מטרו פריסבי, יבואנית סאן־יאנג לישראל, מודיעה על הגעתו ארצה ותחילת השיווק של הדיוק 125 המחודש, הנקרא בחלק מהשווקים בעולם גם ECHS, ושומר על אותם המאפיינים של הדיוק 125 המיתולוגי, רק באריזה מודרנית.
סאן־יאנג EDHS – הקאמבק של הדיוק
הדיוק 125 היה קטנוע קטן ובסיסי עם רצפה שטוחה, זול לתחזוקה, חסכוני בדלק ואמין מאוד. המנוע, ארבע פעימות ומקורר אוויר, היה חזק יחסית (כ־10 כ"ס), היו חישוקי 10″, והמשקל היבש עמד על פחות מ־100 ק"ג. בשנת 2012 הוחלף הדיוק 125 בקומביז 125 ששווק בעיקר לשוק השליחים.
עם השנים הדיוק נעלם מישראל, וכעת הוא חוזר עם עיצוב חדש ומכלולים מודרניים יותר, אבל עדיין שומר על קווי המתאר, על הרצפה השטוחה ועל הפשטות הכללית.
מנוע ה־125 סמ"ק מקורר האוויר מספק לפי היצרנית 9.5 כ"ס ב־7,000 סל"ד וכ־1 קג"מ ב־5,500 סל"ד. אותו מנוע שיש במיו 125 המחודש. מערכת המתלים מורכבת ממזלג טלסקופי מלפנים ובולם אחורי יחיד מאחור. מלפנים יש חישוק בקוטר 12″ עם צמיג במידה 90/90 ומאחור 10″ עם צמיג במידה 100/90. מערכת הבלימה עם דיסק מלפנים ובלם תוף מאחור, כשיש מערכת בלימה משולבת (CBS), שמפעילה את שני הבלמים בלחיצה על ידית אחת, וכמובן ABS. מעבר לכך יש מערכת בקרת אחיזה (TCS). מיכל הדלק מכיל 6.8 ליטרים.
העיצוב של הדיוק 125 החדש מתעדכן אבל שומר על קווי המתאר של הדיוק המקורי. בנוסף, יש נגיעות בהשראה של קליגרפיה סינית, ויש תאורת LED היקפית, רצפה שטוחה, צג LCD, מפתח קרבה, תא אחסון גדול מתחת למושב ושקע USB-C לטעינה.
מחירו של הסאן־יאנג דיוק 125 החדש נקבע על 15,485 ש"ח.
"הדס, שבוע הבא אתה ברגילה", אמר לי המפקד. אני מצדי התחלתי לחשוב מה אני הולך לעשות ברגילה הזו שהצליחה שהפתיעה אותי.
תמיד חלמתי לחצות את המדינה דרך השטח על קטנוע 50 סמ"ק, אבל אף פעם לא מצאתי זמן או מספיק אומץ כדי לעשות את זה. עכשיו כאילו זה נחת עלי משמיים – שבוע שלם של חופשה ריקה מתכניות, כאילו הכול נדחק למקום שאין ברירה אלא לבצע את החלום הקטן הזה.
תמיד חלמתי לחצות את המדינה על קטנוע…
תכניות לחוד, מציאות לחוד
כל אחד שעשה טיול כזה יודע שטיול מהסוג הזה לא עושים לבד.
מסוכן להסתובב לבד, ובטוח יותר לצאת למסעות יחד עם שותף שבמקרים בהם חלילה נפצעת, נפלת או נקלעת למקום ללא קליטה, יש לכם אחד את השני או חפ"ק מאסף הנמצאים איתך בקשר ויכולים לסייע.
אבל אצלי המצב היה שונה. כל החברים נמצאים בצבא ואני לבד בבית, לי לא יהיה חפ"ק מאסף ואפילו לא חבר אחד שיעשה את הטיול לצדי. הבנתי שאני צריך לשנות תכניות כדי שהטיול יצא לדרך ויסתיים בשלום.
בראש ובראשונה אני צריך כלי יותר חזק מקטנוע 50 סמ"ק, שכן הטיול תוכנן להתחיל מקיבוץ דן שצפון עמק החולה, ואת הדרך הארוכה לנקודת ההתחלה והדרך חזרה מנקודת הסיום אצטרך לעשות על גבי הקטנוע.
