תגית: אחינועם הראל

אחינועם הראל יוצאת למסע רכיבה באפריקה שבמהלכו היא מתוכננת לעבור ב-13 מדינות במשך חצי שנה. השותף שלה למסע הוא ב.מ.וו F700GS שנרכש בדרום אפריקה והוכן ביסודיות לטיול שכזה. אנחנו בפול גז נעקוב אחריה באופן שוטף ונעדכן בחוויותיה. בהצלחה אחינועם!

• לקריאה על החלק הראשון במסע – ההכנות ליציאה – לחצו כאן.
• לקריאת החלק על דרום אפריקה – לחצו כאן.
• לקריאת החלק השלישי על נמיביה – לחצו כאן.
• לקריאת החלק הרביעי על בוצואנה – לחצו כאן.
• לקריאת החלק החמישי על זמביה – לחצו כאן.
• לקריאת החלק השישי על מלאווי – לחצו כאן.
• לקריאת החלק השביעי על טנזניה – לחצו כאן.
• לקריאת החלק השמיני על קניה – לחצו כאן.
• לקריאת החלק התשיעי על אוגנדה – לחצו כאן.
• לקריאת החלק העשירי על טנזניה – לחצו כאן.

*     *     *     *     *

אז זהו זה! רכבתי 25,000 ק"מ בחמישה חודשים ועברתי ב-11 מדינות שונות. נתקעתי באמצע מחאה אלימה בה איימו עליי עם אלות ברזל על החוף הפראי של דרום אפריקה. חייתי עם חקלאי בנמיביה, בימים התחקינו אחרי עקבות אריות בחול ובלילות שתינו בירה ואכלנו סטייקים סביב המדורה. הלכתי ראש בראש עם הרי חול עבים בדרך למדבריות המלח של המאקדיקאדי בבוטסואנה – הפסדתי וקמתי שוב ושוב. ראיתי את מפלי ויקטוריה, זיגזגתי בין המוני אנשים, עזים, כבשים, חמורים ובורות בכביש במלאווי. נסעתי עד מרגלות הקילימנג'רו ורכבתי אל תוך המסאי מארא בין זברות וג'ירפות. פגשתי את חברי מועדון האופנוענים של אוגנדה, התארחתי אצל יזם שמריץ סטארט-אפ לשפר את הבטיחות של מוניות הטוסטוס בקיגאלי, רואנדה. בטנזניה לקחתי סיכון ורכבתי 600 ק"מ של דרך עפר בשממה, שם פקחי שמורת הטבע לקחו עליי חסות. פגשתי דמויות מרתקות בפאבים של לוסקה, דגתי באגם קריבה וקיבלתי שיעור ריקוד בזימבבואה. רכבתי בכל מיני כבישים – מנפלאים עד לבלתי אפשריים. פגשתי אנשים, שמעתי את הסיפורים שלהם, שיפרתי להם את הסיפור שלי ואולי הצלחתי קצת לגעת בחיים שלהם. התגברתי על פחדים ואתגרים. היו פעמים שלא חשבתי שאצליח במסע הזה. והנה אני כאן, מחייכת מאוזן לאוזן.

לא, לא גרתי עם שבטים פראיים שמסתובבים בעירום ומעוותים את גופם, אבל פגשתי אפריקה אחרת, מודרנית ומורכבת שהינה אולי אף אמיתית ורלוונטית יותר מזאת של התמונות מהנשיונל ג'אוגרפיק. הקשבתי יחד עם נשות שבט ההימבה חשופות החזה למוזיקת היפ-הופ אמריקאית בסמארטפונים שלהן. דיברתי עם נשים אפריקאיות על התסרוקות שלהן ועל החבר שלהן, דיברתי עם גברים על בדידותם. פגשתי רופאים שנלחמים במגפת האיידס והסטיגמות הסובבות אותה, חייתי עם ציידים מקצועיים ועם פקחי שמורות טבע. דיברתי עם הודים, לבנים, שחורים ויהודים שמהווים חלק מהיבשת המטורפת הזו. הצלחתי, אני מקווה, לקבל טעימה מהטבע, מהאנשים, מהתרבות, מהאוכל, מהמוזיקה, מהסוגיות המורכבות והקשיים העתידיים העומדים מול אפריקה.

לאורך המסע נשאלתי פעמים רבות על ידי מקומיים מדוע יצאתי למסע כזה. הם לא יכלו לקבל את ההסבר שלי שכל מה שבאתי לעשות זה "לראות את אפריקה", והמשיכו להתעקש שוודאי אני עושה מחקר כלשהו. "נו, אז מה גילית במחקר שלך? מה הן התוצאות? מה תכתבי בספר?". "ובכן, מה שגיליתי זה שאפריקה יפה והאנשים בה טובים".

עכשיו כששבתי לארץ, שואלים אותי לעתים קרובות "נו, אז איך היה?". קשה לסכם חוויה כזאת במילה. מדהים? כיף? טוב? לרכב דרך אפריקה על אופנוע זו חוויה חזקה, מאתגרת ומספקת, מלאה באי-ודאות והתמודדות וביופי של המפגשים עם הטבע ועם האדם. אנשים עשויים לחשוב שמסע כזה הוא מסוכן, אבל לא הרגשתי מאוימת או מפוחדת מאנשים זרים או בעלי חיים. ההיבט היחיד שבעיניי מסוכן בטיול כזה הוא הנהגים האחרים על הכביש. מהם צריך להיזהר, ולא מכייסים בשוק או אריות בסוואנה.

לעתים קרובות במסע הרגשתי כמו חייזר שנחת מהחלל החיצון – הייתי תמוהה לחלוטין בעיני המקומיים. אישה! לבנה! שמטיילת לבד! על אופנוע! כבד! כל אחד מהמרכיבים האלה בנפרד הוא מיוחד – והכל ביחד זה בלתי נתפס. כאשר הייתי נעצרת במחסומים משטרתיים ומרימה את המשקף של הקסדה, השוטרים היו קופצים אחורה בבהלה וצועקים "זאת אישה!". אני מודה שזה עזר, מפני שמרוב תדהמה הם אפשרו לי לנסוע הלאה כמעט מיד. אבל תחושת הבדידות והניתוק הזו הפכה לקושי הגדול ביותר עבורי, דבר אשר לא ציפיתי לו כלל. אני בחורה עצמאית מאוד, ההפך הגמור מהבנות שצריכות חברה שתתלווה איתן לשירותים. לא מפריע לי להיות לבד ותמיד חשבתי שככה אעדיף  לטייל – עם היכולת לקבל החלטות משלי ובלי הצורך להקריב את החלום שלי כדי להתפשר עם הרצון של מישהו אחר. עד בוטסואנה זה עבד נהדר. פגשתי מטיילים אחרים, חברנו יחד לכמה ימים, נהנינו מהחברה אחד של השני, ולאחר כמה ימים רכבנו לדרכינו מבלי להגיע לשלב בו עולים אחד לשני על העצבים. זה היה שילוב מושלם בין חברותא לחופש.

פגשתי זוגות אשר טיילו יחד והיו כל כך לא מתפקדים, שחשבתי שלי יש משימה הרבה יותר קלה. אבל כאשר המשכתי אל ליבה של מזרח אפריקה מצאתי את עצמי בין הערים הגדולות לבד לגמרי. הייתי מבלה שש שעות רכיבה ביום בדיבור עם עצמי בתוך הקסדה, מגיעה לאתר הקמפינג בערב, מורידה את הקסדה ומגלה שאין לי עם מי לדבר. וכשאתה רב עם עצמך אתה לא יכול להתעלם מעצמך או ללכת לחדר אחר בכעס. המלונות ואתרי הקמפינג בין ערי הבירה היו שוממים לחלוטין – אף אחד לא היה שם כבר חודשים ארוכים, וזו הייתה תחושה לא נעימה. מה שנתן לי כוח ברגעים כאלה זה המשפחה, החברים, וכל האנשים שפרגנו והגיבו לי בבלוג, בפייסבוק וכאן בסדרת הכתבות באתר. אז תודה רבה לכם על המילים הטובות, אני מעריכה את זה מאוד!

ארנולד שוורצנגר אמר פעם (ואנא, בשבילי, תקראו את זה במבטא אוסטרי כבד): "כמו מישהו שמוליך צ'יטה בשדרה 42 בניו יורק, השרירים שלי הם נושא לשיחה". ובכן, האופנוע שלי הוא הצ'יטה שלי. בכל מקום בו עצרתי מיד התאסף סביבי קהל סקרנים והחל לשאול שאלות. אופנוע הוא דרך לליבם של אנשים. זאת רק עוד סיבה למה מסע על שני גלגלים הוא חוויה כל-כך עוצמתית. האתגרים ורגעי ה'היי' המטורפים ברכיבה על אופנוע הם משהו שאין דומה לו. זאת בהחלט, בעיני, הדרך הטובה ביותר לטייל.

אני רוצה לחלוק כמה טיפים קטנים – חמשת הדברים שלא הייתי עוזבת את הבית בלעדיהם במסע הבא:

1. זוג מגפיים טוב, גבוהים מספיק להגן על הקרסול אבל קלים ונוחים כך שניתן יהיה לצעוד איתם לפחות 10 קילומטר.
2. שק שינה איכותי שעמיד בטמפרטורות נמוכות מאוד אבל מתקפל לגודל קטן, ופנימית משי. רוב הלילות שלי באפריקה היו קרים, ואין דבר גרוע יותר מלרעוד ולקפוא לילה שלם.
3. כיסוי לאופנוע – נגד גשם ונגד גנבים.
4. משאבת אוויר. המשאבה שלי התחברה להתקן קבע שהיה מחובר למצבר האופנוע כך שלא היה צורך לפרק פלסטיקה כל פעם מחדש. הזריזות והקלילות של ניפוח האוויר אפשרו לי לשחק עם לחץ האוויר בצמיגים ולהקפיד על לחץ גבוה על האספלט. בזכות זה הצמיגים שלי החזיקו מעמד 18,000 ק"מ ויכלו גם לסחוב עוד 5,000 ק"מ.
5. שיקול דעת. אני השתדלתי להיות אחראית ושקולה בהחלטות שלי. רכבתי בזהירות ותכננתי לרכב מרחקים קצרים כל יום (350-400 ק"מ בממוצע). כמובן שלא רכבתי בלילה או בגשם. בדקתי כל לילה ליום למחרת אופציות ללינה, תחנות דלק לאורך המסלול, שאלתי אנשים רבים מהי איכות הכביש. לקחתי סיכונים, אבל סיכונים מחושבים. היו פעמים רבות בהן התלבטתי בין הביטחון והשעמום של כביש סלול לבין היופי והסכנה בדרך עפר. השתדלתי לשאול את עצמי כיצד מזג האוויר ישפיע על מצב הכביש, כמה כפרים יש לאורך הדרך והאם תהיה בה תנועה, וכמה זמן ייקח לי לרכב אותה (כמובן תוך הוספת שעתיים למה שאומר ה-GPS). היו פעמים בהן לקחתי סיכון ובחרתי בדרך ההרפתקנית יותר, אבל בזהירות. בסופו של דבר המשימה אינה לרכב מדרום אפריקה לקניה וחזרה, אלא להגיע הביתה בשלום.

