הק.ט.מ 690 אנדורו R, יחד עם אחיו ה-SMC, היה עד במשך עשור ועד לפני שנה אופנוע נמכר ופופולרי למדי בקרב רוכבי הדו"ש, אולם בשנה שעברה הופסק ייצורו, כשק.ט.מ משאירה את הבמה לצמד דגמי ה-701 של הוסקוורנה – האנדורווהסופרמוטו.
כעת מתברר מהלך שהיה צפוי למדי – ק.ט.מ תחשוף בתערוכת קלן 690 אנדורו R חדש, משופר במנוע, בעיצוב ובטכנולוגיה. ה-690 אנדורו R החדש נחשף בכנס סוכנים של ק.ט.מ, ותמונה שלו עם מפרט בסיסי דלפה לרשת.
המנוע ב-690 אנדורו R החדש הוא מנוע ה-690 החדש של ק.ט.מ, שמותקן כבר שנה בהוסקוורנה 701. הוא יפיק כ-75 כ"ס, הוא בעל צמד גלי איזון, והוא מגיע עם מערכת הזרקה מתקדמת בעלת מצערת חשמלית. ניהול המנוע יכלול 2 מצבים – כביש ושטח, כשבניגוד לדגם היוצא שבו מתג בחירת מצב ניהול המנוע היה מתחת למושב, כאן המתג כבר עובר לכידון.
ה-690 אנדורו R החדש יגיע עם חבילת אלקטרוניקה מכובדת למדי, כמו למשל בקרת אחיזה עם מצב כביש ושטח, מערכת ABS להטיה הכוללת גם היא מצב שטח, וכן קוויקשיפטר להעלאת הילוכים.
בגזרת השלדה ומכלוליה, ה-690 אנדורו R החדש יגיע שלדה חדשה לחלוטין, וכן עם בולמי ה-XPlor החדשים של ק.ט.מ, כשהם מותאמים לדגם ובעלי מהלך של 250 מ"מ. העיצוב גם הוא השתנה, והוא קרוב יותר לדגמי האנדורו EXC של ק.ט.מ.
אנחנו מהמרים שמיד אחרי ההצגה הרשמית של ה-690 אנדורו R, תיחשף גם גרסת SMC היושבת על אותה הפלטפורמה.
אחד הדברים היפים באופנוענות הוא שלכולם יש מקום. כמו בית קפה טוב – כל אורח ימצא את כוס הקפה שלו. זה יכול להיות רכיבה בקבוצות גדולות, רכיבות סולו, טיולים ארוכים או נוחות בעיר, שטח, כביש, או סתם ישיבה בבתי קפה, הגעה מנקודה א' ל-ב' בדרך הכי איטית או, לחלופין – לתת בראש.
הביטוי המעט וואחשי 'לתת בראש' עלול להתפרש אצל רבים כמשהו שלילי, נטול טעם וחסר אחריות. כנראה מאחר ובין היתר הוא נושא עימו קונוטציות תחרותיות. הרי כל זמן שלא מדובר במסלול מרוצים, הכביש הוא ציבורי והמשתמשים בו כפופים למערכת חוקים וכללים לא ממש גמישה. לא בדקנו, אבל אנחנו מרגישים די בטוחים בעצמנו כשאנחנו מניחים ש"את הכביש הזה נבנה כך שיתאים גם לתחרויות בין אופנוענים" אמר אף מהנדס מע"צ אף פעם.
ולמרות זאת, אם נסתכל לרגע על היצע האופנועים הקיים על שלל הקטגוריות השונות, נמצא לא מעט אופנועים שנועדו להיות מהירים ומרגשים. עזבו מהירים ומרגשים, כמעט לכל יצרן יש לפחות כמה דגמים שנועדו להיות ספקי אדרנלין פר-אקסלנס, מכונות מלחמה שביטויים בזויים ומגונים כמו 'שימושיות', 'נוחות' ו'צריכת דלק מצוינת' לעולם לא יעטרו את הברושורים שלהם.
סופרמוטו, סטריטפייטר, סופרספורט – SM, SF, SS
כן, חלק מהבעלים של אותם כלים ייקח אותם למסלול ויפיק מהם תועלת ראויה, אבל בינינו – ולא שזה איזה סוד גדול – הרוב יבלו את מרבית חייהם באותו כביש ציבורי, בכפיפה אחת עם סבתא שעדיין נוהגת, השכן שבדיוק קיבל יונדאי i30 מהעבודה ומתלהב מהבגאז' הגדול, ועם ההוא מהעבודה שחושב שמהירות הורגת ובכלל מחכה בקוצר רוח למכוניות אוטונומיות, השם יקום דמן. הם ואתה, עם הטיל קרקע-קרקע הזה שאתה קורא לו כלי תחבורה.
אז עולה השאלה למה? למה בכלל לייצר אופנועים כאלה? למה צריך אופנועים שבהילוך הראשון שלהם, עוד בטרם הגיעו למנתק ההצתה, הם כבר עמוק בתחום של שלילה מנהלתית? התשובה פשוטה למדי – ככה! אם נרחיב אותה טיפה, אז מייצרים אותם כי יש להם ביקוש. אחלה ביקוש. ככה זה, אנשים אוהבים אופנועים ששמים לעצמם את הביצועים בראש סדר העדיפויות, בין אם הם מנצלים אותם כהלכה או לא בכלל, וכל מה שבאמצע, ואיפשהו שם באמצע נמצא ה'לתת בראש' הפרחי הזה.
בגלל שהשנה היא 2016 והפוליטקלי קורקט היא מפלגת השלטון, הנה מגיע סוג של דיסקליימר, אבל אמיתי לחלוטין: בעינינו לתת בראש זה לא להתחרות אחד בשני בכביש וגם לא אומר לרכב כמו אידיוט שמבאס את האווירה לכל יתר משתמשי הכביש. לתת בראש יכול (וצריך) להיעשות באופן שקול, מודע ובטוח עד כמה שניתן, ולכל אחד יש את הנקודה האישית שלו שבה הוא מבחין בין סתם לרכב לבין לתת בראש. רכיבה שמתמקדת ברכיבה. זה לא לצאת לטיול, אלא לצאת לרכב. לרכב בשביל התערובת הזו של אדרנלין,עבודת צוות עם מכונה וגזים. ים של גזים.