הדרישות היו ברורות: קטנוע 125 סמ"ק פשוט, זול ואמין. נכנסתי ללוחות האינטרנטיים כדי לחפש קטנוע שיעשה את העבודה תמורת כמה שפחות כסף, ומצאתי סאן-יאנג דיוק 125 עם 46 אלף קילומטר במצב סביר וטסט קרוב, אבל במחיר טוב.
דיבור זריז עם המוכר ונסיעה למרכז בשביל לבחון את הכלי מקרוב הביאה לבדיקה קצרה והבנה שהכלי הזה יעשה את העבודה. סגרנו על סכום, לחצנו ידיים וביצענו העברת בעלות.
הגענו לבית וישר לעבודה: טיפול מקיף שכלל ניקוי קרבורטור, החלפת מסנן אוויר, פלאג, רצועת וריאטור, משולשים ובדיקה כללית שהכול תקין על מנת לשרוד ארבעה ימים בשטח.
הכלי הנבחר – סאן-יאנג דיוק 125; הכי זול שיש
הכנות, הכנות ועוד הכנות
בשביל טיול כזה אתה צריך הרבה ידע על השטח, מפות ומסלול שבנוי היטב. לשמחתי, חברים מבית ספר שדה כפר עציון עזרו בכל מה שקשור לסיפור הדרך ולבחירת מסלול טובה. בחרנו מסלול שנצמד לשביל ישראל כמעט בכל הדרך, למעט מקומות שבהם הקטנוע לא יכול לעבור. באלו בחרנו שבילים צדדיים שעליהם הקטנוע יתגלגל בלי יותר מדי בעיות, כולל מסלולים חלופיים במידה ואתקל בבעיות על שביל כזה או אחר.
את המסע אני הולך לעשות לבד. זה אומר שכל הציוד צריך להיות קשור לקטנוע, כולל ציוד חילוץ במידה ואתקע בשטח.
הכנתי רשימת ציוד שחולקה לשני תיקים – גדול וקטן. התיק הגדול כלל פק"ל קפה, שק שינה, סט כלים רחב יחסית, שלושה ליטר מים, מכנסיים ארוכים, נוזל לתיקון פאנצ'רים, פירות יבשים וכמה קופסאות שימורים. הקטן כלל שקית שתייה, 17 מפות שמסודרות לכל יום, חבילת מסטיקים ומצלמה.
"כל השאר מותרות", חשבתי לעצמי, והעמסתי את הקטנוע לפני שאני מתחיל להזדחל צפונה.
יוצאים לדרך!
עולים צפונה
כבר בנסיעה צפונה הבנתי שמסע לא קל עומד לקראתי. המשקל הרב שעל הקטנוע ותנוחת הרכיבה הכמעט בלתי אפשרית שמצופפת אותי על השפיץ של המושב, ההזדחלות על 70-80 קמ"ש. קשוח.
התכנית הייתה שבכל יום אכסה סביב ה-250 קילומטר, וקבעתי 3 נקודות עגינה לשינה. אם אעמוד בלוח הזמנים אני אמור לסיים את הטיול הזה בארבעה ימי רכיבה.
יאללה לדרך!
יום ראשון, השעה 05:30 לפנות בוקר ואני יוצא לדרך. נרגש, מפוחד, מאושר, סקרן, וגם עוד כמה רגשות. לא ממש ידעתי למה לצפות. אמנם אני רוכב כבר כמה שנים על אופנועים וקטנועים, אבל לקחת לטיול שטח רציני כלי עם גלגלי "10 קטנטנים ומרווח גחון של עגלת קניות, זה כבר משהו מיוחד. נכון, אני לא פורץ דרך, וגדולים וחזקים ממני עשו את הטיול הזה ועוד עם קטנועי 50 סמ"ק, אבל אני לא מכיר מישהו שעשה טיול כזה לבד. ההתמודדות שלי שונה, הייתי לבד – רק אני והקטנוע, וכבר אחרי כמה עשרות קילומטרים אני מבין שהטיול הזה הולך להיות הרבה יותר קשה ממה שחשבתי. ההיגוי כבד ולא נוח, וכל אבן קטנה מרגישים היטב בזרועות שאוחזות את הכידון.
