קטגוריה: ראיונות

אל תשאל: מיטל להבי

מיטל להבי משמשת בשנתיים וחצי האחרונות כסגנית ראש עיריית תל-אביב ומחזיקת תיק התחבורה בעיר. עם התואר החשוב הזה היא דוחפת לא מעט את התחום הדו-גלגלי, ואנחנו לא זוכרים מתי היה בכיר שקידם כל כך את האינטרסים של הדו-גלגלי. ישבנו איתה אצלה במשרד לראיון, ושמענו מה יש לה להגיד על נושאי הדו-גלגלי שעל סדר היום.

* * * * *

דו-גלגלי זה אחד הפתרונות המעשיים המידיים לתחבורה בתל-אביב. צריך לייצר ראש חץ עקבי שיבין את התרומה של דו-גלגלי למערך התחבורה הארצי וידחוף את הגישה. כממונה על תיק התחבורה בעירייה אני מסייעת לרוכבי הדו-גלגלי בקשר מול גורמי הממשלה להורדת תעריפי הביטוח, בהורדת המיסוי לדו-גלגלי (יחד עם ח"כ זהבה גלאון, ח"כ מיקי זוהר וח"כ משה גפני, היא לקחה חלק פעיל בוועדת הכספים שדנה בהורדת מס הקנייה – א.א), בסיוע מול אגף האכיפה בנוגע לחניית דו-גלגלי בתל-אביב, בדחיפה וסיוע לנושא רכיבת דו-גלגלי בנת"צים ובדחיפה להסדרת חיישני רמזור שמגלים גם דו-גלגלי. בנוסף, קידום ניסויים בצבע לא מחליק לסימוני כבישים ומעברי חציה.

לא ניתנה מספיק תשומת לב לדו-גלגלי לאורך השנים. קולם של האופנוענים צריך להישמע. למשל, בכל תכנון חדש צריך לקחת בחשבון חניית דו-גלגלי, אם זה בתים, מוסדות או תשתיות כמו תחנות רכבת. בין היתר, בשביל זה אני פה כמאמינה גדולה בדו-גלגלי כפתרון מעשי.

לוגיסטיקה עירונית מתבססת על קטנועים. את 'המייל האחרון' הקטנועים עושים, ושליחים זו הדוגמה הטובה ביותר. מה היינו עושים בלי קטנועים לשליחויות?

המיסוי הגבוה ועלויות הביטוח דוחפים להורדת השימוש ברכב דו-גלגלי. השגנו עכשיו הורדה של מס הקנייה ל-125 סמ"ק מ-40% ל-25%, אבל עוד לא אמרנו את המילה האחרונה ואנחנו עובדים על הורדת המס גם לכלים גדולים יותר – עד 300 סמ"ק. גם הביטוח נמצא על הפרק, ומאחורי הקלעים אנחנו דוחפים גם לשם (מציגה מכתבים ששלחה למפקחת על שוק ההון והביטוח, דורית סלינגר – א.א). לחלופין, עלויות הביטוח הגבוהות דוחפות רוכבים רבים לרכיבה ללא ביטוח חובה, וזה לא תקין.

שיטת החישוב הדיפרנציאלית לא לוקחת בחשבון את כלכלת המאקרו. אי אפשר לראות את הדו-גלגלי בטבלאות של רווח והפסד ישיר. לדו-גלגלי יש השפעה היקפית אדירה על המשק הישראלי. ההערכות מדברות על הפסד למשק של בין 15 ל-25 מיליארד שקל בשנה רק בגלל עומסי התנועה, ואלו הולכים וגדלים. דו-גלגלי חוסך לא מעט מזה – כמיליארד וחצי ש"ח בשנה באופן ישיר, ואם תגדל מצבת הדו-גלגלי, החיסכון יגדל משמעותית. ועוד לא דיברנו על זיהום אוויר, מקומות חניה וכו'.

עתיד העיר. פתרונות לתחבורה ציבורית להמונים הם מסובכים, יקרים וארוכי טווח, לכן העיר הולכת לתחבורה המבוססת על כלים אישיים וקטנים, חלקם חשמליים כמו אופניים, וחלקם – דו-גלגלי ממונע.

אקסיומה: המדרכות שייכות להולכי הרגל. כל מי שמשתמש במדרכה הוא אורח, וצריך להתנהג בהתאם. לא מקובל עליי שאופניים טסים על מדרכות ומסכנים את הולכי הרגל, ובאותה מידה אני לא מקבלת נסיעה של דו-גלגלי ממונע על מדרכות. גם חניה על מדרכות לא מקובלת, במיוחד במקומות שבהם יש חניה מסודרת לדו-גלגלי ובמיוחד כשמחנים את הקטנוע או האופנוע באופן שמפריע להולכי רגל. זה מפגע וצריך להיפטר מזה. לכן אני מקדמת הקמת חניות ייעודיות לדו-גלגלי.

חניה לדו-גלגלי. המטרה: חניית דו-גלגלי בכל 250 מ' של רחוב. הסדרת חניות תביא לאכיפה. כשנגיע לזה, לדו-גלגלי תהיה חניה מסודרת והם יוכלו לרדת מהמדרכות. זה יביא לסדר. במקרה הגרוע – ילכו 120 מ' מהחניה ועד ליעד.

אופניים – חשמליים או רגילים – בסוף ירדו לכביש. הם לא יכולים להישאר על המדרכות ובלתי ישים להקים שבילי אופניים בכל מקום, פשוט כי אין מקום. לכן, בין אופניים לבין קטנוע או אופנוע – אני מעדיפה את הדו-גלגלי הממונע. הוא יותר בטוח.

נת"צים. אני דוחפת להכפלת כמות נתיבי התחבורה הציבורית בתל-אביב. תחבורה ציבורית יעילה היא אחד מאבני היסוד של תחבורה אורבאנית יעילה. אנחנו רחוקים מאוד מהמצב האידיאלי, אבל עושים את המקסימום ומכוונים רחוק.

בנפח התחבורה הציבורית כיום – יש מקום לדו-גלגלי. הניסוי בנת"צים, שבו לקחנו חלק פעיל ואותו מקדם גם שי סופר – המדען הראשי של משרד התחבורה, הוכח כהצלחה חד-משמעית. מצד אחד לא נרשמו פגיעות בדו-גלגלי שהשתמשו בנת"צים, ומצד שני הדו-גלגלי לא פגעו בזרימה ובזמנים של התחבורה הציבורית על הנת"צים. לכן, בשל הצלחת הניסוי, אנחנו מתכוונים להרחיב את שימוש הדו-גלגלי בנת"צ מיד עם סיומו (ישיבת סיכום לנושא תתקיים בשבוע הבא – א.א).

אכיפה. אין ברירה, זה חלק מהעניין. בלי אכיפה לא יהיה סדר, וליצור תרבות לוקח זמן. בחזון שלי כל רוכב ובכלל כל אדם מודע לסביבה שלו ומתחשב, בלי הצורך באכיפה. אנחנו עוד לא שם.

רשות מטרופולינית. כיום כל עיר מרוכזת בטריטוריה שלה, ולמעט מקרים נקודתיים אין שיתופי פעולה רחבי היקף בגוש-דן. אני דוחפת להקמת פורום כזה בנושא תחבורה. הקול צריך להישמע ברמה הארצית, שכן הסמכויות מרוכזות בסופו של דבר בממשלה, ובעיקר במשרד התחבורה.

תל-מוטו. תל-אופן עובד יופי עם אופניים. למה שלא יעבוד גם עם קטנועים?

גם לרוכבי דו-גלגלי יש אחריות. צריכה להיות יותר מודעות של הרוכבים לסביבה, לאנשים, למשתמשי הדרך והמדרכות. זה צריך לבוא ממקום של מודעות סביבתית ולא ממקום של אכיפה. רוכבים צריכים להסתכל סביב ולנסות שלא להפריע, למשל בחניה על מדרכות. אם הרוכבים יתחשבו יותר בסביבה, יהיה לנו קל יותר לקדם את האינטרסים של הדו-גלגלי.

גם אני רוכבת. אמנם כרגע לא פעילה – אין לי כרגע דו-גלגלי משלי, אבל בעברי רכבתי על כלי משלי ומדי פעם אני יוצאת לטיולים עם מכר אופנוען. אין יותר כיף מזה.

דרייב. יש לי המון ממנו, ואני מתכוונת להמשיך ולפעול בכל הכוח למען הדו-גלגלי. זה הפתרון המידי הקל והזמין ביותר, אז למה לא?

העולם משתנה בתחום התחבורה. אני מנסה לכוון אותו לכיוון הנכון.

לעמוד הפייסבוק של מיטל להבי – לחצו כאן.

