רועי ועידו קניון, בני 27 ו-29 ממושב בני עטרות, חיים ונושמים את העולם המוטורי ואת השטח מגיל אפס. ג'יפים וטרקטורונים תמיד היו אצלם בבית, וב-10 השנים האחרונות גם אופנועי אנדורו שאיתם הם מטיילים בארץ – לפעמים טיולים ארוכים של ימים, כולל חוצה ישראל. רועי ועידן מטיילים בימים אלו באירופה וחוצים אותה על-גבי צמד אופנועי אדוונצ'ר גדולים, כשהם רוכבים בשטח במסלול ה-TET – Trans Euro Trail. אנחנו נלווה את המסע הזה, וצמד האחים ידאגו לשלוח לנו עדכונים שוטפים.
* * * * *
אירופה, הנה זה מתחיל
אנחנו נוחתים ביוון ונוסעים לעיירת הנמל לאבריו שאליה הגיעו האופנועים. הגענו ביום ראשון אחר הצהריים והיינו צריכים להעביר את הלילה עד שני בבוקר כדי להעביר את האופנועים. כשהגענו, הלכנו ישירות לכיוון הנמל וראינו את האונייה. מתקרבים ומגלים את האופנועים עומדים ומחכים לנו. למען האמת, הופתענו מעד כמה קל היה התהליך: ביום שני אחרי 20 דקות בלבד כבר יכולנו לצאת עם האופנועים לאן שרק נרצה. עם שחרור האופנועים קיבלנו אשרה של 30 יום להיות עם האופנוע ביוון, התארגנו על כל הציוד ויצאנו לדרך.
עוד בנמל חיפה פגשנו את גיא, שתכנן לטייל חודש עם האופנוע שלו ביוון, אז יצאנו לדרך ביחד. ביום הראשון הרגשנו את החום שדומה לארץ – בכל זאת יוון. את תחילת הרכיבה הקדשנו להתרגל לציוד הרכיבה החדש, לאופנועים, ובכלל לתחושת החופש שברכיבה. האופנועים מתנהגים שונה לחלוטין עם המשקל והציוד, וברור לנו שעדיף להיפטר מכמה קילוגרמים. הזמן יעשה את שלו ונבין מה אנחנו לא צריכים, בכל זאת התכוננו למסלול שונה באסיה.
יוצאים לדרך
מסלול ה-TET ביוון הוא באורך 4,000 ק"מ, והוא חוצה את כל המדינה. תכננו לחצות מאתונה לאי פלונופס, ומשם להמשיך צפונה לאלבניה על בסיס השביל. כשנכנסנו לשטח ההרגשה הייתה מעולה – זה בדיוק מה שרצינו. מתחילים לתת גז, לעבור כמה עליות וירידות, נפילות ראשונות במהירות איטית, מרימים את האופנוע וממשיכים. בלילה הראשון באתר קמפינג התחלנו לייצר את ההרגלים לחודשים הקרובים – איך מתארגנים לשינה בשטח וגם איך מתקפלים בבוקר. הדברים לוקחים זמן בהתחלה, ולכן התחלנו לרכוב בשעה שכבר היה חם.
החום היה כבד מידי, למרות ציוד הרכיבה המאוורר שאיתו רכבנו. היינו מותשים בימים הראשונים בעקבות החום הכבד בשילוב של כמה מקטעים קשים. אחרי שלושה ימים מתישים כאלו החלטנו על טקטיקה אחרת: קימה מוקדמת בזריחה ועלייה לצפון יוון להרים הגבוהים. שם ראינו שבשבועות האחרונים עוד היה שם שלג, ובחום שבו רכבנו בו זה נראה כמו חלום. בשלב הזה גיא החליט להמשיך לבדו עם האופנוע, נפרדנו לשלום והמשכנו לעדכן אחד את השני בהתקדמות הטיול.
שינוי הטקטיקה היה החלטה מצוינת. ב-9:00 בבוקר, עוד לפני שהחום הגיע, היינו כבר בהרים בצפון יוון בתוך מזג אוויר נעים ונכנסנו לשטח. המרחבים נפתחו, להקה של סוסי פרא חצתה את השביל והחיוכים בקסדות הגיעו די מהר. בשלב מסוים השביל נכנס אל תוך היער, שם התחילו ההפתעות שנלמד שהן חלק מהמסע הזה. הראשונה, השביל המתוכנן חסום בשל מפולת סלעים. הסתובבנו כדי למצוא דרך עקיפה, אך גם היא חסומה מעץ גדול שנפל. לשמחתנו, הבאנו איתנו גרזן מהארץ ששימש אותנו במקרה הזה ובמקרים נוספים לאורך הדרך מספר פעמים.
