אחד השינויים המעניינים בליין דגמי הארלי דיווידסון ל-2021 הוא הגדלת הנפח והוספת הכוח לסטריט בוב, יחד עם אפשרויות להרכבת נוסע.
הארלי דיווידסון סטריט בוב דגם 2021 – מנוע 114 אינצ'ים מעוקבים
דגם הסטריט בוב של הארלי מקבל לשנת 2021 מנוע שגדל מ-107 אינץ' מעוקב (1,746 סמ"ק) ל-114 אינץ' מעוקב (1,868 סמ"ק). הגדלת הנפח מגדילה את ההספק ל-92 כ"ס (לעומת 85 כ"ס לפני כן), את המומנט ל-15.86 קג"מ ב-3,000 סל"ד (לעומת 14.6 קג"מ), זמן מ-0 ל-100 קמ"ש המהיר ב-9%, וזמן האצת ביניים מ-100 ל-130 קמ"ש בהילוך חמישי המהיר ב-13%. המנוע הוא כמובן חלק ממשפחת מנועי מילווקי 8 של הארלי. משקלו של הסטריט בוב נושק ל-300 ק"ג.
תוספת משמעותית לכוח הוא הוספת מושב ורגליות מורכב. יש פנסי LED היקפיים, שקע USB לטעינה, מערכת KEYLESS להתנעה ללא מפתח, מערכת מניעת גניבה ושעון LCD חדש. כל דוגמאות הצביעה יגיעו עם הספרה '1' על מיכל הדלק.
בהארלי-דיווידסון משיקים את ליין דגמי הסופטייל של 2018. סדרת האופנועים הללו הם הרבה יותר מאופנועים חדשים – הם חידוש פורץ דרך, הגדול ביותר בהיסטוריה של החברה ממילווקי. יש שלדות חדשות, יש מנועים חדשים (מילווקי 8), יש מתלים חדשים עם כיוון עומס קפיץ לבולמים האחוריים, ויש גם חידושים כמו פנסי LED קדמיים – כולל אורות יום, יש אלקטרוניקה חדשה ועוד שינויים רבים. המטרה המרכזית של הארלי – להפוך את האופנועים לקלים ונעימים יותר לרכיבה, כפי שצו השעה מחייב.
מנוע חדש – מילווקי 8 – בנפח 107 אינצ'ים מעוקבים (1,750 סמ"ק)
נסענו לברצלונה לרכב על דגמי הסופטייל החדשים – הפאט-בוב, הסטריט-בוב, ההריטאג' קלאסיק והברייקאאוט. מנועים חדשים בנפח 107 אינצ'ים מעוקבים בעלי מומנט של 14.5 קג"מ משתלבים היטב עם כבישים הרריים מפותלים ועם פניות אינסופיות. במשך יומיים רכבנו על ארבעת האופנועים – 180 ק"מ ליום, ואנחנו מסכימים שבחירת המסלולים הייתה מצוינת והתאימה מאוד לרוח האופנועים. בואו נדבר על הדגמים החדשים בפירוט.
הארלי-דיווידסון פאט-בוב
הארלי-דיווידסון פאט-בוב
הייתי בר מזל, שכן האופנוע הראשון שעליו רכבתי היה הפאט-בוב – היפה ביותר מבין הארבעה הטמפרטורה בבוקר הייתה קרירה למדי – עם 10 עד 12 מעלות בלבד, וזה התאים לרוח של הפאט-בוב עם תנוחת הרכיבה הנמוכה ופלג הגוף העליון שמוטה קדימה. תנוחה שבאופן כמעט מפתיע לא מעייפת את הרוכב. בהארלי מצהירים על 306 ק"ג, אבל התחושה שמתקבלת היא שהמשקל יותר קרוב לסף הפסיכולוגי של 200 ק"ג. כן, בהארלי עשו עבודה טובה בחלוקת המשקל של הפאט-בוב.
