על פלטפורמת ה-650 סמ"ק של רויאל אנפילד תצטרף בקרוב גרסה רביעית בשם שוטגאן (Shotgun) 650, אשר תהיה גרסת בובר המיועדת כרגע לשוק האמריקאי.
השוק האמריקאי אוהב מאוד את סגנון הבובר, סטייל אופנועי הארלי דיווידסון ואינדיאן, ובשלב הראשון אמורים לקבל בלעדית את השוטגאן 650 של רויאל אנפילד. הפלטפורמה מוכרת, ומורכבת מהסופר מטאור 650 , האינטרספטור ומהקונטיננטל GT. המנוע הוא טווין מקבילי בנפח 650 סמ"ק המפיק 47 כ"ס ב-7,250 סל"ד ומומנט של 5.3 קג"מ ב-5,650 סל"ד. הכוח עובר דרך תיבת הילוכים בת 6 מהירויות.
אין נתונים טכניים בשלב זה, אך ניתן להניח כי מערכת המתלים תכלול מזלג הפוך בקוטר 43 מ"מ וצמד הבולמים מאחור עם אפשרות לכיוון עומס קפיץ. נראה כי יש חישוק "19 מלפנים ו-16″ מאחור עם גובה המושב יהיה סביב ה-740 מ"מ כמו הסופר מטאור או מעט פחות, ובסיס הגלגלים גם סביב ה-1,500 מ"מ. המשקל המלא צפוי להיות סביב ה-250 ק"ג.
הצביעה בתמונות תגיע כגרסה מיוחדת, בשילוב של כסף ותכלת. זה מתבסס על קונספט בשם SG 650 אשר הוצג בתערוכת מילאנו 2021 וככל הנראה ידמה כמעט לגמרי לגרסה הסדרתית. הערכה שלנו כי הרויאל אנפילד שוטגאן 650 יוצג בתערוכת מילאנו הקרובה, כלומר בחודש נובמבר. נמשיך לעדכן.
ברויאל אנפילד מציגים גרסאות מעודכנות ל-2023 של הקונטיננטל GT והאינטרספטור 650 עם צבעים חדשים, חישוקים יצוקים עם צמיגי טיובלס, פנסי LED, שקע USB ועדכונים נוספים.
רק לפני מספר ימים הציגו ברויאל אנפילד את גרסאות ה'רעם' ו'ברק' של הקונטיננטל GT והאינטרספטור 650, וכעת מציגים בחברה עדכונים מלאים לשנת 2023 עבור אותן שתי גרסאות ה-650. מעבר לצביעות חדשות המתווספות למבחר הקיים, מתווספים חישוקי 18″ יצוקים עם 7 חישורים (מחליפים חישוקי שפיצים) ועם צמיגי טיובלס באותן המידות (100/90 מלפנים ו-130/70 מאחור). הפנסים הרגילים משתדרגים לתאורת LED מלפנים ומאחור, מתווסף שקע USB לטעינה, יש כפתורי הפעלה חדשים ושונים על הכידון, ידיות כידון עם אפשרות לכיוונון ויש מושב חדש. המנוע וצמד המפלטים יגיעו מושחרים לשנת 2023.
סדרת ה-650 של רויאל אנפילד מורכבת משתי גרסאות: האינטרספטור הוא אופנוע כביש סטנדרטי עם כידון גבוה, בעוד שהקונטיננטל GT בנוי בסגנון קפה רייסר עם קליפ-אונים, כאשר צפויה להצטרף גרסת הימליאן 650 – אדוונצ'ר בסגנון רטרו, שיתבסס על אותו המנוע. מדובר בכלים שפותחו מאפס תוך הישענות על קווי מתאר הנדסיים שאפיינו את ה'טופ' של תעשיית האופנועים הבריטית באמצע המאה הקודמת – אופנועי הטווין. המנועים הם טווין מקבילי מקורר אוויר, עם סידור גל ארכובה של 270 מעלות, גל זיזים עילי יחיד שמניע את שמונת השסתומים, גיר בן 6 הילוכים ומערכת הזרקת דלק. המנוע מפיק 47 כ"ס ב-7,150 סל"ד ומומנט של 5.3 קג"מ ב-5,250 סל"ד. מסביבו שלדת צינורות שפותחה על-ידי Harris Performance הבריטית, הנשענת על מזלג טלסקופי בקוטר 41 מ"מ מלפנים וצמד בולמים מאחור. על העצירה מופקדת מערכת בלימה מתוצרת BYBRE, עם דיסק קדמי יחיד בקוטר 320 מ"מ ודיסק אחורי בקוטר 240 מ"מ, מגובים במערכת ABS.
דגמי 2023 צפויים להגיע בקרוב לישראל, כאשר טרם נמסר המחיר עבור כל אחת מהגרסאות, שצפוי להיות יקר במעט (כ-400 אירו באירופה) מהגרסאות הקיימות, שימשיכו להימכר במקביל במחיר של 45 אלף ש"ח.
ברויאל אנפילד מציגים שתי גרסאות מיוחדות לתקופת החורף: 'רעם' (Thunder) עבור הקונטיננטל GT ו'ברק' (Lightning) עבור האינטרספטור 650
עוד לא התאוששנו מגרסאות ה-120 המיוחדות של דגמי ה-650 (שנבנו ב-60 יחידות בלבד לכל אחד) וברויאל אנפילד מציינים את החורף עם גרסאות הברק והרעם עבור שני הדגמים האלה.
גרסת הת'אנדר של הקונטיננטל GT מקבלת תנוחת רכיבה ספורטיבית יותר בזכות כידון נמוך, משקף קטן וכהה, מראות בצידי הכידון, מגן עוקת שמן מאלומיניום, מגני מנוע מפלדת אל-חלד ותיקי אוכף רכים ושחורים. ניתן יהיה לבחור בצביעה חד-גונית, דו-גונית או כרום – שתי האחרונות בתוספת מחיר.
גרסת הלייטנינג של האינטרספטור 650 מגיעה עם כידון מוגבה, משקף כהה, מראות שונות, מושב בצבע חום, מגן עוקת שמן מאלומיניום, מגני מנוע מפלדת אל-חלד ותיקי אוכף רכים ושחורים. גם כאן יש את מבחר הצבעים שהוזכר עבור הקונטיננטל GT.
רויאל אנפילד אינטרספטור 650 בגרסת ברק
הקונטיננטל GT הוא אופנוע כביש בסגנון קפה רייסר, עם מנוע טווין מקבילי בנפח 650 סמ"ק המפיק 47 כ"ס (מתאים לרישיון נהיגה A1), מומנט של 5.3 קג"מ, תיבה בת 6 הילוכים, מערכת מתלים עם מהלכים של 110 ו-88 מ"מ, חישוקי "18 עם צמיגים ברוחב 100 ו-130 מ"מ, גובה מושב של 789 מ"מ, מיכל דלק בנפח 12.5 ליטרים, ומשקל של 189 ק"ג. האינטרספטור 650 בנוי על אותה הפלטפורמה של הקונטיננטל GT בעיצוב קלאסי בריטי נתוני המנוע, השלדה והמתלים זהים, כשגובה המושב עומד על 804 מ"מ, מיכל הדלק בנפח 13.7 ליטרים, והמשקל היבש 202 ק"ג.
גרסאות הברק והרעם זמינות באירופה ובישראל, כאשר טרם נמסר המחיר עבור כל אחת מהגרסאות.
