מה זה?
טכניקת הדריפטינג מתארת מצב שבו הרוכב פונה בעזרת החלקת הגלגל האחורי בעקבות ויסות יתר של המצערת – היגוי יתר. מה שאנו רואים זה גלגל אחורי מעלה עשן, מנוע צורח, גלגל קדמי בהיגוי יתר ורוכב מאושר. אין שום יתרון במהירות לאופנוע לעומת קו מרוצים קלאסי. להיפך, האופנוע איטי יותר, הבלאי גבוה יותר והרוכב עובד קשה יותר. אז למה זה טוב? שואו לקהל וחוויה לרוכב.
גרסת הדריפטינג של הרכבים מוכרת כמעט לכולם. פיתוח של תחרות רחוב יפנית משנות ה-70 שצמחה לענף גלובלי עם תחרויות מסודרות, סדרת סרטי קולנוע כדוגמת 'מהיר ועצבני', סרטי רשת כדוגמת קן בלוק, ומשחקי מחשב למכביר. האח הדו-גלגלי מעולם לא צבר פופולריות דומה. יש תחרויות מקומיות, אך אין את אותו הבאזז כמו בעולם הרכבים.
בתחרות עצמה מתמודדים שני רוכבים. על המוביל לבצע את הדריפט בנקודות המוגדרות עם הקו הטוב ביותר, הזווית, המהירות והסגנון הטובים ביותר. העוקב צריך להיות קרוב ככל האפשר למוביל, ולבצע בדיוק את אותם התנועות של המוביל אבל טוב יותר. בסבב השני הם מתחלפים. יש גרסאות של 3-4 רוכבים שנמדדים קבוצתית לפי סנכרון הטכניקה של כולם.
בתחרות יש שלושה שופטים: שופט הקווים שמוסמך להעניק עד 20 נקודות + 10 על סגנון, שופט הזווית והמהירות שמנקד אותו הדבר (20+10), ושופט הסגנון והאגרסיביות שאחראי על 20 נקודות סגנון ו-20 נקודות אגרסיביות. הכול מסתכם ל-100 נקודות פוטנציאליות, וכמובן שמי שמקבל ניקוד גבוה יותר מנצח. הניקוד אפס מוענק למי שמתרסק, עוקף היכן שאסור (מותר לעקוף במידה והמוביל איטי מדי או עלוב מדי), יצירת אחיזה זמנית בגלגל האחורי באזור של דריפט, ירידה מהמסלול, הורדת רגל, מגע בין רוכבים ושימוש יתר בבלם הקדמי (כלומר החלקה בטכניקת ברן אאוט ולא בשליטה על הגז).
מרבית האופנועים המשתתפים בתחרויות מקומיות של דריפטינג אינם המילה האחרונה, ולמעשה גם לא צריך. התאמה מינימלית לעולם הדריפטינג, דוד שעובד במחסן צמיגים ויכולות תפקוד תחת גז יעשו את העבודה. בשתי מילים: מתאים לישראל!
