא על-ידי כך שהם ינסו להוכיח שהשינויים שהם עושים לא משפיעים על התחושות והחוויה. רק שבסוף כמעט תמיד הם כן משפיעים. ואם אתם מנסים שלא לשנות את התחושות, אז תשאירו את מה שכבר עובד.

    כך או אחרת, יש כבר לא מעט אופנועים על הכבישים ששברו את המעגל המקודש שלנו, האופנוענים. אופנועים כמו 'זירו', שהעיפו לפח את מנוע הבעירה הפנימית וגילו לנו את פלא המומנט האבסולוטי של המנוע החשמלי, אבל העלימו את סימפוניית האגזוזים האהובה שלנו. לפעמים זה מעצבן, בעיקר כי הם מראים לנו איך ייראה העתיד היעיל והפחות רועש, ואנחנו, שמרנים שכמונו, לא בנויים לשינויים. או למשל יצרנית-על כמו הונדה שהוציאה גרסה אוטומטית לאפריקה טווין, כי ללחוץ על ידית הקלאץ' זה מעייף, וגם ככה מחשב יעשה את זה הרבה יותר טוב וחלק מאתנו.

    ימאהה נייקן - שובר פרדיגמות
    ימאהה נייקן – שובר פרדיגמות

    אבל מה עם השליטה שאנחנו כל-כך אוהבים? ואיפה הכיף בלרכוב על מכונה שמחליטה בשבילך? ולמה נתקענו על הנוסחה של שני גלגלים וזהו? הרי אם יש משהו שאנחנו שונאים זה לאבד את הקדמי. גלגל אחורי מפרפר על הגז או מחליק בבלימה חזקה זה יופי וזה אחלה וזה כיף. גלגל קדמי שמחליק יותר משבריר שנייה אומר שכוח הכבידה הולך ללמד אותך עכשיו שיעור חשוב בצניעות, וזה לא נעים.

    אז כשיוצא לעולם דו-גלגלי שהוא בעצם תלת-גלגלי, אתה אומר – וואלה, אולי זה לא כל-כך גרוע. רק שבמציאות פגשנו עד היום רק קטנועים כאלה, שמעבר לניתוק הרגיל של קטנוע הוסיפו עוד תחושה מוזרה ולא מתקשרת לפרונט.

    שלא תבינו אותנו לא נכון, הקטנועים התלת-גלגליים הם לדעתנו דבר נפלא שהמלצנו עליו ללא מעט חברים שחיפשו קטנוע בטוח ליום-יום. אבל מי שבוחר לקנות קטנוע, כבר ויתר על שמחת החיים שאופנוע יעניק לו בכל קפיצה קטנה למכולת.

    ואנחנו, שאוהבים אופנועים ותחושות ושליטה, לא יכולים ככה.

    אנחנו, חולי שליטה שכמונו
    אנחנו, חולי שליטה שכמונו

    ואז הגיע הימאהה נייקן

    ב-2016 הוכרז לראשונה שדגם הקונספט – שהוצג שנה קודם לכן – עובר לייצור סדרתי, ובין שלל ההכרזות שהיו באותה שנה, זאת של ימאהה תפסה את תשומת ליבנו באופן מיוחד. המראה יוצא הדופן והאגרסיבי עם שלושת הגלגלים, ארבעה בולמים כחולים בוהקים ופרונט מנופח, גרמו לנו לתהות למה לעזאזל ימאהה מכניסים את עצמם להרפתקה הזאת ומצטרפים למועדון החברות ששוברות את המעגל המקודש שלנו פעם אחר פעם.

    והנה אנחנו מורידים 2 הילוכים וטסים קדימה בזמן אל שלהי קיץ 2018, להרי ירושלים, שם בחרו אנשי מטרו להשיק את התלת-גלגלי החדש שרק כמה ימים קודם לכן נחת בארץ. אביעד כבר רכב עליו בהשקה העולמית באלפים האוסטרים, אבל אנחנו רצינו לדעת איך הנייקן המיוחד מתנהג כאן אצלנו, בכבישים המוכרים והשבורים שלנו.