עולים להרים
משם השביל הסתבך ביער, ולא מצאנו דרך שתביא אותנו בחזרה לנתיב המתוכנן. החושך ירד ורכבנו לכפר הקרוב, שם מצאנו נקודת מים ורחבת דשא מושלמת להעביר בה את הלילה. בישלנו ארוחת ערב וטיפלנו בשרירים הכואבים מיום הרכיבה הקשוח. למחרת השלמנו את המסלול בהרים וירדנו לכיוון החוף המערבי לטובת יום מנוחה וקצת תחזוקה של האופנועים לפני החציה לאלבניה. ליוון אנחנו עוד נחזור. הבנו כמה זה קל ופשוט. אבל זה יקרה במזג אוויר פחות חם. מסכמים שבוע ימים ביוון, רובם המוחלט בשטח, קטע כביש אחד כשעלינו לצפון וכמובן אוכל מעולה כמו שכולם יודעים.
מעבר גבול ראשון – אלבניה
בנמל ביוון שאלו לגבי התכנית שלנו. סיפרנו שאנחנו יוצאים מהמדינה וביקשו מאיתנו לתת את הטופס למכס היווני לפני היציאה – שיירשם שהאופנועים יצאו מיוון. כמובן שכשהגענו למעבר הגבול הפקיד היווני לא הבין מה רצינו ממנו. הוא בכלל כותב את כלי הרכב בספר ולא במחשב. אחרי כמה הסברים משחררים אותנו לשלום, מקווים שלא יהיו בעיות בכניסה ליוון בהמשך. ובצד האלבני? הקורונה בכלל לא קיימת. 3 דקות ונכנסנו למדינה, רק רישיונות ודרכון.
מתחילים את הדרך צפונה על הנתיב המתוכנן. כבר הייתה שעת אחר הצהריים כשאנחנו נכנסים לעלייה סלעית בשטח, שם מגיע הגשם הראשון בטיול. סוגרים את פתחי האוורור בציוד הרכיבה וממשיכים. לאט לאט הגשם מתחזק ואנחנו מחליטים לרדת בחזרה למטה ולחזור מחר כשהגשם יחלוף. ירדנו בחזרה אל החוף, מצאנו פינה שהרוח החזקה לא מגיעה אליה, הקמנו את האוהלים, בישלנו ארוחת ערב והלכנו לישון.
אין על החיים האלה
בבוקר השלמנו את העלייה לכיוון מזרח, ומשם השביל לקח צפונה. הדרך דורשת יותר טכניקה, והיא כוללת סלעים, עליות וירידות. כמו ביוון, גם כאן בצהריים מגיע החום שלא מאפשר להמשיך ברכיבה. הפעם אנחנו מוצאים את הנקודה הקרובה בנהר, מעמידים את האופנועים קרוב ומותחים את היריעות של האוהלים כדי לייצר לנו קצת צל. אחרי התקררות טובה בנהר ומנוחה של שעה, מגיע בהפתעה הגשם. שוב מתארגנים בזריזות כדי שלא נירטב ועולים בחזרה על האופנועים. ממשיכים רכיבה בגשם. האחיזה של הצמיגים די טובה, הציוד מעולה ואנחנו יבשים לגמרי למרות הגשם.
השביל מתפצל בין כפרים נידחים, לכל כפר מגיעות רק כמה דרכי עפר, כל אחד מגדל משהו והחיות מסתובבות חופשי. קראנו שיש לאלבנים בורקס מיוחד (Byrek) אז החלטנו לחפש מקום טוב לטעום אותו. באחת העיירות בהרים אנחנו מקבלים המלצה מהאדם היחיד שמדבר אנגלית במקום שראה שני תיירים שמתקשים למצוא מישהו שיכווין אותם. הבחור, מורה לאנגלית, לוקח אותנו לדוכן קטן שם אנחנו אוכלים את הבורקס הכי טוב שאכלנו בחיים. חוויה. משם אנחנו ממשיכים צפונה בשטח ומגיעים לקראת ערב לנהר רחב ביותר, מוצאים נקודה בין עצים באחת הגדות ומתארגנים ללילה.