בחניית החפ"ק – 3 מכונות על. למעלה מימין – 3 ליצנים
לאכול את הראש
אם נחזור רגע לאותו קופי-שופ של אופנוענות, אז גם למי שאוהב את הקפה שלו חזק ומר, כזה שנותן בראש, יש כל מיני סוגי אופנועים לבחור מהם. למשל, יש קפה בטעם סופרספורט. אותם פולים שהונדסו מלאכותית כדי לנסוע הכי מהר שאפשר במסלולי מרוץ בגודל מלא ולעזאזל כל השאר. תנוחת העובר, שדי רומזת לאיפה אתה יכול לחזור אם זה לא מוצא חן בעיניך, ישר מכניסה למוד כסאח. מושב קשה וגבוה וכידון קליפ-און נמוך שנועד לשים משקל ולקבל כמה שיותר פידבק מהגלגל הקדמי בזויות ומהירויות שיהיה מאוד קשה להצדיק בפני שוטר תנועה.
מצד שני, יש קפה בטעם סופרמוטו. הכלאה חולנית של אופנוע שטח על מידותיו ומשקלו הצנועים, עם גלגלים במידות של אופנוע כביש. אלו אופנועים שנועדו לעבוד בכבישים כמה שיותר צפופים, ובניגוד לפרימדונות מהמסלול – האספלט גם לא חייב להיות מפולס או טוב במיוחד. עזבו טוב, אפשר גם שיכלול קטעים של סתם אדמה. המשקל הנמוך, המתלים הארוכים והתנוחה הזקופה נועדו כדי לעזור לספוג את כל התחלואים האלה וגם סתם כדי להפוך את המכונה לכזו שהפאן שלה הוא לא כזה שלוקח עצמו יותר מדי ברצינות. לא חייבים לרכב מהר, אפשר סתם לעשות את זה על גלגל אחד.
ויש עוד טעם, כזה שבא בצורה של נייקד, אבל לא לפלף כזה שנועד להיות אופנוע יומיומי עם נגיעות של מסעיר פה ושם, אלא כזה שבא בגישה של 'בתוך פרצוף שלך'. סופר-נייקד. סטריטפייטר בייצור סדרתי שנולד מאופנוע ספורט אבל עשה צעד אבולוציוני מתבקש והזדקף מעט כדי לאפשר התמודדות טובה יותר עם מגוון רחב של תנאי כביש ופניות, לא רק קשתות מהונדסות למשעי בשיפוע חיובי על אספלט חלומי, עם מנועים שדוגלים בעובי ולא באורך. הם אמנם יהיו יותר נוחים מרפליקות המסלול שמהם נולדו, אבל גם יקבלו ממד נוסף של שגעת, איפשהו בין זה של אותה רפליקה לזה של הסופרמוטו, דווקא בגלל אותו כידון ומנוע שהותאם לכביש על פני מסלול.
MV אגוסטה F3 – מכונת מסלול מושחזת, קיצונית ומרגשת!
לט'ס גט רדי טו ררראמבל!
הוא מלמל משהו על השילוב בין טכניקות רכיבה של שטח וכביש, אבל אנחנו נשארנו נאמנים לתרבות הדיון שלנו במערכת ולא הקשבנו.מטבע האדם המוקצן, רוכבים תמיד אוהבים להתנצח על למה הבחירה שלהם נכונה יותר, ואנחנו במערכת לא שונים. תמיד יעלו הוויכוחים של מה יותר טוב, וכל אחד יגן על בחירתו בחירוף נפש, גם כשיש משהו בטיעון של הדביל שאנחנו בדיוק מתווכחים איתו. באופן מאוד צפוי, הבחירות של כל אחד מאיתנו היו קשורות באופן ישיר למקורות הרכיבה של כולנו, השורשים שמהם צמחנו כרוכבים וגם טיפה באופי שלנו.
במטרה ליישב את הוויכוח כמו אנשי המדע שאנחנו, החלטנו לקבץ נציגים של שלוש הנישות למלחמת כל בכל בשדות קרב מגוונים, שיתנו לכל נציג את ההזדמנות לזרוח במקום שצפוי שיזרח בו. כמו גלדיאטורים לפני הקרב, בחרנו לעצמו את כלי הנשק הקטלניים ביותר שיכולנו למצוא ודחסנו עצמנו לתוך החליפות של האיומים. כשזיוני המוח פסקו והאבק שקע, בלב הזירה עמדו שלוש מכונות – ועוד איזה מכונות. פרימיום ב-פ' הידיעה!
הב.מ.וו S1000R הוא מתחרה בולט לכתר הסופר-נייקד הטוב ביותר. עמוס באלקטרוניקה מתוחכמת וטעון על ידי מנוע מפלצתי שמאוכלס בשלדה של אופנוע סופרבייק מוצלח. בהיעדר אפריליה טואונו או ק.ט.מ סופרדיוק 1290 למבחן, הבחירה בב.מ.וו הייתה ברורה מאליה, שכן הוא ראש וכתפיים מעל כל יתר הכלים שמאכלסים את הקטגוריה שלו.
בניגוד לב.מ.וו, הבחירה ב-MV אגוסטה F3 800 הייתה פחות צפויה. לא בדיוק במיינסטרים של הקטגוריה שלו ואפילו לא בדיוק בנפח מקובל מבחינה טכנית בעולם המרוצים, אבל באופן אירוני זה דווקא אחד האופנועים היותר רייסרים שהזדמן לנו לרכב עליהם. אופנוע סופרספורט שעל כל פינה בו חרוטה המילה 'קיצוני'.
ב.מ.וו S1000R – כמה קל לרכב עליו מאוד מהר בכל מקום, סעעעמק!