    יש הסבר מדעי ומורכב על איך הצליחו המהנדסים של ימאהה לגרום לשני גלגלים מקדימה לפנות ולספוג כמו גלגל אחד, אבל בשביל זה יש את אביעד העורך שלנו, והוא באמת מבין בדברים האלה. אני בעיקר רוצה לדעת איך זה מרגיש ולמי זה בכלל מיועד.

    2 גלגלים מלפנים? באופנוע???
    2 גלגלים מלפנים? באופנוע???

    אנשי מטרו מספרים לנו שקהל היעד של בן התערובת הזה הם רוכבים שרוצים את הפלפל החריף, אבל לא מוכנים להתפשר על בטיחות וביטחון, וזה נשמע בהחלט הגיוני. לקחו את ה-MT-09 עם מנוע הטריפל המצוין שלו, הכפילו את כמות  הגומי על הכביש ועל הדרך הוסיפו כמה עשרות קילוגרמים שאמורים לגרום לפרונט להתרומם קצת פחות מהאבא המטורלל שלו.

    נשמע כמו נוסחה מנצחת, לא? למען האמת לא הייתי בטוח בזה, ותהיתי ביני לבין עצמי אם הנייקן הופך לעוד פלופ, עוד אופנוע חכמולוג שמנסה להיות יותר ובסוף יוצא פחות, או שהוא בכלל יציאת השנה. דילמות של בוקר בהרי ירושלים.

    עולה על האוכף לסיבוב קלאסי בהרי ירושלים. שעה של רכיבה בכבישים שאני מכיר טוב ויתנו את הפידבק שאני מחפש. בוחר את מצב ניהול המנוע האגרסיבי, בקרת האחיזה על המצב המתירני ביותר, וקדימה, יצאנו לדרך. מטרים ראשונים, מתגלגל לאט, ותוך כדי מסתכל על הקוקפיט המנופח של הנייקן. את ההבדל בהיגוי מרגישים מיד. בעוד שאופנוע רגיל תמיד ישאף להמשיך ולהתגלגל קדימה, הנייקן נותן תחושה שהוא רוצה ליפול. הרגשה מוזרה, אבל אלו רק מטרים ראשונים וייקח לי עוד כמה דקות להתרגל למכלול התחושות.

    כן, באופנוע!
    כן, באופנוע!

    שלושים שניות לאחר מכן אנחנו מגיעים לפנייה של אספלט חלק עם כלום אחיזה, אחת כזו שעל אופנוע רגיל מכניסה את החושים שלך למצב כוננות גבוה. אבל הנייקן הוא סיפור אחר, וקיבלנו הוראה ברורה – לדחוף אותו קצת יותר מהרגיל. אז דחפתי, והרבה. הילוך שני, פול גז אגרסיבי ומבט עמוק לתוך הפנייה. האחורי מאבד את עצמו לדעת ומנסה לעקוף את השניים שמקדימה. אבל הפרונט נטוע על הקו ואפילו לא מתרגש מהדרמה שמתחוללת מאחור. קלי קלות ולא מעט כיף.

    במשך השעה הבאה רכבנו בכבישים המפותלים של הרי ירושלים אבל את רוב הזמן העברנו מאחורי תומר הצלם או מאחורי שיירות של משאיות, מה שלא השאיר לנו מספיק זמן באמת להבין את מה שהאופנוע הזה יודע לעשות, אם כי על פניו נראה שהוא יודע.

    המנוע הוא הטריפל המצוין שהגיע מה-MT-09, עם 115 כ"ס, שפע מומנט וחספוס עדין ונעים שנותן את האופי המיוחד, אבל הוא נותן תחושה 'מיושבת' יותר, ולדעתנו יחסי ההעברה שלו קצת ארוכים מדי, בטח עם תוספת של כ-60 ק"ג על הפרונט.

    כאילו קפץ לבקר בהרי ירושלים מפרק של מלחמת הכוכבים
    כאילו קפץ לבקר בהרי ירושלים מפרק של מלחמת הכוכבים

    הנייקן נוח מאוד, והחזית הרחבה שלו מסיטה את הרוח בצורה מפתיעה ומאפשרת רכיבה מהירה לאורך זמן מבלי להתעייף. ההתנהגות, כאמור, כבדה יותר משל אופנוע 'רגיל' בעל גלגל קדמי בודד, אבל כצפוי, התמורה היא ערימות של אחיזה מלפנים שנותנות המון ביטחון לרכוב מהר בכבישים המפותלים שלנו, כשרק הבולם האחורי הפשוט מנדנד קצת את החלק האחורי ופוגם בחגיגת הגז שהנייקן יודע לייצר.

