מחבר: יוסי שווץ

סין, סין, סין, ועוד פעם סין. תערוכת EICMA 2025 תיזכר כשנה שבה תעשיית האופנועים הסינית שילבה הילוך שישי ופתחה פול גז, מותירה את יפן ואירופה מאחור בקצב של שחרור דגמים חדשים. חלקם הותיר אותי עם לא פחות מאשר לסת שמוטה.

וזה לא רק הכמות אלא גם האיכות. אם לפני שנים בודדות – אפילו שלוש או ארבע שנים – אפשר היה להתלהב בעיקר מהמחירים של כלים סינים בנפחי ביניים אבל הרבה פחות מרמת הגימור והעיצוב המביכים, אז לא עוד. הידע שהצטבר בסין משיתופי הפעולה של השנים האחרונות עם יצרניות אירופאיות מיושם עכשיו למוצרים חדשים שמתוכננים בסין מ־א' ועד ת', ומגובה בתקציבי מימון ענקיים שבלעדיהם אי־אפשר לפתח משפחות שלמות של מנועים חדשים כמו שראינו כאן. אני חושב שספרתי לפחות עשר יחידות הנעה חדשות מהמסד.

בצד של הצורה, חברות כמו QJ MOTOR ו־CFMOTO יכולות להרשות לעצמן להקים סטודיואים לעיצוב באיטליה כדי שהתוצאה תקלע בדיוק לטעם מערבי מתוחכם. על היצירות האחרונות של CFMOTO חתום עכשיו סטודיו MODENA 40 בניהולו של הספרדי Carles Solsona. הבחור עבד הן בדוקאטי והן ב־MV אגוסטה. QJ MOTORS גייסה את שירותיו של Adrian Morton – ואם השם נשמע מוכר זה מפני שהוא היה היורש של טמבוריני כמנהל מחלקת העיצוב של MV אגוסטה – ופשוט ביקשה ממנו כמה קונספטים, ככה כדי לעשות קצת גלים. התוצאה? ה־RINO 900 הוא קרוסבר גדול עם מנוע טריפל 800 סמ"ק שנראה מיליון דולר, ואף אחד לא היה ממצמץ אם על מיכל הדלק היה כתוב ב.מ.וו.

אוקי, עיצוב מצוין אבל לא שיא המקוריות? אז קבלו את הספורט קרוזר 600 V4 E EQUUS כל־כך מלא ברעיונות טכניים עיצוביים מדליקים ומקוריים (שלדה מודולרית) שהתפיסה שסין רק יודעת להעתיק מאבדת פתאום גובה.

את סטירת הלחי הקשה ביותר לאירופה מחטיפה CFMOTO. ה־V4 RR עם 210 כ"ס ופתרונות טכנולוגיים תואמי פניגאלה נותן תחושה שהחברה דוהרת ב־300 קמ"ש אל עבר דוקאטי, ב.מ.וו., MV אגוסטה ואפריליה, וגם מצפצפת בזמבורה: חברים, זוזו הצידה, אתם איטיים ומפריעים לעקיפה. כדי להקל על התמרון, ה־V4 RR מצויד באווירודינמיקה אקטיבית, כנפונים ממונעים שנותנים כוח מצמיד בתאוצה, ובמהירות שיוט מתיישרים כדי להקטין התנגדות אוויר. לא מספיק חדשני? מה דעתכם על הבוקסר של BENDA, סטייל ב.מ.וו 1300, אבל שלהבדיל משלב מנוע חשמלי כדי ליצור יחידת הנעה היברידית שנראית כמו פרויקט של NASA?

זוכרים את אדון ZHANG XUE, חולה אופנועי שטח שהפך למנהל של KOVE ונתן לעולם אופנוע ראלי מקצועי בשליש מחיר מק.ט.מ 450 ראלי מקביל? אז לפני שנתיים נמאס לו לדפוק שעון והוא פתח לעצמו את חברה ZX MOTO, ויש כבר אופנועים מדהימים מוכנים לייצור. יש אופנוע ראלי מקצועי, כי זו אהבתו הראשונה, אבל גם טריפל 800 עם 130 כ"ס שנראה כמו היורש הטבעי של ה־R750. אותי הגניב לגמרי ה־500F הערום שנראה כמו גרסה מודרנית להונדה CB500F 1972 שהייתה לי פעם, אופנוע של תייר עם ניירות מולבשים. השם החופף, המנוע ארבעה צילינדרים הצווחני גרמו לבלוטות הנוסטלגיה שלי לפעול בקצב מוגבר. אדוני, כמה יעלה? פחות מ־6,000 אירו באירופה. איך אפשר לא לקנות דבר מתוק שכזה?

תוצר הלוואי של הצונאמי מסין הוא מבוכה גדולה לעולם הישן. בדוכנים של רוב היצרניות המבוססות מאירופה ויפן כמעט שממון. על יחידות הנעה חדשות כמעט אף אחד לא משקיע. צדיקה בודדה בסדום היא הונדה עם קונספט נייקד על בסיס מנוע ה־V3 עם מגדש חשמלי שהוצג בשנה שעברה. הספק של 1,200 סמ"ק מיחידת מנוע בגודל ומשקל של טריפל 900. נייס. מי יודע, יכול לעשות מהפך אחרי הכישלון הגדול של אופנועי הטורבו מאמצע שנות השמונים. יש גם חשמלי ראשון 'רציני' של הונדה, שבאופן מוזר נראה ששאב השראה מהאפריליה  MOTO 6.5 של פיליפ סטארק. מישהו יקנה את זה? לא בטוח, לא יודע.

ב.מ.וו נכנסת באיחור של שנתיים אחרי ה־CFMOTO 450MT לתחום הטווינים אדוונצ'ר הקטנים עם 450 משלה שמיוצר על ידי TVS בהודו. מעט מדי מאוחר מדי?

את הסיפוק הפרטי בביתנים של היצרניות האירופאיות והיפניות אני מקבל מהאפשרות למזמז את אופנועי ה־MotoGP במו־ידי בזמן שאף אחד לא מסתכל. קשה להסביר עד כמה רמת המורכבות של הדברים אלו עלתה עד שאתה לא רואה את זה ממרחק של חמישה סנטימטרים. עשרות חלקי קרבון לניהול זרימת האוויר בנבכי האופנוע שאין אפילו סיכוי לראות בשידור הישיר. תענוג אמיתי לטכנולוג.

האם הישועה לאירופה תבוא מבריטניה? נורטון שנולדה מחדש בחסות TVS ההודית הפציצה ביחצנות עם פוסטרים ומסכי וידאו ברחבי התערוכה, אבל התוצאה הסופית פשוט תמוהה. צמד אופנועי סופר־פרימיום עם השם המיתולוגי MANX, וצמד טווינים אדוונצ'ר זולים, ATLAS, עם שלדה ומנוע בסיסיים תואמי סין מתחת, מעטים מיופייפים מדי מעל. על כל האופנועים שורה תחושה שעוצבו על ידי מעצב מכוניות ולא מעצב אופנועים. לא פלא, טיפוס בשם פרופסור Gerry McGovern אחראי על הכיוון של המותג המתחדש, ומדובר במנהל העיצוב שמאחורי המיתוג מחדש של חברת יגואר בשנה שעברה, שנקטל עמוקות מכל כיוון אפשרי.

ביתן מספר 4, הרחק מאור הזרקורים, אין אף יצרנית ידועה, אבל בדיוק בגלל זה אני פה. הביתן מיועד כולו ליצרניות רכיבים ומכלולים סיניים. מערכות הזרקה, מסכי תצוגה, יצרני בוכנות, שרשראות, קליפרים יפים לבלמים, כבלים, או להבדיל מערכות פליטה מטיטניום כמעט ברמה של אקרפוביץ'. כולן חברות קטנות עד בינוניות, אבל שבלעדיהן חברות האופנועים הסיניות לא יכולות לייצר את כל השפע הזה. בביתנים המאוד קטנים, אנשי מכירות ומהנדסים אוכלים צהריים מלאנצ' בוקס שהביאו מבחוץ. לא מדובר במיליונרים. באחד הביתנים יציקת מנוע מדהימה עוצרת אותי. אני סופר את הצילינדרים – שמונה. האסימון נופל, זו יציקת המנוע המרכזית של ה־Great Wall Souo S2000 – מעין גולדווינג מגלומני שהושק לפני פחות משנה בסין על־ידי יצרנית המכוניות המוכרת. המהנדס של החברה שמח לספר לי פרטים מעניינים על הציפוי המיוחד שהם פיתחו לצילינדרים, שלדבריו עמיד יותר מהניקסיל של רוב היצרניות. אין פה אופנוע שלם לראות, אבל אני נותן לאיש הנחמד שמדבר אנגלית מצוינת טפיחה גדולה על השכם על היציקה המורכבת. יודעים את העבודה.