ברויאל אנפילד מציינים 120 שנה ומציגים גרסאות מיוחדות של דגמי ה-650 סמ"ק שייבנו ב-60 עותקים לכל אחד בלבד.
רויאל אנפילד היא חברת האופנועים הוותיקה בעולם. החברה התחילה לייצר אופנועים בבריטניה כבר ב-1901, והיא החברה היחידה שממשיכה לייצר אופנועים ברציפות כבר 120 שנים. ב-1952 הייצור עבר להודו, בעיקר לשוק המקומי, אולם בשנים האחרונות בחברה מכוונים את המשאבים כדי לפתח אופנועים המתאימים לשוק האירופאי ולשאר העולם המערבי. ההשקה הרשמית של אולם התצוגה החדש בתל אביב התקיימה אך לפני מספר שבועות.
גרסאות מיוחדות לציון 120 שנה מגיעות כעת עם דגמי הקונטיננטל GT והאינטרספטור 650. לשני הדגמים מיכלי דלק בצבע שחור-כרום מיוחד, מנוע ומערכות פליטה מושחרים, לוגו 120 מיוחד בנקודות שונות ומספור של הכלי. שני הדגמים יגיעו לאירופה ב-120 עותקים בלבד – 60 עותקים לכל דגם. המחיר המבוקש גבוה ב-200 אירו מהדגם הרגיל, שנמכר בישראל ב-45,000 ש"ח. המכירה תתחיל דרך אתר רויאל אנפילד ב-7 במרץ בשעות הערב.
הקונטיננטל GT הוא אופנוע כביש בסגנון קפה רייסר, עם מנוע טווין מקבילי בנפח 650 סמ"ק המפיק 47 כ"ס (מתאים לרישיון נהיגה A1), מומנט של 5.3 קג"מ, תיבה בת 6 הילוכים, מערכת מתלים עם מהלכים של 110 ו-88 מ"מ, חישוקי "18 עם צמיגים ברוחב 100 ו-130 מ"מ, גובה מושב של 789 מ"מ, מיכל דלק בנפח 12.5 ליטרים, ומשקל של 189 ק"ג. האינטרספטור 650 בנוי על אותה הפלטפורמה של הקונטיננטל GT בעיצוב קלאסי בריטי נתוני המנוע, השלדה והמתלים זהים, כשגובה המושב עומד על 804 מ"מ, מיכל הדלק בנפח 13.7 ליטרים, והמשקל היבש 202 ק"ג.
חברת האופנועים ההודית רויאל אנפילד מגיעה לישראל, בפעם השלישית – הפעם בייבוא של ד.ל.ב מוטוספורט, עם מערך רחב ועם אולם תצוגה מרשים.
רויאל אנפילד היא חברת האופנועים הוותיקה בעולם. החברה התחילה לייצר אופנועים בבריטניה כבר ב-1901, והיא החברה היחידה שממשיכה לייצר אופנועים ברציפות כבר 120 שנים. ב-1952 הייצור עבר להודו, בעיקר לשוק המקומי, אולם בשנים האחרונות בחברה משקיעים משאבים גדולים כדי לפתח אופנועים המתאימים לשוק האירופאי ובכלל לשוקי העולם.
רויאל אנפילד בישראל – בפעם השלישית
זהו הסיבוב השלישי של רויאל אנפילד בישראל. בשנת 2010 היה ניסיון של יזם פרטי לייבא את המותג ארצה, והיה אולם תצוגה ברחוב הירקון בתל-אביב. ב-2014 קיבל את זיכיון הייבוא איתן בן-ארי מחברת ג.ב.ר, מי שהיה היבואן של הארלי דיווידסון בישראל. בן-ארי בנה את התשתית לרויאל אנפילד בישראל, ואף מכר כמה עשרות כלים בשנה, ובסך הכל כ-200 כלים. כעת, עם המעבר של זיכיון הייבוא לד.ל.ב, בן-ארי עובד צמוד לד.ל.ב, והוא הסוכן הראשי של המותג רויאל אנפילד בישראל – עם ידע רחב שצבר במהלך השנים ועם קהל לקוחות גדול.
למעשה, ד.ל.ב מוטוספורט החלה את הפעילות של רויאל אנפילד בישראל כבר בחודש אוגוסט, מכרה מאז כ-40 כלים, ואפילו קיימה פעילויות לרוכבי המותג, אולם כעת – עם השלמת בניית אולם התצוגה המרשים ברחוב שוקן 14 (צמוד לאולם התצוגה של ק.ט.מ בשוקן 16) – מתקיימת ההשקה הרשמית של רויאל אנפילד בישראל.
אולם התצוגה של רויאל אנפילד בשוקן 14
אולם התצוגה החדש בנוי ומעוצב בטוב טעם, עם קו עיצובי שנקבע על-ידי היצרנית עצמה. בכלל, נראה שברויאל אנפילד משקיעים המון משאבים לא רק באופנועים אלא במה שמסביבם – בלייף סטייל, באביזרים ובביגוד, וזה בא לידי ביטוי גם באולם התצוגה החדש. אנחנו ממליצים לכל רוכב, וגם למי שאינו רוכב, להגיע לאולם התצוגה החדש ולהתרשם מהעיצוב והאווירה המיוחדים – כפי שתוכלו לראות בתמונות. את פעילות מותג רויאל אנפילד בישראל ינהל שלומי טבת.
נכון לעכשיו רויאל אנפילד משווקת בישראל 3 משפחות של דגמים, כשכל אחד מהדגמים מגיע במגוון רחב במיוחד של סכימות צביעה – שמשתנות ומתווספות באופן תדיר. עד סוף שנת 2022 ליין הדגמים יורחב ל-10 – עם דגמים חדשים שרויאל אנפילד צפויה להציג על בסיס משפחות הדגמים הקיימות.
מטאור 350
רויאל אנפילד מטאור 350
המטאור 350 הוא אופנוע חדש לחלוטין של רויאל אנפילד, עם שם מהעבר, שכן לאנפילד היה דגם עם שם זהה ב-1952. זהו הוא קרוזר קלאסי המיועד לרכיבה רגועה ונינוחה, בעל ממדים קומפקטיים וגובה מושב נמוך כך שהוא מיועד למגוון רחב של רוכבים. למטאור 350 מנוע סינגל מקורר אוויר-שמן בנפח 349 סמ"ק אשר מפיק 20.2 כ"ס ו-2.7 קג"מ כבר ב-4,000 סל"ד. חידוש משמעותי במטאור 350 הוא מערכת ניווט מובנית – ROYAL ENFIELD TRIPPER – אשר מקשרת בין לוח המחוונים של המטאור 350 לטלפון החכם ולאפליקציית רויאל אנפילד, כך שהיא מציגה את הפניות בציר הנסיעה הנבחר (המערכת מבוססת גוגל מפות) זו אחר זו בצורה קלה וברורה. מבחן דרכים למטאור 350 יתפרסם כאן באתר בקרוב מאוד.
