זו כבר מסורת של כמה שנים. מיד אחרי ליל הסדר כמה מאות משוגעים לא נותנים למצות ולקניידלעך לשבור אותם – הם עולים טרוטי עיניים לפסגת הר בנטל ברמת הגולן כדי לחזות בזריחה.
גם אנחנו לא נשברנו ועשינו את הדרך הארוכה כמעט עד לקצה מדינת ישראל כדי להיות חלק מהחוויה המיוחדת הזו. הזריחה לא אכזבה ונתנה לנו אחלה הופעה בתמורה למאמץ. גם מזג האוויר בא לקראתנו – אמנם היה קר, אך פחות משנה שעברה, וכך הדרך והשהייה בפסגה בהמתנה לגברת שמש היו נסבלות בהחלט.
כמה מאות רוכבים הגיעו. אנחנו מעריכים שהמספר נמצא סביב 1,000, ובסך הכל מרבית הרוכבים התנהגו באופן מכובד ובטוח לאורך הדרך ובנקודות העצירה ההמוניות. עם זאת, הרכיבה לא עברה חלק במיוחד, וממש לפני חציית הירדן על גשר בנות יעקב אירעה תאונה מצערת שעל פי השמועות על ההר כללה יותר מרוכב אחד שמצא עצמו נפרד מהאופנוע לטובת היכרות קרובה מדי עם אמא אדמה. אנחנו שולחים את תנחומינו ומקווים שהפגיעה החמורה ביותר תהיה קצת שריטות לפלסטיקים ולאגו.
צילום: עומרי זומר
כמות הרוכבים מרשימה אף יותר לאור העובדה שהשנה למעט איבנט בפייסבוק לא היה שום ארגון ושיווק. זוהר בן דרור, יוזם הרכיבה, סיפר לנו שזו השנה השלישית שבה הרכיבה לא כוללת מרשלים ו'מארגנים', ובניגוד לרכיבה למצדה שנערכת בראש השנה, גם אין ספונסרים לאירוע. אנחנו חושבים שזה דבר חיובי מאחר והוא מטיל על הרוכבים מעט יותר אחריות והאירוע נשמר בממדים פחות המוניים, גם אם מרשימים. בכלל, לטעמנו האחות הקטנה של הרכיבה למצדה מאתגרת יותר, אבל גם מתגמלת ונעימה יותר בתור חוויה ולו בגלל שהיא מעט אינטימית יותר (עד כמה שאפשר לקרוא לרכיבה של כמה מאות רוכבים "אינטימית"), וכן, מאחר ואנחנו הרגשנו שמדובר יותר בחוויה משותפת מאשר אירוע מיוחד. כבונוס, החזרה הביתה בכבישים הריקים של הגולן הירוק היא חוויה בפני עצמה ומהווה אחלה פינאלה לליל הסדר.
הילד גדל וכבר רץ לבד / זוהר בן דרור
זה התחיל לפני 4 וחצי שנים כרעיון פרוע בדרך חזרה מהרכיבה הראשונה שלי למצדה בראש השנה. חשבתי לעצמי איך מחכים עכשיו שנה שלמה לרכיבה משותפת ועוצמתית כזאת? ואז עלה הרעיון לראות את הזריחה ממרומי אחד המצפים היפים בארצנו – הר בנטל, רום של 1,200 מטר ונוף עוצר נשימה.
העניין נשאר רדום 5 חודשים עד אשר במקרה לגמרי נזכרתי בנושא והעסק נכנס להילוך גבוה. הופ, יצאה לדרך הרכיבה הראשונה לכבוד הזריחה בהר בנטל מיד בסיום ליל הסדר 2012.
צילום: אחמד חליל
משנה לשנה הלכה וגדלה קבוצת הרוכבים שלוקחים חלק במסע, מכל קשת האופנוענות, ולקראת הפעם השלישית של אירוע הרכיבה הבנתי שהילד הזה גדול מספיק ויכול להתחיל ללכת לבד. אין צורך ואין טעם לנסות להוביל קבוצה כל כך גדולה של רוכבים. בעזרת חברים טובים ומספר מתנדבים ארגנו מארשלים שיעמדו בצמתים והמחלפים ויעזרו להכווין את הרוכבים אל ההר, אך הטור היה כה ארוך שכל מארשל היה צריך לעמוד בלילה הקר במשך קרוב לשעה. יותר מדי זמן. הסתבר שיש צורך לוותר גם על זה ולתת לדברים לזרום מעצמם.
ברכיבה הרביעית אל הר בנטל נעשה סיור מקדים ותיאומים מול כל מי שצריך על מנת שהכל יזרום ולא יהיו בעיות מיותרות. אם זה בתחנות הדלק בדרך או שבית הקפה 'קופי ענן' על גבי ההר יהיה פתוח, ואכן כולם שיתפו פעולה על מנת שהאירוע יצליח.
הפעם, ברכיבה החמישית אל ההר, מסיבות אישיות לא התאפשר לי להיות פעיל כמו בשנים הקודמות, אך עדיין עשיתי מה שניתן ולא נשאר לי דבר אלא לסמוך על הילד שגדל וכבר רץ בעצמו, על מנהלי תחנות הדלק שכבר מכירים היטב את האירוע, על מנהלי 'קופי ענן' שיתכוננו לפיצוץ של עבודה בשעה הזויה שבכל יום אחר המקום בשעה כזו לא פעיל בכלל, ואכן הכל עבד היטב ואני יכולתי להתבונן מהצד וליהנות ממבול הרוכבים המרוצים בדרך אל ההר.
משיחות שקיימתי עם רוכבים רבים שהשתתפו לאורך השנים לרכיבות לבנטל נוצר הרושם שאנשים נהנים מאוד גם מהיעד וגם מהדרך הקרירה שמטפסת אל הגולן. באופן אישי אני ממתין בציפייה לעליות מגשר בנות יעקב, כי אין כמו כביש מוכר ומפותל היטב בלילה קריר לאור ירח מאיר.
מקווה שכולם שבו לביתם בריאים ושלמים. נתראה בשנים הבאות בדרך לבנטל אחרי ליל הסדר.
אחינועם הראל יוצאת למסע רכיבה באפריקה שבמהלכו היא מתוכננת לעבור ב-13 מדינות במשך חצי שנה. השותף שלה למסע הוא ב.מ.וו F700GS שנרכש בדרום אפריקה והוכן ביסודיות לטיול שכזה. אנחנו בפול גז נעקוב אחריה באופן שוטף ונעדכן בחוויותיה. בהצלחה אחינועם!
* * * * *
כבר שלושה שבועות שאני נמצאת בקייפטאון, מתכוננת למסע שלי באפריקה על גבי ב.מ.וו F700GS. במסגרת ההכנות היה צריך להתמודד עם הרבה ביורוקרטיה, לחכות להרכבת חלקים על האופנוע ולרוץ בין חנויות להשיג חלפים ודברים אחרונים. ואז, פתאום, כשאני מרגישה שאני קרובה להתקדם לשלב הבא ולצאת לדרך – מגיע סוף השבוע. כל החנויות סגורות ונאלצתי להמתין יומיים נוספים, אבל זהו – היום הגדול הגיע!
הב.מ.וו F700GS שלי מוכן ומזווד למסע
בסוכנות ב.מ.וו פגשתי אדם נחמד בשם יו שמידט, במקור מנמיביה, אשר עבר את המסלול שאני מתכננת, שכולל 13 מדינות באפריקה – כבר פעמיים. הוא לקח אותי תחת חסותו ועזר לי במשך חמישה ימים לשפצר את האופנוע ולהכינו עד הפרט הקטן ביותר. ביחד קשרנו, הדבקנו וחתכנו, העמסנו את כל מה שנדרש לתחזוקה של האופנוע והרכבנו ערכת עזרה ראשונה שמלאה בכל מה שבשאיפה לא אצטרך. שוב ושוב אני נדהמת מהנדיבות יוצאת הדופן של האנשים שאני פוגשת.
בסוף השבוע רכבתי לקייפ פוינט, קצה חצי האי של קייפטאון עליו מוצב המגדלור המפורסם אשר מסמן את 'כף התקווה הטובה'. למרות מה שרבים חושבים, זוהי לא נקודת המפגש של הים האטלנטי והים ההודי ואפילו לא הנקודה הדרומית ביותר באפריקה, אליה אגיע בעוד כמה ימים.
יו ואני, רגע לפני היציאה לסיבוב ההתרשמות
הרכיבה הייתה יפהפייה. שביל מתפתל על צלע הר עם ים גועש מתנפץ מתחתינו, שמש סתווית עדינה על הפנים. אבל החלק הכיפי ביותר של היום הגיע לקראת השקיעה. רכבתי לבדי על שביל חול רך. כאשר פניתי לתוך סיבוב חד האופנוע נפל על צידו. בחודשים האחרונים דמיינתי אינספור פעמים מה אעשה בסיטואציה כזו. איך אצליח להרים 250 קילו לבדי? כאשר רק קיבלתי את האופנוע הכרחתי את המוכר להניח את האופנוע על הצד על מנת לתת לי לנסות להרים אותו. לא הצלחתי אפילו פעם אחת בסוכנות. אבל הנה, בלי לחשוב פעמיים קפצתי הצידה, דוממתי את המנוע, תפסתי את הכידון ודחפתי. תוך שנייה האופנוע חזר לזווית הנכונה ביחס לקרקע והמשכתי בדרכי, עם שאגת ניצחון. הנפילה הראשונה מאחוריי ואני כבר לא מפחדת מהבאות.
אני יוצאת היום למסע הגדול שלי באפריקה. מסע שבו במשך חצי שנה אחצה 13 מדינות, חלק גדול דרך השטח, כשהתכנון הוא לרכב לבדי. במשך המסע אעדכן באופן שוטף את הבלוג שלי, ואחת לכמה שבועות תוכלו להתעדכן גם כאן, בפול גז, על החוויות שלי במסע.
לא כל יום, פה בשוק הדו-גלגלי המקומי שלנו, יבואן מקים מועדון משלו. על אחת כמה וכמה מועדון דגם – כזה שמייחד דגם ספציפי או 'משפחה' של דגמים בעלי מכנה משותף מאוד מסוים, לרוב יהיה זה אותו הדגם על נפחיו השונים. בשביל זה צריך לא רק למכור כמות נכבדה של כלים, אל גם לדעת בביטחון שרוב בעליהם חשים תחושת גאווה באופנוע שלהם – לא בזה הספציפי שלהם בלבד, שלוקח ומחזיר אותם לפי דרישתם, אלא בכל אחד מאותו הסוג שהם נתקלים בו, קצת כמו ללכת ברחוב ולראות חייל עם תג הסיירת שלך מהעבר.
אלא שבמטרו החליטו שהגיעה העת לעשות זאת פעם נוספת ולהקים מועדון חדש בישראל: מועדון ה-MT. בשנתיים שחלפו מאז עלו ארצה נחטפו דגמי ה-MT, על גרסאותיהם השונות, כמו לחמניות חמות, ואנחנו בהחלט יכולים להבין איך זה קרה; מדובר באחד המהלכים המשמעותיים שהגיעו מצד היצרנית היפנית בשנים האחרונות – שמצאה את האיזון שבין יצירת אופנוע מהנה לרכיבה בעל מכלולים ראויים לבין מחיר שלא הופך את התוצר המוגמר לחלום רחוק.
טיול ראשון למועדון MT
גלגול אחר
את הקמתו של המועדון הטרי חנכו במטרו באופן רשמי ביום שישי האחרון בצורת טיול מועדון מהמרכז לצפון. החום המפתיע באמצע פברואר שיחק לטובת המארגנים, ואת סניף 'מטרו ימאהה' שבתל-אביב פקדו בשעות הבוקר המוקדמות כמה עשרות אופנועים, שבדרכם צפונה חברו אליהם עוד אי-אילו נוספים. בסך הכל נצפתה נוכחות מכובדת של כ-60 כלים.
מרבית הרוכבים היו צעירים, אולי משום שהיה זה יום שישי ומי שהם בעלי משפחות וילדים ברובם מנצלים את היום לסידורי סוף שבוע לקראת השבת, ואולי פשוט משום שהם חשופים יותר מהשאר לרשתות החברתיות בהן נמצא עיקר החשיפה לאירועים מסוג זה – ושמועה בדבר הקמת המועדון טרם נפוצה מפה לאוזן.
יחד עם זאת, הרכב הרוכבים היה מגוון בכל הנוגע לוותק ולניסיון ברכיבה: עבור חלקם ה-MT הוא האופנוע הראשון אחרי קטנוע, בזמן שעבור אחרים הוא הגלגול הבא בשרשרת ארוכה של אופנועים קודמים, חלקם חזקים וקיצוניים יותר. אולם המכנה המשותף עבור רובם היה הבחירה באופנוע שמאפשר לרוכב ליהנות ממנו ביותר מדרך אחת: רוצה לתת בגז? בסדר גמור, יש כוח. מעדיף רגוע יותר במהירות מנהלתית? מצוין, בניגוד לסופרספורט שירגיש כאילו שהוא עומד במקום, עם ה-MT זה כיף ומגניב. רגע, יש פיתולים? "נו, אז למה לא אמרת קודם?" – עם מורכבת או סולו, לאופנוע הזה יש מה להציע להרבה רוכבים.
