תגית: הגזייה

כתב: אלי פנגס

זה סיפור על עלייה. עלייה מחורבנת. אני מרשה לעצמי להתלכלך עליה כאן כי היא בכלל ירדנית ובטח לא קוראת עברית. בכלל, כנראה שתהיינה כאן הפעם לא מעט קללות ומילים שהנייר אינו יכול לסבול, אבל הנה, אני מתנצל מראש, וחוצמיזה אני בכלל לא כותב כאן על נייר. יש? תודה, הלאה.

אז בקיצור, עלייה מסריחה. מסריחה מזיעה, מסריחה מדלק, מסריחה מגומי וקלאצ'ים שרופים. היא מטפסת מאזור ואדי רם, שגם הוא בירדן ועליו אין לי שום דבר רע להגיד אז מצדי שמישהו מכם יתרגם לו. תגידו לו שאמרתי שהוא מה-זה יפה. והעלייה המזורגגת הזו מטפסת ממנו ועולה בערך עד שיא הגובה של רמת המדבר הירדנית. 1,600 מטרים מעל גובה פני הים.

מניאקית!

את העלייה הזו פרץ, לפחות כך הוא טוען, איש יקר בשם עופר אוגש. זה סיפור ארוך כזה עם טיול ג'יפים ויום שהתחיל יפה והסתיים בחילוצים עד 02:00 בלילה. כן, כבר מהיום הראשון שלה היא הייתה מניאקית, העלייה הזו.

היא מחולקת לשלושה חלקים. הראשון מגעיל אבל סביר. הוא מתחיל בערוץ חולי שלא מאפשר תנופה, וצובר חמישה מטרים תוך פחות מעשרים מטרים, שבהם הוא מספיק גם לעשות כמעט פניית פרסה תוך כדי. המצע הוא חול רך שבתוכו יש אבנים גדולות ומשוחררות. שני המרכיבים האלה, אחרי יותר מעשרים אופנועים ושני טרקטורונים שטחנו אותם, שוחים בתוך נחל של פודרה. משם העסק מתמתן קצת, אבל אז עולה במעין דוך מתון של דרדרת מעצבנת ובלתי יציבה בעליל. הגועל נפש הזה ממשיך עד סוף העלייה כולה, רק שהזווית מקצינה מדי פעם ויש כמה מדרגות בדרך, כדי שיהיה שמח.

אני נזהר ומעריך עכשיו שאם הייתי מגיע אל המקום הזה בתחילת היום, רענן שמח וטוב לב, אז כנראה שהייתי מתקל אותה ברצף. קצת נלחם ומזיע בדרך – אין ספק, אבל מגיע למעלה עם אוויר בריאות ומזהם אותו עם סיגריה מול הנוף. אבל לא. הגעתי לשם אחרי שעתיים של רכיבה בחום של מדבר ואחרי כמה חילוצים של רוכבים אחרים.

ככה יצא שהתחלתי אותה מזיע וכבר באמצע הקטע הראשון נאלצתי לעצור כדי לעזור למישהו. לא נורא. זינוק מחורבש וקופצני מהמקום ואני מתקדם בהילוך שני. כמה מטרים לאחר מכן חסמו את השביל שני מחלצים נוספים. צעקתי להם שיפנו לי, האחד הספיק לזוז, השני רק כמעט, סטיתי הצידה, ניסיתי לחזור, איזו אבן הקפיצה אותי מהתוואי וירדתי ממנו אל תוך ערימת בולדרים. האופנוע התחיל לקפץ כמו סוס פרא שמישהו הידק לו חבל על הביצים ואיכשהו הצלחתי לעצור אותו על הגלגלים, מתנשף כמו חמור. בת זונה.

החלק השני של העלייה הוא טיפוס ארוך וישר, שאין בו רגע מנוחה, ואז מגיעה פנייה של תשעים מעלות שמאלה, בדיוק ברגע שאתה מרגיש שעכשיו זה זמן מעולה לנוח. התחלתי את החלק הזה מתוך אשמה, כי גידי פרדר עמד בפנייה ההיא כבר חצי שעה ועזר לכל העולם ואחותו בזמן שאני חייכתי למטה ומצצתי את הקאמל-בק. ברגע שהגעתי אליו עם פנים אדומות וקוצר נשימה, האופנוע התעוות תחתיי, קשקש בזנבו על האבנים, הכידון ברח לי מהידיים ונטשתי את המסכן לאנחות.

באותו הרגע התעצבנתי. הרמתי את האופנוע, כיווני אותו אל גידי, שחררתי אותו להתחיל לנסוע על האבנים, ושנייה לפני שהגעתי אל המקום בו תכננתי להוריד רגל ולעצור חוויתי דה-ז'ה-וו מושלם והעסק הסתכם בשידור חוזר של הנפילה הקודמת. עכשיו כבר רתחתי. לא, באמת. היה לי ממש ממש חם. עוד כמה שלוקים מהקאמל-בק ואז הכאב הזה בשרירי הוושט של ניסיון למצוץ ואקום. נגמרו המים. אין ברירה, חייבים להמשיך עד סוף הקטע כדי לשתות. כמה נשימות, כמה פרפורים, מלחמת קיום על האופנוע במשך חצי דקה, עוד פנייה של תשעים מעלות, הפעם ימינה, ובום. אני מתרסק שלושה מטרים מהסוף ומול כולם. זה כבר היה עלבון צורב. כוס אמא שלה.

פלגמטים באפריקה

בכדי להבין איך אדם בוגר נעלב מעלייה, צריך להבין איך התחלתי לרכב בשטח. זה היה בבוקר לח אחד. סתם נו, גם אני, כמו כולם, התחלתי כמו ילד דביל וחסר פחד על אופנועים של אנשים מסכנים אחרים. אבל זה לא נחשב לרכיבה. לרכב באמת, התחלתי ולמדתי באנגולה. על קוואסאקי KLE.

לשם הגעתי כי כמה מדריכים מ'אופנוען מאומן' יצאו לאפריקה לאמן יחידה של המשטרה האנגולנית. על הדרך, בסוף היום, היינו רוכבים בשטח. שם למדתי להחליק אופנוע בכניסה לפנייה ולפרפר אותו החוצה ביציאה. למדתי מה זו עבודת פלג גוף עליון, פיתחתי את הגמישות הנדרשת, ובסופה של תקופה הצלחתי להביא את ה-KLE התשוש למצבים שלא הרבה KLE-ים פוגשים.

כשאתה לומד רכיבת שטח על כלי כבד ופלגמט כמו KLE, אתה שוקד ומתמחה בניהול אחיזה ויציבות. מגבלות הכלי קרובות מאוד לקצב אותו אתה מצליח לפתח תוך זמן קצר של אימונים, ובכדי להמשיך להתקדם במהירות טובה יש צורך להנדס את האופנוע תוך מחשבה ויישום מוקפד של הטכניקה. על בהמה כזאת גדולה עם צמיגי דו"ש, אף אחד לא יכול לחפות על טעויות הרכיבה שלך. אז אתה לומד לא לטעות. או לטעות כמה שפחות.