מחירים:
Fireball: מחיר 24,990 ש"ח
Steller: מחיר 25,990 ש"ח
supernova: מחיר 26,990 ש"ח
הימליאן 400
רויאל אנפילד הימליאן 400
אדוונצ'ר רב-תכליתי המאפשר רכיבה בכביש ובשבילים, עם מנוע צילינדר יחיד בנפח 411 סמ"ק המפיק 24.3 כ"ס (מתאים לרישיון נהיגה A1), תיבת 5 הילוכים, מתלים עם מהלך של 200 ו-180 מ"מ, וחישוקי שפיצים עם צמיגים במידות 90/90-21 מלפנים ו-120/90-17 מאחור. גובה המושב עומד על 800 מ"מ, מרווח הגחון 220 מ"מ, מיכל הדלק בנפח 15 ליטרים והמשקל היבש 199 ק"ג. מבחן דרכים – בקישור.
המחיר: 29,990 ש"ח
סדרת הטווין 650 סמ"ק
רויאל אנפילד אינטרספטור 650
קונטיננטל GT – אופנוע כביש בסגנון קפה רייסר, עם מנוע טווין מקבילי בנפח 650 סמ"ק המפיק 47 כ"ס (מתאים לרישיון נהיגה A1), מומנט של 5.3 קג"מ, תיבה בת 6 הילוכים, מערכת מתלים עם מהלכים של 110 ו-88 מ"מ, חישוקי "18 עם צמיגים ברוחב 100 ו-130 מ"מ, גובה מושב של 789 מ"מ, מיכל דלק בנפח 12.5 ליטרים, ומשקל של 189 ק"ג.
אינטרספטור 650 – על אותה הפלטפורמה של הקונטיננטל GT בנו ברויאל אנפילד אופנוע בעיצוב קלאסי בריטי. נתוני המנוע, השלדה והמתלים זהים לאלו של הקונטיננטל GT, כשגובה המושב עומד על 804 מ"מ, מיכל הדלק בנפח 13.7 ליטרים, והמשקל היבש 202 ק"ג.
המחיר: 44,990 ש"ח
בד.ל.ב מוטוספורט מצפים למספרים של כ-200 כלים בשנה, כשקהל היעד רחב מאוד – החל מרוכבים מתחילים, דרך רוכבים בוגרים שמחפשים אופנוע אווירה רגוע, ועד בעלי רישיון שיעשו קאמבק לאופנוע ורוכבים חדשים, כשאחד המאפיינים של אופנועי רויאל אנפילד הוא תג המחיר הנמוך יחסית לשוק הישראלי – מה שיחד עם הסגנון המיוחד עשוי למשוך רוכבים רבים.
לדעתנו בהחלט יש מקום בשוק הישראלי למותג כזה, שמציע חוויית רטרו במחירים נוחים, וכן את כל הסגנון והלייף סטייל שמסביב, ולכן אנו צופים לאופנועי רויאל אנפילד הצלחה בשוק הישראלי.
רוכבים: הילה פנלון, זוהר בן דרור, זוהר לוקסנבורג, בן אלפא, איליה מרגוליס, רן ארבל, נמרוד ארמן, אסף זומר
פרולוג; או – מה קשורה אמא עכשיו?
אצלנו במשפחה, בתור ילדים, ואני מנחש שאני לא לבד פה, דחפו לנו כל מיני בגדים ישנים. של אחים גדולים, של בני דודים, של הבן של השכנה. במקרים גרועים במיוחד סבתא התעקשה שהבגד שאבא שלי לבש כשהיה בן 6 ומסיבה לא ברורה עדיין קיים אצלה בארון, יתאים לי בול. לא הזיז לה שהוא לבש אותו לפני שכבשנו את הכותל ועכשיו סדאם חוסיין יורה עלינו טילים. סבתא השתמשה בדיוק באותו טיעון שחוק כמו אמא שלי במקרים אחרים, והסיבה היחידה שניצלתי מההשפלה הייתה בכלל מאבקי כוחות בין אמא לחמותה. גם היום בכל ביקור אצל סבתא אני צריך לדחות בנימוס הצעות לבגדים שאבא לבש בשנות ה-70, אבל סבתא בשלה עם אותו טיעון מאז ומתמיד: "זה עכשיו חזר למודה".
האמת היא שסבתא ואמא לא היו רחוקות מאוד מהאמת. אופנות מסוימות באמת חוזרות, ואני לא מדבר על חולצות הפלנל שלבשתי לתיכון. גם בשוק האופנועים אופנות מסוימות שעבר זמנן ונדמה היה שצללו למעמקי ההיסטוריה – חוזרות. מה חוזרות, זה כבר כמה שנים שהן דופקות את הקאמבק של החיים.
צילום ועריכת וידאו: בני דויטש
פנס עגול זה שיא המודה
פעם לאופנועים היו פנסים עגולים. זה כמעט לא שינה איזה אופנוע – אם היה לו פנס הוא היה עגול. בתחילת שנות ה-90 כבר צצו פתאום צורות שונות, ובפרוץ המילניום החדש פנסים גדולים ועגולים היו קיימים בעיקר במקרים חריגים למדי של אופנועים בסיסיים או דגמים מאוד ישנים, כמו סוזוקי GS500, שעוד המשיכו להיות מיוצרים. פנס עגול כבר לא ממש היה קול, הוא היה סמל למשהו מיושן. אפילו רבי המכר כמו המונסטר של דוקאטי או הספיד/סטריט טריפל של טריומף, שהפנס העגול היה סימן היכר שלהם, קיבלו בשנים האחרונות עדכון שקצת הפך אותם מודרני יותר. והיום? הדגמים הכי נמכרים של דוקאטי וטריומף באים עם פנס עגול של פעם. ולא, אלו לא המונסטר או הסטריט טריפל שבראש טבלת המכירות.
טוב, זה לא באמת רק הצורה של הפנס שמשנה, אלא שבמקום מסוים הפנס העגול הוא המכנה המשותף הנמוך ביותר של קטגוריה לא לחלוטין מוגדרת. אם אתם עוד משתמשים באסימון והוא טרם נפל, אז הכוונה היא לנישת אופנועי הרטרו.
בעשור האחרון אפשר להצביע על שתי קטגוריות עיקריות שפשוט התפוצצו ברמת הפופולריות ובהיצע. הראשונה תהיה אופנועי אדוונצ'ר. השנייה – רטרו. כל כך התפוצצו, שלקרוא לקטגוריה הזו נישה זה קצת כמו להגיד שיש כמה אנשים שמשחקים משחק שנקרא פוקימון-גו.
השיגעון לא נעצר רק באופנועים עצמם – מדובר בגל שכולל את כל מה שנלווה אליהם בתחום האביזרים, השיפורים והציוד לרוכב. תוך כמה שנים נולדה קטגוריה שלמה של אופנועים וכל מה שמסביבם, שהדבר העיקרי שמאפיין אותה הוא לייף סטייל, בדגש על הסטייל.
היצרנים השונים קלטו שהם יושבים על הגדר ורואים מול עיניהם קטגוריה חדשה שקמה מהרחוב, והבינו את הפוטנציאל העצום בה. זה לא שהם לחלוטין לא היו שם – לקוואסאקי למשל היה את ליין הזפיר כבר בתחילת שנות ה-90, ולכל יצרן יפני היה איזה מקורר אוויר גדול נפח, אבל האופנועים האלה היו מאוד בשוליים ולחלוטין לא משהו שיצר סביבו תעשיית ענק.
