CVO (ר"ת Custom Vehicles Operation) מסמל את גרסאות העילית מוגבלות הייצור, ובהארלי יוצאים בחשיפה מוקדמת לשתי גרסאות CVO מיוחדות וחדשות שיוצגו בתחילת חודש יוני.
בהארלי רוצים שנהיה מוכנים לחשיפה הרשמית שתתקיים ב-7 ביוני, ומשחררים תמונות ופרטים ראשונים על הסטריט גלייד והרואד גלייד החדשים, שיוצגו בגרסאות ה-CVO המיוחדות. נזכיר שהארלי חוגגים השנה 120 שנים של מלחמות, כישלונות והרבה הצלחות אחרי שהתחילו לייצר אופנועים בשנת 1903.
הגרסאות החדשות יגיעו עם מנוע הווי-טווין מילוואקי אייט (Milwaukee Eight) 121 החדש, עם מערכת תזמון שסתומים משתנה חדשה (VVT) בנפח 1,980 סמ"ק, מתלים חדשים עם מזלג קדמי הפוך, מערכת שמע חדשה ועיצוב מחודש / מעודכן.
כל הפרטים, כאמור, יחשפו בחגיגות ה-120 בחודש יוני כאשר ה-CVO סטריט גלייד וה-CVO רואד גלייד יצטרפו לגרסאות ה-120 המיוחדות שהוצגו בתחילת השנה (אלו עם הרואד גלייד הקודם ומנוע ה-117). נמשיך לעדכן.
הארלי דיווידסון תבנה 500 יחידות בלבד של הסטריט גלייד ספיישל, שיגיע בצביעה מיוחדת, ואפילו פרו-ישראלית אם תשאלו אותנו.
שם הצביעה המיוחדת הוא Arctic Blast – פיצוץ ארקטי. הבסיס הוא הסטריט ספיישל אשר מגיע עם בכחול מטלי עמוק עם משיכות צבע של תכלת על בסיס לבן. כל 500 היחידות יהיו ממוספרות, וכולן נצבעו ביד בסדנת צביעה ידועה בקולורדו, ארצות הברית.
המנוע מגיע מסדרת המילווקי אייט, כלומר וי-טווין בנפח 1,868 סמ"ק עם 94 כ"ס ב-5,250 סל"ד ו-16 קג"מ ב-3,250 סל"ד. האלקטרוניקה מודרנית לגמרי עם ABS להטיה, בקרת אחיזה, מניעת נעילת גלגל אחורי בעת סגירת מצערת, מניעת התדרדרות אחורה בעלייה, LED ומערכת מולטימדיה ושמע.
כאמור, 500 יחידות ייוצרו, כאשר מחיר כל יחידה הוא $38,495 (כ-32,000 יורו).
2021 Street Glide – Arctic Blast2021 Street Glide – Arctic Blast2021 Street Glide – Arctic BlastMY21 White Sweep
מנוע חדש מהארלי-דיווידסון זה לא דבר שכיח. החברה מחזיקה בדרך כלל מנועים לאורך שנים רבות, לפעמים גם עשור או שניים. אז עכשיו הגיע זמן כזה, והארלי מציגה מנוע חדש שנקרא 'Milwaukee-Eight' – מילווקי-שמונה.
המנוע החדש, וי-טווין 45 מעלות בנפח בסיס של 107 אינצ'ים מעוקבים (1,750 סמ"ק), נקרא כך בשל שמונת השסתומים שיש בראש המנוע שלו – ארבעה בכל צילינדר, וכמובן מילווקי היא העיר שבה נמצא המפעל של הארלי.
המילווקי-אייט מציע קצת יותר הספק, קצת יותר טווח יעיל, פחות ויברציות, תגובת מנוע טובה יותר ו'סאונד טהור יותר' (כך על פי הראלי). או במילים פשוטות – הוא מתאים גם לתקנות יורו 4 ובאופן כללי מנוע מודרני יותר. יחס הדחיסה בו גדל במעט, וקרוב לוודאי שהוא יצרוך פחות דלק ויזהם פחות.
