דין גופר הוא הישראלי שהגיע הכי רחוק ברכיבת אספלט תחרותית, ובאופן עקבי. הוא בן 21 בלבד, אבל באמתחתו צלחת אליפות של הסופרבייק הרומני ועונה תחרותית מלאה ב-EJC – אליפות הג'וינירים האירופאית שמתקיימת במקביל לסבבים האירופאים של הסופרבייק העולמי. עכשיו הוא מתכונן לעונה הקרובה של אליפות האלפה אדרייה. ישבנו איתו לשיחה ושאלנו כמה שאלות.
* * * * *
התחלתי לרכב בגיל 16 על הונדה וראדרו 125. רציתי אופנוע, ואבא – אופנוען בעצמו – לא התנגד, אז הלכנו על משהו פרקטי שגם מתאים לגודל שלי שאותו מצאנו במקרה. אבא דחף אותי לקורסי רכיבה ב'אופנוען מאומן', שם למדתי רכיבה נכונה ואחראית.
את רכיבת המסלול גיליתי במקרה. כחלק מתכנית ההדרכות באופנוען מאומן הגעתי עם הווראדרו ליום מסלול בכוכב יאיר, והתאהבתי. השיפור היה אדיר, מהקפה להקפה, ומבחינתי זה היה הדבר האמיתי – רכיבת מסלול. לא עניין אותי הכביש. הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות – לרכב על מסלול. בשלב זה כבר מיציתי את הווראדרו.
קניתי אפריליה RS125 והכנתי אותו למסלול בלבד. באותה תקופה התגבשה אליפות של RS125, וזה התאים לי בדיוק, גם לרישיון הנהיגה שלי. אז קניתי אפריליה RS125, התאמנתי בכוכב יאיר עם אופנוען מאומן והתחלתי לעבוד על רכיבת המסלול שלי ברצינות עם ניב חיימי כמאמן אישי. התקיים מרוץ אחד באליפות האפריליה, וזהו. לא הייתה המשכיות. כבר ראיתי את עצמי רוכב מרוצים והודעתי בחגיגיות להורים שזה מה שאני רוצה לעשות, אבל נפילת הליגה הכניסה אותי למבוי סתום כי לא היה איפה להתחרות. כמעט התייאשתי.
עזבתי את האימונים והמרוצים וקניתי ק.ט.מ דיוק 690. זה היה בגיל 18, ורכבתי עליו ביום-יום. אבל הגעתי לכוכב יאיר כמעט במקרה, ושוב זה נדלק. נזכרתי כמה אני אוהב רכיבת מסלול, והחלטתי לקחת את זה קדימה שוב.
נקודת המפנה הייתה במסלול סרס שביוון. יצאתי עם קבוצת חברים ל-3 ימי רכיבת מסלול אצל שי לב ביוון, כשמיד אחריהם השתתפתי באליפות רומניה בסופרבייק שנערכה באותו המסלול – סרס. שכרתי אופנוע, התחריתי בקטגוריית הרוקי'ז וסיימתי במקום השני. זו הייתה נקודת המפנה האמיתית – רכבתי על אופנוע מרוץ במסלול בגודל מלא ובמסגרת מרוץ רשמי, וראיתי את האור. זה מה שאני רוצה!
קניתי אופנוע במיוחד לתחרויות בחו"ל. לשכור אופנוע זה לא לעניין, אז החלטתי לרכוש קוואסאקי ZX-6R, פשוט כי הוא הכי מתאים לממדים הגדולים שלי. שכרתי גם מכונאי שיטפל באופנוע במהלך סופי השבוע של המרוצים ויאחסן אותו בזמן שאני בארץ.
בסבב הבא של האליפות הרומנית כבר ניצחתי. אמנם על ימאהה R6 שכור כי הקוואסאקי עדיין לא היה מוכן, אבל נתתי את כולי למרות הקשיים, וניצחתי. אין תחושה יותר עילאית מזו.
רכבתי במקביל גם ברוקי'ז וגם בסופרספורט. זה מאוד קשה להתחרות בשתי קטגוריות באותו סוף השבוע, אבל הצלחתי להתמיד בזה. היו 7 סבבים בעונה בקטגוריית הרוקי'ז ו-6 בסופרספורט. את העונה סיימתי כאלוף הרוקי'ז ומקום שני בדירוג הכללי בסופרספורט, למרות שהייתי אמור לסיים ראשון גם בה. היה איזה עניין פוליטי עם המארגנים ורוכב מקומי, אבל זה מאחוריי.
חיפשתי את האתגר הבא. אליפות רומניה בסופרבייק זה נחמד, אבל הרמה לא גבוהה במיוחד ואין אתגר אמיתי. התלבטנו אם לעבור לאליפות האלפה אדרייה האירופאית היוקרתית, אבל בסוף, כמעט במקרה, הגענו ל-EJC – אליפות הג'וניורים האירופאית שבה כולם רוכבים על אופנוע זהה – הונדה CBR650F. עשינו את ההכנות והתחלנו את העונה.