ארץ קטנה עם שפם ומלא אופנועי רטרו
למרות שישראל היא לא בדיוק איזו מעצמה דו-גלגלית בקרב השווקים האירופאיים, מבחינת היצע יצרנים ודגמים אין לנו בכלל במה להתבייש, ונישת אופנועי הרטרו לא שונה בכך. כשישבנו לתכנן בפעם הראשונה מבחן השוואתי לאופנועים מהסוג הזה, קצת היה קשה להחליט את מי בוחנים כנגד מי. על רובם רכבנו בנפרד, וברור היה לנו שלמרות הפנסים העגולים רוב האופנועים בקטגוריה די שונים אחד מהשני, ואפשר אפילו לחלק אותם לכמה תתי-קבוצות. זה עוד לפני שהזכרנו את פערי המחיר שיכולים להגיע לעלות של רכב משפחתי.
הדרך להתמודד עם הקושי הזה הייתה פשוטה ואלגנטית – פשוט לקחנו (כמעט) את כל מה שהיה זמין ויכול היה לענות על הקריטריון של אופנוע בנישת הרטרו. ברגע שנסגרה רשימת המשתתפים על שניים צצה בעיה אחרת – מי ירכב עליהם?
פה כבר נאלצנו לעשות משהו שאנחנו לא אוהבים לעשות ולהפעיל שיקול דעת. הדבר הקל לעשות זה לאסוף חבורה של רוכבים שיושבים על הטייפקאסט הקלאסי של היפסטרים מזוקנים, להוציא מזה כמה תמונות צבעוניות ולסגור את הבסטה. נשמע כמו רעיון מוצלח, רק שזה יהיה קל ופשטני מדי, מאחר והקטגוריה הזו מורכבת מאופנועים שונים שפונים לרוכבים שונים, ובכלל, הקהל האמיתי שרוכב על אופנועים כאלה הוא הרבה יותר מגוון ממה שסרטוני יוטיוב ערוכים היטב בפילטר סבנטיז רוצים שנחשוב.
עם תחושת השליחות והאחריות הזו, גייסנו קאסטה מכובדת ומגוונת של רוכבים. היו מנוסים יותר ופחות. רוכבי ספורט, מטיילים, צעירים יותר ו… צעירים פחות. רוכבים שכל הווייב הזה של הרטרו לא מדבר אליהם, וכאלה שעמוק בתוך הסצנה של הקאסטומים. הבנתם את הקטע.
סיים סיים, באט דיפרנט
היום הראשון למבחן, שעת צהריים מזיעה. בנקודת המפגש עומדים שמונה אופנועים. מולם שבעה רוכבים ורוכבת (זה היה בשלב מאוחר יחסית, הילה איחרה בשעה). אי אפשר להתעלם מההתרגשות באוויר. במבחנים של כמה אופנועים אני תמיד אוהב לראות מה קורה בפעם הראשונה שהאור הירוק ניתן והידיים נשלחות אל השולחן שעליו כל המפתחות מפוזרים. כולם תמיד ינסו להיראות הכי בנונשלנט בזמן שהם מתנפלים על מושא חרמנותם. ומה בחבורה הזו? איזה מפתח ייחטף ראשון? איזה יישאר עצוב על השולחן כמו הילד הזה שלא בחרו אותו לכדורגל ביסודי?
אני הגעתי על הב.מ.וו R nine T למפגש. בשלב הזה כבר ביליתי עם הבוקסר מקורר האוויר כמעט יום שלם, שבו הספקנו, זוגתי ואנוכי, להתאהב במכונה. רכבנו בשעת ערב לאורך החוף של תל-אביב אל נקודת תצפית קסומה ביפו שממנה ראינו את השמש יורדת על העיר הלבנה. לאחר מכן המשכנו לסיבוב דאווין ארוך בין בארים בשדרות היפות של העיר. מתגלגלים בקסדות פתוחות וחיוך של מיליון דולר. הבימר עם האקרפוביץ' פועם ומנגן תחתינו מעביר בדיוק את הוויברציות הנכונות לכל קולטן בגוף. יש לו מנוע בוקסר ענק בנפח 1,200 סמ"ק, אבל הוא לא חזק או מהיר מאוד. הוא בדיוק.
הניינטי משלב באופן קרוב למושלם אופי אנלוגי ממנוע הבוקסר מקורר האוויר האחרון של ב.מ.וו, עם תחושה של מוצר פרימיום מודרני בכל פינה. היופי הוא שהמודרניזציה לא פוגעת במאום בתחושה האותנטית שלו. אילנה ואני רכבנו יחד על הרבה אופנועים, אבל אני לא זוכר עוד אופנוע שגרם לנו להרגיש כל כך מיוחדים, ולהרגשה הזו היו שותפים כמעט כל הרוכבים במבחן. בן למשל, עמד בצומת דרכים לפני כשנה כשהתלבט בין רכישת R nine T לבין פרויקט בנייה מאפס של אופנוע ישן. הוא בחר באופציה השנייה, ולמרות שהוא לקראת סיום אחד הפרויקטים היותר מושקעים שנתקלנו בהם, הרכיבה על הבימר גרמה לו להטיל ספק בבחירה שלו. קסם של מכונה. מצד שני, כשאופנוע בסיסי למדי במונחי אופנועים מודרניים עולה 135 אלף שקלים – הכי הרבה פה בקבוצה ובפער משמעותי, אולי זו לא כזו חוכמה.
ב.מ.וו R nine T
מאחר וביליתי איתו כבר מספיק זמן, לא בער לי לשלוח יד אל המפתח של הב.מ.וו כמו לכל יתר הרוכבים. אני רציתי דווקא את המפתח של הרויאל אנפילד קונטיננטל GT, האופנוע הזול ביותר מהשמונה. מהסיבה הזו חשבתי גם שאהיה הראשון להסתכל לכיוון המפתח שלו, אבל הסתבר לי שזוהר ב' הקדים אותי. "יאללה, בוא נגמור עם זה עכשיו. מפה בטח יהיה רק שיפור". מילים קשות, ואני אפילו נעלב קצת בשביל האנפילד. בעצירה הראשונה להחלפה זוהר כבר נשמע אחרת. הקונטיננטל GT מזכיר לו ברוחו את האופנוע שרכב עליו בהודו, וזה מציף אותו בזיכרונות טובים מתקופה אחרת.
אם הבימר הרגיש כמו אופנוע מודרני ומתוחכם, האנפילד הוא תמונת הראי. למרות שזה אופנוע חדש מבחינת היצרן ההודי, התחושה היא של אופנוע פשוט של פעם. זה לא נאמר כתלונה, אלא כמחמאה. הרי זה לא שבאנפילד תכננו לבנות מתחרה לאיזה הונדה CBR500R. הרכיבה על הקונטיננטל מרגישה כמו הבסיס של האופנוענות, כשמקלפים ממנו את כל התחכום והקישוטים. תורידו מתלים טובים, מנוע חזק, פינוקים. תורידו את כל אלה ותשאירו את התחושה הבסיסית שכל אחד מאיתנו דמיין לפני הפעם הראשונה שעלה על אופנוע, וזו תמצית הרכיבה על האנפילד. אין מה ליפות את האמת, הקטע שלו לא מדבר אל הרבה רוכבים, אבל לרומנטיקנים, ואני ביניהם, הוא לא סתם מדבר. הוא כמו חבר ותיק שיושב ומעלה איתך סיפורים נוסטלגיים מהטיול אחרי הצבא. מין אופנוע שאתה מצפה לקבל אותו מהסוכנות עם ספר רכב, ערכת כלי עבודה ובירה.