מערכת האלקטרוניקה כוללת מפתח קרבה KEYLESS, אז אני מתקרב לאופנוע ולוחץ על מתג ההתנעה, ומקבל פעולה חלקה ורציפה כבר מההתחלה. יש לו מומנט גבוה למנוע המילווקי 8, והוא מתקבל כבר משחרור הקלאץ', ובצורה חלקה ונעימה. האחיזה מעולה, המנוע מפמפם לאיטו על 1,300 סל"ד, ו-1,753 הסמ"ק דוחפים את הפאט-בוב קדימה. במצב הזה מגלים שהמשקל הגבוה של הכלי עוזר במירה על יציבות, וגם המתלים החדשים עוזרים בכך ועל הדרך מציעים יכולת ספיגה מרשימה ונוחות מקסימלית.
הפאט-בוב עובד יפה על הכבישים המפותלים צפונית לברצלונה. העבודה חלקה, גם של המנוע, וקל מאוד לתקוף איתו פניות. למעשה, זה מעולם לא היה קל יותר עם הארלי. הקלות שבה הוא רוקד על כבישים מפותלים, כאמור למרות משקלו, גורמת לי לרכב על סל"ד נמוך ועל גלי המומנט, וליהנות מהדרך הפתלתלה. אחרי ההתרשמות הראשונה הזו הבתלנו להבין את הכיוון החדש של הארלי – אופנועים קלים ונעימים לרכיבה. רק תבחר את המראה שמתאים לך.
הארלי-דיווידסון הריטאג' קלאסיק
הארלי-דיווידסון הריטאג' קלאסיק
באמצע יום הרכיבה הראשון, אחרי 90 ק"מ במהירות ממוצעת של 60 קמ"ש, אני עולה על ההריטאג' קלאסיק ופותח גז ל-120 קמ"ש. הגיע הזמן לקצת יותר אקשן, למרות שההריטאג' קלאסיק הוא אופנוע רגוע יותר. הרושם הראשוני מזכיר אופנוע בן 50, ובהקשר הזה הצליח להארלי עם עניין התדמית. אבל האופנוע הקלאסי בן 50 הזה מתנהג כמו אופנוע 2018, והוא קל לרכיבה מהרגע הראשון על האוכף. תנוחת הרכיבה נוחה, הכידון גבוה למדי, אם כי לא גורם לשרירים להיתפס, והתחושה שמתקבלת מהרגליים היא שהן נמצאות ממש על האספלט. בטח ביחס לפאט-בוב. כמו תחושה שמתקבלת ממכונית, ורצוי אמריקאית וגדולה. אבל זה לא מונע מההריטאג' קלאסיק מלתת בראש על הכבישים המפותלים הקטלונים. רק מרווח ההטיה מגביל את החגיגה, ומדרסי הרגליים שמשתפשפים באספלט המשובח במהלך הפניות מזכירים לנו באיזה אופנוע מדובר. לזכותם ייאמר שהם מתקפלים כלפי מעלה במגע עם האספלט. יופי של גששים.
מיגון הרוח פה טוב, ואפשר לרכב עם קסדה פתוחה גם הרוכב בגובה 1.80 מ'. אנחנו רכבנו עם קסדה סגורה, ולמעט רעשי רוח הכל היה בסדר.
המומנט הגבוה שמתקבל ממנוע המילווקי 8 מתאים באופן מושלם ל-330 הק"ג של ההריטאג' קלאסיק ומאפשר לרוכב להתרכז בניהוג המכונה על הכביש ולא בתפעול שלה, וגם ליהנות מהנוף שמסביב. מיכל הדלק בנפח 19 ליטרים יחד עם תצרוכת דלק שנושקת ל-20 ק"מ/ל' בקצב הנוח הזה, מבטיחים לכם שתוכלו לעשות את זה לאורך זמן רב.
עם פנסי LED קדמיים, מזוודות צד קשיחות וננעלות, צבעים בכל מקום, הכנף הקדמית הגדולה וחישוקי החישורים עם המסגרת השחורה, ההריטאג' קלאסיק משיג את מטרתו. הוא גם נראה טוב והוא גם נוסע טוב. קלאסי-מודרני.
הארלי-דיווידסון ברייקאאוט
הארלי-דיווידסון ברייקאאוט
היום השני של המבחן התחיל שוב עם טמפרטורות נמוכות וכבישים יבשים, אבל הפעם עם אופנוע אגרסיבי יותר: הברייקאאוט. הוא הנמוך מכולם, עם גובה מושב של 665 מ"מ, והמשקל עומד על 305 ק"ג. על אלו יש צמיג אחורי ספורטיבי ברוחב 240 מ"מ שמספק כמובן אחיזה מעולה.
