מה טים קולמן חושב על ישראל, ולמה הוא לא מפחד לתייג את ישראל בפוסטים ברשתות החברתיות בזמן שהותו כאן בארץ?
רוכב הטריאל וההארד־אנדורו טים קולמן ביקר בישראל בפעם השנייה, לסדרת הדרכות ופעילויות עם ריידרס פור ריידרס הביקור הפעם היה מגוון מאוד, וכלל הדרכות אדוונצ'ר לרוכבי טריומף ולרוכבי ההתאחדות, הדרכת טריאל, טיול מודרך לנחל אמציהו עם מועדון CFMOTO, וגם הדרכת כלים חשמליים של טלריה.
בסיום הביקור ישבנו איתו לשיחת עומק עליו, על ישראל, וכמובן על הביקור המוצלח.
פול טארס, רוכב הטריאל והאקסטרים-אנדורו הספרדי המוכשר, שבעבר היה אלוף עולם והתפרסם בשנים האחרונות בזכות סדרת הסרטים 'Seeker' – שבהם הוא מבצע ביצועי קצה עם ימאהה טנרה 700 – התחבר לישראל באופן מיוחד, דרך Riders for Riders כמובן. טארס ביקר בישראל פעמים רבות – גם להדרכות רכיבה עם ריידרס פור ריידרס – כולל הדרכה לשוטרי יחידת 'יואב' בדרום הארץ – וגם למרוצים כאלה ואחרים.
בימים האחרונים טארס ביקר בארץ שוב, אך מסיבה אחרת לגמרי: טארס הגיע לישראל עם צוותו כדי לעשור סיור לוקיישנים לקראת הסרט השלישי שהוא מפיק – Seeker 3 – שיצולם כולו בישראל במהלך חודש נובמבר. בנוסף, פול טארס, יחד עם Riders for Riders, איסתא ספורט ו-Desert Road ישיקו בקרוב תכנית טיולים בישראל על גבי ימאהה טנרה 700 – המיועדת לתיירים מחו"ל וגם לישראלים.
ישבנו עם פול טארס, שהוא איש שיחה נעים, לשיחה על החיבור לישראל, על הדרכות הרכיבה בישראל – גם לשוטרים, על איתמר ודור מריידרס פור ריידרס, על הימאהה טנרה 700 שלו, על סדרת סרטי Seeker ועל הסרט השלישי שיצולם כולו בישראל, ועל הטיולים שהוא מתכנן בישראל.
צפו בווידאו – פול טארס בראיון (כתוביות בעברית):
ביטוח החובה לדו-גלגלי הוא אחד הנושאים המורכבים והנפיצים שיש, והוא מלא כשלים ועיוותים. ישבנו עם גיא רדר, סוכן ביטוח ורוכב, ושוחחנו איתו באופן מקיף על ביטוח חובה לדו-גלגלי – החל מחוק הפלת"ד ואבנ"ר, דרך הרפורמות וההפרטה לחברות הפרטיות, על הפול והשליחה באופן גורף אליו של כל הדו-גלגלי, על 'הסיכון הטהור', על כפל ביטוחים לרוכב, על הסכם החציה, על ביטוח בהשתתפות עצמית וביטוח 'עסקי', ועל נושאים נוספים הקשורים לביטוח החובה לדו-גלגלי.
ראיון שכל רוכב חייב לשמוע כדי להבין את המשמעויות של ביטוח החובה שאנו רוכשים בכל שנה, למשל – למה לא כדאי לרכוש ביטוח מוזל עם השתתפות עצמית.
קבוצת Riders for Riders של דור שוורץ ואיתמר ציפורי הוקמה ב-2017, ומאז הספיקה להטיס ארצה את צמרת רוכבי האנדורו העולמית, להפיק מרוצי סופר-אנדורו, להביא את אליפויות העולם בסופר-אנדורו ובהארד-אנדורו לישראל כסבבים מן המניין, וגם לפרוץ את תקרת הזכוכית של תחום האנדורו ולהביא את הספורט המוטורי למכבייה – לב המיינסטרים.
שוחחנו עם איתמר ציפורי על החזון, על הביצועים, על החיים האישיים, על ציונות וערכים, וגם על העתיד והפעילויות המתוכננות.
הונדה אופנועים נמצאת בתקופת פריחה חסרת תקדים בישראל. מסביב 1,000 כלים בשנה לפני שנים ספורות, המותג התחזק וטיפס בהדרגה ל-3,000 כלים בשנת 2021, כשבשנת 2022 צפויה החברה לעבור את רף 4,000 האופנועים והקטנועים.
הגידול הזה נובע גם מליין כלים רחב מאוד ברוב הסגמנטים, מאופנועים איכותיים בטכנולוגיה מתקדמת, מלהיטי מכירות כמו X-ADV750, סדרת הפורצה ו-CB500X, וגם מאסטרטגיה ארוכת טווח של ההנהלה, שבונה את התשתית לגידול במשך שנים.
שוחחנו שיחה פתוחה עם אורן בננו, מנכ"ל הונדה אופנועים ישראל, על הגידול במכירות, על הפעילויות התומכות כמו השירות והסוכנים, על הונדה העולמית, על ה-X-ADV, על גיר ה-DCT והטכנולוגיה של הונדה, על ספורט מוטורי ועל כלים חשמליים, וגם על העתיד הדו-גלגלי בישראל
במכביה ה-21, שתיפתח ב-12.7.22, יתקיימו לראשונה תחרויות ספורט מוטורי – אנדורו ומוטוקרוס – הפעם כענף פיילוט, אולם החל מהמכביה ה-22 ספורט מוטורי יהיה ענף בלתי נפרד ממגוון ענפי הספורט של המכביה, ובתחרויות הספורט המוטורי ישתתפו רוכבים יהודים מכל רחבי העולם.
אי אפשר להפריז בחשיבות של העניין, שכן המכביה היא אירוע הספורט השני בגודלו בעולם, ולתחרויות ספורט מוטורי באירוע בסדר גודל שכזה יש יתרון כפול: גם חשיפה בסדר גודל עולמי, וגם לגיטימציה והכנסה למרכז הבמה של ענף ספורט שנחשב במקומות רבים כאיזוטרי.
