תגית: מסע

אחינועם הראל יוצאת למסע רכיבה באפריקה שבמהלכו היא מתוכננת לעבור ב-13 מדינות במשך חצי שנה. השותף שלה למסע הוא ב.מ.וו F700GS שנרכש בדרום אפריקה והוכן ביסודיות לטיול שכזה. אנחנו בפול גז נעקוב אחריה באופן שוטף ונעדכן בחוויותיה. בהצלחה אחינועם!

• לקריאה על החלק הראשון במסע – ההכנות ליציאה – לחצו כאן.
• לקריאת הפרק על דרום אפריקה – לחצו כאן.
• לקריאת הפרק השלישי על נמיביה – לחצו כאן.

*     *     *     *     *

בוצואנה ידועה בכך שיש בה יותר חמורים מבני אדם. ואכן, יש בה הרבה חמורים. בכלל, נראה כאילו כולם, כולל כל הכבשים, העזים, הפרות והסוסים של בוצואנה, עומדים כל הזמן ממש באמצע הכביש, בדרך כלל בוהים בך בכעס אם אתה מנסה לעבור, חוצפן שכמוך.

בעיירה בשם נאטה במזרח בוצוואני פגשתי שני חבר'ה שהיו בטיול אופנועים מניירובי לקייפטאון – ג'ון מבריטניה והאמיש מאוסטרליה. האופנוע של האמיש הפסיק לפעול לפתע באמצע הכביש והוא הגיע לאכסניה על גבי טנדר גרר. בילינו לילה של צחוקים והחלפת טיפים, ולמחרת רכבנו לטיול של יום אחד לתוך מדבריות המלח. זה היה כל מה שיכולתי לקוות, ויותר! חול עמוק, בוץ סמיך ונוף מרהיב עשו לנו אחלה יום של רכיבת שטח. אבל עדיין לא הייתי מרוצה. לא הצלחנו להגיע למשטחים הלבנים הבוהקים המפורסמים של מישורי המלח מאקאגדיגאדי. אז למחרת ג'ון ואני הצטיידנו בדלק נוסף, מים ומזון, ויצאנו נחושים לתוך ליבן של מדבריות המלח, עד קובו איילנד. בחלק הראשון של היום היה חול עמוק, אחר כך נסענו דרך שבילים צרים עם עשב גבוה משני הצדדים ובמרכז הנתיב. אחת הנפילות הכואבות הייתה כשהרגל שלי נתקעה בתוך העשבים הזקופים. הוטחתי והתגלגלתי אל הקרקע. בהזדמנות אחרת, כמה פרות שהתרשמו מאוד מרעש האגזוז הרועם של ג'ון, היו אדישות לחלוטין לשלי וחצו לתוך הנתיב שלי, מה שגרם לי לסטות וליפול שוב.

יש אלף דעות שונות כיצד לרכב בחול. יש אנשים שאומרים לרכב עם לחץ אוויר גבוה בצמיגים ויש שאומרים נמוך. יש אנשים שאומרים לרכב לאט ולשמוט את הרגליים למטה, ויש כאלו שאומרים לרכב מהר ככל האפשר. העצה הזאת היא טובה אם אתה רוכב על אופנוע קטן, קל, שאתה יכול להרים אותו אם הוא נופל, כשאתה קרוב לבית, זה לא יהיה סוף העולם אם משהו יישבר וכנראה לא תמצא חיות-בר באמצע הנתיב שלך. אבל האופנוע שלי כבד מאוד, קשה להרים אותו, אני באמצע אפריקה ולא קרוב לבית, ואם הוא נופל ונשבר – זה עלול להוביל לסיום הטיול שלי. אז אני בחרתי בסיסמה 'לאט ובזהירות'. אני מודה שאני לא הרוכבת הכי טובה ושיש לי עוד הרבה מה ללמוד, אבל זה לא מביך אותי להודות שאני נופלת שוב ושוב. אני מעדיפה לתאר את המסע כפי שהוא ולא לכסות על הקטעים הקשים או המגרעות שלי.

