צילום: טים נודלמן
הרעיון להצטרף לטיול מועדון רויאל אנפילד, ועל הדרך לבחון את הסקראם 411, עלה כבר בהשקת האופנוע באולם התצוגה של רויאל אנפילד בתחילת יולי. כשנקבע המועד הסופי לטיול זה היה נראה פחות נוח – שבת אחרי שבוע 'נופש' ביוון (ואני כותב 'נופש' במירכאות כי הנופש הוא לילדים, לא לאבא שמשמש כסבל, מציל, טועם ומדריך). אבל הסכמתי, מה כבר יכול להיות? את השיחה לתיאום האיסוף של הסקראם 411 קיבלתי על שפת הבריכה, ועדיין לא חשדתי – מה אני חשדניסט? רק בעת איסוף האופנוע התחלתי לקלוט שבניגוד לתדמית שבניתי על רוכבי רויאל אנפילד – לא מדובר בטיול לסטלנים.
המפגש נקבע לשעה שמונה בבוקר בחניון בית אורן, מה שאומר שאצטרך לצאת מהרצלייה כבר בשבע! בשבת בבוקר!!! למזלי לא ידעתי מה אורך המסלול שצפוי לי, כי אז באמת הייתי נלחץ. אז למרות שאלו ממש לא השעות שלי, יש אופנוע חדש וטיול של מועדון ששמעתי שמועות שיש לו אחלה טיולים – אז יצאתי לדרך.
בשעה שמונה הגעתי לחניון בית אורן לפי ההוראות של האפליקציה של רויאל אנפילד שהוצגו בלוח השעונים של הסקראם. הכניסה לא הייתה מסומנת מספיק ברור, אבל אי-אפשר היה לפספס את נחיל האופנועים שהגיע בזמן – למרות השעה המוקדמת והמיקום המרוחק. במקום חיכו לנו סוככים ממותגים, שתייה קלה וחמה, וגם עוגות. ב-08:20 יובל מוביל הטיול נשא תדריך קצר, ועשר דקות לאחר מכן – בדיוק בשעה שנקבעה – יצאה שיירה של כשישים וחמישה אופנועי רויאל אנפילד לכיוון בית אורן. מגיעים בזמן ויוצאים בזמן? שוב אני מבין שהתדמית שבניתי לא הייתה במקום.
אנחנו יוצאים במעלה הכביש המפותל, שיירת אנפילדים ארוכה. החל מקלאסיקים 350 ו-500, כמות קטנה של קונטיננטל ואינטרספטור 650, והמון מטאורים והימלאין. אה, וסקראם 411 בודד מתחת לישבני. יובל בראש, מוטי מאסף, וביניהם טל מרכיב את הצלם טים שתיעד נהדר את המסע ושלומי שמפקח על הכל. מלבד הצוות המארגן התנועה לא מאוד מסודרת, אין כאן שמירה על רכיבה מדורגת ימין-שמאל, אבל הרכיבה איטית ורגועה כך שבכל מקרה אי-הסדר לא גרם לחששות בטיחותיות. אין הרבה עקיפות, וכשאלו קורות אנשים מפנים מקום לעוקפים (שרובם היו אני, בכל זאת רציתי גם לבדוק את ביצועי הסקראם 411 – מבחן בקרוב).
הכביש היפהפה מתפתל מעלה, ובפסגת הפס אנחנו זוכים לאוויר צונן ומרענן. הנסיעה האיטית, מזג האוויר המושלם ובעיקר הכביש ההררי – מאפשרים לי לדמיין שאני בטיול למרגלות ההימלאיה, כמו לפני 20 שנה, רק עם הרבה פחות רויאל אנפילדים בשיירה. לאחר הירידה מנשר יש קטע קישור על כביש 70 שמאפשר לרכב קצת יותר מהר – לא שמישהו טורח לעשות את זה. משם אנחנו נכנסים לספק כביש ספק שביל ביער קריית אתא, ושוב – התחושה היא שהטיול עבר לארץ אחרת ולזמן אחר. הכביש הופך לשביל כבוש, אבל קצב הנסיעה מאפשר לכולם לרכוב ללא חשש וליהנות מהנוף הירוק ברוגע ובביטחון. אנחנו עוצרים ביער לעצירה קצרה, האווירה טובה וידידותית, ואפילו אינטרוורט שכמוני מקשקש עם כל מי שבסביבה (הם התחילו!).