למחרת אנחנו מפלסים את דרכנו ומוצאים את הדרך לחצות את הנהר שכולל המון סלעים, אך הדרך נשטפה ולא נראית. הילוך ראשון, ביטול בקרת האחיזה, רגליים על הקרקע ולאט לאט מתקדמים. הבנו שככה האופנוע עובר כמעט כל דבר. אחרי הנהר אנחנו עולים להרים, מתעכבים במקטע קשה עם מפולת של אבנים קטנות, אך עוברים אותו ביחד. בתקר הראשון בגלגל האחורי אצל רועי אנחנו מגלים בשטח פתוח בין כפרים כמה יעילים גלגלי טיובלס. שולפים את ערכת התיקון ואת כלי העבודה, ותוך 10 דקות אנחנו שוב על האופנועים. השביל מגיע לגבול עם מקדוניה, וכל מה שמפריד בין המדינות הוא נחל אחד. לקראת ערב אנחנו מוצאים מקום מדהים עם דשא על גדת הנחל.
גם בגשם
היום השלישי באלבניה הוא אחד שייזכר במיוחד במסע הזה. ראינו בפרסומים של השביל שאלבניה היא ארץ האבנים והסלעים, והיום הזה הסביר למה. בעלייה להרים לכיוון שני אגמים הדרך עוברת בערוץ נחל קטן מלא בסלעים בגודל של כדורסל. לקח לנו שעה וחצי ונפילות רבות של האופנועים כדי לחצות מקטע של 3 ק"מ. גם עם אופנועי אנדורו היינו מתאמצים כאן, ולכן לא מומלץ לרכוב את המקטע הזה לבד. עצרנו להסדיר את הנשימה, סיימנו את המקטע והמשכנו לאגמים.
ביום הרביעי עלינו על מקטע כביש לחצות למונטנגרו. אלבניה סיפקה לנו רגעים נדירים, מקטעים קשים שמעצימים את החוויה ולילות מדהימים במקומות מיוחדים.
החלום שחלמנו מתגשם: אנחנו והאופנועים, הציוד עלינו, מטיילים, מבשלים, הקרקע רצה מתחת לגלגלים, עומדים בשבילים ובסלעים, יושבים ושומעים מוזיקה בכבישים מול נופים מדהימים. בדיוק ככה דמיינו שזה יהיה. ממשיכים בדרך.
רועי ועידו קניון, בני 27 ו-29 ממושב בני עטרות, חיים ונושמים את העולם המוטורי ואת השטח מגיל אפס. ג'יפים וטרקטורונים תמיד היו אצלם בבית, וב-10 השנים האחרונות גם אופנועי אנדורו שאיתם הם מטיילים בארץ – לפעמים טיולים ארוכים של ימים, כולל חוצה ישראל. רועי ועידן מטיילים בימים אלו באירופה וחוצים אותה על-גבי צמד אופנועי אדוונצ'ר גדולים, כשהם רוכבים בשטח במסלול ה-TET – Trans Euro Trail. אנחנו נלווה את המסע הזה, וצמד האחים ידאגו לשלוח לנו עדכונים שוטפים.
* * * * *
החלום לצאת למסע ארוך בעולם על-גבי אופנוע תמיד היה איתנו. המון רעיונות עלו, נשקלו ונפלו לאורך הדרך והשנים, וכל אחד מאיתנו עשה טיול כזה או אחר בעולם על אופנוע לזמן קצר של ימים ספורים. עידו בהודו ו-ווייטנאם, רועי בארה"ב, לאוס ותאילנד ועוד כמה קצרים באירופה. אבל אף אחד מהם לא היה הטיול הגדול שעליו חלמנו.
לפני כמה שנים עידו העלה את הרצון לצאת לדרך המשי על-גבי אופנוע. באוקטובר האחרון, בזמן הסגר בארץ, התעורר הרצון גם אצל רועי, והבנו שכנראה לא יהיו לנו הזדמנויות נוספות לצאת למסע שכזה כך שחייבים לצאת למסע הזה, ואין יותר טוב מלצאת למסע ביחד – צמד אחים.
התכנית המקורית הייתה לחצות את אסיה עד למונגוליה ובחזרה, אך בגלל אילוצי הקורונה והתפשטות הזן ההודי, מדינות רבות באסיה סגרו את שעריהן, ובשבוע וחצי האחרון שלפני היציאה שינינו את המסלול והחלטנו לחצות את אירופה מישראל עד לפורטוגל על-גבי מסלול ה-TET – Trans Euro Trail, שזוהי רשת של שבילי שטח שנועדו לאופנועים וחוצה את כל מדינות אירופה.
מסלול ה-Trans Euro Trail
בחירת האופנוע
חיפשנו אופנוע שיתאים למסע שכזה – קילומטרים רבים בתוואי משתנה, בנוחות, עם אמינות ועמידות גבוהות, עם יכולות שטח גבוהות, אבל שגם יתאים למרחקים ארוכים על הכביש. אופנוע שירגש אותנו ולא פשוט ייקח אותנו ממקום למקום. המדינות בהן נעבור הן יוון, אלבניה, מונטנגרו, בוסניה, קרואטיה, איטליה, שווייץ, אנדורה, ספרד ופורטוגל. כמובן שהכל בשטח על תוואי ה-TET.