זו הייתה נסיעה קשה, אבל בכל פעם שעצרנו אי אפשר היה שלא להתפעל מהנוף סביבנו. עשב גבוה התנופף ברוח, עצי שיטה ניקדו את המישור, ומפעם לפעם נראו כמה בנות-יענה בר במרחקים. יכולנו לראות עננים לבנים שעלו ממדבריות המלח שדחפו אותנו להמשיך ברכיבה. אבל אז…

האופנוע שלי לא הצליח לצבור מהירות, כאילו שהמצמד מחובר כל הזמן ושום כוח לא הגיע אל הגלגלים. קרטעתי ב -10 קמ"ש בקושי לאורך 40 קילומטרים עד לקובו איילנד. בצד החיובי, לפחות הייתה לי הזדמנות מעולה לתרגל יציבות על האופנוע. קובו איילנד היא גבעה קטנה הבנויה מאבנים גדולות ועצי באובב ענקיים, ממש על קצה מישורי המלח. זהו מקום מיסטי, וצפייה בשמש השוקעת מעל הנוף הזה הייתה שווה את כל היזע והדמעות של היום.

בבוקר שלמחרת ואסקו, מנהל הקמפינג במקום, ארגן טנדר שייקח אותי ואת האופנוע לתוך העיירה לטלאקנה. הטנדר עצמו, בסגנון אפריקאי טיפוסי, היה נראה יותר שבור מהאופנוע. דלת אחת נפתחה עם מברג, השנייה לא נפתחה כלל. לא היו חלונות מלבד חתיכת פלסטיק קטנה תלויה עם בורג מסכן. בשביל לראות את המחוגים היה צריך להסיר שכבה עבה של אבק. איכשהו זה עבד והגענו לעיירה בשלום. בלטלאקנה אין מוסך, אז הבאנו את האופנוע לחברה שמתמחה בתיקון מקררים. באפריקה מסתדרים עם מה שיש. המכונאי במקום, מיילס, פירק את האופנוע וגילה שהמצמד נשרף ויצטרך להיות מוחלף. מיד מתחילות לרוץ המחשבות בראש – איזה בזבוז זמן! איזה בזבוז כסף! אוף! אבל במובן מסוים, זהו המקום הטוב ביותר בו יכולתי להיתקע, משום שלכל מקום צפונה מכאן משלוח של חלקים יימשך הרבה יותר זמן והחלקים יהיו יקרים יותר. זה גם חלק מהחוויה, חלק מההרפתקה. מנוחה בכפייה עד הפרק הבא.

אחינועם הראל יוצאת למסע רכיבה באפריקה שבמהלכו היא מתוכננת לעבור ב-13 מדינות במשך חצי שנה. השותף שלה למסע הוא ב.מ.וו F700GS שנרכש בדרום אפריקה והוכן ביסודיות לטיול שכזה. אנחנו בפול גז נעקוב אחריה באופן שוטף ונעדכן בחוויותיה. בהצלחה אחינועם!

• לקריאה על החלק הראשון במסע – ההכנות ליציאה – לחצו כאן.
• לקריאת הפרק על דרום אפריקה – לחצו כאן.

*     *     *     *     *

קבלו שלוש עובדות חשובות על נמיביה שמעניין לדעת:

1. נמיביה היא המדינה השנייה הכי פחות מאוכלסת בעולם, שנייה רק לטיבט. ישנם 2.3 מיליון תושבים בכל נמיביה. בשביל הפורפורציה – רק הפארק הלאומי אטושה הוא גדול יותר מכל שטחה של מדינת ישראל!

2. בצפון נמיביה גרים בני שבט ההימבה, שייתכן וראיתם תמונות שלהם בנשיונל גיאוגראפיק. הנשים מסתובבות עם חזה חשוף, מרוחות בבוץ אדום ועם שיער מופרד לרצועות משוחות בחימר. כאילו שהמראה שלהם לא מספיק מרשים, תחשבו מה זה לראות נשים כאלה בסופר המקומי. בכפר אחד קטן שבו ביקרתי התאספו האנשים בפאב המקומי ('שאבין') והקשיבו לג'סטין ביבר.

3. אתם רוצים לבקר פה! אתם חייבים לבקר פה! נמיביה מרתקת, יפהפייה, עוצרת נשימה ועצומה. תעשו לעצמכם טובה ותקנו כרטיס בהקדם!