מי רואה XSR700 בתמונה?
דברים טובים שומרים לסוף
כעבור 3 שעות של רכיבה, שכללו עצירות לתדלוקים, למנוחה ולחבירה של רוכבים נוספים, הגיעו הרוכבים לנקודת הסיום הרשמית של הטיול בליבו של אחד הקיבוצים שבגליל העליון, שם חיכתה להם ארוחת צהריים קלה בפאב מקומי. אבל ההפתעה המעניינת באמת הייתה דווקא החשיפה של ה-XSR700 החדש, שרק נחת זה עתה בישראל. ה-XSR700 הוצג במקום לעיניהם של הרוכבים שזכו להיות הראשונים לראות אותו פנים אל פנס.
במטרו מתכננים להוציא טיול מועדון אחת לחודש לערך, ועם הצטרפותם הצפויה של דגמי ה-XSR700 ו-900 במהלך 2016 ניתן לצפות שהמועדון ילך ויגדל במהירות. אנחנו חושבים שמדובר באחד ממועדוני הדגם המעניינים שקמו פה, ומאחלים לו הצלחה בהמשך הדרך.
הכותב היה אורח של מטרו, יבואנית ימאהה לישראל, ורכב על ימאהה MT-09 טרייסר.
בסיפור של מיהיי (מבטאים מי-היי) נתקלתי במקרה איפשהו במרשתת. צלם שהרביץ את הטיול של החיים עם אשתו ובנו בן ה-4 על אופנוע. התמונות שלו היו מהפנטות ביופיין, וקראתי לחברה שלי שתבוא לראות. שנינו התמוססנו לתוכן והפלגנו בדמיוננו למקומות מרוחקים, מחשבות על טיולים ונופים פראיים. וכמה כיף יכול להיות לעשות את זה ביחד.
לא יודע מה גרם לי לנסות לאתר אותו וגם לא היה ברור לי מה אעשה אם וכשאמצא. פייסבוק והשם הייחודי שלו הפכו את משימת החיפוש לתהליך של שלוש דקות. כשמצאתי פשוט יריתי שאלה, וככה התפתחה לה שיחה שבשלב מסוים עברה למייל. אנחנו חיים בזמנים מדהימים.
ניתן את הבמה למיהיי.
הסיפור של מיהיי ברבו
קוראים לי מיהיי ברבו. אני יודע שזה נשמע קצת מוזר. בכל אופן, אני בן 36, צלם במקצועי, מבוקרשט, רומניה. אני אוהב לומר שאני צלם עיתונות למרות שיש לי די מעט עבודות עיתונאיות לאחרונה. בכל מקרה, צילום עיתונות זו אהבת האמת שלי. אני עושה זאת כבר 12 שנים עבור מספר עיתונים וסוכנויות בינלאומיות שונות. אני אביו הגאה של ולדימיר, הרפתקן בן 5, ומאוהב באואנה, אמא של ולדימיר, זוגתי היפהפייה.
אני רוכב על אופנועים מאז 2004. זה הדבר הטוב ביותר שקרה לי ואני לא יכול לראות את חיי בלעדי האופנוענות. את הטיול הגדול הראשון שלי עשיתי ב-2009, כשרכבתי על ב.מ.וו F650GS דקאר למונגוליה וחזרה לבד. כתבתי על הטיול הזה ספר שנקרא “Vand Kilometri” (מוכרים קילומטרים). אואנה לא רוכבת, אפילו לא על אופניים, אבל היא המורכבת המושלמת והיא מאוד אוהבת לרכב איתי.
משפחת ברבו – מיהיי, אואנה וולדימיר
הסיפור מאחורי 'התור האירופי' פשוט – אף פעם לא ממש התכוונו לעשות אותו. קנינו את ה-Ural Ranger מודל 2014 שלנו במחשבה אחת – להתרחק מהבית לכמה זמן שיתאפשר. התכוונתי לעשות 'טיול חימום', כדי לראות איך ארבעתנו (אואנה, ולדימיר, אני וה-Ural) נסתדר, אם אנחנו אוהבים את הרעיון, אם האופנוע נוסע בסדר ואם אנחנו אוהבים אותו – אולי בכלל לקנות אותו הייתה טעות?
עזבנו בלי לדעת את הכיוון וללא תכנית, כאמור, העיקר כמה שיותר זמן מחוץ לבית. ובכן, בשלב הזה אני כבר יכול לומר שזה היה הכל למעט 'טיול חימום'.
במספרים זה יוצא 28 אלף קילומטרים, 41 מדינות, 4 חודשים. טוב, אלו רק חלק מהסטטיסטיקות, אולי נפרסם עוד בעתיד. אואנה מילאה מחברת שלמה בהן לאורך הטיול.
יוצאים למסע של החיים – בתמונה בפינלנד
אין לי יומרות לחשוב שמה שיש לי לומר יהיה איזה משהו בלתי נשכח, אבל בכל זאת, הייתי רוצה להשאיר איזה משהו פה ושם. הייתי רוצה לענות על שאלה ששאלו אותנו ובטח עוד ישאלו – למה? ובכן, לא בגלל שאנחנו יכולים, אלא מוזר ככל שזה ישמע – כי זה הדבר הנורמלי לעשות. או אם יהיה לכם יותר קל לעכל את זה – כי זה אמור להיות הדבר הנורמלי לעשות. כלומר, נראה לי שזה אמור להיות נורמלי.
פעם אמרתי שרומניה זו מדינה בעייתית בכל מה שנוגע לטיולים, למרות שלא בטוח שבעייתית במובן הברור שלה. גדלנו תחת משטר שלימד אותנו שלצאת מהמדינה זה פשוט לא משהו שיכול לקרות, ולקחנו את זה לליבנו. למדנו את זה כל כך טוב, שהעברנו את זה הלאה לילדים שלנו מבלי בכלל לשים לב. אנחנו לאט לאט מתחילים להציץ החוצה – איזה סקי באוסטריה, אולי קצת בטן-גב באיזה חוף ביוון, אבל אלו לא הטיולים שאני מדבר עליהם, כי זה, אם תסלחו לי, חופשה. לא טיול.
כשאני אומר טיול אני מדבר על סוג של חוויה שאף סוכנות תיירות לא יכולה להציע. אני מדבר על ריחות וטעמים של אוכל שבושל במרפסת של אוהל, על לילות שעוברים תחת הכוכבים, על נופים שונים בכל יום, ועל האיש הזר הזה שאתה דופק לו על הדלת רק כדי לשאול אם זה בסדר שתעביר קצת זמן אצלו במרפסת והוא מסכים.
חוויה שאף סוכנות תיירות לא תוכל להציע – בנורווגיה
אני רוצה שולדימיר ירצה לראות את העולם. אני גם רוצה שיראה אותו כמו שהוא ולא כמו שאיזה מדריך תיירים מצייר לו אותו. אני רוצה שיהיה סקרן. תראו, אף אחד לא יודע אם כשהוא יגדל זה יהיה כמו שאני תכננתי שיהיה כשיהיה גדול, ואני אפילו לא יודע אם הוא בכלל יזכור משהו מהחופשה המשפחתית הזו בעוד 14 שנים, אבל אני כן רוצה לדעת שהנחתי את אבן הפינה הזו, יסוד מסוים לאישיות שלו. זו בעצם הייתה המשאלה היחידה של ההורים שלו לפני שיצאנו לכבוש את אירופה.
כשהיינו באתרי קמפינג שונים מצאתי עצמי יושב ומתבונן בולדימיר משחק כל כך יפה עם ילדים אחרים ממדינות אחרות. זה פשוט ריתק אותי איך הזאטוטים הקטנים הללו יכולים להסתדר כל כך יפה מבלי אפילו לחלוק את אותה שפה. איך הם יכולים לשחק במשך שעות, לקשקש ולהיות שמחים, כשאני לא מסוגל אפילו להבין את ההוראות הפשוטות מהבנאדם שהרגע עצרתי לשאול. ברגעים כאלו אמרתי לעצמי שכן, אנחנו עושים את הדבר הנכון, שאבן הפינה הזו, הלבנה הזו, נמצאת שם, מוכנה לתמוך ביסודות של… של בן אדם טוב.
אתם מבינים, כל הסיפור מתמצה בסוף ל'חופשת הקיץ של ולדימיר', לא שום דבר מעבר. לאלה מכם שמחכים לספר, אנחנו מודים ובחיבה אומרים – אל. זו בסך הכל הייתה חופשה משפחתית, שלנו, שחלקנו עד כמה שיכולנו, עם השמחות שבה, החוויות והסלפי'ז. הצד השלילי, אם בכלל יש כזה, זה שראינו כל כך מעט. היו כל כך הרבה מקומות וקרו כל כך הרבה דברים והיה כל כך מעט זמן שזה יהיה ממש מטופש לומר שראינו את כל אירופה.
מונטנגרו
מה שהוביל להחלטה לצאת לחופשה הארוכה הזו הייתה שאלה שניסיתי לענות עליה עוד מ-2009 כשחזרתי ממונגוליה. אנשים שחלמו לעשות את אותו טיול חזרו ושאלו את אותן שלוש שאלות. הראשונה הייתה "מאיפה היה לך הכסף?". התשובה הייתה פשוטה – זה לא היה חסכונות מעבודה כמו שמרבית האנשים יחשבו, אלא מהלוואה שנלקחה מהבנק. האמת היא שזו הייתה הלוואה שאמא שלי לקחה כי אני בכלל לא הייתי מועסק.
השאלה השנייה הייתה "מאיפה היה לך הזמן?". נו, פה כבר התשובה עוד יותר פשוטה. פוטרתי מהעבודה, כך שהיה לי את כל הזמן שבעולם. בכנות עכשיו, מה מונע מכם עכשיו להיות מפוטרים?
השאלה השלישית הייתה תמיד זו שהדליקה אותי. אולי כי היא הייתה יותר הצהרה משאלה, משיכה שמאלה בהגה של החופש, דוושת בלם תקועה בדרך להגשמה עצמית. היא הלכה ככה: "זה אולי עבד בשבילך, אבל לי יש ילד". זהו. נקודה. סוף פסוק. לא היה לי ילד בזמנו, אז באמת הייתי חופשי לקחת כמה הלוואות שרציתי ולחתום על מסמכי פיטורין רבים ככל שהתחשק לי. התמזל מזלי.
התמזל מזלי – קמפינג בספרד
ההצהרה הזו קרעה אותי. המשמעות שלה אומרת שאם אני רוצה ילדים, משפחה, אז בעצם זה הסוף? שאמות קבור בתוך ה'הכל כלול' למשך שלושה שבועות בשנה, עד שהילד יהיה בן 18? אז זהו, שלא. היום אני יודע שהשואלים / מצהירים הם אלו שטעו. היום אני יודע מספיק כדי לומר לכם שלהפוך את ילדכם לגורם של האימפוטנציה שלכם זה פשוט לא נכון. זה מכוער, לא נורמלי ולא בריא. אם אותם אלה ששאלו אותי קוראים את זה במקרה, אז זו תשובתי הכנה אליכם. כנראה לא מה שציפיתם, אבל המפה שאואנה, ולדימיר ואני ציירנו בארבעת החודשים המופלאים שעברנו לא מאפשרת בכלל קיום של תשובה אחרת, לא משנה כמה אני מנסה להיות קל עליכם. תאמינו לנו, זה אפשרי.
הייתי רוצה שאופנועים יהיו חלק מהחיים של ולדימיר. אני רוצה שיאמר, כמוני, שאופנועים זה הדבר הכי טוב שאי-פעם קרה לו. הייתי רוצה שיהנה מהם מוקדם יותר ממני, וגם הייתי רוצה שיהיה לו ראש על הכתפיים כשהתחת שלו על האוכף. אני לא מאמין בתאונות אופנועים, אלא פשוט בתאונות. יש אימרה שאני אוהב שאומרת שבפעם הראשונה שאתה עולה על אופנוע יש לך שק מלא במזל ושק ריק מניסיון. הרעיון הוא למלא את השק של הניסיון לפני שאתה מרוקן את השק של המזל. החדשות הרעות הן שהשק של הניסיון אף פעם לא נמלא עד תומו. חדשות רעות נוספות הן שמזל זה לא משהו שאדם יוצר לעצמו. יחד עם זאת, זו הסיבה היחידה שבגללה מסע הופך למוצלח. זו דעתי בכל אופן. וזו גם הסיבה שבגללה אני מאמין במזל של הבן שלי.