הברייקאאוט נראה איטי וארוך, מגושם וחסר מנוחה. למרות הצמיג האחורי הרחב, הוא מצליח לנוע בנוחות. הגלגל הקדמי בקוטר 21 אינץ' שמבדיל ויזואלית בין האופנועים ונותן לברייקאאוט את הזהות המיוחדת שלו, דווקא מאפשר לשנות כיוון, כמעט בהפתעה. יותר מזה, עם הברייקאאוט זה מפתיע כמה קל בכבישים מפותלים ובפניות, כשרוב העיתונרים שרכבו איתנו בהשקה השוו אותו לדראגסטר. נכון, הוא מעדיף כבישים ישרים, שם הוא יציב יותר, אבל הוא לגמרי לא מתנגד לפיתולים. גם אנחנו למען האמת.
אם לא רוצים לשפשף את המגף על האספלט, מומלץ לקחת את הרגליים קדימה על הרגליות. כשעושים את זה מגלים שהמגן של צינור הפליטה יפגוש את האספלט ראשון. בסוף התהליך המגן יישאר על האספלט הספרדי.
השלדה החדשה אמנם מרחיבה את טווח השימושים של האופנוע, אבל העיצוב המוקפד מגביל את כללי המשחק. רק שמור על הקצב שנוח לברייקאאוט, ותהנה מהמראה הייחודי ומהווייב של האופנוע המיוחד הזה, שמגיע עם מנוע ה-114 אינצ'ים מעוקבים ו-15.5 קג"מ של מומנט. ושוב – קלות רכיבה זה שם המשחק.
הארלי-דיווידסון סטריט-בוב
הארלי-דיווידסון סטריט-בוב
אם אתה רוצה להרגיש כאילו אתה בלב המרחבים האמריקאים, ממש כאילו אתה על כביש 66 המיתולוגי, יש אופנוע אחד של הארלי שייתן לך את החוויה הזו במלואה – הסטריט-בוב. פלטפורמת השלדה-מנוע פה זהה לשאר דגמי הסופטייל החדשים, אולם עבודת הגוף היא ברוח הסטריט-בוב. יש כידון APE גבוה יחסית, לא מעייף מדי, וגובה המושב עומד על 680 מ"מ נמוכים – כמו בהריטאג' קלאסיק, כך שקל להגיע לקרקע, בלי קשר לגובה הרוכב, והכידון ידאג להציב אותך בתנוחה זקופה.
הגלגל הקדמי פה בקוטר "19, ויש משטחים בשחור-מט מסוגננים שנותנים לסטריט-בוב את המראה המיוחד שלו. המשקל עומד על 297 ק"ג, והוא בהחלט נותן את התחושה הקלה ביותר מבין הרביעייה.
באופן מפתיע, הכידון לא מגביל את הרכיבה החזקה והספורטיבית, אבל למרות זאת נעים יותר לשייט איתו בנינוחות. לזה עוזר, שוב, מנוע ה-107 אינצ'ים מעוקבים והמומנט שהוא מייצר כבר מסל"ד כלום. הוויברציות העדינות שהמנוע הזה מייצר רק יוסיפו לתחושה המענגת.
הסטריט-בוב מציע הרבה אופנה ולייף-סטייל, הרבה נוחות, וגם סוג של אישיות כפולה, בהתאם לסטייל שהרוכב בוחר – אם תבחר תוכל לרכב עליו חזק, אבל מאידך מספיק ללבוש את הבגד המתאים כדי שאופי הרכיבה יתאים עצמו לרוכב.
לא רק המנוע, אלא כל הגישה השתנתה
עם הפנים לעתיד
ארבעת דגמי הסופטייל החדשים אמנם שומרים על השם Dyna, אבל אלו כלים חדשים לחלוטין שלוקחים את הארלי-דיווידסון קדימה ומתאימים את החברה למודרניות של עולם האופנועים. לאופנוענות ניו-אייג'. הם שומרים על המראה הייחודי של כל דגם, אבל הם קלים ונעימים לרכיבה, לא רק בזכות מנוע המילווקי 8 שאפילו עומד בתקנות יורו 4, אלא גם בזכות השלדה והמתלים, התפעול, והחבילה הכוללת.