במהלך הביקור שלי יצא לי להתארח אצל בעל חווה מקומי יחד עם עוד כמה מטיילים (אוורלנדרדס – כלומר מטיילים שחוצים יבשות עם רכב או אופנוע). הביקור התחיל במרדף אחרי אריות בסבך הנמיבי.

"עצור את המכונית! תפסו את הרובים, מצאנו עקבות טריות!". גלגלי הלנד קרוזר בלמו בהחלקה, וג'ספר, אנדי ואני נטלנו את רובי הצייד שלנו וירדנו מהרכב. צמד אריות אכל תשעה עשר עגלים בשבועות האחרונים, ואנחנו היינו במעקב אחריהם אל תוך האאוטבק הנמיבי הסבוך. אם נמצא אותם, מותר באופן חוקי להרוג אותם. אריות אשר החלו לצוד בקר כבר לא יטרחו לרדוף אחרי אנטילופות, אלא יזללו בקר קל וזמין. ג'ספר, ואיתו שאר החקלאים באזור,מתמודדים עם בצורת קשה ועם ציידים לא חוקיים שהורגים את בעלי החיים שלהם. הם לא יכולים להרשות לאריות להמשיך לחסל את עדריהם. במשך שעות עקבנו אחרי הצללים הרכים, כמעט בלתי מובחנים – של עקבות בחול, עד שהגענו לשקע באדמה מתחת לגדר הגובלת בחווה שכנה. על גדר התיל היה תלוי קומץ מרעמת אריה – מחוספסת ושחורה. שני האריות היו אריות מדבריים נדירים, אבל בגלל שעקבותיהם נדדו אל ההרים ומחוץ לשטח של ג'ספר, הפסקנו את המרדף. חזרנו ללנד קרוזר, קצת מאוכזבים אך גם עם תחושת הקלה שלא היינו צריכים לירות בחיות היפות הללו.

פגשתי באנדי בקייפטאון לפני כמה שבועות. בחור ניו זילנדי שכבר הספיק לרכב משווייץ עד דרום אפריקה דרך החוף המערבי. הוא הזמין אותי לבוא ולגור עם חקלאי מקומי בשם ג'ספר, ליד העיירה אוצ'ו בצפון נמיביה. לחגיגה הצטרפו בני זוג מבריטניה, רוב ומנדי, אשר נסעו מאנגליה דרך מערב אפריקה עם לנדרובר, ויחד היה לנו שבוע נהדר. במהלך היום עקבנו אחרי אריות ונמרים, עזרנו עם עבודת הבקר, התאמנו בירי עם שוטגאנים לעבר פחיות בירה והסתובבנו בחווה הענקית של ג'ספר. בלילות הקמנו מחנה באמצע הבוש ובישלנו כמויות מאסיביות של תבשיל חזה בקר, בשר טחון עם פאפ (דייסה מלוחה מקמח תירס), קארי עם אורז, שניצל ראם עם דלעות וצדפות עטופות בבייקון. ישבנו סביב המדורה, כל אחד עם בירה קרה או ג'ין וטוניק, והקשבנו לסיפורים של ג'ספר.

ג'ספר הוא אדם מדהים, ענק עדין עם לב טהור ומספר סיפורים מלידה. בעברו היה בצבא הדרום-אפריקאי, עבד כקבלן בבנייה, וכיום מנהל שלוש חוות באזור. הוא צייד מקצועי המוציא לקוחות עשירים למסעות ציד חיות בר. ג'ספר סיפר לנו על כמה מלקוחות הציד שלו המעניינים יותר, ביניהם מלך ספרד, אמריקני לבן שהתעקש שהוא חצי אינדיאני ואכל כבד חי של איילה בעודו מיילל אל הירח המלא, פיליפיני שחרבן במכנסיו כשנפגש עם אריה שהסתער לעברו, ודרום אפריקני שבעת שהתקרב נמר למלכודת שהניחו, התכופף מתחת לשיח ודקר את עצמו עם החץ שלו.