כלי השטח הבא שלי היה ק.ט.מ LC4 סופרמוטו על צמיגי כביש חצי-סליק, כמו שאומרים במתחם שוקן. גם כאן זה אותו הסיפור – אין אחיזה, צריך לייצר אותה לבד עם כל הכלים העומדים לרשותך. לאחר מכן רכבתי בשטח על אפריקה טווין. שזה בערך המשקל של הק.ט.מ וה-KLE ביחד. עליו באמת אסור לטעות, כי אם רפרוף כנפיים של פרפר בסין יכול לגרום לרעידת אדמה בצד השני של העולם, אז תארו לעצמכם מה יכול לגרום אפריקה טווין כשהוא קורס אל האדמה. בטח איזו סופר-נובה בקצה הגלקסיה. בשנים האחרונות אני על ק.ט.מ אדוונצ'ר 990 קרבי ואתלט. וגדול.

אחרי חינוך שטח ביזארי שכזה, כשיוצא לי לעלות על אופנוע שטח ראוי לשמו – אחד כזה במשקל קל ועם צמיגי קוביות – פתאום הכל נראה לי קל הרבה יותר לביצוע. כל האמצעים המוקפדים שמאפשרים לי לנוע כמעט בלי מאמץ בקצב מכובד בשטח על בהמות כבדות, מתורגמים מיד למהירות וביצועים עדיפים בהרבה על כלי שטח נורמלי. וככה יוצא שאני כמעט ולא נופל (טפו, חמסה), ורכיבת השטח שלי נטולת דרמות ומאמץ. כל זה היה נכון עד הכלבה המשופעת והבוגדנית של הממלכה הירדנית.

אטרף זו לא מילה גסה

אז אם אתם מחוברים קצת לנפש האדם (בטח אם הוא בן זכר מוצף טסטוסטרון), אתם יכולים להבין איך מישהו שמדלג בכיף קליל בשטח בקצב של רוב הרוכבים שפגש, יכול להיעלב כשפתאום איזו עלייה מזורגגת משפילה אותו לעיני הבוס שלו בהדרכות הרכיבה ולעיני כל אלה שהיו עדים להתרסקות ההיא.

אז נעלבתי, גבר פרמיטיבי שכמוני. נעלבתי והייתי צמא אחושקשוקה בקצה הקטע השני של העלייה הארורה ההיא. אבל המים לא חיכו לי שם. היו שם רק אנשים עם קאמל-בקים כמעט ריקים. המים היו במכוניות שיכולתי לראות עומדות בגאון, מנצנצות בשמש החורכת, בקצה החלק השלישי והאחרון של הטיפוס.

זה היה החלק הכי תלול והכי מסולע בעלייה. קשת שמאלית ארוכה עם קינק קטן ימינה בשיפוע צד ושלוש מדרגות נמוכות אבל חדות רגע לפני הסוף. הכל על דרדרת של אבנים בגודל מלונים, אבל כאלה עם פינות חדות. מלונים מהמאדים. עכשיו, אני – לא זוכר אם כבר אמרתי – הייתי עצבני וצמא. אז נכנסתי בה. נכנסתי ברב-רבאק של אמא שלה, ראש בראש. כוחות אחרונים, הילוך ראשון, גז חזק, בלי טכניקה ובלי נעליים. כל הסגנון שחשבתי שיש לי ברכיבה עף לעזאזל. פשוט החזקתי חזק והתנפנפתי על האופנוע. הוא השתולל כמו תיש מיוחם על קוקאין כשהתנגש במדרגות, אבל לא עזבתי. אני למעלה אגיע במכה אחת ויתהפך העולם. והגעתי.

הגעתי למעלה, שתיתי כמו גמל והפנמתי שני דברים: הראשון הוא שצריך כאלה אתגרים מדי פעם. צריך לסבול ולאכול חרא בכדי להצליח במשהו שלא בא בקלות ולהתענג על תחושת הכיבוש. זה טוב מדי פעם לנפש ואל תתנו לאף אחד לזיין לכם את השכל על מאצ'ו.

הדבר השני שהפנמתי, הוא שאני צריך להקשיח את האופי, לעבוד על כושר וכוח, ולהתחיל להכניס מדי פעם עצבים לכל העסק. כי כל הקטע הזה עם רכיבת שטח חלקה ונטולת מאמץ הפך אותי לקוקסינלית מפונקת.

אגב, רק לשם השוואה, ככה נראה יוני לוי, אלוף ישראל באנדורו איזה 8 פעמים, באותה העלייה בדיוק:

אלי פנגס (פורסם לראשונה בפול גז ב-2008)

עד לא מזמן, ביס"מ ירושלים היו עוצרים את האופנוע בכל 10,000 קילומטרים, ומצדיעים לו. הומור פנים-יחידתי שכזה. יש בו טעם, אם תשאלו אותי. ה-KLE המסכן שלהם הוא לוחם מן המניין בצוות. עם ההתעללויות שהוא חווה, כל 10,000 קילומטרים הם אכן סוג של נס ראוי להערכה. האגדה מספרת שכלי שחצה את קו 60,000 הקילומטרים, זכה להצדעה כל אלפייה. מה היה קורה ב-100,000? מי יודע, אולי עצירה על הנתיב האמצעי בדרך בגין, פנטומימה של העלאת הדגל לראש התורן, כמה מילות חיזוק מהמפקד, ואיזה אגרוף של חיבה לצלעות הקירור של הרדיאטור.

הסופרמרקט של החיים

ביום שבת האחרון חצה האופנוע שלי את קו ה-100,000 קילומטרים. יומולדת 100. עם השריטה שהשאירו היס"מניקים בראש, אי אפשר היה להתעלם מהמספר הזה על מד הקילומטרים המצטברים. רצה הגורל והשעון עמד להתאפס בדיוק כשהאופנוע הרגיש הכי בבית – בסוואנה. לא, לא האפריקאית, אלא זו שנמצאת בין קריית גת לבית-קמה, בין תחילתו של פברואר לחציו של מרץ. מה שהולך שם בתקופה הזו של השנה זו פשוט חגיגה. הכלניות והמרבדים הירוקים הם חגיגה לעיניים, האחיזה היא חגיגה לצמיגים, מזג האוויר הוא חגיגה למעיל רכיבה, והרדיוסים של הפניות הם חגיגה לדו"ש ענק. לא רבות השבתות בשנה בהן אפשר להגיע למקומות האלה ולקבל את האווירה הזו. עד שתקראו את זה, תישארנה אולי שתיים או שלוש שבתות של השפע הצבעוני הזה בגבול המדבר. לא רחוק היום בו האדום של הכלניות יוחלף בסגול של שדות התורמוסים, ואז הכל יתחיל להתייבש, הנוף יצהיב, האבק ייתמר ואז יחזור לשם המדבר. עד לשנה הבאה.