13 בספטמבר 2016
ראיון: פאולו פאבסיו, מנהל השיווק של ימאהה-אירופה

קבענו לפני שנה ולא יצא. השנה עוד התעקשות קטנה מצד מטרו, והנה יש לי הזדמנות נדירה לראיין בחופשיות את פאולו פאבסיו, מנהל השיווק של ימאהה-אירופה – משרה רמה ואסטרטגית. איש במקום מעניין לכל הדעות. התזמון לא יכול היה להיות טוב יותר. אם קראתם את הדיווח שלי על התערוכה השנה, אתם כבר יודעים שקשה היה להתעלם מהרושם הרב שבו ימאהה הציגה את עצמה ב-EICMA 2015, ואת פאולו אני מקבל חם מהתנור מיד אחרי אירוע הענק לעיתונות.

רציתי להתחיל משאלה מאוד כללית. לפני שנתיים רב-המכר הכי גדול שלכם היה עדיין הטימקס, שזה לא בדיוק אופנוע. השנה יש לכם, אחרי הרבה שנים, אופנוע בתור רב-מכר. איך אתם חיים בתוך החברה את השינוי הזה, או יותר נכון את החזרה לאופנועים אמיתיים?

טוב, זה לא שהטימקס ירד. הוא אפילו עלה! אבל מה שקורה עכשיו זה פרי של החלטה מודעת, גם אם עתירת סיכונים, שלקחנו ב-2010. השוק היה במשבר, ואנחנו היינו במשבר אפילו גדול יותר. לא היו לנו אופנועים שיכולים היו להימכר טוב, לא ענינו לצורכי המשתמש שהלכו והשתנו, שלא לדבר על יחס ההמרה של היין ליורו שהפך לנוראי. אז שיחקנו אותה במובן שהצלחנו לקרוא את המפה, להבין בעיקר לאן השוק האירופאי פונה, ולהשקיע בנישות שעכשיו מתחילות להניב פירות. לפני שנה ה-MT-09 היה רב-מכר, השנה עלה עליו ה-MT-07, ואם משלבים את מכירות ה-09 הרגיל עם אלו של הטרייסר, הרי שמדובר ב-18,000 יחידות באירופה, שזה קרוב ל-19.000 של ה-07. כאשר פרץ המשבר היינו בשוק ולקח לנו שנתיים להגיב, לאחר מכן שלוש שנים לפתח אופנועים חדשים, ומה שרואים עכשיו זו התוצאה.

XSR700 – תוצאה ישירה של היציאה מהמשבר

אבל איך מחליטים על אסטרטגיה? איך מנווטים את הספינה?

ראשית הבנו שהשוק היום פחות גנרי והופך ליותר נישתי, ואנחנו רוצים להיות נוכחים בכל נישה. לאחר מכן באה הבנה שכדי לחדש צריך להשקיע במנועים חדשים, אבל להבדיל מקודם, לא מנוע אחד לדגם אחד, כי אם מנועים שיכולים לתת מענה למבחר יותר רחב של דגמים. הטווין 700, הטריפל 850, המנוע של ה-1R החדש, ואתה כבר יכול לראות איך המנועים האלה משרתים הרבה יותר מאופנוע אחד. הטריפל כבר משמש ל-MT, לטרייסר ועכשיו ל-XSR למשל. הייתה גם סוג של הבנה שהרוכבים של 'אחרי המשבר' הם אנשים עם תשוקה לאופנועים שמרגשים. אני חושב שלפני המשבר ההנדסה קבעה יותר מדי מה לפתח ואיך להוציא מוצר זול יותר. חזרנו לחשוב על למה אנשים ירצו לרכב. את ההבדל אפשר להמחיש דרך ה-FZ-08 – אופנוע שנבנה מסביב למנוע שכבר היה בקו ייצור, לבין ה-MT-09 שבו יש מנוע שיכול לרגש, כאשר גם הצלחנו לחתוך בעלויות ולהציע אופנוע שהוא בר השגה לרבים.

מצד שני, לא הראיתם שום דבר חדש בתחום הקטנועים. ישראל מאד דומה לאיטליה במובן של שוק שמורכב רובו מקטנועים, אז מעניין אותי לשמוע למה לא ראינו חידושים השנה בקטני הגלגלים.

זה שוק שיוצב למדי כרגע, אבל עם חדשנות אפשר לרענן אותו קצת. מכרנו 7,000 טריסיטי השנה. אולי זה לא נשמע המון, אולי גם אנחנו ציפינו לקצת יותר, אבל עדיין זה 7,000 קטנועים נוספים עבורנו, ולדעתי גם המקום של הנעה היברידית רק יגדל. עדיין, אנחנו חזקים בתחום קטנועי הפרימיום עם משפחת ה-MAX, סחורה של חמשת אלפים יורו ומעלה, בזמן ששאר המתחרים חזקים בפלח ה'מתחת לחמשת אלפים יורו'. על פלח השוק של ה +5,000 יורו אנחנו מתכוונים לשמור.

אגב קטנועים, איטליה וישראל. בתור אחד שמכיר את שני המקומות לא רע, אני נדהם איך בשני השווקים האלו לרוכב הטימקס יש דימוי כל כך דומה ולא בהכרח חיובי… אגזוז רועש, רכיבה לא בדיוק מתחשבת. מה אומרים על זה בשיווק שלכם?

אצלנו נוהגים לכנות חלק מרוכבי הטימקס כלקוח SHOWY (בתרגום לעברית משהו שבין מופגן לצעקני. 'שופוני'). אז כן, אנחנו יודעים שיש כאלה שמרכיבים על הטימקס אגזוז אקרפוביץ' והדבר הראשון שהם עושים זה להוציא את המשתיק. אבל מצד שני, לסוג הלקוח הזה הקטנוע זה מין ייצוג של אישיותו, ואנחנו מכבדים את כולם. אנשים מבטאים דרך הטימקס שלהם את סגנון החיים שלהם, ומה לעשות – זה עלול גם לא למצוא חן בעיני האופנוענים מין השורה, בדיוק כמו שאיזה עורך-דין שמגיע למרכז העיר על GS עם מזוודות ענק ריקות יכול לעלות על העצבים. מה שנכון הוא שאחוז 'מרכיבי האקרפוביץ" בקרב רוכבי הטימקס גבוה מאשר על כל אופנוע, גם אם ספורטיבי… הנתון המדויק הוא 40%! תוסיף לזה את אלו שמרכיבים מפלטים תחליפיים של חברות אחרות – אז כן, מדובר בקהל מיוחד.

טימקס 530 – אוכלוסייה זהה באיטליה ובישראל…

בוא נעבור למגזר אחר – הספורט ההארד-קור. אני מבין שה-R1 מכר טוב, זאת לא סיבה מספיק טובה להביא את כל החדשנות הזו גם ל-R6 שכבר בן שבע?

ה-R1 אכן מכר טוב. האופנוע הכי נמכר בסגמנט הסופרספורט, באירופה וגם באיטליה. משהו כמו ארבעת אלפים יחידות, אבל לגמרי ציפינו שכך יהיה. אני מודה שעם ה-R1 של 2009 לא עשינו את האופנוע הכי-הכי, אבל לרוע מזלנו פגע בו גם המשבר הכללי במכירות ועובדה שנדרשו שש שנים כדי לעשות את המהפכה הזו. עם ה-R6, למזלנו, יצאנו אז עם אופנוע שהיה כל כך מתקדם מבחינה טכנולוגית, שגם כיום הוא רלוונטי, שבע שנים אחרי. אבל ה-600 בירידה מזה שנים. זה שוק שקטן משמעותית. לא נעזוב את הפלח הזה, זו מקפצה בין 125 או 300 ספורטיבי לבין 1,000, אבל אני גם לא יכול להגיד שעובדים עכשיו על גרסת 600 של ה-R1 החדש.

אם כבר אופנועים כמו ה-R1, שאלה מאוד פרטית שמסקרנת אותי: מה האחוזים של אנשים שלוקחים אופנוע למסלול כיום?

אם מדברים על עלייה מזדמנת, פעם או פעמיים בשנה, מדובר על כחמישים אחוז. פעם זה לא היה יותר מעשרה אחוזים, אגב. אפרופו ימי מסלול, היה לנו ניסיון מעניין עם ה-R1M, שאותו מכרנו עם יום מסלול כלול בחבילה. מתוך משהו כמו 600 רוכשים הגיעו למסלול 400 רוכבים, והרבה מהאופנועים היו כבר מוכנים למסלול.

אתה מתכוון בלי מספר רישוי? אנשים קונים R1 רק למסלול?

גם, ויש פה קטע מעניין. יש לא מעט מכירות כאלו, ואלו מספרים שכלל לא מופיעים בנתוני המכירות עם רישוי. מעל 10% שכלל לא מעלים את האופנוע על הכביש.

עדיין בספורטיביים. דוקאטי עשתה גרסאות מקטנות של הסופרבייק, ה-899 למשל. לי נראה שאופנוע ספורט על בסיס המנוע של ה-MT-09 יכול להיות מאוד מעניין.