ג'ספר גם עזר לי להחזיר את הביטחון העצמי שלי ולרכב כמו שצריך. ערב הגעתי לחווה התרסקתי 10 מטרים בלבד אל תוך דרך העפר המובילה אל ביתו. אחרי שעברתי כמה תאונות עם האופנוע בשבועות האחרונים, כולל סלטה ססגונית על חול רך, איבדתי את כל הביטחון ברכיבת שטח. בכביש לפני דרך העפר שיננתי מנטרה: "רק לא להילחץ, רק לא להילחץ", ברמות עולות וגוברות של פאניקה. כמובן שנפלתי מיד. זה היה בלתי נמנע. הורדתי את כל הציוד מהאופנוע, אבל עדיין לא הצלחתי להרים אותו. כמעט בכיתי מרוב תסכול. עוד משבר אמצע מסע שכזה. אחד מאותם רגעים שבהם אתה כמעט נשבר, ואז קול אחר בראש שלך אומר "נו, די להתבכיין. תתחילי לחפש פתרון". ג'ספר ואנדי הגיעו לעזרתי, ושני ערבים לאחר מכן יצאנו לנסיעה ארוכה של 90 ק"מ על חצץ וחול, כשג'ספר בעקבותיי על הלנד קרוזר. התרכזתי בשמירה על רוגע ושחרור זרועותיי כך שלא לחצתי בכוח על ידיות הכידון ולא נלחמתי באופנוע. היה רגע אחד של אימה טהורה כאשר קודו (סוג של אייל) ענק קפץ מתוך החשכה והחטיא את הצמיג הקדמי שלי במילימטר. הייתי כל כך מופתעת שלא היה לי זמן להאט. אבל חוץ מזה נהניתי מאוד ונתתי לאופנוע 'לרקוד' בחול ואז לדחוף אותו קדימה כך שהוא שומר על קו ישר.

באחד מהימים יצאנו לחפש שתי זברות פצועות אשר נורו על ידי איכר אחר באזור. היריות לא כוונו היטב – והזברות הפצועות סבלו מכאבים חזקים. מותן יהיה בזבוז אם לא נצליח למצוא אותן. כשהתקדמנו בהרים בחיפוש אחר עקבות של דם על הסלעים, דיברנו הרבה על ההבדל בין רוצח לבין צייד. ג'ספר לא נהנה לצוד. הוא והחקלאים האחרים עוסקים בציד חיות בר באזור באופן מבוקר, רק בשביל בשר למשפחותיהם ולמשפחות עובדיהם. הוא צד טורפים המאיימים על חיות המשק שלו ולוקח לקוחות ל'מסעות ציד' באזורים מוגדרים על מנת להרוויח כסף כדי לפרנס את משפחתו. הציד מבוקר היטב על ידי הממשלה, כך שרק בעלי חיים קשישים וחולים ניצודים. רוב סכומי העתק המשולמים לציד חיות אלה חוזרים למערך השימור שלהם (כמובן, מערכת זו אינה שלמה או נקייה ויש בה גם שחיתות בשפע). ג'ספר דיבר על האתיקה של ציד – להרוג מסיבות מוסריות בלבד, לעקוב אחר החיה הניצודה בזהירות ברגל, לירות ירי ישיר ומטווחים קצרים בלבד על מנת להפחית את סבל החיה כמה שניתן. יש משהו מאוד נכון בתפיסה הזו וההערכה לבשר שנוצר בעקבותיה, שאולי עדיפה על פני האדישות שבקניית בשר ארוז בפלסטיק מהסופר.

אחרי כמעט שבועיים עם ג'ספר הגיע הזמן להיפרד ולהמשיך צפונה. הייתה לי הזכות לראות מקרוב חיים של אנשים אחרים ולהתעמק בדרך חיים של מקומיים במדינה שאני חולפת בה. עוד חוויה עוצמתית עבורי הייתה המשפחתיות. לעתים כאשר אני מטיילת אני חשה כי אני יוצרת מעגלים של משפחה עם אנשים איתם אני נפגשת. דאגה הדדית, אכפתיות וחמימות שקצת מפיגים את הגעגועים הביתה.

ממשיכים הלאה.

אחינועם הראל יוצאת למסע רכיבה באפריקה שבמהלכו היא מתוכננת לעבור ב-13 מדינות במשך חצי שנה. השותף שלה למסע הוא ב.מ.וו F700GS שנרכש בדרום אפריקה והוכן ביסודיות לטיול שכזה. אנחנו בפול גז נעקוב אחריה באופן שוטף ונעדכן בחוויותיה. בהצלחה אחינועם!