את ק.ט.מ אנחנו מכירים מאז שאנחנו בתחום, והאופנועים שלהם מלווים אותנו כבר 10 שנים בהנאה גדולה. אחרי הרבה בדיקות נבחר הק.ט.מ 1090 אדוונצ'ר R. לאחר חיפוש של מספר שבועות נמצאו 2 אופנועים מתאימים שבמקרה גם אחים, עם מספרים עוקבים ברישיון. היה ברור לנו שאלו האופנועים שלנו ושאין יותר מתאים מזה למסע שלנו, ובכל זאת האופנועים צריכים לעבור כמה שדרוגים והכנות – למרות שהגיעו אלינו במצב מעולה עם הרבה תוספות הכרחיות למסע.
האופנועים שנבחרו – צמד ק.ט.מ 1090 אדוונצ'ר R
מסע קניות
בנקודה הזו התחיל מסע ארוך בן עשרה חודשים של הכנת האופנוע, בחירת הציוד המתאים, קניות, התקנות ותכנון קפדני, הכנת טפסים ואישורים להשטת האופנוע, ועוד. לטובת מסע כזה תמיד טוב שיהיה לך גב ועזרה גם מרחוק, לטובת זה פנינו אל ד.ל.ב מוטורספורט, יבואני של ק.ט.מ לישראל, וסיפרנו על התכנון שלנו. שאלנו אם יוכלו לתמוך במסע, וקיבלנו תשובה שהפתיעה אותנו – קודם כל כן, נעזור בכל מה שאנחנו יכולים.
ד.ל.ב מוטוספורט עטפו אותנו בכל מה שחלמנו לקבל למסע הזה: ציוד אדונצ'ר איכותי מלא מכף רגל ועד ראש של KLIM, חלקי חילוף, וגם הכנה של האופנועים במוסך אופרוד בתל-אביב (שבו כל הצוות נתן את הנשמה בשבילנו, הראה הסביר והכין את האופנועים בצורה מושלמת לבקשותינו). לא יכולנו לצאת למסע בדרך טובה יותר.
בתהליך ההכנה היה לנו ברור כי צריך להעמיס איתנו כמה שפחות משקל – משימה לא פשוטה כאשר הצורך הוא לצאת מוכנים ככל האפשר, מצוידים בכלים, חלפים וכל מה שיכול לתקוע אותנו בדרך, לכן בחרנו את הציוד הקומפקטי ביותר וקל המשקל שניתן להשיג, אך עם זאת יצאנו עם הרבה ציוד וכנראה שנצטמצם בהמשך כשנבין מה נדרש ומה לא חייבים.
מסדר ציוד
השטת האופנוע ליוון
הופתענו לגלות שהוצאת האופנוע מהארץ זה לא סיפור מסובך. מתאמים הפלגה מחיפה ורוכשים ביטוח לאירופה לאופנועים כדי להיכנס ליוון. השארנו את האופנועים ברביעי בנמל חיפה בלי הרבה בירוקרטיה (בתמונה בראש הכתבה) – מחכים לפגוש אותם ביוון ביום שני בבוקר.
בחלק הבא: המפגש עם האופנועים ביוון ותחילת המסע באירופה.
טריילר רשמי: 'Long Way Up', הפרק השלישי של צמד ההרפתקנים יואן מק'גרגור וצ'ארלי בורמן, מכסה הפעם 21,000 ק"מ על-גבי צמד הארלי דיווידסון LiveWire חשמליים; מושלם לסגר הבא.
בשנת 2019, הרבה לפני פרוץ מגיפת הקורונה, יצאו הצמד וצוות סיוע למסע נוסף, שלישי במספר – על טהרת החשמל. הפעם הם רכבו על האופנוע החשמלי של הארלי-דיווידסון – ה-LiveWire (קראו עליו כאן). הם לוו גם בטנדרים החשמליים של Rivian R1T המגניבים לא פחות. האופנועים שלהם לא היו במצב סדרתי כמובן, אלא עם מהלך מתלה ארוך יותר, חישוקי שפיצים (להבדיל מיצוקים) עם גלגל קדמי בקוטר 19″ (לעומת 17″ במקור) ושפצורים נוספים שאפשרו להארלים לעבור בתוואי שטח קשוח. המסע – Long Way Up – כיסה במשך 100 ימים 20,930 ק"מ (13,000 מייל).
