תגית: ג'ילרה

קטנוע לא יכול להיות ספורטיבי? ספרו את זה למי שסגד לג'ילרה ראנר המקורי, כשעוד היו כאלה ששיפרו אותם עד הסוף ורכבו איתם במרוצים של נחשונים.

ג'ילרה נוסדה באיטליה לפני מיליון שנה, או יותר נכון בשנת 1909, עשתה חייל בעיקר על מסלולי המרוצים, ונרכשה על-ידי קונצרן פיאג'ו בשנת 1969. לאחרונה כתבנו בטור הזה על ה-CX125, שהיה כלי אקזוטי עם מנוע דו-פעימתי שסיפק 30 כ"ס, צד 'צף' עם זרוע קדמית חד-צידית וזרוע אחורית חד-צידית, ועיצוב שנראה עתידי גם היום וזאת 34 שנים לאחר שהוצג.

אותו לא קיבלנו בישראל, אבל את הראנר 50 שהוצג בשנת 1997 כן זכינו להכיר. כאמור, שתי פעימות עם נשימת קרבורטור והזרקת שמן. העיצוב – איטלקי במובן הקלאסי והחיובי. מכלולי קצה כדוגמת מזלג הפוך, בולם אחורי יחיד, בלם דיסק מלפנים (ושנה לאחר מכן דיסק גם מאחור בגרסה שנקראה כך – DD, כלומר דאבל דיסק), חישוקי 12″, משקל נמוך מ-100 ק"ג, ושוב, עיצוב שלא מביך רוכב שמגיע איתו לתיכון וחונה ביחד עם כל הקרוסים.

שנה לאחר מכן הוצגה גרסת ה-125 סמ"ק, שנתנה עוד יותר מהכל, וב-1999 הוצגה גרסת ה-180 סמ"ק (FXR180) – שבכלל הייתה מטוס דו-פעימתי. שתי הגרסאות סחבו גם יותר שרירים שהתבטאו בכ-15 ק"ג נוספים לעומת הקטן. בג'ילרה לא השקיעו רק בעיצוב הספורטיבי, אלא יצרו כלי שמוסיף התנהגות ספורטיבית. תגובות מהירות, בלמים מעולים, ובולמים קשוחים שלא מתעוותים כנגד הדרישות הלא הגיוניות של הרוכב.

חלקם הגדול של הכלים גם שופרו – בין אם זה בגזרת המנוע עם הגדלות נפח, במערכת הווריאטור, במערכות הנשימה והרעש, בבולמים, בבלמים ובעיצוב. השם 'מאלוסי' עולה לנו ראשון בראש כספקית השיפורים העיקרית, אבל היו יצרניות שיפורים נוספות שהצטרפו לחגיגה. חלק מהמשופרים הגיע גם למסלול נחשונים ז"ל, שהיה קיים בסוף ה-90 ותחילת שנות האלפיים. מסלול בתקופת האין-מסלול שלא הגיע ל-1,000 מ' באורכו, אבל הכיל לא מעט פניות. לימים הוקמה שם 'ליגת הקטנועים', בה כיכבו גם הראנרים למיניהם, זאת עד שהרשויות סיימו את המסיבה.

לא נתייחס היום ברשותכם לגרסאות הארבע פעימות שהתווספו עד שהחליפו לגמרי את שתי הפעימות. טובים ככל שיהיו, הם היו חסרי שמחת חיים שיש במנוע צורח ופולט עשן. לא נשכח שהד.נ.א מאותם דגמי שתי פעימות של סוף שנות ה-90 הועבר לחטיבת הג'ילרה פרפורמנס, שהוציאה את ה-GP800 המקורי.

מנוע דו-פעימתי עם 30 כ"ס, זרוע קדמית חד-צידית וזרוע אחורית חד-צידית, ועיצוב שנראה עתידי גם היום – סיפורו של הג'ילרה CX125.

בואו נתחיל עם המראה, כי תכלס, זה מה שיגרום לבן 16 לרכוש את האופנוע (או יותר נכון לאבא שלו לחוות חוויה דו-גלגלית דרך הילד שלו). העיצוב יכול לתפוס גם היום, 34 שנים לאחר שהוצג, ובטח הפרופיל הימני שחושף את האין-מזלג ואת האין-זרוע אחורית. הפיירינג, מעטפת הפלסטיקה שמסתירה את השלדה והמנוע, נראית מדהים אז ויכולה בהחלט לתפוס גם היום. וגם החישוקים.

ג'ילרה נוסדה באיטליה אי-שם בשנת 1909, עשתה חיל בעיקר על מסלולי המרוצים, ונרכשה על-ידי פיאג'ו בשנת 1969. לתערוכת מילאנו של 1989 הציגו בג'ילרה את ה-CX125, שתוכנן ועוצב על-ידי פדריקו מרטיני אשר עבד במקביל גם עם בימוטה. את העיצוב העתידני אפשר לראות בתמונות, וצריך לשים לב לצד ה'צף'. בניגוד לזרוע חד-צידית קדמית כמו בבימוטה טזי או בימאהה GTS1000, מדובר כאן על מזלג חד-צידי. ההשראה לעיצוב הגיעה מההונדה elf של סוף שנות ה-70. המזלג מתוצרת פאיולי חובר לראש ההיגוי (שמוקם נמוך יותר מדרך כלל) דרך מתאמים רבים. המזלג עצמו היה נטול כיוונונים.