יש 3 גרסאות למילווקי-אייט החדש:
מילווקי-אייט 107 מקורר אוויר-שמן
מילווקי-אייט 107 מקורר נוזל
מילווקי-אייט 114 – מוגדל ל-1,870 סמ"ק ומקורר נוזל
המילווקי-אייט ייכנס לשימוש כבר בשנת הדגם 2017 בדגמי התיור של הארלי (סטריט גלייד, רואד גלייד, אלקטרה גלייד, אולטרה, רואד קינג וכו'), וכן בדגמי הטרייק. קרוב לוודאי שבשנים הקרובות המנוע יתפוס את מקומו בכל ליין הדגמים של הארלי, למעט דגמי הספורטסטר והוי-רוד.
"אני טס לארה"ב ומתכוון לרכב משיקאגו ללוס אנג'לס על הארלי-דיווידסון , דרך ROUTE 66 המפורסמת".
זו הייתה ההחלטה שהתגבשה במוחי במשך כמעט שנה. תכנונים רבים, ספקות, דאגה של הקרובים, ומעל הכל הרצון להגשים ולחוות ולרכב. כמה שבא לי לרכב!
מתחילים להזיז עניינים. כרטיסי טיסה, ויזה, כמה מפות, חפירות של חודשים באינטרנט על מקומות שארצה לראות, קצת בירורים לגבי אופנוע. יאללה, יש טיול!
טיול כזה של פעם בחיים, עדיף לעשות לבד. מתחשק לי לקבל את כל ההחלטות ולנהל הכל לפי הזמן שלי. כך גם אוכל לקחת אחריות לכל דבר טוב או רע שיקרה במהלך הדרך – ויש דרך ארוכה של כ-2,500 מייל, שהם כ-4,000 ק"מ.
ROUTE 66
באופן כללי אגיד שצורת הטיול המועדפת עליי היא זו הקלילה. לא סוחב הרבה ציוד, מתכנן בקפידה אך משאיר מקום לספונטניות, בונה על קצת מזל טוב להימנעות מתקלות, וגם על סוכנות ההשכרה שתיחלץ לעזרתי במקרה שבו האופנוע לא משתף פעולה.
נוחתים בניו יורק לכמה ימים (בכל זאת, פעם ראשונה שלי בארה"ב), כמה ימי מנוחה בשיקאגו בהם התארחתי אצל חבר, קניות אחרונות, וקדימה לסוכנות ולדרך.
האופנוע עליו חלמתי היה ה-ELECTRA GLIDE – דגם התיור המפואר של הארלי הכולל מנשא מתכתי שעליו אוכל לקשור את התיק העמוס ולשייט שעות על גבי שעות. עקב חוסר במלאי, נאצלתי 'להתפשר' על ה-STREET GLIDE – אותו האופנוע רק ללא המנשא וללא יכולות הרכבה ממושכות, אבל בין כה וכה אני רוכב סולו.
מהאופנוע מאוד נהניתי. הישבן לא הרגיש מקופח כלל גם אחרי ימים של 8 שעות רכיבה, האופנוע מתגלגל במהירות שיוט מכובדת של 75 מייל לשעה, שהם 120 קמ"ש, וקצת פחות בכבישים הצדדיים עליהם הרביתי לרכב. התרגלתי מהר למדי למשקלו הגדול, שמספק הרגשה נעימה של ספינה שמשייטת לה בנוף עליו חלמתי לפני הטיול.
הארלי-דיווידסון סטריט גלייד
יש לי ניסיון ארוך עם אופנועים יפנים וגרמנים, אך מבחינתי לא הייתה בכלל שאלה: טיול מסוג זה עושים על גבי הארלי-דיווידסון ולא על שום דבר אחר. כי אם כבר חיים בסרט אז עד הסוף, ואם כבר להרגיש אמריקה אז דרך גלגלים אמריקאים.