המסע כיסה 13 מדינות שונות, מארגנטינה, צ'ילה, בוליביה, פרו, אקוודור, קולומביה, מרכז אמריקה ומקסיקו. לא פשוט בהתחשב בטווח המשוער שטעינה מלאה יכולה להעניק, שעומד על כ-150 ק"מ, ובטח פחות בתנאים קשים. סדרת הפרקים תשודר החל מ-18 לספטמבר באפל טי.וי. הכי קרוב שניסע לחו"ל בתקופה הזאת.
המסע הראשון של החבורה היה בשנת 2004, שם רכבו על אופנועי ב.מ.וו R1150GS אדוונצ'ר מלונדון ועד ניו-יורק בדרך הארוכה מזרחה. המסע, שעבר דרך אירופה, אסיה ואלסקה, נמדד ב-35,960 ק"מ ו-3.5 חודשים. המסע – Long Way Round – הפך לסדרת וידאו וספר רב-מכר. המסע השני היה בשנת 2007 ויצא מסקוטלנד ועד דרום אפריקה. אופנועי הב.מ.וו R1200GS כיסו 17 מדינות ו-19,500 ק"מ בשלושה חודשים. גם פה – והפעם בשם Long Way Down – המסע פורסם דרך סדרת סרטי DVD של ה-BBC וספר רב-מכר.
'Long Way Up', הפרק השלישי של צמד ההרפתקנים יואן מק'גרגור וצ'ארלי בורמן, מכסה הפעם 21,000 ק"מ על-גבי צמד הארלי דיווידסון LiveWire חשמליים; מגיע לשידור בחודש ספטמבר באפל טי.וי.
בשנת 2019, הרבה לפני פרוץ מגיפת הקורונה, יצאו הצמד וצוות סיוע למסע נוסף, שלישי במספר – על טהרת החשמל. הפעם הם רכבו על האופנוע החשמלי של הארלי-דיווידסון – ה-LiveWire (קראו עליו כאן). הם לוו גם בטנדרים החשמליים של Rivian R1T המגניבים לא פחות. האופנועים שלהם לא היו במצב סדרתי כמובן, אלא עם מהלך מתלה ארוך יותר, חישוקי שפיצים (להבדיל מיצוקים) עם גלגל קדמי בקוטר 19″ (לעומת 17″ במקור) ושפצורים נוספים שאפשרו להארלים לעבור בתוואי שטח קשוח. המסע – Long Way Up – כיסה במשך 100 ימים 20,930 ק"מ (13,000 מייל).
המסע כיסה 13 מדינות שונות, מארגנטינה, צ'ילה, בוליביה, פרו, אקוודור, קולומביה, מרכז אמריקה ומקסיקו. לא פשוט בהתחשב בטווח המשוער שטעינה מלאה יכולה להעניק, שעומד על כ-150 ק"מ, ובטח פחות בתנאים קשים. סדרת הפרקים תשודר החל מ-18 לספטמבר באפל טי.וי. הכי קרוב שניסע לחו"ל בתקופה הזאת.
המסע הראשון של החבורה היה בשנת 2004, שם רכבו על אופנועי ב.מ.וו R1150GS אדוונצ'ר מלונדון ועד ניו-יורק בדרך הארוכה מזרחה. המסע, שעבר דרך אירופה, אסיה ואלסקה, נמדד ב-35,960 ק"מ ו-3.5 חודשים. המסע – Long Way Round – הפך לסדרת וידאו וספר רב-מכר. המסע השני היה בשנת 2007 ויצא מסקוטלנד ועד דרום אפריקה. אופנועי הב.מ.וו R1200GS כיסו 17 מדינות ו-19,500 ק"מ בשלושה חודשים. גם פה – והפעם בשם Long Way Down – המסע פורסם דרך סדרת סרטי DVD של ה-BBC וספר רב-מכר.
מתנדבי יחידת אופנועני השטח של השומר החדש יצאו מחר למסע בן 5 ימים מהחרמון ועד מצפה רמון. המסע יעבור בשדות המרעה ושטחים חקלאיים ברחבי הארץ ובו ייפגשו הרוכבים עם יחידות התנדבות נוספות של השומר החדש, במטרה לחזק את החקלאות הישראלית וערכי החיבור לאדמה, התנדבות ואומץ אזרחי.