בהארלי הבינו שאתה לא צריך להיות הארליסט הארד-קור כדי לרכב עליהם, וכאמור הפכו אותם לידידותיים למשתמש כך שכל אחד יהיה מסוגל לרכב על הארלי – לפי הדגם שאל המראה שלו הוא מתחבר, וזו הבשורה הגדולה של הארלי ל-2018.
ארבעת הדגמים שפה יושבים אמנם על פלטפורמה זהה של שלדה ומנוע, אבל לכל אחד מהם עבודת גוף שונה שמשנה לחלוטין את הסגנון שלו – החל מתנוחת הרכיבה, דרך מידות הגלגלים ועד לסטייל. אבל בין כולם עובר מכנה משותף אחד – הם כולם קלים לרכיבה וידידותיים משמעותית מבעבר.
על ההארלי החדשים תוכלו לרכב כמו שרוכבים על אופנוע רגיל, לשלוט בהם בקלות, לרכב בתוך העיר בלי בעיות מיוחדות, ועם כל מכלול התחושות שהארלי יכולה להציע. למעשה, אתה יכול לרכב על הארלי בלי להיות הארליסט. אמנם הארליסטים הארד-קור פחות יאהבו את המהלך הדרמטי הזה של הארלי, אבל המהלך הזה יאפשר לחברה – הענקית ממילא – להתפתח לקהלי יעד חדשים שעד היום חששו ממפלצות הברזל האמריקאיות הגדולות והמאיימות. הדור החדש של הרוכבים צריך את זה, והכל למען החופש – כמו שהמוטו החדש של הארלי אומר.
מחירי הכלים החדשים של 2018 טרם פורסמו.
כתבת ההשקה נכתבה לפול גז על-ידי טאקיס מניאטיס, עורך המגזין היווני bikeit.gr, במסגרת שת"פ תוכן בין שני המגזינים להעשרת הקוראים בתוכן מקצועי, מקורי וייחודי.
שלמה הוא חייל משוחרר. מאחוריו עוד רועמים הדי המלחמה. מלפניו החיפוש אחר החופש, השקט, והמרחק מהמציאות שהשאיר בבית. רכב אמריקאי שט על הכביש, גורר אחריו קרוואן נייד. שלמה עם סיגריה בפה, היד נשענת על מסגרת הכרום המבריקה של החלון. מוזיקת קאנטרי מתנגנת ברדיו, מתערבבת עם שריקת הצמיגים על האספלט. האופק נמתח לפנים. מתרחק מהדי המלחמה שרועשת לו עדיין בלב.
גרגור מנועים מתקרב ומתגבר. ומתגבר. השלווה שהייתה לשותפה למסע, נעלמת ברגע. עשרות מפלצות – מרופטות או נוצצות, ארוכות או שמנות, על גביהן גברים גדולי ממדים, עטורי זקנים מצהיבים מניקוטין, במכנסיים בלויים ומגפי עור ומתכת – עוברות אותו ביעף איטי, מחריש אוזניים. הוא שמע עליהם הרבה. ראה תמונות. בישראל באותם השנים היו אלה אופנועי ה-BSA שנחשבו לפאר הטכנולוגיה, ואחד כזה בריטי כבר חיכה לו בבית. אבל על הארלי-דיווידסון אמיתי היה אפשר רק לחלום.
המראה של חבורות ההארלים החוצים את אמריקה סידר לו את הראש. כזה הוא רוצה; מפלצת ברזל רועשת וטוטאלית. לא עבר זמן רב עד שהוא מצא את עצמו על האוכף של אחד כזה בפעם הראשונה, אבל לא האחרונה. בכל הזדמנות בה הוא חזר לארה"ב הוא דאג לשכור אחד ולחזור אל חיי החופש, שם במרחבים הלא נגמרים. אבל גם היום, 40 שנים אחרי, שלמה עדיין זוכר את היום ההוא, אי-שם במרכז ארצות הברית של שנות ה-70, בה הוא ראה בפעם הראשונה את חבורת ההארלים שעקפה אותו בדרך לאלוהים-יודע-איפה.
היום, זהו יום מיוחד בשבילו. מלפניו בניין בן 3 קומות. חדש. הקומות העליונות נראות כאילו הן עדיין בבנייה. עומדות ריקות. אבל הן לא מעניינות אותו. אותו מעניינת הקומה הראשונה, זו עם השלט הגדול והלוגו שאי אפשר לטעות בו: 'Harley-Davidson'.