רויאל אנפילד קונטיננטל GT (צילום: אסף רחמים)
הסילבר וייז של SWM האיטלקית עולה כמעט כמו האנפילד, ובמראה שלו הוא נאמן לסקרמבלרים של שנות ה-70 בדיוק באותה מידה שה-GT נאמן לקפה רייסרים של הסיקסטיז. האגזוזים הגבוהים, גלגל בקוטר "19 מלפנים, הישיבה – הכל משדר אופנוע שטח של פעם. יש לו גם את המנוע הנכון – 400 סמ"ק של סינגל מקורר אוויר ועם אופי קצת עצל שמרגיש בול בפוני. יש לו אח תאום לא זהה, לבוש בבגדים של קפה רייסר – הגראן מילאנו היה אמור להיות הנציג של SWM במבחן, אבל פנצ'ר בגלגל בנקודת ההתכנסות נתנה לסקרמבלר את ההזדמנות לעלות מהספסל. על פניו התחלה לא משהו, אלא שבדיעבד דווקא יצא טוב, כי הסילבר וייז הביא איתו משהו שונה מאוד מכל היתר.
הוא היחיד במבחן שבאמת אפשר לרכב עליו בשטח כמו על דו"ש. כמו נועד להיות אופנוע חווה אוסטרלית, כזו שמשתרעת על פני עשרות קילומטרים וצריך מדי פעם להגיע מצד לצד כדי לתקן איזו גדר או לאתר עדר סורר. קצת כמו האנפילד, הקטע שלו זה הקטע. לא איכות הרכיבה (היא סבירה) ולא ריגושים של מהירות (הוא לא מהיר ולא מרגש). אז החווה אוסטרלית, העיצוב איטלקי, ואני נזכר בכלל בפרו. שם, בטיול הגדול, לקחתי אופנוע עם אותו מנוע מבוסס הונדה XR400R לכמה ימים בדרך למאצ'ו פיצ'ו. כבישים, שבילים, מהר, לאט. עוצרים בכפרים, מצטלמים, מעשנים איזו קטנה וממשיכים. אבל במהות שלו ה-SWM הזה הוא כמו אותו הונדה מאז. כלי תחבורה פשוט ובסיסי שבכוחו ללוות אותך לחוויות שיצרבו לך בזיכרון. לזכותו גם ייאמר שבניגוד להונדה, שהיה מכוער כמו הלילה, הסילבר וייז חתיך ומלא בסטייל.
SWM סילבר וייז
כשמסתכלים על מרכז השדה של הקבוצה, הן מבחינת מחיר והן מבחינת נפח, עומדים ארבעה אופנועים שכביכול פונים למיינסטרים של הקטגוריה. אפשר לחלק אותם ביותר מדרך אחת לשני זוגות שבאים בגישה שונה. הדוקאטי סקרמבלר והימאהה XSR700 הם בעצם אופנועים מודרניים שהתחפשו לאופנועי רטרו. הדוקאטי אמנם עושה שימוש במנוע מקורר אוויר מהמונסטר 796, אבל זה הדבר היחיד שאפשר להגיד עליו שמרגיש מיושן. כל היתר זו חבילה עכשווית לגמרי. העיצוב שלו זו פרשנות מודרנית לסטייל של פעם, והוא גם מתנהג ומרגיש כמו אופנוע חדש שנבנה כדי לשחזר תחושות של 1962 ב-2016.
מהבחינה הזו, ה-XSR הלך צעד אחד נוסף קדימה. במקרה של היפני כבר מדובר באופנוע חדש לחלוטין שעטה תחפושת, שהרי מדובר ב-MT-07 עם קצת דקורציה. בניגוד לדוקאטי, יש בימאהה כמה 'נקודות עיצוביות' שנראות פחות אותנטיות, כמו למשל הרדיאטור הכסוף והבולט שקצת גורם לכל המסביב להיראות אמיתי כמו שפם מודבק. גם כשרוכבים עליו אי אפשר להתעלם מזה שהוא לא מרגיש בשום צורה כמו אופנוע 'של פעם'. אין לו את הוויברציות, לא את הצליל, הוא קל לרכיבה באופן חריג, והמנוע שלו מרגיש כמו שהייתם מצפים ממנוע שתוכנן בעשור השני של המאה ה-21. זה לא בהכרח רע, הוא כנראה הכי מהיר מבין כולם, ולמען האמת סביר שידבר אל יותר רוכבים צעירים מאשר הגוצי או ה-W800. הוא גם עולה לווילי בשלישי, כשכמעט כל היתר פה לא יעלו לווילי גם אם הקראנק שלהם היה תלוי בכך, כך ש'לא כיף' זה לא בדיוק משהו שאפשר לומר עליו, להפך. זה פשוט שהוא מרגיש אחרת מאיך שהוא נראה, וזה קשור למילה השנויה במחלוקת 'אופי'.
ימאהה XSR700
אופי זו התחושה החמקמקה הזו שקשה להסביר אותה במילים, אבל מרגישים אותה דרך התחת, הידיים, הרגליים ואפילו הלב. כשהילה רכבה על ה-XSR היא התלוננה על זה שאין לו אופי וברכיבה עליו הוא באמת מרגיש חשמלי למדי, בטח ביחס לכל היתר. המוטו גוצי V7 II הוא בדיוק ההפך מהימאהה בהיבט הזה. המנוע שלו איטי, עובד באופן שמרגיש פחות סדור, כאילו מדי פעם תוקע גרעפס ומפספס איזו פעימת כח. התפעול שלו קל, אבל באופן שונה מזה של הימאהה. בעוד ה-XSR מרגיש קל וקליל כמו קטנוע, הגוצי מרגיש כבד ועצל, ועם זאת פשוט ביותר לתפעול והזזה.
מבחינה מסוימת הוא מרגיש בדיוק כמו שמצפים ממנו להרגיש כשמסתכלים עליו לראשונה. יש לו כריזמה ואופי ונוכחות שקטה אבל כובשת. להגיד שהוא מרגש יהיה להיסחף, אבל הוא מכווץ ומרפה מהלב באופן ייחודי למדי. זה אפילו חמוד שבפיאג'ו החליטו לתת למנוע הווי-טווין הרוחבי מקורר האוויר והארכאי למדי נגיעה של 2016 עם מערכת ABS ומעין בקרת החלקה שנורת החיווי שלה על לוח השעונים נראית כאילו יצאה ממופע שנות השבעים. רק שבמובן מסוים הגוצי הוא מין בולדוג צרפתי. כולם חושבים שהוא חמוד, אבל רק מעטים ירצו להיות ממש בעלים של כזה. איליה, הבעלים של הדוקאטי סקרמבלר שבמבחן, התלבט בין שניהם לפני שבחר באיטלקי מבולוניה על פני זה ממנדלו די לאריו. אחרי שיצא לו לרכב גם על ה-V7, הוא ירד מחויך. שאלתי אותו אם הוא כל כך אהב את הגוצי, והוא ענה שהוא חמוד, אבל זה לא העניין. הוא פשוט שמח על הבחירה שעשה.