אני לעומת זאת אוכל צהריים באזור המיועד לעיתונאים, והתדר שאני מקבל גם מעמיתיי הוא של הפתעה והלם מהפלישה הטוטאלית הזו. רוברטו אונגארו, עיתונאי ותיק ומאוד משפיע מאיטליה, אפילו מוסיף: "זו לא פלישה, זה כיבוש".

אז תזכרו את 2025, כי בתעשיית האופנועים של אחרי תערוכת EICMA יש סדר עולמי חדש.

אם אתם נמנים עם דור ה'בילדרס' הנוכחי, הלא הוא השבט הגלובלי של בוני קפה-רייסרס, בוברס וטראקרס למיניהם, אני לא ממש בטוח שתרצו לקרוא את טור הטכנוקרט שלי הפעם. טרנד הקאסטומייזינג השוטף כיום את עולמם של ההיפסטרים ואת בלוגיו, חרט על דגלו את הכלל של 'השלך לפח כל אביזר מיותר מהאופנוע', ודאי ווודאי אם מדובר בחלק מקורי שעשוי פלסטיק שחור מט. כל ניסיון לשכנע את החבר'ה הללו שחלקי פלסטיק מקוריים מסוימים דווקא עשויים לתרום לתפקוד האופנוע ייתקל לרוב באוזניים אטומות, והאמינו לי שיצא לי לחוות את הפאנאטיזם הזה על בשרי בפורום או שניים שבהם אני פעיל. חלקי פלסטיק זה פשוט לא 'קול', או כפי שמצהיר המוטו של בלוג קאסטומים מפורסם: 'STOCK SUCKS'…

אחד מרכיבי הפלסטיק הגדולים שזוכה להישלח לכל הרוחות כבר בראשית דרכם של פרויקטים רבים הוא תיבת האוויר המקורית של האופנוע. כן, גוש הפלסטיק השחור שתקוע לרוב באמצע האופנוע ואשר כל כך מציק כאשר רוצים לטפל בקרבורטורים (למי שעדיין יש דבר כזה…), מקלקל ומכביד על המראה של מרכז היצירה, ובעיקר 'חונק את המנוע' ואינו מאפשר לו לנשום כאוות נפשו. וכן, דווקא ההצדקה האחרונה נשמעת הגיונית ופונקציונלית, אפילו לבעלי רקע הנדסי. וכמו לראיה, אופנועי מרוץ ישנים, מקור השראה נפוץ עבור בוני הקפה-רייסרס באשר הם, כלים מהתקופה שבה המאיידים ישבו מאחורי מנועים מקוררי אוויר (ולא מעליו כמו היום), היו נטולי תיבות אוויר לחלוטין. בין אם מדובר בהונדות 125-500 מרובות הצילינדרים ששלטו בסצנת הגרנד-פרי בשנות השישים, סופרבייקס קלאסיים מבוססים על מנועי 1,000 משנות השבעים, ואפילו כלי 500 דו-פעימתיים משנות השמונים, כמעט תמיד תמצאו שם סטים של קרבורטורים שלועותיהם חשופים לחלוטין, מוכנים לבלוע אוויר בכמויות תעשייתיות בסל"ד גבוה ללא שום קופסה או מסנן שמפריעים. והאמת? קשה להתכחש לאפקט הוויזואלי-מכאני המרהיב.

אבל זוזו כמה שנים קדימה עם הזמן והטכנולוגיה ותתחילו לגלות שאי-שם בין אמצע שנות השמונים לתחילת התשעים, תיבות אוויר דווקא כן החלו להופיע באופנועי מרוץ. קל לפספס את זה כי בדיוק בתקופה זו רוב אופנועי הספורט עברו לתצורה של קרבורטורים 'דאון דראפט' ותיבות אוויר חבויות בתוך מיכל הדלק מעל למנוע ובין קורות של שלדות דלתא בוקס למיניהן. נרוץ קדימה לימינו, ואפילו ביישומים הכי קיצוניים כמו MotoGP יש תיבות אוויר, ושלא לדבר על אופנועי מרוץ בקטגוריות מבוססות כלים סדרתיים כמו סופרבייק וסופרספורט, בהן שימוש בתיבת האוויר המקורית הוא חובה, עם חופש יחסי לבחירה באלמנט של מסנן האוויר ותו לא. לא משהו שמפריע לכלים הללו להוציא 220 כ"ס ומעלה.

אז נשימה חופשית של האוויר ללא שום תיבות או מסננים שמפריעים לה נשמעה טוב על הנייר, וכאמור זו הייתה מין פרדיגמה באופנועי מרוץ וספורטיביים כמעט מתחילת ימי האופנוע ועד לפני עשרים שנה. אז איך פתאום התיאוריה הזו הפסיקה לעבוד? טיונרים חכמים כמו יושימורה ורוב מאזזי מצאו סדקים ראשונים בתיאוריה של 'נשימה חופשית' כבר קודם. ללא תיבת אוויר הקרבורטורים אולי נושמים בחופשיות, אבל האוויר אותו הם נושמים הרי עבר קודם דרך צלעות הקירור של המנועים דאז והתחמם, ואוויר חם מכיל פחות חמצן שחיוני לשריפת התערובת. ניסיונות פרימיטיביים להציב מאחורי הצילינדרים לוח פלסטיק דק שיסיט את האוויר החם לצדדים ויאפשר לקרבורטורים לנשום אוויר יותר קר הוכתרו בהצלחה, והנה, וואללה, ההספק עלה! הרעיון של להוביל אל הקרבורטורים אוויר קר יותר מקדמת האופנוע במקום לשאוב אותו אחרי שהוא כבר חומם על ידי צלעות הקירור או הרדיאטור החל לצבור תאוצה. בעלי הזיכרון הטכני ארוך הטווח אולי זוכרים את צנרת הפלסטיק שהביאה אוויר משני פתחים בקדמת הפיירינג ב-R750 החל מהסדרה השנייה של 88, כאשר  הקוואסאקי 750 לוקח את הרעיון קדימה עוד יותר חזק עם צמד הצינורות האייקונים שסיפקו אוויר קר למנוע אשר עברו מעל הכידון ומכל הדלק. היום זה יכול להיראות מגוחך, אבל אז זה נראה לנו הדבר הכי גאוני / קרבי שבעולם.

בעיתוי לגמרי לא מקרי, בסוף שנות השמונים, ב-89 ליתר דיוק, מכוניות הפורמולה 1 מתחילות להשתמש בתיבות אוויר מסוג RAM AIR עם כונס האוויר האופייני מעל ראשו של הנהג.

חברות האופנועים לא מחכות יותר מדי כדי ליישם את הרעיון בעל האפקט הוויזואלי המרשים. הימים הם ימי מרוץ החימוש האלים בין היצרניות היפניות, עם תחרות רצינית על למי יש יותר הספק, ושנה אחת בדיוק מאוחר יותר מוצג הקוואסאקי ZX1100 אשר מתגאה – איך לא – במערכת ראם אייר אשר לטענת היצרנית מוסיפה כ-5% להספק המרבי במהירויות גבוהות מאוד, כתוצאה ממינוף לחץ האוויר הדינמי בתור סוג של נשימה מתוגברת.

כמובן שכדי למקסם את היתרון האמור הזה, תיבת האוויר, שבעבר הייתה בסך הכל מין קופסת פלסטיק עם מסנן אוויר בקצה אחד וארבע יציאות לקרבורטורים, הופכת לאחת המערכות המשפיעות ביותר על מיקום הרכיבים באופנוע.