נמרוד כצפוי בחר ב-F3. הוא רוכב ספורטיבי שמבחינתו אושר עילאי ברכיבה זה לקצץ חצי שנייה להקפה. עד כדי כך מסור לעניין הרכיבה הספורטיבית, שכשהבין שבכביש הוא לא יכול לקבל את הזיקוק הזה של הצ'ופצ'יק של הקצה מבלי להגדיל משמעותית את הסיכון להתפצל לחתיכות על איזו גדר, הוא החליט למכור את האופנוע ולטוס פעם-פעמיים בשנה למסלול בחו"ל. לפחות עד שמשיח הנקניק הזה יואיל בטובו להגיע ולבנות פה מסלול.
אביעד לעומתו חושב שבכביש ציבורי אין דבר טוב יותר מסופרמוטו כדי להתגרזן, כי מטבע הדברים הוא יעבוד בכבישים צפופים ואיטיים יותר שיהיו מסוכנים פחות, אבל גם כי הוא מאפשר להתחרע בלי חשבון עם החלקות, ווילי'ז ושאר אלמנטים של רכיבה בצבע. הוא גם כנראה מבין בזה כי הוא היה אלוף הארץ בסופרמוטו מתישהו. הוא מלמל משהו על השילוב בין טכניקות רכיבה של שטח וכביש, אבל אנחנו נשארנו נאמנים לתרבות הדיון שלנו במערכת ולא הקשבנו.
האמת היא שהק.ט.מ 690 SMC-R איתו הוא הגיע לתלת-קרב המתוכנן שלנו לא היה הבחירה הראשונה שעלתה לנו לראש. רצינו לקחת את הדוקאטי היפרמוטארד 939 החדש, היבואן המקומי בחר שלא להשתתף בחגיגז. הק.ט.מ כמובן חלש באופן משמעותי משני האחרים שפה, אבל לזכותו עומדת עובדה חשובה – הוא סופרמוטו אמיתי. בניגוד לכל ההיפרמוטואים למיניהם שתוכננו מלכתחילה כהיפרמוטואים או נולדו כאופנועי כביש שעברו מטמורפוזה, ה-SMC מבוסס על אופנוע שטח והוא נאמן יותר לז'אנר של הקרחנה. הוא מספיק חזק ומהיר גם בשביל לצאת מגבולות המטרופולין, אבל עדיין קל משקל וזריז באופן שמאפשר לו להתחרע בלי חשבון, סופרמוטו סטייל.
תנוחה אופיינית של הק.ט.מ 690 SMC-R
מבחינתי שני הליצנים האלה טועים כי הם מושכים את הרכיבה שלהם לקיצוניות מסוימת, למקום שבו המכונה תהיה טובה מאוד במשהו ספציפי אבל מבאסת במקומות אחרים. אולי זה קשור לכך ששניהם בעלי אופי של ספורטאים, שמתאמנים ומוכנים לסבול ולהקריב, לעומתי, שאני באופיי שמן שלא מבין למה צריך לרוץ אם אפשר לנוח ושיזדיינו כולם כי אני רוצה עכשיו עוד רוגלעך. סופר-נייקדים הם אופנועי ספורט שנועדו לעבוד בשבילך. מנועים מפגרים, שלדות של אופנועי ספורט וטווח שימושים שנע בין אימוני מגרש לסוויפרים בסדום ערד, כולל כל סוג של ווילי שבא באמצע. תארוז לי בימר לקחת, בבקשה.
תרכב עליו כאילו גנבת אותו
וזה לא שעל הגרמני התאוצות לא היו מרטיבות עיניים, פשוט שעל ה-F3 מה שנרטב זה התחתונים..דכאון. היעד שלנו להיום הוא העליות למבוא חמה – קטע כביש שרק בשבילו היה שווה להתברבר ארבעים שנה במדבר, ואנחנו מתכננים להגיע אליהן דרך כבישים מגניבים ומגוונים בבקעה. הכל טוב ויפה, אבל כרגע אנחנו על כביש 5 הישר והמשמים בואכה שומרון, ואיכשהו אני על הק.ט.מ – מכתיב מהירות זחילה של 140 קמ"ש. הוא קל משקל ויש לו מנוע סינגל שמפמפם כמעט 70 כוחות סוס שיקחו אותו עד בערך 180 קמ"ש, אבל גם תנוחת רכיבה זקופה לחלוטין עם כידון נמוך ורגליות שממוקמות קדימה ולמטה. זה מרגיש קצת כמו לרכב על האסלה המהירה בעולם, ושרירי הבטן הרופסים שלי לא בנויים לזה. לפני שאביעד מסיים להציע שנחליף, אני כבר שוכב רכון על המיכל של ה-F3, מתכנן לעצמי בראש איך להתחמק מהק.ט.מ הספרטני עד שנגיע לקטעים הטכניים ממש, שם ברור לי שאאלץ להשתמש באלימות פיזית מתונה כדי לשכנע את אביעד שיחזיר לי אותו.
המעבר ל-MV לא התברר כמוצלח במיוחד ככל שהתקדמנו מזרחה והכבישים הפכו שבורים יותר. למשך זמן קצר עוד נהניתי מהקטעים הישרים והארוכים שהיו המקום הכמעט יחיד שבו הייתי מסוגל לפתוח את המצערת של ה-F3 עד העצר. קשה להסביר את העוצמתיות של החוויה הזו, את הפראות שבה דברים קורים כשהמחוג של המנוע המטורלל הזה חולף על פני קו אחד עשר אלף סל"ד, בדרכו להתפוצץ על המנתק אי-שם ב-15 אלף סל"ד. עקומת הכוח הכל כך אלימה והמהירות שבה דברים קורים מזכירות אופנועי שטח דו-פעימתיים גדולים של סוף שנות ה-90. התחושות של המנוע הזה כל כך מבלבלות, שבשלב מסוים אפילו התחלתי לפקפק ביכולת של הב.מ.וו להיות מהיר ממנו בתאוצות ביניים ומהמקום, על אף יתרון הנפח, המומנט וההספק. אז זהו, שלא. הבימר ניצח אותו בכל מצב, וזה לא שעל הגרמני התאוצות לא היו מרטיבות עיניים, פשוט שעל ה-F3 מה שנרטב זה התחתונים. אם הייתי חייב לבחור מילה אחת בלבד לתיאור המנוע הזה, היא הייתה "מפחיד".
יאללה בלגן!
