לצפייה בטריילר המקוצר של הסרט, לחצו כאן.
מעטות הן הפעמים בחיים שאתה אתה חווה רגע, מאורע, שלא חשוב מה יקרה לך בהמשך חייך, אתה יודע שלא תחווה כזה עוד לעולם.
ביולי 2015 היה רגע כזה.
בעצם, יולי 2015 היה חודש כזה.
אופנוע הוא לא רק כלי רכב. הוא גם סמל. אולי בעיקר סמל.
אופנוע מורכב ממתכות ופלסטיקים, אבל הוא מייצג רוח. את הרוח החופשית של האדם.
זאת הסיבה שמסע האופנועים שיצאתי אליו ביולי 2015 לא היה טיול. הוא היה משימה לאומית ואישית ששיאו וסופו אמורים היו להיות בטקס הפתיחה של המכבייה ה-70, אבל בעצם ידע שיא אחר, שקט יותר, פרטי יותר. שיא נצחי.
זכיתי לחזות באדם הופך את האופנוע לסמל של ניצחון, כשהוא נכנס למחנה המוות רכוב על אופנוע ואמר "אם כבר להגיע לאושוויץ, שיהיה על אופנוע ולא ברכבת".
זה התחיל מספר חודשים קודם, כשראיתי פוסט בפייסבוק. חיפשו אופנוענים.
בכל הזדמנות אחרת בחיים לא הייתי חושבת על זה – להירשם, לתת פרטים, לשלוח תמונות ולענות על שאלון אישי באנגלית בלי שיש לי שמץ מושג על מה ולמה ולאן כל זה הולך. בחיים לא. מלבד הפעם הזו, שמשהו בבטן אמר לי שיש פעמים בחיים שצריך לזרוק את הקוביות ולהמר, בניגוד לכל היגיון.
שלחתי. עברו ימים ואז שבועות וחודשים ואני שכחתי מהכל.
עד שיום אחד הטלפון שלי צלצל במבטא זר. לא הבנתי מה רוצים ממני. ראיונות למה? אודישנים למי? מסע שחזור? 1931? מכבייה? ברלין?
התמונה התחילה להתבהר. מבלי לדעת שלחתי פרטים להשתתף בסרט דוקומנטרי שהתגבש מרעיון למציאות. סרט על מסע אופנועים.
שבוע אחר כך כבר הייתי באודישנים מצולמים, מתחילה להבין מה זה הדבר הזה, אבל עוד לא קולטת. לא קולטת לא את גודל החוויה שאני עומדת לעבור ולא את עוצמתה.
רק למדתי שב-1931 יצאו מארץ ישראל חבורה של 11 אופנוענים נועזים – 'מוטוציקליסטים' כמו שכונו אז – ולפניהם משימה: לבשר את קיומה של המכבייה – האולימפיאדה היהודית – הראשונה.
הימים אז באירופה לא קלים עבור היהודים, וזה התבטא גם בתחומי הספורט. על יהודים נאסר להשתתף בתחרויות, כשהשיא היה האיסור להשתתף באולימפיאדה שהתקיימה בברלין מספר שנים מאוחר יותר, ב-1936.
אז הוחלט שמה שאסור באירופה יתקיים בארץ ישראל, והמכבייה הראשונה קרמה עור וגידים.
אבל איך מודיעים ליהודים בעולם כולו, בעולם של טרום אינטרנט וטלפונים וקבוצות וואטסאפ, על תאריך שבו מוזמנים כולם? שולחים אופנוענים לבשר את הבשורה. מעיר לעיר, מקהילה לקהילה, הם רכבו והודיעו: "מכבייה".
70 שנה חלפו מאז אותה מכבייה ראשונה, וכצברית גיליתי לראשונה את הסוד ששמור היטב מפני היהודים הישראלים – המכבייה, אותה אנו מכירים כאירוע תחרויות ספורט שמתקיימת מדי 4 שנים בארץ, למעשה מתקיימת בכל שנתיים. שנתיים אחרי שהיא מתקיימת בארץ היא נערכת באחת ממדינות העולם השונות, כל פעם במדינה אחרת, וחוזר חלילה.
70 שנה חלפו, ולראשונה היא מתקיימת בברלין, ולא סתם בברלין אלא באותו אצטדיון אולימפי ידוע לשמצה שבו היטלר פתח במועל יד את האולימפיאדה נטולת היהודים. ועכשיו הם חוזרים לשם לקיים את המשחקים האולימפיים של העם היהודי.
גם ציניקנית כמוני הצליחה להתרגש. ועוד יותר להתרגש כששמעתי שכהוקרה לאותם 11 פורצי דרך שעשו 4 מסעות ארוכים וקשים, בתנאים לא תנאים, במשך חודשים, לפני למעלה מ-70 שנה על אופנועים בסיסיים בדרכים הקשות והמשובשות של אירופה כולה, תצא מהארץ קבוצה של אופנוענים ותוביל את אש המכבייה כל הדרך מכפר המכבייה ברמת גן אל עבר האצטדיון האולימפי בברלין, במסע של חודש ימים על גבי אופנועים, כשהכל מתועד לסרט. והכי התרגשתי לגלות שנבחרתי להיות אחת מאותה הקבוצה.