אבל אליה וקוץ בה. למרות שאי אפשר היה להתווכח עם הביצועים של אופנועי-העל החדשים, לא מעט חישובים ואפילו מדידות הראו שלא כזה בטוח שאפקט הראם אייר אמור להיות כל כך משמעותי. אולי יש פה בכלל עיקרון אחר, נסתר יותר, בפעולה? יצא לכם לנשוף אוויר מעל פתח של בקבוק כדי ליצור צליל אופייני ואחיד? אם לא אז נסו. מתברר שלכל מיכל סגור שיש בו גז כמו אוויר, יש תדירות אופיינית שבו הוא ייכנס לתהודה וייצור צליל. הסיבה הפשוטה לכך היא שאוויר הוא בעצם קפיץ,ואם ננדנד אותו בתדר הראוי הוא ייכנס לתהודה, ממש כמו משקל שתלוי מקפיץ ומתנדנד מעלה מטה.

 

גם לתיבת האוויר של אופנוע יש תדר אופייני שכזה, ומסתבר שעל-ידי משחק עם הפרמטרים של כלל מערכת היניקה, אפשר ליצור תיבת אוויר שתיכנס לתהודה דווקא בסל"ד מסוים שבו רוצים יותר הספק. להבדיל מהראם אייר, אפקט שהאפקטיביות שלו תמיד הייתה שנויה במחלוקת, ובנוסף היה רלוונטי רק מעל 200 קמ"ש, אין כל ספקות כיום לגבי החשיבות של שימוש בתהודה בתיבת האוויר. אם עד לפני עשרים שנה חיסול תיבת האוויר היה בגדר כלל ברזל בדרך להספק, הרי שכיום דווקא השימור של תיבת האוויר המקורית הוא בגדר חובה, שכן קשה מאוד לשפר את ההתנהגות של תיבת האוויר המקורית ללא מעבדה אקוסטית מורכבת, אשר הינה תוצאה של מאות שעות פיתוח.

ואם הטיעונים של אספקת אוויר קר, לא מעורבל ובתדר הנכון לא ישכנעו אתכם לשמר את תיבת האוויר המקורית, אז גם לא קרה כלום. זו לא תהיה הפעם הראשונה או האחרונה בהיסטוריה של האופנוע שבה ביצועים והיגיון הנדסי מוקרבים למען הפוזה.

היכנסו לפחית עם ארבעה גלגלים הכי לפלפית שיש ותמצאו בה שפע אפשרויות לכוון את תנוחת הישיבה שלכם בהתאם לגובה, אורך זרועות ורגליים ואפילו קימור הגב. הניפו לעומת זאת רגל מעל אופנוע ממוצע מהישוב, בין אם זה דו"ש, סופרספורט או קאסטום, ותתקשו למצוא יכולת להתאמה אישית שחורגת מעבר לכיוון זווית הכידון וגובה דוושות הבלם האחורי וההילוכים. בהתחשב בעובדה שאופנוע הוא כלי שהחיבור שלו לגוף הרוכב כל כך הרבה יותר אינטימי מאשר מכונית ואשר יכולת השליטה בו תלויה לחלוטין בממשק הפיזי איתו, ההיעדר הכמעט מוחלט של יכולת כזו היה אמור להביך את היצרנים מזה עשורים. כדי למצוא מידה מסוימת של יכולת התאמה שכזו צריך לחפור עמוק בכיס ולהיות בעניין של אופנועי תיור גדולים ומפוארים, או להבדיל ב.מ.וו למיניהם (ויסלחו לי הדגמים המאוד בודדים הנוספים שההכללה הזו עושה להם עוול). ברוב המקרים, הלוקסוס מסתכם במושב המוצע בשניים-שלושה גבהים שונים ומשקף רוח שניתן לכיוון.

אוקי, אז היצרנים מסרבים להכיר בעובדה שלכל אחד מאיתנו יש מבנה גוף שונה, וזה כמעט בלתי מתקבל על הדעת. אבל גרוע מזה, מזה יותר מעשור שני גורמים נוספים אף לקחו את הנדסת האנוש של לא מעט כלים אחורה. נאשם ראשון – הגודל, או יותר נכון הקוטן, ההולך ומקצין בתחום האופנועים הסופר-ספורטיביים. העמידו זה לצד זה תמונה של ליטר ספורטיבי מנות התשעים, נניח GSX-R1100 מהדור השלישי, ותמונה של 1000 מדור נוכחי, ופשוט תקבלו המחשה לאיך הכלים הללו הצטמקו והפכו למין מיני-אופנועים. שימו לב בעיקר למיקום שקע הישיבה בשני האופנועים. האחריות נופלת גם קצת עלינו – הרצון לרכב על הכביש על כלים שקרובים כמה שיותר לכלי מלחמה למסלול, יחד עם היענות היצרנים לתכנן אופנועים שנועדו למקסם זמן הקפה, רצוי עם רוכב בגודל של פדרוסה או מרקז על האוכף אם אפשר, השאירה אותנו עם 600-ים, 1000-ים ואפילו דוקאטי טווינס, שבהם כל מי שגבוה יותר מ-1.80 מ' מתחיל לסבול. נכון שבתור אחד שנושק ל-1.90 מ' מלמטה אני קצת משוחד נגד, אבל אני זוכר את ההלם שלי כאשר לפני מספר שנים ראיתי את הצילומים של עצמי על האפריליה RSV4 בהשקה במסלול. מי זה הטאוויל הזה על הפיט-בייק עם ברכיים ומרפקים שיוצאים החוצה מכל הכיוונים? מממ… מוזר… החליפה והקסדה נראות ממש כמו שלי… לא יזיק להוסיף עוד פיסת סטטיסטיקה לעניין: בזמן שאופנועי הסופרספורט הולכים ומתכווצים, הגובה הממוצע של האוכלוסייה בכל העולם רק ממשיך לעלות הודות לתזונה ואיכות חיים טובה יותר. ממש שילוב מבריק!

נאשם שני במשפט בתיק 'הגזע האנושי נגד מעצב(נ)י האופנועים' הוא המושב המדורג, שלפחות בתיאוריה אמור להחזיק את העכוזים בצורה הכי אנטומית. א-מה-מה, מי שעוד זוכר את שפע האפשרויות לשנות את תנוחת הישיבה שהמושב השטוח של אופנועים ישנים ידע לתת, לא יכול שלא לבכות מול ה'קדמה' הזו. רוצים לרכב מהר ולהיות יותר נמוכים על האופנוע? כל מה שהיה צריך לעשות על סופרבייק ממוצע של סוף השבעים / תחילת השמונים הוא להחליק את הישבן אחורה על המושב הארוך, והופ – יש תנוחה סמי-ספורטיבית. חוזרים לעיר או רוצים לעבור לרכיבה זקופה כדי ליהנות מהנוף? זזים עם הישבן קדימה. גאוני. ואם באופנועים המצב התדרדר אך עדיין ישנם כלים שמספקים קצת אפשרות למיקום חופשי חודשי של הישבן, הרי שבקטנועים המושבים המדורגים הגיעו לרמה מגוחכת של נעילת הישבן במקום. שוב, עבור מי שגבוה מעל הממוצע מדובר בצורך לעשות מנוי מיידי אצל כירופרקט. התנוחה ברובם פשוט קרובה מדי לכידון ואינה מאפשרת לקמר את הגב לפנים תוך יצירת עומסים בין החוליות. חוסר האפשרות להתרומם על הרגליות (שלא קיימות) מעל מכשולים תורם את חלקו למחלקות הרנטגן של בתי החולים.