הבעיה התחילה כשהמנוע כילה את הקטעים הישרים והטובים מהר מדי, ואלו התחלפו באספלט מחורץ ומלא מהמורות. ה-MV הוא אופנוע קיצוני בין קיצוניים, ועכשיו אני סובל מזה. תנוחת הרכיבה של אופנועי ספורט אף פעם לא דיברה אל הגוף המאובן שלי, ופה המצב רע במיוחד. המתלים קשים כמו אבן כי ג'וזפה שתכנן אותם מכיר רק מסלולים מפולסים ולא העלה בדעתו שבכלל קיים מקום כמו הבקעה. כל סדק באספלט מורגש, כולל אלה שעוד לא בקעו, ועל הכבישים החלקים התחושה היא שהאופנוע לא מוצא אחיזה בשום מקום, תחושה שהרוכבים על הק.ט.מ והב.מ.וו לא היו שותפים לה.
בהזמנות הראשונה אני לוקח לנמרוד את הבימר ומחזיר לו את האיטלקי. אתה הבאת אותו, אתה תרכב עליו. פתאום הישיבה נורמלית ואפילו נוחה, אני יכול להתמתח קלות ולראות עולם ולא רק את האספלט שמלפנים. המתלים של הבימר עושים עבודה מדהימה בהעלמת כל תחלואי הדרך, ואני מחייך לעצמי בהנאה כשאני יודע כמה נמרוד סובל עכשיו. בהיותו האופטימיסט שהוא, העורך שותה את חצי הכוס המלאה ומעביר את כל הדרך בין מעלה אפרים לבית שאן על הגלגל האחורי של הק.ט.מ.
אנחנו חולפים בעיירה המנומנמת לקצת צילומים שיוכיחו את עליונות הסופרמוטו בכל מה שקשור לפעילות אורבנית גבולית. אביעד נכנס לדמות, והאקשן יוצא טוב מדי מהמצופה, עד כדי כך שמחשש מאסר אנחנו מורידים את הקטעים הללו בעריכה ובורחים צפונה בטרם כולנו נצטרך לתת את הדין על מעשיו של המבוגר הלא אחראי.
אז מה, SM או SF?
בדרכנו צפונה אל הכנרת, כביש 90 נפתח אל סדרה בלתי נגמרת של סוויפרים ארוכים ומהירים על אספלט מעולה. בדיוק המקום לעזוב את אביעד והק.ט.מ ולתת דרור למנועים שמורידים לכביש 148 כוחות סוס במקרה של ה-F3 ו-160 במקרה של ה-S1000R. אני יושב על הזנב של נמרוד ושומע דרך הסקאלה ריידר PACKTALK איך אביעד מתרחק ומתנתק ואת צעקות האושר של נמרוד שמתורגמות לדרך שבה הוא זז על האופנוע, מרים, מוריד, דוחף. הוא זרע בדמעה כל הדרך וגם עכשיו הוא עובד קשה, אבל סוף סוף הוא קוצר. הוא מתאר לי באוזנייה כל פעולה שהוא עושה ואיך האופנוע מגיב בצורה שהוא לא חווה על אף אופנוע לפני זה. זה גם ניכר בעין ככל שהמהירות והעומסים עולים, ונראה שה-MV אגוסטה יותר ויותר מתיישב לתוך ה'זון' שלו.
אני קצת מקנא בו, למרות שאין לי ממש סיבה. הבימר לא מתרגש וצמוד לו לזנב, ובמקומות שנפתחת ישורת גם עולה לווילי בהילוכים שלישי ורביעי, וזו בעיניי בדיוק תמצית הסופר-נייקד. דווקא בקטע הכביש הזה, שהוא המהיר והשוטף ביותר שיהיה לנו היום, הקטע שהכי תפור על אופנוע סופרספורט, אני לא מוצא מספיק הבדלים שבגללם יהיה שווה בעיניי להגיע לפה על אופנוע ספורט, וזה לא משנה אם זה ה-F3, R6 או ZX10R. אני מניח שאם היינו יורדים לסדום ערד כדי לתפור אותו מעלה ומטה כל היום אולי הייתי מדבר אחרת, אבל אנחנו לא בסדום ערד והקטע של הסוויפרים אוטוטו מתחלף בדובדבן שלשמו יצאנו לדרך.
הקרב על ההר
אנחנו קצת אחרי צמח, מתקדמים מזרחה. בעוד רגע יתחיל קטע החימום שלפני העליות מחמת גדר אל מבוא חמה. זה קטע מגוון מאוד, טכני, אבל לא צפוף מדי, שכולל פניות מכל הסוגים והמון שינויי כיוון ולא נותן בהכרח יתרון מסוים לאף אחד מהאופנועים. זה אמנם קטע חימום קצר יחסית, אבל מדובר באחד הקטעים המגניבים ביותר בארץ בעיניי. שמאל, ימין, שמאל, ימין – בלי הפסקה, עם אספלט ושיפועים נכונים שמאפשרים לדחוף כמויות של גז, וה-S1000R יוצא מהפניות עם דרייב בלתי נגמר, גלגל שמתרומם כשאנחנו בהטיה שמאלה ונוחת חזרה כשאנחנו כבר נכנסים לפנייה ימינה.
חגיגז על ההר!
עכשיו מתחילים את הטיפוס. שינויי הגובה בכביש הזה היסטריים ואין בו כמעט אף ישורת מלמטה עד למעלה. בחלקו הוא צפוף מאוד, כולל כמה פניות 180 הדוקות של הילוך ראשון עם חצי קלאץ'. בחלקים אחרים שלו הוא מעט יותר פתוח ומאפשר לדחוף כמויות רציניות של גז אם מכירים אותו היטב.
בעצירה הקודמת ניצת מחדש הדיון על האופנוע שיכול לעשות הכי מהר את הקטע הזה. בשלב הזה היה די ברור שזה לא יהיה ה-MV אגוסטה, בעיקר בגלל שהוא לא אוהב קטעים איטיים ופניות מאוד צפופות. אביעד מצידו חשב שהקלילות והזריזות של הסופרמוטו תעזור לו לפצות על הפרש של כ-90 כוחות סוס ביחס לב.מ.וו. שה תמים, בחיי. מיד כשהתחלנו לטפס הב.מ.וו בלי הרבה מאמץ פתח פערים על הק.ט.מ, שהסופרמוטו הצליח לסגור בקושי רק בבלימות לתוך הפניות הסופר הדוקות, אבל מיד נשאב חזרה למעמקי המראות של ה-S1000R. ברגע שהכביש נפתח מעט יותר ה-SMC הפך כתם קטום במראה עד שנעלם לגמרי.