אני פוגש אותו בכניסה לסוכנות, שם מחכים לנו שני אופנועים גדולים מאוד, ונוצצים מאוד. אופנוע מיוחד שכזה תמיד כיף לקחת מהסוכנות, אבל זה חלק מהעבודה שלי. שלמה, לעומת זאת, מתרגש. רואים עליו. זה חלום בשבילו. רק שהחלום הספציפי הזה שם כבר יותר מ-30 שנה. הידיים כמעט ושכחו את תחושת הכידון ויש גם חששות; 1,700 סמ"ק זה אולי אחלה פוזה, אבל פאקינ' כבד, ארוך ורחב. מצד שני, לך תפחיד מישהו כמוהו, איש למוד קרבות שגדל בימים ההם, בהם הגברים היו מברזל והאופנועים היו מ… נו… מברזל.
רגע אחרי שהחששות הובלו אחר כבוד אל החלק הרחוק והעמוק של המוח, בסנכרון מושלם, תפס את מקומם חיוך גדול ברגע שהוא לחץ על מתג ההנאה.
האור רך. מושלם לצילומים. כזה שאנחנו זוכים לו רק בעונה הקצרצרה שבין החורף לאביב. אני חושב לעצמי כמה מוזר שאני לא פה על תקן הצלם, עם העיניים שקופצות מימין לשמאל, מחפשות את הלוקיישן הבא. לא. היום העיניים שלי חוזרות כל הזמן אל המראה השמאלית, מוודאות שהוא בסדר שם מאחורה. יום ראשון של חול המועד היום, ונהגי ישראל, כפרה עליהם, נוסעים כמו הכושלאמאמאשלהם.
אחר כך הוא יסביר לי שנכון שקשה לו על העירום, והגדול בהחלט הרבה יותר מפנק, אבל החוויה האמיתית של הרכיבה – זו העבודה על האופנוע
אם שלמה חיפש אתגר, היום הוא בהחלט יקבל אותו. בינתיים הוא רוכב על הסטריט גלייד ספיישל – ההארלי הגדול יותר, המפנק, עם שלל איבזורים וכפתורים שנמצאים על חופה ענקית שמזכירה לי את הפנים של איזה דינוזאור מפארק היורה. אני על הסטריט בוב – ההארלי העירום. אותו מנוע כמו של האח הגדול, והשאר פשוט מינימליזם קשוח. דאעש סטייל.
אנחנו נותנים אזימוט צפונה על כביש 6. רצינו לתת גז ולהגיע כבר לאזור הרמה. אז רצינו. הפקקים של פסח רצו אחרת ואנחנו מצאנו את עצמנו מזדחלים על השוליים, כמו שני פילים שמנסים לעבור בדלת מסתובבת. יחד. בתחנת הדלק הצפונית של כביש 6 עצרנו להפסקת קפה. התנועה הצפופה להחריד ביאסה לי את החוויה הראשונית, אבל שלמה יורד מהאופנוע בעיניים מוארות.
"איך היה עד עכשיו?", אני שואל אותו, ולא יכול שלא לחייך למשמע התשובה. "זה מדהים, התחושות שהאופנוע הזה מעביר לך. הוא מתקשר איתי כל הזמן. הבלמים עובדים מצוין. והמנוע… כמה כוח יש לו…". אני לא מצליח להבין על מה הוא מדבר. נכון, הדחף והתחושה שאתה מקבל מהמנוע העצום הזה, זה משהו באמת מיוחד. וכן, מסתובבים בתל אביב כמה אופנוענים מבוישים שראו איך הבהמה השמנה והמנצנצת בורחת להם ביציאה מהרמזור. אבל בחייאת, אני רגיל לרכב על אופנועים מודרנים. ולזה, אין שום יכולת דינאמית. הוא לא עוצר, לא פונה, לא משכך, ואלוהים יודע איזה עמוד שדרה הייתי צריך להביא מהבית כדי שאשכרה אצליח לשבת על המושב כמו שהמהנדסים של הארלי תכננו.