ניתוח קצת יותר מעמיק של הנדסת האנוש של אופנוע מגלה שהכל תלוי במידות ובזוויות של משולש פשוט. קחו מבטי צד של אופנועים מטיפוסים וגדלים שונים, סמנו בהם בטוש (או פוטושופ) את הנקודות של הידיות, הרגליות ואת אמצע אזור הישיבה של המושב, חברו בין הנקודות ותקבלו משולש שמגדיר בעצם את תנוחת הישיבה על האופנוע הזה. אם תתעמקו בתרגיל תגלו מהר מאוד שבעצם לכל נישה בשוק יש צורת משולש די אופיינית. בסופרספורט, הקו העליון יהיה בדרך כלל כמעט אופקי, עם ידיות שמאד קרובות לגובה המושב בזמן שהקו שמחבר בין המושב לרגליות יהיה לרוב קצר וכמעט אנכי, מה שמתורגם הלכה למעשה לברכיים מאוד כפופות וכפות רגליים כמעט מתחת לישבן. במשולש של אופנועי תיור או דו"שים גדולים לעומת זאת הקו ידיות-מושב יהיה בעל זווית ניכרת כלפי מעל שמתורגמת לתנוחה זקופה. קו המושב-רגליות, לעומת זאת, כבר יהיה לרוב ארוך יותר ומוטה אחורה, כלומר זווית הרבה יותר פתוחה שקרובה לתשעים מעלות בין השוק לירכיים ובין הירכיים לגב. אם תרצו, המידות והזוויות של המשולש הזה מייצגות בעצם את מהות הממשק שבין הרוכב לאופנוע והלכה למעשה קובעות את רוב התחושות של נוחות הרוכב. אם נשאיר בצד לרגע את תנוחת הישיבה / משולש של אופנועי קאסטום, אשר מייצגים כמעט אנטי-הנדסת אנוש, המשולשים של כל שאר האופנועים נעים בעצם בין שני הקצוות הללו – נייקדים, ספורט תיור, כלבו, סופרמוטו ועוד, ממקמים את שלוש נקודות הממשק אי שם בין שני הקצוות הללו.

מנגד, ניצב האדם ומידותיו. האיש שלו אנחנו חייבים את התיעוד המסודר ביותר של מידות הגוף של הגזע האנושי הוא מעצב אמריקאי בשם הנרי דרייפוס. בשנות השישים הוא ניהל מחקר שבו נמדדו מאות אנשים לפרטי פרטים והספר שפרסם, 'The Measures Of Man And Woman',  הינו התנ"ך של הנושא. אתם יכולים להיות בטוחים שעותק ממנו נמצא בכל סטודיו שבו עובדים מעצבים על אופנועים. דרייפוס גילה ש-50% מהאוכלוסייה הינה בעלת מידות גוף שהן בעצם די סטנדרטיות, וכינה את 'אבי הטיפוס' הללו Joe ו- Josephine. לפי דרייפוס, משהו כמו מחצית הזכרים אמורים להיות מבחינה סטטיסטית באזור ה- 1.76 מ' פלוס מינוס סנטימטרים בודדים, ובתור אנשים סטנדרטיים, תרגישו התאמה לא רעה על גבי אופנוע שהמשולש שלו תכנן עבור אותו Joe. הבעיה הקטנה בכל הסיפור הזה היא שבאוכלוסיה עדיין יש 50% של אנשים שמידות הגוף שלהם או יותר גדולות או קטנות מאלו של Joe, ובקצות הסקאלה 2.5% מהאנשים גבוה יותר מ-1.87 מ' או נמוך מ-1.62 מ'. אז במכוניות אפשר למצוא יכולת התאמה אישית לטווח הרחב הזה, אבל אופנוע תקוע עם אותו משולש קשיח. שימו את Joe הממוצע על המשולש וצרפו אליו את אחיו הגבוהים והנמוכים ותראו באופן ברור כיצד תנוחת הרכיבה המעשית תלויה לחלוטין בהתאמה של מידת הגוף שלנו לאידיאל האנטומי סביבו היא תוכננה.

אז מה אפשר לעשות אם אנחנו לא תואמי Joe, או לחלופין, המשולש המובנה באופנוע שלנו אינו כל כך לרוחנו? להזיז! אם נצא מתוך נקודת מוצא שהמושב הוא בעצם הנקודה הכי מקובעת באופנוע, הרי שהזזה של הידיות ו/או הרגליות יכולה ליצור משולש ישיבה שהרבה יותר נכון לנו, או אפילו כזה אשר יותר מתאים לאופי הרכיבה שלנו מבלי צורך להחליף אופנוע. אם התמזל מזלכם ובאופנוע שלכם יש כידון מטיפוס צינור מכופף, הרי שהחלפה ממש לא יקרה בכידון עם כיפופים אחרים יכולה לשנות משמעותית את ההתאמה לדרישות הגוף והנפש שלנו. לי למשל יש כידון Tomasselli שמזה עשרות שנים מלווה אותי ועבר איתי משהו כמו 6-7 אופנועים שונים, ובכל אופנוע שעליו הרכבתי אותו הוא גורם לי להרגיש בבית. אפילו כאשר מדובר באופנוע עם קליפ-אונים או כידון יצוק יש פתרונות שיכולים להציע שינויים משמעותיים בתנוחה, כאשר אחד המפורסמים שבהם הוא ה-Vario של Tooling Gilles.

בתחום מיקום הרגליות המצב קצת יותר מורכב. למרות ההשפעה העצומה על הנוחות לטווח הארוך של רכיבה, רוב הקיטים של רגליות אפטרמרקט מיועדים לאופנועים סופרספורטיביים, כאשר בדרך כלל הם מתוכננים לתנוחת רכיבה קיצונית עוד יותר שמתאימה למסלול. כאן כבר צריך להיות יותר מק'גייבר ולאלתר. ב-GSX-R1100 הישן שלי, שמתפקד כיום הרבה יותר במשימות תיור מהיר מאשר שיופי ברכיים, יצרתי מלוח אלומיניום בעובי 10 מ"מ פלטות שמחליפות את אלו המקוריות, שמזיזות את הרגליות דווקא קדימה ונמוך יותר, ותנוחת הרכיבה עליו הפכה לכמעט תיורית. רוצים לעשות ניסיון קצר ולא מחייב בשינוי מיקום רגליות? חתכו אותם תחילה מדיקט עבה שקל לנסר, התקינו אותם זמנית ותראו אם יש שיפור לפני שחוצבים באלומיניום. רק בבקשה לא לרכב עם מתאמי עץ, אפילו לא לרגע.

וכמו כדי להמחיש עד כמה הנושא הזה מוזנח, האופנוע הכי מעניין מבחינת יכולת לשנות את הנדסת האנוש שלו נוצר בכלל ב-1990 ולצערנו נשאר בחזקת אב טיפוס. ימאהה, שמאז ומתמיד בדקה גבולות בעיצוב אופנועים, חשפה בתערוכת טוקיו דגם קונספט בשם Morpho (ביוונית עתיקה – 'צורה') שהציע לא רק אפשרות התאמה אישית של משולש הרכיבה למידות הרוכב, כי אם לא פחות מאשר שינוי אופי הכלי על ידי יכולת הזזה בזמן אמיתי של מיקום הכידון והרגליות בטווח רחב מאוד, טווח שכמעט כיסה את שני הקצוות שהוזכרו בהתחלה – מתנוחת דו"ש זקופה ועד לרכינה כמעט סופר-ספורטיבית, כאשר הפיירינג הקטן ליווה את הכידון בכל האפשרויות הללו. דמיינו את החיים האמיתיים עם אופנוע שכזה דרך תרחיש של רכיבה מהירה שלאחריה רוצים קצת להוריד קצב, להתרווח, או לחלופין מגיעים לעיר. אז העתיד כבר היה כאן, צריך רק להחיות אותו.

https://www.youtube.com/watch?v=HJO-tKTAVVo

זה קרה בערך לפני חמש שנים. הטכנוקרט השקול והמחושב בדרך כלל הסתכן בשחרור נבואת זעם לפיה אופנועים שאינם בעלי מנועים מטיפוס 'ביג באנג' (כלומר ללא פעימות כוח בלתי סדירות) לא יזכו יותר באליפויות עולם בסופרבייק. "אולי מרוץ בודד פה ושם, אבל לא יותר מזה", אמר האיש. בסך הכל חשבתי אז שאני מתרגם כתובת מאוד ברורה על הקיר. מאז האליפות של טוזלנד ב-2007 עם ההונדה פיירבלייד ועד לעונת 2012 שבה הקוואסאקי של סייקס החל לעבוד כמו שצריך, אליפות הסופרבייק נשלטה על ידי מנועים בעלי פעימות כוח בלתי סדירות: הדוקאטים כמובן, הימאהה R1 של ספיס והאפריליה RSV4R של ביאג'י. ב-MotoGP המשחק כבר היה סגור מאז 2004, השנה שבה ימאהה שינתה את סידור הפינים בגל הארכובה ב-M1 ל-CROSSPLANE עבור הוד מלכותו רוסי (סידור שהגיע ב-2009 ל-R1), מהלך שהפך את האופנוע עם הכוח הקשה לשליטה של 2002 ו-2003 לכלי אליפויות מוצלח. והנה לפני 3 שנים באה קוואסאקי עם ה-ZX10R ומחקה סופית את כל התאוריה המנומקת היטב שלי על הנחיתות של מנועים עם פעימות כוח סדירות.