מכבד מאוד את דוקאטי, אבל אני לא באמת מבין את ההיגיון של אופנוע סופרספורטיבי שיראה גם מסלול אבל שלא מיושר עם אף קטגוריית מרוצים. חוץ מזה, עם כל הכבוד לשימוש במנוע אחד כפלטפורמה לדגמים שונים, מנוע ה-09 לא יכול לתת את הביצועים שהיינו רוצים לאופנוע שמשתייך לסדרת ה-R. הוא פשוט לא תוכנן לזה.

YZF-R1 – כ-50% מהרוכשים עולים על מסלול

בוא נעבור לנישה חשובה. האנדורו הגדולים, שם הטנרה 1200 לא ממש הצליח לזעזע את ה-R1200GS, במילים עדינות. למה?

זו כבר מזמן לא נישה כי אם פלח שוק שלם. זה נכון שהטנרה לא הצליח לשנות את זה, אבל חייבים להכיר בזה שבינתיים אף אחד לא מצליח להזיז את ה-GS במכירות. קצת כמו מה שקורה עם הטימקס. זה קטע מעניין כי יש פלחי שוק שבהם מי שמגיע ראשון וממשיך לעבוד נכון, מנכס לעצמו את הפלח. למשל ה-GS, הטימקס וסדרת ה-SH של הונדה – שלוש דוגמאות שבהן מי שהמציא את הרעיון והמשיך לפתח אותו שולט בפלח. אבל בחזרה לטנרה, אופנוע מצוין, אבל עבור הלקוח הטיפוסי של ה-GS חסר בו משהו.

נראה לי שיש פלח חדש שבו דווקא כן הגעתם ראשונים, אני מתכוון להיצע סביב הספורט הריטג', ווינטג' ורטרו.

אכן הייתה לנו אינטואיציה טובה, ואני גאה להגיד שאת העניינים התחלנו להזיז כאן בימאהה-אירופה כבר ב-2011 עם סדרת ה-YARD BUILD. הסבב הראשון של לתת מיוזמתנו אופנועים לקאסטומייזרס כדי שיבנו על בסיס האופנוע את הגרסה שלהם. התחלנו עם הווימקס יחד עם רולנד סנדס, לאזרט ומרקוס בלץ. סדרת כלים שנקראה HYPER MODIFIED. לאחר מכן המשכנו בעוד סדרות קאסטומייזינג שכאלה, וזה עזר לנו לשכנע את יפן לאשר לנו את סדרת הספורט הריטג' ואת יצירת המותג FASTER SONS.

אבל הבילדס' האלו הם על בסיס מנועים מודרניים, לאו דווקא קלאסיים…

גם פה יש החלטה. אנחנו לא מעוניינים לייצר נוסטלגיה כמו הבונוויל של טריומף או ה-CB1100 של הונדה. אנחנו רוצים לתת אופנוע מודרני מכל הבחינות הדינמיות, אבל עם טעם אחר, יותר אישי. זה יותר דומה לכיוון שלקחו אופנועים כמו הב.מ.וו R nine T או הסקרמבלר של דוקאטי. או במכוניות דומה למה שקרה עם המיני והפיאט 500 החדשות. זה שואב השראה מדגמים ישנים. השראה, לא נוסטלגיה. נכון שיש לנו גם את ה-SR400 וה-XJR1300, אבל אלו היו אופנועים שכבר היו לנו בליין. אלו אופנועי נישה קטנה, לא של מספרים גדולים. עם סדרת ה-XSR החדשה יש לנו מוצרים שיכולים להיות הרבה יותר מיינסטרים.

שאלה אחרונה: על מה רוכב מנהל השיווק של ימאהה-אירופה?

על XJR1300. אופנוע שקניתי הרבה לפני גל הרטרו הנוכחי ושאפילו שיניתי לא מעט. הוא מייצג את מה שאני באופן מושלם.

פאולו פאבסי וה-XJR1300 – משקף את מי שהוא

21 בדצמבר 2015
ראיון: דני פדרוסה

ראיינה: תמי גורלי

לא פשוט להיות דני פדרוסה. אלוף עולם, אבל אף פעם לא בקטגורייה הבכירה, היה קרוב כל כך הרבה פעמים, אבל עקב פציעות וחוסר מזל סיים פעם אחר פעם שני, שלישי או אפילו רביעי באליפות. הרוכב קטן המידות שבר כל חלק אפשרי בגופו, לא פעם בגלל מידותיו הקומפקטיות. בתום המרוץ הראשון של עונת 2015 הספרדי הודיע שהוא נאלץ לקחת הפסקה בכדי לעבור ניתוח שאמור לעזור עם הכאבים העזים מהם סבל והסתיר תקופה ארוכה עקב 'ארם פאמפ'. במרוץ בארגון שבספרד הזכיר שוב המטאדור מה הוא שווה. בראיון שנערך עימו לפני קרב האדירים עם ולנטינו רוסי, סיפר פדרוסה בכנות מה עובר עליו.

מה שלום היד?

יותר טוב.

ואיך הראש?

גם, הראש והגוף הולכים ביחד.

אמרת פעם ואני מצטטת "האופנוע עשויה מחתיכות, אך לעתים זה מרגיש כאילו יש בה חיים", אנא פרט והסבר (בראיון ההתייחסות אל האופנוע היא כאל נקבה, כמו בספרדית, כמו שכל הרוכבים מתייחסים לכלי המוטורי שלהם)

הציטוט הזה לקוח מניסיון חיים מאחר ואני רוכב על אותה האופנוע כבר יותר משנה. אמנם לא בדיוק אותה האופנוע, אבל דומה, ולפעמים האופנוע עושה מה שאתה רוצה ולפעמים היא פשוט לא מאפשרת זאת ובועטת בך מעליה כאילו שהיא כועסת. לפעמים זה כאילו שפשוט עובר עליה יום לא טוב.

לפעמים זה כאילו אנחנו מנהלים שיחה. אני לא באמת מדבר, אבל זה מרגיש ככה ושיש בה חיים. אתה מרגיש אותה בפנים, וכשאתה מצליח להתחבר אליה ולתקשר איתה, מאותו הרגע בדרך כלל אתם לא ניתנים לעצירה.

מערכת יחסים – דני וההונדה

אתה סולח לה כשהיא זורקת אותך מעליה?

לפעמים. מדי פעם אני ממש כועס על התרחשות או משהו אחר ואז משהו קורה אז אני מתעצבן עוד יותר, אבל בסופו של דבר זה כמו פרש וסוס. ככל שאתה מרגיש טוב יותר אתה בעצם טוב יותר והיא שמחה. אני יודע שזה נשמע מוזר כי זו מכונה, אבל זה ממש כמו מערכת יחסים.

יש ימים שאתה פשוט לא רוצה לראות אותה?

היו כמה ימים כאלו, אבל כמו בכל מערכת יחסים יש געגוע, וכמו אצל כל בני זוג גם אנחנו חווים עליות ומורדות.

העונה חשבת אפילו להתגרש?

אה לא. אני הייתי בכושר לא טוב, אני לא יכולתי לדחוף חזק כמו שרציתי בכדי לתקן את זה ובשביל למצוא פתרונות כי לא יכולתי לתפקד כמו שרציתי על האופנוע.

אתה חושב שהאגרסיביות של המנוע של ההונדה זה מה שהחמיר את בעיית הארם פאמפ שלך?

לדעתי זה כתוצאה הסגנון הרכיבה הנוכחי של הרוכבים. הבלמים טובים יותר, הצמיגים טובים יותר, וכל הטכנולגייה מתקדמת, אך גוף האדם נשאר אותו הדבר. אפשר להמשיך לדחוף עוד לקצה את טכניקת האימונים, אבל הגוף ויכולת ההבראה שלו לא משתנים ובעיות כאלו ודומות אנחנו רואים יותר ויותר. מאז הניתוח האחרון שלי עשיתי הרבה מחקר בנושא ונחשפתי לטכנולוגיות חדשות שיאפשרו לי לשמור על כשירות וישפרו את העמידות בפני בעיות גופניות שעלולות לקרות.

לפעמים מתעצבן, אבל בסוף סולח

אם היית מתאמן על אופנועי שטח באופן קבוע כמו רבים מהרוכבים, זה היה עוזר?

לא, אבל אני ממשיך בשקט עם הניסויים שלי כי זה מבוסס על הניסיון האישי שלי. ידעתי מראש שקיימת טכנולוגיה מתקדמת יותר, אבל כעת אני גם משלב את זה עם אימון גופני מותאם ואני בוחן דברים שונים שיוכלו לעזור לי לשמור על תפקוד גבוה על האופנוע. לא הכל ברור בינתיים, אבל ללא ספק שחלק ממה שאני עושה עוזר ונראה כיצד זה יתפתח עם הזמן. בשלב זה אני מעדיף לא לפרט יותר כי שום דבר לא בטוח מאחר והכל מבוסס על הנסיון האישי שלי בלבד.

סגנון הרכיבה שלך מתאים יותר להונדה משל בן קבוצתך? אתה לא שינית כל כך את אופי הרכיבה שלך.

