קטגוריה: אופנועי מערכת

תקציר החלקים הקודמים (חלק ראשון, חלק שני): הק.ט.מ 125EXC שלי נגנב לפני שנתיים וחצי יחד עם האופנוע השני שלי – סוזוקי DRZ400SM. לפני חודשים ספורים מצאתי את האופנוע מפורסם בלוח בפייסבוק. הגעתי למוכר, סגרנו עסקה ומשם המשכתי למשטרה. המשטרה ביצעה חקירה רשלנית ושטחית, לא טרחה לעדכן אותי מה קורה עם החקירה והאופנוע, ורק נפנפה אותי – גם כשהגעתי פיזית למשטרת באר-שבע – שם נתפס האופנוע אצל הבחור המקומי שניסה למכור אותו.

אחרי כחודשיים של חוסר ודאות ואפס עדכונים מצד המשטרה, כשבזמן הזה האופנוע שלי עומד ברחבה של משטרת באר-שבע, הגיע הזמן לפעול. חבר יקר, עורך-דין במקצועו, החליט שהוא מחזיר לי את האופנוע וכתב בקשה לבית המשפט כנגד המשטרה להשבת התפוס (האופנוע). לא נלאה אתכם בכל הביורוקרטיה שנלוותה להגשת הבקשה ולחלופת המכתבים שעניינם מדוע אנחנו רוצים שהתיק יתנהל בבית שמש ולא בבאר-שבע, ונגיע לעיקר הדברים שהתבררו כבר עם תגובת המשטרה לבקשה שלנו ובטרם התקיים דיון אחד בודד:

• שוטרים ביקרו את הבחור שהחזיק באופנוע הגנוב כבר באותו הערב שבו הגשתי את התלונה. הוא הציג בפניהם את שטר המכר (המזויף) ואת מספרי השלדה והמנוע (המזויפים) שעל האופנוע – והם עזבו את המקום בטענה שהמספרים על האופנוע תואמים את המסמך. רק כדי שיהיה ברור – 'שטר מכר' אינו חוקי במדינת ישראל. זהו מסמך המאשר בעלות על אופנוע ללא רישוי (למשל מוטוקרוס) בארה"ב. בישראל יש רישוי צהוב ורישוי אפור. אגב, שטר מכר אפשר להפיק בקלות במדפסת צבעונית בבית, ואז לעטוף אותו בלמינציה בגן של הילד – וזה מה שעשו גם במקרה של האופנוע שלי.
• רק לאחר כ-10 ימים, אחרי שהתלוננתי והפעלתי קשרים בין היתר בלשכת המפכ"ל, הוציאה משטרת באר-שבע צו בית משפט ותפסה את האופנוע.
• הבחור שהחזיק באופנוע – בואו נקרא לו א' – מסר בחקירתו את שם האדם שממנו רכש את האופנוע – נקרא לו א.ד מתל אביב ונספר שהוא דמות יחסית מוכרת. החוקרים הגיעו אל אותו אדם, והוא, על פי תגובת המשטרה, "אישר את הפרטים שמסר מר א'". זהו פה זה נגמר. המשטרה לא המשיכה לחקור ולנסות להגיע לקצה השרשרת – הגנבים עצמם, למרות שהפרטים נמסרו לחוקרים על ידי א.ד שמכר את האופנוע לא'. זהו אחד הסעיפים המוזרים והמתסכלים ביותר, שכן עם עוד קצת חקירה ניתן היה להגיע לגנבים עצמם בקלות.
• המשטרה טענה כי בבדיקת מז"פ (מחלקת זיהוי פלילי) שנעשתה לאופנוע התגלה שמספרי המנוע והשלדה זויפו וכי אין אפשרות להגיע למספרים המקוריים (עדיין לא אושר לי לעיין בדו"ח המז"פ, וזו נקודה חשובה שעוד נחזור אליה).
• היועץ המשפטי של משטרת באר-שבע דורש להשמיד את האופנוע "מפני שהוא מזויף". אפשר להעליב את האופנוע שלי, אבל לקרוא לו מזויף זה כבר יותר מדי. מספרי השלדה והמנוע זויפו, אבל האופנוע מקורי לחלוטין מבית ק.ט.מ – אוסטריה.
• עוד התברר שמר א', הבחור שהחזיק באופנוע שנגנב ממני, הגיש גם הוא בקשה להשבת תפוס בבית המשפט בבאר-שבע. במילים אחרות – הבחור שהחזיק ברכוש גנוב תובע זכויות על הרכוש הגנוב שנתפס אצלו! לטענתו הוא רכש את האופנוע בתום לב, למרות שהוא שילם 14 אלף ש"ח על אופנוע ששווה במחירון יותר מכפול, למרות שהוא רכש אופנוע מדגם EXC כשעל שטר המכר מופיע SX, ולמרות שמספרי השלדה והמנוע מחוקים ומוטבעים מחדש.