    ויש את עניין העיצוב הרדיקלי, ששאב מבטים מתעניינים מעוברי אורח שנתקלו בשלושה תלת-גלגליים שכאילו קפצו לביקור מפרק של מלחמת הכוכבים ישירות להרי ירושלים.

    יש פה קטע!

    אמנם רכבנו על הנייקן על כבישי ישראל מעט זמן יחסית, אבל מהזמן הזה הצלחנו לקלוט שיש פה קטע, ושהנייקן פורע את הצ'קים שימאהה פיזרו בחופשיות. בעיקר כי מרגע שנכנסים לקצב, כמעט ולא מרגישים שזה אופנוע שונה. רק את תוספת האחיזה מרגישים, וקצת כבדות בהיגוי. זאת בעצם ההפתעה הגדולה ביותר שהייתה לנו עם הנייקן.

    אבל מעל הכל, הנייקן שובר את השילוב הקדוש, ומוכיח שגם רוכבי אולד סקול שמרניים כמונו יכולים למצוא את היתרונות שבגלגל נוסף מלפנים, ואפילו ליהנות ממנו.

    כמו ללכת עם ולהרגיש בלי.

    מפרט טכני

    [table id=123 /]

  • גלריה: יום מסלול עם ק.ט.מ בפצאל

    גלריה: יום מסלול עם ק.ט.מ בפצאל

    צילום: אייל מור

    'סדנת האלופים' וד.ל.ב מוטוספורט, יבואנית ק.ט.מ לישראל, חברו יחד ליום מסלול לרוכבי ק.ט.מ במסלול פצאל שבבקעת הירדן, במטרה לחזק את הקשר עם רוכבי הכביש של המותג ולתת להם אפשרות לנצל את אורוות הסוסים שלהם במסלול סטרילי, בתיבול של טיפים לרכיבת מסלול נכונה שחולקו למשתתפים על-ידי שגב דן, שמוביל את חטיבת הכביש של הסדנה.

    ליום המסלול הגיעו כ-25 רוכבי ק.ט.מ, שנחלקו לשלוש קבוצות – סופרמוטו, אדוונצ'רים, והאופנועים הקטנים של המותג – דיוק ו-RC.

    היום חולק כך שבכל פעם קבוצה אחת עולה למקצה רכיבה בן 15 דקות, בזמן ששאר הקבוצות מקבלות טיפים והדרכה לרכיבת מסלול. הנושאים העיקריים היו תנוחת גוף נכונה והבנת הקווים הנכונים במסלול פצאל.

    אופנועי סופרמוטו, כביש ואדוונצ'ר
    אופנועי סופרמוטו, כביש ואדוונצ'ר

    האופנוע שק.ט.מ העמידו לרשותנו היה הדיוק 390 החדש, שהתגלה כאופנוע מושלם למטרת היום – שיפור יכולות הרכיבה במסלול. במיוחד כשמדובר במסלול קטן יחסית.

    עבורי זו הייתה הפעם הראשונה שאני רוכב במסלול פצאל בצורה מסודרת ולאורך זמן, ואין לי ספק שזו הדרך הטובה ביותר ללמוד ולהשתפר, פרט כמובן לאלמנט הכיף הגדול שברכיבת מסלול, בטח ובטח על-גבי כלי כל כך קל לרכיבה. הדיוק הקטן והגמיש עם המנוע החלש יחסית 'הכריח' אותי להבין את הקווים, לרכוב חלק ומדויק, ולעבוד כל הזמן על דרייב כדי לשפר את הזמנים והתחושות על המסלול.

    המקצה הראשון של הבוקר היה בעיקר כדי ללמוד את המסלול ולהתחמם. מזג האוויר עוד היה נעים, אבל המסלול היה מאובק מעט והגלגל הקדמי נתן לי שוב ושוב אזהרות שאין לו אחיזה טובה.

    אל המקצה השני כבר עליתי אחרי הורדת אוויר בצמיגים והקשחה של עומס הקפיץ בבולם האחורי, מה שתרם להרגשה משמעותית יותר טובה מהפרונט וכתוצאה מכך הרבה יותר ביטחון ברכיבה וקצב מהיר משמעותית.