בכיוון ההפוך הפער בין הסופרמוטו לסופר נייקד הצטמצם משמעותית. בירידה קשה לנצל את הכוח העודף של המפלצת האדומה, אבל היכולת של ה-690 לבלום מאוחר יותר ולהשכיב נמוך יותר בגלל יתרון המשקל באו לידי ביטוי, וכעת היה מאוד קשה לנער את אביעד מהזנב. הסופרמוטו השובב מאפשר לרוכב עליו להתנהג בחזירות מסוימת שהאופנועים הגדולים לא – אפשר לדחוף עליו יותר גז, לבלום יותר מאוחר, להוריד הילוך או שניים יותר ממה שצריך בכניסה לפנייה, ולא נורא אם דברים קצת מתבלגנים. ייתכן גם שאם במקום סופרמוטו היה לנו איזה היפרמוטו מגודל המאזניים היו נוטות אחרת, אבל בפועל, הסופרמוטו לא היה יותר מהיר מהסופר-נייקד, גם באחד הכבישים הכי צפופים שאפשר למצוא במדינה.
אל תתבלבלו – זה נגמר במכות!
בשלב מסוים ריחמתי על נמרוד והתנדבתי להישבר על הסופרספורט. כעת הרחמים שלי על נמרוד שניים רק לרחמים העצמיים שאני חש תוך כדי שאני נלחם בו שייכנס לפנייה ונאבק במנוע המרושע הזה עם הגיר הארוך שנותן או שום דבר או פתאום מתפוצץ עליך וגורם לך לבכות כמו ילדה קטנה. לא זכור לי מתי רכבתי על אופנוע שהפחיד אותי והתעלל בי כמו הדבר הזה. אם אני ממש צריך לפשפש בזיכרון, אז היחיד שעולה לי הוא דווקא ה-MV אגוסטה F4… גם בדרך חזרה דרומה, באותם סוויפרים שנמרוד זרח עליהם בבוקר, לא יכולתי שלא לחשוב שאני כבר כנראה לעולם לא אהיה רוכב מספיק טוב או מספיק בכושר כדי להיות מסוגל להפיק מהמכונה הזו את מה שהיא יכולה לתת, והמחשבה הזו קצת מבאסת – במיוחד שהשניים האחרים עושים את החיים כל כך קלים.
אחרי עוד כמה הלוך-חזור וחילופי זוגות, התוצאות לא השתנו וגם הוויכוח לא שכח, אבל הטונים התחלפו. כמובן שאף אחד הסכים לומר שהוא טועה, אבל מחמאות הדדיות חולקו ומדי פעם אפילו נזרק באוויר איזה "נכון" או "אתה צודק". לא עשינו סיכום מדויק של ניקוד או מחמאות, אבל אני חושב שנמרוד נזכר למה הוא עבר לרכב על אופנועי ספורט במסלול, ואת אביעד לא באמת היה צריך לשכנע ש-160 כוחות סוס עדיפים על 66. ואני? אני מראש אמרתי שסופר-נייקד זה ה-אופנוע לתת איתו בראש בכביש.
תסתס"חים
מיקס אנד מאץ' / נמרוד ארמן
כשהודיעו לי על המבחן התלהבתי מאוד מצד אחד. בכל זאת, 3 אופנועים מגניבים, 3 סגנונות שונים שכל אחד מהם בנפרד עושה לי חשק לקום ב-4:45 בשבת בבוקר, אז בשביל שלושתם ביחד אני גם מוכן לוותר על שינה ללילה או שניים.
אבל מצד שני גם קצת התבלבלתי. פתאום התחלתי לשאול את עצמי שאלות מוזרות כמו – איזה מהאופנועים אני הכי אשמח להוציא מהסוכנות? או למשל – על איזה מהם אני מקווה שייצא לי לרכב יותר? ובאיזה חלק של הדרך? וגם – רגע, אם זה היה תלוי בי, לאן הייתי בוחר לקחת כל אחד מהם?
ככל שחשבתי על זה יותר ככה הבנתי שאשמח לקחת כל אחד מהם, ולא אכפת לי על איזה מהם ארכב יותר, העיקר שעם כל אחד אספיק לטעום לפחות מאחד הקטעים הטכניים. כי כל אחד מהשלושה, כל אחד בסגנון שלו, הוא חיית אספלט שלוחצת לי על חלק אחר במוח שמכניס אותי כרוכב לטראנס של רכיבה.
אבל בסופו של יום, אם הייתי צריך לבחור רק אחד לחזור איתו הביתה זה היה ה-F3 כנציג אופנועי הספורט. נכון, הוא לא פרקטי בשיט ואין פה בארץ מסלול שעליו הוא יוכל להפגין את העליונות שלו מול שני האחרים, אבל סובייקטיבית הוא הכי עושה לי את זה. אפילו אם זה אומר שיש רק פנייה אחת בכל הכבישים בישראל שבה אני אגיע לתחושה העילאית שאופנוע כזה מסוגל לספק לי כרוכב. ואם אין כזו אז אני אסתפק בו בתור קישוט לסלון.