היו חמישה מרכיבים חשובים במסע שלי. ראשית – הרכיבה על האופנוע. בתחילת הדרך התקשיתי מאוד לרכב בשטח עם המפלצת הכבדה. אני מודה שישבתי פעם, אחרי תאונה קשה במיוחד, וספרתי את מספר הנפילות שלי. 40. זה הרבה. השינוי הגיע עם התבגרות וצבירת ניסיון, וכאשר הייתי במצבים בהם הייתי לבדי והיה לי אסור לעשות טעות. המוח הבין שאין סיכוי שהאופנוע נופל, וכך היה. כמו שכתבתי, הרכיבה על אופנוע היא מיוחדת במינה ומספקת יותר בעיניי מאשר עם כל כלי תחבורה אחר. שנית, המפגש עם המורכבות והיופי של אפריקה. בנוסף, אלמנט היציאה למסע לבדי, סולו. נדרשתי לא לפחד מהפגיעות שלי כמטיילת יחידה ולבטוח בזרים. התקשיתי להתמודד עם הבדידות, אבל מאידך ברור לי כי זכיתי בחופש, עצמאות וחיבור לאנשים רבים לאורך המסע. רביעית, כאישה שמטיילת לבד. לא הרגשתי מאוימת, אך אני מודה שהיו פעמים בהן הרגשתי שבגלל שאני אישה יש לי פחות ידע מכאני וכוח פיזי, דבר אשר הקשה עליי. מצד שני, לפעמים קל יותר להיות בחורה. חיוך קטן ישר מנטרל שוטרים משוחדים ופקידי מעבר גבול כעוסים.

לבסוף, לפני שיצאתי למסע הזה החלטתי שהכתיבה תהיה חלק מהותי ממנו. רציתי לראות כיצד אני משתפרת בכתיבה, לחוות כיצד זה מרגיש לחשוף קשיים וחוויות אישיות, ולראות לאן הכתיבה תיקח אותי ואילו הזדמנויות יצאו לי ממנה. ואכן, הכתיבה יצרה את הרגע שהפך לגולת הכותרת של המסע עבורי. כאשר רק התחלתי בדרכי, כתב לי בחור אשר חי בקניה וסיפר לי כי עשה טיול דומה לפני 20 שנה. הוא הזמין אותי להתארח אצלו כאשר אגיע לקניה, וכך עשיתי. כשנפגשנו הוא חלק איתי כי הבלוג שלי עזר לו להעלות זיכרונות מתקופה מאוד יפה בחייו, כאשר כרגע הוא עובר קשיים רבים. הוא ציטט לי חזרה משפטים שאני כתבתי. עבורי זה היה הרגע המרגש ביותר במסע – התחושה שהצלחתי לעשות הבדל קטן בחיים של מישהו אחר, לעזור קצת. אני אסירת תודה על כך.

במהלך המסע הבלאי לציוד שלי היווה את האינדיקציה היחידה עבורי לחלוף הזמן. כמעט כל פיסת בד – ממכנסי הרכיבה שלי, שקי הצד של האופנוע, הרשת של האוהל, ועד הרצועות הקושרות את התיק לאופנוע – החלו להיפרם. חוטים קרועים וחורים קטנים מופיעים אט אט. הלינקים בשרשרת של האופנוע החלו להתעקם, המשקף של הקסדה צבר כל כך הרבה שריטות שנעשה קשה לראות דרכו. לולא כל זה, לא הייתי מרגישה בחמשת החודשים שחלפו. עכשיו כשחזרתי לארץ אני מבוהלת שכל זה ייעלם כאילו לא היה. האם זה היה חלום? אין שינוי פיזי או מנטלי שאני יכולה להצביע עליו ולהוכיח לעצמי שהכל שונה עכשיו. כשנפרדתי מהחברים בדרום אפריקה ועליתי על הטיסה חזרה לארץ אמרתי לעצמי "יאללה, הגיע הזמן לחזור לחיים האמיתיים". אבל האם לא צריך לשאוף להפוך חיים כאלה לאמיתיים? לקום כל בוקר במקום חדש, לרכב דרך נוף עוצר נשימה עם כביש פתוח לפניך, רוח בגבך ושיר בלבך?

אני מרגישה שלא עשיתי שום דבר מרהיב. ברוב הימים התעוררתי, ארזתי את החפצים על האופנוע, רכבתי כמה שעות, הגעתי לאתר קמפינג, הקמתי את האוהל שלי והלכתי לישון. אני מרגישה לא ראויה לשבחים שאני מקבלת. אבל לפעמים יש רגעים בהם אני מסתכלת מסביב ולוחשת לעצמי "זה די מדהים, שיצא לי לחוות את כל זה. הצלחתי לא רע". אני עדיין רחוקה מלעבד ולעכל את החוויה העצומה הזו. גלגלי השיניים עדיין מסתובבים. רק דבר אחד ברור לי – שהרצון העז לעלות חזרה על האופנוע ולצאת למסע הבא רק הולך וגדל אצלי בלב.

נתראה במסע הבא…

אחינועם הראל יוצאת למסע רכיבה באפריקה שבמהלכו היא מתוכננת לעבור ב-13 מדינות במשך חצי שנה. השותף שלה למסע הוא ב.מ.וו F700GS שנרכש בדרום אפריקה והוכן ביסודיות לטיול שכזה. אנחנו בפול גז נעקוב אחריה באופן שוטף ונעדכן בחוויותיה. בהצלחה אחינועם!

• לקריאה על החלק הראשון במסע – ההכנות ליציאה – לחצו כאן.
• לקריאת החלק על דרום אפריקה – לחצו כאן.
• לקריאת החלק השלישי על נמיביה – לחצו כאן.
• לקריאת החלק הרביעי על בוצואנה – לחצו כאן.
• לקריאת החלק החמישי על זמביה – לחצו כאן.
• לקריאת החלק השישי על מלאווי – לחצו כאן.
• לקריאת החלק השביעי על טנזניה – לחצו כאן.
• לקריאת החלק השמיני על קניה – לחצו כאן.
• לקריאת החלק התשיעי על אוגנדה – לחצו כאן.

*     *     *     *     *

רואנדה היא מדינה קטנה ויוצאת דופן מאוד במזרח אפריקה. בגלל הגודל שלה; הנוף הייחודי ההררי; ובגלל ההיסטוריה הסוערת שלה של רצח עם ושפיכת דמים שהיום הפכו אותה לאחת המדינות המתקדמות והיעילות באפריקה. אין שחיתות, המדרכות נקיות, ומצייתים כאן לחוקי התעבורה! רואנדה גם ידועה בתור 'ארץ אלפי ההרים', ולכן הכבישים בה הם כמו מוסיקה – עיקול רודף עיקול, בכביש שמעיף אותך לתוך עוד גל של אושר. אתה נכנס למעין טראנס – זז עם האופנוע מצד אחד לשני בתנועות רגועות וארוכות. נמוך וקרוב לקרקע, מחזיק את הזווית עד הרגע המדויק בו אתה לוחץ על הגז – עוד, עוד, עוד – ואתה בחוץ! ישר לתוך עוד סיבוב מתקתק. כמו מנגינה שלא נפסקת. מותר ואף רצוי לשיר!

אבל…

אתם מכירים איך זה שנתקעים על שיר חדש? ביום הראשון אתה שומע את השיר ברדיו ואומר לעצמך "זה שיר ממש נחמד". ביום השני אתה מנגן את השיר בלופ, מכריח את כל החברים שלך להקשיב לו וצורח במסדרונות "זה השיר הכי! טוב! ביקום!". ואז, באופן בלתי נמנע, ביום השלישי אתה לא יכול לסבול את השיר ולא רוצה לשמוע אותו יותר מעולם. זאת עוד דרך בה הכבישים של רואנדה דומים למוזיקה – אחרי קצת זמן בא לך לגוון.

לכן שמחתי מאוד לחצות לטנזניה. השינוי בנוף היה מיידי. מהרים תלולים אינסופיים מחולקים לשדות מרובעים, הארץ נפתחה לגבעות עדינות וכמעט שטוחות. הכבישים השתרכו בקו ישר ללא פשרות, למעלה הגבעה ומיד למטה לצד השני. הכל מסביב הפך ליבש וצהוב, עצי שיטה מבצבצים מתוך העשבים פה ושם. טנזניה הייתה חוויה מיוחדת במינה.

ביום הראשון שלי בטנזניה נכנס בי אופנוע! נהג של אופנוע-מונית (יש אלפי כאלה במזרח אפריקה, מעמיסים הרים של שקים על האופנועים הסינים הזולים, נוהגים כמו מטורפים בין שאר הנהגים המשוגעים) ניסה לעקוף אותי. כאשר הוא חלף על פניי, הכידון שלו שפשף את שלי והאופנוע התחיל להשתולל מצד לצד. הושטתי רגל ודחפתי את האופנוע שלא ייפול הצידה תוך כדי שאני מאיצה – האופנוע הזדקף והמשכתי ברכיבה. הערכת נזק מהירה: נקע קל בקרסול, פגיעה קטנה באגו.

ביום השני שלי בטנזניה נכנסה בי משאית! טוב, סליחה, האמת שהפעם זאת הייתה אשמתי. על קטע כביש נוראי מלא בבורות החלטתי להשתמש ביתרונות הברורים של האופנוע שלי ולעקוף בזריזות את המשאית שלפני. איך שכמעט עברתי אותה המשאית בפתאומיות סטתה ימינה ישר לתוך מזוודות הצד שלי. שוב האופנוע השתולל, אבל עם קצת גז התיישר.