מוטוגוצי V7
הקוואסאקי W800 ניגש לבמה כביכול מאותה פינה של הגוצי. בשיווי משקל בין חדש לישן הוא נמצא מאוד שמאלה על הסקאלה לכיוון הפרה-היסטורי. זה מתחיל באיך שהוא נראה. כאילו יצא מספר של חסמבה או סצנה באסקימו לימון, במיוחד בשחור שישר הופך את הרוכב עליו לפושטק. ועדיין, למרות בלם התוף מאחור והמראה שמכין את המוח לחוויה אותנטית אסלית של פעם, ברגע שמכניסים לראשון משהו מרגיש קצת מוזר, אפילו טיפה חלבי. יש ויברציות, אבל הן עדינות. המנוע לא מייצר תחושת מומנט כמו בגוצי, אבל האופנוע זז. הכל מאוד פשוט ורגוע ונינוח. אפילו טיפה יותר מדי.
בעוד הגוצי מביא את עצמו לחזית בתור החוויה עצמה, קצת כמו הסקרמבלר של דוקאטי, הקוואסאקי, שמרגיש הכי מיושן מבין הארבעה הללו, דווקא מזכיר באופיו את ה-XSR, המודרני מבין השמונה. בניגוד לשני האיטלקים, ה-W800 לא מעמיד עצמו במרכז הזרקורים. מבחינתו החוויה של הרכיבה מגיעה מהרכיבה יחד – רוכב ומכונה. הוא רק שותף לדרך. מהבחינה הזו האופנועים האלה כאילו קיבלו קצת מאופי הסביבה שבה נולדו.
קוואסאקי W800
יוצא הדופן בחבורה הוא ההארלי-דיווידסון ספורטסטר 1200. מלכתחילה נספר שבכלל רצינו את אחיו הקטן, הספורטסטר 883, שהוא האופנוע הזול והבסיסי ביותר שנותן כרטיס כניסה אמיתי למשפחת הארלי, ויסלחו לנו בעלי ההארלי סטריט 750. לצערנו, הספורטסטר הקטן לא היה זמין, וכך נכנס למבחן מתמודד נוסף שלא מחזיר עודף משטר של 100 אלף שקל.
במחשבה ראשונה, לא ברור מה יש לו לחפש לאמריקאי הזה עם כל אופנועי הרטרו (והפסאודו רטרו) שעומדים סביבו. הם קפה רייסרים, סקרמבלרים וסתם אופנועי UJM מאירופה ויפן, והוא בכלל קרוזר אמריקאי גדול ויקר. במחשבה שנייה, הוא האמא של הרטרו. רטרו אמריקאי. בתכל'ס, הספורטסטר הוא הגרסה הדו-גלגלית למכוניות אמריקאיות ענקיות וארוכות של לפני משבר הנפט הראשון. המנוע שלו מודרני יחסית במונחי הארלי, ועדיין מדובר במנוע שלא השתנה המון מאז התקופה שבוני טיילר שלטה במצעד הפזמונים.
אל תתנו למפתח הקרבה המתוחכם להטעות אתכם, וגם לא לבתי המתגים האלגנטיים והמודרניים למראה. המכונה הזו היא פורטל לתקופה שבה היה מותר לעשן במטוסים, להטריד מינית דיילות, ובאופן כללי אידיאל הגבריות נבנה סביב דמות שרכבה על סוס ופרסמה סיגריות של מרלבורו. הישיבה עליו, הצליל שלו, הרטט מהמנוע מקורר האוויר האדיר שעובד בקצב של על-הזין-שלי-שש-עשרה-אלף-סל"ד, הכל מתחבר לחוויית רכיבה רוחנית, קדמונית אפילו, רק בלי החרא של קידום הצתה עם פלטינות.
הארלי-דיווידסון ספורטסטר 1200
אותה קלישאה וגישה כל כך שונה
הג'ירפות (אלה מהזאפה, לא מהספארי), טבעו בשיר 'וואו' ביטוי שהפך מאוד אהוב על עיתונאי רכב ישראלים בכל פעם שהם נאלצו להסביר איך מרגישים אופנועים שנולדו למטרה דומה אך המהנדסים שלהם ניגשו למלאכה בגישה וזווית ראיה שונות. הקלישאה שחוקה אומנם, אבל "אותו מקרר וגישה כל כך שונה" זו אחלה דרך לתאר את השמינייה הזו.
לכל שמונת האופנועים שעליהם רכבנו יש מכנה משותף, וזה לא באמת רק הפנס העגול. הקטע שלהם זה הסטייל שלהם. אף אחד לא בא להמם את הרוכב בביצועים מרטיבי עיניים ותחתונים. אף אחד מהם גם לא נועד למכור פנטזיה של חציית מדבריות או מסע חוצה אירופה בזוג עם שלל מטען ופינוקים למכביר. הם כולם אופנועים שיכולים להיות טובים באותה מידה בתור אופנוע יומיומי או אופנוע לסופ"ש או גם וגם. הם בעיקר שמים דגש על הפשטות שבחוויית הרכיבה, סוג של חזרה למקורות. תמצית האופנוענות אם תרצו, לפני שהלבישו עליה תתי-נישות וסיסמאות מרקטינג שמקטלגות את המכונה והרוכב עליה ומה הוא אמור לחוש או לאן הוא אמור לרכב. זה, אם תרצו, הקטע של המקרר.
החלק של הגישה השונה ברור יותר. הרי מלכתחילה לא התייחסנו למבחן הזה כאל מבחן השוואתי קלאסי שבו יש מנצחים ומפסידים. לעזאזל, יש פה אופנועים שעולים החל מ-38 אלף שקלים ועד 135 אלף שקלים, דרך כל מה שבאמצע. חלקם אופנועים מודרניים לגמרי שעטו על עצמם מסכות יפות וחלקם מרגישים כמו הדלוריאן של האופנועים, מכונות זמן שעובדות רק אחורה.
להסתכל על האופנועים האלה דרך הפריזמה שמפרקת למתלים, בלמים, מנוע ושימושיות יהיה רלוונטי כמו לנסות לתאר אופי של בני אדם לפי המאפיינים הפיזיים שלהם. אף אחד לא באמת חשב שהב.מ.וו והאנפילד ייהנו מאותן איכויות, אבל הם מלכתחילה לא פונים לאותו קהל. גם הימאהה והדוקאטי, או הקוואסאקי והגוצי, שכביכול יושבים ממש על אותה משבצת, נבדלים זה מזה בחוויה שהם מביאים בצורה כזו שקשה יהיה להתלבט ביניהם. לרוב האנשים יספיקו עשר דקות על כל אחד מהם כדי לזהות את תכונות האופי שלהם ולהחליט למה הם מתחברים יותר, ואנחנו חותמים לכם שלאיכות הבלמים או הנוחות במושב יהיה משקל מאוד נמוך בבחירה.
במקום מסוים, אופנת הרטרו שכביכול פורטת על מיתרי העבר, הביאה איתה דווקא חידושים ששוק האופנועים לא ראה כבר הרבה שנים. החזרה לאופנוענות בסיסית, פשוטה, לעתים גם זולה. אופנוענות מגניבה ולא מפחידה, שפונה לרוכבים צעירים וזקנים באותה מידה, לגברים ולנשים, לרוכבים עם כסף ולרוכבים בלי שקל על התחת. אופנוענות שבה הכל הולך, ושרוח לא מנגנת כינור שני לגשמיות. או אם לצטט את אחד הסלוגנים המוצלחים אי פעם בעולם האופנועים – Let the good times roll.