סיימנו את הקפה ואנחנו חוזרים לאופנועים. מנסים לפלס את דרכנו בין האנשים שהצטופפו מסביב לבהמות הברזל כדי להצטלם איתן. אני מאמין שלפחות שתי משפחות התפרקו באותו היום אחרי שהבעל הודיע לאישה שהוא מעדיף לוותר על הילדים בשביל אחד כזה בחניה.
אוטומטית אני נותן לו את המפתח לסטריט גלייד המפנק. לוקח עליי את המלחמה עם הרוח בסטריט בוב העירום על הכבישים הארוכים צפונה. הוא דווקא מבקש לנסות את האופנוע השני. מאותו רגע ועד לסוף היום הוא יישאר על הערום ולא יסכים להתחלף. זה מפתיע אותי. אני בכושר רכיבה מצוין והרכיבה על הסטריט בוב הייתה לי מאתגרת. שלמה בן 63, ולא רכב כבר שנים. אחר כך הוא יסביר לי שנכון שקשה לו על העירום, והגדול בהחלט הרבה יותר מפנק, אבל גם עם יותר תחושה 'אוטומטית'. ובשבילו, החוויה האמיתית של הרכיבה – זו העבודה על האופנוע. לא לתת לו להגיע בשבילך מנקודה א' ל-ב', אלא לעבוד איתו. להרוויח את הרכיבה. את החוויה. את הדרך.
בשבילי, הדרך צפונה הייתה הזדמנות להכיר את האח המגודל. לגלות לאן הלכו 204 אלף שקלים. הסאונד שלו נפלא – אין דרך אחרת לתאר את זה. ויש לו רמקולים. תמיד חשבתי שאופנועים עם רמקולים זה מגוחך. א-מה-מה, ביום שכזה – יום נדיר – שבו אתה מוצא את עצמך רוכב על מכונה מיוחדת שכזו במזג אוויר מושלם, קריר, אבל במידה, ושמיים כחולים, והכנרת מלפנים, ומאחורה, במראה, אני רואה את שלמה רוכב איתי במבנה… זה קצת מוזר, אבל זו הפעם ראשונה שאנחנו רוכבים יחד. אז יודעים מה, המגוחך כבר לא עניין אותי ממש. וכשבוב דילן התחיל לשיר את Don’t think twice, its all right בפול ווליום דרך הרמקולים הענקיים, והסאונד של המנוע מתחרה על חלוקת הקשב שלי באופן די משכנע, חייכתי. כי זה מה שהאופנוע הזה עושה לך. זה וכאבי גב.
ליד המושבה פוריה שמעל הכנרת אנחנו פונים ימינה לכביש מהמם ביופיו שיורד לכיוון מושב הזורעים. בקיץ המקום הזה הוא גיהינום. חם ויבש. אבל בתקופה הזאת, לפני שהשמש מטגנת כל פיסת עשב ירוק, הכל עדיין פורח, וההרים שנראים כאילו נשפכים אל הכינרת… בקיצור, אם אתם באזור בזמן הקרוב, ממליץ לכם לעלות ולרדת את הכביש, לאט, ולהרים את העיניים.
מאה מטרים לפני הכניסה למושב אנחנו פונים שמאלה, אל בית הקברות. היה ברור לשלמה שזאת צריכה להיות התחנה הראשונה שלנו היום. הוא רוכב ראשון פנימה דרך שער הברזל החלוד, ועולה בלי חשבון עם ההארלי הכסוף על השביל שמוביל אל בין הקברים. פה קבור אחיו הקטן, שעיה, שנרצח בחממות הפרחים שלו בגוש קטיף בשנת 93'.
שלמה מספר לי על האהבה המשותפת שהייתה להם לאופנועים ומכונות. על איך ששיפצו אותם ורכבו עליהם. בשנות ה-80', כשנולד הבן הבכור של שלמה, הובהר לו בנימוס שאם הוא מעוניין לישון תחת קורת גג, הוא מוותר על האופנועים. ושלמה, כמו גבר, הוא ויתר על אהבה למען האהבה. למען ילד. באותו בוקר עם ההארלי בין הקברים, הגעגוע ומרחק השנים שחלפו מאז ששעיה היה בחיים ושלמה רכב על אופנועים התערבבו אצלו. וזה היה רק טבעי שביום שהוא יעלה על אופנוע שכזה, בנופי ילדותו, הוא ירצה לבוא ולשתף את שעיה בחוויה.