בכל פעם שעצרנו לשאול מישהו משהו ומישהו היה שואל אותי משהו חזרה, ולדימיר היה מקשיב בסקרנות עד שהיה שואל אותי "מה הם אמרו אבא? מה הם אמרו?". הייתי לוחש לו שאנשים שמעו שרוכב האופנועים הגדול בעולם מטייל עכשיו ברחבי אירופה ושאלו אותי אם ראיתי אותו במקרה. "אמרתי להם שלא, ולא סיפרתי להם שזה אתה". ולדימיר תמיד חייך בהסכמה, כמו שותף לפשע של הסוד הקטן שלנו, ואז חזר לעיסוקיו. חייכתי בכל פעם, לא כי זה היה מצחיק, אלא כי מעולם לא שיקרתי לילד שלי, גם לא עכשיו. אחרי הכל, איזה רוכב אופנוע אתם מכירים שאחרי שלושה חודשים של הרפתקאות סביב אירופה מתקשר לגן שלו כדי לומר שיאחר בעוד חודש?
הפעם אנחנו קופצים לראות פריחת כלניות בחבל הבשור, כחלק מפסטיבל דרום אדום. חלון ההזדמנויות לכך קטן ועומד על כחודש בלבד, אז הזדרזו – בתחילת מרץ הכלניות כבר לא תהיינה.
מה בתפריט?
המסלול הפעם פונה פחות לאלו מכם שמחפשים לתת בגזיות, או לפחות בפיתולים, ויותר למי שרוצה טיול שמשלב את הנופים המשגעים של הגבעות המוריקות והיפות של חבל הבשור עם הפריחה הקסומה של הכלניות. טיול קלאסי לחלוק עם בן או בת הזוג.
הפריחה הקצרה של הכלניות עושה את הטיול גם קלאסי לחלוקה יחד עם כל עם ישראל, כך שאם יש לכם אפשרות לעשות את הטיול באמצע השבוע ולא בשישי או שבת – אל תחשבו פעמיים. במהלך חודש פברואר מתקיים חודש 'דרום אדום' שמאגד אירועים שונים באזור ומביא עימו רבבות משפחות לצפות במרבדים האדומים, שזה נחמד מחד, אך בעיקר מעיק על החוויה ומייצר עומסי תנועה כבדים בכבישי הגישה לאזורים החשודים בפריחה. ושלא יעבדו עליכם – אין מקומות סודיים שאף אחד לא מכיר.
לסוף השבוע השמשי בעליל הזה של סוף דצמבר לקחנו את ההונדה קרוסתורר 1200, ספינת האדוונצ'ר שעימה הונדה קיוותה לנצח את ב.מ.וו במגרש הביתי. לא באנו לבדוק מי ניצחה אלא רק ליהנות במחיצת האח הזקוף של ה-VFR1200F. המנוע שנתרם מהאח הנמוך הוא אחד המנועים המדליקים שפיארו אי-פעם אופנוע אדוונצ'ר. מסוג הדברים שחייבים לנסות כדי להבין. המתלים הארוכים והישיבה הזקופה גם עזרו לנו כשהיה צריך לרדת מהאספלט, אך אל תטעו – מדובר במעט מאוד קטעים בלתי סלולים, וכל זמן שלא ירד גשם בשלושה-ארבעה ימים שקדמו לטיול, כל רכב משפחתי או אופנוע כביש ספורטיבי לצורך העניין, יצלח אותם בקלות.
לצורך נוחות, המסלול שלנו מתחיל בצומת בית קמה. אם כמונו אתם מגיעים מצפון ניתן כמובן לקחת את כביש 40 דרומה, ורק לקחת בחשבון שהוא עמוס במצלמות והחיסכון באגרה ביחס לכביש 6 עלול להתבטא בעלויות כבדות לעורכי דין.
מעבר לכך, אזור עוטף עזה מציע המון אפשרויות שונות בהיבט הכבישים, וכך ניתן להוסיף או להוריד קטעים כראות עיניכם.
דרום אדום – כלניות בחבל הבשור
קבר אריאל ולילי שרון ועין לעזה צופיה
אם באתם רק בשביל פריחת הכלניות, אתם מוזמנים לדלג היישר לפסקה הבאה. אם אתם בעניין גם לחלוק כבוד לראש הממשלה המנוח אריאל שרון ואשתו לילי, אז בצומת בית קמה המשיכו ישר בכיכר לכיוון כביש 334 בכיוון רוחמה. הנוף בדרך מקסים, ומעט אחרי שתעברו את מושב דורות, מצד שמאל, תהיה אפשרות לרדת לחניית כורכר מתחת לתל שבו מתחם הקבר. מהתל יש תצפית יפה על השדות הירוקים שמסביב, ופריחת החרציות צובעת את האזור בצהוב יפהפה. לרוב ביום שבת יש גם גזלן שעושה אחלה פיתה עם לבנה וסוחט במקום מיץ תפוזים או רימונים טרי.
אם בתצפית על צפון רצועת עזה חפצתם, המשיכו עד הצומת עם כביש 232, פנו שמאלה וישר עד כביש 34. ימינה וישר שמאלה יחברו אתכם חזרה ל-232, ולאחר שתעברו את קיבוץ מפלסים היו עירניים לשלט חום בצד ימין לאתרים בית שביתת הנשק, אנדרטת חץ שחור ומצפור נביה מרעי.
המצפור כעת נמצא בשטח צבאי סגור, אך ניתן לבקר באנדרטה אשר הוקמה לזכר פעולות הצנחנים בתקופת פעולות התגמול לפני מבצע קדש (אחת מהן הייתה מבצע 'חץ שחור'). לא מדובר במצפה מרהיב במיוחד, אך ניתן ממנו לצפות אל עבר צפון רצועת עזה, לפאתי עיר עזה, ג'באליה ובית חנון.
מצפה נוסף נמצא מאחורי קיבוץ נירעם. יש להקיף את הקיבוץ מדרום עד מאגר המים של נירעם, ועל גבעת הכורכר תמצאו את מצפה סיבוני לזכר אסף סיבוני אשר נהרג באסון המסוקים. על המצפה 21 פעמוני רוח, כמניין שנותיו של אסף בעת מותו.
קבר אריאל ולילי שרון
כלניות, כלניות בכל מקום. אבל בעיקר בשוקדה
הן פורחות בין פברואר למרץ בשטחים נרחבים באזור חבל הבשור, אך ישנם מספר מקומות בהם הפריחה כה צפופה עד כי בזוויות מסוימות ניתן לחשוב כאילו מדובר בשטיח אדום. אחד המקומות הללו הוא יער שוקדה שנמצא, באופן לא מפתיע, מאחורי מושב שוקדה.
בימי השבוע ניתן להיכנס דרך מושב שוקדה. לאחר המעבר בשער, ימינה בפנייה הראשונה עד שמגיעים לשער האחורי שהמשכו בדרך עפר שמובילה לשדות הכלניות. בשבתות שערי המושב סגורים, לכן אחרי שתעברו את כפר מימון ומעט לפני הכניסה למושב על כביש 2422, תוכלו לרדת ימינה מהכביש לשביל עפר. אלא אם תגיעו בזריחה, סביר שכבר יהיו שם רכבים חונים, אך בפועל ניתן להיכנס עם האופנוע על השביל ולרכב כ-700-800 מטרים לכיוון מערב. 100 מטר לתוך השביל פשוט הרימו ראש, זהו את חורשת האקליפטוסים וכוונו לשם. אם ירד גשם והקרקע בוצית או שאתם סתם חוששים מקצת אבק, ניתן כמובן ללכת ברגל.
כשאנחנו ביקרנו, העומסים היו כה כבדים שהמשטרה חסמה את הכניסה לכביש 2422, אך נתנה לאופנועים לעבור. סוף סוף קצת הערכה.
אם לא הספיק לכם בשוקדה, ובמיוחד אם בא לכם גם ללכת עוד כמה מטרים ברגל, תוכלו לקבל מנה גדושה נוספת גם בשמורת בתרונות בארי שממערב לקיבוץ בארי. בצומת גבים (כביש 25) פנו ימינה לכביש 232 לכוון סעד. בצומת סעד פנו שמאלה ומיד ימינה ולאחר 5.5 ק"מ ימינה בשילוט לבארי. מעט לפני הכניסה לקיבוץ יהיה סימון לשביל אדום בצד ימין. סעו כ-2 ק"מ ופנו שוב ימינה, הפעם לדרך מסומנת בשחור. לאחר כ-800 מ' חפשו בצד שמאל את השביל המסומן בכחול. שביל זה יורד לשמורת מכרות בארי, אך הוא שביל הליכה בלבד. מדובר במסלול הליכה קל של כמה מאות מטרים שיביא אתכם לאזור הבתרונות ולמרבדים האדומים.
מרבדים מרבדים
למי מתאים
הטיול מתאים לכולם, אולם במידה ואתם מגיעים מצפון על אופנועי קטני נפח, מומלץ להימנע מכביש 6 ולבחור בכביש 40 שכן המהירות הממוצעת של התנועה בשעות הבוקר המוקדמת על כביש 6 היא כ-140 קמ"ש ויותר. מעבר לכך, הכבישים אינם טכניים, הראות לפנים לרוב טובה, ולכן מתאימים לכל רמות הרכיבה. למי שמחפש ריגושים בדמות זוויות הטיה ופיתולים מאתגרים – זה כנראה פחות האזור בשבילכם, או שכמונו, תשלבו את החזרה צפונה בעיקוף דרך קרית גת, בית גוברין והרי ירושלים.
נקודות להיזהר בהן
המסלול בטוח למדי והסכנות העיקריות הן בדמות נהגים חולמניים עם 2.7 ילדים רועשים ברכב, רכבים שעולים ויורדים לשוליים בכל רגע נתון, וכמובן – איום התלול מסלול מהעיר השכנה.
מקומות לאכול בהם
אם אתם לא בעניין של מק'דונלדס בבית קמה, יש מספר אפשרויות קולינריות מעט יותר מוצלחות באזור, אולם אנחנו לא מכירים אחת שבאמת שווה להגיע אליה במיוחד. אתם מוזמנים להאיר את עינינו בתגובות. לגבי ימי ושעות פתיחה, מומלץ לנסות ולברר מראש שכן לא עברנו בכולן.
מצפון לדרום:
מידס – מסעדה ברזילאית בכניסה לקיבוץ ברור חיל. נאמר לנו שהיא לא רעה והמחירים סבירים. פועלת בשבת מ-12:00. לגבי אמצע השבוע מומלץ לברר מראש.
פטגוניה – מסעדת בשרים ארגנטינאית בכניסה לאור הנר. פועלת בסופי שבוע. יש לברר מראש לגבי אמצע השבוע.
שמרלינג בר-בשר – תחנת הדלק אלון בכניסה לכפר עזה. המקום כשר ובהתאם לא פעיל בשבת. ביתר ימי השבוע נפתח ב-11:00.
איזה מנוע…
אטרקציות
פסטיבל דרום אדום נערך החל מה-21.1 ועד ה-20.2, במהלכו ישנם אירועים ופעילויות מיוחדים. פרטים נוספים ניתן למצוא בקישור המצורף.
תחנות דלק
אם אתם לא מוגבלים בתחנות של חברה ספציפית לא סביר שתיתקלו בבעיות דלק לאורך המסלול.
מצלמות מהירות
ישנן מספר מצלמות מהירות בכבישים באזור, חלקן עלולות להפתיע אם לא מכירים. מומלץ לבקר בבלוג 'מיצו בדרכים' ולהתעדכן במפת המצלמות ומיקומיהן המדויקים.
יומני היקר, הבוקר נגמר החלב במקרר. גיליתי את זה כשכבר מזגתי את המים החמים לכוס. התחושה היא כאילו הקארמה לא סתם סוגרת איתך חשבון, היא עושה את זה בחיוך זחוח. היא כנראה הרגישה שהיא קצת הגזימה כי בהמשך היום אביעד שלח לי הודעה והציע לי להצטרף לטיול מועדון לאילת לשלושה ימים. בדקתי עם קוריצה* והיא כמובן אישרה השתתפות מיידית. אני כותב לך עכשיו כשאני כבר במיטה. נזכרתי ששכחתי לקנות חלב.
12 בנובמבר, 2015
היום חשבתי על זה שאני לא סגור בעצם על איזה מועדון מדובר. התקשרתי לאביעד, הוא ענה "מועדון בורגמן". חשבתי שהוא צוחק. הוא לא. אני מתחיל להכין את הבדיחות לכתבה. בכל זאת, מועדון בורגמן מורכב מפורשי מועדון "עד 120", אתה יודע, אלה שהתאכזבו ממועדון "עד 130" שבעצמו בכלל הורכב מיוצאי תת-מועדון "הרגועים" ב"מועדון האופנועים הישראלי". יהיה מעניין.
18 בנובמבר, 2015
מחר נוסעים. בדיוק סיימנו לארוז. כלומר, אני לקחתי שתי חולצות, תחתונים ומברשת שיניים, וקוריצה השלימה בתכולה של ארון בינוני מאיקאה. מעופר אבניר עדכנו אותנו היום שהבורגמן הדגמות יהיה מוכן רק מחר בבוקר. אני עייף מהאריזות, אז נסיים פה.