    דיוק 390 - מעולה לתהליך הלמידה על המסלול
    דיוק 390 – מעולה לתהליך הלמידה על המסלול

    למרות החום שעלה והכה בנו בהמשך היום, הרוכבים המשיכו לצאת למקצי הרכיבה וחזרו לפיטס עם חיוך גדול והרבה אדרנלין. בעיקר היה כיף לראות איך כמעט כל אחד שיורד ממקצה רוצה להבין וללמוד עוד. אחד שלא הצליח לפתור פנייה טכנית שהאטה אותו, השני מרגיש שהתנוחה שלו על האופנוע לא נכונה. העובדה שאתה רוכב בהקפות ותנאים קבועים נותנת לך את היכולת להשתפר כל הזמן וליישם מיד במקצה הבא היא הגדולה של רכיבת מסלול, ואנחנו במערכת חושבים שכל רוכב כביש – ולא משנה על איזה אופנוע הוא רוכב – חייב לעצמו לפחות יום אחד על מסלול, בין אם במסגרת הדרכה של בית ספר לרכיבה כזה או אחר ובין אם ביום מסלול הפתוח לקהל הרחב.

    את יום הרכיבה סיימנו בארוחת צהריים קלה וסיכום של המדריכים, ועם הרבה טעם לעוד.

    העבודה והשיפור שלנו על האופנוע אף פעם לא נגמרים, ואנחנו כבר לא יכולים לחכות ליום המסלול הבא.

  • מסע בזמן על צמד הארלים

    מסע בזמן על צמד הארלים

    שלמה הוא חייל משוחרר. מאחוריו עוד רועמים הדי המלחמה. מלפניו החיפוש אחר החופש, השקט, והמרחק מהמציאות שהשאיר בבית. רכב אמריקאי שט על הכביש, גורר אחריו קרוואן נייד. שלמה עם סיגריה בפה, היד נשענת על מסגרת הכרום המבריקה של החלון. מוזיקת קאנטרי מתנגנת ברדיו, מתערבבת עם שריקת הצמיגים על האספלט. האופק נמתח לפנים. מתרחק מהדי המלחמה שרועשת לו עדיין בלב.

    גרגור מנועים מתקרב ומתגבר. ומתגבר. השלווה שהייתה לשותפה למסע, נעלמת ברגע. עשרות מפלצות – מרופטות או נוצצות, ארוכות או שמנות, על גביהן גברים גדולי ממדים, עטורי זקנים מצהיבים מניקוטין, במכנסיים בלויים ומגפי עור ומתכת – עוברות אותו ביעף איטי, מחריש אוזניים. הוא שמע עליהם הרבה. ראה תמונות. בישראל באותם השנים היו אלה אופנועי ה-BSA שנחשבו לפאר הטכנולוגיה, ואחד כזה בריטי כבר חיכה לו בבית. אבל על הארלי-דיווידסון אמיתי היה אפשר רק לחלום.

    המראה של חבורות ההארלים החוצים את אמריקה סידר לו את הראש. כזה הוא רוצה; מפלצת ברזל רועשת וטוטאלית. לא עבר זמן רב עד שהוא מצא את עצמו על האוכף של אחד כזה בפעם הראשונה, אבל לא האחרונה. בכל הזדמנות בה הוא חזר לארה"ב הוא דאג לשכור אחד ולחזור אל חיי החופש, שם במרחבים הלא נגמרים. אבל גם היום, 40 שנים אחרי, שלמה עדיין זוכר את היום ההוא, אי-שם במרכז ארצות הברית של שנות ה-70, בה הוא ראה בפעם הראשונה את חבורת ההארלים שעקפה אותו בדרך לאלוהים-יודע-איפה.

    image022

    היום, זהו יום מיוחד בשבילו. מלפניו בניין בן 3 קומות. חדש. הקומות העליונות נראות כאילו הן עדיין בבנייה. עומדות ריקות. אבל הן לא מעניינות אותו. אותו מעניינת הקומה הראשונה, זו עם השלט הגדול והלוגו שאי אפשר לטעות בו: 'Harley-Davidson'.