מתנדבי יחידת האופנוענים ישיקו החודש את 'סובוציון' – מסע של אופנועי שטח למען החקלאות הישראלית. המסע יחל בגולן בליל ה-19.9, יעבור ברותם, קיבוץ מצר, חוות הר שמש (להבים), רביבים, ויסתיים בחוות ננה (סמוך לבה"ד 1) ביום שלישי 24.9. במהלך ימי המסע ייערכו גם שני ערבי הוקרה למתנדבים הרוכבים, המשקיעים לילות ארוכים לאורך השנה בסיוע לחקלאים בכל הארץ.
יחידת אופנועני השטח של השומר החדש היא יחידה חדשה המורכבת ממתנדבים שרתמו את תחביב הרכיבה והאהבה לסיורים כדי לסייע להפחתת מקרי הפשיעה החקלאית באזורי הפעילות, ויחד יצרו קבוצת מתנדבים איכותית. בזמן פעילות קצר הספיקו המתנדבים להיות שותפים לאיתור ומניעת מקרים בהם כמעט ונגרמה פגיעה ודאית בתוצרת וציוד חקלאי.
היחידה פועלת מזה שנה וחצי על-ידי מתנדבים בגילים 60-40 שהתחביב המרכזי שלהם הוא רכיבת אופנועי שטח. רבים מבין המתנדבים הם יוצאי יחידות מובחרות בצה"ל, לוחמים ואנשי שטח. לצידם גם פקידים ובעלי עסקים פרטיים. בסך הכל יקחו חלק כ-50 רוכבי מכל רחבי הארץ שבחרו להקדיש מזמנם, מרצם וכספם להתנדב ולסייע לחקלאים.
ניר פלוטקין, רוכב, מבין מקימי היחידה ומיוזמי המסע: "רצינו לעשות משהו משמעותי עבור הרוכבים, שישלב שטח לצד ערכים".
השחקן יואן מק'גרגור, שותפו צ'ארלי בורמן והצלם קלאודיו ון-פלטה, התפרסמו דרך שני מסעות אופנועים בעשור הקודם. כעת הם יוצאים למסע ארוך חדש, והפעם לא עם ה-GS המזוהים איתם, אלא עם לא פחות מאשר הארלי-דיווידסון LiveWire החשמליים.
המסע הראשון של החבורה היה בשנת 2004, שם רכבו על אופנועי ב.מ.וו R1150GS אדוונצ'ר מלונדון ועד ניו-יורק בדרך הארוכה מזרחה. המסע, שעבר דרך אירופה, אסיה ואלסקה, נמדד ב-35,960 ק"מ ו-3.5 חודשים. המסע – Long Way Round – הפך לסדרת וידאו וספר רב-מכר.
המסע השני היה בשנת 2007 ויצא מסקוטלנד ועד דרום אפריקה. אופנועי הב.מ.וו R1200GS כיסו 17 מדינות ו-19,500 ק"מ בשלושה חודשים. גם פה – והפעם בשם Long Way Down – המסע פורסם דרך סדרת סרטי DVD של ה-BBC וספר רב-מכר.
מק'גרגור וההארלי LiveWire
לשנת 2019, הצמד וצוות הסיוע שלהם יוצאים למסע נוסף – על טהרת החשמל. הפעם הם ירכבו על האופנוע החשמלי החדש של הארלי-דיווידסון – ה-LiveWire (קראו עליו כאן). הם ילוו גם בטנדרים החשמליים של Rivian R1T המגניבים לא פחות. האופנועים שלהם לא יהיו במצב סדרתי כמובן, אלא עם מהלך מתלה ארוך יותר, חישוקי שפיצים (להבדיל מיצוקים) עם גלגל קדמי בקוטר 19″ (לעומת 17″ במקור) ושפצורים נוספים שיאפשרו להארלים לעבור בתווי שטח קשוח. המסע – הפעם בשם Long Way Up – צפוי לכסות כ-13,000 ק"מ מדרום לצפון אמריקה, ככל הנראה עד ללוס-אנג'לס. לא פשוט בהתחשב בטווח המשוער שטעינה מלאה יכולה להעניק, שעומד על כ-150 ק"מ, ובטח פחות בתנאים קשים.
אחרי טיסה מעייפת במיוחד הגענו ללוס אנג'לס בטיסת המשך מפולין. מישהו החליט לקרוא למטוס 'דרימליינר' אבל על השינה שלי זה לא עשה רושם וספרתי כל ק"מ עד ההגעה.
שכרנו רכב ליומיים הקרובים לקחנו GMC ארוכה שבשיטוט איתה בעיר אנחנו מרגישים כמו אנשי FBI. קבוצת ילדים ברכב סמוך נופפה לנו לשלום ואני החזרתי להם בנפנוף מלא חשיבות. התמקמנו במוטל שידע ימים טובים יותר. השיקול בבחירתו היה שהוא צמוד לסוכנות הארלי-דיווידסון שממנה אנחנו לוקחים את האופנועים. בערב יצאנו למסעדה מקסיקנית עם מנות מוגזמות בעליל, אפילו דוד עברון לא סיים את הצלחת, נפלנו למיטות קרועים לגזרים ממתינים שאדון ג'ט-לג יעיר אותנו באמצע הלילה, והוא אכן לא אכזב.