ביום המסע הראשון חוויתי כמה קשיים בנוסף להתרגשות ולכניסה ל'מצב טיול'. איזשהו הלך רוח שונה מהיום-יום הרגיל. בעמדת האגרה הראשונה, בעודי מנסה להתכופף כדי להכניס כסף לקופה, האופנוע על משקלו העצום החליט לשכב לנוח לדקה על הכביש. נהג משאית נחמד מיד עזר לי בדחיפה קטנה מעלה, והופ, חזרה לדרך. לאחר מכן, בעצירה הראשונה, גיליתי כי המפתח לנעילת מתג ההצתה נעלם (ניתן להניע ללא מפתח), כנראה באותה נפילה. לא נורא, חשבתי. אני לא מתכוון לדאוג מדברים קטנים. כל עוד אני בריא, האופנוע תקין והדברים החיוניים עליי – ממשיכים. מהנקודה הזו התחלתי ליהנות באמת.
ככל שמתקדמים מערבה מאזור שיקאגו, כך מרגישים יותר ויותר כציפור חופשייה במרחב. יותר שדות, יותר עיירות קטנות, אינסוף דיינרים על הדרך. בכל יום חוויה להיכנס למוטל חדש ולהתחכך עם אוכלוסיה מקומית.
לאורך הדרך ישנם אינספור אתרים הקשורים לתרבות האמריקאית של כביש 66. אותה דרך מיתולוגית אותה חצו אינספור אנשים לפני עשרות שנים על מנת לחפש חיים טובים יותר במערב. יש לא מעט תיירים שנשבים בקסמה של דרך זו, אותם פוגשים לאורך נקודות העצירה. חייב לציין את חווייתי הטובה מ'אנשי הכפר' האמריקאים. האנשים בעיירות הקטנות, במסעדות, בתחנות הדלק ובמוטלים, הם הרבה יותר נחמדים ומזמינים מאשר אנשים בערים הגדולות.
חנות אמריקאית אופיינית על הדרך
כך המסע נמשך. מאתר מפורסם אחד לאתר אחר, מכביש כפרי לכביש מהיר (צריך גם להספיק למלון לפני החושך), מזללה אחר מזללה, חוויה רודפת חוויה. כל אחת משמונה המדינות אותן חציתי מציעה נופים אחרים, מפגשים עם אנשים שונים, מזג אוויר קצת שונה, תרבות קצת אחרת. יצא לי להרגיש את השינויים האלו בכל מייל שהתווסף למד המרחק. בכל מייל שחלף התחלתי להרגיש יותר טוב עם החוויה הזו. אני, האופנוע, הכבישים והחופש. איזו הרגשת חופש נפלאה! אין גבולות (בין המדינות), וכל עוד הדולר מצוי בכיסך ומצב הרוח טוב – הכל אפשרי , לחיי הדוד סם!
המדינות שדרכן רכבתי: אילינוי – מיזורי – אוקלהומה – טקסס – ניו מקסיקו – אריזונה – נוואדה – קליפורניה.
לא ויתרתי על אתרים כמו הגרנד קניון, לאס וגאס, וכמה פארקים לאומיים שמאוד רציתי לבקר על הדרך, למרות שהם אינם נמצאים בדיוק על כביש 66.
התחנה האחרונה הייתה LA, שם בעצם קבעתי להחזיר את האופנוע 14 ימים אחרי תחילת המסע בשיקאגו.
מסיים בחלק המערבי של ROUTE 66
קצת מוזר פתאום לחזור לתנועה עירונית כבדה כמו שיש בעיר הזאת לאחר שבועיים של נסיעה במרחבים עצומים ודרך עיירות קטנות. הדרישה לתשלום על חניה פתאום נראתה לי מוגזמת ולא הגיונית, אך זוהי התחנה האחרונה. על עוד כמה דולרים לא נריב עם אף אחד.