אני לא יודע כיצד מארק מרקז מרגיש, רק כיצד אני מרגיש.

יש הבדל גדול בין האופנוע של העונה ושל הענה שעברה?

האמת שלא. יש הבדלים קטנים, אבל לעתים ההבדלים הקטנים הללו זה מספיק בשביל ליצור פער כשהתחרות כל כך צמודה, ואי אפשר לשכוח את צעדי הענק שעשו בדוקאטי ואת השיפורים הגדולים שעשו בימאהה.

אז מה אפשר לעשות בכדי לחזור לעיניינים?

להרגיש את האופנוע, להבין איפה אני יכול להתאים עצמי בכדי להיות מהיר יותר ולמצוא כל דרך אפשרית בשביל להשתפר, כי עם החוקים הנוכחיים שמונעים פיתוח טכנולוגי במהלך העונה קשה מאוד לעשות שינויים באופנוע.

הטכנולוגיה מתפתחת, גוף האדם לא

מה אתה יכול לשפר בעצמך?

אני מנסה להסתגל. בחלק מהמסלולים זה מספיק בשביל להשתלט על הפער עם הקבוצות האחרות, בחלק זה לא, ואין בידי מספיק כלים ללא הסיוע הטכנולוגי.

זה מפחיד לנסות לשנות את סגנון הרכיבה אחרי כל כך הרבה שנים?

לא, כי נוחות זו לא הדרך שבה ניתן למקסם את החיים.

בטח שמעת שאומרים עליך שנראה שנוח לך כמספר 2 בקבוצה. אתה מרגיש כמו מספר 2?

לא בנשמה. כשמחברים את המספרים של התוצאות ומוסיפים לזה את המזל מקבלים תמונה שמצביעה על מספר 2, אבל לא ברוחי.

האם הרגשת שמתייחסים אליך כמספר 2 בקבוצה?

לא אכפת לי כי אני יודע מה היא האמת.

והתגובות מהבית של אלו שמכונים 'רוכבי ספות', מטרידות אותך?

בתחילת העונה אחרי הניתוח כשנשארתי בבית כי לא יכולתי להתחרות או במהלך העונה הקודמת כשלא יכולתי להתחרות בעקבות הפציעה, ההערות הללו פגעו לי. תקופה ארוכה לא יכולתי לחלוק עם כולם שאני סובל מכאבים תמידיים, וכל ההערות העוקצניות פשוט העליבו אותי. אבל בסופו של יום אני הוא בר המזל, כי אני פה, חי את החלום שלי. אני מתחרה ומשמח ומעצים תחושות אצל כל כך הרבה אוהדים של הספורט.

דני מוביל על רוסי במרוץ המצוין בארגון

אתה בודק מה אנשים כותבים עליך?

בתקופה של ההחלמה הרבה אוהדים איחלו לי החלמה מהירה בטוויטר, וכשאתה מנסה להבריא התמיכה הזו מאד מעודדת ומרוממת נפש. בקשר לכל ההערות והתגובות השליליות, אי אפשר להימנע מזה שהן פשוט מושכות אותך מטה.

אתה ביישן יותר מרוכבים אחרים באליפות. השימוש במדיה החברתית עזר לך קצת להיפתח, אולי אפילו לשמור יותר טוב על הגבולות שלך?

קצת מהכל. בחשבונות הפרטיים שלי אני משתמש בשביל ליצור קשר ישיר עם האוהדים, להביע את עמדתי ודעותיי בלי המצלמה שגומת לי להיסגר כשהיא תקועה לי בפרצוף. אם מאמצים נכון את המדיה החברתית, אפשר להוציא ממנה הרבה מאוד דברים חיוביים.

אתה נראה רגוע יותר, מחייך יותר, מה השתנה?

אני, הגיל שלי, הניסיון שצברתי ממה שאני עובר, החיים עצמם.

הגיל הוא יתרון או חיסרון?

חיובי, חיובי.

אז לראות כך את ולנטינו רוסי זה מעודד?

כמובן, אני לומד ממנו כל הזמן כי הוא ממציא את עצמו מחדש כל פעם. הוא משדר כלפי חוץ דמות חיובית, וזה לא משהו פשוט בכלל. הוא המאסטר של ההתחדשות, ובתחום שלנו הוא כוח איתן.

שנתיים-שלוש מעכשיו, איפה אתה? אתה חושב על זה?

מחשבות עברו לי כבר בראש בעיקר בגלל כל הבעיות שהיו לי ובגלל שלא ידעתי איך העניינים יתגלגלו והכל ייגמר. אני מקווה שאני אוכל עדיין לתרום לקבוצה, אני מקווה עוד להמשיך לרכוב ואז להמשיך לאתגרים הבאים. נראה.

* * * * *

אחרי התצוגה שנתן במרוץ במוטורלנד ארגון, אין ספק שלדני פדרוסה יש עוד הרבה מה לתת. המחמאות נשפכו מכל עבר – מוולנטינו רוסי, חורחה לורנזו, הנהלת הונדה, מארק מרקז והמדיה הספרדית. נקווה שעוד הרבה צפוי להגיע. בכל זאת, הוא רק בן 30, או 26+4 כמו שהוא מגדיר את זה.

דני פדרוסה ותמי גורלי

10 באוקטובר 2015
ראיון: אנדראה דוביציוזו

כתבה: תמי גורלי

זה הראיון השלישי שלי כבר עם דובי. בכל פעם שאנחנו יושבים לשיחה הצבעים שונים; תחילה כתום ברפסול, אחר כך ירוק בטק-3, והפעם אדום-אדום.

2016 היא השנה של האיטלקים. רוסי מוביל את האליפות, 4 רוכבים שונים מאיטליה כבר עמדו על הפודיום, והיצרנית האיטלקית מקיימת את ההבטחה וממוקמת שנייה בדירוג היצרנים באליפות העולם. לאיטלקי בן ה-29 יש חלק רב בהצלחה. מאז ומתמיד נחשב כרוכב שטוב וכדאי להחזיק בקבוצה, אינטליגנט, מדויק, עובד קשה, וכשזה קורה הוא גם נותן פייט רציני.

המרוץ הקודם בבית, במוג'לו, לא היה מוצלח במיוחד

לשמחתי אחרי המרוץ היו לי הרבה אירועים והתחיבויות כמו הראלי, וזה עזר לי להתמודד עם מה שהיה שם, כי היה לי סוף שבוע מוצלח רק עד הזינוק. היינו חסרי מזל, אבל זה יכול לקרות במרוץ. המטרה שלנו הייתה לאתר את הבעיה, להבין אותה ולתקן אותה. ברגע שהבעיה מובנת, רוב הדאגות מתאדות. האופנוע שלנו חדש יחסית ומה שקרה לנו במוג'לו רק מדרבן אותנו להצליח בבית יותר. אני מרגיש שאנחנו קרובים, וזו תחושה נהדרת להתחיל ככה סוף שבוע, להיות ברמה הגבוהה הזו, להילחם על מקומות על הפודיום. זו המטרה גם עכשיו, ואני מחכה לזה ממרוץ למרוץ.

אם כבר הזכרת, אז איך היה בראלי?

היה פשוט נפלא, וזה אפילו תיאור לא מספק למה שהיה שם. אני סקרן מטבעי ואוהב לנהוג גם במכוניות, אבל זה עלה על כל הציפיות שלי. ישבתי לצד הנהג בראלי רחובות, והפחד היה ממשי ואמיתי. לא היה לי מושג לגבי הגבולות של המכונית. 150 קמ"ש ברחובות צרים לעומת 350 קמ"ש שאנחנו מגיעים עם האופנוע, ועדיין הראלי היה מפחיד יותר. 150 קמ"ש זה לא מהיר, אבל בהתחשב בעובדה שהמהירות המותרת שם ביום יום אמורה להיות רק 50 קמ"ש, שילוב של פחד והתפוצצות אדרנלין, ממש על הקצה, אין מילים.

לא היית בשליטה. מה לגבי אופנוע, תיתן למישהו להרכיב אותך?

לא, ולעולם לא, גם אם ישלמו לי כפול ממה שמשלמים לי עכשיו, כי על אופנוע אני חייב לשלוט בעניינים, ברכב זה מפחיד, אבל אתה עדיין מוגן יותר. על אופנוע אין שום דבר שישמור עליך, אז בלי 'דאבל סיטר' עם ממולה או בטאיני. לא רוצה להרגיש את התחושה הזאת של לשבת מאחור.

https://www.youtube.com/watch?v=C_G48ODGdNA

בוא נדבר על לסמוך

אתה צריך לבטוח ולסמוך על הרבה אנשים כל פעם שאתה עולה על האופנוע, אתה חייב לבטוח בצוות, במכונאים, ואת חלקם אתה אפילו לא מכיר.