היי דרומה לאילת…
19 בנובמבר, 2015
איזה מפלצת הבורגמן הזה. כאילו קטנוע נטול מודעות עצמית. איכשהו יצא שבערך שעה וחצי אחרי שהמועדון שהזמינו אותנו לסקר טיול שלו יצא לדרך מלטרון, אני רק יצאתי מדרום תל אביב לכיוון יהוד לאסוף את קוריצה. כל הדרך אני תוהה איך עם כל הגודל הזה (יש פה מושב יותר גדול מהספה שלי בסלון!) אני מסביר לקוריצה שנצטרך לצמצם קצת בבגדים. שעה אחרי ועם טי-שירט אחד פחות, התחתונים שלגופי בלבד ואצבע בתור מברשת שיניים (קוריצה ויתרה על היתר בשבילי) אנחנו עפים על 6 דרומה, מצערת על העצר ומהירות קבועה שהיא כמו חצי מעגל. בבוקר חשבתי שדווקא יצא לנו טוב, כי נסיעה בשיירה גדולה, ועוד של מועדון בורגמן, תהיה איטית להחריד ותבאס לי ת'טיול, אז לתפוס אותם כבר בדרום יהיה טוב, בול בזמן למעלה עקרבים לקצת אקשן צמצמים. באסה, פספסנו אותם. לא נעים, אז הענשתי את עצמנו וטסנו את הכביש המדהים הזה בלי כמעט לשים לב לנוף. את הראשונים, או יותר נכון האחרונים, פגשנו בדיוק לפני חצבה.
המאסף הציג את עצמו בתור רונן קרנף ושלח אותנו לכיוון עין יהב לחוות האנטילופות. בדרך מצאנו אותם בתחנת דלק. מלא קטנועי ענק בכל צבעי הקשת שבין שחור-אפור-לבן ומסביבם רוכבים במעילים צבעוניים ובעיקר קסדות לבנות.
וואלה יומני, מדובר בחבורה מצחיקה למדי, הבורגמניסטים האלה. רובם בזוגות, חלקם הגדול בחליפות תואמות, קטנועים עם מזוודות צד, ארגזים אחוריים, ארגזים קדמיים, תחתיים, רמקולים ומלא פסי LED בכל מקום. וכולם מבסוטים רצח. כפי שצפיתי הגיל הממוצע היה נראה סביב ה-50+, אבל התחושה כמו בטיול שנתי. קוריצה אמרה שהיא מרגישה שמסתכלים עלינו כמו על עופות מוזרים. הגיוני, אנחנו הכי צעירים פה ואין לנו אפילו ארגז אחד. כשהגענו לחוות האנטילופות לארוחת צהריים (סנדביצ'ים, לא אנטילופות…) גילינו שיש צעיר מאיתנו – בהא, בחור בן 24 מזמר, או זמר דיזנגוף כמו שהוא מתעקש. בחור נחמד, שגדל מקטנוע 250 לבורגמן 400 ואחר כך 650. הצקתי לו קצת על למה בורגמן ומה הלאה, והוא אמר שהוא רוכב מאוד רגוע והבורגמן מספק את כל מה שהוא צריך מבחינת ביצועים, מאוד נוח ויש לו אחלה מועדון. התשובה שלו הייתה כמעט מנטרה בפי כל מי ששאלנו. האמת היא שעד כה זה נראה בסך הכל נכון.
נכנסנו לאילת שיירה של בערך 40 גדלנועים והגענו למעין מלון דירות חמוד כזה שהרשו לכולם לחנות את הקטנועים צמוד לחדרים, פינוק. מסתבר שזו הפעם השלישית של המועדון במלון הזה, והיחס לבבי בהתאם. אחרי ארוחת הערב קוריצה ואני היינו די גמורים והנחנו שאף אחד לא ישים לב שאנחנו מבריזים מהמסיבה שתוכננה. טעינו. החבר'ה האלה קיבלו אותנו כמו מלכים והתעקשו שנגיע לחגוג. שיהיה, הרי כמה כבר יכולים לחגוג במועדון בורגמן, ועוד אחרי יום נסיעה לאילת? אז זהו, שהרבה.
למועדון המגובש הזה יש, מסתבר, כל ממלא תפקיד אפשרי. יש להם אשכרה זמר אירועים שהוא במקרה גם בעלים של בורגמן עם סירה, שהעיף שם ערב שעינת שרוף לא הייתה מרימה. מוזיקה, ריקודים, ובין לבין נאומי הוכרת תודה ושירי הלל לג'קי, יושב ראש המועדון. לא ראיתי כזו הערצה למפקד מאז ימיי בסדיר. והאמת? שאפו! הבנאדם מנהיג את אחד המועדונים הספציפיים לדגם הכי מושקעים בארץ. חתכנו לישון כי אנחנו גמורים אבל נראה לי שהם ממשיכים שם עוד הרבה, זקנים חסרי מנוח. אנחנו כבר במיטה, קוריצה ישנה. לפני שנכנסתי למיטה רציתי להחליף תחתונים, אבל אין. לילה טוב.
יאללה בלגן!
20 בנובמבר 2015
היום היה רגוע יחסית. בבוקר לקחו אותנו לשייט על ספינה. כיבוד ובירות זרמו חופשי. רונן קרנף, הקמב"צ של המועדון, סיפר לי שזה בסבסוד של עופר אבניר. יותר מזה, כולם פה מסתובבים כל הזמן בחולצות של המועדון, הסמל BURGMAN עם R כמו של הג'יקסר 750 מרוח על כל פריט לבוש, ודגל של סוזוקי מתנוסס לו יחד עם דגל ישראל. נראה שהרוב במועדון רוחשים חיבה ליבואן שתומך בהם לא מעט. התערבבנו קצת בין כולם ושוב התופעה הזו שכולם כל הזמן מבסוטים. מוזיקה, ריקודים, מלא בדיחות של מבוגרים. טיול שנתי כבר אמרנו?
בשלב מסוים הסירה עגנה ואנשים התחילו לקפוץ למי הים האדום שהם, כידוע לכל צולל, קפואים. התלבטתי דקות ארוכות אם להיכנס, עד שקוריצה אמרה לי "עזוב, המים קפואים, אתה תתקרר". מעולה חשבתי, לא צריך להוכיח את עצמי. ואז היא הוסיפה "תראה מה זה, כל הגברים קפצו למים!". החלטתי לשמור עליי בריא גם למחר וויתרתי על כניסה למים עד שראיתי את דורון, זקן המועדון שחצה לפני כמה שנים את גיל 70, שוחה סביב הספינה וקורא לי להיכנס. אם דורון שוחה, אני שוחה. קפצתי למים והיה ממש כיף. עכשיו אני קצת מנוזל.
אחר הצהריים מרבית המועדון נסע לעשות מין קבלת שבת בחוף הווילאג'. קפצתי לזמן קצר כמה שהצלחתי להחזיק עצמי ער ותהיתי שוב איך יש להם כל כך הרבה אנרגיות. שמעתי עוד סיפורים על המועדון ועל ההווי המיוחד שיש בו. האמת היא שראיתי כבר כמה מועדונים, ונראה לי שזה בהחלט אחד המיוחדים שבהם. אפילו שאלו כביכול קטנועים ולא "אופנועים אמיתיים", החברים פה אופנוענים אמיתיים. מטיילים המון. טיולים ארוכים, טיולים קצרים, טיולים בחו"ל שבהם שולחים את הקטנועים במכולה לאיזה יעד ודופקים תור-דה-אירופה.
גאוות יחידה
הכי קטע זה הנשים. רוב הרוכבים גברים, למעט כמה יוצאות מן הכלל, והנשים מורכבות. ההיגיון אומר שהגברים יהיו אלו המשוגעים לדבר והנשים מתלוות אליהם. וואלה, כל מורכבת שדיברתי איתה סיפרה על הבורגמן בעיניים נוצצות ועל כמה כיף במועדון. זה מרגיש יותר כמו מועדון של זוגות חברים מאשר של אופנועים. פייר יומן יקר? מרשים מאוד. ואל תחשוב שאני סתם מגזים, אתה קולט שיש פה אנשים שאשכרה מחזיקים את הבורגמן רק בגלל המועדון? יש כאלה שמחזיקים אופנוע נוסף ואת הבורגמן רק בשביל שיוכלו להשתתף בטיולים של המועדון שבהם מרשים רק לבורגמנים לקחת חלק. יש אפילו אחד שקנה שנה שעברה בורגמן רק לנסיעה לאילת ומכר אותו אחרי. אגב, שם מצחיק בורגמן. קטנוע יהודי מיפן. ועם ההגיג הזה נסגור להיום, מחר חוזרים הביתה ואנחנו אחרי ארוחת שחיתות במחבוא של אדי.
21 בנובמבר 2015
בבוקר התברר לנו שהמועדון חוזר דרך כביש 90 כי יש הרבה רוכבים מהצפון שצריכים לחזור עד הקריות, נהריה והסביבה. שאפו עליהם. נפרדנו בבוקר במלון כי רצינו לנצל את ההזדמנות לעלות דרך כביש 12 ומכתש רמון. כולם היו ממש נחמדים אלינו וסבב הפרידה לקח הרבה מעבר למצופה. הדרך צפונה הייתה מרהיבה – מזג אוויר סתווי מושלם, עננים ציוריים, ושמיים אפרפרים שמדגישים את הצבעים החזקים של המדבר. פגשנו את המועדון שוב באיזו סטקייה באזור באר שבע. שני שולחנות ענק של בולסים ובולסות, וים של קסדות נפתחות לבנות. קטע, לכולם כמעט יש פה את אותה קסדה. הצבעוניות שלנו בלטו באופן משעשע באמצע והזכירו לנו שאנחנו בכל זאת רק אורחים של המועדון. מחוץ לחלון הייתה שקיעה מרהיבה בצבעים שרואים רק בחורף, סיום הולם לסופ"ש שהיה לנו. הלג האחרון הביתה היה כבר קשה. הגענו תשושים, ואם לא אתה יומני היקר, כבר מזמן הייתי ישן. אני מניח שהבורגמניסטים ההיפראקטיביים האלה בדיוק מתארגנים לאיזה ערב שירה בציבור או משהו.
הפעם החלטנו לפרגן במסלול קצר יחסית, אבל יפה ואפילו מיוחד, במיוחד בעונה הזו שהירוק מתחיל לבצבץ מסביב.
מה בתפריט?
זוכרים פעם, לפני המון זמן, שלא היה כביש 6? לא ממש, נכון? ככה חשבנו. אנחנו ב-WheelZ נוסעים הרבה לצפון. אנחנו גם יוצאים בדרך כלל מאוד מוקדם, לרוב כשעוד חשוך בחוץ. כשאנחנו נוסעים יש לנו יעד, בין אם זה כביש ספציפי או מרחב מסוים שבו אנחנו רוצים לבחון ולצלם. הדרך פחות מעניינת אותנו, וככה יוצא שכביש חוצה ישראל משרת אותנו נפלא – כי הוא מהיר, ישר ובלי עצירות. מה יש מצדדיו? וואלה, לא יודעים וגם לא מעניין אותנו.
צילום: בני דויטש; עריכה: ניר בר (מתוך ערוץ היוטיוב של פול גז)
לא מזמן שהיתי בסוף שבוע אצל חבר שגר בצפון. יצאתי בחזרה לכיוון המרכז כשברשותי היה השילוב המוצלח של זמן, חשק לרכב ורצון לגלות כבישים ופינות חמד חדשות. חמוש בשילוש הקדוש הזה החלטתי להימנע מכבישים מהירים עד שיימאס לי. ככה זה, לא כל תכנית צריכה להיות מבצע צבאי לשחרור חטופים.
אחרי שעליתי וירדתי את כביש נשר – בית אורן מספר פעמים, שמתי גלגל קדמי על הכבישים המקבילים לכביש 6 ו-4, כשהמטרה הראשונה הייתה לבדוק את קיומו של קטע כביש בין קיבוץ גלעד לאזור של מחלף עירון מעל כביש 65. זכרתי שנסעתי שם בעבר בזמן השירות הצבאי, אבל במפות גוגל לא הופיע כביש, מה שנראה לי מוזר.
מה שגיליתי הימם אותי. הכביש קיים ועוד איך, ואחרי כמות גשמים משמעותית ראשונה כל הגבעות מסביב לכביש החד-נתיבי ירוקות, והנוף הזכיר לי במעט את זה שליווה אותי לא מזמן כשביקרתי במפעל של ק.ט.מ. זה באוסטריה, כן?