עד לאותו זמן, ולמעשה עד לסגירת התיק, לא פנו אליי ממשטרת באר-שבע כדי לחקור אותי על פרטים נוספים – כמו למשל פרטים על האופנוע שרק אני יודע – תוספות חיצוניות ופנימיות וכו', וזאת למרות שציינתי בפני השוטרים במספר הזדמנויות שיש פרטים שידועים רק לי ושעל פיהם אני יכול להוכיח שהאופנוע שלי. גם לא הודיעו לי שמתקיים דיון בבית המשפט בבאר-שבע, בבקשה שהגיש א'. כלום, מידור מוחלט. בכלל, התחושה הכללית שקיבלתי, שהלכה והתחזקה עם הזמן, היא שהמשטרה לא רוצה לבזבז זמן ולהגיע לחקר האמת, אלא להיפטר כמה שיותר מהר מתפוח האדמה הלוהט הזה. ומה יותר מהיר מהשמדה של האופנוע בתואנה שלא ניתן לזהות אותו? פשוט מאוד – משמידים את האופנוע, סוגרים את התיק והולכים לנוח. לא ניתן לתאר במילים אחרות את חקירת המשטרה פרט לרשלנית, שטחית ולא מקצועית.

אז נכון שיש במשטרה גם חבר'ה נהדרים, מקצועיים וחרוצים, אבל אני למזלי הרע נפלתי על אחרים.

מגיעים לדיון בבית המשפט השלום בירושלים. אני ועורך דיני מצד אחד, היועץ המשפטי של משטרת באר-שבע מצד שני, ובאמצע – לא להאמין – עומד מר א' – שהגיע עם אביו כדי לדרוש את האופנוע הגנוב לידיו. לא פחות ולא יותר. לשפשף את העיניים ולא להאמין.

גם כאן אקצר כדי לא להלאות בפרטים לא רלוונטיים. השורה התחתונה היא שהמשטרה רוצה להשמיד את האופנוע בשל חוסר אפשרות לזהות אותו. את דו"ח המז"פ ושאר חומר החקירה לא נתנו לנו לראות. כל הניסיונות לדבר עם היועץ המשפטי של המשטרה עלו בתוהו – הוא החלטי ודורש בתוקף שהאופנוע ילך להשמדה, כאילו לעשות בכוונה, ואל תבלבלו אותו עם עובדות. במקביל, מר א', שאצלו נתפס האופנוע הגנוב, דורש לקבל את האופנוע לידיו – שוב, בטענה שרכש את האופנוע בתום לב, בו בזמן שלצידו עומד האדם שרכש את האופנוע כדין מהיבואנית, עם רישיונות, ושילם יותר מ-50 אלף ש"ח. כשראיתי את זה התקשיתי להאמין. כמה נמוך אנשים יכולים לרדת – לא מספיק שרכשת רכוש גנוב שנתפס אצלך והזנת את תעשיית הגניבות, כעת אתה גם נלחם על הרכוש הגנוב מול האדם שממנו הרכוש נגנב? עד כדי כך איבדנו את המוסר הבסיסי ואת הערכים שלנו כעם? התביישתי. לפחות השופט לא התרשם ממר א' ואביו.