האחראים להישג הזה הם אנשי Riders for Riders – איתמר ציפורי ודור שוורץ, וכמובן מנהלי המכביה ומקבלי ההחלטות, שהגיעו עם ראש פתוח, הבינו את הפוטנציאל הקיים בספורט מוטורי, ואחרי שהבינו את המשמעויות הלכו על זה בכל הכוח. הקרקע כמובן הוכנה היטב בתחרויות הסופר-אנדורו בארנה בירושלים, וכן במינוס 400 בים המלח – שהיה הסבב הפותח של אליפות העולם באנדורו. העבודה המשותפת של אנשי Riders for Riders עם אנשי המכביה החלה כבר לפני כשנה וחצי, כשהמטרה הייתה לייצר ענף חדש במכביה, ומכאן והלאה לקדם את הענף בכל העולם, כשהמכביה היא הפלטפורמה האידאלית לכך. ואכן, ענף חדש הוקם במכביה – ספורט מוטורי – וכאמור לא ניתן להפריז בחשיבות העניין.
במכביה הקרובה תתקיים תחרות אנדורו במסלול אשר יוקם במיוחד בפארק הלאומי ברמת-גן, וישתתפו בו רוכבים מהארץ לצד רוכבים מובילים מחו"ל כמו פול טארס. בנוסף, תתקיים במסלול וינגייט תחרות מוטוקרוס בהשתתפות רוכבים רבים. גם באנדורו וגם במוטוקרוס יהיו קטגוריות רבות – ובכלל זה קטגוריות ילדים בגילים שונים. הפעם במכביה ה-21 שתי התחרויות יתקיימו כפיילוט, והחל מהמכביה ה-22 שתתקיים בעוד 3 שנים שני הענפים הללו יהיו ענפים מלאים במשחקי המכביה, כחלק בלתי נפרד משאר הענפים.
ישבנו עם רואי הסינג, מנכ"ל המכביה, כדי להבין ישירות ממנו את החזון והביצוע, כמו גם על התכניות לעתיד.
אנחנו יושבים בחדר הישיבות של מרכז השליטה של אגף התנועה בבית-דגן, ונראה שכולם עושים לו שם כבוד. בכל זאת, 8 שנים שהוא משמש כמפקד סיירת האופנועים הארצית של אגף התנועה במשטרת ישראל, ואת סנ"צ ערד זיתוני כולם מכירים באגף התנועה. הוא אופנוען בעצמו, והוא מגיע ממשפחה של אופנוענים. "אבי ז"ל היה מורה לנהיגה, רישיון נהיגה יש לי מגיל 16 וגדלתי עם הקטגוריות. גם בבית, כל המשפחה רוכבים – הילדים, אפילו אשתי רוכבת בתחום העיר תל-אביב", הוא אומר, ומוסיף: "לכן, כל תאונה שעליה אני שומע או מקבל מידע מקפיצה לי את הלב". את העבודה שלו בסיירת האופנועים הארצית הוא רואה כשליחות אמיתית.
נתחיל בהצגה של הסיירת הארצית, למי היא שייכת? מה עיקר הפעילות שלה?
"הסיירת הארצית גדלה מאוד בשנים האחרונות ומונה כיום כ-120 שוטרים ו-140 מתנדבים, שכולם רוכבים על אופנועים, מכירים, מבינים, נושמים את הכביש, ויודעים מה המגבלות. היחידה הקימה צוותי חשיבה כדי שיתנו את הזווית ונקודת המבט של הרוכב עצמו, והמון ידע שרכשנו מול מה אנחנו צריכים לעשות ולהתמודד.
חוץ מהמטה, שמונה כ-14 שוטרים, היתר כולם רוכבים. אנחנו לוקחים גם את המפקדים, ראשי הצוותים וקציני היחידות על-מנת שיבינו את העולם הזה, את התחושות של הרוכב, מול מה צריך להתמודד".
מה הפעילות העיקרית של היחידה?
"היחידה נמצאת בפריסה ארצית, זאת אומרת שאין לנו אחריות טריטוריאלית, אבל מתוקף זה שאנו כפופים לראש אגף התנועה, ניצב אלון אריה, שרואה גם בכל מה שקשור בדו-גלגלי, הוא נותן לזה המון קשב כי אנחנו בעצם, על בסיס שבועי, עושים הערכות מצב, רואים מה קורה, מה ההשפעה, אילו תאונות, איזה קטגוריות, מי האוכלוסיות שנפגעות, ועל-פי כל ההערכות האלה אנחנו נותנים מענה בפריסה הארצית.
ליחידה יש גמישות פעולה, והיא יכולה לתת מענה מיידי אם חלילה יש אירוע חירום, תאונות שיש בהן סגירה של צירים, חלילה שריפות, מקומות שבהם אין נגישות לניידות ולאופנועים יש יכולת תמרון ומסוגלים להגיע. אין לנו טריטוריה. זאת אומרת שאם יש צוות שממוקם באזור בדרום, ביום-יום הוא נותן מענה למחוז הדרומי, לאזור באר שבע, קריית גת, אשקלון, אשדוד – אבל הוא מסוגל ב-50-40 דקות להגיע למרכז או לצפון. בהתאם לגודל האירוע אנחנו נותנים גם את המענה. באירועים אחרים, כשאנחנו עושים מבצעים גדולים, בוא נאמר גוש דן שמאכלס את רוב הדו-גלגלי בארץ, אנחנו מתכננים מראש את פריסת הכוחות.
אנחנו אמורים לתת מענה בהיבט האכיפתי, אבל אנחנו רואים אחריות לא רק בהיבט הזה, וכששוטר שלי כרוכב אוכף כנגד עבירות תנועה של אופנועים, הוא גם יודע את היתרונות והחסרונות ומה חש הרוכב. וכאן חשוב לי להעביר מסר: היחידה שלנו נותנת מענה, אבל אנחנו לא אויבי הציבור. העבודה שלנו היא לעתים מאוד קשה ומתסכלת. כפוית טובה. כי ברגע אחד אתה נתקל באישה כורעת ללדת שתקועה בפקק, ואתה נדרש לחלץ ולפתוח לה ציר לבית החולים, ואדם אחר שיש לו איזה אירוע על הכביש, חלילה, ואתה צריך לטפל ולתת לו מענה, או סתם רכב תקוע שאתה בא ועוזר למי שנתקע".