מעבר לכך, המנוע החד-צילינדרי הדו-פעימתי מקורר הנוזל היה בנפח 125 סמ"ק. 30 כוחות הסוס הגיעו אי-שם ב-10,000 סל"ד (קו אדום ב-12,000 סל"ד וסוף הסקאלה ב-13,500), והמהירות המרבית גרדה את ה-170 קמ"ש. המטוס הקטן (הפיירינג ניסה לדמות מטוס קרב, בעיקר בחלקו הקדמי) שקל 125 ק"ג. הביצועים – הכל יחסי כמובן – היו טובים מאוד ודרשו לתת בגז בשביל להזיז את האופנוע. חישוקי ה-17″ (עם צמיגים במידות 120/60 מלפנים ו-150/60 מאחור) יחד עם המערכת הקדמית לא השפיעו יותר מדי לרעה על ההתנהגות, כאשר כן היו מעט תלונות על קשיחות יתר.

כל 1,000 היחידות יוצרו אך ורק בשנת 1991 ונמכרו עד לסוף שנת 1993. אז, לפני 30 שנים, החליטו בפיאג'ו שזה לא רווחי והפנו את משאבי ג'ילרה לייצור קטנועים. האמת, ה-CX125 היה אוברקיל גדול, בטח בשוק של בני 16 שיכולים לרכוש את האופנועים האלו ובחרו ללכת לכיוון של הקאג'יבה מיטו או האפריליה RS125. מה גם שהוא היה יקר יותר מהם. גם בראי הזמן הוא לא צבר יותר מדי פופולריות או דרישה בשוק האספנים. אקזמפלר שמור וכמעט חדש נמכר בכ-12 אלף דולר לפני מספר שנים בארצות הברית. כלומר, כל ההשקעה הזאת לא הלהיבה אף אחד וככל הנראה מאוד הקדימה את זמנה. הייתה כוונה לפתח את הקונספט לאופנועים עם מנועים ונפחים גדולים יותר בליין ג'ילרה, אך כאמור זה לא התממש.

הג'ילרה GP800 נולד כתגובת נגד לתופעת הטימקס של ימאהה, והוא בא לנצח עם יותר נפח ויותר כוח.

אולי לא בדיוק מסתדר בטור נוסטלגיה, כי הרי לא עבר הרבה זמן מאז שהוא נחשף לעולם בתערוכת מילאנו של 2006, אבל הוא הגיע, הטיל פצצה, נעלם ונשכח באותה המהירות. אנחנו פה על-מנת להזכיר. הימאהה טימקס שבר את כל הכללים בשנת 2001 בתור אופנוע בעור של קטנוע, וכולם נדרשו לרדוף אחריו. פיאג'ו רכשה את ג'ילרה הוותיקה (נוסדה בשנת 1909) עוד הרבה לפני כן, והשתמשה במותג לייצור קטנועים ספורטיביים יותר באופיים (יש פה לא מעט שזוכרים את הג'ילרה ראנר לדוגמה), וה-GP800 בתוכם. המשמעות של ה-GP היא ג'ילרה פרפורמנס, וה-800 הוא הנפח המפלצתי של ה'קטנוע'.

מנוע הווי-טווין הגיע בנפח של 839.3 סמ"ק, והוא סיפק 75 כוחות סוס ב-7,250 סל"ד ומומנט של 7.8 קג"מ ב-5,750 סל"ד. חתיכת מנוע שהביא את ה-GP800 לכמעט 200 קמ"ש מוצהרים, כאשר לחצי מהנתון הזה הוא הגיע בפחות משש שניות. תיבת ההילוכים הרציפה העבירה את הכוח דרך שרשרת אל גלגל 15″ מאחור (16″ מלפנים), בעוד שצמד דיסקים בקוטר 300 מ"מ מלפנים ועוד אחד מאחור דאגו לבלום את כל הגודל הזה עד לעצירה.

כשמדברים על הגודל אז מתייחסים אל בסיס גלגלים של 1,585 מ"מ, גובה מושב של 790 מ"מ, ומעל הכל – משקל של 235 ק"ג, וזה כשמיכל הדלק בן ה-18.5 ליטרים ריק. המזלג הקונבנציונלי בקוטר 41 מ"מ סיפק מהלך גלגל של 135 מ"מ, ונתון זהה היה גם מאחור, עם בולם יחיד.

רכיבה על הג'ילרה GP800 סיפקה חוויה של מנוע. הוא הכוכב המרכזי בהצגה הזאת, וכל שאר המכלולים נועדו להיות תומכי הלחימה שלו. כל עוד הרוכב היה מודע לכך שהוא על קטנוע עם מנוע, הקצב בעיר, בבין-עירוני ובפיתולים היה גבוה ומהנה, אם כי לא פרקטי במיוחד. הוא לא סיפק את מנעמי הקטנוע, כי נפח האחסנה שלו מתחת למושב היה קטן יחסית (קסדה וזהו) ולא הייתם רוצים להרכיב ארגז על כלי ספורטיבי כזה.

הג'ילרה GP800 הגיע אלינו בשנת 2008 ונמכר במחיר של 70 אלף ש"ח. יחידות בודדות ממנו נמכרו, ובפיאג'ו כבר החליפו אותו בשנת 2012 באפריליה SRV850, שכבר היה כלי מוגזם אחר שנבנה על אותה הפלטפורמה.