באותו ערב ישנתי בעיירה בשם ביהרמולו בצפון טנזניה. משם היו לי שתי אפשרויות להמשיך דרומה. הראשונה הייתה לרכב 900 קילומטר על דרך עפר לאורך אגם טנגנייקה. הוזהרתי על ידי מטיילים אחרים שהדרך הזו היא איומה – תנועה רבה של אוטובוסים דוהרים, בורות בכביש וחול עמוק. האפשרות השנייה הייתה קו מפוקפק שראיתי על המפה – דרך אשר חוצה את טנזניה באמצע. גם ה-GPS שלי וגם גוגל מפות הסכימו ביניהם שזאת דרך איומה ויש למנוע ממני לנסוע בה, ויהי מה. לא ידעתי מה מחכה לי, אבל החלטתי לקחת צ'אנס. המידע היחיד שהיה ברשותי היה מידע ממקומיים שהושג על ידי תנועות ידיים מוגזמות בהן אני מצביעה על הכביש ואז מרימה אגודל ומורידה אגודל, ומנסה לראות מה התגובה. כפי שאתם בטח חושבים, כישורי הפנטומימה שלי דורשים שיפור.

יום למחרת כבר היה לי מבחן נוסף למיומנויות הפנטומימה שלי. בסביבות הצהריים עצרתי בקיוסק קטן. מיד קהל של ילדים הקיף אותי בעודי מנסה להסביר לנערה מאחורי הדלפק שאני רוצה משהו לאכול. בסופו של דבר הצלחתי להשיג שתי בננות ושתי ביצים קשות, בלי אפשרות להבין מה מחיר השלל. מסרתי לה 5,000 שילינג והמשכתי לדרכי. עכשיו החלה משימה קשה למצוא מקום לעצור בצד הדרך. מקום שיש בו צל, אבל לא עמוס באנשים שיבואו לבהות בי. מקום שנגיש לאופנוע ושאני מצליחה לזהות מרחוק מספיק בשביל לעצור. סוף סוף מצאתי עץ לנוח מתחתיו. עצרתי ושלפתי את ארוחת הצהריים שלי – רק בשביל לגלות שהביצים "הקשות" לא היו קשות בכלל והתפוצצו  והשאירו בלגן דביק ומגעיל. למזלי נותרו לי שתי בננות רקובות להדוף את הרעב עד ארוחת ערב.

דרך העפר שבחרתי בה הייתה הפתעה מדהימה – 400 קילומטר של כביש סלול חדש עד לעיירה בשם טבורה. בשלב הזה בטיול גיליתי, קצת באיחור, את הסוד למערכת יחסים מוצלחת – להשתמש באטמי אוזניים. אני והאופנוע הסתדרנו הרבה יותר טוב כאשר הפסקתי לשמוע את המנוע שלה מתבכיין.

באשר לאיכות הדרך מטבורה דרומה – קיבלתי כל תשובה אפשרית על הסקאלה מ"איום ונורא!" ועד ל"הדרך טובה, כמעט כולה סלולה כבר." אז זהו, שלא בדיוק. היו אלה 600 קילומטר של דרך עפר, אבל לפחות דרך עפר טובה! כשיצאתי לדרך לא היה לי מושג מה יהיה, רק ידעתי שאני צריכה לדחוף קדימה. כל רכיבה בדרכי עפר בשבילי עם הב.מ.וו המסיבי היא מורטת עצבים. אני צריכה לשמור על ריכוז בשביל לבחור את הקו הטוב ביותר, לנסות לנתח את הקרקע על פי הגוונים של האדמה והצללים הזעירים. האם זה חול עמוק יותר? האם יש 'גלים' על הקרקע? האם יש אבנים קטנות שמרגישות כמו גולות ומחליקות באותה מידה מתחת לאופנוע? ותמיד מתנוסס מעליי הפחד האיום מלהפיל את האופנוע. אני לא מסוגלת להרים את 270 הקילוגרמים האלה לבד, ובדרך בה רכבתי לא עברו הרבה אנשים. כמובן שידעתי שבסופו של דבר אצליח להתמודד עם כל דבר, ואם יקרה משהו אצליח למצוא פתרון, אבל בכל זאת לא רציתי לבחון את מזלי.

לבסוף הגעתי לעיירה בשם רוונגה. מה שכמובן הופך את המקום לעיירה ולא סתם ישוב הוא שמדובר בשלושה צריפים ולא רק שניים. בצריף הראשון נופפתי בידיים וחזרתי על המילה 'פטרול'. מיד הביאו שני בקבוקי מים מלאים בנוזל חשוד ומילאו את האופנוע. ביררתי לגבי מלון וסימנו לי להמשיך לצריף האחרון בשורה. עליתי על האופנוע ונסעתי לכיוון אליו הצביעו. לפתע הבחנתי בג'יפ ספארי חום וכמה בחורים לבנים שותים בירה בפאב קטן. גלגלי האופנוע חרקו בעצירה פתאומית, קפצתי מהאופנוע והצגתי את עצמי. היו אלה פקחי שמורת הטבע הסמוכה. באדיבות רבה הם הזמינו אותי להישאר איתם ולהקים את האוהל שלי במפקדת השמורה.

במפקדה, הבנות המקומיות לקחו עליי אחריות – הביאו לי דלי עם מים למקלחת, ביקשו להצטלם איתי שוב ושוב והשמיעו לי שירי פופ טנזני. אכלנו ארוחת ערב משותפת מתחת לכוכבים ושם פגשתי הרבה אנשים מרתקים. ביניהם היו כ-20 פקחים בתכנית הכשרה במיומנויות שדה אשר מנוהלת על ידי אמריקאים. הייתה אישה מארגון שמירת טבע שמסתובבת בין השמורות השונות בטנזניה על מנת ללמד את הפקחים כיצד לעבוד עם יחידת הכלבנים. כל אלה נלחמים למנוע ציד בלתי חוקי של חיות בר. מסתבר שהם אף קיבלו בעבר תדרוכים מיחידות מודיעין ישראליות כיצד לאסוף מידע ולהילחם בתופעה. החוויה כולה הייתה מרתקת מאוד. הרגשתי מצוין שלקחתי סיכון, יצאתי לבד אל תוך השטח העצום והשומם של מרכז טנזניה רק עם אמונה, ידיעה שהכל יהיה בסדר.

ביום הרביעי שלי בטנזניה קמתי בבוקר; ארזתי את האופנוע, אמרתי שלום לחברים החדשים שלי ויצאתי לדרך, להמשיך דרומה. המידע שהיה ברשותי הפעם: 'סאפי' (כלומר 'בסדר' בשפה המקומית, סווהילית), ו'ייתכן ויהיה גרוע יותר מאשר אתמול'. נותרו רק 320 ק"מ ביני ובין הביטחון והוודאות של כביש האספלט. רוב הדרך הייתה בסדר, סלעים חלקים מעט והרבה אבנים. קטע אחד הפך בבת אחת לחול עמוק, הדבר ממנו עשויים הסיוטים שלי. מאז מדבריות המלח של בוטסוונה, שם נפלתי אינסוף פעמים ושרפתי את הקלאץ', אני מפחדת מרכיבה בחול. אני מצטערת על הדרמטיות, הגזמתי מעט. אבל דבר אחד הפנמתי סופסוף לגבי רכיבה בחול – ברגע שהתחייבת עליך להמשיך עד הסוף. אם אתה רוצה לרכב לאט עם הרגליים למטה כדי ליישר את האופנוע, זה בסדר. אבל אם נכנסת למקטע חול במהירות, אין שום אפשרות להתחרט. צריך לשמור על המומנטום. אם תנסה לבלום או להאט – תאבד שליטה. אין זמן לפאניקה, אמרתי לעצמי, פשוט צריך להגיע לצד השני, להמשיך את התנועה.

אני באקסטזה! 600 ק"מ של חצץ, עפר, חול ובוץ מאחוריי! היו פעמים במסע הזה, למשל אחרי תאונה קשה שהייתה לי בנמיביה, שחשבתי שלעולם לא אהיה מסוגלת לעשות את זה. ניצחון פרטי קטן. בנוסף לזה גיליתי מיומנויות מכניות מרשימות אצלי. טריק קטן שלמדתי ליישם בהצלחה – פשוט להתעלם מהבעיה. אז נכון, השרשרת פעם הדוקה מדי ופעם רפויה מדי. אז נכון, דולף קצת אוויר מהגלגל הקדמי בגלל מכה בחישוק. אבל בסך הכל אני והאופנוע מצליחים לא רע.

מכאן אחצה לזמביה. בינתיים אני ממשיכה ליהנות מנופים מדהימים ומאנשים טובים.

אחינועם הראל יוצאת למסע רכיבה באפריקה שבמהלכו היא מתוכננת לעבור ב-13 מדינות במשך חצי שנה. השותף שלה למסע הוא ב.מ.וו F700GS שנרכש בדרום אפריקה והוכן ביסודיות לטיול שכזה. אנחנו בפול גז נעקוב אחריה באופן שוטף ונעדכן בחוויותיה. בהצלחה אחינועם!

• לקריאה על החלק הראשון במסע – ההכנות ליציאה – לחצו כאן.
• לקריאת החלק על דרום אפריקה – לחצו כאן.
• לקריאת החלק השלישי על נמיביה – לחצו כאן.
• לקריאת החלק הרביעי על בוצואנה – לחצו כאן.
• לקריאת החלק החמישי על זמביה – לחצו כאן.
• לקריאת החלק השישי על מלאווי – לחצו כאן.
• לקריאת החלק השביעי על טנזניה – לחצו כאן.
• לקריאת החלק השמיני על קניה – לחצו כאן.