* * * * *
תודה לעומרי זומר ולאילנה על העזרה בהפקת המבחן.
תודה לאיליה מרגוליס על הדוקאטי סקרמבלר הפרטי שלו (היבואן המקומי סירב למסור כלי למבחן).
תודה לאבי צ'יפרוט על ה-W800 לצילומים.
תודה לכל הרוכבים שהשתתפו בהפקה.
תודה מיוחדת לאופיר יונה צלם הסטילס על הצילומים המופלאים.
אם אתם רוכבים עכשיו על ג'וימקס לבן או משהו דומה, כזה שגם אתם לא מצליחים לזהות ביציאה מיד אליהו – תמכרו אותו. אם גם לכם נמאס לעמוד ברמזור עם קטנוע זהה לזה שמימינכם וגם לזה שמשמאלכם, וכולכם נראים דומים כמו פסי מעבר החצייה מתחתיכם, יש לנו פתרון שיהפוך אתכם לייחודים. ייחודיות במחיר של קטנוע 400 סמ"ק.
עוד לא מכרתם? אנחנו מקווים שעד סוף הטקסט יהיו לכם מספיק סיבות לעשות את זה.
רויאל אנפילד קונטיננטל GT
אם רטרו זה הקטע שלכם, אז אנפילד הוא ממש לא בשבילכם. כאן לא מדובר ברטרו מפונק דמוי W800 או R nine T. כאן מדובר על הדבר האמיתי. אופנוע חדש בן 50 שנה. מודל 1964 שנת ייצור 2015. האנפילד הוא לא רק פוזה, אלא הארד-קור למכורים. אנפילד מייצרת בראש ובראשונה עבור הקהל ההודי המקומי – חקלאים, בעלי מלאכה זעירה המשתכרים כ-5$ ליום וזקוקים לתחבורה בסיסית. בסיסית במונחים של העולם השלישי ולא של סטודנט באוניברסיטת ת"א. כאן זה מועדון הקיטקט של עולם הרטרו. האם אתם מסוגלים לזה?
הכתר המלכותי
הסיפור של אנפילד מתחיל באנגליה בימים בהם בריטניה הייתה 'האימפריה בה השמש לא שוקעת לעולם'. אנפילד התחילה כיצרנית נשק ב-1812, משם עברה לייצר אופניים, ובהמשך הייתה לאחת מראשונות יצרניות האופנועים בעולם. ב-1901 הציגה את האופנוע הראשון מתוצרתה. אגב, התואר המלכותי הצמוד לשמה הוא תואר רשמי שהתקבל מהכתר הבריטי.
בשנת 1955 זוכה חברת רויאל אנפילד במכרז של הממשלה ההודית לספק אופנועים לכוחות המזוינים. תנאי במכרז היה שהאופנוע יורכב בהודו, ולכן האופנועים המפורקים נשלחים להודו, שם הם מורכבים. במהלך העשור שלאחר מכן נמכרים גם קווי הייצור עד כי ההודים יכולים לייצר את האופנוע בעצמם.
במקביל, רויאל אנפילד הבריטית, כמו כל תעשיית האופנועים הבריטית, צועדת לעבר האבדון. המשבר בתעשיות המסורתיות בבריטניה, יחסי עבודה בלתי אפשריים והתחרות עם יפן, כל אלו שולחים את רויאל אנפילד אל סופה, ובשנת 1970 סוגר היצרן את שעריו. בינתיים בהודו ממשיכים לייצר את האופנוע על בסיס המנוע והטכנולוגיה הישנה. לשוק ההודי הזקוק לתחבורה זולה, בסיסית ואמינה, כזו שניתן לתחזק גם בכפר ההררי בצפון המרוחק, אין כל סיבה לעדכן או לשנות את המתכון הבסיסי. כל שינוי רק ייקר את המוצר, יפגע באמינות וייצור מורכבות נוספת. ככל שחולפות השנים המוצר המקורי מתאים יותר ויותר לשוק המקומי.
לא רטרו, הדבר האמיתי
בשנת 1985, בטוויסט שרק ההיסטוריה יכולה להמציא, מתחילה היצרנית ההודית לייצא את האופנועים לבריטניה. סוג של סגירת מעגל. לשם כך נדרשות מספר התאמת לרגולציה האירופאית, וכן שינויים המאפשרים שיווק גם לשאר העולם ובעיקר לארה"ב. כמובן שהאופנועים המיועדים לייצוא יקרים בהרבה מהתוצרת המקומית. ב-1995 נרכשות גם הזכויות לשימוש בשם המקורי, על מנת לחזק את השיווק בשווקי הייצוא. השם המלכותי 'רויאל אנפילד' חוזר לעטר את מיכל הדלק.
דם ענבים
הקונטיננטל המקורי הוצג לפני 50 שנה. הנוכחי הוא ניסיון להציע קפה רייסר ספורטיבי המשחזר את תהילת העבר, או בעצם מציע לכם את העבר עצמו.
רויאל אנפילד מתגאה במרכיבים המודרניים של הקונטיננטל GT. המנוע, שהוגדל מ-500 ל-535 סמ"ק, הוא האנפילד החזק ביותר בייצור (נקודה שעוד נחזור אליה). במקום השלדה הסטנדרטית של הבולט תקבלו כאן שלדה ספורטיבית של הריס (אם השם הריס אומר לכם משהו כנראה שנולדתם לפני 1970, ואם נולדתם אחרי אתם בטח יודעים לשאול את גוגל), דיסק קדמי יחיד עם קליפר כפול בוכנות! (הגאווה במקור) של ברמבו, ובולמים אחוריים בעלי שיכוך מתכוונן של פאיולי. אני יכול לחשוב על כמה יצרנים אירופאים שהיו מתגאים ברשימה הזו, אי-שם בשנות השבעים. בימינו התוצאה היא קפה רייסר אותנטי, מהסוג שהיו בונים בבריטניה אי-שם בשנות השישים.
1964 ב-2015
כאן ועכשיו
על המדרכה ברח' המסגר הקונטי נראה נפלא. כל כך רטרו, עד שלרגע אפשר לשכוח שמדובר בדבר האמיתי. הצילינדר האנך לבלוק משחזר את ימי הסינגלים הבריטיים, מיכל פח אמיתי מעל המנוע, פנס עגול עם צמד שעוני מהירות וסל"ד, שניהם מכאניים, אגזוז כרום נמוך וארוך וידיות כידון המשוכות לאחור. רק הצהוב הבוהק בו צבועים הבולמים האחוריים הוא הרמז היחיד שהשנה היא 2015. כיסוי מושב אחורי משלים את מראה הרייסר ואפשר לצאת לדרך.
בעולם בו אופנועים נעים על חשמל, הקונטי הוא מאובן פרה-היסטורי חי. היציאה לדרך מידית. לא תבזבזו זמן על התאמת מצבי מצערת, אין הספק שצריך לבחור, לא כוונון של בקרת החלקה, על אלקטרוניקה במתלים אין מה לדבר, ואין חשש לווילי לא רצוני גם ללא מערכת בקרת זינוק. כן יש מתנע חשמלי, לצד רגלית התנעה לגיבוי.