זו המציאות של מתחרה במרוצים. זאת שאלה טובה כי אני חושב שרוב הרוכבים אפילו לא חושבים על זה, כי אי אפשר לשלוט בזה, אז עדיף לא לחשוב.

אתה 'קונטרול פריק'?

אני אוהב לדעת כל מה שקורה מסביבי, אז אפשר להגיד שכן. אבל אני לא יכול לשלוט בהרבה דברים סביבי, זה בלתי אפשרי ולכן אני חייב לסמוך על מי שנמצא לצדי. אני בר מזל בכך שרוב הזמן לאורך הקריירה עבדתי עם אנשי מקצוע נהדרים. ללא ספק זה נושא בעייתי כי אתה לא יכול לבדוק הכל, כל הזמן. לשמחתי אני מאמין בקבוצה שלי, בצוות שלי ומרוצה מצוות המכונאים שעובדים עמי.

אני מאוד רגיש לכל שינוי קטן באופנוע, מילימטר בודד במיקום של הכידון או דוושה לפה או לשם, ואני שם לב לכך. זה אתגר למכונאים כי הם חייבים להיות מאוד מדויקים בעבודה. הם חייבים לשים לב לכל מה שהם עושים. אני יכול להתאים את עצמי, אבל האמת היא שהם אוהבים את זה. כך הם תחת לחץ, אבל הם מעריכים את העבודה הלוגית, את הדיוק שנדרש מהם. גם לרוכב הניסויים שלנו זה עוזר כי אני מכין לו אופנוע אידיאלי למבחן. לא כל הרוכבים עובדים כמוני.

הקבוצה שלך אומרת שבן קבוצתך אנדרה יאנונה מאוד שונה ממך – אתה עובד עם הראש והוא ההפך…

אם תדברי מהר – הוא לא יבין…

ואיש צוות צועק מאחור: "הפכים גמורים!".

אתה יכול לשאוב אינפורמציה לגבי האופנוע גם ממנו?

כמובן, אף אחד לא מושלם. לכל אחד יש יתרונות וחסרונות. גם אם אני מאמין בלב שלם בכיוון שלקחנו, תמיד יש מקום לשיפור, ודווקא בגלל שאנחנו הפכים והגישה שלנו שונה לחלוטין יש מה ללמוד. מיקום על האופנוע, קו רכיבה על המסלול, זינוק. בטח כשאנחנו רואים את ההצלחה שלו באמצע העונה ועד כמה הוא התפתח כרוכב. אפשר ללמוד מכל אחד, גם מרוכבים שלא ניצחו מעולם ואינם חתומים על קריירה מזהירה.

דובי – אגרסיבי יותר מעונות קודמות

אתה נראה יותר אגרסיבי על המסלול מעונות קודמות.

יש לזה סיבות רבות. ראשית, אני חושב שזה בזכות שאני טיפוס כזה שתמיד ממשיך ללמוד ולהתפתח. אני לא אחד כזה שאחרי הישגים נשען לאחור ורוכב על ההצלחה. חוץ מזה הניסיון עוזר – רכבתי בשביל יצרנים שונים, קבוצות שונות, אז יש לי ניסיון רב, וכאדם אנליטי גם אם לא צברתי ניצחונות הצלחתי לצבור ידע רב.

הגעתי לדוקאטי בתקופה לא טובה, ואי אפשר להיות אגרסיבים כשהאופנוע פשוט לא תחרותי, אבל גם במקרה הזה אפשר ללמוד, גם כשהאופנוע לא זז. הייתי פה עם ההגעה של ג'יג'י דלינייה, ונפלה בחלקי ההזדמנות לעבוד עם הצוות וליצור ביחד עימם את הדוקאטי החדש. הייתי מעורב באופן שלא הייתי מעורב בעבר.

ההבדל בין העבודה עם הצוות בקבוצה הזו לבין הקבוצות בעבר הוא ענק. עצם העובדה שהתחלתי יחד איתם את הפרויקט התאים לי לאופי בול. אני אוהב להבין, אני רוצה ואוהב לדבר עם אנשי הצוות, עם אנשי הפיתוח, אני אוהב להיות מעורב ובניגוד לקבוצות שלי מן העבר אני מרגיש חלק. לא סתם אני חלק, יכולתי לא להיות מעורב, אבל הגישה שלי לעבודה ולעולם המרוצים הובילה אותנו למקום שבו אנו נמצאים. כל דבר קטן תורם לתהליך, וברמות הללו כל תרומה קטנה, גם שלי, היא בעלת השלכות גדולות.

בהונדה היית מעורב בפיתוח?

לא. לא הייתי הרוכב המהיר או המוביל בקבוצה, אז הם לא האמינו בי וביכולות שלי. בדוקאטי כן מאמינים בי והם צריכים אותי בשביל הפיתוח של האופנוע יותר ממה שהונדה אי-פעם היו צריכים.

הרגשת שזה הימור לעבור לדוקאטי?

כמובן. קייסי סטונר היה הרוכב היחיד שהצליח לרכוב והביא תוצאות על הדוקאטי עד אז. אפשר להבין כמה האופנוע טוב ותחרותי רק מתוצאות של הרוכב מספר 2 בקבוצה.

אתה חושב שהונדה סובלים העונה מסינדרום סטונר בזה שהם לא הקשיבו לרוכב שלהם כי הוא המשיך לנצח?

לא. אני חושב שבדוקאטי היו אז בעיות אחרות, ואני מעדיף לשמור לעצמי את התאוריות שלי כי כל המערך של דוקאטי השתנה, המבנה שונה, הצוות התחלף ברובו.

קל יותר לאיטלקי להיות בקבוצה איטלקית?

קל במקצת, אבל כמו בכל דבר גם פה יש יתרונות וחסרונות. קל כי בכל זאת אנחנו מאותו הרקע ויש לנו אותה גישה וכמובן אותה השפה, אבל איטלקים לא תמיד עובדים נקי. אני מאוד גאה לקחת חלק בפרויקט האיטלקי הנהדר הזה.

תמי גורלי עם חבר ובובה

יש לך תמונות של שרה, בתך, על לוח השעונים של האופנוע. זה לא מפריע?

דווקא לא. כשאתה נמצא על האופנוע יש כל כך הרבה דברים לחשוב עליהם, יש כל כך הרבה דברים לעשות, והתחרות כל כך קשה ועיקשת ויכולה להוביל לדאגה, וכשאני רואה אותה זה נותן לי עוד כוח ומוטיבציה. אני רוצה לחשוב שהבת שלי גאה בי וחושבת עליי שאני רוכב מהיר וטוב, וזה גורם לי לעבוד עוד יותר קשה בשביל להיות רוכב עוד יותר טוב.

היא עדין לא רוכבת בעצמה. היא מגיעה למרוצים בעיקר באיטליה. אני אתן לה לרכוב אם היא תרצה, אבל אני לא אדחוף אותה לזה. לא אכפת לי מה היא תעשה כל עוד תלך אחרי ליבה, ואני רוצה שיהיה לה אופי, שתהיה לה אישיות חזקה, כמוני.

* * * * *

במבחן שהיה במיזאנו בחופשת הקיץ, דובי והקבוצה מצאו כמה דברים, הבינו ופיענחו עוד בעיות ואתגרים שהדוקאטי משטח בפניהם. מה דוביציוזו יכול לעשות בבית? נחכה ונראה. גם שרה מחכה.

10 בספטמבר 2015
ראיון: דני קנט

ראיינה: תמי גורלי

העונה ב-Moto3 יש מוביל אחד דומיננטי, וכשנשאר רק עוד שליש לעונת 2015, התואר הוא שלו אם לא יעשה טעויות שיגרמו לו להפסיד אותו.

בוגר, מבוגר יותר משאר הרוכבים בקטגוריה בכ-3 עד 4 שנים, קנט נראה טוב מתמיד אחרי מספר עונות שבהן לא עמד בציפיות, לא כשרכב עבור ק.ט.מ בקבוצה של אקי איו, אחת הקבוצות החזקות ב-Moto3 ולא כשטיפס ל-Moto2. בתום עונת 2014, החליט הבריטי בן ה-21 לעבור להונדה וחתם בקבוצת לאופרד הגרמנית. מאז הוא נוסק.

בטוח בעצמו, קוהרנטי, נעים ורגוע, הוא יושב ומשוחח, ללא אנשי יח"צ או מנהל קבוצה שמפקחים מלמעלה. הם סומכים עליו, וקל להבין מדוע.

השאלות הראשונות נורו בכיוון הלא נכון. הרוכב המנומש החל לשאול אותי שאלות לגבי נוכחותי במרוצים, המדיה בארץ, ערוץ 5, דיברנו גם על נסיעות ומוזאונים ואז לקחתי את ההובלה.

תמי גורלי ודני קנט בפיטס

אתה אוהב לטייל בעולם?