*     *     *     *     *

אז איך זה באמת מרגיש לרכב על אופנוע ברחבי אפריקה? ובכן, הנה כמה טיפים איך לשחזר את החוויה בבית:

ראשית, שב על מקל פוגו ואל תפסיק לקפוץ למעלה ולמטה – מדי פעם בעוצמה רבה עד שהשיניים שלך מתנגשות אחת בשנייה. קח מאוורר ושים אותו מולך על הספק מקסימלי. כוון את המזגן בחדר ככה שבמשך חצי שעה יקפיא אותך למוות ובחצי השעה שלאחר מכן ירתיח אותך למוות. חבר לעצמך כבל חשמלי, ובכל 15 דקות חשמל את עצמך, כאילו שאתה באמת מקבל התקף לב ממיניבוס אפריקאי אשר יצא לעקיפה ודוהר לעברך במהירות 100 קמ"ש בכביש ללא שוליים. מושלם, כמעט סיימנו. קח את הידיים לפנים כאילו שאתה אוחז בכידון. מרגיש את הכאב לאט לאט מתגבר במפרק כף היד הימנית? מעולה, השאר את הידיים ככה במשך שלוש שעות. לפחות. לבסוף, שים על מסך המחשב מולך מצגת שקופיות של הרקעים הכי יפים שיש לווינדוז להציע. כבה את הטלפון ואל תשכח לחייך! רכיבה בערבות אפריקה היא בערך הכי קרוב שאפשר להגיע לאושר אמיתי!

*     *     *

בשבוע שעבר יצאתי מהמסאי מארה, שמורת הטבע המרשימה על גבול קניה-טנזניה, ורכבתי לעבר העיירה נארוק יחד עם רוכב מקומי בשם איוב. מצאנו 'קיצור דרך' שהוביל אותנו דרך כפרים של שבט המסאי, מעברי נהרות, ולאחר מכן שבילי עפר חרוצים שגורמים לי לכאבי גב רק מלחשוב עליהם. הערכת נזק מהירה העלתה דפיקה באגזוז. לא נורא, רק נזק קוסמטי. עצרנו במסעדה מקומית לארוחה של עז מעושן ודייסת קמח תירס שנקראת עוגה-לי.

למחרת בבוקר, אחרי שינה מתחת לכוכבים וליד המדורה, רכבנו לאגם נאייבשה. האגם היפה הזה יושב למרגלות ניירובי, בתוך עמק רחב שנוצר מהשבר הסורי-אפריקאי אשר משתרע מישראל, דרך קניה עד למוזמביק. האזור הזה ידוע לשמצה בתור ביתם של קבוצת אנגלים עשירים אשר חיו פה בתחילת המאה הקודמת והיו ידועים בתור 'חבורת העמק השמח'. רצו שמועות רבות סביב מסיבות הסמים והאורגיות שנהגו לערוך. מאמר הוויקפדיה בנושא נראה יותר כמו תסריט לטלהנובלה. השהות שלנו באגם הייתה כמובן הרבה יותר שלווה. בשעות אחר הצהריים הצטרפו אלינו גרייס, רוכבת מקומית, והחבר שלה ג'סי.

ביום ראשון בבוקר קמנו ורכבנו ארבעתנו לאגם אשר נוצר בתוך מכתש של הר געש אשר קרס פנימה. באזור דרום קניה ואוגנדה ישנן עדויות רבות לפעילות הוולקנית אשר התרחשה כאן רק לפני אלף שנה. האגם היה יפהפה, מוקף בחומות גבוהות של סלע. לאחר משקה קר על שפת האגם נפרדנו לדרכינו – איוב, גרייס וג'סי חזרה לניירובי לקראת תחילת שבוע העבודה, ואני לקראת הדרך הפתוחה.

מאגם נאייבשה המשכתי צפונה ואז מערבה. במקור רציתי לרכב צפונה אל תוך המדבר השומם של קניה, אך מקומיים רבים הזהירו אותי שישנם שודדים רבים בכבישים האלה אשר עוצרים מטיילים באיומי אקדח. לכן החלטתי לוותר ולרכב לעיירה איטן. העיר הזאת נקראת 'בית האלופים' כיוון שכמה מרצי המרתון הטובים בעולם הגיעו מכאן. ניתן להרגיש באוויר את המוטיבציה להצליח והרצון לשחזר את התהילה הזו – לאורך הרחובות התלולים בכל שעות היום ישנם גברים ונשים רבים רצים הלוך-חזור, לבושים בנייקי ואדידס ועם חיוך על הפנים. קשה להסביר כמה מוזר מראה כזה באמצע אפריקה. איך שהגעתי לאיטן השמים התחילו להשחיר והעננים להתאסף. החלטתי לשלם ביוקר לחדר במלון במקום לישון באוהל, ומזל שכך. איך שסגרתי את הדלת הגשם התחיל לרדת ולא הפסיק במשך שבוע.

במהלך היום בקושי ירד גשם, אבל בשעות אחר הצהריים ובלילה הגשם לא נפסק. המשכתי ברכיבה מערבה וחציתי לאוגנדה עם ההרפתקאות הרגליות של מעבר גבול – כבישים מתפוררים ובוציים, פקידי גבול ממורמרים ועצבניים, החיפוש אחר מזומן, דלק, אוכל ומקום לישון ללילה. וכמובן ההתפלאות ממדינה חדשה, נופים מדהימים, והניסיון לתפוס ולנתח את המקום החדש בו אני נמצאת. התחנה הראשונה שלי באוגנדה הייתה מפלי סיפי, שלושה מפלים קסומים אשר בוקעים מסלע בהר. ביום הזה גם חציתי את קו המשווה לכיוון צפון והגעתי ל-20,000 ק"מ במסע הזה עד כה. אבני דרך משמעותיות עבורי. שוב, הגשם והבוץ עשו את היום (מעט פחות) עליז.

העצירה הבאה שלי באוגנדה הייתה העיר ג'ינג'ה, אשר יושבת לאורך נהר הנילוס בנקודה בה הוא זורם החוצה מאגם ויקטוריה. פגשתי מטיילים נוספים והרבה אמריקאים, קנדים ובריטים אשר עובדים בקמפלה, בירת אוגנדה. לאחר יום מנוחה ארזתי מחדש את האופנוע ופניתי לכיוון קמפלה, אל תוך פקקי התנועה וההמולה הלא סימפטית.

כל זה השתלם ביום ראשון בבוקר כשנפגשתי עם מועדון הרוכבים המקומי, קבוצה של אנשים נפלאים בעלי תשוקה משותפת לאופנועים ורצון להשתמש בתחביב הזה לגייס תרומות לצדקה. הם יצאו כבר לכמה רכיבות תרומה, ובשנה הבאה מתכננים לרכב כקבוצה מדרום אפריקה לאוגנדה. הם יהיו 17 רוכבים עם שני רכבי גיבוי וצלמים, כך שהטיול שלהם יהיה קצת שונה משלי. אחרי כמה כוסות קפוצ'ינו רכבנו יחד אל מסלול שבו התקיים ראלי אנדורו. קמפלה היא ללא ספק העיר בה הכי סבלתי לרכב. בדרך החוצה מהעיר פעמיים התנגשו בי נהגי מיניבוס, ככה שהאופנוע היה בזווית, נשען על הרגל שלי. הייתי צריכה לתת אגרוף למכסה המנוע שלהם בשביל שיסכימו לנסוע אחורה ולאפשר לי להתיישר ולרכב הלאה. למען האמת אני כבר לא מתרגשת מהתקריות האלה. בפעם הראשונה בה כמעט נהרגתי ברכיבה באוגנדה הלב עלה לי לגרון והתחיל לדפוק, האוזניים צלצלו וכל הגוף שלי רעד. עכשיו כשאני כמעט נהרגת אני רק מסתכלת מסביב ואומרת לעצמי "אה, אני עדיין בחיים", ואז ממשיכה לנסוע. מה שנקרא תהליך למידה.

מקמפלה המשכתי לעיר אנטבה. כשעליתי לארץ מארצות הברית עם משפחתי בגיל 13 היה לי מאוד קשה להסתגל. במשך שנה שלמה הסתגרתי בהפסקות של בית הספר בספרייה, ונשבעתי שאיך שאסיים את התיכון אטוס בחזרה. עם הזמן למדתי להבין ולהעריך את החברה הישראלית. אחד הדברים אשר השפיע עליי רבות היה קריאת סיפור חייו של מוקי בצר, בו הוא מספר על זמנו כמפקד סיירת מטכ"ל ומפרט בין השאר על מבצע אנטבה. שיניתי את דעותיי לחלוטין והחלטתי שאני רוצה לתרום בשירותי הצבאי, וכך עשיתי כקצינה במשך חמש שנים בצה"ל. לכן היה משהו מאוד חשוב עבורי באנטבה, רסיס זיכרון אישי וקולקטיבי. נסעתי ברחבי העיירה היפה וביקרתי בשדה התעופה, למרות שלא יכולתי לראות הרבה.

מאנטבה המשכתי מערבה לכיוון העיר פורט פורטאל אשר סמוכה לגבול עם קונגו. האזור מדהים ביופיו, ג'ונגל עבה מנוקד באגמי מכתשים. באזור הזה ישנם חוות רבות לגידול פולי קקאו ועלי תה. יש כאן את המעיינות החמים של סמוליקי, שהם כל כך רותחים שאפשר לבשל בהם תפוחי אדמה. לרחוץ אי אפשר כמובן. יש ארמון שבו גר מלך שבט הפיגמי הגמדיים, וניתן לראות את הגורילות המפורסמות אשר גרות בהרי הרוונזורי. רכס הרי הרוונזורי הוזכר כבר על ידי סופרים יווניים בתור 'רכס הרי הירח', ובשלב מסוים נחשבו למקור נהר הנילוס. בשפה המקומית משמעות השם היא 'מיצרי הגשם', וזה רכס ההרים הגבוה ביבשת אפריקה. ההרים עוצרי נשימה ואפילו מיסטיים.

הנסיעה הבאה שלי לקחה אותי דרך קו המשווה בשנית, דרומה לאגם בניוני, אשר משמעות שמו היא 'אגם הציפורים הקטנות'. אגם בניוני הוא בין העמוקים באפריקה, ובו מספר איים מעניינים. ביניהם יש את 'אי הזברות' בו ישנן חיות בר רבות, ו'אי העונש' אליו היו מגרשים נשים לא נשואות אשר נכנסו להריון. דרך העפר על צוק מעל האגם הייתה יוצאת מן הכלל. חוויה אדירה. כל הטיול הזה מרגיש כמו חוויה מיוחדת שאני עדיין לא מצליחה לתפוס. עדיין מנסה לעכל. מכאן אמשיך לרואנדה, מדינה לה אני מצפה בקוצר רוח.