אם שטף האינפורמציה הזה תופס אתכם לא מוכנים, אז אשמח לחזור לרגע לאבני הדרך הבסיסיות בסיפור הזה. תחנה ראשונה בזמן: תחילת שנות התשעים, מלחמת ההספק בגרנד פרי 500 בעיצומה עם אופנועים שמתקרבים אט אט אל אזור ה-190 כ"ס, רק שהעלייה בהספקים מלווה בעלייה לא פחות מרשימה בתאונות היי-סייד כואבות כתוצאה מאיבודי אחיזה בגלגל האחורי הנאנק תחת עול ההספק. למישהו בהונדה יש רעיון מבריק: במקום שארבעת הצילינדרים של ה-NSR500 ישחררו את פעימות הכוח שלהם בצורה סדירה עם מרווחים שווים ביניהם, למה לא לסדר את הפינים בגל הארכובה כך שארבע פעימות הכוח הללו יבואו בצורה של צרור קצר וצפוף עם הפסקה ארוכה יחסית עד לצרור פעימות ההספק הבא. ההיגיון שמאחורי הרעיון הלא ממש אינטואיטיבי הוא ש'מרווח השקט' הארוך באספקת הכוח לצמיג יכול לאפשר לו לנוח מעט ולחזור לקבל אחיזה צידית ללא הפרעות. והתאוריה עבדה. לאחר ארבע שנות שליטה של ימאהה, דוהאן הגדול לוקח ב-1994 אליפות ראשונה מיני רבות עם אותו מנוע ביג באנג.

תחנה שנייה בזמן: כאשר ב-2002 הונדה בונה את אופנוע הגרנד פרי הארבע פעימתי שלה לעידן ה-MotoGP, היא בונה V4 +1 אשר באופן טבעי מספק אף הוא פעימות כוח לא סדירות, למרות שבאופנועי מרוץ לפחות, היא נטשה את התצורה עם הוצאתו של ה-RC45 / RC30 לגמלאות כמעט עשור לפני כן על מנת ליישר קו עם מנועי שורה רגילים (CBR). ימאהה לעומת זאת הולכת יותר על אופנוע בגישת 'R1 משופר', שכמו כל אופנועי הספורט היפניים באותה תקופה (ולמעט ה-R1, גם כיום) הינו בעל מנוע עם ארבעה צילינדרים בשורה וגל ארכובה עם פינים בסידור של 180 מעלות, ובדיעבד פעימות כוח סדירות. התוצאה – במשך שתי עונות ביאג'י זוכה בשני מרוצים בלבד ומקלל את האופנוע, בזמן שרוסי עם ה-RCV הלא סדיר מחייך כל הדרך אל הבנק.

תחנה שלישית בזמן: המעבר של ימאהה לגל ארכובה עם פינים בסידור של 90 מעלות, כלומר CROSSPLANE, ובשנתיים הבאות, 2004 ו-2005, ה-M1 קוטף עשרים ניצחונות.

תחנה רביעית בזמן: 2009, ימאהה עושה מאמץ טכנולוגי לא קטן כדי להביא את גל הארכובה CROSSPLANE לייצור סדרתי, דבר לא פשוט מבחינת קשיי ייצור. התוצאה – האופנוע קוטף מיד אליפות עולם בסופרבייק לאחר שנים שבהם ימאהה והגא האגדי ניסו לשווא.

התחנות הללו לגמרי לא מקריות, וכמו הוכיחו עבור מי שטרח לעקוב שתצורת המנוע הנפוצה גם כיום של ארבע בשורה עם פיני טלטל בסידור של 180 מעלות אמנם מספקת אחלה אופנועי ספורט לשימוש יומיומי, אך כאשר מגיעים למסלול ועל האופנוע המשופר מאוד עם 200 כ"ס ויותר יושב רוכב ברמה עולמית, אספקת הכוח הסדירה תובעת מחיר בדמות בלאי מואץ של הצמיג. מי שצפה בעונות הראשונות של הב.מ.וו S1000RR בזירה וה-ZX10R של 2011 ו-2012 בסדרת הסופרבייק, לא יכול שלא לזכור איך שני האופנועים הללו נמצאו לעתים קרובות מלפנים בתחילת מרוצים, רק כדי לדעוך בזמני ההקפה שלהם לקראת סיומם.

אל התחנה החמישית במסענו אנחנו מגיעים בעונת 2012. באופן כמעט בלתי מוסבר הקוואסאקי של טום סייקס, אשר ב-2011 היה תמיד דועך עם בעיות אחיזה בצמיג האחורי בשליש האחרון של מרוצים, מתחיל להחזיק מעמד בזמני הקפה טובים ואף לנצח. בסוף אותה עונה, שהסתיימה עם אליפות של ביאג'י נגד סייקס בהפרש של חצי נקודה, הטכנוקרט מבין שהוא ייאלץ לאכול כובע קטן. מה פה קורה פה? ואז מגיעה עונת 2013, ופתאום כל הסיפור הזה שאופנועים עם יותר מ-200 כ"ס זקוקים לאפקט המרגיע של הביג באנג כדי לאפשר לצמיגים שלהם לשרוד, כבר לא תקף יותר. הגיע הזמן לאכול כובע יותר גדול כנראה.

אז איך הצליחה קוואסאקי, הקטנה מבין החברות היפניות, להתגבר על מה שבמשך כמעט שני עשורים התקבע בתור אקסיומה כמעט מוחלטת? הירוקים הצליחו במקום שבו הונדה הגדולה, שעד היום אוכלת קש עם הפיירבלייד ב-SBK, כשלה, ושלא לדבר על המיליונים שב.מ.וו שפכה כדי להפוך את ה-S1000RR לאלוף עולם, כישלון שהביא בסופו של דבר לפרישתה מנוכחות רשמית בסדרה.

הצד הטכנולוגי של אליפות הסופרבייק לא מדווח ברמה שמתקרבת בכלל לזו של ה-MotoGP, אבל משמועות, שיחות גנובות עם טכנאי בכיר ועוד, הסוד של קוואסאקי החל לדלוף. עם תצורת מנוע מקובעת על ידי ייצור סדרתי, אנשי קוואסאקי החלו להפוך כל אבן אפשרית כדי למצוא פתרון לבלאי הצמיגים הגבוה שאופייני למנועי הארבע בשורה עם מרווחי כוח שווים. מערכות בקרת ההחלקה, שאמורות להגביל את סבסוב והחלקת הצמיג האחורי, כבר היו בשימוש ב-MotoGP כמעט כבר עשור והגיעו גם לסופרבייק, אך במלחמה של מנועי הארבע בשורה ה'רגילים', כלומר הונדה, ב.מ.וו, קוואסאקי וסוזוקי, מול הביג באנגרס – דוקאטי, אפריליה וימאהה, היצרניות לא הצליחו לפתור את בעיית בלאי הצמיג האחורי הגבוה של הקבוצה הראשונה.