ימים כאלה, כמו השבת האחרונה וזו שלפניה, הם הדובדבן שעל הקצפת בחיים עם אופנוע כמו האפריקה-טווין. מאתיים פעם כבר שאלו אותי למה אני רוכב על נבלה שכזאת, ומאתיים פעם כשלתי בניסיונות להסביר. אבל בסוואנה הזמנית והמיניאטורית של ארץ ישראל, נמצאה התשובה: רכיבה על דו"ש ענק, זה כמו לעשות קניות.

בכדי להבין את האנלוגיה הביזארית הזו, דמיינו שלושה אופנוענים שנכנסים אל הסופרמרקט הגדול של החיים. האחד רוכב על אופנוע כביש, השני על אופנוע שטח והשלישי על דו"ש ענק. רוכב הכביש הספורטיבי טס במעברים, פונה כמו סכין ומאיץ כמו רקטה, אבל לא רואה בכלל מה יש על המדפים. לעומתו, רוכב השטח נוסע על המדפים ורואה הכל. אבל זה כי הוא נוסע דרך כל המוצרים; גם טובע בבוץ של הסלטים, גם מחליק על הפסטרמה, גם אוכל את כל הבאמפים של אריזות החיסכון של אקטימל וגם צריך לטפס את ההרים של נייר הטואלט. אבל לעומת שני אלה, רוכב הדו"ש הענק עושה קניות; נוסע במעברים בקצב מהיר, הרבה יותר מהיר משל אופנוע שטח, אבל לא מדי. כזה שמאפשר להרים את הראש ולהסתכל על המדפים. מדי פעם, כשהוא רואה משהו שכדאי לקחת, הוא מטפס על המדף ונותן גז. אין לכם מושג כמה אחיזה יש על הגושים הענקיים האלה של גבינה צהובה. בכדי לא לרסק את הביצים, או כשהוא לא מסוגל לעבור בין הקרטונים של החלב, הוא פשוט יורד למעבר, מכניס פצצה של גז דרך כמה פניות, ונכנס לפרפר בתוך הפיצוחים בתפזורת. וככה זה ממשיך.

הסוד של סבא  

האופנוע שלי, אם כן, חגג יומולדת 100 בדיוק כשטיילנו בין המוצרים על אחד המדפים. וכמו שכבר נאמר כאן, המוצרים שעל מדף צפון הנגב בסוף החורף, הם דליקטסים אחד אחד. עצרנו בחברותה של טיול זוגות בין האקליפטוסים שמילאו את אחד הבתרונות. מסביב להם שדות חיטה ותורמוסים, ומסביבם שבילים אין קץ. מד הקילומטרים הראה 99,996. ערכת הקפה הייתה כבר פרושה וכל הנוכחים מצאו את מקומם. אבל לא אני. נותרו עוד ארבעה קילומטרים.

לקחתי אותו לסיבוב של אחד על אחד על השבילים שמתפתלים בין האקליפטוסים לחיטה. בקצה הקילומטר ה-99,998 סובבתי אותו על עקביו והתחלנו לחזור. רצינו שהשעון יתאפס בדיוק ליד הוופלים והקפה. את הקילומטר ה-99,999 הוא בילה בגז פתוח לרווחה על שביל צהוב וגלי, שמדי פעם שלח את הקדמי לאוויר בשאגות וי-טווין מאגזוז ה-ARROW החדש והפתוח לרווחה. כוחו של הזקן עדיין במותניו. כשהשעון הראה 99,999.9, עמדנו בין החברים. עוד מאה מטרים קדימה וכל העסק מתאפס. מתחיל מההתחלה. תביא בפְלה.

בעצירה ההיא חשבתי מה עושים ליומולדת מאה. התפאורה בהחלט ראויה; הוא נמצא במרחבים ביום חורף אביבי, הכלניות מנקדות את הירוק בגדודים אדומים של אלפים, כל החברים שלו – בני אנוש ואופנועים – נמצאים כאן. אבל מה עושים. הנוכחים הזדרזו להשיב שליום הולדת מאה בדרך כלל קונים חלקת קבר ומתחילים לחשוב מה לחרוט על המצבה. אבל הבן שרלילה הזה עוד חי ובועט. עם הפלסטיקה המקורית וכידון מקורי על הקפיצים המקוריים ומנוע מקורי. אוכל צמיגים ושורף רפידות כאילו לא עברו תריסר שנים ואין דבר כזה עייפות החומר. מה הסוד שלך, סבא? שאלו אותו שם. "יוגורט ופול-גז", הוא אמר.

אחר כך יצאנו לדרך בידיעה שעוד מאה מטרים בדיוק השעון מתאפס לחלוטין. אין בו גלגלת שסופרת מאות אלפי קילומטרים. ואכן, תוך כמה שניות כל הגלגלות של מד הקילומטרים הראו את האפס שלהן, כולל זו הלבנה בצד שסופרת מאות מטרים. עצרתי את כולם. היה שם רגע מוזר ושקט כזה. הנה, הספרות התחלפו, אז מה עושים?

הצדעתי לו. בטח שהצדעתי לו.

כתב: אלי פנגס

הטור פורסם לראשונה ב-2007. יש להתייחס לגילאים ולזמנים בהתאם.

לוני גרינקר הוא אוטוטו בן חמישים. לא כולכם מכירים אותו, והאמת היא שזה די טבעי, כי סלבריטי הוא לא. אבל הוא הרבה דברים אחרים. למשל איש מצחיק, חכם, חם, וגם רוכב אופניים, אנדורו וסופרמוטו. בזמן שנשאר לו אחרי כל אלה, הוא גם אבא. ונראה לי שהוא אבא די מגניב.

סופרמוטו הוא התחיל לרכב ככה פתאום לפני כמעט שנתיים וחצי. רגע לפני גיל 47. שם נפגשנו בפעם הראשונה. הוא נכנס בזה בכל הכוח: עבר הדרכות קבוצתיות ואישיות, שדרג את האופנוע, בנה כושר גופני וכושר רכיבה והביא תוצאות. כזה הוא, איש מיוחד. אם כבר, אז עד הסוף. ואם כבר עד הסוף, אז למה לא עוד קצת? וככה יצא שאל הסופרמוטו הוא הוסיף גם רכיבת אנדורו, ואף התחרה באליפות האנדורו בקטגוריית סניורים.