המרוץ הראשון היה כאפה מצלצלת. הגעתי לסבב הראשון במסלול אראגון עם ביטחון עצמי, אבל לא הבנתי כמה קשה האליפות הזו ואילו רוכבים מעולים משתתפים בה. סיימתי במקום ה-29 מתוך 32 מתחרים, וברוב מהלך המרוץ התחריתי מול 2 רוכבות. המשקל גם כן שיחק תפקיד – אני שוקל כמעט 90 ק"ג, כשרוב הרוכבים שם, מעבר לעובדה שרוכבים ומתחרים מגיל צעיר מאוד, שוקלים סביב 50-55 ק"ג. זה משמעותי מאוד, כך נוכחתי לדעת.
לקחתי את האימונים ברצינות. באליפות ה-EJC האופנועים נשארים אצל המארגנים והרוכבים רואים אותם רק בסופ"שים של המרוצים, לכן רכשתי CBR650F נוסף עם אותם השיפורים, והתאמנתי עליו בכל סופ"ש שלפני מרוץ, על אותו המסלול. זו השקעה רבה, אבל זה היה משתלם.
בהמשך רכשתי ניסיון והמצב השתפר. יש 8 סבבים ב-EJC, והשתתפתי בכולם. ממרוץ למרוץ השתפרתי ורכשתי ניסיון, ובסבב האחרון כבר סיימתי במקום ה-19 המכובד, ולא כי רוכבים אחרים סביבי התרסקו אלא כי רכבתי טוב ועקפתי. אליפות ה-EJC הייתה מרתקת ונתנה לי המון ניסיון, אבל היא לא מתאימה לי.
צריך הרבה כושר לרכיבת מסלול תחרותית. לכן אני מתאמן באופן קבוע – רץ 3 פעמים בשבוע, הולך לחדר כושר, מתרגל יוגה בשביל הגמישות ועושה קיר טיפוס בשביל הנשמה. אני גם מקפיד על תזונה נכונה. את הרכיבה בארץ אני מתחזק באימוני סופרמוטו פה ושם. אני מתכנן גם להתחיל רכיבת שטח, שעשויה לשפר את רכיבת המסלול שלי. יש לי גם מאמן – בעבר ניב חיימי ואלי פנגס והיום מרטין צ'ואי וסטיב ברוגן, אבל כיום אני משתמש בהם בעיקר להדרכה ופחות לאימון. אני כבר בשגרת אימונים והמדריכים בעיקר נותנים לי טיפים לשיפור הטכניקה ופחות משמשים כמנטורים לחיים.
עזבתי את הצבא אחרי 5 חודשים. בגלל בעיה רפואית לא יכולתי ללכת לקרבי, ולא ראיתי את עצמי מבזבז את הזמן בתפקיד חסר חשיבות. ברגע שהשירות הקרבי נפל ירדה לי כל המוטיבציה והעדפתי להתמקד ברכיבת מרוצים בחו"ל. לבנות קריירה בתחום כל עוד אני יכול.
מרוצים עולים הרבה מאוד כסף. כך נוכחנו לדעת. אבא תומך בי בצורה מלאה. בהתחלה לא תכננו להשקיע הרבה כסף, אבל עם ההתקדמות נסחפנו שנינו. העונה המלאה בסופרבייק הרומני עלתה כמעט 300 אלף שקל בחישוב הכללי. בעונת ה-EJC כבר השקענו כמעט חצי מיליון שקל. רק ההשתתפות עלתה 25 אלף יורו, כולל האופנוע כמובן וכל הנלווים – דלק, צמיגים, רפידות בלם וכו', אבל על זה צריך להוסיף מכונאי, טיסות, מלונות, חלפים, אופנוע נוסף לאימונים. זה בור רציני. אבא שבר תכניות חיסכון ואפילו לקח כסף מהפנסיה שלו כדי לממן לי את התחביב, ועל זה אני אסיר תודה. הוא גם תומך בי מוראלית, יחד עם כל המשפחה.
בעונה הבאה אתחרה באלפה אדרייה. זוהי אליפות אירופאית ברמה גבוהה מאוד. משתתפים בה רוצחי מסלול אמיתיים. אשתתף בקטגוריית הסופרסטוק 1,000 סמ"ק, על גבי קוואסאקי ZX-10R או סוזוקי GSX-R1000 – זה ייסגר בימים הקרובים. כמו את שתי העונות האחרונות שלי באירופה – גם את העונה הזו אני מתכוון לקחת בשיא הרצינות.
* * * * *
מה נשאר לנו להגיד? וואו, ובהצלחה!