מאוד, אבל זה קצת קשה לטייל כשיש רק שבוע אחד בין מרוצים וכל מה שבא לך לעשות זה להישאר בבית ולהתאמן. אני עדיין גר עם ההורים אז אני מתאמן במכון, יוצא לריצות לבד או עם חברים. להתאמן זה אף פעם לא כיף או קל, אז תמיד נחמד שיש איתך מישהו שיוצא איתך לריצות או לרכיבות על האופניים. אני מתאמן עם חברים מהאליפות העולמית או הבריטית. פעם הייתי מתאמן עם ג'יימס טוזלנד (את המספר 52 הוא קיבל מטוזלנד), אך לאחרונה זה לא יוצא כי הוע עסוק בקריירת המוזיקה שלו. הוא עדיין מייעץ לי בטלפון וכשהוא מגיע כשדר של ערוץ הטלוויזיה הבריטי לסבב המרוצים.

מה הייתה התרומה של טוזלנד למשטר האימונים שלך?

ידע וניסיון. הוא עבר את מה שאני עובר עכשיו. הוא היה בפאדוק כל כך הרבה שנים, וכבר כשהיה אלוף הסופרבייק היה ידוע כאחד הרוכבים בכושר הטוב ביותר, אז הוא הדריך אותי מה כן ומה לא לעשות.

הזכרת חדר כושר וריצות בתכנית האימונים שלך. רוב הרוכבים שונאים להתאמן בחדר כושר ומעדיפים להתאמן על אופנועי שטח כדי לשמור על כושר בין המרוצים.

המקצוע שלנו הוא לרכב על אופנועים ובשביל זה צריך להיות חזק ובכושר, זה חלק מהמקצוע. אני רוכב מעט על אופנועי שטח, אבל לעתים נדירות בלבד. אנחנו רואים כל הזמן כיצד רוכבים נפצעים בחופשות ומחסירים מרוצים ואימונים כי הם שברו עצמות באימונים. אז אני עושה מעט מהכל – ריצה, אופניים, חדר כושר, מאמן אישי, סקווש, כל אימון שיכול להיות לעזר. טיפוס על הקיר עוד לא ניסיתי, שמעתי שזה עוזר ל'ארם פאמפ', אך מאחר ואף פעם לא סבלתי מכך אני מתרחק מפתרון לבעיה שאין לי.

אתה נראה מאוד מחושב

אני חייב להיות, וזו אחת מההשפעות החיוביות של העבודה הקשה בחדר כושר. ככל שאתה חזק יותר בראש, ככה אתה טוב יותר. למשל, התגובות המהירות שנדרשות במשחק סקווש כשהכדורים מגיעים אליך במהירות תוך כדי תנועה, עוזרות לי בתגובות על המסלול. התמורה לשנים של עבודה קשה הן התוצאות העונה.

אתה חושב על העתיד?

כמובן. הצלחתי להביא עצמי לעמדה שבה אני נמצא כרגע, מעמד שבו כל החלומות שלי יכולים להתגשם, להוביל את אליפות העולם. אז אני מנסה להמשיך ולנצח מרוצים, לקחת את האליפות. ברור שעם ההצלחה צצים כל מיני אנשים ואני מנסה לא לקפוץ מהר מדי על העגלה, כמו שאומרים. אני מדבר עם כל מי שפונה, אבל מנסה לשמור את תשומת הלב שלי לעונה הזו ואפשר לומר שאני לא צריך לדאוג לעונה הבאה כי עם ההישגים עכשיו, העתיד כבר יסתדר.

קנט מוביל מרוץ Moto3

יש לך לפעמים פני פוקר

חסר הבעה. הרבה רוכבים נכנסים ללחץ לקראת סופו של מקצה הדירוג, אבל לי נראה שלחץ רק עלול לגרום לנזק. במה לחץ כבר יכול לעזור? בשבילי הדבר הנכון הוא להישאר רגוע. אני מנסה לשמור על ראש צלול, לא רוצה את כל השטויות מסביב. אם יש לנו בעיות טכניות אני לא רוצה לדעת מהן, זה לא התפקיד שלי, אני לא מכונאי, אני רוכב, אני עושה את החלק שלי והם את שלהם. אני רק מסתכל קדימה ושומר על שלווה. אני בטוח בעצמי ויש לי ביטחון מלא בקבוצה.

אתה חושב שתפיסת העולם הזו היא חלק מהיתרונות של הגיל?

כן, אבל יש גם רוכבים מבוגרים ממני שהאופי שלהם שונה משלי, כמו למשל בן הקבוצה שלי אפרן וואסקז. הוא בן 28 וקצת יותר אמוציונלי ממני… הוא היה חבר קבוצה שלי כבר בעבר. אנחנו מדברים, אבל הוא עדיין מתחרה שלי. מחוץ למסלול אנחנו מיודדים, אבל על המסלול אנחנו צריכים לנצח אחד את השני. הוא רואה את הנתונים וכל האינפורמציה שלי, אבל אני לא הסתכלתי על שלו העונה. לא היה לי צורך. לקראת סוף העונה, אם אצטרך, אבחן את הנתונים שלו.

הוא רוכב קצת אגרסיבי. הוא מפחיד אותך על המסלול?

הוא אגרסיבי, אבל הוא רוכב חכם. הוא לא רוכב מלוכלך. הוא לא יעשה הכל בשביל נקודות. לא הוא ולא אף רוכב אחר מפחידים אותי על המסלול. אני מנסה להיות הרוכב שהוא גם מהיר וגם יכול לתת מאבק. אני רוצה להיות הרוכב שאם אחרים יבחינו בו מאחוריהם הם יגידו "וואו זה דני", וזה כבר שיבש להם משהו בראש. אני רוצה שהם יחשבו שאני טוב ומהיר ויגידו "זין, הוא מאחורי!".

תסביר לי, למה אתם בכל מסתכלים אחורה?

אם לומר את האמת, העונה כמעט ולא הסתכלתי אחורה. אני מסתכל קדימה, אני מסתכל על שלט הפיט-ליין, רואה מיקום, פערים. לפעמים זה מתסכל לרכוב במקומות כמו מוג'לו, שם יש יתרון גדול למי שמצליח ליהנות מהסליפ-סטרים, אז שם צריך להעיף מבט כדי שהמתחרים הגדולים שלך לא ירוויחו על חשבונך. מסלולים שונים, פתרונות שונים.

מה נותן לך יותר סיפוק – מרוצי קרב או מרוצי בריחה?

תלוי בתוצאה… תלוי אם ניצחתי!

אני חושב שזה תמיד טוב, בעיקר ב-Moto3, לברוח קדימה. כל כך הרבה שאלו אותי איך הצלחתי להשיג פער של 10 שניות כשכל האופנועים תואמים פחות או יותר והאליפות הזו הייתה תמיד אליפות של מרוצים צמודים. בקשר לסיפוק – אני תמיד מסופק. ניצחון הוא ניצחון. בקילומטר או בשנייה. אני תמיד שמח.

הופתעת מאיך שהעונה הזו התפתחה?

האמת שכן. בעיקר במרוצים שבהם הצלחנו לפתוח פערים. זה הפתיע את כולם. ידענו שאנחנו יכולים להיות חזקים העונה. כבר באימוני טרום העונה היינו טובים. במרוץ הראשון היינו טובים, ידענו שיש את הפוטנציאל, אבל לא ככה.

זה שקצת בעטו לך בתחת בעבר עזר לך?

ברור. זה רק עשה אותי חזק יותר. אנחנו מנסים לא לעשות יותר מדי שגיאות. לא קיבלתי כפית כסף לפה. עבודה קשה של שנים, זמנים לא פשוטים, והעונה קיבלתי את כל החבילה: קבוצה טובה, אופנוע טוב, הם נותנים את כל מה שיש להם בשבילי ואני לא מספר 2 בקבוצה. לקבל הכל רק עשה אותי חזק יותר.

הזכרת מספר 2, אקי איו, מנהל הקבוצה הקודם שלך, אמר שמעולם לא התייחס אליך כמספר 2 ושהוא מתייחס לכל הרוכבים שלו אותו הדבר.

הוא מתייחס לכולם אותו הדבר אבל עדיין יש לו את הצוות מספר 1. אלו הם אותם הטכנאים שטיפלו בצד של המוסך במארק מרקז, סנדרו קורטזה, ג'ק מילר, סאלום – לכולם היה את הטכנאי מספר 1 והצוות שלו, וזה גורם לכל הרוכבים האחרים בקבוצה להבין שמי שקיבל את הצוות הזה מיועד להילחם על האליפות. אני לא יודע למה לא קיבלתי את הצוות הזה, אולי הוא לא האמין בי שאני יכול להילחם על אליפות העולם. אני לא יודע ולא יכול לענות על זה. אפילו אם היה לנו את אותו הציוד, בראש שלי תמיד ניקרה המחשבה שהרוכב השני מקבל יותר. זה אף פעם לא טוב.