ללוני יש בן בשם אדם. בדצמבר האחרון מלאו לאדם 16 שנים. הוא מגיע עם אבא למרוצים מאז היה בן 13. מעודד את אבא וזוכר את מספרי המתחרים בעל פה. לא מזמן, לא זוכר מתי – פחות משנה ויותר מחודש – פגשתי את לוני ואדם במוסך של ערן סטאריק. הם באו לבדוק ק.ט.מ 125 בשביל אדם – האופנוע הראשון שלו.

הוא הכיר את כל מי שהיה שם באותו ערב מאותן שבתות של מרוצים. כשאבא שלו שקע בשיחה עם סטאריק הוא פנה אליי והתחיל לשאול שאלות על הרכיבה. בהתחלה ניסיתי לענות לו כשהוא מסתכל לי בעיניים ומקשיב בשקיקה, אבל אז מצאתי את עצמי שותק קצת. מה אתה עונה למישהו שרק עכשיו מתחיל עם כל העסק? אופנוע ראשון, רכיבות ראשונות, דף חלק.

בסופו של דבר עניתי לו את מה שעניתי לו. אבל על האופנוע, בדרך הביתה, אדם לא יצא לי מהראש. הייתי ספציפי מדי, זרקתי עליו מיליון דברים בלי סדר, והכי חשוב ומבאס: הייתי רציני. יותר מדי רציני. שיחקתי אותה חצי אבא שלו, למרות שכבר יש לו אבא. למעשה, יש לו את אחד האבות היותר מגניבים.

וככה, בהשראת ילד בן 16, התחיל מה שתראו אחרי שתלחצו PLAY על המסך השחור הזה כאן למטה. כי ככה, כמו שעוד רגע תראו ותשמעו, רציתי להישמע בשיחה ההיא.

אז אדם, הנה זה. כי מוטב מאוחר מאשר ברצינות…

קריינות: אלי פנגס; עריכה: שי נווה

כתב: אלי פנגס (פורסם בעבר במגזין פול גז)

יש לי שני חברים שבכל הקשור לאופנוענות הם נחשבים תלושים. האמת היא שגם בתחומים אחרים הם קצת לא מחוברים למציאות, אבל נעזוב את זה עכשיו. לעניינינו, אף אחד מהם לא יכול להיחשב אופנוען – גם בהגדרה הרחבה ביותר של המושג. אחד מהם עוד נתן כמה פעמים גז על אופנוע מזדמן, ובדרך כלל זה היה אופנוע מאוד חזק ורק בקו ישר. השני אפילו את זה לא עשה. הייתה רק פעם אחת שבה, בתור נער פוחז, הוא קיבל סיבוב על פיאג'ו סי. כל מה שהוא היה צריך לעשות היה להגיע לקצה המושב, לסגור ולנעול את המחסום ולחזור בבטחה הביתה. בכדי לא להכביר מילים, הנה פיסת דיאלוג נאמנה למקור מאותו לילה, לפני כמעט 20 שנה:

"אתה רואה את המחסום, כן?"
"רואה, רואה"
"לא תאט קצת?"
"אני שולט, אני שולט"

זה נגמר בפיאג'ו סי עם כידון צ'וֹפר מתוח לאחור.

למראית הדֵה-ז'ה-ווּ

אני לא יודע אם יצא לכם, ובהחלט מקווה שלא ייצא, אבל יש מעט מאוד חוויות מפוקפקות יותר מזו שבה אתה מחזיר אופנוע לבעליו אחרי שעשית נזק. ולא משנה כמה מינורי. היו לי כמה וכמה (וכמה…) כאלה, אז תאמינו לי – אני יודע על מה אני מדבר. מדובר ברגעים כאלה, ארוכים ארוכים, שבהם אתה עומד מול אדם שמנסה בכל מאודו להישאר רגוע. רק מה, שניכם יודעים שממש מגיע לך איזה אגרוף בראש כי יצאת חתיכת דפקט. ואני יצאתי דפקט הרבה יותר מדי פעמים; הפלתי, הפכתי, שפשפתי, עיקמתי וריסקתי לחתיכות כל כך קטנות – שעד היום עוד אפשר למצוא במקום פירורים קטנים של אופנוע.

הסיטואציה היחידה שבה יש הרבה פחות דרמה כשאתה חוזר עם נזק לאופנוע היא כשהוא שכור. במקרה הטוב אתה משלם על נזק קטן, במקרה הרע אתה משאיר שם את ההשתתפות העצמית. כך או כך, אי אפשר לבוא אליך בטענות. שברת שילמת? אז הנה, שילמתי. עוף, עוף לי מהעיניים.

כמובן שצריך להיות די עשיר בכדי לפתח גישה שכזאת. או לחילופין, להיות בתאילנד. הימים הם ימי הטיול שאחרי הצבא. המקום: קו-פנגאן. עבדכם הנאמן מגיע לאי הטרופי נטול ניסיון דו-גלגלי ועם זקפה אופנוענית שנמשכה מכיתה ט' בערך. עוד מהמעבורת יכולתי לראות את שורת האופנועים שממנה הזדקר איזה קוואסאקי גבוה וירוק כפפאיה, אז אחרי שהתמקמתי חזרתי אל האופנועים ושכרתי לי KDX250. מתוך יצר הרפתקנות, או טמטום גרידא, החלטתי שאני מנסה לטפס איתו אל המגדלור של חוף הדרין. עד חצי הדרך עוד נראיתי בסדר, אבל אז האופנוע התרומם מולי אל האוויר, הסתובב על צירו והתרסק על האדמה. כשהרמתי אותו ראיתי את ידית הקלאץ' מדלדלת על הכבל שלה לצד האופנוע. לא אמרתי נואש, הנעתי את ה-KDX בירידה ועשיתי את דרכי דרך הפיתולים ללא קלאץ' עד הבעלים. "FIX IT", אמרתי לו באנגלית קצוצה והצבעתי על הקלאץ'. "I PAY", הוספתי בביטחון. שילמתי לו כגמולו וחזרתי אל העלייה והתכנית המקורית לכיבוש המגדלור.

עד חצי הדרך עוד נראיתי בסדר, אבל אז האופנוע התרומם מולי אל האוויר, הסתובב על צירו והתרסק על האדמה. כשהרמתי אותו ראיתי את ידית הקלאץ' מדלדלת על הכבל שלה לצד האופנוע. לא, זו לא טעות עריכה. אשכרה הבאתי את אותה התהפכות שגרמה בדיוק את אותו הנזק. לא אמרתי נואש, הנעתי את ה-KDX בירידה ועשיתי את דרכי דרך הפיתולים ללא קלאץ' עד הבעלים. דה-ז'ה-וו. "FIX IT", אמרתי לו באנגלית קצוצה והצבעתי על הקלאץ'. "I PAY", הוספתי בקצת פחות ביטחון. לא חזרתי אל העלייה ההיא. תאילנד תאילנד, אבל אי אפשר להסתדר חודש בלי כסף לאוכל.