השיירה יוצאת מהיער וממשיכה לכיוון כרמיאל, כשרוב הרכיבה מתבצעת על כבישים צדדיים בין שדות ומטעים, ורק קטעי קישור הכרחיים מעלים אותנו לכבישים ראשיים. אנחנו ממשיכים צפונה, בטור איטי וארוך. נראה שכולם נהנים. הרוכבים רוכבים, המורכבים מצלמים, המון צבע ואביזרים הן למכונות והן לאנשים. לאחר עצירת תדלוק קצרה בתפן אנחנו ממשיכים עד לשתולה שעל גדר המערכת בצפון, שם אנחנו עוצרים להפסקה ארוכה ליד חומת 'הקירות המדברים'. אנחנו מתרעננים ואף מקבלים סקירה על המקום מעופר מקפה אסתר, שמספר על החיים במקום ועל נקודה 105 – בה נעבור בהמשך – בה התבצע פיגוע החטיפה ב-2006. כמו כן מסתבר שעופר גם הוא יוצא מועדון רוכבי-רויאל-אנפילד-בטיול-בהודו, וניכר שהאופנועים מעוררים אצלו רגש רדום.
השיירה הסגנונית ממשיכה לאורך גבול הצפון, עוברת דרך זרעית לצהלות ילדים שמנפנפים בצידי הדרך – ומקבלים בחזרה נפנופים מכל הרוכבים. משם השיירה יורדת בכביש 8993 על עשרות פיתוליו התלויים על-פי תהום, אל מישור החוף. בחלק זה של הטיול מצטרפים לשיירה שני אורחים לא קרואים – החום והלחות. לפחות כבר לא נשארה נסיעה ארוכה, ובחמישה לשתיים, לאחר חמש וחצי שעות ומאה ושישים קילומטרים, אנחנו מגיעים מזיעים לנקודת הסיום בחוף סוקולוב בנהרייה. בחוף מחכים לנו סוככי רויאל אנפילד מנקודת המפגש של הבוקר, ושתייה קרה או בירה צוננת מחולקת למשתתפי הטיול במסעדה שבחוף. אני יושב בצל ונהנה מהבריזה הנעימה. לידי יושבים שני חבר'ה צעירים ומנומסים שמספרים לי שהפעם היו יחסית הרבה קטעים בכביש מהיר – מה שלא מסתדר לי בכלל כי בחיי שכמעט שלא עלינו על כאלו. בעוד אנחנו מדברים מגיעים אלינו מגשים עם המבורגר וצ׳יפס – בדיוק בזמן.
הטיול היה נהדר. המסלול מתוכנן היטב, הקצב טוב, האווירה חברית ורגועה, הכל תיקתק כמו שעון, ומעל לכל – המון אופנועים ורוכבים במראה הרטרו המיוחד של רויאל אנפילד. העלות לחברי המועדון היא סמלית בלבד – 49 ש"ח לטיול מאורגן הכולל ארוחת בוקר קלה וארוחת צהריים חביבה – 'דמי רצינות' בלבד.
על בטן מלאה אני נפרד לשלום ויוצא עצמאית לרכיבה של תשעים דקות הביתה. בסך הכל על הכביש ברוטו – תשע שעות וחצי. לא קליל, אבל השילוב של רכיבה נינוחה, נופים וכבישים מיוחדים, מזג אוויר מושלם, אופנוע נוח ואווירה טובה – הביאו לכך שבכלל לא היה לי קשה. רק בדרך הביתה, לבד, התחלתי להרגיש עייפות ואי-נוחות בישבן.
חזרתי הביתה עייף אך מלא אנרגיות חיוביות, ושעות ארוכות עוד המשיכו להגיע בקבוצת הוואטסאפ של הטיול תודות מהמשתתפים והמון תמונות. יש לרויאל אנפילד אחלה מועדון רוכבים פה בארץ, ואם אתם בעלי אופנוע של המותג ועוד לא הצטרפתם לטיול כזה – למה אתם מחכים?