בול כמו באוסטריה! טוב, אולי הבדלים קטנים פה ושם…
משם פשוט התגלגלתי לכבישים פחות ראשיים, ובשלב מסוים, כשהרגשתי מיצוי, עליתי בחזרה לכביש 6 וחתכתי הביתה בדיוק בזמן לפני שהגשם הפך למבול. למרות (ואולי דווקא) בגלל הפשטות של המסלול הרגשתי שאני חייב לחזור שוב במהרה ולסחוב איתי חברה טובה. שבועיים לאחר מכן חזרתי עם הילה שהגיעה עם המונסטר 1200S המבריק שלה ועם בועז שניצל את המסלול לסיבוב התרשמות על הבורגמן 650. לקינוח, בני דויטש דילג בין המושבים וצילם תוך כדי. חברה טובה, כבר אמרתי?
הפעם לקחתי את הדיוק 690 של ק.ט.מ – אלטרנטיבה מגניבה נוספת לקבוצת הנפח הבינונית-קטנה. ככה גם אקבל מושג טוב על איך הוא ביחס לאחרים וגם אשחזר קצת מהחוויה של הרכיבה באוסטריה. היה מעולה!
לצורך נוחות, המסלול שלנו מתחיל בסמוך למחלף ניצני עוז בצומת של כביש 57 ו-5714 מול הכניסה לישוב ניצני עוז. כמובן שהוא גמיש – ניתן להצטרף בכל קטע, להוסיף או לשנות, לחזור במהרה דרך הכבישים המהירים 4 או 6, או פשוט לשוב על עקבותיכם.
הסתיו, מיד אחרי הגשמים הראשונים, זו העונה המושלמת למסלול הזה
תחנה ראשונה – פארק אוטופיה
המסלול שלנו מתחיל בכביש 5714 ועולה צפונה. ארבעה וחצי קילומטרים בלבד מתחילת הנסיעה מגיעים לתחנה הראשונה בכניסה לקיבוץ בֹּחן. פארק אוטופיה הוא מין גן בוטני קסום שמדמה יער גשם בלב השרון הישראלי. ניתן לטייל בתוך החממה ולהעריך את מיני הסחלבים השונים, הצמחים הטורפים ויתר הצמחייה הטרופית שגדלה בחלק המקורה. בחלקו החיצוני הפתוח של הגן ישנו מופע מזרקות הגדול בארץ, פינות חי עם מיני בעלי חיים שונים, תוכים ועוד.
הגן פתוח כל השבוע ובכל מזג אוויר, והוא יכול להיות יופי של אטרקציה אם אתם מעריכים טבע ומטיילים לכם בכיף. מומלץ להשאיר את חליפות העור בבית – גם כי אין בהן ממש צורך במסלול הספציפי וגם כי בחלק המקורה הלחות גבוהה. טרופי כבר אמרנו?
59 שקלים עולה כרטיס כניסה, ומדי פעם יש מבצעים. בכל מקרה, הגן הבוטני הוא לחלוטין תוספת שמשדרגת, אבל למי שלא בעניין בהחלט לא חובה.
פארק אוטופיה – שווה ביקור
תחנה שנייה – גן לאומי מצודת קקון
אם בחרתם לבקר באוטופיה, ביציאה תצטרכו לשוב על עקבותיכם קצת פחות מקילומטר ולפנות ימינה לכביש 5803. אם ויתרתם על הגן אז פשוט פנו שמאלה בפנייה הראשונה שתהיה לכם אחרי נקודת ההתחלה.
התחנה השנייה (או הראשונה אם דילגתם על אוטופיה) תהיה גן לאומי מצודת קקון. בין גן יאשיה לאמץ שוכן לו תל קקון – גבעה מיוערת ושלווה שבראשה מתנשאים שרידיו של מבצר עתיק ורווי היסטוריה, ובעבר הלא מאוד רחוק היה אימת היישובים היהודיים במזרח עמק חפר.
מאחר וכל הסביבה מישורית, התל, שגובהו כ-50 מטרים בלבד, צופה היטב על כל הסביבה. בתקופה הצלבנית היה זה צומת דרכים חשוב בדרך משכם לקיסריה, והמבצר שבראשו הוקם בתקופה הצלבנית כמצודה על חורבות מבצר רומי. המצודה נכבשה במאה ה-13, ושוב נכבש במאה ה-18 בקרב בין חיילי נפוליאון לאימפריה העותמאנית. במלחמת העצמאות חנה במקום כוח של הצבא העיראקי, ובקרב קשה לכיבוש התל והכפר הערבי הסמוך נהרגו 16 מחיילי חטיבת אלכסנדרוני.
היום המקום הוכרז כגן לאומי, אך הוא לא ממש מפותח ככזה. טיפוס רגלי קליל יביא אתכם לראש המבצר אשר ממנו נשקף נוף פנורמי על כל ישובי ושדות הסביבה. נקודה מצוינת לקפה, רק זכרו לקחת עמכם את הפסולת, שלא כמו המבקרים ששהו במקום לפנינו.
הם אשכרה השאירו את האופנועים למטה וטיפסו ברגל!
תחנה שלישית – הכביש עד בסיס הטירונות רגבים
לאחר היציאה חזרה מקקון אל הכביש, המשיכו עימו צפונה עד לצומת עם כביש 581, שם פונים ימינה וממשיכים להצפין. בין להבות חביבה למאור ישנו קטע ובו שלוש(!) כיכרות חדשות ומעט מבלבלות. המשיכו צפונה על 581, ורק שימו לב כי אתם לא המבולבלים היחידים בכיכרות אלו אז שימרו על עירנות. בקצה 581 פונים שמאלה ל-574. אנחנו ממליצים לפנות מיד לאחר מכן שמאלה ל-6403, שמאלה נוסף בחיבור שלו לכביש 65 ואז ימינה ל-652 שחוצה פרדס חנה – כרכור עד כיכר בה תפנו ימינה לכביש 653. יש משהו קסום במושבה הזו ובכביש החוצה עם שדרת הדקלים משני צדדיו. למעוניינים בקיצור הדרך ניתן פשוט לחצות את כביש 65 לצד השני ולהמשיך על כביש קטן המקביל לכביש 6 ואשר מתחבר ל-653 מעט אחרי גבעת עדה.
פנו שמאלה לפני שער הכניסה לקיבוץ רגבים ומיד לאחר מכן ימינה. בנקודה מסוימת תמצאו פנייה שמאלה לכביש צר שיקיף מצפון את בסיס הטירונים רגבים של חטיבת גולני. אם לא מצאתם את הפנייה, לא נורא – פנו שמאלה לחניה של בסיס הטירונים והקיפו אותו מצד ימין (לא נספר לאף אחד שנסעתם 15 מטרים באין כניסה). אל תשכחו למסור תודה לחיילים הצעירים שיפתחו לכם שלושה שערים בדרככם לעקוף את הבסיס.
חצי קופסת סיגריות לחיילים – וכל מחסום ייפתח
תחנה רביעית – הכביש לגלעד וכביש דליה
מרגע שעקפתם את הבסיס, אין מה להתבלבל – הכביש מתפתל בין הגבעות המוריקות והמטריפות, עולה ויורד עד אשר הוא מגיע לכניסה לקיבוץ גלעד. אורכו של קטע זה מספר קילומטרים, אך מתחשק לעשות אותו הלוך ושוב מאחר והוא פשוט יפה וקסום בפשטותו. זהו לחלוטין הדובדבן שבקצפת של המסלול הקצר הזה.
בסיומו פנו שמאלה לכיוון קיבוץ דליה. הכביש הוא כביש דו-סטרי חד-נתיבי מתפתל ומזמין, שלאלו מכם החולים בגזזת מצויה יעשה חשק לעשות הלוך-חזור בחלק שבין גלעד לדליה. הוא מסתיים בכיכר שבמחלף אלייקים.
אם אתם בעניין לפיתה דרוזית עם לבנה ותה חם, המשיכו ישר בכיכר ובחרו לעצמכם את אחד מני הדוכנים הרבים הפזורים לצד הדרך. אם אתם בעניין של אוכל קצת יותר רציני, המשיכו לתוך דליית אל כרמל ועוספיה. ישנן מסעדות רבות המשרתות את המוני ישראל הצובאים על השווקים והחנויות בשישבת. אנחנו יכולים להמליץ על אחת 'לב הכפר', אבל אתם מוזמנים לתת את המועדפת עליכם בתגובות.
אם בסיום לא הגעתם לתחושת מיצוי, מומלץ לחצות את עוספיה ולעלות לכביש בית אורן (מס' 721) אשר יורד חזרה לכביש 4, ומשם ניתן לחזור חזרה דרומה. אם כמונו אתם חייבים תמיד עוד טיפה, אפשר לרדות ולעלות את כביש נשר (המשכו של כביש 621) עד שיימאס לכם, ואז לחזור לכביש בית אורן ודרומה. אם אתם מעדיפים להימנע מהברדק שבחציית עוספיה ודליית אל כרמל בסוף שבוע, ניתן לחזור לכיכר במחלף אלייקים ולרדת לכביש 70 שהופך ל-6 וחוזר דרומה.
בוא שנייה, רק רוצים לדבר איתך…
למי מתאים?
הטיול מתאים לכולם, בין אם על אופנועים גדולים ומהירים, תיור בזוג או אפילו קטנוע 125 עם רוכב מתחיל. מאחר והמסלול קצר למדי ונמנע ברובו מדרכים מהירות, אין בעיה גם לאופנועים קטנים לעשות אותו בקצב נינוח מאוד. אין קטעי כביש טכניים מדי או הפתעות מאיימות, אז סעו בראש שקט גם אם זה טיול ראשון שלכם.
נקודות להיזהר בהן
מרבית המסלול, לפחות בזמן כתיבת שורות אלו, בטוח למדי. למעט אולי קטע עם שלוש כיכרות חדשות בבנייה בכביש 581 בין להבות חביבה למאור שעלולות מעט להפתיע, הכביש ברור למדי ונטול דרמות.
בימי שבת יפים חלק מהמסלול יהיה שופע מטיילים (אך לא עמוס לרוב), במיוחד הקטע הקסום שבין רגבים לגלעד. הכביש צר, לרוב ברוחב מכונית וקצת. מספיק כדי לחצות בבטחה, אך חשוב לזכור זאת בקטעים המפותלים בהם שדה הראייה מוגבל.
ירוק בחוץ ושמח בלב
בחלק שבין דליה לצומת אלייקים הכביש מזמין לתת גז, אך מבלי להכירו היטב ועם תנועה בשני הכיוונים מדובר בפעילות ברמת סיכון גבוהה. אפשר לרכב בקצב זריז, אך בחוכמה. עדיף עוד גרם הנאה מהנוף על חשבון עוד גרם הנאה של אקשן.
אם בחרתם לאכול בעוספיה או באחד מדוכני הפיתה הדרוזית בדרך אל הכפר, היזהרו בפיתולים. הם מזמינים, אך מאחורי כל עיקול בסבירות גבוהה יהיה רכב חוצה שיורד או עולה מהשוליים, לעתים מרובות על קו הפרדה רצוף. הנסיעה בכפר, במיוחד בשבת, דורשת כפליים תשומת לב וסבלנות.
שימו לב – השטחים מסביב לכביש בין רגבים לגלעד הם שטחי אש של בסיס הטירונים רגבים, גולני בשבילכם, אז הקפידו להישאר על הכביש.
נקודות עצירה ותצפית
האזור ברובו שטוח, מה שאומר שטיפוס קליל של 50 מטר מספק נוף מקסים של הסביבה, וזה בדיוק המצב כשעולים לראש מבצר קקון. בכביש בין בסיס רגבים לקיבוץ גלעד יש מספר נקודות בהן הכביש עולה ויורד כמו רכבת הרים, אז הרימו את הראש ותנו מבט על המרחבים הירוקים מסביב. כאן מרגישים בצורה הטובה ביותר את הדבר החמקמק הזה שנקרא 'תחושת חופש'. מי שלא נבהל מהטיפוס הקצרצר למבצר קקון ומתחשק לו עוד, יכול לטפס לגבעת הכלניות בכניסה לקיבוץ גלעד. אנחנו כמובן לא נבהלנו, אבל גם מלמטה ראינו שיפה.
התצפית מקקון
אטרקציות
מספר קילומטרים לתחילת המסלול ישנו הגן הבוטני הקסום אוטופיה.
כאמור, לאלו מכם שמעוניינים לרענן את כשירותם בתרגילי פרט עד מחלקה, קיים בסיס הטירונים של הכומתות החומות. תשאלו, אולי יתנו לכם להשתתף. בשבת אפשר לבקר את הטירונים ולשבת איתם לג'חנון באחד הפריקסטים, אבל רצוי שתהיו משפחה או חברים, אחרת זה סתם מוזר.
תחנות דלק
אם אתם לא מוגבלים בתחנות של חברה ספציפית, לא סביר שתיתקלו בבעיות דלק לאורך המסלול.
מצלמות מהירות
יש מצלמה פעילה אחת לאורך המסלול המסומן במפה, בצומת של כביש 65 עם 652 שעולה לפרדס חנה-כרכור. לא ידוע לנו על מצלמות נוספות לאורך המסלול.