אחינועם הראל יוצאת למסע רכיבה באפריקה שבמהלכו היא מתוכננת לעבור ב-13 מדינות במשך חצי שנה. השותף שלה למסע הוא ב.מ.וו F700GS שנרכש בדרום אפריקה והוכן ביסודיות לטיול שכזה. אנחנו בפול גז נעקוב אחריה באופן שוטף ונעדכן בחוויותיה. בהצלחה אחינועם!

• לקריאה על החלק הראשון במסע – ההכנות ליציאה – לחצו כאן.
• לקריאת החלק על דרום אפריקה – לחצו כאן.
• לקריאת החלק השלישי על נמיביה – לחצו כאן.
• לקריאת החלק הרביעי על בוצואנה – לחצו כאן.
• לקריאת החלק החמישי על זמביה – לחצו כאן.
• לקריאת החלק השישי על מלאווי – לחצו כאן.
• לקריאת החלק השביעי על טנזניה – לחצו כאן.

*     *     *     *     *

יום של מעבר גבול אינו יום רגיל. זהו יום מלא בהתרגשות וציפייה מצד אחד, ומצד שני חששות ודריכות. לילה לפני, מלבד הדברים הרגילים שצריך לחקור כמו איכות הכביש, תחנות דלק לאורך המסלול ומקומות לינה אפשריים, צריך לספור את הכסף המזומן שנשאר ולבדוק את השער המדויק כדי להיות מוכן לחלפני הכספים, צריך לבדוק שוב את השפה ואת סוגי השקעים במדינה החדשה. באותו היום צריך לצאת לדרך מוקדם ולקחת בחשבון לפחות שעתיים לכל תהליך המעבר. צריך לארוז את המסמכים בהישג יד ולהגיע למעבר גבול רגוע וסבלני.

מעבר הגבול עצמו כמעט תמיד בנוי כמו מבוך מבלבל. אוסף של צריפים פזורים רנדומלית, ביניהם תורים ארוכים של משאיות חונות ואנשים מטיילים הלוך חזור. איפה לעזאזל משרד ההגירה? אה, בבקתה הקטנה שם בפינה מאחורי דוכן העגבניות? אוקי, עכשיו צריך לחכות בתור. הנה, סוף סוף הוויזה שלי חתומה. איפה לעזאזל המכס? אה, בבקתה הקטנה שם? אוקי, הקרנט שלי חתום (ה'דרכון' של האופנוע – עירבון כי לא אמכור את האופנוע במדינה אליה אני נכנסת). עכשיו איפה לעזאזל נמצא מעבר הגבול עצמו? איך אני חוצה למדינה הבאה? אה, הקונוס הכתום הקטנטן על הכביש עם אף אחד מסביב? הבנתי. ועכשיו הכל מההתחלה בצד השני. ולא, לא, לא, אני לא רוצה לקנות מכם כלום. אני לא מתכוונת לשלם לך, בחור שהחליט 'לעזור' לי ולעקוב אחריי בתור 'פיקסר'. אני לא מתכוונת לקנות ביטוח בצריף המפוקפק הזה. איכשהו לא נראה לי שתכסו אותי במקרה של תאונה. לא, אני לא מתכוונת להמיר את הכסף שלי איתך, אני מצטערת אבל אני כבר למדתי לקח במעברי גבול אחרים. ולא, מאמא, הצמידים שלך יפהפיים אבל אני לא רוצה לקנות אותם, סליחה.

הכל נשען על היכולת שלך להיות רגוע ומחייך, לא משנה כמה נמאס לך מהשטויות האלה, אבל עם מספיק תחושה של דחיפות כך ש'השובים' שלך יסכימו לזרז את התהליך. לדוגמה – במעבר גבול אל תוך זמביה דרשו שאציג את פנקס החיסונים שלי, שמשום מה לא הצלחתי למצוא. הקצין המנומנם (בכל זאת, רק 8 בבוקר, מוקדם מדי) הסביר לי שאצטרך לשלם בערך 50 ש"ח בשביל לקבל פנקס חלופי. כמובן שזה מגוחך – ראשית כי איך זה יהווה להם הוכחה שבאמת ביצעתי את החיסונים הנדרשים, ושנית כי אני לא אשלם סכום כזה עבור שטות כזאת. אחרי כמה דקות של התפלפלויות נעימות עלה לי רעיון והסברתי לשוטר – "אדוני, תבין, יש לי את הפנקס! הוא פשוט איפשהו על האופנוע שלי!", וסיימתי עם חיוך מנצח. זה היה מספיק משכנע בשביל שהוא יסכים לשחרר אותי. מעניין אם אותו דבר היה עובד גם עם הדרכון.

ביום חמישי האחרון חציתי מטנזניה לקניה. משני צדי גבול נשים וגברים מסאיים (שבט הלוחמים האגדי) התהלכו בין הדשא הצהוב הגבוה, עטופים בשמיכות אדומות משובצות ותכשיטי חרוזים מקשטים את גופם. ה-GPS הוביל אותי בדרך לא דרך אל תוך ליבה של ניירובי. הכביש היה נורא – בבת אחת נעלם האספלט וכל מה שנשאר זה סלעים עם חריצים עמוקים ורחבים שאילצו אותי לרכב בזהירות על פס דק של קרקע יציבה. פתאום האספלט חזר – אבל עם יותר בורות מאשר אספלט, ומצאתי את עצמי מתחננת שנחזור לדרך עפר. כשנכנסתי אל תוך העיר הכל נעשה קשה עוד יותר כי בנוסף לכביש הנורא עכשיו היו מכוניות ואנשים בכל מקום, כולם מזגזגים על הכביש בניסיון לעבור. הקילומטרים האחרונים היו מלאים בבוץ וסלעים חלקים, אבל לבסוף הגעתי ל-'JUNGLE JUNCTION', המקלט הבטוח בניירובי של כל מי שחוצה את היבשת. הגעתי מתנשפת ומזיעה אחרי ההרפתקה הלא צפויה ושאלתי את כריס, בעל המקום והמכונאי, אם זאת אכן הדרך הנכונה. "לא, לא, מה פתאום. יש כביש סלול מעולה שמגיע ממש עד לכאן. כנראה שה-GPS שלך לא מעודכן". טוב, נו. הכל לטובה!

הערת צד זריזה: חשבתי שעם השנים יותר ויותר אנשים מטיילים באפריקה וחוצים את היבשת – הרי היום היא יותר נגישה מאי פעם. סוללים כבישים, יש WiFi בהרבה מקומות, והכל הרבה יותר פשוט מאשר לפני 20 שנה כשסבא שלי טייל כאן. אבל הופתעתי לגלות שהמספר הולך וקטן. כריס מנהל את JUNGLE JUNCTION כבר כמעט 20 שנה. כל נהגי ה-4X4 והאופנועים עוצרים אצלו לנוח כמה ימים ולטפל ברכבים. הוא סיפר לי שכיום כמעט ולא מגיעים מטיילים יותר, לטענתו בגלל שהמצב הכלכלי מתדרדר ואנשים צעירים היום עסוקים בלשרוד ולנסות להרוויח כסף.

כריס עשה לאופנוע שלי טיפול 10,000 נחוץ, הראשון מאז שעזבתי את קייפטאון. בסביבות שש בערב האופנוע שלי היה מוכן ויצאתי לדרך לכיוון דירה של חבר ישראלי בניירובי. נסעתי רק חמישה קילומטרים כשהרגשתי שהבלם האחורי שלי נתפס והאופנוע נתקע בדיוק באמצע הכביש, מסרב לזוז. ירדתי והסתובבתי סביבו, דיסק הבלם האחורי היה לוהט ואדום כולו. לא טוב. אז עשיתי את הדבר היחיד שיכולתי לעשות – הסתכלתי מסביב וביקשתי עזרה. שני בחורים נחמדים עזרו לי להרים ולדחוף את האופנוע הצידה והשאילו לי את הטלפון שלהם כדי שאוכל להתקשר ולהתייעץ עם כריס. איזה דבר נפלא זה, להיות מסוגל לסמוך על אנשים טובים באמצע הדרך. נתתי לבלם להתקרר ואז האופנוע ואני צלענו לאט בחזרה למוסך.

למחרת בבוקר ניקינו את רפידות הבלם, החלפנו את הנוזל וכיוונו את מנוף הבלם. לאחר נסיעת מבחן קצרה כריס הכריז שהאופנוע שלם ובריא. אחד העובדים במוסך בא והודה כי הוא התעסק עם מנוף הבלם יום קודם לכן. מאוד הערכתי את הכנות שלו, כך יכולנו לדעת מה גרם לבעיה ויצאתי לדרך בפעם השנייה.

בניירובי פגשתי את גרייס, רוכבת מקומית. היא הזמינה אותי להצטרף אליה ואל חבריה למחרת לסיבוב מניירובי לעיירה קרובה בשם נארוק. גרייס עובדת עבור חברת אופנועים דנית בשם קיבו. סיסמתם היא "עוצב בהולנד. נוצר בקניה. נבנה עבור אפריקה". המטרה שלהם היא לייצר אופנועים שיהיו אמינים, יוכלו לרכב בשטח כמו ק.ט.מ ולשאת משקל כמו משאית שני טון. הם מוכרים את האופנועים שלהם כחבילה אשר כוללות אימוני רכיבה, טיפולי תחזוקה, אחריות וציוד רכיבה, בתקווה לעודד נהיגה בטוחה ושימוש בקסדות. אין ספק שצריך לשפר את הבטיחות בדרכים כאן. בקמפלה, בירת אוגנדה, נהרגים בממוצע חמישה אנשים בכל יום בתאונות אופנוע! הפרויקט הזה מאוד מעניין, אבל אני עדיין חושבת שיתקשו להתחרות באופנועים הסינים הזולים שיש כאן בכל מקום. החבר'ה האלה רוכבים בשטח כמו כלום ומעמיסים את האופנוע שלהם במשקל לא יאומן – עשרה שקים ענקיים של פחם, ערימות של ארגזי בקבוקי קוקה-קולה בגובה 4 מטר, או 5 נוסעים על אופנוע אחד!