חלק מהפעילות שלכם זה גם מבצעים מיוחדים, למשל להתמקד באזור גוש דן על אכיפת שימוש בטלפונים סלולריים ודברים כאלה, אנחנו רואים אתכם על הכבישים.
"אנחנו משתמשים ביכולות של האופנועים ויתרונותיהם. חלק מהאופנועים שלנו סמויים, חלק גלויים. מעבר לאופנועים יש לנו גם כ-20 כלי רכב שנותנים מענה כשצריך לקחת מהשטח אנשים פסולי רישיון שמרשים לעצמם לנהוג או נהגים שנתפסו בשכרות. הם לא יכולים להמשיך לנהוג.
בכלל, אנחנו נתקלים בדברים הזויים; אנשים שאוכלים בנהיגה, אנשים ממש יושבים ואוכלים תוך כדי נהיגה. נהגים שעושים עבודת משרד תוך כדי נהיגה, נשים שמתאפרות, אנשים שבעומס תנועה מסיטים את העיניים ומוציאים הודעות. ויש פה משהו שמתעתע כי כשהתנועה זורמת לאנשים אין תמיד את האינדיקציה כמה מטרים עוברים כשנעים במהירות של 60-50 קמ"ש – שהיא לא נראית מהירות שמסכנת – אבל אם ניקח את העולם שלנו, רוכב אופנוע עצר ב-50 מטרים מהרכב שנמצא מאחוריו, ואם הנהג לא רואה אותו – הוא נכנס בו. זה ה-50 מטרים שהוא פשוט לא יבין בכלל שהוא חלף אותם".
זאת אומרת שהיחידה אוכפת בעיקר עבירות איכות?
"העבירות שאנו אוכפים הן עבירות בריונות ועבירות מסכנות חיים. לדוגמה, בעזרת אמצעים טכנולוגיים ומצלמות שאותם מציבים ביציאה מכבישים מהירים למחלפים, אנחנו אוכפים נהגים שמתנהגים בבריונות ועוקפים את הפקק – במקומות שבהם הנהג אומר "איפה המשטרה כעת?". בעזרת האמצעים הטכנולוגיים שהכנסנו בשנים האחרונות לא צריך לעצור את הרכב ולהעמיד אותו על אי-תנועה כדי לרשום לו את הדו"ח, וגם אין הפרעה לתנועה. אלה סוגי העבירות שהיום אנו אוכפים בפריסה ארצית – בכל פעם בכביש אחר".
בהקשר הזה, אין נהג או רוכב בישראל שלא רואה יום-יום, שעה-שעה, עבירות תנועה של אחרים, תופס את הראש ושואל "איפה המשטרה?". איך מגבירים את היכולת של המשטרה בכלל ושל הסיירת בפרט לאכוף עבירות כאלה, ואולי גם לחנך את ציבור הנהגים?
"תראה, אני לא הייתי רוצה שהנהג יגיע למצב שהוא צריך לראות שוטר כדי לא לבצע עבירה. אבל מאידך הייתי רוצה שיבין שגם אם הוא לא רואה אותנו, יכולים לאכוף נגדו באמצעים טכנולוגיים. לשאלתך, אנחנו עושים את המרב על-מנת להיות במקום הנכון, בזמן הנכון כדי לתת מענה עם כל מה שיש לנו. אני יכול לומר לך שבשלוש שנים האחרונות הגדילו את כמות השוטרים בסיירת מבערך 90 ל-120 שוטרים. הגדלנו את כמות המתנדבים, וחשוב להגיד שזה לא מובן מאליו. אני לא מדבר רק בהיבטי תקציבים. היחידה שלנו היא יחידה התנדבותית. אני רואה בהכנה של שוטר שלנו בשני צירים. ציר אחד שכל מה שנדרש ממנו כאיש משטרה, כאיש חוק, והציר המקביל אליו זה לאתר רוכב שיש לו את היכולת, להכשיר אותו, להביא אותו ליכולת של שילוב בין רכיבה לזיהוי עבירות לאכיפה. צריך לדעת איך להכשיר אותו שיהיה מיומן גם להסתכל על הכביש וגם לזהות עבירות.
ההכשרה אצלנו לוקחת זמן רב כי זה לא רק ההכשרה ברכיבה עצמה, אלא אחרי שהשוטר עובר את כל התהליך, אנחנו גם לוקחים אותו עם מנטור שמלווה אותו כדי שיבין מה הסכנות שיש, ויש המון סכנות. אין לנו סליחה וכפרה בפגיעה עם אופנוע ברכב או החלקה או נפילה".
מהם ההישגים הבולטים שלך בשמונה שנות הפיקוד על הסיירת?
"אני חושב שעיצבנו את דמות השוטר הרוכב. שוטר שהייתי רוצה לראות אותו עם משמעת. מקצוען שיודע לזהות את העבירות, אבל שיש לו גם גישה לציבור ושהוא שירותי. העבודה שלנו, כמו שאמרתי, היא כפוית טובה. בסוף פגענו לך בכיס, כי אכיפה זה לא דבר נעים.
גם כל מה שקשור לאיתור כלי הרכב שמתאים לעבודת השוטר. למשל אמצעים טכנולוגיים שהכנסנו. היום, למשל, דו"ח נרשם במקלדת. לעשות את כל ההתאמות לכלי הרכב, לאופנוע. להכניס את ציוד הטוב ביותר למיגון הרוכבים, שאני רואה בזה חשיבות עליונה, ולצערי אנו רואים רוכבים עם גופייה ועם סנדלים.