לחיצה על המתנע שולחת את הבוכנה היחידה לדרכה הארוכה. ארוכה מאוד. מהלך הבוכנה של המנוע בן 535 הסמ"ק זהה למהלך הבוכנה של מנוע ה-800 של הסוזוקי ביג, הסינגל הגדול שיוצר אי-פעם. בסל"ד סרק נדמה שהאופנוע עומד להיכבות, אבל הבוכנה שרק יצאה לדרכה מפגינה נחישות מרשימה. היא עושה את דרכה מטה בסבלנות, ומשם תחזור, תעלה למעלה, ושוב תרד עד שתעלה שוב אל הניצוץ שיפיח רוח חיים בתערובת. אם אתם רגילים לאופנוע מודרני, סביר שתישברו קודם ותוסיפו גז אינסטינקטיבי למנוע מהמנוע להיכבות.
לוקח ת'זמן, כמו בהודו
ישיבה על האופנוע מבהירה מיד שני דברים. השני נוכח מאוד, מטריד ואפילו מציק, אבל נתחיל בראשון. האופנוע קטן ונמוך, הרגליים מוצאות את הרצפה בקלות יתרה, ויחד עם המשקל הקליל האופנוע יהיה בן לוויה נאמן לרוכבים מתחילים או לרוכבות מתחילות. תנוחת הישיבה לקוחה מעידן אחר. הרגליות ממוקמות תחת המושב, אך מראש ההיגוי המרוחק נמתח כידון משוך אחורה בחדות, כך שפשוט תצטרכו להישען על המיכל.
הדבר השני הוא נוכחות המנוע. אי אפשר להתעלם ממנו. האגזוז היחיד משמיע צליל צרוד נעים לאוזן. גם בעמידה במקום האופנוע משדר ויברציה קלה המזכירה את קיומו, תדר העובר דרך הרגליות, הידיות ואפילו המושב, מרעיד קלות את גופכם.
מסע בזמן
הקלישאה החבוטה 'מסע בזמן' מקבלת כאן משמעות אחרת, מילולית ממש. כל נסיעה תדרוש מכם זמן. אם תלחצו חזק, האופנוע יתאמץ ויצליח להביא את המחוג ל-140 קמ"ש. האופנוע כן – אתם לא. בסל"ד גבוה האופנוע הזה ישקשק את עצמותיכם, הרעידות יטפסו דרך הרגליות עד לבית החזה ויהפכו את ריאותיכם לתיבת תהודה, מהידיות יטפסו ויברציות שיעשו מהצוואר שלכם מטולטלת, והמושב ישמש כבלנדר לאיבריכם הפנימיים. ב-120 הרעידות מורגשות, נוכחות ונסבלות לפרקי זמן קצרים. ב-90 אתם והוויברציות תסתדרו.
חפשו את הווייב, לא את הביצועים
29 סוסים בסך הכול מספק המנוע. 29.1 אם לדייק. תוספת של 7 סוסים שלמים בהשוואה למנוע הבולט ממנו צמח הקונטי. כוח לא תמצאו כאן, וכדי להאיץ תצטרכו לעבוד קשה על תיבת ההילוכים. עקיפה דורשת תכנון, ומשב רוח אקראי של אוטובוס יכול לקזז 5-7 קמ"ש מהמהירות שטרחתם לאסוף. המאבק לאסוף ולשמור מהירות מהנה, ולפעמים אף מתגמל בעקיפה של איסוזו D-MAX המושכת אחריה ענן שחור.
אפשרות אחרת היא לזרום עם האופי של האנפילד. לתת לחיים המודרניים להתנהל במרוץ המטורף של המסלול המהיר, להישאר בכביש הישן ולקחת את הזמן לעצמכם. להאט מעט, ליהנות מהמבטים הנשלחים לעברכם, לחייך בחזרה לעבר בוהן מונפת. לגלות שכולם מגיעים לרמזור בדיוק באותו זמן, רק שאתם פשוט תעשו את הכניסה שלכם ביותר סטייל. אם תרצו לרכב מהר תצטרכו את עזרת התיבה. מעבר ל-4,000 סל"ד המנוע ממשיך למשוך, אבל יותר ויותר קשה לצבור מהירות.
אם תבחרו באופציה המהירה תמצאו לשמאלכם תיבת הילוכים נוחה ומדויקת לתפעול. העברת ההילוכים ארוכה, אבל מלבד זאת מדובר בתיבה נוחה לתפעול. אם לא הייתי חושש לזרות מלח על פצעי עבר הייתי משתמש בתואר 'יפנית', כמעט. ההילוך השישי יכול לשמש כפלס – כאשר תגיעו לשיפוע, גם כזה הנסתר מהעין, תרגישו אותו היטב.
ים של סטייל
כמיטב מסורת שנות השישים המוקדמות, החישוקים מגיעים בקוטר אחיד – "18 מלפנים ומאחור. קוטר המעדיף יציבות על פני זריזות. האופנוע יעניק ביטחון בקו ישר ובפניות ארוכות, אבל היגוי במצמוץ זה לא הקטע של האופנוע הזה. כל עוד מבינים את המגבלות (והאספלט טוב), האופנוע ישתף פעולה ויזרום גם בכבישים מקורזלים, יזהיר כאשר מתקרבים למגבלות, והמתלים ישדרו סימני דאגה מדודים כאשר תתחילו ללחוץ את האופנוע למגבלותיו. ניתן להוציא ביצועים טובים מהאופנוע כל עוד דואגים לשמור על זרימה וקצב, אבל אל תסמכו על המנוע – הוא לא יוציא אתכם מפניות, וגם הבלם הקדמי לא ישתול אתכם במקום, אבל הניהוג הקליל והמדויק ועזרו לכם לשמור על קצב ולזרום, כל עוד תשמרו על מומנטום.
אנפילד גאים בבולם האחורי בעל שליטה על עומס הקפיץ, אבל אנחנו פחות הבנו למה. כל עוד האספלט איכותי המתלה מצליח להצמיד את הגלגל לכביש ולשמור אותו במקומו. הוא עושה זאת בעיקר בזכות קשיחות מובנית. אבל כאשר מתקדמים ועוברים לדרגת קושי 'מע"צ למתקדמים', הבולם מתקשה לשמור על הצמדה לכביש, בעיקר בשל אותה קשיחות. במעבר על מהמורות, שפות אספלט חדות ושאר מוקשים, האופנוע יתנתק מהאספלט ויבעט ברוכב. אם תרכבו עם פה פתוח יש סיכוי שתאבדו את הלשון.
נו, פרסמתם כבר את הג'וימקס ביד 2?
כשאנשים היו מברזל
אם הגעתם עד לכאן מבלי להכניס את האיקסמקס שלכם ליד 2, אולי הפסקה הבאה תשכנע אתכם. הקונטיננטל GT יקבל בראש גם מ-ER500 חבוט, אבל לאופנוע הזה שתי תכונות שקשה מאוד למצוא. הראשונה נדירה בכל היבט ואת השנייה אי אפשר למצוא ב-40 אלף שקל. לאופנוע הזה אוקיינוס של אופי ותועפות של סטייל.
בימים בהם אופנועים מתוכננים על ידי מחשב, אופי היא תכונה הולכת ונעלמת (לפחות עד שיתכנתו אופי). לאופנוע הזה יש צדדים מרגיזים, מלהיבים, משמחים ומתסכלים, אבל אפשר לנהל איתו מערכת יחסים. אפשר להתחנן אליו, להתחנף אליו, לדבר איתו ולכעוס עליו, כל מה שלא תמצאו את עצמכם עושים עם אופנוע מודרני.