היום השני – יום התקלות הקטנות
לאחר ארוחת בוקר על שני בלוקים ברחוב בחברת מספר הומלסים, יצאנו עם הוואן לגלות מעט את העיר. מסתבר שהאופנועים יחכו לנו בשדה התעופה ולא במקום שנקבע (עניין פעוט של כשעה נסיעה), וכך מצאנו את עצמנו מודדים את האוטוסטרדות של LA הלוך ושוב. החזרנו את הרכב ולעת ערב הנחנו את עכוזינו על-גבי סוסי הברזל. קצת הסברים ואנחנו יוצאים לרחובות האפלים של LA. בקושי הספקנו להתפעל מאדיבות הנהגים המקומיים כשהם רואים 8 אופנועים יוצאי חלציהם, והופ… עוד תקלה. בעת רכיבה פקק השמן באופנוע שלי קפץ החוצה והשאיר אותי פעור פה ועם כתם שמן חם במכנסיים. לאחר מספר דקות הגיע עזרה, הכלים נפרסו, מסנן האוויר הוסר ונשם סורר נפתח. המשכנו בדרכנו למלון, סיימנו את היום שוב בארוחת ערב על שני בלוקים בחברת ההומלסים. מחר יוצאים למסע הגדול.
היום השלישי – 450 ק"מ של עונג
הג'ט-לג עדיין לא רוצה לעזוב. גררנו את עצמנו מהמיטות ויצאנו ליום הרכיבה הראשון. את הבוקר פתחנו בפקק עצום בגודלו שחימם את אשכינו לרמת שקשוקה חריפה, אבל באמצע היום נכנסנו לכביש 66 שנתן לנו תחושה שאנחנו מלכי העולם. השלטים בדרך טענו שהכביש משובש, אבל הכביש לא ממש הסכים עם השלטים חוץ מקטעים קצרים מאוד.
מזג האוויר השתנה מחם לקר ומקר לחם, הנוף מדברי מדהים, קטעים ממנו נראים ככביש אל האופק שאין לו סוף.
המשכנו דרך העיירה נידלס וחצינו למדינת נוואדה. סיימנו את היום בלאפלין, עיירה מיוחדת שיש בה יותר בתי קזינו מתושבים. ככה זה כשמותר להמר.
שילמנו מחיר מופקע של 27 דולר ללילה לחדר זוגי מעולה – העיקר שתהמר בתקווה שתפסיד. אני מהמר שאחרי ארוחת הערב כולנו נופלים למיטות עד שהג'ט-לג יטריף אותנו שוב.
היום הרביעי
אחרי לילה בעיר לפלין – עיר ההימורים לגיל השלישי ולמעוטי יכולת – יצאנו לדרכנו. חצינו את הגבול למדינת אריזונה והמשכנו על כביש 66. עצרנו בעיירה אוטמן, עיירת כורים שהפכה לעיירת חמורים, בתי עץ בסגנון מערבונים, חרשי עור, מסעדות וחנויות מזכרות בסגנון המערב הפרוע. מישהו החליט שהתיירים צריכים להאכיל את החמורים שלו שמסתובבים כאטרקציה תיירותית ולגמרי תופסים תחת – תרתי משמע.
המשכנו למוזיאון כביש 66 בקינגמאן. משהו במוזיאון גרם לירידה מסוכנת של רמות השומן בדם, אז נכנסנו לאכול צהריים, כמובן בורגר, ונרגענו. משם דרך כבישים שאינם נגמרים המשכנו במסע. מזג האוויר נפלא, 8 האופנועים דוהרים קדימה כרכבת, והלב מתמלא באושר שקשה לתאר. יד נאלמת ציירה לנו נוף שכאילו לקוח מהאגדות. בין לבין עצרנו בעיירות מיוחדות לאורך הכביש, מסעדות, תחנות דלק, חנויות, רכבים ישנים – הכל כאילו לקוח מסרט ואנחנו שחקנים ראשיים לרגע. את היום סגרנו בעיירה וויליאמס היפיפייה ובארוחה במסעדה תאילנדית מוצלחת.