הבעיה היא שהשופט לא יכול היה לקבוע באופן חד-משמעי שהאופנוע אכן שייך לי, ולכן הוא העלה רעיון מעניין –  השופט שלח אותי ואת היועץ המשפטי של המשטרה לעשות שיעורי בית: אני צריך לבדוק עם יבואנית ק.ט.מ לישראל כמה כלים מדגם זה ומהשנה הספציפית נמכרו בישראל, והמשטרה צריכה לבדוק כמה כלים כאלו מדווחים כגנובים. אם יש רק אחד כזה – הרי שהוא שלי.

אני חייב להודות שכאן כבר הייתי סקפטי והתחלתי שלא להאמין שהאופנוע יחזור לרשותי, בעיקר בגלל דו"ח המז"פ (שאותו טרם ראיתי). בדיעבד, הסקפטיות הייתה מוקדמת מדי והיא התחלפה בהמשך לאופטימיות בגלל התפתחויות מעניינות. תכף נגיע לזה.

סיכום ביניים

• האופנוע נמצא במשטרת באר-שבע
• מספרי השלדה והמנוע נמחקו, ובמקומם הוטבעו מספרים אחרים, על פי שטר מכר מזויף
• שטר המכר המזויף הוא של דגם מוטוקרוס (SX) בעוד האופנוע שלי הוא אנדורו (EXC)
• אני דורש לקבל את האופנוע בבית המשפט השלום בירושלים / בית שמש
• מר א' דורש לקבל את האופנוע בבית המשפט השלום בבאר-שבע
• המשטרה דורשת להשמיד את האופנוע בגלל חוסר יכולת לזהות אותו
• יש לי את הרישיונות המקוריים של האופנוע, את חשבונית הקנייה, את ביטוח החובה, ויש סימנים רבים הידועים רק לי שנמצאים על האופנוע ושעל-פיהם זיהיתי את האופנוע
• אני והמשטרה צריכים לספק נתונים נוספים כדי שהשופט יוכל להכריע את הכף
• המשטרה צריכה לסיים את החקירה ולאפשר לי לראות ולצלם את חומר החקירה עד סוף חודש יולי 2015

תעשיית הגניבות

גניבות כלי רכב בכלל ואופנועים בפרט זו מכת מדינה. אין באמת הרתעה, והגנבים יכולים לעשות ככל העולה על רוחם. אפילו במקרה הזה הוכח לי – הפשע משתלם. גם ככה המשטרה לא תחקור, ואם כן תחקור היא תעשה זאת ברשלנות ובחוסר יעילות, ואם תיתפס תוכל לצאת מזה בקלות בכל מיני תואנות משפטיות. אם לא תפסו אתכם על חם בעת הגניבה ומיד הודיתם, הסיכוי שהמשטרה תחקור לעומק, תגיש כתב אישום ולבסוף תורשעו במשפט, הוא אפסי.

כל אחד מאיתנו מפחד מהיום שבו הוא יגיע לאופנוע שלו ויראה שהוא איננו. יחד עם זאת, ברגע שאנחנו רוכשים כלים גנובים או חלקים גנובים – אנחנו מזינים במו ידינו את אותה תעשיית גניבות ונותנים לגנבים לגיטימציה מלאה לעבור לכלי הבא. והכלי הבא עלול להיות שלכם, או של חבר שלכם, או של בן משפחה. דבר אחד בטוח – כל עוד אנחנו הצרכנים נותנים יד לתעשייה המקוללת הזו – היא תימשך.