איזה קונספט מגניב זה סופרמוטו. לוקחים אופנוע שמיועד לשטח, שמים לו חישוקי כביש בקוטר "17 והופ… יש לך מכונת סופרמוטו סופר-מגניבה. כמובן שכשרוצים שזה יעבוד ממש טוב כל המערכות מקבלות חיזוקים, אבל זה הבסיס. כיוון שמדובר באופנוע שלא מיועד למהירויות מאוד גבוהות, כל מגרש קטן יכול להיות זירת מלחמה אם שמים כמה כלים ביחד. בסוף היום אפשר פשוט לצאת ולרכב איתו הביתה עם לוחית רישוי ואיתותים, ולמחרת גם להגיע איתו לעבודה – כל עוד לא מדובר באופנוע סופרמוטו מקצועי. כמה פשוט – ככה מגניב. אבל כנראה שאין הרבה שחושבים כמוני, אחרת אין לי דרך להסביר כיצד אליפות הסופרמוטו העולמית נראית כמו שהיא נראית והיצע הדגמים לאדם מן היישוב כנ"ל. אם חשקה נפשכם באופנוע סופרמוטו ליומיום עם רישיון לא מוגבל, נשאר מוהיקני אחרון – ה-690SMC-R של ק.ט.מ, גם בגרסה הלבנה-כחולה של הוסקוורנה.
תופעת הידלדלות דגמי הסופרמוטו בולטת לעין גם בהיצע הדגמים של ק.ט.מ עצמה. לא רק שהיצע דגמי הסופרמוטו התדלדל, אפילו אצל ה-SMC, שהיה בעל גרסה אחת פשוטה ואחת קרבית, נותרה רק זו הקרבית. אפשר להתלונן על זה, ואל תדאגו, כמו פולני טוב אני גם אתלונן, אבל כשמסתכלים על המכונה הזאת אי אפשר שלא לרייר קצת בפינה הימנית של הפה. אחרי שמנקים את הריר אפשר להתלהב מהגלגלים הכתומים או מהמשולש, או מהקליפר הרדיאלי המפואר מלפנים שיושב על דיסק בקוטר 320 מ"מ. העיצוב עצמו של האופנוע לא מלהיב – הוא כבר די ישן, אבל יש משהו בפשטות הזאת של פעם שגם מגניב, בטח עם סט המדבקות שמגיע עם אופנוע המבחן.
ק.ט.מ 690SMC-R
דרקון חיית מחמד
בואו נשים את הקלפים על השולחן. אם הייתם מחפשים אופנוע לא מוגבל גדול שיאפשר גם חיים ביומיום וגם גזים במסלולים, הנוסחה של ה-SMC הייתה מתאימה לכם בול. רק שעכשיו אין לכם ברירה כי יש לכם רק אותו, ועוד את דגם ה-R. אז קחו אוויר עמוק ותבינו שעל הגזים במגרשים אתם הולכים קצת לשלם ביומיום שלכם.
יש משהו ב-SMC שנותן קצת הרגשה של פעם, יש בזה הרבה אופי, אבל כמו כל אחד עם אופי, לפעמים הוא לא בא טוב. המנוע הזה, שמספק 67 כ"ס על אופנוע שללא דלק שוקל באזור ה-140 ק"ג, מחובר למצערת סופר רגיזה. יש מפות ניהול מנוע לבחירה, אך אל תצפו למצוא את זה בכפתור על הכידון. תפתחו את המושב, תזיזו את הכפתור למספר הרצוי ותמשיכו. לכביש הציבורי המצב הרך הוא היחיד שאפשר לחיות איתו בשלום. תגובת המצערת הזאת מחוברת גם למצמד וגיר רכים ונעימים לתפעול ולבלם קדמי מטורף, שאם אפשר היה בכביש הציבורי להשתמש בחצי אצבע במקום אחת, הייתי עושה את זה. השילוב של המנוע הטרקטורי והחזק לכל אלו נותן הרגשה כאילו מצפים ממך לתפעל מסור שרשרת ענק ועצבני עם רכות תפעול ודיוק שדורש סקלפל בניתוח. מאתגר, אבל אנחנו אוהבים אתגרים.
כמו שאתם מבינים, ה-SMC הוא לא בדיוק רגוע. עכשיו תוסיפו לזה מושב גבוה וקשיח וזווית צידוד של R6, ותגלו שהחיים איתו בתוך העיר לא כאלו פשוטים. אפילו פתח התדלוק שנמצא מאחורי המושב קצת מעצבן, וקשה מאוד למלא את המיכל עד הסוף מבלי להשפריץ לכל עבר. אבל סופרמוטו זאת גישה קצת אחרת, כזאת עם אגרופים לראש. מי שרוצה לרכב חלק ורגוע יגלה שזה אופנוע למי שכבר חי קצת סופרמוטו, או כל אטרף אחר, כזה שאין אצלו מצב רגוע. אחרת הוא פשוט מתיש. אם תתעקשו אפשר אפילו להרכיב, אבל בני הצלם פחות אהב את הרעיון, מה גם שהאגזוז בישל לו את היד כשהיא הייתה על ידיות האחיזה למורכב. אפשר כשצריך, מומלץ לוותר.
מכונת ריגושים
פינוק תחפש בבית
אם הולכים על גישה קצת ישנה בלי פוליטיקלי קורקט, והבנה שסופרמוטו זה כלי שחוליגניזם זה אשכרה חומצת גרעין בד.נ.א שלו, מתחילים להבין את ה-SMC-R קצת יותר. זה לא שאי אפשר לרכב איתו רגוע, אבל זה לא נעים וזה קורה בעיקר בכביש מהיר פתוח.
בעיר כשפותחים גז על אספלט חלקלק הוא יפרפר, ואז כשתעבירו לשני הוא יפרפר שוב, וכך גם בשלישי. אם הוא ימצא אחיזה כשתהיו על איזו נקודה מתוקה בסל"ד הוא כמובן יותר מישמח להרים לכם את הפרונט השמימה. זה יכול להיות בפול גז בשני בישורת, אבל זה יכול להיות גם על הצד, בירידה לאיילון. ואני לא זוכר הרבה אופנועים שעשו לי את זה. אבל זה מה שהוא רוצה – שתתחברו אליו חזק מלמטה, כמו רוכב רודיאו, תשחררו את הכידון ותעבדו הרבה עם מצמד ומצערת, ומשם השמיים הם הגבול. רק אל תגזימו, כי לשמיים בשלב מסוים יש גבול ואז מתרסקים על האספלט.