רכיבה מסוג זה מצריכה הכנה קפדנית, יכולת התמדה בגמיעת מרחקים, יכולת התמודדות עם קשיים שצצים במהלך הדרך, תשוקה גדולה למקום ולמסע, וגם קצת מזל אף פעם לא מזיק. אך כל אלו לא משנים את העובדה שהייתי מקבל את ההחלטה לצאת לטיול שוב ושוב.
אז קחו את חלומותיכם, צאו ורכבו אותם, כי חיים רק פעם אחת, וזה טירוף מוחלט לא למצות אותם.
שלמה הוא חייל משוחרר. מאחוריו עוד רועמים הדי המלחמה. מלפניו החיפוש אחר החופש, השקט, והמרחק מהמציאות שהשאיר בבית. רכב אמריקאי שט על הכביש, גורר אחריו קרוואן נייד. שלמה עם סיגריה בפה, היד נשענת על מסגרת הכרום המבריקה של החלון. מוזיקת קאנטרי מתנגנת ברדיו, מתערבבת עם שריקת הצמיגים על האספלט. האופק נמתח לפנים. מתרחק מהדי המלחמה שרועשת לו עדיין בלב.
גרגור מנועים מתקרב ומתגבר. ומתגבר. השלווה שהייתה לשותפה למסע, נעלמת ברגע. עשרות מפלצות – מרופטות או נוצצות, ארוכות או שמנות, על גביהן גברים גדולי ממדים, עטורי זקנים מצהיבים מניקוטין, במכנסיים בלויים ומגפי עור ומתכת – עוברות אותו ביעף איטי, מחריש אוזניים. הוא שמע עליהם הרבה. ראה תמונות. בישראל באותם השנים היו אלה אופנועי ה-BSA שנחשבו לפאר הטכנולוגיה, ואחד כזה בריטי כבר חיכה לו בבית. אבל על הארלי-דיווידסון אמיתי היה אפשר רק לחלום.
המראה של חבורות ההארלים החוצים את אמריקה סידר לו את הראש. כזה הוא רוצה; מפלצת ברזל רועשת וטוטאלית. לא עבר זמן רב עד שהוא מצא את עצמו על האוכף של אחד כזה בפעם הראשונה, אבל לא האחרונה. בכל הזדמנות בה הוא חזר לארה"ב הוא דאג לשכור אחד ולחזור אל חיי החופש, שם במרחבים הלא נגמרים. אבל גם היום, 40 שנים אחרי, שלמה עדיין זוכר את היום ההוא, אי-שם במרכז ארצות הברית של שנות ה-70, בה הוא ראה בפעם הראשונה את חבורת ההארלים שעקפה אותו בדרך לאלוהים-יודע-איפה.
היום, זהו יום מיוחד בשבילו. מלפניו בניין בן 3 קומות. חדש. הקומות העליונות נראות כאילו הן עדיין בבנייה. עומדות ריקות. אבל הן לא מעניינות אותו. אותו מעניינת הקומה הראשונה, זו עם השלט הגדול והלוגו שאי אפשר לטעות בו: 'Harley-Davidson'.
אני פוגש אותו בכניסה לסוכנות, שם מחכים לנו שני אופנועים גדולים מאוד, ונוצצים מאוד. אופנוע מיוחד שכזה תמיד כיף לקחת מהסוכנות, אבל זה חלק מהעבודה שלי. שלמה, לעומת זאת, מתרגש. רואים עליו. זה חלום בשבילו. רק שהחלום הספציפי הזה שם כבר יותר מ-30 שנה. הידיים כמעט ושכחו את תחושת הכידון ויש גם חששות; 1,700 סמ"ק זה אולי אחלה פוזה, אבל פאקינ' כבד, ארוך ורחב. מצד שני, לך תפחיד מישהו כמוהו, איש למוד קרבות שגדל בימים ההם, בהם הגברים היו מברזל והאופנועים היו מ… נו… מברזל.