התיק שיושב מאחור יוצר תנוחת רכיבה לא נוחה בעליל
צרות בצרורות
הברווזן המכוער שלי, הלא הוא הסאן-יאנג דיוק 125 שידוע כסוס עבודה, או 'שים דלק וסע' כלשון העם, עבד בהתחלה היטב כמו שציפיתי, עד שהתחילו להגיע הצרות.
בדרכי לטפס את הכרמל עצרתי בתחנת דלק לתדלוק ונשנוש לקראת היום הארוך. מבט חטוף מגלה שלולית שמן קטנטנה מתחת לבורג הריקון של שמן הגיר. מהר מאוד הבנתי שבנסיעה בשטח הברווזון שלי חטף מכה בגחון, ועכשיו נוזל לו שמן מהגיר.
הפתרון: שמן גיר חדש, טבעת אטימה חדשה ולוקטייט. הבעיה נפתרה לבינתיים.
באזור שער הגיא אני מתחיל לטפס לכיוון ירושלים בשביל יפהפה צפונית לכביש מספר 1, ואחרי כמה קילומטרים הקטנוע מתחיל לגמגם. כמה שניות לאחר מכן המנוע מדומם ואנחנו נעצרים בצד השביל.
אוקי, אני חושב לעצמי, אולי חסר דלק? אבל מיד נזכר שלפני כמה דקות תדלקתי בתחנת דלק בשער הגיא.
טוב, תקלות זה חלק מהמשחק. את הציוד אני פורק ומתחיל לפרק את הקטנוע כמו שאני יודע ומתחיל בבדיקות.
ניצוץ יש, אז אני עובר לקרבורטור. אבל רגע, גם אם יש בעיה בקרבורטור, אין לי תרסיס לניקוי קרבורטור, דלק יש רק במיכל הדלק, ואין לי אפילו מברשת לנקות את החלקים של הקרבורטור במידה ואמצא משהו.
פה כבר חייבים לאלתר. אני שולף את מברשת השיניים שלי ומחליט לנקות איתה. נותרו לי רק יומיים למסע, אז לא נורא אם לא אצחצח שיניים (אמא, אפילו שאת שיננית – קבלי בהבנה).
שולף את צינור היניקה ממיכל הדלק, ובעזרת הפה שואב קצת דלק. פותח את הקרבורטור, מנקה, סוגר הכל ומחבר את הקרבורטור בחזרה למקומו. אני פותח סוויץ', ממלמל תפילה קטנה לאלוהי האופנועים ולוחץ כפתור ההתנעה.
"She's Alive!", אני צועק בקולי קולות, מאושר עד הגג. מעמיס את הציוד בחזרה על האוכף וממשיך דרומה.
עובד על הקרבורטור; נשארו יומיים אז אפשר לא לצחצח שיניים…
סוף טוב הכל טוב
אחרי קצת יותר מאלף קילומטר בארבעה ימי רכיבה כמעט בלתי פוסקת וחציה של כל המדינה מקיבוץ דן עד אילת, אני יכול להגיד בלב שלם שזאת הייתה חוויה מדהימה. רגעי אושר, פחד, איתנות ורצון עז ליוו אותי לאורך כל הדרך, וגם רגעי המשבר ותחושת חוסר האונים שבהם נתקלתי לא פעם במהלך המסע נראים בסופו כבדיחה ואין להם משקל ממשי אלא בעיקר חלק מחוויות, וכמובן תחושת סיפוק אדירה בסיום.
במהלך הטיול פגשתי המון אנשים מכל סוגי האוכלוסייה ישראלית וזכיתי להכיר אנשים נפלאים לאורך הדרך. רובם, אגב, חשבו שאני משוגע ושאין סיכוי שאסיים את הטיול בשלום, אבל אני הוכחתי אחרת, בעיקר לעצמי. לא תמיד אנשים יאמינו בך ויתמכו בך לאורך הדרך, אבל אתה חייב להמשיך בדרך שלך לעבר המטרה שהצבת לעצמך.
נכון, לא תמיד הכל יעבוד לפי התכנון וצריך להיות יצירתיים או לשנות קצת את המסלול, ובטוח שיהיו גם רגעי משבר ותקלות. אז מה? זה חלק מהעניין וההתמודדות במסע כזה, ובעצם בכל מסע.
אני רק יכול להמליץ לכם – יש לכם חלום? תגשימו אותו. אל תפחדו מהלא נודע. שימו קסדה ועלו על האופנוע שלכם כי הוא יודע הכי טוב לגרום לכם לאושר.