זה קרה גם בין אלקס רינס לאלקס מרקז בקבוצת אסטלייה גליצייה בעונה הקודמת. מרקז קיבל קצת יותר טוב, כנראה בגלל הלחץ על הונדה בזכות אחיו הגדול. עכשיו כששניהם ב-Moto2, תראי כמה רינס טוב יותר כשיש לו את כל החבילה בשביל לנצח.

אתה חושב שיש רוכבים שצריכים יותר זמן כדי שהכל יתחיל לעבוד כמו שצריך?

זה בטחון עצמי. הרבה מזה תלוי בבטחון העצמי ובאם הקבוצה שלך מאמינה בך ב-100% לפני שאתה עולה על המסלול. ככה מתחילים את סוף השבוע שמחים יותר, המוטיבציה גבוהה יותר.

יש לך תמיכה מהבית?

המשפחה שלי מגיעה למרוצים והספונסרים שלי מאוד טובים אליי ודואגים שיהיה לי את כל מה שאני צריך.

אני מרוצה מהכל העונה. הקבוצה היא כמו משפחה מורחבת שרוצה לנצח. אנחנו מעבירים את רוב חיינו מייחלים לזה, להיות בפאדוק הזה, וככל שיש לך יותר חברים ותומכים פה זה נעשה יותר קל כי את רוב זמננו אנחנו מעבירים כאן.

מי החברים שלך בפאדוק?

יש לי לא מעט. קרול הניקה וג'ק מילר שהיו חברי הקבוצה שלי בעונה הקודמת, אני אפילו נוסע בין מרוצים להתאמן איתם בספרד. מצחיק לנו ביחד.

בוגר ומבוגר

שמתי לב שאתה עוזר, מייעץ ומדריך את אונו, הרוכב היפני הצעיר בקבוצה.

יש לו הרבה פוטנציאל והבחנתי שהוא מתקשה, והקבוצה ביקשה שאעזור לו קצת. בטח שהסכמתי, הוא לא מאיים על המיקום שלי ואם אני יכול לעזור למישהו להשתפר אז למה לא. אז מנסה לעזור למי שאני יכול, גם למתחרים באליפות הבריטית. אני נחמד כזה…

יש לך הרבה מעריצים באנגליה?

התמיכה מהבית היא יפה. הגיוני שהיא גדלה אחרי כל הניצחונות העונה. זה בכל זאת לא קרה מאז 1977 ובארי שין הגדול, אז מדברים עליי יותר והתומכים מגיעים עם התוצאות. אבל כשמשהו לא מסתדר, אנשים שוכחים ממך בין רגע. הם אפילו סותרים את עצמם – כשיש לי סופ"ש לא טוב הם כותבים לי שאני מחורבן, ושבוע אחר כך הם רוצים להיות חברים שלך. זה ככה אצל כולם בפאדוק וככה זה בחיים. אם הולך לך, זה קל. אני מקווה שזה ימשיך ככה, אני אוהב את זה.

מה יש לשפר?

לא משהו ספציפי. אני חייב להישאר בכושר. אנחנו צריכים להמשיך לעשות את מה שאנחנו עושים עכשיו והכל ייפול למקומו.

את מי אתה רואה כמתחרים שלך?

אין רק אחד. אם מסתכלים על התוצאות אז בסטיאניני, פאביו קוואטארו – זאת העונה הראשונה שלו ויש לו מה ללמוד, ויש לו את המהירות גם אם לא בשביל האליפות. חוץ מהם גם פנטי, אוליווירה וואסקז.

* * * * *

אז הוא מציג לי את המקרר עם המשקאות של הספונסר, מסביר על הטעמים השונים ומחייך כשהוא אומר "את רואה? זה אמיתי!", אחרי שציינתי שעד לא מזמן אף אחד לא חשב שהמשקה הזה קיים. כשאני לוקחת את המשקה בטעם הג'ינג'ר אני לא יכולה שלא לחשוב שבפאדוק הזה בחורים נחמדים דווקא מסיימים ראשונים.

לא ברור עדיין מה יעשה קנט בעונת 2016 – קבוצת לאופרד ב-Moto2 (נראה סביר יותר ויותר) או אופציה שנשארה פתוחה עם קבוצת אספר ב-MotoGP. על החוזה שהוצא לו מפראמק דוקאטי הוא החליט לוותר מחשש להתחייבות ל-3 עונות וללא הבטחה להשתלבות בקבוצת המפעל בתום החוזה. מה שברור הוא שקנט חייב למצוא בית חם ותומך בקבוצה בשביל להצליח, ואני מקווה שהוא ימצא כזה כדי שאנחנו הצופים נוכל ליהנות מהרכיבה שלו גם בעונות הבאות.

1 בספטמבר 2015
אל תשאל: אלפרדו גומז

התחלתי לרכוב בגיל 3. מהרגע ההוא ועד גיל 21 עשיתי טריאל, ואז התחלתי עם סופר-אנדורו. ניצחתי שתי אליפויות עולם בג'וניור, ועכשיו באנדורו ניצחתי את אליפות ספרד לג'וניור. התחלתי להתחרות באקסטרים-אנדורו ומאז זכיתי בשני פודיומים. מקום שלישי בארצברג. מקום שני ברומניאקס.

היו לי אופני טריאל קטנים. אבא שלי בנה לי אותם כי לא היו אופני טריאל מוכנים לרכישה. ראיתי אותו רוכב על אופני טריאל וככה התחלתי גם אני. ואז הוא עבר לאופנועים. רכבתי חמש שנים על האופניים שאבי בנה לי עד שעברתי לאופנועי טריאל. אחר כך אחותי הצעירה גם רכבה על אותם האופניים. היום אחותי בת 22 והיא מתחרה באליפות העולם בסופר-אנדורו. טריאל זה חשוב – זה הבסיס לכל תחום האנדורו.

הסביבה תומכת. אני גר בכפר קטן בהרים 45 דקות צפונית למדריד, בסביבה שאוהדת ספורט מוטורי. בכלל, בספרד כולם יודעים מה זה ספורט מוטורי ואוהבים את זה. אנחנו מתאמנים בטריאל כי אבא שלי אוהב את זה ולשם הוא דחף אותנו – אותי ואת אחותי.

אנדורו של היום זה מוטוקרוס. עדיף להיות רוכב מוטוקרוס בשביל לנצח באנדורו כי המקטעים מהירים מאוד. זה סינגל שרץ מהר מאוד. זה נראה כמו אנדורו, אבל בפועל זו רכיבת מוטוקרוס.

במרוץ הראשון שלי עם ק.ט.מ שברתי את האצבע. ניצחתי את אליפות הטריאל ב-2011, והחוזה שלי עם מונטסה עמד להסתיים בגלל שרפסול הפסיקו את התמיכה. ואז פנו אליי מק.ט.מ-ספרד. אני חבר טוב של לורנזו סנטולינו, רוכב ק.ט.מ-ספרד, ואנחנו בקשרים טובים, אז הזמינו אותי להשתתף בסבב האחרון של הסופר-אנדורו בספרד כי רצו יותר רוכבים. הם ארגנו לי הוסאברג 450 להתחרות עליו ולהיות בן קבוצה של חאבי גלינדו. אפילו לא הכרתי אותו. לקחתי שני הולשוט. בגמר הראשון סיימתי 8 ושברתי את האצבע הקטנה. בגמר השני סיימתי במקום טוב יותר – רביעי. ואז קיבלתי טלפון – ק.ט.מ ספרד מזמינה אותך לקבל חוזה לעונה מלאה בסופר-אנדורו. הייתי רוכב טריאל, אבל היינו בפגרה והיה לי זמן. ק.ט.מ הציעו לי שני אופנועים לעונה – אחד לאימונים ואחד לתחרויות, כולל מכונאי. השאר זה היסטוריה.

תחרות. שאר הרוכבים בטופ של האקסטרים אנדורו – גראהם ג'רוויס, ג'וני ווקר ואנדראס לטינביכלר, עושים ביחד מבחני קבוצה בשביל לבדוק חלקים חדשים, אבל לא יוצא לנו להתאמן יחד כי אנחנו גרים במקומות רחוקים אחד מהשני. אנחנו חברים טובים כי התחום קטן, אבל גם חבר הקבוצה שלך הוא מתחרה. אנחנו ביחסים טובים והווייב טוב. אבל בסוף היום הוא מתחרה.

גמרנו כולם ביחד. אני מכוון לווקר ולג'רוויס. בארצברג האחרון היינו חייבים לעזור אחד לשני כדי לעבור את המקטע החדש והבלתי עביר. כך סיימנו את המרוץ כולם ביחד.

תכנית האימונים היא לפי לו"ז המרוצים. יש לי מאמן אישי שמתאים לי את תכנית האימונים בהתאם למרוץ – אם זה סופר-אנדורו או אקסטרים-אנדורו. אני מתאמן עם אחותי בטריאל. אני עושה 5-6 אימוני רכיבה על אופנוע בשבוע – אנדורו 3 פעמים בשבוע, והשאר טריאל ומוטוקרוס. לפי הצורך אני מתאמן באקסטרים או במכשולי סופר-אנדורו. אחר הצהריים אני מתאמן במכון הכושר, רץ, שוחה או רוכב אופניים.