כמובן שהרכיבה היא על אחריותכם בלבד, וראו המלצותינו לעיל כהמלצות בלבד. מומלץ לבקר בבלוג 'מיצו בדרכים' ולהתעדכן במפת המצלמות ומיקומיהן המדויקים.
אנחנו נוסעים במכונית על הכביש שמקיף את אגם וארזה שנמצא בחלק הצפוני של איטליה, ממש צמוד לגבול עם שווייץ, נכנסים לרחוב קטן עם בתים פרטיים צפון-איטלקיים, בנייה ישנה קלאסית שכזאת, ואחרי כמה עשרות מטרים הנהג עוצר. זה המפעל של MV-אגוסטה, הוא אומר. ככה, באמצע שכונת מגורים ועל שפת האגם, יושב לו מפעל האופנועים האקזוטיים ובסמוך אליו מלון קטן, אותנטי וביתי.
כבר ביקרנו במפעל אופנועים שיושב על האגם הזה. זהו המפעל הישן של הוסקוורנה, ששופץ על ידי ב.מ.וו והפך למתקן מפואר ומודרני. זה היה לפני כמה שנים, ואז אמרו לנו אנשי הוסקוורנה שלא רחוק מכאן, בהמשך של אגם וארזה, יושב גם המפעל של MV-אגוסטה. אז הנה אנחנו סוגרים מעגל ומגיעים גם למפעל הזה.
מפעל MV אגוסטה בווארזה
בחלק הצפוני של איטליה כל דבר הוא בסטייל. המכוניות, הבתים, המסעדות, האנשים, הלבוש. ויש להם סגנון טוב, לצפון-איטלקים האלה. מדויק כזה. שילוב מצוין בין טמפרמנט מזרח תיכוני לבין תרבות אירופאית קלאסית. לאנשים יש פלפל בישבן, אבל הכל בסטייל והכל מסודר. רואים את זה בבירור בתרבות הנהיגה. מצד אחד הם חולי גז ונוסעים באופן כללי מהר, אבל יש סדר לתנועה ויש זרימה. אף אחד לא יפתיע אותך, ומצד שני יצפו שגם אתה לא תפתיע, והתוצאה היא זרימה שוטפת ומהירה של תנועה. מדהים כמה מהר מתחברים לזה וכמה קשה לחזור אחר כך לתנועה של הארץ, גם אם זה אחרי רק 3 ימי נהיגה באיטליה.
אז בתוך האזור הנפלא והסטייליסטי הזה, כאמור על שפת האגם הפסטורלי, יושב המפעל של MV-אגוסטה. זה אותו המפעל שהיה בעבר של קאג'יבה, שאותו ייסד סבו של ג'ובאני קאסטליוני, הבעלים הנוכחי של MV-אגוסטה, שגם הוא נקרא ג'ובאני קאסטליוני ועל כן השם CAGIVA, שזה שלוש ההברות הראשונות של Castiglioni Giovanni Varese, ג'ובאני קאסטליוני וארזה. השם והמקום. הסב הוריש את המפעל לבן, קלאודיו, וכשזה הלך לעולמו ירש את המפעל הנכד, ג'ובאני. צעיר אנרגטי, סטייליסט כמובן, שעושה בשנים האחרונות דברים יפים מאוד באגוסטה.
אחד המהלכים המשמעותיים שעליה חתום קאסטליוני הנכד, מהלך שקיבל פרסום נרחב בשנה האחרונה, הוא שיתוף הפעולה עם קבוצת מרצדס ומכירת חלק ממניות החברה לקונצרן הגרמני. MV-אגוסטה תמיד הייתה חברה עם בעיות מזומנים, וזה לא מפתיע בהתחשב בעובדה שעם כל התשוקה האיטלקית, החברה מתמקדת בייצור אופנועי קצה ספורטיביים ואקזוטיים ולא מתעסקת במוצרי לחם וחמאה כמו קטנועים או אופנועים קטנים. בעבר החברה נמכרה להארלי-דיווידסון תמורת כמה עשרות מיליוני יורו, אבל כעבור שנתיים הארלי החליטה למזער נזקים ולמכור בחזרה את המפעל הכושל לקאסטליוני תמורת דולר אחד בודד. עסקה בהחלט לא רעה לקאסטליוני, אבל פחות מוצלחת להארלי. כעת, עם מצב כלכלי טוב משמעותית מבעבר, עם תזרים מזומנים סביר, עם מגוון דגמים רחב שחלקם פותח בזכות המימון מהארלי, אבל בעיקר בזכות הגב הכלכלי של מרצדס, דברים נראים אחרת לגמרי ב-MV-אגוסטה ונראה שמתחיל תור הזהב של החברה. או שנכון יותר לומר חוזר, שכן לאגוסטה כבר היו ימי זוהר בשנים הארוכות שבהן ג'יאקומו אגוסטיני הוביל אותה לאליפויות עולם רבות. אבל עכשיו מתחיל תור הזהב בזמן המודרני.
בונים ומרכיבים את המנועים במפעל
אנחנו עוברים את השער הראשי, אבל כדי להיכנס לרחבת החניה צריך לעבור שיקיין של שמאלה-ימינה. אופייני. הנהג מחנה את הרכב בחניה, ועל הרחבה הענקית אנחנו רואים רוכב מבחן של החברה בוחן ברוטאלה חדש. האופנוע מחובר למערכת טלמטריה מלאה כולל עשרות חיישנים, כבלים ומסך גדול מעל לכידון, וכשהוא רואה אותנו יורדים מהרכב הוא מרים ווילי לאורך כל הרחבה. לאחר מכן הוא מסתובב, מאיץ, חזק, בולם לאורך זמן ומוריד הילוכים. קל מאוד להבחין שיד שמאל שלו לא נוגעת בקלאץ' ושהורדות ההילוכים מאוד מהירות. וואלה – הוא בוחן קוויק-שיפטר שגם מאפשר להוריד הילוכים. כל דגמי MV-אגוסטה מגיעים עם קוויק-שיפטר רגיל, אבל בקרוב יהיה אפשר גם להוריד איתו הילוכים.
אחרי המתנה קצרה מגיע אלינו מרקו. הוא שייך לתחום הפיתוח הטכני של החברה, אבל כשמגיעה קבוצה לסיור במפעל הוא זה שלוקח אותה. אנחנו מתקדמים לעבר הכניסה לאולם ההרכבות ופס הייצור, אבל בדרך אנחנו עוברים להגיד שלום במחלקה הטכנית, איפה שבודקים כלים כאלה ואחרים. אנחנו מציצים לסדנה, ובין היתר רואים גם אופנוע או שניים מכוסים. "אל תצלמו", מבקש מאיתנו מרקו, "יש פה דברים סודיים שאסור שידלפו", ואנחנו מכבדים את בקשתו.
נכנסים למפעל. האולם הראשון מחולק לשניים. בצד אחד יש את אולם ההרכבות, שבו לוקחים חלקים בודדים ומרכיבים אותם למכלולים. המזלג הקדמי למשל, מורכב באולם הזה אל תוך המשולשים, והמסב התחתון מוחדר לציר ההיגוי. גם מסכת החזית, למשל, מורכבת באולם הזה – פנס קדמי, מאותתים, חיווט וכו'. באולם שליד יש את ה'סופרמרקט', שזה אולם של חלקים קטנים שנדרשים להרכבת אופנוע, אבל הם לא חלק ממכלול, כמו למשל צירים, ברגים, תופסנים וכו'. בין שני האולמות לבין אולם ההרכבות ופס הייצור יש תנועה בלתי פוסקת של אנשים ומלגזות שמובילים ארגזי חלקים מכאן ולכאן.
30 שנה שהוא ממלא נוזל בלמים באופנועים של אגוסטה!
האולם הבא ריתק אותנו לגמרי. זהו אולם המנועים. אבל להבדיל ממפעלים אחרים שבהם ביקרנו, שבהם מקבלים מנועים מוכנים או שרק מרכיבים חלקי מנוע, כאן ב-MV-אגוסטה עושים את רוב העבודה בתוך הבית. כך למשל ראשי המנוע, שעליהם עבדו בזמן שבו ביקרנו. חברה חיצונית מייצרת את הגלם ביציקת חול, וחלק הגלם מגיע למפעל ועובר את כל תהליך העיבוד השבבי במכונות CNC ממוחשבות. כל ראש מנוע עובר 3 שלבי עיבוד שבבי, כשבסוף התהליך מתקבל ראש מנוע מוכן שעליו יש להרכיב את החלקים הנעים. מה שמעניין וייחודי הוא שכל חלק וחלק עובר בקרת איכות פרטנית שבה מודדים את המרווחים והטולרנסים ומחליטים אם החלק תקין או לא. גם את זה ראינו בעינינו ונדהמנו, אבל לצערנו התבקשנו שלא לצלם את המכונות אלא רק את התוצאה הסופית. אגב, פרט לבקרת איכות ידנית פרטנית, מדגם חלקים (1 ל-4 או 1 ל-5, תלוי בחלק) עוברים בקרת איכות מדויקת יותר, שבה מכניסים את החלק לתוך מכונה, ורובוט תלת-ממדי בודק את דיוק החלק ברמת המיקרון. את זה אפשר לראות בתמונה בגלריה.
חלקי המנוע המוכנים להרכבה לאחר העיבוד השבבי עוברים לאולם קטן יותר, שבו מרכיבים ידנית את המנועים. יש שניים שמרכיבים תיבות הילוכים, יש שניים שמרכיבים ראשי מנוע, ויש שניים שמרכיבים את המנועים ליחידה אחת שלמה. כולם עתירי ניסיון, ולפי דברי מרקו עובדים שנים ועשרות שנים בחברה.
וכאן מגיע עוד עניין ייחודי ל-MV-אגוסטה – כל מנוע ומנוע עולה על טסט-בנץ' (מתקן בדיקה) ומופעל כמה דקות בעומסים משתנים. זה מתחיל בחימום המנוע (כמובן לאחר שחובר למתקן, כולל שמן מנוע, נוזל קירור ומערכות הזרקה ופליטה), ולאט-לאט העומסים עולים עד להפעלה ב-10,000 סל"ד למשך דקה או שתיים. גם כאן, כל מנוע עובר את זה ולא מדגם מייצג, כך שכל הרוכבים שמפחדים לפתוח גז בהרצה – אתם יכולים להירגע. המנוע כבר עבד בגז…
כל מנוע נבדק על טסט-בנץ'
מגיעים לפס הייצור. הכל מסודר ונקי, והכל עובד על מי-מנוחות. קצב הרכבת האופנועים עומד על כ-50 כלים ביום. טכנית ניתן להרכיב יותר, אבל בקצב המכירות של אגוסטה כרגע זה מספיק. מעל פס הייצור לוח אלקטרוני שבו נכתב איזה אופנוע נמצא בייצור (במקרה שלנו – ריבאלה 800), מהי כמות הייצור הנוכחית בקבוצה וכמה כלים כבר יוצרו עד עתה. מרקו מפתיע אותנו ומציין שאפשר לצלם גם את פס הייצור, וזאת אחרי שצילמנו בכל רחבי המפעל. אנחנו מצלמים את פס הייצור, את העובדים, ואלו מצידם משתפים פעולה ומחייכים. בקצה פס הייצור נמצאת מכונת הבלמים, שעליה עובד אדם אחד כבר 30 שנה. כן, במשך שלושים שנים הוא ממלא נוזל בלם בצנרת הבלמים. יש מצב שהוא מבין דבר או שניים במערכות בלמים הידראוליות.
בסיום פס הייצור האופנועים עוברים לחדר בדיקה, שבו כל אופנוע ואופנוע מורץ שוב, גם כן במהירות גבוהה של עד 10,000 סל"ד, אבל הפעם לא רק המנוע אלא האופנוע כולו. הגלגל האחורי מסתובב, המתלים עובדים, וכך גם השרשרת והבלמים. כך כל אופנוע עובר בקרת איכות. ביציאה מחדר הבדיקות הכלים מגיעים לחדר נוסף שבו יש 3 ליפטים ו-3 מכונאים. כל אופנוע עולה על הליפט ונבדק בקפידה. אם צריך לכוון – מכוונים, העיקר שכל אופנוע יצא במצב מושלם. ושוב, בקרת איכות שכזו לא ראינו במפעלים אחרים. משם הכלים עוברים לאולם האריזה והשילוח. תהליך מרשים, מדויק ואיכותי.
אנחנו מתקדמים לעבר היציאה ומגיעים לאולם נוסף עם מכונאים וליפטים, אבל באולם הזה אין כלים של פס הייצור. יש בו כלים מיוחדים, ואנחנו מזהים מיד דגם של ברוטאלה שטרם נחשף, כולל הלוגו, כשהאופנוע נראה מגומר ומוכן לייצור. מרקו מבקש יפה לא לצלם ואנחנו שוב מכבדים את בקשתו, אבל כמו ישראלי טוב אני מבקש ללכת לראות. מרקו עושה חצי פרצוף מסכים, ואני כבר מסתער על הברוטאלה ואונס אותו בעיניים. גרסה מיוחדת של הברוטאלה 800RR שאמורה להיחשף במילאנו (עדכון: נחשפה במילאנו בשנה שעברה וכבר נמכרת לקהל הרחב). סקסי מאדר פאקר!