כל רוכב מבין עד כמה אדם מסכן את עצמו במידה והוא כבר הגיע למצב שהוא בתאונה או בנפילה. אני יכול לומר לך שאצלנו, לצערי, כחלק שמי שנמצא על הכביש, גם אנחנו חלק מהסטטיסטיקה. לצערי נהרג שוטר במשמרת שלי, יניב אסרף ז"ל, וכשאנחנו מדברים על הרוגים, אז אתה אומר נהרג, אבל המעגלים של האישה, הילדים והאחים והאחיות וההורים. זה לא דבר שהולך, לא דבר שנשכח".
בהמשך ישיר לזה 2019 ו-2020 שנים נוראיות לדו-גלגלי. ב-2019 נהרגו 69 רוכבים. ב-2020 השיא השלילי הזה עומד להישבר. שנתיים נוראיות לדו-גלגלי גם מבחינת תאונות, גם מבחינת כמות הרוגים. איך אתם בסיירת הארצית רואים את זה ומה אתם עושים כדי לנסות בדרך שלכם לנסות ולהוריד את כמות ההרוגים, לאו דווקא עם אכיפה?
"חשוב שידעו שראש האגף רואה בזה חשיבות מאוד גדולה, בעיקר בדו-גלגלי. אנחנו בקשר עם כל גורם אפשרי –מהיבואנים, דרך הרשתות ועד מועדוני האופנועים. אנחנו מבינים ומנתחים ומזהים גם את החלוקה בהתאם לקטגוריות. יש את האנשים, הרוכבים, שזה כל העבודה שלהם. שליחים וכל מה שמשתמע, או אנשים שמגיעים ממקום למקום כחלק מהיכולת שלהם לנוע בתוך עומסי התנועה. והיום, עם כל העומסים שאנו רואים ובעיקר בגוש דן, אנחנו יודעים שגוש דן מהווה מרכז של הדו-גלגלי ואנחנו יודעים לנטר ולנתח שאנשים ביום יום מבצעים עבירות תנועה בתוך הערים, אם זה קטנועים או אופנועים קצת גדולים יותר. אנחנו מזהים את החציות באדומים או נסיעה בניגוד לכיוון התנועה, ואנחנו מנסים לטפל בזה.
אנחנו מזהים גם קבוצות סיכון, בעיקר החבר'ה הצעירים בני 23 עד 35. ממש רואים ששם יש ריבוי של נפגעים, ולצערי גם בחברה הערבית, בשנה זאת, יש עלייה משמעותית בשימוש בדו-גלגלי וביחס ישר בהיפגעות. לצערי תאונות קשות וגם קטלניות. אנחנו פונים למגזר, אנחנו מגיעים למקומות שאנחנו יודעים שהם נמצאים, אנחנו פונים אליהם בשפה שלהם, מוציאים להם פרטים ומידע על הסכנות וההיפגעות שלהם בעיקר נוכח הרכישה של הכלים. אנחנו מזהים גם חוסר מיומנות ברכיבה. רוב התאונות שהיו להם הן תאונות עצמיות שהיו יכולות להימנע. אני חושב שמעבר לטסט שעושים וללימוד הנהיגה וקבלת הרישיון, חובה לעשות הדרכה של רכיבה נכונה, להכיר את היכולות של האופנוע, איך להיכנס לפנייה, איך לחמוק ממכשול, איך לצאת ממצב חירום, מה זה היגוי הפוך. אנחנו יושבים ומדברים ויש כאלה שלא מבינים על מה דיברנו בכלל.
בתחום העירוני אנחנו שמים דגש על רכיבה ושימוש בטלפון סלולרי תוך כדי רכיבה, חציית קו הפרדה בקו לבן, עקיפה מסוכנת בתוך העיר, רכיבה על המדרכה, פגיעה בהולכי הרגל, אי-מתן זכות קדימה להולכי רגל במעבר חציה.
בבין-עירוני יש את האופנועים שנוסעים בין הערים עם כלים כבדים ויש את תרבות הפנאי כמו שאנו רואים. כולנו מכירים את הכבישים – נס הרים, בצפון 899, ששם אנשים עוברים מקטגוריה A1 ל-A ואין להם את המודעות למגבלות שלהם. אין להם מודעות לזה שהם צריכים מיומנות לכלי גדול וכבד יותר עם כל מה שמשתמע מכך. הם מנסים לבדוק גבולות שהם בעצמם לא מודעים לסכנות. אנחנו יודעים מה יכולים הכלים הגדולים לייצר, אנחנו רואים את התאונות העצמיות. חלק ניכר הן תאונות עצמיות של החלקות, של בריחה מקו הפרדה, של פגיעה ממעקה בטיחות. אנחנו גם משתדלים למפות את המקומות שבהם אנשים נפגעו ונהרגו. אנחנו עובדים על זה מול הרלב"ד ומשרד התחבורה ומול נתיבי ישראל כדי לשפר את התשתיות וכדי לשים את החלק התחתון כדי שימנע את הקטיעה. אלו מקומות קטלניים לרוכבים וחלק ניכר מהם כבר ממופים".
זאת אומרת שפרט לאכיפה אתם עושים גם פעילות של איסוף נתונים ועבודה מול גורמים אחרים?
"בוודאי, זה חלק מהעבודה. כל הרוג, כל פצוע קשה, אני מרגיש את זה בנפש, וגם השוטרים שלי. כל אחד מאיתנו חש את זה ואומר "גם לי זה יכול לקרות". אנחנו לא מוגנים. נהג שלא רואה אותנו יכול להיכנס בנו.
קח למשל את נושא הרכיבה על השול ועל ההיבטים. אנחנו לא רואים בשוליים אזור יותר בטוח, מפני שהם מלאים בדרדרת, במכשולים, בכל מיני חלקים מתאונות שעפים. אנחנו רואים בשול מקום מסוכן, וגם אם אנחנו פחות אוכפים שם – אתה רואה שרוכבים הופכים את השול למסלול מרוצים. אופנועים נכנסים באופנועים על השוליים. יכול לרדת לשם רכב שמתחמם או נתקע, יכול לצאת קטנוע, ויש כאלה שרוכבים על השול במהירות של 80 קמ"ש ויותר. לא לזה התכוון המשורר".
אם בזמן עומס תנועה כבד, רוכב ירכב על השול בצורה זהירה ובטיחותית – יאכפו כנגדו?