לא קונים אופנועים גנובים ולא קונים חלקים גנובים! גם במקרה הזה – רכישה של אופנוע אנדורו EXC עם שטר מכר מודפס במחשב ועטוף בלמינציה שעליו יש דגם אחר – מוטוקרוס SX, ובנוסף מספרי המנוע והשלדה מחוקים ומוטבעים מחדש (ולא צריך להיות מומחה מז"פ בשביל לזהות את זה…) – זו עצימת עיניים במקרה הטוב ורכישה ביודעין של רכוש גנוב במקרה הפחות טוב. אני לא קונה את הטענה שמדובר בתום לב, שכן הסימנים כולם זועקים לשמיים. אגב, כששאלתי את המוכר מדוע על הרישיון כתוב SX כשבעצם האופנוע הוא EXC – הוא נתן תשובה מעורפלת על איזה תייר מחו"ל. לא מיצינו כבר את הקטע של להאשים את כל העולם בפשעים שלנו?

אז מה הלאה?

ובכן, בזמן שבין הדיון בבית המשפט ליום כתיבת שורות אלה, התגלו שני ממצאים חשובים. הראשון נוגע לחומר החקירה שאותו התאפשר לי לראות. מסתבר שבדיקת המז"פ הצליחה להציף 3 ספרות מתוך מספר המנוע המקורי שנמחק. שלוש הספרות האלו זהות, גם במיקומן, לשלוש ספרות שנמצאות ברישיון הרכב המקורי שנמצא אצלי. בשילוב עם רשימת האופנועים שקיבלתי מהיבואנית, יש פה גורם שעשוי להטות את הכף. הממצא השני גם הוא עשוי להטות את הכף, והוא גדול וחשוב, אך עליו אני מנוע מלדבר מפני שהנושא טרם הגיע לבית המשפט. הפסימיות התחלפה לאופטימיות. יש מצב שבקרוב אקבל את האופנוע שלי בחזרה!

בחלק הבא: על הממצאים שהטו את הכף, על פתיחת החקירה המשטרתית מחדש, ועל המשך ההתנהלות המשפטית. ומי יודע – אולי גם על החזרה של האופנוע שלי הביתה…

בחלק הראשון סיפרתי לכם על החיים עם הק.ט.מ 125EXC ועל מה שהוא עשה לרכיבה שלי. הכתבה הסתיימה בגניבה של האופנוע, יחד עם האופנוע השני שלי – סוזוקי DRZ400SM – מהבית במושב בעמק האלה.

גניבה של אופנוע זו טראומה, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בשני אופנועים במכה. מכה תרתי משמע. הרגע הזה שאתה חוזר הביתה אחרי שלקחת את הילדה לגן, מחנה את הרכב, וקולט מולך שאופנוע אחד לא נמצא ושדלת המחסן פתוחה, רץ למחסן ורואה שגם האופנוע השני איננו – זהו אחד הרגעים המפחידים שחוויתי. טראומה.

אז חיפשתי את האופנועים במשך שבועות. הפעלתי את כל הקשרים שיש לי בענף האופנועים ובמשטרת ישראל. הגעתי לאנשים טובים שניסו לעזור בכל דרך. בדקתי בלוחות על בסיס יומי. כלום. האופנועים נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה.

בסופו של דבר שחררתי. אמנם מדי פעם כשהיו לי כמה דקות פנויות עברתי על הלוחות בתקווה שאולי אמצא את אחד מהם, אבל בראש כבר השלמתי עם זה שהאופנועים הלכו והסתכלתי קדימה לתכנן איך אני מתאושש וקונה לי אופנועים אחרים במקומם.