בכביש מהיר אפשר לשייט איתו בכיף על 120-130 קמ"ש. משם וצפונה תלוי כמה בא לכם להקריב בנוחות האישית בהתמודדות מול הרוח, אבל הוא יכול לטוס הרבה יותר מהר. בתנועה צפופה הוא כמובן הכי מהנה, כי אז כל המכוניות הופכות להיות קונוסים. לכם יש מנוע סינגל חזק שמחובר לגלגלים קטנים וכידון רחב, והפלקות מצד לצד הן אחלה דרך להעביר את הזמן בדרך הביתה. אל תצפו לראות אותם אחרי שתעקפו, כי הוויברציות מהמנוע הופכת את המראות למופע פסיכדלי למתקדמים. יש פה גם מיכל דלק סביר שידליק את מנורת הדלק באזור ה-180 ק"מ. באופנוע המבחן גם היה סרק מיותר שנכנס מדי פעם בין הילוך חמישי לשישי.
מכונת ווילי'ז
מומלץ גם לרכב כמה שיותר בכבישים מהירים, כי בכבישים בין עירוניים עם רמזורים יש אדום, ואז כשיש ירוק אתם תהיו בווילי. בהתחלה הוא מרגיש קצת פראי, אבל מרגע שקולטים את הקטע שלו, מגלים פה מכונת ווילים מטורפת. אני לא מחשיב את עצמי אמן ווילי, רחוק מזה, אבל ה-SMC הביא אותי למקומות שלא ידעתי לפני כן ורק על זה מגיע לו תודה אישית. ווילי שמתחיל בשני (כי בראשון צריך להיות רוק בגורוס) ויורד בחמישי, כאילו האופנוע לא רוצה לרדת. וגם אם נראה שהאף קצת ירד, תן לו עוד קצת גז והוא ירים אותו בחזרה. אם אתם אוהבים לבלות על הגלגל האחורי, אין מצב שלא תאהבו אותו בקטע הזה. כמובן שאם אתם כבר בקטע של חוליגניזם, אז יש מצמד מחליק שמקל מאוד את החיים בהחלקות זנב בכניסה לפנייה.
כשמגיעים לכביש מפותל כמו באזור אשתאול, יש כבר מתכון לששון אמיתי. אלו בדיוק הכבישים שהאופנוע הזה בנוי אליהם, עם פניות הדוקות, עליות וירידות; תענוג. המנוע עצמו דווקא חובב סל"ד יחסית לסינגל. הוא מתחיל למשוך בצורה סבירה כבר מ-3,000 סל"ד, אבל רק מ-4 זה כבר מתחיל להרגיש כמו משיכה, והוא אוהב לחיות באזור ה-6,000 עד 8,000 סל"ד, עם מנתק עוד איזה 1,500 סיבובים צפונה. המצערת עצמה אוהבת שני מצבים – פתוח ופתוח יותר, וכשנותנים גז זה גם מתאים לאופי הרכיבה. בכניסה להטיה האופנוע הרגיש שהוא מעט נופל לפנייה, אך ייתכן שזה נובע מצמיגים לא תואמים באופנוע המבחן, כי זה המשיך גם במסלול בכיוונים ספורטיביים יותר.
לא משנה כמה מהר יצאתם מהפנייה הקודמת, הבלם הרדיאלי הפסיכי מקדימה יצליח להתמודד עם זה לקראת הפנייה הבאה. עוצמת הבלימה שלו פשוט מטורפת, מרגע המגע הראשוני ודרך כל מהלך המנוף. אין מצב לתפעל אותו עם יותר מאצבע אחת, אחרת תפלו על הפנים ואין פה שום מערכת שתגן עליכם חוץ ממערכת העצבים שלכם שאחראית לנתח מה קורה בין הכביש והאופנוע, ואיך אתם מנצחים על מערכת היחסים ביניהם. על הצד האופנוע מרגיש פצצה ויש ים של מרווח הטיה.
מכונת מסלול
כלי מרוץ ליומיום
ה-SMC בנוי על אותה הפלטפורמה של דגם האנדורו של החברה, ולמרות כל התוספות והפינוקים שמקבל פה דגם ה-R, עדיין מדובר באופנוע שהבסיס שלו הוא אופנוע דו-שימושי. זה לאו דווקא רע, כי עדיין מדובר באופנוע שאמור לשמש גם ליומיום ואתם לא רוצים לספור שעות מנוע, אבל גם אל אל תצפו פה לאופנוע מרוצים טהור ששוקל 100 ק"ג.
יש מתלים מתכווננים באופן מלא של WP, שתוך כמה סיבובים אפשר לכוון למצב קרבי יותר. במצב ספורט כפי שמוגדר מהיצרן, האופנוע אוהב את הכניסות לפניות וההפלקות קצת פחות אגרסיביות ודווקא יותר חלקות, אבל כאמור, הכל מתכוונן ואפשר לסדר את זה בול איך שבא לכם. במסלול כמו כוכב יאיר הוא פשוט תענוג. גם כאן המצערת דורשת עבודה עדינה והרבה עבודת מצמד, אבל אפשר לעוף יותר בישורות, להשכיב עד הרגליות בפניות המהירות, ולהיכנס בהחלקות להיירפינים. הפרונט, מזלג הפוך בקוטר 48 מ"מ, נותן אחלה פידבק מהקדמי בכניסות לפנייה תוך כדי בלימה, לדוגמה, ויש מספיק כוח כדי לתת לאחורי לצאת טיפה החוצה על הגז.
יש פה אחלה כלי לימי מסלול, ואם אתם גם בעניין של להתנסות באיזה מרוץ או שניים אז יש פה כלי שיכול להגשים לכם חלום קטן. אני מודה שיש לי סיפור לא גמור עם עולם הסופרמוטו, יש לי פינה חמה בלב לספורט הזה, וה-SMC אשכרה עשה לי חשק לחזור אליו. בטח עכשיו כשיש מרוצים חוקיים ומסודרים יחסית.
ואחרי הכל – מכונה ליום יום
העניין בכל החבילה הזאת הוא שאם אתם לא בעניין של לתת גז במסלולים או להתחרות במרוצים, מדובר במכונה מאוד קשוחה ואגרסיבית שקשה לחיות איתה ביומיום. כמו כל כלי שמיועד לעשות יותר מדבר אחד, יש פה פשרות, וכאן הפשרות באות בעיקר בצד הפרקטי, עם מנוע חזק, בלמים מטורפים, מתלים קשיחים וספרטניות לא מתפשרת. מצד שני, אפשר בהחלט לחיות איתו אם אתם לא עושים נסיעות ארוכות על בסיס יומי וגם מצליחים להרגיע את עצמכם לפעמים, כי הוא עצמו לא יעזור לכם בעניין הזה.