הרגשתי ענווה וכבוד והתרוממות רוח לקראת מסע שכמה חוויות שלא אחווה במהלך חיי, לא תהיה עוד אחת דומה לה.
כשיצאנו לדרך חשבתי ששיא המסע יהיה כשניכנס רכובים על האופנועים שלנו, אוחזים באש שהבאנו איתנו כל הדרך מארץ ישראל, אבל כשיוצאים למסע אי אפשר לדעת מה יהיו הרגעים שישאירו את חותמם לנצח. למסע יש חוקים משלו, והרגע שהשאיר את חותמו לעד התרחש כשבועיים אחרי ששבעה אופנוענים יצאו על אופנועים ליוון כשאש המכבייה בוערת איתם.
מכיוון שמעבר למטרה עצמה – להביא את האש לטקס הפתיחה – רצו לצקת גם משמעות ותוכן למסע, החליטה המפיקה והבמאית – קתרין לורייה – שיזמה את הפרויקט האדיר הזה, שכל רוכב שיוצא למסע יעבור גם מסע אישי בו יפגוש את הסיפור האישי של משפחתו בזמן השואה, וכך למעשה נתיב הרכיבה לברלין נקבע דרך נקודות ציון אישיות של כל אחד מהמשתתפים המקוריים שיצאו למסע הזה מתחילתו.
רכבנו ממדינה למדינה כשבכל מדינה כל רוכב מספר את הסיפור האישי-משפחתי שלו. עברנו דרך יוון, בולגריה, רומניה, הונגריה, סלובקיה ופולין.
בפולין חבר אלינו יורם מרון, אבא של דני מרון , אחד מהרוכבים שיצאו למסע מתחילתו. יורם, בן 78, רוכב בישראל עד היום, והוא הצטרף אלינו לרכיבה בפולין כשהשיא היה ההגעה למחנה אושוויץ.
אושוויץ הוא מקום ידוע. תיירים מגיעים אליו מכל העולם. ישראלים רבים מגיעים למחנה הזה. מעטים מגיעים לשם על אופנוע. מעטים עוד יותר מגיעים על אופנוע לא ככלי רכב לבד אלא כסמל לניצחון של רוח האדם. לניצחון החופש.
יורם, ניצול מחנה אושוויץ בן 78, רכב אל השער של אושוויץ על אופנוע. ולא רק שהוא הגיע לשער אושוויץ על אופנוע – הוא נכנס למקום לראשונה בחייו.
יורם כילד בן 6 היה על הרכבת שהובילה אותו לאושוויץ. סיפור הצלה מדהים בו אמו דחפה אותו באחד העיקולים מהרכבת וזינקה מיד אחריו, הביא לכך שהוא מעולם לא הגיע למחנה באותה הרכבת וגם לא באף רכבת אחרת. למעשה, לראשונה בחייו הוא נכנס לאושוויץ, רכוב על אופנוע, למקום בו הנאצים ייעדו לו לסיים את חייו בגיל 6 והגורל ייעד לו אחרת. הוא נכנס בשערי המחנה הארור כאדם חופשי שהגיע למקום כחלק ממסע ניצחון של עם וניצחון של אדם וניצחון של רוח וחופש. לא סתם טיול אופנועים באירופה. מסע. מסע כל כך שונה, ועדיין כל כך דומה לאותו מסע שעשו אותם חלוצים לפני למעלה מ-70 שנה. הרוח שהובילה אותם אז על האופנועים שלהם ברחבי אירופה הייתה אותה הרוח שהובילה אותנו.
דני שמע לראשונה בחייו את סיפור ההצלה המופלא של אביו בין הגדרות של אושוויץ. אף אחד לא יכול היה לעצור את הדמעות. "איך אתה מרגיש להיות פה היום?", שאלו את יורם, והוא ענה שאם כבר להגיע לאושוויץ, עדיף על אופנוע מאשר ברכבת.
עזבנו את אושוויץ ואת פולין והמשכנו לצ'כיה ומשם לגרמניה, לברלין.
טקס המכבייה נפתח ואנחנו רכבנו עם האש שלנו פנימה, מדליקים אש שמייצגת עם שלא יכלו לו.
המשימה הושלמה.
האופנוע מסמל חופש, מסמל את רוח האדם החופשית. הוא גם מסמל מסע, ובחירה, ואפשרויות.
שנדע תמיד לבחור נכון את המסעות שלנו ושלא נשכח להיאבק על החופש שלנו ושל בני האדם באשר הם.
זה היה מסע אישי בתוך קבוצה עם משימה לאומית. לא רק טיול מהנה בתוך נופיה הציוריים של היבשת אלא מסע לעתים מטלטל, לעתים מאחד. קשה וקל בו זמנית. מרגש ומתיש כאחד.
תודה ליד המקרה על ההזדמנות ולקתרין שהגתה את הרעיון הנהדר הזה וסחפה אותנו למסע של פעם בחיים. תודה לרוכבים שחלקו איתי חוויה יוצאת דופן – ירון מונץ, דני ויורם מרון, קובי שמואל, גל מרום, אורן יצחקי, מרקו, גילי שם טוב ואחרים.
תודה לצוות הצילום המופלא: אייל, אורן, זיו ודסה, ולכל ההפקה.
הסרט המלא צפוי לצאת לאקרנים בחודשים הקרובים.