זמן כידון

גם לשני החברים התלושים שלי יש סיפור כזה עם אופנוע שכור בטיול חלומי. היעד שלהם היה קפריסין בסיבוב הקצר של לפני הגיוס לצבא. שני הפוחזים השתוללו על האי כמו שרק ישראלים שמוציאים שם רע לישראלי המכוער יכולים. תסלחו להם, הם היו צעירים אז. יום לפני החזרה הביתה, שיכורים מאוזו ומסטולים מהחום, הם מחליטים לעשות סיבוב על אופנוע. אף אחד לא מבקש מהם רישיונות נהיגה במקום הצדדי והריק אליו ניגשו בכדי לשים את היד על האופנוע האמיתי הראשון שלהם. זה היה סוזוקי GR650. מין שעטנז ביזארי בין קאסטום לטווין מקבילי. לא היה צריך יותר מערימת המתכת המנצנצת הזו בכדי למגנט אותם אל הרעיון הרומנטי של שיוט בגבעות שלאורך קו החוף.

באופן טבעי, זה המנוסה יותר מביניהם מתיישב על אוכף הרוכב. יש לו טאץ', אין מה לדבר. בתור אחד שנוגע באופנוע פעם בשנתיים בממוצע למשך כמה דקות, מהצד הוא נראה כמו מישהו שיודע מה הוא עושה. ואכן, היום הזה עובר עליהם בתענוג צרוף. עצירות בחופים, דיבורים עם טוריסטיות, שיוט בכבישים הרריים וצחוקים על האופנוע ביום שמש קיצי בלי קסדות. לקראת ערב, כשחזרו אל העיירה בה שכרו את האופנוע, החבר השני – מעקם הפיאג'ו סי בשבילכם – דורש את זמן הכידון שלו. ה'מקצוען' מביניהם מזהיר אותו, מצווה עליו להיות עדין ועובר לשבת מודאג מאחור. וככה הם עומדים במקום עם אופנוע מונע, האחד אוחז בכידון ומסתכל למטה לראות איך מעבירים כאן הילוכים, והשני אוחז בידיות עם פרקי אצבעות לבנים מפחד. אחרי פרק זמן לא ברור נשמע הקנאק הזה של שילוב לראשון והאופנוע מג'עג'ע לדרכו בימין הדרך. על המדרכה עוברות שתי עלמות חן עם ביקיני ופיסת בד דקה וצבעונית כרוכה סביב המותניים. זה שרוכב זורק להן חצי חיוך ודופק פול גז. האופנוע מזנק קדימה, הראשים של שניהם כמעט נתלשים מהמקום, היד נתפסת על הגז, ואז, בתזמון המעולה של מרפי, אוטובוס יוצא מאחד הצמתים וחוסם את הדרך. תוך שנייה ה-GR מתמוטט, משאיר את שניהם על הכביש וטס בשכיבה על האספלט אל מתחת לאוטובוס.

חוץ מכמה שפשופים קלים לא קרה לשני הדפקטים כלום. הם מרימים את האופנוע והוא נראה רע. שרוט ועקום. כמתבקש, המנוסה ביניהם לוקח את המושכות ומתחיל לחזור עם הנבלה המקרטעת אל בעליה החוקיים. בדרך הם מטכסים עצה איך לא לשאת במלוא הנזק. הם יבואו לו זקופים עם חזה נפוח, שני צעירים חצי פסיכיים עם סכין קומנדו ישראלי בין השיניים, יושיטו לו את שטר חמישים הפאונד האחרון שנותר בכיסם, ויגידו לו את המשפט האל-מותי: "טייק דה פיפטי, ולתחת אה?".

אבו עלי

כל הדרך הם עשו חזרות איך הם ישחקו עליו אבו עלי. אחד קיפל שרוולים והבליט את השרירים, השני התאמן על קול צרוד ועמוק. לשניהם מבט חודר בעיניים, כזה שלא מתעסקים איתו. "טייק דה פיפטי, ולתחת!" הם חזרו על המנטרה שוב ושוב.

כשהגיעו לבסוף אל סוכנות ההשכרה, הם נכנסו בעוז עם האופנוע אל מרכז המוסך בפנים חתומות. אחרי שירדו מהאופנוע מלאי פאסון, הם החליפו ביניהם כמה גיחוכים מאולצים, כאילו נטולי דאגה. אחד העובדים במקום החוויר למראה האופנוע ורץ לקרוא לבעלים.

עד שהוא מגיע, שני החבר'ה-לייצים מעיפים מבט בוחן על המוסך סביבם. הקירות מלאים פוסטרים של בחורות ואופנועים, ובפינה אחת יש תמונה גדולה ממוסגרת. מצולמים בה שלושים לוחמים יחפים שעומדים בקשת, חופנים אגרוף אחד באגרוף השני. לפניהם ובמרכז התמונה עומד מי שנראה כמאסטר; חליפת קראטה לבנה, חגורה שחורה על המותניים, ביד אחת הוא מחזיק אלה קצרה וביד השנייה גביע. זה היה בעל העסק.

הם התקשרו לאמא שתשלח להם כסף.

אלי פנגס (פורסם לראשונה במגזין פול גז)

לפני כמה שנים ישבתי מחוץ לביתי הקודם שבשדות השרון המוריקים (כאילו, קרוואן עולים מרקיב במושב שהפך לאזור תעשייה). הייתי אז עם רגל שבורה, וערן סטאריק – המכונאי שלי באותם ימים, הגיע לבקר כמנהגו בקודש. דיברנו אז על איך שהאופנוע שלי הפך במהלך השת"פ בינינו לא רק לחזק הרבה יותר מהמקור, אלא גם לנשלט ונגיש. "ליניארי, כמעט חשמלי…", אני זוכר שפלטתי אז. ערן, שהיה אחראי ליצירה, התחיל לדבר אז על מנועים חשמליים והעתיד. הוא דיבר על הסיבוך ההנדסי המובנה בתוך מנוע בעירה פנימית, על הרעש, הזיהום, הגודל, הבלאי הפסיכי והנצילות המגוחכת. הוא אמר שאם המנוע שלך מבזבז 80% מהאנרגיה שלו על חיכוך וחום, אז הוא לא מנוע. הוא תנור. מנוע, לדידו של ערן, צריך להיות מנוע חשמלי. כזה עם נצילות של 90% ויותר, שעובד בשקט מוחלט.

נלחצתי. נלחצתי כי אני מאוד אוהב מנועים שעובדים על דלק ויש להם סאונד מגניב ועקומת הספק ומומנט. נלחצתי כי מכונאי מאוד מיוחד ומוכשר הודה בפניי שתחום התמחותו – מנועים – נחשב בעיניו ארכאי, לא יעיל ודי מטומטם, למען האמת. נלחצתי כי הבנתי שהוא צודק, ושמתישהו נבין שטעינו והמנועים כמו שאנחנו אוהבים אותם בתוך האופנוע שלנו פשוט ייכחדו מכוח הברירה הטבעית. והבנתי את זה סופית ברגע שהוא אמר את המשפט "אנחנו נוסעים על תנורים ומחממים את הבית עם מנועים, זה לא ילך ככה".