שנתיים עברו, וביום שישי אחד בתחילת 2015 מכר תייג אותי בתגובה למודעת מכירה בלוח בפייסבוק – מודעה שבה פורסם ק.ט.מ 125EXC שנת 2010 – בדיוק כמו שלי, שנמכר עם שטר מכר ולא עם רישיון רכב ישראלי. בצירוף מקרים נדיר, באותו הסופ"ש שני אנשים שונים פנו אליי וסיפרו לי שראו את האופנוע שלי מסתובב בהרי ירושלים. אפילו הצלחתי להבין שהגנבים הם כנופייה מהאזור.

אחרי שעברתי על פרטי המודעה בחנתי את התמונה לעומק, ומיד קפצו לי לעין סימנים ייחודיים ותוספות ספציפיות שהיו על האופנוע שלי בלבד, ועליהם אני לא יכול לפרט מפני שהנושא נמצא בבית משפט. הנה החלק הזה, והנה המדבקה ההיא, והנה התוספת הזו – שרק לי יש אותה, והנה עוד שני חלקים ייחודיים לאופנוע שלי ששייכים בכלל לדגמים ישנים יותר. בתמונות בעמוד הפייסבוק הפרטי של הבחור שהעמיד את האופנוע למכירה מצאתי עוד סימנים ותוספות שהיו על האופנוע שלי.

אחרי שווידאתי שמדובר באופנוע שלי התקשרתי למשטרה, ושם נאמר לי שאין מה לעשות ושעליי לגשת למוכר (!), לזהות את האופנוע (!), ומשם לגשת למשטרה להגיש תלונה. השתמשתי בחבר שיתקשר למוכר, וקבענו איתו בביתו שבעיר דרומית גדולה במוצאי שבת.

הגענו אליו הביתה, החבר נכנס ואני חיכיתי ברכב. החבר ראה את האופנוע והתקשר אחרי 5 דקות – "בוא, צריכים אותך שתבדוק את האופנוע". נכנסתי לחצר וראיתי את האופנוע שלי, עם כל הסימנים שלי – התוספות הייחודיות והחלקים הרבים שהתקנתי עליו. זיהוי ודאי – 100%.

מסתבר שהגנבים זייפו את מספרי המנוע והשלדה. מחקו את הישנים והטביעו חדשים, על פי שטר מכר אמריקאי, שגם הוא מזויף (מופיעות עליו 2 חברות שונות), וששייך בכלל לדגם אחר – 125SX. צילמתי בסלולרי את האופנוע, את מספרי השלדה והמנוע ואת שטר המכר, סגרנו מחיר עם המוכר וקבענו שאנחנו הולכים להביא נגרר וכסף כדי לבצע את העסקה.

משם נסענו ישירות למשטרה המקומית. 4 שעות המתנה עד שהחוקר קיבל אותנו ולקח את התלונה, ושלחו אותנו באמצע הלילה חזרה הביתה. מסתבר שהמשטרה לא עשתה כלום ואפילו לא נפתחה תלונה – החוקר כתב את התלונה על טופס בקובץ וורד כדי לשלוח למשטרת בית שמש. בשום מקום במשטרה לא כתוב שהוגשה תלונה באותו מוצאי שבת. כשהבנתי את זה אחרי כמה ימים של אינסוף טלפונים, ניגשתי למשטרת בית שמש ופתחתי תלונה חדשה.

עוד כמה ימים עברו ועדיין לא נעשה דבר, לכן התחלתי להפעיל לחץ אצל נציב תלונות המשטרה, לשכת המפכ"ל, וגם כמה עיתונאים בכירים בתקשורת הארצית. אחרי כמה ימים נוספים קיבלתי הודעה שהאופנוע נתפס והועבר למשטרה המקומית בעיר מגוריו של הבחור. חבר שוטר דאג להניח את האופנוע בצד, בצל, ולכסות אותו. חצי הקלה.

כאן המתנתי בסבלנות לעדכון, כשמדי פעם אני מתקשר למשטרה כדי לברר מה קורה עם החקירה, ואפילו מגיע פיזית כדי לדבר עם החוקרת ולזרז את העניינים. אבל כלום. שקט. דממה. מידור מוחלט.