"אנחנו משתדלים לא לאכוף על השול, וזה המסר שאנחנו מעבירים. ואז זה ניתן לתרגום כי אז אתה רואה מישהו שנוסע מהר והוא אומר שמותר לנסוע בשול. אז בוא נאמר – וזה חשוב לי גם שידעו הרוכבים רכיבה על השול זו עבירה, אבל היא לא גבוהה בסדר העדיפויות שלנו כשיש פקק ורוכבים נוסעים בזהירות על השול. אבל כשרוכבים נוסעים במהירות שמסכנת את עצמם או שאר משתמשי הדרך – אנחנו בהחלט נאכוף".
האם יש לכם שיתופי פעולה עם יחידות תנועה מרחביות? וזה יוביל אותי לשאלה הבאה. רוכבים רבים מתלוננים שיש שוטרי תנועה שרושמים דו"חות בקבלנות. עומדים במקום אחד – פעם זה היה על איי תנועה צבועים, היום זה עוד מקומות בתוך הערים – ו'משפרים סטטיסטיקה'. איך אתם רואים את זה והאם יש שיתופי פעולה?
"חשוב שידעו שכל כניסה שלנו לשטח טריטוריאלי עירוני מתואם עם המפקדים מהאזור. אגף התנועה הוא גם זה שמעביר את כל התורה למחוזות.
אני רוצה להתעכב על איי התנועה. הנושא הזה של איי התנועה בא ממקום שאלו שטחים שיש עליהם את הקונפליקט הגדול ביותר. פתאום מישהו החליט שהוא רוצה לברוח מהפקק, וחותך על אי התנועה. כך קורות תאונות דרכים. זה לא שבאנו וחיפשנו מקומות לרשום עליהם דו"חות בקבלנות. אלו המקומות שהיינו רוצים שהרוכב יגיע ויעבור אותם במשנה זהירות, כי אלו המקומות ששם אתה רואה את כל התנועה הפתאומית. יש לנו סרטונים של כלי רכב שעושים את זה ואנחנו לא רוצים שהאזור הזה יהיה אזור סכנה.
לכן אנחנו מעבירים לשוטרי התנועה בשטח העירוני. אנחנו יודעים שישי שם בעיה קריטית בבגרות של הרוכבים הדו גלגליים ואנחנו רוצים לראות את זה בראייה של איך, מעבר לאכיפה, אנחנו נותנים מענה, פתרונות על-מנת להוריד את הסטטיסטיקה הארורה הזאת. זאת שנה מאוד מאוד קשה עם הרוגים ופצועים. מעבר לאכיפה, אנחנו עושים הכל, גם ברשתות, גם בדוברות, גם בהרצאות מול כל מי שרוצה לקבל מידע על כל מה שקשור לתאונות והיפגעות בדו-גלגלי. אבל יש פה אחריות לרוכבים ואסור להתעלם מזה. רוכב שעולה על דו-גלגלי צריך לדעת שהוא חייב לנהוג עם ריכוז. אין פה "אני אשם" או "הוא צודק", כי זה לא מה שימנע. בסוף אתה שוכב בבית במקרה הטוב פצוע, ובמקרה הפחות טוב המשפחה מתאבלת. ואני אומר לך אנחנו רואים את זה. אנחנו דופקים על דלתות ואנחנו מבשרים את הבשורות הנוראיות האלה. ואני אומר לך שכל פגיעה כזאת היא פגיעה. אנחנו לוקחים את זה ללב. תורידו את העניין הזה של 'קבלנות'. אנחנו לא שם".
לסיום, יש מסר שאתה רוצה להעביר לרוכבים לשנה החדשה?
"יש המון רוכבי דו-גלגלי, וזה טוב מאוד. זה כלי שעוזר ומסייע, אבל הייתי רוצה לראות אותנו – רוכבי הדו-גלגלי – במקום טוב יותר. שמרו על עצמכם, סעו בזהירות. יש מקומות של תרבות פנאי ושל מסלולים סגורים, ובהם אפשר לבדוק גבולות ולהגיע לקצה. אבל הכביש הציבורי הוא מקום מסוכן. האופנוע שאנחנו רוכבים עליו – כל פגיעה בו היא פגיעה בגוף ובנפש. סעו בזהירות ושתהיה לנו שנה הרבה יותר טובה, פחות תאונות ובטח לא תאונות קשות וקטלניות. וחשוב גם לומר שכל מי שעולה על דו-גלגלי יהיה מצויד עם כל האמצעים ואביזרי הבטיחות להגן על עצמו".
סנ"צ ערד זיתוני מסיים בימים אלו את תפקידו כמפקד סיירת האופנועים הארצית, ועובר לשמש כמפקד מחלקת התנועה במחוז תל-אביב. אנו מודים לו על הראיון ומאחלים לו הצלחה בתפקידו החדש.
מותג השטח גאס גאס, שנרכש לאחרונה על-ידי ק.ט.מ, יגיע ארצה בייבוא של עופר-אבניר. לרגל הזכייה בזיכיון הייבוא של גאס גאס, ישבנו לראיון עם קובי גילון, סמנכ"ל דו-גלגלי בעופר-אבניר, ושוחחנו על משמעות תחום השטח בעופר-אבניר, על מותג הוסקוורנה, על מותג גאס גאס החדש בבעלות של ק.ט.מ, ועל התכניות של היבואנית ושל היצרנית למותג הספרדי האדום.
דין גופר הוא הישראלי שהגיע הכי רחוק ברכיבת אספלט תחרותית, ובאופן עקבי. הוא בן 21 בלבד, אבל באמתחתו צלחת אליפות של הסופרבייק הרומני ועונה תחרותית מלאה ב-EJC – אליפות הג'וינירים האירופאית שמתקיימת במקביל לסבבים האירופאים של הסופרבייק העולמי. עכשיו הוא מתכונן לעונה הקרובה של אליפות האלפה אדרייה. ישבנו איתו לשיחה ושאלנו כמה שאלות.