לקריאה על החלק הראשון במסע – ההכנות ליציאה – לחצו כאן.

*     *     *     *     *

זה היה אמור להיות יום קל. היו לי רק 350 קילומטר לרכב מאיסט לונדון לקופי ביי, עיירת נופש שקטה על החוף הפראי של דרום אפריקה. כשיצאתי לדרך בבוקר האפרורי אפילו ציפיתי בהתלהבות לרבע האחרון של הדרך, כי הוזהרתי שהיא במצב גרוע עם מלא בורות. היה נראה לי שזאת תהיה שבירת שגרה נחמדה מהכביש הראשי.

נסעתי לאט ולקחתי את הזמן ליהנות מהנוף של גבעות ירוקות מנוקדות בתים צבעוניים עם גגות קש. בתחנת דלק בדרך פגשתי בחור בשם האנזי, שבמקרה הוא הבעלים של הוסטל בקופי ביי. פטפטנו קצת ואז נפרדנו לשלום. רכבתי הלאה, ולאחר שעה עזבתי את הכביש המהיר ופניתי לכיוון החוף. לאחר כ-50 קילומטרים, מיד בקצה עיקול, הגעתי למספר רב של כלי רכב משטרתיים שעצרו את התנועה. על הגבעה מולנו, במרחק של כ-600 מטרים, הייתה הפגנה גדולה של מקומיים. משיחה עם שאר הנהגים במחסום הבנתי כי הם מוחים על כך שאין מים זורמים או חשמל בבתיהם, למרות הבטחות הממשלה. בעודי עומדת שם ומתלבטת מה לעשות, כמה שוטרים עלו על רכב ונסעו, ובנונשלנטיות אופיינית לאפריקה החלו לירות לעבר המפגינים, אשר מיד התפזרו. לאחר כמה דקות החלו לחזור המפגינים. זהו, עכשיו ניתן לשבת למשא ומתן כמו שצריך.

למזלי הגדול פגשתי במחסום את האנזי והחלטנו לנסות לעבור בדרך היקפית. לאחר חצי שעה של נסיעה הגענו לשביל עפר מחורץ, אך נאמר לנו כי גם כאן המקומיים מפגינים ואף זרקו אבנים על כמה מכוניות. לא הייתה לנו ברירה אלא לפנות לאחור, לחזור חזרה לצומת הראשי ולחכות. בשלב מסוים הגיע צעיר עם אלה ביד וניסה לשכנע אותי לרכב לעבר המחסום, כנראה כי רצה להשתעשע ולראות כיצד הם זורקים עליי אבנים. ישבתי על האופנוע עם מעגל שהולך ונסגר עליי של בחורים גוערים. ואז פתאום המעגל נפרץ, אישה מקומית נפנפה בידיה והבריחה את הקהל. ניהלנו שיחה ארוכה על חייה בכפר.

לבסוף, לאחר מספר שעות, הודיעה לנו המשטרה שאנחנו יכולים לעבור דרך המחסום מכיוון שראש העיר הגיע וכעת מנהל משא ומתן עם המפגינים. עקבנו אחרי רכב המשטרה דרך פיסות זכוכית, שרידי צמיגים בוערים, צינורות בטון וגזעי עצים ענקיים אשר הונחו באמצע הכביש. חשתי מאוימת בשלבים מסוימים, במיוחד מכיוון שאני כל כך פגיעה על האופנוע. ילד אחד זרק עליי אבן, אבל למזלי היא הייתה קטנה ולא נגרם נזק.

כשהגעתי סוף סוף להוסטל הופתעתי לראות שני רבנים שעשו את כל הדרך המוטורפת הזאת בשביל לחלק מצות לפסח מפני שהם שמעו שישנו יהודי או שניים בעיירה שכוחת האל הזו. היינו בסך הכל ארבעה ישראלים – בחור שמתנדב במקום כבר חצי שנה, שתי מטיילות ואני – אז לארוחת ערב הכנו מצה-ברייט חגיגי עם שום, בצל וחמאת גנג’ה מיוחדת. וכך, אחרי יום ארוך ומוזר, הגעתי למסקנה שאסור לך להיות יותר מדי בטוח כיצד יומך יסתיים, במיוחד כאשר אתה באפריקה.