ככה המתנתי עוד כחודש וחצי, עד שחבר יקר, עורך דין במקצועו, החליט שהוא מתערב ומחזיר לי את האופנוע. הוא כתב תביעה כנגד מדינת ישראל ומשטרת ישראל בדרישה להשבת התפוס (האופנוע) עם כל השתלשלות האירועים. מאותו רגע הטיפול באופנוע שלי עבר למערכת המשפט, וגם שם דברים מסתבכים.

בחלק הבא: ההשתלשלות המשפטית, הדרישה של הבחור שאצלו נתפס האופנוע לקבל אותו בחזרה, סיכום ביניים (כי ההליך טרם הסתיים), וגם כמה מסקנות על הזנת תעשיית הגניבות.

אופנועי מערכת זה המדור שבו אנחנו כותבים לכם על האופנועים הפרטיים שלנו – אלו שאנחנו נוסעים עליהם ביום-יום, שקנינו ממיטב כספנו ושבחרנו בגלל ולמרות. תחילה נעשה לכם היכרות קצרה עם האופנועים, ובהמשך נדווח לכם על החיים איתם. זה לא מבחן ארוך טווח – נדווח כשיהיה מה לדווח ונכתוב כשיהיה מה לכתוב.

אביעד אברהמי – ק.ט.מ 125EXC שנת 2010 עם כ-200 שעות מנוע

רכיבת אנדורו היא חלק בלתי נפרד מחיי ב-22 השנים שבהן אני רוכב. זה התחיל בגיל 16 עם סוזוקי TS-W שאיתו הייתי קופץ בסכר בית זית, המשיך לדו"שים שונים בתקופת הצבא ואחריה, ובעשור וקצת האחרון אני תמיד מחזיק אופנוע אנדורו ייעודי שמשמש אך ורק לרכיבת אנדורו. את הק.ט.מ 125EXC שלי, שנת 2010, רכשתי כחדש בסוף שנת 2010, כשדגמי 2011 כבר עלו על הכביש. היה עליו מחיר טוב אז חטפתי, והוא החליף את הק.ט.מ 400EXC רייסינג משנת 2007 שהיה לי.

בחודשים הראשונים עם האופנוע הייתי עסוק גם בלמידה מחודשת של רכיבה על אופנוע דו-פעימתי אחרי שנים ארוכות של מרובעי פעימות, וגם בכיוון והתאמת האופנוע לצרכיי. כיוונתי את הקרבורטור כך שהמנוע יפסיק לשרוף מצתים (בין היתר על ידי הקטנת דיזת הפיילוט והחלפת המחט לזו שבאה במקור ב-2011), כיוונתי את הבולמים, וזהו. נתתי גז. הרכבתי עליו כמה תוספות כמו מגן מנוע, מגני רדיאטורים (שהוכיחו את יעילותם בנפילות), מגני ידיים פתוחים (כי הסגורים גורמים לי לתחושת כבדות בכידון), וגם החלפתי את יחידת הזנב ללבנה – כמו ב-2011 – יחד עם סט מדבקות פקטורי של 2011.

ה-125 עשה לרכיבה שלי בדיוק את מה שאומרים ש-125 עושה לרוכב ותיק – הוא לימד אותי מחדש לרכוב. הוא לימד אותי לעבוד באינטנסיביות עם הקלאץ', לשמור על המנוע בסל"ד גבוה כדי להמשיך לזוז, ובעיקר הוא לימד אותי – או יותר נכון חידד – את עבודת הגוף ומעורבות הרוכב על האופנוע. הוא התאים לי כמו כפפה ליד, גם בגלל הממדים של שנינו (אני 174 ס"מ על 63 ק"ג והוא כ-100 ק"ג רטוב – זיווג מושלם!), וגם מפני שעם ה-125 המשכתי תהליך שהתחיל כמה שנים לפני כן, תהליך של מעבר לאנדורו יותר ויותר טכני. ומה יותר טוב לאנדורו טכני מאשר 2 פעימות קטן? (טוב נו, אולי 2 פעימות גדול…).