התחלתי לרכב בגיל 16 על הונדה וראדרו 125. רציתי אופנוע, ואבא – אופנוען בעצמו – לא התנגד, אז הלכנו על משהו פרקטי שגם מתאים לגודל שלי שאותו מצאנו במקרה. אבא דחף אותי לקורסי רכיבה ב'אופנוען מאומן', שם למדתי רכיבה נכונה ואחראית.
את רכיבת המסלול גיליתי במקרה. כחלק מתכנית ההדרכות באופנוען מאומן הגעתי עם הווראדרו ליום מסלול בכוכב יאיר, והתאהבתי. השיפור היה אדיר, מהקפה להקפה, ומבחינתי זה היה הדבר האמיתי – רכיבת מסלול. לא עניין אותי הכביש. הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות – לרכב על מסלול. בשלב זה כבר מיציתי את הווראדרו.
קניתי אפריליה RS125 והכנתי אותו למסלול בלבד. באותה תקופה התגבשה אליפות של RS125, וזה התאים לי בדיוק, גם לרישיון הנהיגה שלי. אז קניתי אפריליה RS125, התאמנתי בכוכב יאיר עם אופנוען מאומן והתחלתי לעבוד על רכיבת המסלול שלי ברצינות עם ניב חיימי כמאמן אישי. התקיים מרוץ אחד באליפות האפריליה, וזהו. לא הייתה המשכיות. כבר ראיתי את עצמי רוכב מרוצים והודעתי בחגיגיות להורים שזה מה שאני רוצה לעשות, אבל נפילת הליגה הכניסה אותי למבוי סתום כי לא היה איפה להתחרות. כמעט התייאשתי.
עזבתי את האימונים והמרוצים וקניתי ק.ט.מ דיוק 690. זה היה בגיל 18, ורכבתי עליו ביום-יום. אבל הגעתי לכוכב יאיר כמעט במקרה, ושוב זה נדלק. נזכרתי כמה אני אוהב רכיבת מסלול, והחלטתי לקחת את זה קדימה שוב.
נקודת המפנה הייתה במסלול סרס שביוון. יצאתי עם קבוצת חברים ל-3 ימי רכיבת מסלול אצל שי לב ביוון, כשמיד אחריהם השתתפתי באליפות רומניה בסופרבייק שנערכה באותו המסלול – סרס. שכרתי אופנוע, התחריתי בקטגוריית הרוקי'ז וסיימתי במקום השני. זו הייתה נקודת המפנה האמיתית – רכבתי על אופנוע מרוץ במסלול בגודל מלא ובמסגרת מרוץ רשמי, וראיתי את האור. זה מה שאני רוצה!
קניתי אופנוע במיוחד לתחרויות בחו"ל. לשכור אופנוע זה לא לעניין, אז החלטתי לרכוש קוואסאקי ZX-6R, פשוט כי הוא הכי מתאים לממדים הגדולים שלי. שכרתי גם מכונאי שיטפל באופנוע במהלך סופי השבוע של המרוצים ויאחסן אותו בזמן שאני בארץ.
בסבב הבא של האליפות הרומנית כבר ניצחתי. אמנם על ימאהה R6 שכור כי הקוואסאקי עדיין לא היה מוכן, אבל נתתי את כולי למרות הקשיים, וניצחתי. אין תחושה יותר עילאית מזו.
רכבתי במקביל גם ברוקי'ז וגם בסופרספורט. זה מאוד קשה להתחרות בשתי קטגוריות באותו סוף השבוע, אבל הצלחתי להתמיד בזה. היו 7 סבבים בעונה בקטגוריית הרוקי'ז ו-6 בסופרספורט. את העונה סיימתי כאלוף הרוקי'ז ומקום שני בדירוג הכללי בסופרספורט, למרות שהייתי אמור לסיים ראשון גם בה. היה איזה עניין פוליטי עם המארגנים ורוכב מקומי, אבל זה מאחוריי.
חיפשתי את האתגר הבא. אליפות רומניה בסופרבייק זה נחמד, אבל הרמה לא גבוהה במיוחד ואין אתגר אמיתי. התלבטנו אם לעבור לאליפות האלפה אדרייה האירופאית היוקרתית, אבל בסוף, כמעט במקרה, הגענו ל-EJC – אליפות הג'וניורים האירופאית שבה כולם רוכבים על אופנוע זהה – הונדה CBR650F. עשינו את ההכנות והתחלנו את העונה.
המרוץ הראשון היה כאפה מצלצלת. הגעתי לסבב הראשון במסלול אראגון עם ביטחון עצמי, אבל לא הבנתי כמה קשה האליפות הזו ואילו רוכבים מעולים משתתפים בה. סיימתי במקום ה-29 מתוך 32 מתחרים, וברוב מהלך המרוץ התחריתי מול 2 רוכבות. המשקל גם כן שיחק תפקיד – אני שוקל כמעט 90 ק"ג, כשרוב הרוכבים שם, מעבר לעובדה שרוכבים ומתחרים מגיל צעיר מאוד, שוקלים סביב 50-55 ק"ג. זה משמעותי מאוד, כך נוכחתי לדעת.
לקחתי את האימונים ברצינות. באליפות ה-EJC האופנועים נשארים אצל המארגנים והרוכבים רואים אותם רק בסופ"שים של המרוצים, לכן רכשתי CBR650F נוסף עם אותם השיפורים, והתאמנתי עליו בכל סופ"ש שלפני מרוץ, על אותו המסלול. זו השקעה רבה, אבל זה היה משתלם.
בהמשך רכשתי ניסיון והמצב השתפר. יש 8 סבבים ב-EJC, והשתתפתי בכולם. ממרוץ למרוץ השתפרתי ורכשתי ניסיון, ובסבב האחרון כבר סיימתי במקום ה-19 המכובד, ולא כי רוכבים אחרים סביבי התרסקו אלא כי רכבתי טוב ועקפתי. אליפות ה-EJC הייתה מרתקת ונתנה לי המון ניסיון, אבל היא לא מתאימה לי.