בבוקר הבא המשכתי אל תוך המסאי מארא – שמורת הטבע המדהימה על גבול קניה-טנזניה. 30 הקילומטרים האחרונים עברו על פני מישור בו רעו זברות, ג'ירפות, פילים, גנו ואנטילופות, מטרים בודדים מהדרך בה רכבתי. הצאן של שבט המסאי רועה כאן ולכן הדשא נמוך. שאר חיות הבר מעדיפות לשהות כאן מאשר בתוך השמורה עצמה, שם העשב גבוה יותר ואריות וטורפים אחרים יכולים להתגנב אליהם. זאת הייתה חוויה מדהימה.

לפני כמה חודשים קיבלתי מייל מבחור ישראלי בשם זיו שעשה טיול דומה לשלי לפני 20 שנה. הוא כתב לי כי הפוסטים שלי עוררו בו זיכרונות טובים מהמסע שלו והזמין אותי להתארח אצלו כמה ימים במסאי מארא, שם הוא מנהל חברת טיסת כדורים פורחים.

הנה קורס מזורז על ההיסטוריה של כדורים פורחים: בשנת 1783 מדען צרפתי היה הראשון להפריח כדור פורח. הנוסעים היו כבשה, ברווז ותרנגול, והבלון התרסק אחרי 15 דקות באוויר. חודשיים לאחר מכן יצא לדרך הניסיון המאויש הראשון, כאשר שני אחים המריאו ממרכז פריז ונשארו באוויר במשך 20 דקות שלמות. כאשר הם התרסקו בפאתי פריז הם הותקפו על ידי תושבי הכפר שחשבו כי מדובר בחייזרים. מכאן ואילך הצרפתים לקחו איתם שמפניה לכל טיסה, על מנת להקל על מצב הרוח של המקומיים, איפה שלא ינחתו. כך נוצרה המסורת לשתות שמפניה אחרי כל טיסה בכדור פורח.

כך ביליתי כמה ימים נעימים במסאי מארא. התעוררנו כל בוקר בשעה 4:30, שותים קפה בשעה 5:00, ומגיעים לרחבה הגדולה ממנה ממריאים בקור המשתק של 5:30. השעה הבאה חלפה מהר, כאשר זיו מפקח על מילוי הבלונים באוויר – קודם כל באוויר קר על ידי מאווררים ענקיים ולאחר מכן עם מכות של אוויר חם עד שהכדור מתמלא ונעמד. השעה כבר 6:30 בבוקר והגיע הזמן לקפוץ פנימה מהר אל תוך סל הקש. אחרי קצת התנדנדויות הכדור ממריא, ואנחנו טסים בנחת כאשר הזריחה לאט לאט מתחילה להאיר והטבע המדהים מתחת מתחיל להיחשף. ראינו תאו, היפופוטמים, פילים, ואפילו אריות וקרנפים. הכדור הפורח שט לאיטו, לפעמים כל כך נמוך שהוא מלטף את העשב למטה, לפעמים בגובה של עשרות מטרים מעל העצים הגבוהים. הטייס מנווט את הכדור על ידי מציאת זרמי אוויר שנעים בכיוונים שונים בגבהים שונים. זיו תמיד הצליח להנחית את הכדור באופן מושלם יחסית, מכיוון שכל נחיתה של כדור פורח היא בעצם נחיתת התרסקות. מיד כמה מכוניות וג'יפים התכנסו סביבנו והסיעו אותנו לרחבה בה חיכתה לנו ארוחת גורמה, וכמובן – כוס שמפניה.

לאחר לבטים רבים החלטתי שאני לא אמשיך לאתיופיה. נותרו לי רק חודשיים לחזור לקייפטאון. הרכיבה לצפון אתיופיה היא קשה ואורכת לפחות 10 ימים שאחריהם אצטרך לצאת בספרינט חזרה דרומה. העובדה כי החלה עונת הגשמים עזרה לי להחליט באופן סופי. יש הרבה דרכים לטייל, ובתקופה האחרונה הרגשתי שאני רצה מהר מדי ולא מספיקה ליהנות מהמדינות בהן אני חולפת. לכן מכאן אמשיך באופן רגוע לאוגנדה ורואנדה, ולאחר מכן אפנה חזרה דרומה לכיוון דרום אפריקה.

אחינועם הראל יוצאת למסע רכיבה באפריקה שבמהלכו היא מתוכננת לעבור ב-13 מדינות במשך חצי שנה. השותף שלה למסע הוא ב.מ.וו F700GS שנרכש בדרום אפריקה והוכן ביסודיות לטיול שכזה. אנחנו בפול גז נעקוב אחריה באופן שוטף ונעדכן בחוויותיה. בהצלחה אחינועם!

• לקריאה על החלק הראשון במסע – ההכנות ליציאה – לחצו כאן.
• לקריאת הפרק על דרום אפריקה – לחצו כאן.
• לקריאת הפרק השלישי על נמיביה – לחצו כאן.
• לקריאת החלק הרביעי על בוצואנה – לחצו כאן.
• לקריאת החלק החמישי על זמביה – לחצו כאן.
• לקריאת החלק השישי על מלאווי – לחצו כאן.

*     *     *     *     *

מרגע שנכנסתי לטנזניה הרגשתי בבית. ישנה פחות צפיפות מאשר במלאווי, מה שגורם לעיירות להרגיש יותר נגישות. אנשים מחייכים ברחוב, וכמעט כולם דוברי אנגלית וסווהילי. סווהיילי היא שפה נעימה וקלילה. אפילו אתם יודעים כבר עכשיו כמה מילים בסווהילי. למשל 'רפיקי' זה חבר (כמו בערבית), 'סימבה' זה אריה, וכמובן 'האקונה מטטה', משמע אין בעיות! כפי שאתם רואים, היוצרים של 'מלך האריות' לא היו יותר מדי יצירתיים. בכל אופן, איך אפשר שלא ליהנות מלטייל בארץ הפלאים שבה התרחשו סרטי הדיסני של הילדות שלנו?

מגבול מלאווי-טנזניה נסעתי צפונה להרי המורוגורו, ושם פגשתי את חוסיין, רוכב מקומי. יחד נסענו לדאר א-סאלם דרך העיירה באגאמויו. ניתן לפרש את משמעות השם באגאמויו בשני אופנים: ראשית, כ'תשליך את ליבך' בהקשר לאפריקאים החטופים אשר נסחרו כאן כעבדים. עד היום ניתן לראות לאורך החוף עמודי עץ עבים עם שרידי שרשראות איתם נכבלו העבדים. הפירוש השני הוא 'השלך את כבודתך', מכיוון שעיר זו שימשה כנקודת יציאה וסיום של מסעות סוחרים וחוקרים אל תוך לב היבשת. הסבלים עודדו את עצמם כי בקרוב יגיעו לבאגאמויו ויוכלו להניח את הסחורה הרבה שנשאו. בבאגאמויו אכלתי ארוחת צהריים על שפת האוקיינוס ההודי מול חורבות של מעקה אבן מתפורר שהיה פעם חלק מווילה גרמנית. כשחזרנו לאופנועים מצאנו כי הם מוקפים בצוות המלון שנדהמו לגלות שהאופנוע שלי עשה את כל הדרך מדרום אפריקה, וביקשו תמונה אחרי תמונה.

בדאר א-סאלם התארחתי אצל בחור הודי בשם וישל, אדריכל הודי חביב. בטנזניה מורגש מאוד ערבוב התרבויות – בכל מסעדה מופיעים מאכלים הודים, ברחובות מתהלכות נשים בבורקה, ובארבע בבוקר בוקעים צלילי המואזין בקולי קולות, ממש כמו בארץ. כל זה מהווה אזכור כי הרבה לפני שהאדם הלבן 'גילה' את אפריקה היה פה סחר עשיר באוקיינוס ההודי בין אסיה, המזרח התיכון ומזרח אפריקה.

ביום ראשון הלכנו לטייל בעיר ולקחנו מעבורת שחוצה את הנמל העמוק של דאר א-סאלם לחוף ממול אשר נקרא קיגאמבוני. בעלייה למעבורות, מבין ההמון, צילמתי תמונה חשאית עם הטלפון. לפתע הרגשתי טפיחה על השכם ושוטר כעוס אמר לי בסבר פנים כי הצילום אסור ושעלינו לבוא איתו. הוא הוביל אותנו דרך אלפי האנשים אשר הצטופפו על הסיפון, למעלה בגרם מדרגות צר אל חדר הבקרה של קפטן הספינה. הקפטן, לאחר כמה לחיצות דרמטיות בכפתורים, הסתובב בכיסאו ונעץ בנו מבט. "עליכם לשלם 100,000 שילינג טנזני!", הוא הודיע לנו. אפילו לא אטרח להמיר את זה לשקלים, אסתפק בלהגיד לכם שמדובר באלף מיליון טריליון כסף במונחי מטייל בגפאקר מסכן (אני). אז מה אפשר לעשות? רק לחייך ולצחוק איתו.

"אין בעיה," התבדחתי "איך שנרד מהספינה נלך לכספומט ונשלם לך בדרך חזור".

"לא, לא, אני רציני, אתם חייבים לשלם", הוא ענה, אבל עם צל של חיוך.

"אוקי, אוקי, חה חה…".

המעבורת נכנסה לרציף ואנשים החלו להישפך החוצה. היו כמה רגעים מתוחים בהם לא ידעתי איך תתפתח הסיטואציה, בעודנו מתקדמים לאט לעבר המדרגות, צעד-צעד ואז – רגל אחת על הסולם והתחמקנו משם בזריזות! בדרך חזרה התחבאנו בפינה של המעבורות ולא נשמתי לרווחה עד שדרכנו שוב על אדמה יציבה.

מדאר א-סאלם רכבתי צפונה להרי לשוטו המדהימים. הכביש היה חלומי – מתפתל למעלה על צלע ההר מעל עמק צר ותלול, מסביב פריחה ירוקה ומפלים קטנים. זכיתי לרכב את הקטע הזה למעלה באור הנעים של אחר הצהריים ולמחרת בבוקר בשמש עדינה של בוקר כשהמשכתי לעיירה מושי לרגל הר קילימנג'ארו. הכבישים הוכיחו את עצמם כיותר טובים מאשר בדרום טנזניה. הבעיה היחידה היא כי כל כמה קילומטרים ישנם כפרים בהם אתה מוכרח להאט ל-50 קמ"ש. ואם השילוט לא מספיק, דאגו לשים אינספור באמפרים על הכביש שמעיפים אותך לאוויר. שעות רבות (או לפחות ככה זה מרגיש כי הרכיבה ב-50 קמ"ש איטית כל כך) ביליתי בהרהור איזה סוג של באמפרים אני הכי מתעבת. התשובה – את כולם!