דבר נוסף שה-125 שלי עשה, זה להחזיר לי את חדוות הרכיבה. בנוסף לרוטינה של רכיבת יום שישי עם החבר'ה הוספתי גם רכיבה באמצע השבוע. גרתי אז במושב בעמק האלה, אז סינגל עדולם היה סינגל הבית שלי. הייתי יוצא בבוקר לבד לשעתיים וחצי של הלוך חזור – 25 ק"מ לכל כיוון – חוזר הביתה וממשיך את היום מבסוט. השתדלתי גם להתחרות כמה שיותר באליפות ישראל באנדורו. בלי אימונים ייעודיים ושאיפות אלא סתם בשביל הכיף. נהניתי ממנו כמו שלא נהניתי מהרבה אופנועים אחרים, והבנתי היטב מה המשמעות של לרכוב על 125.

ה-125 טופל ותוחזק ברמה הגבוהה ביותר, כשכל התחזוקה מתבצעת על ידי, בסדנת הלימוד שלי או מתחת לסככה שצמודה לבית. טיפול קטן של החלפת שמן גיר ומעבר כללי על האופנוע (למשל ניקוי מתחת למחזירי האבק בבולמים הקדמיים) ביצעתי בכל 15 שעות מנוע או לפי הצורך – למשל אחרי רכיבת בוץ. בוכנה החלפתי בכל כ-50-60 שעות מנוע, וכך גם רענון שמנים וניקוי לבולמים הקדמיים. השתמשתי רק בחלפים מקוריים, וכשעושים את הכל לבד התחזוקה יוצאת לא יקרה בכלל. גם את הצמיגים הייתי מחליף לבד, כשהצמיגים המועדפים עליי היו מצלר MC4 או MC5, שהתאימו מאוד ל-125 בגלל המבנה הרך שלהם והתאימו מאוד לבולמים, וגם מישלין S12. אגב, כמו בכל האופנועים שלי, הקפדתי להחליף צמיגים כסט שלם, גם אם אחד מהם עדיין לא גמור לגמרי. אין על התחושה של אופנוע מכוון עם סט צמיגים חדש. למוסים לא היה לי תקציב, אז השתמשתי בפנימיות הבי-דיוטי של IRC, קנדה או מישלין, וזה עבד – לא סבלתי מפנצ'רים, גם כשרכבתי עם לחץ אוויר נמוך של 10-12PSI.

כמעט שנתיים וחצי רכבתי על ה-125 שלי ונהניתי מכל רגע, ואז בליל סערה אחד – בלילה שבין ה-31.1.13 ל-1.2.13 – גנבו לי את הק.ט.מ שלי מהבית. אותו ואת האופנוע השני שלי – סוזוקי DRZ400SM שנת 2009 ששימש אותי ככלי תחבורה. שניהם לא היו מבוטחים בביטוח מקיף, כך שהנזק הכלכלי היה עצום מבחינתי. חתיכת מכה.

בשבועות והחודשים שלאחר הגניבה הפעלתי את כל הקשרים שלי, בכל מקום אפשרי, כדי לנסות ולהגיע אל האופנועים, אבל העליתי חרס. האופנועים נעלמו כלא היו. הייתה לי תחושה שאם עם כל הקשרים שהפעלתי אני לא מצליח להגיע אפילו לקצה חוט, אז כנראה שהם נמצאים מתחת לאף שלי – הרבה יותר קרוב ממה שאני חושב. בדיעבד תחושת הבטן שלי הייתה נכונה.

פה יכול היה להסתיים הסיפור שלנו, אבל למעשה הוא רק מתחיל, והוא הולך ונהיה מעניין.

המשך יבוא…