רגע אחרי שהחששות הובלו אחר כבוד אל החלק הרחוק והעמוק של המוח, בסנכרון מושלם, תפס את מקומם חיוך גדול ברגע שהוא לחץ על מתג ההנאה.
האור רך. מושלם לצילומים. כזה שאנחנו זוכים לו רק בעונה הקצרצרה שבין החורף לאביב. אני חושב לעצמי כמה מוזר שאני לא פה על תקן הצלם, עם העיניים שקופצות מימין לשמאל, מחפשות את הלוקיישן הבא. לא. היום העיניים שלי חוזרות כל הזמן אל המראה השמאלית, מוודאות שהוא בסדר שם מאחורה. יום ראשון של חול המועד היום, ונהגי ישראל, כפרה עליהם, נוסעים כמו הכושלאמאמאשלהם.
אחר כך הוא יסביר לי שנכון שקשה לו על העירום, והגדול בהחלט הרבה יותר מפנק, אבל החוויה האמיתית של הרכיבה – זו העבודה על האופנוע
אם שלמה חיפש אתגר, היום הוא בהחלט יקבל אותו. בינתיים הוא רוכב על הסטריט גלייד ספיישל – ההארלי הגדול יותר, המפנק, עם שלל איבזורים וכפתורים שנמצאים על חופה ענקית שמזכירה לי את הפנים של איזה דינוזאור מפארק היורה. אני על הסטריט בוב – ההארלי העירום. אותו מנוע כמו של האח הגדול, והשאר פשוט מינימליזם קשוח. דאעש סטייל.
אנחנו נותנים אזימוט צפונה על כביש 6. רצינו לתת גז ולהגיע כבר לאזור הרמה. אז רצינו. הפקקים של פסח רצו אחרת ואנחנו מצאנו את עצמנו מזדחלים על השוליים, כמו שני פילים שמנסים לעבור בדלת מסתובבת. יחד. בתחנת הדלק הצפונית של כביש 6 עצרנו להפסקת קפה. התנועה הצפופה להחריד ביאסה לי את החוויה הראשונית, אבל שלמה יורד מהאופנוע בעיניים מוארות.
"איך היה עד עכשיו?", אני שואל אותו, ולא יכול שלא לחייך למשמע התשובה. "זה מדהים, התחושות שהאופנוע הזה מעביר לך. הוא מתקשר איתי כל הזמן. הבלמים עובדים מצוין. והמנוע… כמה כוח יש לו…". אני לא מצליח להבין על מה הוא מדבר. נכון, הדחף והתחושה שאתה מקבל מהמנוע העצום הזה, זה משהו באמת מיוחד. וכן, מסתובבים בתל אביב כמה אופנוענים מבוישים שראו איך הבהמה השמנה והמנצנצת בורחת להם ביציאה מהרמזור. אבל בחייאת, אני רגיל לרכב על אופנועים מודרנים. ולזה, אין שום יכולת דינאמית. הוא לא עוצר, לא פונה, לא משכך, ואלוהים יודע איזה עמוד שדרה הייתי צריך להביא מהבית כדי שאשכרה אצליח לשבת על המושב כמו שהמהנדסים של הארלי תכננו.
סיימנו את הקפה ואנחנו חוזרים לאופנועים. מנסים לפלס את דרכנו בין האנשים שהצטופפו מסביב לבהמות הברזל כדי להצטלם איתן. אני מאמין שלפחות שתי משפחות התפרקו באותו היום אחרי שהבעל הודיע לאישה שהוא מעדיף לוותר על הילדים בשביל אחד כזה בחניה.