בדיקות אחרונות לפני אריזה
יוצאים מהסדנה האחרונה, ורגע לפני היציאה מגיעים לאולם ענק שכולו מכוסה בתמונות. מין מוזיאון מקומי של קאג'יבה ו-MV אגוסטה, עם תמונות של דגמים מכל השנים, רוכבי המרוצים, הניצחונות והאליפויות. אפשר לעבור על כל התמונות שתלויות במשך שעות, אבל אנחנו התעכבנו על אדי אוריולי, רוכב הראלי של קאג'יבה, וכמובן על ג'יאקומו אגוסטיני, המלך הבלתי מעורער של מרוצי הגרנד פרי בתקופת הזוהר של MV-אגוסטה.
בקצה האולם עומדים מסודרים אופנועים מיוחדים של אגוסטה. גרסאות שונות של ה-F4 מכל השנים, כולל גרסאות שיוצרו במהדורה מוגבלת, גרסת אגוסטיני בטרי-קולור של ה-F3, שלדעת רובנו מדובר באופנוע היפה ביותר בעולם, גרסאות שונות של הברוטאלה והריבאלה, ובקצה באולם עומד לו בדד הקאג'יבה 500 של ג'ון קוסינסקי מאליפות הגרנד-פרי 500 של תחילת שנות ה-90. חתיכת מסטרפיס, אקזוטיקה אמיתית, מונח לפנינו. מדהים.
אנחנו יוצאים מהמפעל, וכדי לשרוף את השעתיים שנותרו לנו מסדרים לנו 3 אופנועים כדי לצאת לסיבוב של שעה וחצי מסביב לאגם. היו שם F3 בנפח 800 סמ"ק, ברוטאלה 800 וריבאלה 800. רק הסיבוב הקצר שעשינו שווה כתבה שלמה בפני עצמה, אבל רק נספר שהמעגל נסגר סופית כשעצרנו לקפה ליד המפעל של הוסקוורנה, שבו ביקרנו כאמור לפני שנתיים. הוא כבר לא פעיל, אבל המתקן שייך לק.ט.מ, והשילוט הוא כבר עם הלוגו בצבעים החדשים.
אופנוע הגרנד-פרי 500 סמ"ק 2 פעימות של ג'ון קוסינסקי וקאג'יבה; מסטרפיס
אבל בואו נחזור ל-MV-אגוסטה. אחרי יומיים אינטנסיביים שבהם גם רכבנו על האופנועים, גם ביקרנו במפעל, גם הכרנו את האנשים שמאחורי המותג וגם קלטנו את האווירה הכללית, הרושם שלנו הוא חיובי ביותר. נראה שהחברה בבעלות קאסטליוני הצעיר היא חברה שמצד אחד צעירה ודינמית, אבל מצד שני בוגרת ויודעת היטב את הכיוון שלה. האופנועים מצוינים, תהליכי הייצור הם ברמה הגבוהה ביותר שבהם נתקלנו, ובקרת האיכות ברמה סופר-גבוהה גם היא, כך שהמוצר עצמו בהחלט מצוין. אבל זה יותר מזה. זו האווירה הכללית של המפעל והרוח שמובילה אותו. וכעת, עם הגב הכלכלי של מרצדס שיאפשר פיתוח דגמים חדשים והרחבת נפח השוק, נראה ש-MV-אגוסטה חוזרת לדרך המלך. כבר ראינו מה הרכישה של דוקאטי על ידי אודי עשתה למותג האיטלקי, ואם תהליך דומה יקרה באגוסטה – מה טוב. אנחנו האופנוענים צריכים מותגים ואופנועים אקזוטיים כאלה, שהם הקצה של האופנוענות. אם על הדרך נקבל עוד כלים אלמותיים כמו הדוקאטי 916 או ה-MV-אגוסטה F4, שניהם אגב של הצמד קאסטליוני-טמבוריני – אז הרווחנו בגדול.
כבר 14 שנים ברציפות שבערב ראש השנה יוצאים אופנועני ישראל לראות את הזריחה של השנה החדשה ממצדה. זה התחיל כיוזמה ספונטנית של כמה חברים, ועם השנים זה הלך ותפס תאוצה וגדל לממדי ענק, כשבכל שנה נשברים שיאים בכמויות הרוכבים שמגיעים. השנה מדברים על למעלה מ-5,000 רוכבים, כשהמשטרה העריכה אפילו 7,000. מטורף!
המסע השנתי הזה, שהוא סוג של אירוע השיא השנתי של האופנוענות הישראלית, הוא מסע שכאמור התחיל באופן ספונטני ותפס תאוצה לממדים מפלצתיים – וכל זאת בלי שום ארגון מאחוריו. אירוע ויראלי שעובר מפה לאוזן ולכן גדל משנה לשנה. זה לדעתנו הכוח הגדול של הרכיבה הזו.
לפי הערכות המשטרה – כ-7,000 איש!
עם השנים החלו יותר ויותר יבואנים ובעלי עסקים לתרום את חלקם, לפתוח עמדות בחניון התחתון של מצדה עם עמדות רענון לרוכבים הכוללים שתייה ומזון קל. כך היה גם השנה, ובאופן מוגבר. השנה אפילו היה DJ שניגן מוזיקה.
אף על פי שלאירוע השנתי הזה אין ארגון רשמי, ישנם אנשים שלוקחים על עצמם לנסות וליצור סדר, בעיקר לטובת הבטיחות. דניאל פטרי ('מיצו'), מנהל פורום האופנועים בתפוז, עושה את זה בשנים האחרונות ודואג לתיאומים שונים ולהרבה סדר. השנה הופקו לקחים משנה שעברה, וזה בא לידי ביטוי בין היתר בסדרנים שכיוונו את התנועה בכניסה וביציאה. התוצאה – סדר מופתי ואפס פקקים, לפחות ממה שאנחנו ראינו. מכוניות לא הורשו להיכנס למתחם, חנו בצדי כביש הגישה בצורה מסודרת, וכשהחניון התמלא ברוכבים – גם אופנועים הופנו לצדי הדרך. כן, עד כדי כך היה מפוצץ השנה.
עוד נקודה שהייתה השנה היא שעת יציאה מוקדמת יותר. ב-00:30 החלו ראשוני הרוכבים לצאת מחניון חצי חינם בראשון לציון, וטפטוף הרוכבים נמשך כשעתיים. זה אמנם מוריד מעוצמת החוויה של לראות מאות ואלפי רוכבים בדרך, אבל זה ללא ספק משפר את הבטיחות לאורך הדרך. למרות שהייתה תחושה שהשנה הגיעו פחות רוכבים, כשהגענו לחניון מצדה חטפנו את האימפקט – החניון היה מפוצץ.
אירוע השיא של האופנוענות הישראלית
למרות זאת, אחרי הזריחה, כשרוכבים רבים כבר עזבו את המקום, החלה השתוללות של כמה מכוניות ספורטיביות ששרפו צמיגים ב'צלחות'. יכול היה להיות נחמד אם זה לא היה צמוד לאנשים שעמדו במקום. מסוכן ומיותר. כאן המשטרה הייתה צריכה להתערב ולעצור את ההשתוללות לפני שייפגעו אנשים.
אנחנו מאוד אוהבים את המסע הזה ומשתתפים בו מדי שנה. ראינו איך במהלך השנים הוא השתנה והפך ממסע אינטימי של חברים לפורום ועד למפלצת בלתי נשלטת של המוני אדם – לאו דווקא אופנוענים. זה טבעי לחלוטין ואנחנו לא רואים את זה בעין לא יפה. להפך. זהו מפגן עוצמה חשוב של האופנוענות הישראלית. אחוז קטן של מתפרעים תמיד יהיה, וזה נכון לכל מקום בעולם, לא רק לישראל. בהם, אגב, המשטרה צריכה לטפל, וחוסר הנוכחות של המשטרה במתחם עצמו זה כשל של משטרת התנועה, למרות הנוכחות היפה לאורך הדרך.
מצדה 2015 – אבולוציה של מסע
באופן אישי – מצדה היא האמצעי ולא המטרה
בשנים האחרונות אני רוכב את המסע למצדה עם קבוצת חברים קרובים – כולם על אופנועי אדוונצ'ר כאלה ואחרים, וכולם רוכבים מעולים. כך עשינו גם השנה – בקבוצה של כ-10 רוכבים.
ויסטרום 650 – שותף מושלם לרכיבה הזו
רוכבים במבנה מסודר, משייטים מהר לאורך הכבישים המהירים והישרים, עוצרים להפסקה פה ושם, ומגיעים לשיא – כביש סדום ערד בלילה. כמה שאנחנו אוהבים את הקטע הזה, ואיזה כיף זה לעוף אותו כמעט בלי לגעת בבלמים, בחלקות מהירה, וכל זה לאור של פנסי ויסטרום 650.
באמצע הכביש עצרנו וישבנו על צלע הר כדי לצפות ברוכבים שמגיעים. יותר מחצי שעה ישבנו, ושמעו – זו חתיכת חוויה. חושך מוחלט, מיליון כוכבים בשמיים, ומאות רוכבים עוברים מתחתינו. כמו הצגה פרטית.
אני חייב להודות שאני לא באמת מגיע בשביל הזריחה של השנה החדשה. זה פחות מעניין אותי. אני, כמו החברים שלי לרכיבה, מגיע בשביל הרכיבה. מצדה היא לא המטרה אלא האמצעי – אמצעי לרכיבה חווייתית של פעם בשנה.
אז הגענו לחניון מצדה, ראינו את הבלגן והעומס, הסתובבנו כחצי שעה, והחלטנו להמשיך לתצפית אחרת על כביש ים המלח כדי ליהנות מזריחה אינטימית יותר. כך נהנינו מכל היתרונות – גם מהרכיבה המשובחת, גם מההפנינג האופנועני המטורף, וגם מקצת שקט וטעינת מצברים לפני הרכיבה חזרה הביתה.
והרכיבה חזרה הביתה דרך ים המלח וירושלים – אוי, כמה טובה שהיא הייתה. העייפות כמעט ולא הורגשה, תחושת ההיי בשיאה, ואנחנו עפים את העליות מים המלח לירושלים ומנקים פיח מהשסתומים. תענוג צרוף!
הרי האפלצ'ים (Appalachian Mountains) נמשכים מקנדה אל דרום ארצות הברית, והדרך על רכס הבלו רידג' (Blue Ridge) נחשבת לאחת הדרכים היפות ביותר בארה"ב. דרך מושלמת לאופנוענים, מלאת עיקולים ופיתולים.
התכנית הייתה לקחת את האופנוע מצפון ניו-יורק עד פלורידה, ולרכוב לאורכו של כל רכס הבלו רידג', כולל הסקי-ליין דרייב שמוביל אליו. האופנוע שרכשתי היה ספורט-תיור של קוואסאקי – Concours 14, אופנוע ששוקל 304 ק"ג, ,עם מנוע בנפח 1,352 סמ"ק ו-160 כ"ס, והכי חשוב – ידיות מחוממות. מצאתי אחד בניו-יורק בן שלוש שנים עם מעט ק"מ ושני ארגזים מקוריים, והוא עלה 35,000 שקל. לא כסף.
בעברית הוא נקרא GTR1400, אבל הוא עולה קצת יותר מ-35 אלף ש"ח…
ביום הראשון – קפאתי
עד שסיימתי עם ההכנות הייתי עמוק בתוך הסתיו. יצאתי לדרך מניו-יורק, דרכים המהירות, לומד את האופנוע ומתרגל את השימוש ב-GPS. כשהגעתי לסקי-ליין דרייב הטמפרטורות היו נמוכות מאוד – 23-27°F, עם רגעים של 18°F, או בעברית – °8C- (מינוס 8 מעלות), וזה קר מאוד! המראה מרהיב. משני צדי הדרך גולשים ההרים מטה אל עמקים, חלק מתועשים וחלק מיוערים ופראיים. כביש צר ומטולא עד שהגעתי לבלו רידג' פארק-וואי, שם הכביש השתפר משמעותית.
יש משהו שקשה להגדיר בדרך הזו. דרך בשרשרת הרים שאורכה כמעט 1,000 ק"מ. הדרך נסללה על הרכס הגבוה ביותר בהרי האפלצ'ים, כך שבהרבה מקומות רואים את ההרים והעמקים ממערב ואת העמקים וההרים ממזרח. הנוף מעט מעורפל עם גוון כחול ככל שההרים נראים אל האופק. אולי בגלל זה קראו לרכס ההרים הזה Blue Ridge.