כסף. אני בר מזל. למשפחה אין הרבה כסף. אבא שלי משכיר אופניים ואמא שלי עובדת במשרד. ברגע שאתה מתחיל לנצח, אנשים מתחילים לעזור לך. עד גיל 18 רק שפכתי כסף, והרבה, ואני כאן רק בגלל שאבא שלי וכל המשפחה שלי רצתה ודחפה. היום כרוכב מפעל בטופ 3 בתחום המצב כבר קל יותר, תודה לאל.

2 פעימות. בשביל הנשמה. רכבתי בסופר-אנדורו על 350 עם מנוע 4 פעימות, אבל אולי אעבור בעונה הקרובה ל-300 כי זה אופנוע מצוין ואני מחובר אליו. בכל אופן, בשביל הנשמה – רק 2 פעימות.

אקסטרים-אנדורו. גם זה לנשמה. רכבתי טריאל, מוטוקרוס, אנדורו, אבל אני הכי אוהב אקסטרים-אנדורו. משלב לי את כל התחומים יחד.

להיות בטופ. לשם אני מכוון, פסגת האקסטרים-אנדורו. בהחלט. השאיפה שלי היא להיות מספר אחת בתחום. להיות האלוף. זה תחום קטן שמתפתח מאוד בשנים האחרונות. כרגע אני בטופ 3, אבל בהחלט מכוון לקצה, ועושה כל מה שאני יכול כדי להגיע לשם.

סליקס. אני צופה ב-MotoGP ומאוד אוהב את זה. זה גם נראה לי אקשן מטורף. אבל אף פעם לא רכבתי על אופנוע ספורט.

בחורות, ים ואווירה. תל אביב מטריפה וישראל בכלל מעניינת. בחדשות אתה שומע רק על מלחמות ובלגנים. ואז אתה מגיע לפה ומגלה מדינה מעניינת אם אנשים נהדרים, וזו הפתעה. עדיין לא יצא לי להיות בירושלים. רק חבל שהקרקע כל כך יבשה פה. אמרו לי שבחורף זה אחרת, אז אולי אבוא לבדוק.

כוכב עולה. הקטע של להיות במרכז הזרקורים חדש לי, אבל אני אוהב את זה. יש הרבה פוקוס עליך, יחסי ציבור, מסתובב בעולם לפעילויות שונות של הקבוצה. אני אוהב את זה. זה חלק מהעניין וזה כיף.

כדורגל זה לחלשים. עזוב אותי מריאל מדריד או ברצלונה. אתה יודע, אומרים: To play football you need only one ball. To ride enduro you need 2 balls…

26 ביוני 2015
אל תשאל: רז הימן

מקצוע? נהג מרוצים זה לא המקצוע שלי. מה שאתה עושה בחיים, במה אתה עובד, זה מקצוע וזו המציאות. אני מאמין שבמקום אחר היה אפשר לקחת את הניסיון, ההישגים והכישורים ולהתעמק בספורט הרבה יותר ממה שאני עושה היום. אבל אנחנו פה וגם אם זה קשה, זה מה שיש.

קשה. אני לא בוכה, אבל הספורט המוטורי כאן הוא קשה. אם נסתכל רגע, נראה שספורט מוטורי ישראלי יש. בחו"ל. אנשים מתחרים ומצליחים, אבל לא כאן.

בסוף היום אין כמו אופנוע. אם תשאל אותי, בזמני החופשי מבחירה אני יוצא לשטח רק עם אופנוע ואני נהנה חבל על הזמן. עם מכונית המרוץ שלנו אני יוצא לשטח רק אם צריך לבדוק משהו. האופנוע מדליק אותי, זה בדם.

יש מגבלות. הגוף כבר לא מה שהיה פעם מבחינה פיזית. מבחינה טכנית אני עושה כל מה שעשיתי לפני עשרים שנה, אבל אני מתעייף מהר יותר. פתאום כואב הגב. היכולת נשארת יציבה. זה משהו בדם, אני יכול לא לעלות על אופנוע שנתיים ותוך שעתיים ארכב כמו שרכבתי פעם. רק העייפות מגיעה מהר יותר.

אדם צריך לחפש אתגרים ולעמוד בהם. אני בוחר את הנתיבים הכי קשים, הכי מאתגרים, כך שלפעמים חבריי לרכיבה מקללים אותי. אני אוהב 'דוכים', מסלעות, מקומות שלא נסע בהם אף אחד. אפילו לא סינגלים, מקומות קשים יותר. שם התמונה פשוטה – או שאתה מצליח לעלות או שלא.

במכונית מרוץ נותנים גז. ועוד איך נותנים. זה אוטו למרוצים. כשאנחנו נוהגים בראלי, נותנים מקסימום. אם אתה רוצה לנצח, צריך להסתכן ולתת גז. מצד שני זה מרתון וצריך לשמור על האוטו, כך שחושבים הרבה קדימה.

יש גם זוגיות. במכונית יש נווט וזה כיף. אתה חולק עם מישהו את החוויה, את הקשיים. העבודה נחלקת בין שניים. לא צריך לעבור הכל לבד. טיפולים ברכב, הכנות, לוגיסטיקה – אם זה על בן אדם אחד זה יכול להשביז מהר.

כישרון? לא יודע איך לפרק את זה, כישרון. אני אוהב להיות הכי טוב שאפשר. אני מאוד תחרותי. כשתכונת האופי הזו מתחברת לספורט זה מייצר הרבה אתגרים ודחף. זה לא משחק, זה לא לנצח את מישהו אחר. לא עושים את זה בשביל לנצח מישהו אחר. זו ההרגשה שאני מצליח למצות את הפוטנציאל עד תום. של המכונה, של עצמי, של השעון. היריב תמיד הוא השעון. זה לא אדם. יש אנשים אחרים שמתחרים נגדך, אבל זה קודם כל זה השעון.

החלק האחורי במוח. שם יושבות המחשבות על מה היה קורה אם הייתי נולד בבלגיה, נניח. כנראה שהייתי מגיע למקומות אחרים ומתעסק בספורט מוטורי בצורה מלאה. אבל זה לא מטריד אותי. אנחנו נמצאים בישראל ובתנאים האלה עשיתי את המרב, אז אני מסופק, מבסוט ומאושר.

דבקות במשימה תיקח אותך רחוק. מי שרוצה להגיע רחוק צריך לחשוב פחות על הכישרון שלו. כישרון הוא לא הדבר הכי חשוב. נחישות יכולה לקחת כל אחד רחוק יותר מאשר כישרון. ראיתי אנשים לא מוכשרים שהתמדה, רצינות ואימונים לקחו אותם רחוק מאוד.

חמש שעות שכבנו מתחת לאוטו. על דיונה במצרים באמצע מרוץ. אני והלל סגל. חמש שעות לקח לנו לתקן את האוטו בשביל להתקדם עוד קילומטר. אין בזה הגיון, אבל לא מתייאשים. עושים מה שאפשר לעשות בשביל לשפר את המצב, אפילו אם זה רק לעוד קצת.

אף אחד לא מכריח אותי. מתחרים כי רוצים, כי מחכים לשנייה הזו שבה אתה עומד על קו הזינוק. אף אחד לא מכריח אותי וזה בטח לא משתלם כלכלית. במתח שבין הצלחה לכישלון, בין לקצץ פה שנייה ולקחת סיכון קטן שם, מסתתר הרבה מאוד כיף.

רומניאקס וארצברג אלו חלומות שהגשמתי. סימנתי 'וי' מבחינה תחרותית. המגבלות שם היו פיזיות, אבל בשבילי הארד-אנדורו תמיד יהיה הדבר המלהיב ביותר. הייתי שמח לעשות סיבוב במכונית WRC, רצוי על סטייג' עפר. לא חייב להיות עם המכונית הכי טובה, אני אף פעם לא בעד המנצחים, אוהב את אלו שבמקומות השני והשלישי. אם לא WRC אז ראלי-רייד. אם היו נותנים לי את ההזדמנות עם רכב כמו שצריך, עם קבוצה מסודרת, זה יכול היה להיות מגניב.

חייבים פה ספורט מוטורי. אני חושב שזה אחד הדברים החשובים. פשוט חייבים. הספורטאים מתמרדים עכשיו נגד חוק הספורט המוטורי, וכל מי שאכפת לו מהעניין צריך להצטרף. כל הרוכבים. זה אסון שאין כאן ספורט מוטורי. אם הצעירים לא מתחרים מגיל צעיר בענפי ספורט האלה זה נזק לטווח ארוך. זה מאוד חסר פה, ולא רק בהיבט האישי אלא בקיום של הספורט בכלל. הנזק הוא בכל התחומים ובכל הרמות. ולטווח הארוך. פשוט חבל.

18 ביוני 2015