העבודה על פרופיל ההתנהגות של מערכת בקרת החלקה ברמה של MotoGP וסופרבייק הינה אחת המשימות המורכבות ביותר שמתרחשות כיום בחדרים סגורים מאחורי הקלעים של שתי הסדרות. לא עוד מכונאים עם ידי זהב שמשייפים בלילה מעברים בצילינדר, כי אם מתכנתים מוכשרים אשר אמורים לתרגם את הפידבק של רוכבים כמו מרקז, רוסי או סייקס לשורות קוד של תוכנה אשר מוזנת למחשב ניהול המנוע (ECU). אם עד לפני עשור האינפוטים אל ה-ECU אשר שלט על ההצתה וההזרקה הוגבלו לפוטנציומטר אשר מדד את זווית הפתיחה של המצערת וחיישן מהירות מנוע, הרי שכיום ההערכה היא שמדובר במשהו כמו עשרים פרמטרים שונים. רשימה קצרה ובהחלט לא ממצה – חיישני מהירות לגלגל הקדמי והאחורי, פלטפורמה אינרציאלית מלאה למדידת תאוצה בשלושה צירים, ושני ג'ירוסקופים למדידת מהירות זוויתית של צירי הסבסוב והעלרוד. חיישני חמצן לכל צילינדר, חיישן טמפרטורת אוויר, שמן ונוזל קירור, מומנט אמיתי בגלגל השיניים ביציאה מהגיר (רק הונדה RCV213 ב-MotoGP ככל הנראה), לחץ בצינורות הבלמים (למדידת עוצמת בלימה), כמה אחרים שכבר שכחתי, ועוד כמה שאני בטח לא יודע עליהם.

מה שמעניין הוא שהפלט של כל הבוג'ראס הזה דווקא די מוגבל. לאחר שהמתכנתים סיימו את מלאכתם, האותות נשלחים בסך הכל לשלושה אזורים במנוע – לסלילי ההצתה על מנת לשלוט על תזמון הניצוץ, אל המזרקים כדי לשלוט על כמות הדלק המוזנת, ואל המנועים הפותחים את פרפרי המצערת. לכאורה נשמע קל, כל מה שמתכנת אמור לעשות כדי למנוע החלקה של הגלגל האחורי ביציאה מפנייה תחת כוח (הגורם העיקרי לבלאי מוגבר וגם היי-סיידים כואבים) זה לאחר מעט את ההצתה, להזריק מעט פחות דלק ואולי גם לסגור מעט את פרפרי המצערת כדי להקטין את הכוח היורד לגלגל האחורי ולהפסיק את ההחלקה. הגלגל הפסיק לפרפר? אפשר להחזיר את כל הפרמטרים למצבם המקורי כדי לקבל כוח מלא ולהאיץ בבטחה אל עבר הפנייה הבאה.

רק שמנועי השריפה פנימית לא מאוד אוהבים תערובת ענייה מדי או הצתה שלא בדיוק בזמן, והתגובה שלהם למניפולציות האלה לא תמיד צפויה. באותו רגע סופר קריטי שבו רוכב MotoGP עובר ממצערת סגורה בעת הבלימה לפתיחתה קרוב מאוד לשיא ההטיה, כל היסוס של המערכת או עשירית קג"מ מיותר יכולים לשגע אותו או לשנות את הקו המתכנן. שלא לדבר על זה שאסטרטגיה אשר תסרס יותר מדי את כוח המנוע תגרום כמובן ליציאה איטית מדי מהפנייה. מנוע השריפה הפנימית הוא לא אביזר אלקטרוני שקל לתפעל עם מתג ON/OFF, במיוחד כאשר יש צורך לרסן 250-220 כ"ס על הגבול הדק שבין יציאה במהירות המרבית מפנייה למניעת החלקה שמחסלת את הצמיג האחורי עקב חימום יתר.

אבל מה אם במקום לנסות לעצור את כל עדר הסוסים הגדול הזה ביחד נתעסק רק עם מחצית מהם? האסטרטגיה השלטת עד לפני שנים מועטות הייתה שינוי הפרמטרים של הצתה, הזרקה ומצערת בכל ארבעת הצילינדרים יחד הגיעה באיזשהו שלב למבוי סתום. אבל מה יקרה אם במצב הקריטי של אופנוע מושכב בשישים מעלות ננסה לשלוט רק על חצי מהמנוע בזמן שהחצי השני מושבת? במקום לנסות להרגיע 250 כ"ס נטפל רק ב-125 (משהו בסדר גודל של סופרספורט 600 סמ"ק). המהפך הטכני שאפשר אסטרטגיית בקרה שכזו היה המעבר למנועי סרבו נפרדים לכל פרפר מצערת של כל צילינדר. במקום לפתוח או לסגור אל הפרפרים של כל הצילינדרים יחד ולנסות לחתוך את ההצתה או להפחית את כמות הדלק לכולם, אפשר להחזיק אחד או שני צילינדרים במצב כמעט כבוי ולטפל הרבה יותר בקלות בהספק של מנוע שלרגע הופך לקטן יותר.

תקנות הסופרבייק אמנם דורשות שימוש בגופי המצערת המקוריים, אבל לא מונעות הוספה של מנועי סרבו לכל אחד מגופי המצערת. דאנילו קאסונטו, אחראי האלקטרוניקה של קבוצת הסופרבייק של קוואסאקי, כבר הודה בראיון שהקבוצה משתמשת באסטרטגיות שליטה עם הפעלה שונה של בוכנות 1 ו-4 לעומת בוכנות 2 ו-3. לא שהוא שמח להסביר אילו פרמטרים הם משנים, אבל אם תחשבו על זה לרגע, אם במנוע ארבעה צילינדרים רגיל ביותר כמו זה של הקוואסאקי נבטל לרגע את הפעולה של שניים מהצילינדרים, נקבל בעצם מין מנוע ביג באנג עם מרווחים גדולים פי שניים בין כל מהלך עבודה. אתם יכולים לשנוא אלקטרוניקה כמה שאתם רוצים, אבל תראו איך באמצעותה ניתן לשנות באופן מהותי מאפיין בסיסי של מנוע ולגרום לו להתנהג כמו משהו אחר לגמרי.

לשחרור המידע המסווג הזה דווקא עכשיו יש סיבה. החל מהשנה שעברה סדרת הסופרבייק עברה כולה למתכונת ה-EVO אשר רצה לפני כן בתור קטגוריה עם דירוג נפרד (בדומה ל-CRT או OPEN ב-MotoGP). תקנות ה-EVO, אשר נועדו לצמצם עלויות, מחייבות שימוש ב-ECU המקורי של האופנוע עם לכל היותר תוספת של קופסה חיצונית עם מגבלת מחיר, כך שהסודות הטכנולוגיים הגדולים בסופרבייק העולמי נעלמו. אז ואם בקרוב מאוד נקבל דור של סופרבייקס חדשים עם בקרת החלקה המאפשרת שליטה נפרדת בכל צילינדר וצילינדר (מה שקיים כבר באפריליה APRC הסדרתי, אגב), ועכשיו אתם יודעים למה. זהו, נגמר הסיפור הזה של להגיע לסדום-ערד עם אחורי גמור…

את EICMA 2015 כמעט שאפשר היה לכנות 'התערוכה שלא קרתה'. כאשר פחות משבוע לפני הפתיחה אירופה נחשפת להתקפת הטרור הקטלנית ביותר בתולדותיה, ועם איטליה (ומילאנו בפרט) ברשימת היעדים המוצהרים לפורענות, אפשר היה לסלוח למארגנים אם הם היו נתקפים בפאניקה טוטאלית ולא פותחים כלל את השערים, בדומה למה שקרה עם שני משחקי כדורגל חשובים שבוטלו. אם חושבים על 200,000 האנשים שעוברים ביום דרך שערי הכניסה בסוף השבוע, קשה שלא להצטמרר מהפוטנציאל הטרוריסטי של מטרה כמו EICMA. אבל באיטליה כמו באיטליה, כאן ימשיכו לחיות ולאכול טוב גם מתחת לענן פטריה של פצצה גרעינית. שפתאום יתחילו לבדוק כאן תיקים בכניסה לרכבת או לתערוכה עצמה, כמו בכל קניון מצוי בארץ? הצחקתם את המילאנזים בגדול. אז גם אם המספרים היו מעט נמוכים מהעבר – ב-2014 נרשמו 638,000 מבקרים והשנה מדברים על "מעל שש מאות אלף" יותר מעורפל, הרי שבמה שנוגע לכמות המציגים, ובסופו של דבר גם נוכחות קהל אחרי טראומה שכזו, מדובר ב'נס במילאנו'. הצלחה כנגד כל התחזיות.