דבר משעשע נוסף לגבי הכבישים כאן הוא השילוט. ישנם רק שני שלטים בכל מזרח אפריקה, כך נראה. האחד הוא עיגול ובו מופיע המספר 50 באדום בוהק. פשוט מספיק – בכניסה לכפר להאט. אבל ביציאה מהכפר ישנו עיגול לבן עם המספר 50 וכמה קווים באלכסון. ה-50 קמ"ש בוטל! באיזו מהירות מותר לנהוג עכשיו? כפי הנראה – כפי שתרצה!

מושי היא עיירה יפהפייה וחביבה. איך שנכנסתי לכביש הראשי ונעצרתי ליד הוסטל, התנפלו עליי שלושה בחורים והחלו להוביל אותי לבית מלון בו הבטיחו כי תהיה חניה בטוחה לאופנוע. כמו התייר הטיפוסי, נגררתי חסרת אונים, לא מסוגלת להביע התנגדות מול ההמולה. "לכי לפה! בואי לכאן!", ואיכשהו אני מצאתי את עצמי באיזשהו מלון תמוה, תוהה לעצמי איך נתתי לזה לקרות. אך הם היו חבר'ה טובים בסך הכל ולהפתעתי לא ביקשו כסף על ה'שירות'. דבר שמפתיע אותי מאוד באפריקה הוא עד כמה המקומיים מתורגלים ושיטתיים בניסיון שלהם לחלץ ממך כסף. כלומר, יש כאן עניין מתוחכם של אסטרטגיה. במושי כנראה הבינו שהדרך אל לב התייר היא בלהיות מנומס ולסייע, לא לבקש על זה כסף, אבל לאחר מכן להציע את עצמם כמדריכים לסיורי ספארי וטרקים. בקניה אצל שבט המסאי פגשתי אישה אחרי אישה אשר נצמדה אליי, שאלה בנימוס (לא מקרי) מה שמי, סיפרה לי מה שמה ורק אז הציעה לי לקנות תכשיטים.

במושי כבר ביקרתי לפני ארבע שנים כאשר טיפסתי על הר הקילימנג'רו. הר הקילימנג'רו (שפירוש שמו בשפת המסאי הוא 'ההר האדיר' או 'ההר הלבן') נקרא לעתים האולימפוס של אפריקה, והוא הר מיוחד במינו. כמובן שהוא ההר הגבוה באפריקה וההר הגבוה בעולם אשר אינו חלק מרכס אלא עולה מתוך האדמה הכמעט שטוחה מסביבו ומתנשא לרום של 5,895 מ'. בשונה מהמראה של רוב ההרים – מחודדים, קיצוניים ומשדרי אימה – הפסגה של קילי היא עגלגלה, הוא נראה יותר כמו גבעה גבוהה מכוסה שלג מאשר הר של ממש. הצורה המיוחדת שלו יוצרת תחושת רוגע וממלכתיות. מסווה סמיך של עננים מסתיר את הפסגה המושלגת כמעט באופן תמידי, כך שכמעט ואינך יודע שאתה נמצא לידו עד שהווילון מוסט לרגע.

בקיץ של שנת 2012 בדיוק סיימתי את תפקידי הראשון כקצינה בצה"ל. הייתי מאוהבת מעל הראש במקום ובאנשים. פיקדתי על חמישה עשר חיילים שדאגתי להם כאילו היו ילדיי. במשך שנה לא ישנתי, לא אכלתי, כמעט ולא יצאתי הביתה, עד כדי כך האמנתי במה שאני עושה. עם תמימות ואידאולוגיה בוערת כמו שרק בה"ד 1 יכול להקנות, נדמה שעשיתי הכל בשביל ללמוד בדרך הקשה ביותר את מוסר ההשכל 'תבחר את המלחמות שלך'. כשסיימתי את תפקידי הייתי צריכה להתגבר ולעבור את האהבה והאכזבה הזו. אז החלטתי לנסוע לקצה השני של העולם, ולטפס על הר.

הרי מאז ומעולם להרים יש משיכה מיסטית, רוחנית. מהעלייה להר הבית בשלושת הרגלים, עד למונח 'לעלות' לארץ. נזירים התבודדו בהרים למצוא שלווה. רכסי הרים שימשו כמנצחי ההיסטוריה, קבעו מלחמות וגורלות. ולכן נבנה אצלי הרעיון לטפס את ההר הצנוע הזה, לנסות למצוא קצת שקט פנימי.

הטיפוס אל ה'בייס קמפ', נקודת הקיפוץ הסופית לפסגה, נמשך ארבעה ימים. ההגדרה של הר היא צורת קרקע שעליה קיימות רמות שונות של בתי גידול. ביום הראשון הלכנו דרך ג'ונגל טרופי לוהט. ביום השני טיפסנו סלעים משוננים עם שיחים נמוכים ומפלים קטנים. ביום השלישי צעדנו על מישור וולקני אפור מוכתם בערימות שלג קטנות, עם עצים מוזרים מפלנטה אחרת, מוקפים באוויר דליל. ביום הרביעי ירדו עלינו מכות של ברד קפוא, כך שאני אפילו לא יודעת מה היה הנוף מסביב, ולבסוף, לבסוף, הגענו למחנה הבסיס. רק כמה שעות לאחר מכן, בחצות, נשמעו צעקות מחוץ לאוהל שלי לקום, לארוז להתחיל בטיפוס לפסגת 'אוהורו'. המראה מסביב כאשר התחלנו את הטיפוס היה קסום – חושך מוחלט מלבד שובל דק של פנסי הראש של המטפסים האחרים, לאט לאט מתקדמים כלפי מעלה.

לאחר שבע שעות של טיפוס איטי בקור המשתק, עם הזריחה הגעתי לפסגה. המנטרה של הקילימנג'רו היא 'פולה פולה', שמשמעותו בסווהילית זה 'לאט לאט'. כל אדם יכול להגיע לכל פסגה, מטאפורית או אמיתית, אם רק ימשיך לשים רגל אחת אחרי השנייה – לאט לאט. אני מודה שבמהלך הטיפוס העסקתי את המוח שלי בפנטזיות על החופים השמשיים של זנזיבר והמקלחת החמה אשר מחכה לי כשאסיים את הסיוט הזה. השגתי את תמונת החובה שלי ליד השלט הגדול אשר הכריז כי הגעתי לנקודה הגבוהה באפריקה, ומיד התחלתי את הירידה למטה. שאר חבריי לקבוצה קיבלו מחלת גבהים ונאלצו לפרוש, כך שנותרתי לבדי עם המדריך ישעיה. חזרנו לבייס קמפ, ואחרי מנוחה קצרה של שעתיים התחלנו לרדת מההר.

ארבע השעות הראשונות היו טובות – החלקתי וקיפצתי למטה במורד התלול. כאשר הגענו למחנה הבא, בו היינו אמורים לישון, ישעיה הציע שכבר נמשיך למטה ונסיים באותו היום. הפיתוי של המקלחת החמה היה חזק ממני, והסכמתי. השעות הבאות היו בין הקשות שהיו לי. הגוף הרגיש מפורק ושבור לחלוטין, בכל צעד חשתי כאילו סכינים ננעצות  בברכיי והירכיים עולות באש, ובכל דריכה על כף הרגל מתפשט דם בתוך הנעליים.

לבסוף, סוף סוף, השביל הצר והתלול  הפך לכביש אספלט רחב. התחלתי להתרגש, בתקווה כי אנחנו קרובים אל קו הסיום. אזרתי אומץ ושאלתי בקול מותש את ישעיה עוד כמה זמן הליכה נותר. "עוד שעה", הייתה התשובה. התמוטטתי על הרצפה. הרגשתי כאילו אין שום דרך אפשרית שאצליח לעשות את זה. ואז הגיע הרגע המכריע בו נאלצתי לשאול את עצמי שאלה. לא "האם אני מובסת?" אלא "האם אני אדם תבוסתני שמוותר לעצמו?". ממש לא! אז קמתי על הרגליים, הנפתי את התיק על הגב וצלעתי למטה.

כשהגענו סוף סוף אל האכסניה באותו ערב לא היו מים חמים. אבל הסיפוק מהידיעה שהשגתי את המטרה היה מתגמל לא פחות. סתם, סתם, בצחוק. הייתי מעדיפה מקלחת חמה.

אחינועם הראל יוצאת למסע רכיבה באפריקה שבמהלכו היא מתוכננת לעבור ב-13 מדינות במשך חצי שנה. השותף שלה למסע הוא ב.מ.וו F700GS שנרכש בדרום אפריקה והוכן ביסודיות לטיול שכזה. אנחנו בפול גז נעקוב אחריה באופן שוטף ונעדכן בחוויותיה. בהצלחה אחינועם!

• לקריאה על החלק הראשון במסע – ההכנות ליציאה – לחצו כאן.
• לקריאת הפרק על דרום אפריקה – לחצו כאן.
• לקריאת הפרק השלישי על נמיביה – לחצו כאן.
• לקריאת החלק הרביעי על בוצואנה – לחצו כאן.
• לקריאת החלק החמישי על זמביה – לחצו כאן.