המשפט הזה נשאר תקוע בתוך הראש שלי מאז ועד היום. בסופו של דבר הוא יוביל אותי לכתוב למגזין בלייזר טקסט שלא האמנתי שאכתוב בחיים, ועיקרו הוא שמנוע הבעירה הפנימית צריך למות, ומהר. אז מה קרה במהלך השנים האלה? איך הפכתי את עורי מראש דלק עם אגזוז פתוח תקוע באוזן לירקרק מחושמל חובב שקט? ובכן, קרו בעיקר שני דברים.

אתה עם  הקיִדמה, תעצור בצד!

הראשון הוא Google Earth. Google Earth היא תוכנת גלובוס וירטואלי שפותחה על ידי חברת Keyhole בהשראת תוכנה בשם EARTH מספר מדע בדיוני של ניל סטפנסון. השם המקורי של התוכנה  היה Earth Viewer, אך ב-2004 נרכשה קיהול על ידי גוגל, וב-2005 שונה השם לזה הנוכחי. התוכנה היא למעשה פסיפס תלת-ממדי של אלפי תצלומי לוויין ותצלומי אוויר, ומאפשרת רזולוציה של בין 15 מטרים ל-15 סנטימטרים – תלוי באתר.

את המידע המאלף הזה השגתי תוך בערך שתיים וחצי דקות מוויקיפדיה. עד לפני כמה שנים לא הייתי מעז להשתמש במידע לא מאומת מוויקיפדיה, אבל לאט לאט למדתי שזהו מקור מידע אמין למדי, בטח עבור פרסומים כגון טור אישי באתר נישה במדינה קטנה במזרח התיכון. בלי לבדוק כלל, אני מבטיח לכם שבתחתית דף הוויקיפדיה שעוסק ב-Google Earth יש כמה וכמה קישורים דרכם תוכלו להצליב ולאמת את המידע, ואם לא, אז בקישורים שבתוך האתרים אליהם קושרתם בטח יש קישור לבלוג האישי של אחד השמקרים מקיהול שעשה מיליונים מהמכירה לגוגל ומספר את סיפור פיתוח התוכנה מהזווית האישית. לחפור יותר עמוק מזה זה כבר להיות קרצייה טרחנית.

הפואנטה של כל העסק הזה היא עד כמה אתה עומד בקצב הקידמה. אם אתה הייטקיסט, אתה בטח קורא את זה וממלמל לעצמך כמה אני ניאנדרטל. אם אתה מחסנאי במרכז הפצה של תנובה, לעומת זאת, יש מצב שהצלחתי לחדש לך אולי בדבר אחד. אבל אם אתה הבוס של המחסנאי ואתה בן שישים ושמונה, או אז – אם בכלל אתה צורך חומר קריאה באינטרנט – אתה בטח אומר "עזוב אותי באמש'ך", אבל ביידיש או משהו. בקיצור, מתישהו, בגיל מסוים, אתה נשאר מאחור, לא מצליח להשתמש בטכנולוגיה. הקידמה עוקפת אותך בחיצוני בפול גז ואתה נלחץ ממנה ומתחיל להיות נוסטלגי.

אני כמעט ונהייתי כזה. אמנם יש לי את התוכנה של גוגל על הדסק-טופ, אבל לא מצאתי לה שום שימוש למעט ריחוף וירטואלי מעל הדירה שגרתי בה במנהטן או מעל קצה הצוק שמדי פעם אני עומד עליו ומשקיף על נחל צין. כל התפריטים שלה נראים לי כמו סינית, אני משתמש בקושי ב-5% מהיכולות שלה, ואנחנו לא באמת מתקשרים. אבל אז, איכשהו במקרה, עברתי וירטואלית מעל מחלף גלילות מזרח. הרזולוציה של ישראל בתוכנה השתפרה פלאים בשנים האחרונות ויכולתי ממש לראות את הנתיבים בעלייה מכביש חוצה שומרון לאיילון דרום – מה שפעם היו קוראים 'הצפונית'. זו פנייה שאני עובר בה כמעט כל יום, 270 מעלות בעלייה, ברדיוס לא קבוע. עד אותו רגע מול Google Earth הייתי בטוח שהיא מתהדקת ברבע האחרון שלה. אבל אז, ממעוף הלוויין, גיליתי שההתהדקות נמצאת בדיוק בחצי הלולאה. וככה גיליתי שכבר שנים אני מבלה במהלך הפנייה הזו זמן מיותר על גז קבוע, בהמתנה להתהדקות דמיונית שלמעשה כבר חלפתי על פניה.

יום למחרת התגלית המרעישה, עם התמונה מגוגל בראש, הסתערתי על הפנייה. איבדתי מהירות עד החצי שלה, חזרתי לגז ופשוט סובבתי אותו עד הסוף בידיעה שהתהדקות בטוח אין כאן. התוצאה – עוד עשרים קמ"ש על הגשר בשיא הגובה. משם חזרתי לתוכנה וביררתי מה העניינים עם מחלף אשדוד (שני הידוקים), מחלף נחשונים של כביש שש (דאבל אפקס), ועוד כמה מקומות שאף פעם לא התלבשו לי כמו שצריך. המסקנה: אם תרדוף אחרי הקידמה, היא תעייף אותך, אתה תתייאש והיא תמשיך. במקום לרדוף, תמצא איפה היא הכי מדברת אליך. או בקיצור, כמו שאומרים באורנג', העתיד נשמע טוב.

האירוע השני שעזר לי לאמץ את העתיד וקידם אותי אל הוויתור הכולל על מנועי בעירה פנימית כתחבורה, התרחש בירידות מהר הנגב צפונה, אל המישורים של ניצנה. זה היה במהלך טיול למצפה רמון עם שני אפריקה טווינים, או שתי אפריקה טווינות, או איך שלא אומרים את זה. בהחלטה של רגע החלטנו לחתוך מערבה ממצפה רמון ולנסות להמשיך צפונה דרך כביש הגבול המערבי. במחסום של הר חריף שאלו אותנו אם אנחנו מטיילים, אמרנו כן, והם פתחו את המחסום. מהר חריף המשכנו צפונה לאורך הגבול, כשמרחבי סיני נפרשים לשמאלנו עד אין סוף. כשהכביש החל להשתפל ממרומי הר הנגב אל החולות של צפון-מערב המדבר שלנו, עצרנו לתצפית קצרה.