מחירו של הק.ט.מ 690SMC-R עומד על 71,291 ש"ח ו-69,271 ש"ח לעסקת מזומן.
הכתבה הזאת היא לא עוד ניסיון לעמת בין מכונית לאופנוע שלא באמת קשורים אחד לשני. לצמד הכלים שפה – הק.ט.מ 690SMC והסובארו STI – יש הרבה מאוד במשותף. השורשים של כל אחד מהם נמצאים עמוק בתוך כלוב המרוצים, וכל אחד מהם עבר במהלך השנים אבולוציה שהרחיקה אותו מהמסלולים ובייתה אותו לכביש הציבורי, אבל הגנים הספורטיביים בכל אחד מהם קיימים ועוד איך.
הק.ט.מ 690 SMC הוא אבולוציה לכביש של אופנועי סופרמוטו. במקור אופנועי סופרמוטו נבנו על בסיס אופנועי מוטוקרוס מקצועיים, והם היו כלים ייעודיים למסלולים שמשלבים אספלט עם קטעי שטח. עם השנים החלו לצוץ אופנועי סופרמוטו סדרתיים, חלקם יפנים רכים ונעימים, והסגמנט זלג ממסלולי המרוץ אל הכביש הציבורי. ה-690SMC גם הוא אופנוע כביש, אבל עם גנים ספורטיביים של ק.ט.מ. יש לו מנוע סינגל שמפיק כ-70 כ"ס, שלדת מסבך משולשים קשיחה ומערכת מתלים ספורטיבית. כמובן שהוא מגיע עם גלגלי "17 וצמיגי כביש ספורטיביים – כמו כל סופרמוטו.
הסובארו STI – אימפרזה טורבו אם תרצו – עברה אבולוציה דומה. במקור זוהי מכונית ראלי מקצועית שפותחה על מנת לנצח אליפויות WRC על מסלולי עפר, בוץ ואספלט. במעבר למכונית הסדרתית שפה היא בויתה, עודנה, ואת כלוב ההתהפכות החליפו מזגן מפנק, מערכת סטריאו משוכללת וחלונות חשמליים. אבל שלא תטעו – זו עדיין מכונית ספורט לכביש ברמה גבוהה מאוד, קשיחה וקרבית, והיא יודעת לספק כמויות גדולות מאוד של כיף על כבישים מפותלים – כל עוד אתם יודעים מה אתם עושים כמובן.
היתרון הגדול של צמד הכלים הללו הוא זהה – כשהאספלט לא ברמה גבוהה, וכולל למשל חריצים, עפר או חצץ, שתי המכונות האלה יידעו להסתדר ולהתמודד, איפה שכלי כביש טהורים יאבדו עשתונות. שני הכלים האלו יודעים גם לתת גז בשטח – על שבילים כבושים ואף יותר מזה, וגם זה יתרון ביחס למכונות כביש טהורות. אז כן, יש להם הרבה משותף, וזה טבעי לגמרי לבחון אותם אחד מול השני.
אז מי ניצח בעימות שערכנו? צפו בווידאו וראו בעצמכם!
צילום ועריכה: בני דויטש
דבר הרוכב / אביעד אברהמי
סעעעמק עם האחיזה הזאת. המסלול חלק לגמרי. ב-2006, כשהאספלט פה היה חדש, ערכנו עימות דומה והייתי מהיר יותר ב-5 שניות מהנהג הכי מהיר על הרכב הכי מהיר. היום? האספלט על הפנים. בפניות מסוימות רואים את הברק על האספלט, והאופנוע מתנדנד בגלל איבוד אחיזה בצמיגים. בחלק מהפניות זה קורה גם על הבלמים בכניסה. לפתוח גז חזק ביציאות לא ממש אפשרי, ושלא לדבר על להשכיב. מתסכל הסיפור הזה – כמו לרכוב על ביצים. ה-SMC דווקא מתאים למסלול הזה, שכן הוא גם חזק, גם קשיח וגם עם מתלים מצוינים. אם היו צמיגים טובים יותר במקום צמיג התיור שמורכב עליו אולי הייתי מוריד עוד שנייה או שתיים. מה אולי? בטוח!
אז הנה, הכנתי מספיק תירוצים כבר בבית למקרה שאקבל בראש מהנהג האדיר שמולו אני מתחרה. אבל בתכלס – היה כיף פצצות!
דבר הנהג / אריאל אלסיבוני
לא פשוט בכלל. מולי עומד אחד מרוכבי הסופרמוטו הטובים בישראל, עם תעודות ואליפויות. מסביבנו מסלול המרוצים היחיד שיש בישראל, והוא צר ומפותל כדבעי. יש מכוניות שיכולות להיות מאוד מהנות עליו, אבל בקונפיגורציה הנבחרת הוא קטן על ה-STI בכמה מספרים. צפוף לה כאן. יש כאן הרבה מקומות שהרגישו חלקים למדי וחייבו עדינות בטרן-אין בכדי להימנע מתת-היגוי. בפניות אחרות עם מספיק מהירות, אפשר לנקוט בגישה אגרסיבית יותר, לערער את אחיזת הזנב ולצאת איתה לסחיפה משעשעת ומבזבזת זמן. בכל מקרה על מסלול צר כזה 300 כוחות הסוס שלה יכולים לעזור מאוד בתאוצה מחוץ לפניות, וכמובן שגם מערכת ההנעה הכפולה המתוחכמת עשויה לתרום. צריך הרבה איפוק עם מכונית כזו במסלול כזה בכדי לייצר זמן טוב. ואיפוק, לצערי, היא תכונה שקיימת אצלי.
סעו כמו מטומטמים!
תודה מיוחדת לברק גולדפינגר על האפשרות להשתמש במסלול היחיד שיש בישראל.