צריך הרבה כושר לרכיבת מסלול תחרותית. לכן אני מתאמן באופן קבוע – רץ 3 פעמים בשבוע, הולך לחדר כושר, מתרגל יוגה בשביל הגמישות ועושה קיר טיפוס בשביל הנשמה. אני גם מקפיד על תזונה נכונה. את הרכיבה בארץ אני מתחזק באימוני סופרמוטו פה ושם. אני מתכנן גם להתחיל רכיבת שטח, שעשויה לשפר את רכיבת המסלול שלי. יש לי גם מאמן – בעבר ניב חיימי ואלי פנגס והיום מרטין צ'ואי וסטיב ברוגן, אבל כיום אני משתמש בהם בעיקר להדרכה ופחות לאימון. אני כבר בשגרת אימונים והמדריכים בעיקר נותנים לי טיפים לשיפור הטכניקה ופחות משמשים כמנטורים לחיים.
עזבתי את הצבא אחרי 5 חודשים. בגלל בעיה רפואית לא יכולתי ללכת לקרבי, ולא ראיתי את עצמי מבזבז את הזמן בתפקיד חסר חשיבות. ברגע שהשירות הקרבי נפל ירדה לי כל המוטיבציה והעדפתי להתמקד ברכיבת מרוצים בחו"ל. לבנות קריירה בתחום כל עוד אני יכול.
מרוצים עולים הרבה מאוד כסף. כך נוכחנו לדעת. אבא תומך בי בצורה מלאה. בהתחלה לא תכננו להשקיע הרבה כסף, אבל עם ההתקדמות נסחפנו שנינו. העונה המלאה בסופרבייק הרומני עלתה כמעט 300 אלף שקל בחישוב הכללי. בעונת ה-EJC כבר השקענו כמעט חצי מיליון שקל. רק ההשתתפות עלתה 25 אלף יורו, כולל האופנוע כמובן וכל הנלווים – דלק, צמיגים, רפידות בלם וכו', אבל על זה צריך להוסיף מכונאי, טיסות, מלונות, חלפים, אופנוע נוסף לאימונים. זה בור רציני. אבא שבר תכניות חיסכון ואפילו לקח כסף מהפנסיה שלו כדי לממן לי את התחביב, ועל זה אני אסיר תודה. הוא גם תומך בי מוראלית, יחד עם כל המשפחה.
בעונה הבאה אתחרה באלפה אדרייה. זוהי אליפות אירופאית ברמה גבוהה מאוד. משתתפים בה רוצחי מסלול אמיתיים. אשתתף בקטגוריית הסופרסטוק 1,000 סמ"ק, על גבי קוואסאקי ZX-10R או סוזוקי GSX-R1000 – זה ייסגר בימים הקרובים. כמו את שתי העונות האחרונות שלי באירופה – גם את העונה הזו אני מתכוון לקחת בשיא הרצינות.
מה נשאר לנו להגיד? וואו, ובהצלחה!
צילום תמונה ראשית: גינדי צודיק
לחנה רוטמן בת ה-24 יש סיפור חיים מעניין ואף קיצוני. היא עלתה ארצה מאוקראינה בגיל 6 יחד עם משפחתה הדתית והתחנכה במסגרות חילוניות. לקראת התיכון היא עברה לפנימייה חרדית, ושם נכנסה לדת בקיצוניות והפכה לחרדית. בגיל 16.5 הכירה את בעלה לעתיד בשידוך והתארסה, בגיל 17 התחתנה, ושנה לאחר מכן כבר החזיקה תינוקת בזרועותיה. בגיל 22, עם 3 ילדים בהפרשים של שנתיים, החליטה לצאת מהדת, להתגרש ולנהל חיים חילוניים. בהמשך היא התחברה לאופנועים והחלה לרכב.
כיום חנה מגדלת את שלושת ילדיה בבני ברק, בשכונה חרדית, והיא חיה חיים כפולים: כשהיא בבית עם הילדים היא חרדית לכל דבר ועניין, עם ביגוד צנוע, פאה על הראש ושמירה קפדנית על המסורת, אולם ברגע שהיא יוצאת מהבית היא הופכת לחילונית מטורללת שרוכבת על אופנועים, מבלה ונהנית מהחיים.
היו לי חיים קיצוניים. בגיל 6 עליתי מאוקראינה יחד עם משפחתי, שהייתה דתית 'לייט'. למדתי במסגרות חילוניות עד כיתה ז', ואז רציתי לעבור את התיכון בפנימייה ועברתי לפנימייה חרדית. שם, בקיצוניות מוחלטת, התחרדתי והלכתי עם הדת עד הסוף. עד הקצה. בגיל 16 וחצי כבר התארסתי עם בחור שהכרתי בשידוך, וחצי שנה מאוחר יותר, בגיל 17, התחתנתי. מיד לאחר החופה כבר הסתובבתי עם כיסוי ראש. בגיל 18 כבר נולדה בתי הראשונה, ולפני גיל 22 כבר הייתי אם ל-3 ילדים קטנים. אז בא המהפך השני, שהטריגר שלו היה בעיות בזוגיות. החלטתי שנמאס לי מהדת ושאני רוצה להתגרש ולנהל את חיי כחילונית. פתחתי תיק גירושים בבית הדין הרבני והתחלתי את ההליך, שהיה קשה מאוד אבל לבסוף הסתיים.
החודשים הראשונים בעולם החדש היו מבלבלים. ככה זה תמיד. שינוי קיצוני בחיים מביא תקופת בלבול וחיפוש עצמי, וכך היה לי במשך 4 חודשים. גיליתי עולם חדש והתחלתי להתנסות בדברים, חלקם קיצוניים. עשיתי הרבה שטויות. אחרי 4 חודשים הכרתי את אסף, דורמן במועדון שאליו הייתי יוצאת, ונוצר בינינו קשר. חצי שנה היינו יחד, והוא זה שהצית בי את ניצוץ האופנוענות. הוא רכב על אופנוע כביש קטן וזה נראה לי באותה תקופה כמו הדבר הכי מדהים בעולם. אסף והאופנוענות זירזו משמעותית את החיפוש העצמי שלי, ואז מצאתי כיוון לחיים. אני רוצה לחיות חיים מסודרים וגם לרכב על אופנועים.