בתוך התערוכה תחושה שהיא יותר עסקים כרגיל מאשר נס, או להבדיל, חשש. הטרנד החיובי שניכר לעין בשנה שעברה, טרנד של התרחבות שכיניתי אז כהגיונית, ממשיך. למעט יצרנית אחת שבלטה מעל לשאר, ניתן לומר שרוב השחקנים בעיקר חיזקו עמדות, ואם תרצו, יש אזורים בהם מצמצמים אפילו את הליין. נישות שהפכו למעט רדומות זוכות לעוד פחות תשומת לב, שלא לומר בעיטה בתחת, גם אם לפני מעט שנים הן היו חשובות. קחו למשל את קטגוריית ה-600 הסופר-ספורטיביים. טריומף, שהייתה מאד פעילה דרך ה-675 דייטונה ומעורבות במרוצים, הודיעה חד וחלק שהיא מפסיקה להשקיע באופנועים סופר-ספורטיביים. בזבוז של זמן וכסף. שיחה מקרית עם מכר בהונדה-איטליה, וגם שם איבוד עניין כמעט מוחלט, ובראיון מקיף שנפרסם בקרוב עם מנהל שיווק של ענקית יפנית אחרת, הדברים נאמרו בבירור: שום תכנית לחידוש ה-600 הספורטיבי של החברה בעתיד הנראה לעין – "מה שיש לנו כרגע מספיק טוב".

לרשימת הנעדרים אתם מזמנים להוסיף את תחום הפאר הפלצני, כמו למשל הבראף סופריור ומצ'לס מהשנה שעברה. הרבה רעש, אבל שנה מאוחר יותר ואין זכר לשני אופנועי היוקרה שהוצגו. כנראה שהם היו רק תירוץ טוב וסטייליסטי כדי למכור ג'ינסים ומעילי עור עם מותגי החברות. שלום ולא להתראות.

מה שכן היה לנו הרבה, וזה כבר לא חדשות, זה כל מה שנופל תחת המטרייה של רטרו / קפה רייסר / סקרמבלר / טראקר, או במילה אחת – נוסטלגיה. ההיצע כל כך רחב, שתוך זמן לא רב נוצרו כבר נישות בתוך הנישה.

דוקאטי ממשיכה עם קטר הסקרמבלר, להיט מכירות מטורף במושגים שלה, מוסיפה אח 400 קטן, ועם פנלי צד / 'מספרי מתחרה' חדשים ל-800 הופכת אותו פתאום לטראקר. אוקי, נגיד. המזל של החבר'ה מבולוניה הוא שהם יודעים לעצב, ויש משהו כל כך משכנע בבסיס המכאני של הסקרמבלר, שזה פשוט עובד. לעומת זאת כאשר סוזוקי מנסה את אותו התרגיל על ה-SV650 המחודש, זה פתאום נראה כמו הטלאה, ואם לומר את האמת, גם גרסת הסקרמבלר של הב.מ.וו R nine T לא משכנעת במיוחד. בנלי האיטלקית / סינית, חברה לה לא היית נותן אפילו חצי סיכוי לעשות משהו בתחום הרטרו, מפתיעה עם אינטרפרטציה מגניבה לנושא הקפה-סקרמבלר, עם מנוע טווין 500 (נגזר כנראה מהטווין 300) עליו הייתי שמח להניף רגל אם הייתי צעיר ב-25 שנה ובעל זקן היפסטרי תקני. ימאהה לעומת זאת ממש לא פוגעת לדעתי עם ה-XSR900 הניאו-רטרו מסדרת ה-FASTER SONS. הרבה רעש וצלצולים, וידאו מגניב בהשתתפות קני רוברטס, אבל התוצאה כמעט גרוטסקית בעיניי, שום דבר לא מתחבר לשום דבר, קופסאות פלסטיק כדי לכסות על אביזרים טכניים שחשופים פתאום. על מה בדיוק חשבו שם?

מי שלוקחת בהליכה את תואר מלכת הרטרו היא טריומף. לזכותם ייאמר שהם היו שם לפני כולם, הרבה לפני שהאופנה פשטה. אחרי 15 שנה של הצלחה רבתית, מגיע עדכון מבורך ליחידת הטווין. כאשר בחנתי לפני יותר מעשור את 'הטווינים החדשים' הדבר שהכי עצבן היה כמה הם היו מתורבתים, שלא לומר לפלפים, מבחינת הספק ומומנט. שום קשר לאופי הנבחני והרוטן שהיה לטריומפים של פעם. אך כעת, עם הגדלת נפח משמעותית ל-1,200 סמ"ק, הוספה של קירור נוזל ועוד עדכונים לחלק העליון של המנוע בעיקר, הטווינים הישנוניים הפכו פתאום למשהו שגם יכול להלהיב חובב ספורט-רטרו-אלגנט. למרות שמבחינת שינויי עיצוב מדובר בעיקר בנגיעות קטנות, התוצאה מדהימה ומשכנעת. שיחקו אותה.

אפרופו שיחוקים, את תואר השואו של 2015 אפשר לתת בעיניים לגמרי לא עצומות לימאהה. שני אחים חדשים למשפחת ה-MT. זה ששמו 03 הינו 300 קטן, חמוד ולא מאיים. האח השני, 10 שמו, והוא  וואחאד ערס מסוכן שיעיף לך כפכף יש לפנים אם רק תעז לצייץ. ה-MT-10 הוא הנייקד האכזרי ביותר שיצא  אולי מיפן, עירום-כוח ראשון, שכמו אחיו האירופאיים הינו סופרבייק ליטר עם כידון גבוה ובגדים חדשים. אביעד נבר בנושא מספיק, אז בתור עד ראייה אני יכול רק להוסיף: עיצוב קיצוני, בטוח שלא לטעמו של כל אחד, אבל אי אפשר שלא לפלוט 'יא ווארדי' ענק כאשר אתה עומד מולו. סחתיין על האומץ למעצבי ימאהה. האופנוע המושלם עבור מי שיש לו ביצים לצאת בערב לסיבוב עם מכנסי עור הדוקים ומבריקים.

בנוסף לאלו, XSR900, אח רטרו גדול ל- XSR700, אך שכאמור נראה פחות מבושל ממנו, כאילו דווקא כאן מיהרו להוציא מיד פרק המשך בסאגת ה-FASTER SONS. ואחרון, קונספט של תלת-אופנוע ספורטיבי ראשון אי-פעם, הלא הוא ה-9-MWT שהוצג קודם בטוקיו. והאמת, הוא בכלל נראה יותר מוכן לייצור מאשר קונספט. ימאהה בתנופה עצומה, גם של מכיורת וגם של פיתוח, ומרגישים את זה.

בהונדה העניינים היו מעט יותר יגעים. את האפריקה טווין ראינו בסופו של דבר לפני שנה, אז הוא כונה TRUE ADVENTURE ולא ידענו אפילו מה נפחו. הרכילויות מספרות שבלחץ הונדה-איטליה והונדה-צרפת, הונדה-יפן ניאותה לשנות את השם לאפריקה טווין, ובצביעה שמזכירה את זו של אופנועי הדקאר מלפני שלושים שנה הוא פשוט נראה פיצוץ. אבל חוץ מהאפריקה, ראינו בעיקר עדכונים אסתטיים, מאוד מוצלחים יש לומר, לסדרות ה-NC , קרוסתורר, SH300 וה-500-ים, אבל זה הרגיש כמו מעט מדי לתערוכה בסדר גודל שכזה. על היעדר דגמים חדשים מהמסד מחפים שלושה דגמי קונספט מצוינים שנוצרו בסטודיו העיצוב של הונדה ברומא. ה-City Adventure Concept פשוט גאוני, נראה פצצה, גם אם הוא שואב המון השראה מקונספט קודם על בסיס TMAX, פרויקט של עיתון מקומי לפני שנתיים. להכניס לייצור ומהר! לעניות דעתי יימכר כמו לחמניות טריות. על בסיס ה-CB650F הסטודיו האיטלקי יוצר עוד שני קונספטים מגניבים, אחד עירום כוחני בשם CB4 והשני מין סקרמבלר עתידני. כן, סקרמבלר, אבל ממש לא רטרו (רק זה היה חסר לנו) בשם Six50. בהקשר של הונדה אי אפשר שלא לציין את העובדה שאופנוע ה-MotoGP שעמד במרכז הדוכן נשא את המספר 26 ולא 93. נחשו למה…