    אני פוגש אותו בכניסה לסוכנות, שם מחכים לנו שני אופנועים גדולים מאוד, ונוצצים מאוד. אופנוע מיוחד שכזה תמיד כיף לקחת מהסוכנות, אבל זה חלק מהעבודה שלי. שלמה, לעומת זאת, מתרגש. רואים עליו. זה חלום בשבילו. רק שהחלום הספציפי הזה שם כבר יותר מ-30 שנה. הידיים כמעט ושכחו את תחושת הכידון ויש גם חששות; 1,700 סמ"ק זה אולי אחלה פוזה, אבל פאקינ' כבד, ארוך ורחב. מצד שני, לך תפחיד מישהו כמוהו, איש למוד קרבות שגדל בימים ההם, בהם הגברים היו מברזל והאופנועים היו מ… נו… מברזל.

    רגע אחרי שהחששות הובלו אחר כבוד אל החלק הרחוק והעמוק של המוח, בסנכרון מושלם, תפס את מקומם חיוך גדול ברגע שהוא לחץ על מתג ההנאה.

    image003

    האור רך. מושלם לצילומים. כזה שאנחנו זוכים לו רק בעונה הקצרצרה שבין החורף לאביב. אני חושב לעצמי כמה מוזר שאני לא פה על תקן הצלם, עם העיניים שקופצות מימין לשמאל, מחפשות את הלוקיישן הבא. לא. היום העיניים שלי חוזרות כל הזמן אל המראה השמאלית, מוודאות שהוא בסדר שם מאחורה. יום ראשון של חול המועד היום, ונהגי ישראל, כפרה עליהם, נוסעים כמו הכושלאמאמאשלהם.

    אחר כך הוא יסביר לי שנכון שקשה לו על העירום, והגדול בהחלט הרבה יותר מפנק, אבל החוויה האמיתית של הרכיבה – זו העבודה על האופנוע
    אם שלמה חיפש אתגר, היום הוא בהחלט יקבל אותו. בינתיים הוא רוכב על הסטריט גלייד ספיישל – ההארלי הגדול יותר, המפנק, עם שלל איבזורים וכפתורים שנמצאים על חופה ענקית שמזכירה לי את הפנים של איזה דינוזאור מפארק היורה. אני על הסטריט בוב – ההארלי העירום. אותו מנוע כמו של האח הגדול, והשאר פשוט מינימליזם קשוח. דאעש סטייל.

    אנחנו נותנים אזימוט צפונה על כביש 6. רצינו לתת גז ולהגיע כבר לאזור הרמה. אז רצינו. הפקקים של פסח רצו אחרת ואנחנו מצאנו את עצמנו מזדחלים על השוליים, כמו שני פילים שמנסים לעבור בדלת מסתובבת. יחד. בתחנת הדלק הצפונית של כביש 6 עצרנו להפסקת קפה. התנועה הצפופה להחריד ביאסה לי את החוויה הראשונית, אבל שלמה יורד מהאופנוע בעיניים מוארות.

    "איך היה עד עכשיו?", אני שואל אותו, ולא יכול שלא לחייך למשמע התשובה. "זה מדהים, התחושות שהאופנוע הזה מעביר לך. הוא מתקשר איתי כל הזמן. הבלמים עובדים מצוין. והמנוע… כמה כוח יש לו…". אני לא מצליח להבין על מה הוא מדבר. נכון, הדחף והתחושה שאתה מקבל מהמנוע העצום הזה, זה משהו באמת מיוחד. וכן, מסתובבים בתל אביב כמה אופנוענים מבוישים שראו איך הבהמה השמנה והמנצנצת בורחת להם ביציאה מהרמזור. אבל בחייאת, אני רגיל לרכב על אופנועים מודרנים. ולזה, אין שום יכולת דינאמית. הוא לא עוצר, לא פונה, לא משכך, ואלוהים יודע איזה עמוד שדרה הייתי צריך להביא מהבית כדי שאשכרה אצליח לשבת על המושב כמו שהמהנדסים של הארלי תכננו.

    סיימנו את הקפה ואנחנו חוזרים לאופנועים. מנסים לפלס את דרכנו בין האנשים שהצטופפו מסביב לבהמות הברזל כדי להצטלם איתן. אני מאמין שלפחות שתי משפחות התפרקו באותו היום אחרי שהבעל הודיע לאישה שהוא מעדיף לוותר על הילדים בשביל אחד כזה בחניה.