והנה אנחנו מגיעים לטבריה. השעה 18:00 ועוד לא אכלנו כלום היום. מתים מרעב. שלמה כבר עומד לפנות מהכביש הראשי אל מסעדת הבשרים הקרובה, ואני עוצר אותו. עוד רגע אור אחרון. אם נעצור לאכול עכשיו, נצלם בחושך, וזה קצת פחות עובד. אז אנחנו ממשיכים.
אני מוביל. הדרך מושכת אותי לכיוון הר ארבל, ואנחנו מוצאים את עצמנו על כביש צדדי ומפותל. הכל ירוק מסביב, והנוף של צוק הארבל שמתנשא מעלינו פשוט משגע. עוצרים ופורקים את ציוד הצילום ממזוודות הצד של האופנוע, ותוך כדי אני מסביר לו מה אני רוצה שהוא יעשה. רבע שעה לאחר מכן השמש שקעה, ושלמה עוצר בצד אחרי כמה וכמה 'הלוך חזורים' עם האופנוע שלו. "תשמע", הוא אומר לי, "לא פשוט כל העסק הזה של הצילומים… זה מתיש…".
"במבחן רגיל אצלנו זה אפילו לא החימום…", אני מסביר לו בחיוך.
מקפלים את הציוד ויוצאים חזרה לכיוון טבריה והארוחה המיוחלת. משמאלנו מציץ באור אחרון וכחלחל הנוף של הכנרת והרי הגולן. אני שם מוזיקה שקטה ברמקולים ונותן לעצמי לשחרר קצת מהמתח שהצטבר במהלך היום – כל הדאגות והתפילות שהכל ילך חלק ובטוח – ופשוט נהנה. עשרה מטרים מאחורי, על ההארלי השני, יושב לו בן-אדם עם חיוך מאוזן לאוזן. מישהו שבמשך 35 שנים חיכה ליום הזה בדיוק. ועכשיו, הוא בתוכו.
במסעדה, בין צלעות הכבש לאנטריקוט, דיברנו הרבה. דיברנו על כוחות סוס ובקרות אלקטרוניות, על 4 בשורה מול וי-טווין, דיברנו על מסעות וזיכרונות, על אז והיום, אבל אני חושב שבעיקר דיברנו הרבה כדי שכשנעלה על האופנועים בדרך הביתה כבר לא יהיה לנו יותר מה להגיד, ופשוט נרכב.
הדרך חזרה הייתה קרה. מאוד. וכשאתה רוכב על אופנוע שהמעצבים שלו החליטו ברוח התקופה דאז להתקין לו כידון סופר-גבוה, ורוח קרירה ו'מפנקת' משתחלת מבעד למעיל החורף אל עבר בית השחי שלך, אז אתה רוצה להגיע הביתה, ומהר. אבל שלמה רוכב בקצב שלו. ואני, חזיר גזים מהזן הנחות ביותר, נושך את השפה ומתאים את עצמי לקצב. מה שנותן לי ים של זמן לחשוב על העובדה שתכל'ס, זה המבחן הראשון שבו אני לא עסוק בלבדוק כמה מהר אפשר להעביר את המצערת ממצב סגור לפתוח עד הסוף.
אני מרים את העיניים רחוק קדימה, אל קצה אלומת הפנס. חתיכת ויפאסנה מגניבה אתה יכול לעשות לעצמך אם רק תתמסר לקצב הפיצוצים מהאגזוז ופעימות הכוח האיטיות עד-כדי-גיחוך של מנוע 1,700 סמ"ק בהילוך שישי. ב-80 קמ"ש. על כביש שש. באמצע הלילה.
עוצרים בתחנת דלק. 02:30 בלילה. קפה קצר, ומפה, כל אחד לביתו שלו. אני שואל אותו אם הוא עירני מספיק כדי לרכב לבד. בגלל שאני מכיר אותו כל כך הרבה שנים, התשובה שלו לא ממש מפתיעה אותי: "אני צריך להיות במשרד ב-08:00 בבוקר. מבחינתי עד אז רוכבים".
אז גם נרגעתי סופית והבנתי שזה היה רעיון מצוין להציע לאבא שלי להצטרף אלי לרכיבה הזאת.