כיום אני חיה חיים כפולים. שלושת ילדיי הם חרדים, חיים באורח חיים חרדי לגמרי ולומדים במסגרות חרדיות בבני ברק. לכן כשאני איתם – גם לפי הסכם הגירושים וגם מכיוון שאני לא רוצה לבלבל אותם – אנחנו חיים כולנו חיים חרדיים לכל דבר ועניין. כשאני איתם בבית אני מתלבשת צנוע, כמו חרדית, חובשת פאה על הראש ומתנהלת כמו חרדית. כשאני מחוץ לבית אני חילונית לגמרי. אני יוצאת מהבית ועולה על האופנוע לבושה כחרדית, ויש לי סט של בגדים איתי בתיק, אותם אני מחליפה כשאני יוצאת מהבית או חוזרת אליו. זה נשמע מוזר, אבל מתרגלים לזה מהר מאוד, ואני עושה את זה עבור הילדים.
התחברתי לאופנועים מהר מאוד. אסף הדליק אצלי את הניצוץ, ומשם כבר לא הייתה דרך חזרה. חלמתי על אופנועים מבוקר עד ערב והחלטתי שיהיה לי אופנוע. בעזרת חבר יקר הוצאתי רישיון A1 ועברתי טסט ראשון. השלב הבא היה לרכוש אופנוע. בחרתי בק.ט.מ RC390 בגלל מה שהוא משדר, הספורטיביות שלו. מאוד התחברתי לקטע. תוך זמן קצר מאוד כבר הייתי חזק בעניינים והתחלתי לשחות. הכרתי מלא אנשים והתחברתי לתחום הדו-גלגלי, בעיקר של רוכבי כביש ספורטיבי. כל הפייסבוק שלי הפך לאופנועים ואופנוענים. כיום אני רוכבת על סוזוקי גלדיוס 650, שמתאים יותר לאופי הרכיבה שלי ולממדים, למרות שהוא לא כלי ספורטיבי בהגדרה. השלב הבא יהיה סופרספורט טהור 4 צילינדרים.
עם האופנועים באו הקעקועים. יש לי 3 קעקועים של אופנועים או שקשורים לאופנועים ולרכיבה, ויש עוד כמה שלא קשורים לאופנועים, למשל 3 קעקועים שמסמלים את השמות של הילדים שלי. את כל זה הספקתי בשנתיים, ובתכנון עוד כמה קעקועים. אני מסתירה אותם מהילדים שלי. הם לא אמורים לראות את זה.
ההתחלה עם האופנועים הייתה חסרת אחריות. רכבתי בלי מיגון בכלל, לפעמים עם מכנסיים קצרים וגופייה, ונהניתי מהמבטים מהסביבה על הכוסית שרוכבת על אופנוע. גם רכבתי בחוסר אחריות, ואז באו התאונות. שום דבר רציני, אבל סדרה של אירועים קטנים שיכולים היו להסתיים גרוע, תוך זמן קצר, גרמו לי להבין שאני לא בדרך הנכונה ושצריך לחשב מסלול מחדש. היו גם פציעות מעצבנות כמו דלקת בברך בגלל אופנוע שנפל עליי.
גיליתי את רכיבת המסלול מחברים. הגעתי לאימון מגרש והתאהבתי. ראיתי שאפשר לרכב חזק, להגיע למגבלות האופנוע או הרוכב בלי סכנה, וגם שגרף השיפור ברכיבה גדול מאוד – למשל ברך באספלט נהיה עניין שבשגרה, בלי עניין. התקבלה ההחלטה – אני עוזבת את טיולי הרכיבה הספורטיביים לנס הרים ולסדום-ערד, ומתרכזת ברכיבת מסלול. אני לא מוכנה לסכן את הכיף שברכיבת מסלול בגלל תאונה מטומטמת על כביש ציבורי.
זה הכיוון שאליו אני רוצה לקחת את האופנוענות שלי. אני מתאמנת באופן קבוע במגרשים ומסלולים, ולאחרונה התחלתי לרכב במסלול בדלתון. זה הייעוד שלי ולשם אני מכוונת. וכמו כל דבר בחיים שלי – אני מכוונת בגדול, עד הסוף. אני מתחילה להתחרות באליפות ישראל בסופרבייק בקרוב, אבל השאיפות שלי הן גבוהות. מאוד גבוהות. אני חולמת להגיע ל-EJC – אליפות הג'וניורים האירופאית, או לפחות לאליפות נשים אירופאית, ולהגיע הכי רחוק שאני יכולה. אני לוקחת את זה ברצינות, מתאמנת באופן קבוע, כולל בחדר כושר, מקפידה על תזונה נכונה שמתאימה לספורט, ואפילו הורדתי 10 ק"ג ממשקלי והגעתי למשקל המתאים ביותר עבורי לצורך רכיבה ספורטיבית.
אופנועים זה יקר, ורכיבת מסלול אפילו יותר. אבל אני מממנת את זה מהעבודה שלי. אני מאפרת ומעצבת שיער, ויש לי עסק קטן משלי בבני ברק. הלוואי ויבוא ספונסר.
בהתחלה היה הרבה אגו. נו, מה לעשות – אופנועים זה תחום כזה. עם הזמן למדתי שצריך לשים אותו בצד. אני גם יודעת שעלול לקרות לי משהו. חושבת על זה, מקווה שהכל יהיה בסדר, ועושה מה שצריך כדי שלא יקרה. זו אחת הסיבות שעברתי לרכיבת מסלול.
אני חולמת על אופנועים כל הזמן. כשאני בבית עם הילדים, בארוחות שישי, בזמן השינה, בכל רגע ורגע אני חולמת על אופנועים. אני גם מסבירה לילדים שלי על אופנועים ומלמדת אותם לכבד את זה ואפילו לאהוב. הם כבר מבינים לא מעט.
אני מכוונת הכי רחוק שאפשר. גם אם אגיע לחצי מהמרחק שאליו אני מכוונת – זה יהיה אדיר!
חנה רוטמן תתחרה בסופ"ש הקרוב בסבב הראשון של אליפות ישראל בסופרבייק במסלול דלתון. אנחנו ממליצים לכם לעקוב אחריה.