    אוטומטית אני נותן לו את המפתח לסטריט גלייד המפנק. לוקח עליי את המלחמה עם הרוח בסטריט בוב העירום על הכבישים הארוכים צפונה. הוא דווקא מבקש לנסות את האופנוע השני. מאותו רגע ועד לסוף היום הוא יישאר על הערום ולא יסכים להתחלף. זה מפתיע אותי. אני בכושר רכיבה מצוין והרכיבה על הסטריט בוב הייתה לי מאתגרת. שלמה בן 63, ולא רכב כבר שנים. אחר כך הוא יסביר לי שנכון שקשה לו על העירום, והגדול בהחלט הרבה יותר מפנק, אבל גם עם יותר תחושה 'אוטומטית'. ובשבילו, החוויה האמיתית של הרכיבה – זו העבודה על האופנוע. לא לתת לו להגיע בשבילך מנקודה א' ל-ב', אלא לעבוד איתו. להרוויח את הרכיבה. את החוויה. את הדרך.

    בשבילי, הדרך צפונה הייתה הזדמנות להכיר את האח המגודל. לגלות לאן הלכו 204 אלף שקלים. הסאונד שלו נפלא – אין דרך אחרת לתאר את זה. ויש לו רמקולים. תמיד חשבתי שאופנועים עם רמקולים זה מגוחך. א-מה-מה, ביום שכזה – יום נדיר – שבו אתה מוצא את עצמך רוכב על מכונה מיוחדת שכזו במזג אוויר מושלם, קריר, אבל במידה, ושמיים כחולים, והכנרת מלפנים, ומאחורה, במראה, אני רואה את שלמה רוכב איתי במבנה… זה קצת מוזר, אבל זו הפעם ראשונה שאנחנו רוכבים יחד. אז יודעים מה, המגוחך כבר לא עניין אותי ממש. וכשבוב דילן התחיל לשיר את Don’t think twice, its all right בפול ווליום דרך הרמקולים הענקיים, והסאונד של המנוע מתחרה על חלוקת הקשב שלי באופן די משכנע, חייכתי. כי זה מה שהאופנוע הזה עושה לך. זה וכאבי גב.

    image012

    ליד המושבה פוריה שמעל הכנרת אנחנו פונים ימינה לכביש מהמם ביופיו שיורד לכיוון מושב הזורעים. בקיץ המקום הזה הוא גיהינום. חם ויבש. אבל בתקופה הזאת, לפני שהשמש מטגנת כל פיסת עשב ירוק, הכל עדיין פורח, וההרים שנראים כאילו נשפכים אל הכינרת… בקיצור, אם אתם באזור בזמן הקרוב, ממליץ לכם לעלות ולרדת את הכביש, לאט, ולהרים את העיניים.

    מאה מטרים לפני הכניסה למושב אנחנו פונים שמאלה, אל בית הקברות. היה ברור לשלמה שזאת צריכה להיות התחנה הראשונה שלנו היום. הוא רוכב ראשון פנימה דרך שער הברזל החלוד, ועולה בלי חשבון עם ההארלי הכסוף על השביל שמוביל אל בין הקברים. פה קבור אחיו הקטן, שעיה, שנרצח בחממות הפרחים שלו בגוש קטיף בשנת  93'.

    שלמה מספר לי על האהבה המשותפת שהייתה להם לאופנועים ומכונות. על איך ששיפצו אותם ורכבו עליהם. בשנות ה-80', כשנולד הבן הבכור של שלמה, הובהר לו בנימוס שאם הוא מעוניין לישון תחת קורת גג, הוא מוותר על האופנועים. ושלמה, כמו גבר, הוא ויתר על אהבה למען האהבה. למען ילד. באותו בוקר עם ההארלי בין הקברים, הגעגוע ומרחק השנים שחלפו מאז ששעיה היה בחיים ושלמה רכב על אופנועים התערבבו אצלו. וזה היה רק טבעי שביום שהוא יעלה על אופנוע שכזה, בנופי ילדותו, הוא ירצה לבוא ולשתף את שעיה בחוויה.

    image015

    והנה אנחנו מגיעים לטבריה. השעה 18:00 ועוד לא אכלנו כלום היום. מתים מרעב. שלמה כבר עומד לפנות מהכביש הראשי אל מסעדת הבשרים הקרובה, ואני עוצר אותו. עוד רגע אור אחרון. אם נעצור לאכול עכשיו, נצלם בחושך, וזה קצת פחות עובד. אז אנחנו ממשיכים.