אוטומטית אני נותן לו את המפתח לסטריט גלייד המפנק. לוקח עליי את המלחמה עם הרוח בסטריט בוב העירום על הכבישים הארוכים צפונה. הוא דווקא מבקש לנסות את האופנוע השני. מאותו רגע ועד לסוף היום הוא יישאר על הערום ולא יסכים להתחלף. זה מפתיע אותי. אני בכושר רכיבה מצוין והרכיבה על הסטריט בוב הייתה לי מאתגרת. שלמה בן 63, ולא רכב כבר שנים. אחר כך הוא יסביר לי שנכון שקשה לו על העירום, והגדול בהחלט הרבה יותר מפנק, אבל גם עם יותר תחושה 'אוטומטית'. ובשבילו, החוויה האמיתית של הרכיבה – זו העבודה על האופנוע. לא לתת לו להגיע בשבילך מנקודה א' ל-ב', אלא לעבוד איתו. להרוויח את הרכיבה. את החוויה. את הדרך.
בשבילי, הדרך צפונה הייתה הזדמנות להכיר את האח המגודל. לגלות לאן הלכו 204 אלף שקלים. הסאונד שלו נפלא – אין דרך אחרת לתאר את זה. ויש לו רמקולים. תמיד חשבתי שאופנועים עם רמקולים זה מגוחך. א-מה-מה, ביום שכזה – יום נדיר – שבו אתה מוצא את עצמך רוכב על מכונה מיוחדת שכזו במזג אוויר מושלם, קריר, אבל במידה, ושמיים כחולים, והכנרת מלפנים, ומאחורה, במראה, אני רואה את שלמה רוכב איתי במבנה… זה קצת מוזר, אבל זו הפעם ראשונה שאנחנו רוכבים יחד. אז יודעים מה, המגוחך כבר לא עניין אותי ממש. וכשבוב דילן התחיל לשיר את Don’t think twice, its all right בפול ווליום דרך הרמקולים הענקיים, והסאונד של המנוע מתחרה על חלוקת הקשב שלי באופן די משכנע, חייכתי. כי זה מה שהאופנוע הזה עושה לך. זה וכאבי גב.
ליד המושבה פוריה שמעל הכנרת אנחנו פונים ימינה לכביש מהמם ביופיו שיורד לכיוון מושב הזורעים. בקיץ המקום הזה הוא גיהינום. חם ויבש. אבל בתקופה הזאת, לפני שהשמש מטגנת כל פיסת עשב ירוק, הכל עדיין פורח, וההרים שנראים כאילו נשפכים אל הכינרת… בקיצור, אם אתם באזור בזמן הקרוב, ממליץ לכם לעלות ולרדת את הכביש, לאט, ולהרים את העיניים.
מאה מטרים לפני הכניסה למושב אנחנו פונים שמאלה, אל בית הקברות. היה ברור לשלמה שזאת צריכה להיות התחנה הראשונה שלנו היום. הוא רוכב ראשון פנימה דרך שער הברזל החלוד, ועולה בלי חשבון עם ההארלי הכסוף על השביל שמוביל אל בין הקברים. פה קבור אחיו הקטן, שעיה, שנרצח בחממות הפרחים שלו בגוש קטיף בשנת 93'.
שלמה מספר לי על האהבה המשותפת שהייתה להם לאופנועים ומכונות. על איך ששיפצו אותם ורכבו עליהם. בשנות ה-80', כשנולד הבן הבכור של שלמה, הובהר לו בנימוס שאם הוא מעוניין לישון תחת קורת גג, הוא מוותר על האופנועים. ושלמה, כמו גבר, הוא ויתר על אהבה למען האהבה. למען ילד. באותו בוקר עם ההארלי בין הקברים, הגעגוע ומרחק השנים שחלפו מאז ששעיה היה בחיים ושלמה רכב על אופנועים התערבבו אצלו. וזה היה רק טבעי שביום שהוא יעלה על אופנוע שכזה, בנופי ילדותו, הוא ירצה לבוא ולשתף את שעיה בחוויה.
והנה אנחנו מגיעים לטבריה. השעה 18:00 ועוד לא אכלנו כלום היום. מתים מרעב. שלמה כבר עומד לפנות מהכביש הראשי אל מסעדת הבשרים הקרובה, ואני עוצר אותו. עוד רגע אור אחרון. אם נעצור לאכול עכשיו, נצלם בחושך, וזה קצת פחות עובד. אז אנחנו ממשיכים.