כשיצאנו שוב לדרך הכביש מיד הפך תלול מאוד. אז האצתי חזק וקצר, שילבתי לניוטרל וכיביתי את המנוע. האופנוע המשיך להאיץ חרישי לגמרי בירידה המתפתלת. באחת הפניות היותר חדות, הכביש פשוט נפל מהאפקס ימינה ולמטה. הגעתי אליה קצת מהר מדי, ליטפתי את הבלמים, פקודת היגוי בסוף הבלימה, והירידה הפתאומית האיצה אותי החוצה מהפנייה כאילו היה לי מנוע. אבל היה שם שקט מוחלט. רק אוושה של צמיגים וזמזום של שרשרת. ואז, בלי צחוקים, זה הכה בי. כשקלטתי שהייתה לי כאן תאוצה, בלימה, היגוי ושוב תאוצה, אבל בדממה רכה – פתאום הבנתי כמה הפטנט הזה של מנוע בעירה פנימית הוא מסורבל, רועש ומטומטם. למעשה, ממש התבאסתי להניע אותו בחזרה בקצה הירידה. פתאום חזרו הרעש והרעידות וגזי הפליטה. וזה לא שהאפריקה רועש. למעשה, הוא אחד האופנועים הכי חנוקים ושקטים על הפלנטה. ועדיין.

כל המציל מנוע אחד

אם אתם מעשנים, אתם יודעים להסתכל טוב טוב אל תוך הנפש פנימה ולהכיר בזה ששטיפת מוח הפכה את ההתמכרות הפיזית שלכם גם להתמכרות מנטלית. סיגריה מסתדרת לכם עם רגעים שמחים, רגעים עצובים, תקופות של עצבים, ואפילו סיגריה של ניצחון. אבל בתכל'ס – ואת זה אני אומר בתור מעשן – זה חרא. חרא אמיתי.

את אותו הלך מחשבה אפשר ליחס לנהגים ואופנוענים שחיים על הצד הספורטיבי. הסתכלו גם אתם טוב טוב אל תוך הנפש פנימה, והכירו בזה ששטיפת המוח של מנוע הבעירה הפנימית קישרה לכם את צליל המנוע – בטח עם אגזוז פתוח – לביצועים. להספק. לכיף, לאטרף, לאדרנלין. אבל גם כאן – שוב, בתור מעשן ואופנוען – זה חרא. חרא אמיתי.

למה? ובכן, חישבו על זה ככה: ציירו בדמיונכם אופנוע בדיוק כמו שיש לכם היום, רק שבמקום המנוע שלו יש יחידת הנעה חשמלית שמספקת את אותו ההספק בדיוק. אין לה הילוכים, וגם לא צריך אותם. כמה שתסובבו – ככה תקבלו. פול-גז? שיא ההספק. חצי גז? חצי ההספק. בכל מהירות, בכל מקום, בכל מצב, בלי להיתקע על בור מומנט ובלי לקבל פצצה של הספק ברגע הלא נכון. כמה זמן אתם חושבים שיעבור לפני שההתניה שבמוח שלכם תיעלם לגמרי, רעש יהפוך למה שהוא באמת – מטרד, ואדרנלין יתקשר לכם דווקא עם אוושה חרישית? אצלי הזמן הזה כבר עבר. אצל הג'אנקיז הכי גדולים מביניכם, אם תקבלו כלי חשמלי טוב שעובד, יעברו אולי שבועיים לפני שלא תרצו לשמוע יותר אגזוז בחיים.

ועכשיו, עופו איתי קדימה בפנטזיה ובזמן, והכירו בעובדה שמנועי בעירה פנימית לא יחיו לנצח. יש מצב שמתישהו הם אפילו יהיו לא חוקיים לכביש הציבורי, יחיו רק במסלולים סגורים, וכנראה שבסוף הנכדים שלכם יראו אותם רק במוזיאונים. ואם זה מה שעומד לקרות, וזה יקרה, אז איזה אופנוע / אופנועים הייתם מחביאים במרתף? אילו חמישה אופנועים הייתם מצילים מהכחדה, עולים עליהם בגיל שבעים ונותנים גז בסתר, בלילה, לזכר הימים הטובים? (רמז: אופנועים יהיו תמיד, חשבו דווקא על המנועים).

יאללה, טקבקו את החמישייה שלכם.

כתב: אלי פנגס

פורסם לראשונה במגזין פול גז ב-2007

את אלי פנגס אין צורך להציג, ואם יש צורך – תתביישו לכם בפינה! לפנגס הייתה פינה קבועה בפול גז בשם הגזייה, פינה שבה הוא עסק בנושאים אופנועניים שונים ומשונים – בדרכו הקלילה והמיוחדת. בחודשים הקרובים נפרסם כאן מחדש את כל טורי הגזייה של פנגס, כשמדי פעם הטורים יעודכנו לרוח התקופה ולפעמים יעלו כמו שהם – אם נמצא שהם מתאימים לרוח. אנחנו מתחילים היום עם הטור הראשון – שבו הוא מציג את עצמו ואת הקונספט. קריאה מהנה.

*     *     *     *     *

מי זה, ומה הוא רוצה?

או. שלום. אני אלי. אלי פנגס. אני חדש כאן. יש מצב שעכשיו, או מתישהו, בטח שאלתם את עצמכם מה זה השם הזה – פנגס, ואיך לעזאזל מבטאים את זה? ובכן, בתוך נקודת מוצא זה לא ממש משנה איך מבטאים אותו, כי אין שם כזה. מישהו המציא אותו. מישהו לא חכם במיוחד, אם כבר נכנסנו לזה. המקור הוא בכלל פֵגַה – שזה 'אור' ביוונית. אבל כשהגיעו אבותיי לארץ, פקיד ההגירה קיבל אותם יחד עם עוד כמה מאות עולים מיוון, וזה הלך בערך ככה:

הפקיד: שם בבקשה
אבותיי: פגה
הפקיד: איך?
אבותיי: פגה!
הפקיד: פֵנגה?
אבותיי: פ-ג-ה !
הפקיד: אתם יוונים, לא?
אבותיי: כן
הפקיד: אין לכם ס' בשם? כאילו, פנדסטיקיס או משהו?
אבותיי: לא, פגה.
הפקיד: כן, פנגה, הבנתי כבר.

ואז הוא הוציא להם תעודות זהות והוסיף לפנגה שלו עוד ס', כי אין יוונים בלי. וככה יצא פֵנגַס. אין דבר כזה. הדפקט התחיל אילן יוחסין חדש. מאז השם הזה רודף את המשפחה במיליון וחצי וריאציות: פגס, פגאס, פינחס, פינגלַס, פַנגֵס, פנגוס, פינגר. בתעודת הזהות שלי, למשל, אני מופיע כ'פינגס'.