אני לא יודע אם זו חוצפה, שחצנות או הדגמת כוח בסלילת הדרך הזו. יש משהו מלא עוצמה בהרים, ולכבוש דרך ממש על הרכס למלוא אורכו זה דבר לא פשוט. כך או כך, אני נהנה מאוד מהנסיעה. היות והחורף מתקרב, הדרך שוממה, כמעט ואין כלי רכב ואני מרגיש כאילו היא נסללה עבורי. גולש במהירות האפשרית בין העיקולים, העליות והירידות ותופר את הדרך המדהימה הזו מייל אחרי מייל. הרים מכוסי ערפילים כחלחלים, יער סביב, ומדי פעם מפלי מים קפואים על קירות הסלעים שלצד הדרך.
אחה"צ החלטתי שאני חייב להתחמם מעט ובכלל הגיע הזמן לתת לחושים לנוח, ועברתי לכביש 60 לחפש מקום לינה. לא ציפיתי לכלום, וקיבלתי את רכיבת החיים שלי. הדרך התפתלה כנחש במורד הרכס בהטיות של מסלול מרוצים מהמשובחים שיש. גן עדן. הרגשתי כמו טייס קרב ושרתי בקסדה כל הדרך למטה. עצרתי בעיירה קטנה וציורית בשם Buena Vista, ואכן כשמה כן היא, מראה חלומי לעשרת בתי העיירה.
מינוס שמונה מעלות… בררררר…
ביום השני – חגגתי
עליתי בכביש הנפלא בחזרה לרכס. עוד יום מתפתל בין ההרים. עולה ויורד, מאיץ ומאט, וחוגג כל קילומטר שאני עובר. 1,000 קילומטרים שמתוכם יש מעט מאוד חלקים ישרים. זאת אומרת שהאופנוע בהטיה כל הזמן, ימין ומיד שמאל. הידיים עובדות ללא הרף והלב חוגג.
בערב עצרתי במוטל פשוט וקטן על הדרך, אכלתי ארוחת רד-נק טיפוסית של צלעות, פירה תפו"א, בירה, וכמובן שיחות עם המלצרית. הייתי הלקוח היחידי. עוד יום בחיים שאני כל כך אוהב.
חגיגה!
ביום השלישי – סבלתי
היום הבא היה קשה, קר ורטוב. היום התחיל נפלא, אבל הפך להיות אכזרי. לאורך שבעים וחמישה ק"מ של דרך אלוהית אני חוגג את מזלי הטוב, ואז ראיתי אותו, את הענן שישב על הדרך, מנומס מאוד, בין העצים מצדיה. האטתי וחשבתי שכפי שכבר קרה – אעבור אותו תוך כמה דקות. כאן טעיתי, ובגדול. הייתי צריך לעצור ולחכות יממה, אבל זה קלי קלות להיות חכם בדיעבד.
גשם וערפל ברוב 250 המיילים שעשיתי, כולל שני מעקפים. ככל שהטמפרטורות ירדו – הגשם מצא כמה פינות של ציוד הגשם שלי שלא היו אטומות לחלוטין, וכמובן שזה היה זמן טוב ל-GPS להפסיק לעבוד. 'נו, מה יש לדאוג, הרי אני על הפארק-וואי', חשבתי לעצמי והמשכתי לנסוע. ואז הגיעה עוד צרה – שלט “The Pkwy is close ahead please take a detour”. עכשיו לך תחפש מעקף בלי GPS. איזה רד-נק בפיק-אפ שעצר לידי אמר לי שאין מה לדאוג – הוא נסע בדרך לפני שבוע והיא לא הייתה סגורה. 25 קילומטרים מאוחר יותר, כשהגעתי למחסום, למדתי לסמוך על השילוט האמריקאי. נסעתי לאט ולפי השלטים לוודא שאני לא טועה בדרך, וחזרתי לפארק-וואי אחרי שלושים וחמישה קילומטרים קשים נוספים.
הגשם לא הפסיק לשנייה, מתחזק רוב הזמן ונחלש לעתים נדירות. הרגשתי וראיתי בשעון שחסר לי קצת אוויר בגלגל הקדמי, אני יורד מהפארק-וואי, עוצר למלא, נרטב עוד יותר ומגלה שמשאבת האוויר לא עובדת, ומה שהייתה בעיה קטנה – גדלה עד כדי אור אזהרה אדום. 25 מייל בהמשך הדרך תוקנה הבעיה. אני מקווה שזה לא פנצ'ר.
הגשם והערפל הקשו מאוד על הרכיבה, משקף הקסדה התערפל ולא הייתי בטוח אם הערפל חיצוני או פנימי. כשפתחתי אותו החל זרזיף מים קפואים בצוואר שלא שיפר לי את מצב הרוח. הכפפות החשמליות נרטבו ובקושי מילאו את תפקידן, והידיות המחוממות הגיעו לגבול יכולת החימום שלהן. נסעתי עם חוסר תחושה באצבעות.
עוד מעקף בדרך מהירה 80, כל כך הרבה בתים נטושים בצדי הדרך, ההצלחה האמריקאית גובה מחירים גבוהים ולא רק בערים הגדולות. עלה לי רעיון לאלבום צילומים 'בתים וחוות נטושים באמריקה', בטח ילך טוב באירן.
הגעתי למלון באשוויל אחרי יום שסיפק לי חומר לכמה וכמה סיפורים, אבל במהלך היום הייתי אומלל רוב הזמן. לשמחתי, בעיית ה-GPS נפתרה. הבנתי שלא הורדתי את המפות המתאימות כשחציתי מדינות. נותרו לי עוד 80 מייל עד סוף הדרך הזו…
פחות נעים
ביום הרביעי – התעליתי
איזה יום מדהים! פשוט יוצא מגדר הרגיל! היום הטוב ביותר שהיה לי על שני גלגלים מאז ועד עולם!
אחרי הגשם והאומללות של אתמול השמש זרחה, ולמרות שהכבישים היו רטובים, היה פחות קר והעיקר – שמש. התארגנתי בזריזות וחזרתי לפארק-וואי. התחלתי לנסוע עם חיוך גדול, השמש צבעה את הנוף בצבעים יפים למרות הקדרות שבעצים העירומים בסתיו. עצרתי לצלם ולהתרשם מההרים הכחולים שבאופק.
לרגע חשבתי שזה קצת משעמם לנסוע בפארק-וואי, עם GPS, ללא מזג אוויר קשה וללא בעיות באופנוע. 'תקלות או בעיות יוצרות עניין ואתגר ומתבלות את החיים', חשבתי והמשכתי לנסוע בנינוחות. כמובן שהשלווה מיד הופרה ולא חזרה אף לא לדקה במשך שמונה השעות שנהגתי עד שהגעתי למלון.
הדרך הייתה חסומה שוב. היה קל למצוא מעקף מעניין ב-GPS ותכננתי מסלול חלופי בחזרה לפארק-וואי. כשנוסעים על הרכס, הירידה תמיד בדרכים מפותלות ומאתגרות עוד יותר מאשר הדרכים שעל הרכס. ואכן, 191 ייזכר לטוב כמו כביש 80 מהמעקף ביום אתמול או כביש 60 מהיום שלפניו. דרך מאתגרת בנופים מלאי הוד. חזרתי לצומת בהרגשת התעלות. בפנייה צפונה היה המחסום ופניתי דרומה בחיוך להמשיך את הנסיעה. החיוך קפא על פניי – עוד מחסום. הפארק-וואי הייתה סגורה גם דרומה.
חשבתי לחזור חזרה בכביש איתו באתי ואז ראיתי שאם אני ממשיך צפונה בדרך בה נסעתי אגיע לכביש 74/23, שגם הוא מצטלב עם הפארק-וואי. כמובן שהמשכתי, והדרך במורד ההר הייתה מהטובות ביותר בהן נסעתי. מעניין להתחיל את הדרך עם רטיבות לצד הדרך שהופכת לפלג קטן, וככל שיורדים מתווספים לו עוד ועוד פלגים עד שהוא הופך לנהר. למטה בעמק זהו כבר נהר רחב ידיים, הרבה יותר גדול מהירדן שלנו בימיו הטובים. כאלו נהרות יש כאן בכל עמק. שפע מים.
אינסוף פלגים שמתחברים לנהר רחב
הגעתי להצטלבות, וגם שם הכניסה לפארק-וואי הייתה סגורה. זהו זה, הייתי במרחק של כשעה נסיעה מסופה של הדרך וחשבתי שאשלב בין ביקור בפארק הרי הסמוקי, שם גם מסתיים הפארק-וואי.
הדרך עוברת ליד שמורת שבט הצ'ירוקי, עם כל כך הרבה תווי פנים כפי שראינו בסרטים. עצוב שהרבה מהאינדיאנים סובלים מהשמנת יתר, בעיה שאימצו מהאמריקאים. אפילו הילדים המתרוצצים שמנמנים, אבל כל כך יפים בעצמות הלחיים הגבוהות, שיער חלק שחור כלילה. פוקהונטס קטנים.
פארק הרי הסמוקי מעניין. מעט שלג שרד מהסופה של הימים הקודמים. הרים גבוהים עם מעברים צרים ודרכים שהן פשוט חלום רטוב של אופנוענים. פתאום מרגיש מוזר לנסוע עם כל כך הרבה אנשים, אחרי שהייתי לבד יותר מאלף ק"מ. ברגע מסוים התנועה נעמדה, מכוניות בשני הצדדים והאנשים מצלמים דוב שחור שבאדישות התעלם מהמהומה ואכל משהו מגזע ענק של עץ שקרס. הכניסה והיציאה מהפארק היו מאוד תיירותיות, ושמחתי לחזור לדרכים יותר שוממות, אם כי עד כמה לא תיארתי לעצמי.
הנסיעה בפארק הייתה צפונה, והיות ואני צריך להיות תוך כמה ימים בפלורידה, הגיע הזמן לפנות דרומה. התייעצתי עם ה-GPS והתוויתי מסלול לכביש המהיר הסמוך שידעתי שיש בו הרבה פניות מהירות מאוד במשך חמישים מיילים של מעברי הרים. אם כבר לנסוע דרומה אז לעשות זאת בסטייל. יכולתי לנסוע בדרך הרגילה, אבל היה קיצור שהחלטתי לקחת.
כל היום על הצד…
כביש מפותל כפי שאנחנו אוהבים, אולי יותר מדי כי הייתי צריך לנסוע רוב הזמן בהילוך שני, אבל הבעיה העיקרית הייתה שברי ענפים מהסערה האחרונה וכמובן שפע של עלים בשלל צבעים של צהוב ואדום. מראות יפים, אבל לא עושה טוב לאחיזה. כנראה שזה לא כביש שנוסעים בו הרבה. ברגע מסוים הכביש הפך לדרך עפר כבוש ובוץ. הנהיגה הפכה להיות קשה ותובענית. הקוואסאקי נועד לכבישים מהירים ולא דרכי עפר. פחדתי שאם אני מאבד שיווי משקל והאופנוע מתהפך – לעולם לא אצליח להרים אותו.
הכביש חזר לשמחתי וראיתי שלט עשוי ביד שעוד שני מייל אני מגיע לכביש המהיר. כל כך שמחתי שצילמתי את השלט. המשכתי ישר והכביש שוב הפך להיות דרך עפר – הרבה יותר גרועה מכפי שהיה קודם, וברגע מסוים ראיתי שלט שאני נכנס ליער פדראלי. עברו שני מייל, אין סימן לכביש המהיר ואני רואה שאני בבעיה. למזלי הגיע רכב מולי. עצרתי אותו ושאלתי את שלושת הצעירים המזוקנים שישבו שם אם אני בכיוון הנכון. הסתבר שזו דרך ללא מוצא וגם הם טעו. ה-GPS לא ראה לוויינים בין ההרים, אם כי חשבנו שהיה שם צומת שיכול היה להיות הפנייה המיוחלת.
הגענו לצומת ובאמת שם היינו צריכים לפנות ולא להמשיך ישר. בדקתי את התמונה של השלט שצילמתי קודם וראיתי שבמקרה או לא, היה שם חץ ישר עם שם אחר והחץ שמאלה לכביש המהיר היה מטושטש, מה שמסביר מדוע המשכתי ישר. המשכתי לנהוג בכביש צר אך סלול היטב, ובדיוק שני מייל מהצומת הגעתי לכביש המהיר (S40). זה באמת היה כביש מהיר – פניות של 150 קמ"ש ויותר, והכי טוב – משאיות אינן רשאיות לנסוע במסלול השמאלי. הרגשתי כמו מיני נהג GP,שינוי מרענן אחרי ההזדחלות הקודמת.
אחד הכבישים היפים בעולם
המסע הזה בן ארבעת הימים היה אינטנסיבי וחזק. הדרך היא אחת היפות והמומלצות, אבל כדאי לעשותה בסוף הקיץ או בתחילתו. מי יודע, אולי עוד אחזור לשם.