    אני מוביל. הדרך מושכת אותי לכיוון הר ארבל, ואנחנו מוצאים את עצמנו על כביש צדדי ומפותל. הכל ירוק מסביב, והנוף של צוק הארבל שמתנשא מעלינו פשוט משגע. עוצרים ופורקים את ציוד הצילום ממזוודות הצד של האופנוע, ותוך כדי אני מסביר לו מה אני רוצה שהוא יעשה. רבע שעה לאחר מכן השמש שקעה, ושלמה עוצר בצד אחרי כמה וכמה 'הלוך חזורים' עם האופנוע שלו. "תשמע", הוא אומר לי, "לא פשוט כל העסק הזה של הצילומים… זה מתיש…".

    "במבחן רגיל אצלנו זה אפילו לא החימום…", אני מסביר לו בחיוך.

    מקפלים את הציוד ויוצאים חזרה לכיוון טבריה והארוחה המיוחלת. משמאלנו מציץ באור אחרון וכחלחל הנוף של הכנרת והרי הגולן. אני שם מוזיקה שקטה ברמקולים ונותן לעצמי לשחרר קצת מהמתח שהצטבר במהלך היום – כל הדאגות והתפילות שהכל ילך חלק ובטוח – ופשוט נהנה.   עשרה מטרים מאחורי, על ההארלי השני, יושב לו בן-אדם עם חיוך מאוזן לאוזן. מישהו שבמשך 35 שנים חיכה ליום הזה בדיוק. ועכשיו, הוא בתוכו.

    במסעדה, בין צלעות הכבש לאנטריקוט, דיברנו הרבה. דיברנו על כוחות סוס ובקרות אלקטרוניות, על 4 בשורה מול וי-טווין, דיברנו על מסעות וזיכרונות, על אז והיום, אבל אני חושב שבעיקר דיברנו הרבה כדי שכשנעלה על האופנועים בדרך הביתה כבר לא יהיה לנו יותר מה להגיד, ופשוט נרכב.

    image027

     

    הדרך חזרה הייתה קרה. מאוד. וכשאתה רוכב על אופנוע שהמעצבים שלו החליטו ברוח התקופה דאז להתקין לו כידון סופר-גבוה, ורוח קרירה ו'מפנקת' משתחלת מבעד למעיל החורף אל עבר בית השחי שלך, אז אתה רוצה להגיע הביתה, ומהר. אבל שלמה רוכב בקצב שלו. ואני, חזיר גזים מהזן הנחות ביותר, נושך את השפה ומתאים את עצמי לקצב. מה שנותן לי ים של זמן לחשוב על העובדה שתכל'ס, זה המבחן הראשון שבו אני לא עסוק בלבדוק כמה מהר אפשר להעביר את המצערת ממצב סגור לפתוח עד הסוף.

    אני מרים את העיניים רחוק קדימה, אל קצה אלומת הפנס. חתיכת ויפאסנה מגניבה אתה יכול לעשות לעצמך אם רק תתמסר לקצב הפיצוצים מהאגזוז ופעימות הכוח האיטיות עד-כדי-גיחוך של מנוע 1,700 סמ"ק בהילוך שישי. ב-80 קמ"ש. על כביש שש. באמצע הלילה.

    עוצרים בתחנת דלק. 02:30 בלילה. קפה קצר, ומפה, כל אחד לביתו שלו. אני שואל אותו אם הוא עירני מספיק כדי לרכב לבד. בגלל שאני מכיר אותו כל כך הרבה שנים, התשובה שלו לא ממש מפתיעה אותי: "אני צריך להיות במשרד ב-08:00 בבוקר. מבחינתי עד אז רוכבים".

    אז גם נרגעתי סופית והבנתי שזה היה רעיון מצוין להציע לאבא שלי להצטרף אלי לרכיבה הזאת.

    image006