בסוזוקי הצליחו לעשות דפיקות לב לחובבי הספורט המעטים ששורדים, עם ה-R הגדול שבוא יבוא רק ב-2017, אבל יש למה לחכות. המנוע העתידי הוצג מחוץ לאופנוע, ומדובר ביחידה קיצונית בתכנונה. שום קשר למנועים העכשוויים. מבחינת מיקום רכיבים ותכנון כללי, המנוע הזה הזכיר לי יותר מכל את תצורת מנועי הגרנד-פרי של ימאהה אותם יצא לי לראות עירומים לפני כמה שנים בביקור במוסך קבוצת ה-MotoGP. מזל שהיה את ה-GSX-R העתידי בתצוגה, שאגב גם מעוצב לא רע בכלל, כי החדשות האחרות בסוזוקי היו SV650 חדש. בינינו, הוא נראה יותר כמו גלדיוס 650 שקילפו ממנו את כיסויי הפלסטיק המחרידים על צינורות השלדה ואשר קיבל מיכל דלק חדש. סוזוקי טוענים לאינספור חלקים חדשים בתוך המנוע. אוקי, קונה, אבל גם מקרוב מאוד, זה עדיין נראה מנוע בן כמעט עשרים שנה מוכר וידוע. כאשר חושבים על איך קוואסאקי, ובעיקר ימאהה, הצליחו להחיות מחדש את נפחי הביניים עם טווינים 650-700 סמ"ק חדשים לפני מספר שנים, זה כמעט נראה כאילו סוזוקי לא מעוניינת להרים את הכפפה, למרות שה-SV היה רב מכר רציני.

בקוואסאקי מצהירים על ZX-10R ששופר משמעותית, מבפנים! לפי הזמנים של ראיי וסייקס באימוני החורף המשותפים עם ה-MotoGP, כנראה שזה נכון. סייקס הקיף יותר מהר ממארק מרקז(!), אך קשה היה להתלהב באמת מאופנוע שנראה מבחוץ אותו הדבר ומקטנוע טאייוואני 125 שעבר צביעה בירוק קוואסאקי.

ברשימת הסטנדים המאכזבים אני נאלץ להוסיף גם את זה של קונצרן פיאג'ו, שמאגד תחתיו גם את וספה, אפריליה וגוצי. דווקא אצל המותג האחרון, שמץ של חיוניות בדמות שני דגמי 850 סמי-חדשים אופנתיים בעיצובם. למה 'סמי'? כי זו אותה שלדה ומכלולים עתיקי יומין של סדרת ה-350-500-650-750 בת היותר משלושים שנה. מצד שני, יחידת הכוח העתיקה רואה עדכון משמעותי עם ראשי מנוע חצי כדוריים שמשולבת עם תיבת הילוכים בעלת שש מהירויות של הדגמים היותר גדולים. מראה מרענן, למרות הכיוון הנוסטלגי בזכות עיצוב מכל דלק ייחודי, גם אם בפורומים של המותג החבר'ה מתלוננים שמדובר ב-MINESTRA RISCALDATA – ביטוי איטלקי ציורי שפירושו 'מרק ישן שחומם שוב'. באפריליה, נגיעות קלות בסופרבייק ובקאפונורד, אך זו ממשיכה להיות חברה נטולת כיוון וזהות ברורים למרות האופנועים הנהדרים שלה, לפחות עבורי. יש לפיאג'ו קטנוע גלגלים גדולים חדש בשם MEDLEY, דווקא עם לא מעט פתרונות טכניים מעניינים כמו רדיאטור המורכב על המנוע עצמו, אך זהו כלי חסר רלוונטיות לארץ.

כמעט את אותו סוג של ביקורת אפשר היה כביכול להעביר גם על דוקאטי. מה כבר היה לנו שם? מנועים מוגדלים לסדרת ה'קטנות' (959 ו-937)? הסקרמבלר 400 למתחילים? המונסטר 1200 שכבר הושק? והנה, את השוק העיקרי אני מקבל בכלל משתי מתיחות פנים דווקא. חתיכת מתיחות פנים למען האמת. גרסת האנדורו החדשה של המולטיסטראדה, עם גלגל ה-"19 הקדמי, נראית כל כך נכונה, שפתאום אפשר לדבר על תחרות מחודשת ל- R1200GS. שפע חלקי אלומיניום פשוט העלימו את תחושת האופנוע-ספורט-מפלסטיק. כעת זה נראה באמת כמו אדוונצ'ר-תורר. הדיאבל XDIAVEL  מקבל עדכונים, גם מכאניים עם מנוע DVT, אבל העבודה האסתטית בעיקרה הפכה אותו לייצור סקסי בטירוף. תמיד חשבתי שהדיאבל המקורי נראה כמו ערימה לא ברורה של חלקים כהים ולא מוגדרים שלא ממש ברור מה הם עושים ביחד. עבודה מדוקדקת, בעיקר בתחום הצבעים וגימורים של חלקים, פנס קדמי חדש ועוד כמה נגיעות, ופתאום זה נראה אופנוע כמעט אחר לגמרי, מגניב ומחרמן. פשוט מדהים מה עיצוב יכול לעשות ואיך האיטלקים עדיין מסוגלים לעשות לפעמים בית ספר לכולם.

שיעורים בעיצוב ממשיכים לתת גם ב-MV אגוסטה, גם אם המעצב הראשי שם הוא בחור אנגלי חביב בשם אדריאן מורטון. לפחות הוא יכול לטעון להגנתו שהיה חניכו של טמבוריני. הברוטאלה 800 החדש הוא נציג נאמן של הסלוגן של אגוסטה – MOTORCYLE ART. לא שזה מפריע לחברה שבבעלות AMG-מרצדס ליפול לפעמים מאיגרא רמא לבירא עמיקתא: גרסת הלואיס המילטון לדראגסטר RR נראית כל כך פרח'ית, שזה פשוט מביך. אבל מה לא עושים (או לאן לא יורדים) למען אלוף?

אי אפשר לסיים סיקור של תערוכת EICMA בלי להזכיר שני מותגים לגמרי לא מיינסטרים: אינדיאן (בשייכות פולאריס) וק.ט.מ / הוסקוורנה. הראשונים, דרך גרסאות נוספות ל-SCOUT, פשוט חצבו לעצמם נישה חדשה בשוק שהיה נראה מזמן רדום למרות מספרי מכירות יציבים. אני לא מאמין שאני אומר את זה על קאסטום, אבל מת לרכב על האופנוע הזה. ועוד יותר מדהימים מהם, ק.ט.מ. אם מישהו היה מנבא לפני 5 או 10 שנים שהחברה הזו תהפוך לאחת החשובות בעולם, הייתם פוטרים אותו בתור הזוי מצוי. אבל החברה הזו שולטת בשטח, היחידה בעולם שמציעה סינגלים מוכווני ביצועים (ההוסקוורנה 701 אנדורו עם קיט מכלי דלק מוגדלים נראה מיליון דולר!), וליין הכביש העתידי של הוסקוורנה (אליו נוסף קונספט 701 מדהים) מעסה בעונג את בלוטות הרוק והאדרנלין שלי.

אז הייתה סחורה השנה, בהחלט, אבל הצל של האירועים הדרמטיים הזכיר לא מעט את זה של 2008. אני בטוח שלאנשי השיווק רועדות עכשיו הברכיים, שכן דווקא אחרי תקופה של צמיחה ותנופה, הדבר האחרון שמישהו רוצה זו מערבולת שתסחוב את אירופה כולה לקרבות בפיזדלוך, ואולי את העולם כולו שוב למיתון כלכלי. אך אם יציאה של קלות דעת כמו אותו MV לואיס המילטון זה מה שמציק לנו, אז מצבנו עדיין טוב.