אני מוביל. הדרך מושכת אותי לכיוון הר ארבל, ואנחנו מוצאים את עצמנו על כביש צדדי ומפותל. הכל ירוק מסביב, והנוף של צוק הארבל שמתנשא מעלינו פשוט משגע. עוצרים ופורקים את ציוד הצילום ממזוודות הצד של האופנוע, ותוך כדי אני מסביר לו מה אני רוצה שהוא יעשה. רבע שעה לאחר מכן השמש שקעה, ושלמה עוצר בצד אחרי כמה וכמה 'הלוך חזורים' עם האופנוע שלו. "תשמע", הוא אומר לי, "לא פשוט כל העסק הזה של הצילומים… זה מתיש…".
"במבחן רגיל אצלנו זה אפילו לא החימום…", אני מסביר לו בחיוך.
מקפלים את הציוד ויוצאים חזרה לכיוון טבריה והארוחה המיוחלת. משמאלנו מציץ באור אחרון וכחלחל הנוף של הכנרת והרי הגולן. אני שם מוזיקה שקטה ברמקולים ונותן לעצמי לשחרר קצת מהמתח שהצטבר במהלך היום – כל הדאגות והתפילות שהכל ילך חלק ובטוח – ופשוט נהנה. עשרה מטרים מאחורי, על ההארלי השני, יושב לו בן-אדם עם חיוך מאוזן לאוזן. מישהו שבמשך 35 שנים חיכה ליום הזה בדיוק. ועכשיו, הוא בתוכו.
במסעדה, בין צלעות הכבש לאנטריקוט, דיברנו הרבה. דיברנו על כוחות סוס ובקרות אלקטרוניות, על 4 בשורה מול וי-טווין, דיברנו על מסעות וזיכרונות, על אז והיום, אבל אני חושב שבעיקר דיברנו הרבה כדי שכשנעלה על האופנועים בדרך הביתה כבר לא יהיה לנו יותר מה להגיד, ופשוט נרכב.
הדרך חזרה הייתה קרה. מאוד. וכשאתה רוכב על אופנוע שהמעצבים שלו החליטו ברוח התקופה דאז להתקין לו כידון סופר-גבוה, ורוח קרירה ו'מפנקת' משתחלת מבעד למעיל החורף אל עבר בית השחי שלך, אז אתה רוצה להגיע הביתה, ומהר. אבל שלמה רוכב בקצב שלו. ואני, חזיר גזים מהזן הנחות ביותר, נושך את השפה ומתאים את עצמי לקצב. מה שנותן לי ים של זמן לחשוב על העובדה שתכל'ס, זה המבחן הראשון שבו אני לא עסוק בלבדוק כמה מהר אפשר להעביר את המצערת ממצב סגור לפתוח עד הסוף.
אני מרים את העיניים רחוק קדימה, אל קצה אלומת הפנס. חתיכת ויפאסנה מגניבה אתה יכול לעשות לעצמך אם רק תתמסר לקצב הפיצוצים מהאגזוז ופעימות הכוח האיטיות עד-כדי-גיחוך של מנוע 1,700 סמ"ק בהילוך שישי. ב-80 קמ"ש. על כביש שש. באמצע הלילה.
עוצרים בתחנת דלק. 02:30 בלילה. קפה קצר, ומפה, כל אחד לביתו שלו. אני שואל אותו אם הוא עירני מספיק כדי לרכב לבד. בגלל שאני מכיר אותו כל כך הרבה שנים, התשובה שלו לא ממש מפתיעה אותי: "אני צריך להיות במשרד ב-08:00 בבוקר. מבחינתי עד אז רוכבים".
אז גם נרגעתי סופית והבנתי שזה היה רעיון מצוין להציע לאבא שלי להצטרף אלי לרכיבה הזאת.