*     *     *     *     *

בדרך כלל אני מתעוררת מספר פעמים בלילה. בשעה חמש וחצי אני מתחילה לחזור להכרה ולהפנים איפה אני נמצאת. עדיין חשוך בחוץ. אני זוחלת החוצה מהאוהל, זורקת על הרגליים סנדלים ונגררת כמו זומבי ל'בלוק הרחצה'. צריך לצחצח שיניים, להסתרק, להרכיב עדשות מגע ולקחת את הכדורים נגד מלריה. לאחר מכן אני חוזרת לאופנוע ומתחילה לארוז. הכלל הוא למצוא שיטה מדויקת ולא לסטות ממנה, ככה לא יישכח כלום. אני מקפלת את הכרית המתנפחת שלי, מגלגלת את המזרן, דוחסת את שק השינה ומכניסה הכל באופן מתודי לתוך שקי הצד. בהתחלה לא הייתי מסוגלת לסגור אותם, עד שמצאתי את האופן המדויק שבו הכל נכנס, ממש כמו משחק טטריס. אני מהדקת את הרצועות, קושרת את התיק הגדול על המושב האחורי ועושה סיבוב אחרון סביב האופנוע לוודא שהכל מאובטח. אני לובשת את המעיל, מדליקה את ה-GPS, שמה אטמי אוזניים, קסדה, כפפות. אני אוהבת את הרוטינה הזאת. זה מרגיש כמו מדיטציה. יש אנשים ששותים קפה וקוראים עיתון בבוקר, אבל בשבילי ככה מתחיל היום. הכל מוכן לצאת לדרך!

אני נוסעת רחוק לפני שאני מרשה לעצמי לעשות את העצירה הראשונה של היום. אני רוצה להרגיש שנתתי עבודה. בדרך כלל קר מאוד בבקרים ואני מתחבאת בתוך עצמי, אוחזת חזק בידיות המחוממות (בכל זאת, ב.מ.וו…). אני משתדלת להיות ערה לכמה בת-מזל אני, ורוב הזמן כשאני רוכבת חוזר לי שוב ושוב בראש – "תודה, תודה, תודה. תודה על המשפחה והחברים שלי, על הבריאות שלי, תודה שהאופנוע פועל כמו שצריך. תודה שאני מקבלת להיות כאן ולראות יופי כזה". אני לא יודעת אם אני מאמינה באלוהים, אבל אני בהחלט אוהבת לדבר איתו.

אני צריכה ללמוד לעצור יותר. אני גרועה בלבחור מקומות לעצור – אני רואה עץ יפה או צריף עם סודה קרה, ועד שאני מסיימת להגיד לעצמי בראש "יהיה מאוד נחמד לעצור כאן", כבר חלפתי על פניהם ומאוחר מדי. המעבר הזה מהשקט והשלווה בתוך הקסדה להמולה של רוכב אפריקאי סואן – מרתיעה. אז אני רוכבת ורוכבת ורוכבת. אני משתדלת לעצור בערך כל 100 ק"מ, לשבת ליד עץ ולשתות קצת מים או לאכול פרי. ה-GPS שלי סופר לאחור עד להגעה לקמפ-סייט, ואני סופרת לאחור עד לתדלוק הבא.

בדרך כלל אני רוכבת 300-350 ק"מ ביום ומגיעה למחנה בסביבות שתיים או שלוש אחר הצהריים, ואז כל התהליך מתחיל בכיוון הפוך. אני מרכיבה את האוהל, פורשת את שק השינה, מנפחת את המזרן. לאחר מכן אני עושה קצת תחזוקה לאופנוע. מסתובבת סביבו ובודקת שכל הברגים מהודקים, שיש מספיק נוזלים, מנקה ומשמנת את השרשרת. האופנוע שלי היא בחורה, קוראים לה ברומהילדה מכיוון שהיא גרמניה ועושה 'ברום ברום ברווווום'. כמו כל בחורה, היא צריכה תשומת לב ולהרגיש שאוהבים אותה בשביל שתמשיך לתפקד ולא תתפרק לי באמצע.

במדינות אפריקאיות הרכיבה היא איטית מאוד. ישנם אנשים בכל מקום. נשים הולכות בצד הכביש עם שקים ענקיים על הראש, גברים רוכבים על אופניים עמוסים עם ערימות של עצים, ארגזים של בקבוקי זכוכית ממוחזרים ואפילו ארונות שלמים. ילדים מתרוצצים לאורך הדרך, לבושים במדים בוהקים, אוכלים קני סוכר ומנופפים כשאני עוברת. עוד לא הצלחתי לפצח את סוד לוח הזמנים של בתי הספר כאן – משבע בבוקר עד ארבע בצהריים כל הילדים נמצאים על הכביש, משום מה, ולא בכיתות לימוד.

יש גם שוטרים בכל פינה, בדרך כלל ביציאות מהעיירות – מיד שאתה מתפתה להתחיל להגביר מהירות. במקומות אחרים ישנם מחסומים עם שערים רעועים וקצין אחד מנומנם. השוטרים תמיד נראים אדישים, אולי טורחים לשאול אותי לאן אני רוכבת ומאין באתי, ומיד נותנים לי להמשיך בדרכי.

ויש את איכות הכביש, והבעיה היא שהוא כל כך בלתי צפוי. ישנם מקטעים חלקים ומושלמים, ואז פתאום יש עיקול חד והכביש הופך לסיוט בבת אחת. האספלט מתפורר, מוחזק ביחד עם טלאים על גבי טלאים של חתיכות כביש. ישנם אינסוף בורות שגורמים לך לזגזג כמו שיכור, ואין סוף באמפרים שגורמים לך לקלל כמו… שיכור. בטנזניה נפגשתי עם כביש שהיה מכופף לחלוטין כתוצאה מהמשקל של משאיות שמתגלגלות מעליו, כולל תעלות עמוקות לאורכו. הפחד בסיטואציה כזאת היא אם אני צריכה לסטות באופן פתאומי בגלל רכב אחר ופוגעת עם דופן התעלה בצד הצמיג שלי, מה שמיד יעיף אותי מהאופנוע. מבהיל.

ואז יש את המשאיות! לרוב הכבישים הם נתיב צר יחיד, עם אינסוף משאיות. זה לא כל כך מפריע מפני שאני יכולה פשוט לעקוף אותן. אבל כאשר נהגי המשאיות מחליטים לעקוף בנתיב הנגדי(!), זה אפילו לא שהנהגים אומרים "זהו המסלול שלי. זוזי הצידה או שתתכונני להידרס", זה מרגיש יותר כאילו הם בכוונה מנסים להוריד אותי מהכביש, כשהם דוהרים לעברי ולא עושים שום מאמץ לחזור בחזרה לנתיב שלהם שבינתיים התפנה. אתם בטח שואלים את עצמכם – טוב, אז, איך זה שאת עדיין בחיים? בחיי שאני לא יודעת!

מלאווי ארץ יפה מאוד, שופעת וירוקה. רכבתי על דרך מקסימה שעברה מכפר לכפר לכפר לאורך החוף של אגם מלאווי, ולאחר מכן עלתה לרכס הרים גבוה. עננים כיסו את השמיים ואיימו להתחיל להטיח גשם, בעוד הכביש מוביל אותי החוצה מההרים באין סוף פיתולים נהדרים. איך שפניתי ופתאום התגלה מול שוב האגם, יצאה השמש בבת אחת והפיגה את האיום. עברו עליי כמה ימים של שמחה מוחלטת – התענגתי על  היופי הבלתי נתפס של אור שמש בבוקר המוקדם, מאיר על עצי בננה, גשרי עץ מעל נהרות ורודים, הצבעים העזים של החצאיות של הנשים על רקע האדמה האדומה.

יש לי גם ירידות, כמובן. לעתים חסר לי שותף לשיחה (כמה אפשר לדבר עם עצמך?!), מישהו לצחוק איתו, מישהו לחלוק איתו את נטל קבלת ההחלטות. גם חסרה לי בינתיים התחושה שאני עוברת איזה תהליך משמעותי, מטמורפוזה נהדרת שאמורה לבוא ממסעות כאלה. למען האמת, אני פשוט לא מרגישה את זה עדיין. אני מרגישה כמו אדם שקם בבוקר, עולה על האופנוע, רוכב המון, מקים אוהל, הולך לישון ולמחרת עושה הכל שוב. אבל גם זה נהדר בפני עצמו.

הנה שיעור קטן, טעות מטופשת שאני מקווה שלא תקרה לכם. כאשר חציתי ממלאווי לטנזניה, חלפני כספים ניגשו אליי. מכיוון שבכניסה למלאווי חלפני הכספים היו הוגנים ועזרו לי, הסכמתי להחליף איתם. בדקתי את השער על האפליקציה בטלפון שלי, הראיתי להם, והסכמנו להחליף 23,400 קוואצ'ה ממלאווי עבור 72,000 שילינג טנזני. מכיוון שלא היה להם כסף קטן הם נתנו לי 80,000 אך במהירות הם גילו את טעותם. בחור אחד הוציא מחשבון ואמר לי כי בעצם אני אמורה לקבל רק 48,000 שילינג טנזני. "אין סיכוי. הסכמנו על הסכום מראש", אמרתי לו. "תן לי את הכסף שלי בחזרה ואני אתן לך את שלך בחזרה". כך נעשה ונסעתי משם. רק לאחר מכן התיישבתי לספור את הכסף שלי, שממנו 10,000 קוואצ'ה נעלם. זה ממש לא סוף העולם, מדובר על כ-60 שקלים בסך הכל. אבל למדתי לקח ולא אעשה את הטעות הזו שוב. בכל זאת התעצבנתי כמובן (בכל זאת, ג'ינג'ית), ולקח לי קצת זמן עד שהצלחתי להניח את האירוע בצד ולעבור הלאה.

אני אוהבת מאוד את טנזניה, למעט כמה הסתייגויות מאיכות הכבישים שלהם, אבל לזכותם ייאמר שיש הרבה עבודות תחזוקה לשיפור הכבישים. האנשים הם ידידותיים והכפרים נראים לי יותר נגישים מאשר במלאווי, וגם יש פחות צפיפות ועוני. את הלילה הראשון שלי בטנזניה העברתי בבית הארחה נחמד. כאשר שאלתי אם יש מסעדה או משהו לאכול במקום, אמרו לי לא לדאוג ושיקראו לי בשעה שבע לאכול. אכן בשעה שבע באו לקרוא לי, הובילו אותי לשולחן בבקתה קטנה עם טלוויזיה צורחת בסווהילית. הניחו בפניי עוף ושלוש בננות. במבוכה נאלצתי לבקש סכו"ם, ואחרי הרבה תנועות ידיים הלכו והביאו לי מזלג, אבל לא סכין. לאחר מכן נכנסו אחד-אחד כל העובדים וביקשו להצטלם איתי. כמובן שזה היה מאוד משעשע וצחקנו כולם תוך כדי. המילים הראשונות שלמדתי בסווהילית הן "ליילה סאלמה", לילה טוב!