יום אחד, בימים בהם איש יקר בשם דני אנגלברג היה קולגה שלי להדרכות באופנוען מאומן, הוא אמר ששם המשפחה הזה נשמע כמו שילוב המילים כיף וגז באנגלית. יענו FUN-GAS. בערך שנה אחרי אותו יום הדרכה ומשחק המילים הקצת דבילי הזה, דני הפסיק להדריך ועבר הלאה. אני נשארתי עם הפאנגס והדרכת הרכיבה עד היום. אז יללה פ'סדר, שיהיה פאנגס. גם ככה אף פעם לא אהבתי את השם אלי.

פאנ-מי?

איפה היינו? אה, בזה שאני חדש כאן. טוב נו, לא חדש לגמרי. מודל 76', אבל משומש במצב טוב. הייתי כותב כאן גם 'מרופא, לא ראה שטח' – רק שאבא שלי בכלל קבלן לעבודות חקלאיות ודווקא כן יצא לי לרכב קצת בשטח, ואפילו להתמזג איתו בעננה של אבק, כמה פעמים. זה בסדר, אני בנוי לזה כי אני מתוכנן באופן קצת מיושן – סוג של אול-ראונדר. מסתדר טוב למדי בכל סוג של רכיבה מבלי להצטיין באף תחום. למעט, אולי, בסופרמוטו, אבל כבר הפסקתי עם הספורט הזה. כנראה בגלל שאני כבד יחסית להספק, לא נושם טוב בסל"ד גבוה, אוכל שמן ומעשן. גם השלדה לא במצב חדש. יש סדקים פה ושם, אמנם לא בנקודות קריטיות, אבל יש גם שבר אחד רציני עם הלחמות ופלאחים ממתכת. כנראה שזה אומר שמבחינת ביצועים ספורטיבים טהורים תחת עומס, אני מתחיל ב-30% מתחת למחירון, לפני בדיקה. אבל זה מספיק לי ואני גם לא מתכוון למכור בקרוב, אז עזבו אותי באמא ש'לכם. חכו, חכו, בתור רכב אספנות אני הולך להיות שוס.

אז איפה היינו? אה נו, בזה שאני חדש כאן ורוצה לספר לכם שאני אחזור מדי פעם. לפעמים כי יהיה לי מה להגיד ולפעמים לא. אבל כך או כך, אני אנסה להגיד את זה באופן משכנע. חוצמיזה, עכשיו כשהטור הזה מופיע באינטרנט (עד לא מזמן הוא פורסם בירחון מוטו) הגיע הזמן להשתעשע קצת עם המדיה. לעשות קצת מעבר למילה הכתובה, המוכתבת. לשחק עם עוד צורות של העברת תוכן. עוד אין לי מושג לאן אני הולך עם ההצהרה הנֵאו-פלצנית הזו, אבל בטוח שאמצע משהו עד הטור הבא. עד אז, בואו נדבר רגע על השם של הטור הזה.

קונספט 'הגזייה' נהגה לא מזמן בהקשר מאוד מסוים. כמו כל דבר שיש לו שם ולוגו, יש מאחוריו רעיון שלם, ואחד די הזוי יש לציין. כעקרון הגזייה היא מעין ניסוי שלא בטוח שיצליח. הביטוי שלו בפועל יהיה סוג של פרויקט אופנועני. לא משהו מופרע, או וירטואוזי, או בלתי אפשרי – ככה שאין באמת למה לצפות. למעשה, זה רק ניסיון ביזארי להשתלב באיזשהו ספורט, אבל עדיין, זה ניסיון לא ממש חכם שלא התבצע מעולם – לפחות לא בישראל – וכנראה מסיבה טובה. אולי מתישהו נדבר על הקונספט הזה, אבל עד אז ימים יגידו. ככה זה; אל יתהלל חוגר כמפתח ולהצלחה יש אבות רבים, אבל הכישלון הוא יתום, או אילם, או משהו כזה. אז עד שנדע אם הגזייה נחלה הצלחה או כישלון צורב, וזה יקרה בערך בחודש יוני, נסתפק בעובדה שזה השם של הטור, וגם במובן מאליו – והוא שיש כאן עוד משחק מילים דבילי: כאילו, פאנגז – גז – גזייה – קפה על הגזייה – חכה רגע אח'שלו לאן אתה ממהר, נותנים פה ים של גז, אבל עכשיו שותים קפה. משהו כזה. באוגוסט גם נדע עוד משהו: נדע האם מישהו מכם מספיק חסר חיים בכדי לזכור להזכיר לי על מה לכל הרוחות דיברתי בפסקה האחרונה. תשובה תהיה לי, אני מבטיח, אבל לא בטוח.

שניים סוכר

בינתיים הדף הזה ברשת יהיה המקום בו נשלפת הגזייה. אחרי הרבה גז, מכל הסוגים, כשעוצרים רגע ויושבים על קפה. בין אם במק'דונלדס של צומת שוקת אחרי סיבוב בערד, בבית אחרי ששטפת את הבוץ של השרון, בתל-אביב אחרי קטנה באיילון, או על תל שמרון אחרי גז בשבילים של העמק.

אני מאמין שאתם מסכימים איתי שלקפה שאחרי הגז (בין אם מטפורי או אמיתי) יש טעם אחר. איכות אחרת. משהו ברכיבה אינטנסיבית שקדמה לו עושה לנו את זה. הכל טעים יותר כשאתה מרגיש שאתה חי, ואין הרגשת חיות יותר חזקה מזו שמגיעה בעקבות סיבוב איכותי על אופנוע טוב. באופן טבעי, סביב הקפה הזה מדברים פחות על תלאות היומיום ויותר על הרכיבה עצמה, על החוויה המזוקקת של להיות אופנוען.

בכלל, תלאות היומיום הן משהו שאני משתדל לא לעסוק בו. לא בפומבי, בכל אופן. יש לכם מספיק משלכם, וגם אם לא – תוכלו למצוא מספיק בדף הראשי. אם אירועי היומיום האקטואליים יחלחלו לכאן איכשהו, אז זה כנראה בגלל שתי סיבות: או שממש טוב, או שממש רע. ואם לא מדובר באחת משתי האופציות הללו וזה הצליח איכשהו להסתנן לכאן, אז כנראה שמה שקרה היה ממש פסיכי. כך שכעקרון, וברשותכם, נתעלם לרוב ממציאות היומיום. כי כאן – ממש כמו ברגעים בהם אתם רוכבים בשיא היכולת שלכם – אמור להיות לכם קל וסבבה. ואולי נדבר פעם על הפרדוקס הזה.

זהו. עד כאן בקצרה הזויה להפעם. סוג של פתיח למה שאמור להיות הדף האופנועני השפוי למחצה שלכם ברשת. וכן, הוא תמיד יעסוק באופנועים. ממש כמו הפעם הנוכחית. הנה תראו: איזה מגניב זה אופנועים, אה?