היום החמישי – עדיין באריזונה
אחרי לילה שלם של שינה שהופרע רק מרכבת שחלפה בסמוך למלון, התעוררנו בוויליאמס הקרירה. ארוחת הבוקר כללה בעיקר דברים צהובים כמו ופל אמריקאי, חמאה, טוסטים, קורנפלקס, מיץ תפוזים לא טבעי ומיץ תפוחים מתוק להחריד.
קנינו כרטיס כניסה לגרנד קניון והערנו את סוסי הברזל. אחרי שלושה ימי רכיבה יש דעות לכאן ולכאן בקרב חברי הקבוצה לגבי האופנועים. על הסופטייל הריטג' שעליו אני רוכב יש לי בעיקר מחמאות. כמעט מושלם.
עזבנו את כביש 66 ועלינו לכביש שהוביל אותנו לשמורת הגרנד קניון. הגענו לתצפית מדהימה שהעתיקה את נשימתנו וסימרה את שיערותינו.
אחרי שהסדרנו נשימה והסתרקנו יצאנו מהשמורה ברכיבה לכיוון היער הלאומי קאיבב. באופק הרים מושלגים, מסביב הכול ירוק, שהופך לחום, ואחרי עוד זמן קצר הרים צחיחים ואדומים מעוטרים בסלעים חדים ולמרגלותיהם צריפים של אינדיאנים. בירכנו ובורכנו לשלום והמשכנו לכיוון Horse Shoe.
העמדנו את האופנועים וצעדנו בחול כקילומטר לכל כיוון לראות את אחד המראות המרתקים – נהר הקולורדו מתעקל ומסתובב סביב סלע עצום ועקשן שלא הצליח להכניע.
המשכנו לביקור קצר בסכר לייק פאוול המרשים, ועזבנו את אריזונה. ברוכים הבאים ליוטה. עצרנו במלון דרכים בעיירה נידחת בשם Big Water ללילה.
לרוב אנחנו רוכבים בכבישים לא עמוסים, אך אדיבות הנהגים האמריקאים בולטת וניכר עליהם שהם מעריכים קבוצות אופנועים, ולמשל נותנים זכות קדימה גם כשלא חייבים. תענוג.
אנחנו בנקודה הצפון מזרחית של המסלול שלנו, וממחר רוכבים מערבה.
היום השישי – 3 מדינות ביום אחד
אחרי לילה שקט במיוחד ב-Big Water – אורחן מבודד למי שלא מוצא מקום לינה בפייג' – ואחרי ארוחת בוקר צהובה כרגיל, יצאנו לכיוון פארק ציון (Zion). הדרך ירוקה משולבת עם הרים אדמדמים, ושוב חוצים את הגבול לאריזונה. הגענו לכניסה המזרחית של הפארק. הפתעה: דווקא הפארק עם השם הכי ציוני לא הקל עלינו, ובכניסה המזרחית שממנה התכוונו להיכנס ולנוע מערבה בתוך הפארק היו עבודות והפארק היה חסום למעבר מערבה. החלטנו שעל פארק ציון לא מוותרים אף על פי שלהיכנס מהכניסה המערבית האריך לנו את המסלול שהיה מלכתחילה הארוך ביותר ליום הרכיבה הנוכחי. נכנסנו לפארק ושוב חווינו אכזבה: אי אפשר לרכוב עם האופנועים מזרחה על הדרך הראשית, וניתן להשתמש אך ורק בשאטלים לכניסה לפארק. מה לחבורת גברים מסוקסים כמונו ולאוטובוס? מילא אוטובוס עם חלונות גדולים שמתאים למשימה, אבל לשאטל הזה היו חלונות עם יותר אלומיניום מזכוכית, מה שגרם לחוסר רצון להביט החוצה ובטח שלא להצליח לצלם משהו.
מאוכזבים משהו המשכנו ברכיבה ארוכה לכיוון לאס וגאס. חצינו את הגבול לנוואדה באור אחרון. חמישים ק"מ ויותר לפני לאס וגאס, בחשיכה מוחלטת, מבחינים בהילה שמייצרת עיר החטאים וצובעת את השמיים באור כתמתם. ההילה הזו היא רק ההכנה למראה של העיר המופרעת והמוגזמת ביותר בארה"ב, שמתגלית כמעט במפתיע. השינוי בין רכיבה במדבר בלילה שעות ארוכות בחשיכה מוחלטת לבין מראה העיר המוארת שנפרס מקצה לקצה, גרם לי לפלוט צעקת אושר לתוך הקסדה. התמקמנו במלון פלאנט הוליווד על הסטריפ, וסיימנו יום ארוך ומתיש עם חיוך על השפתיים. בסך הכל רכבנו היום 660 ק"מ בתנאים לא אופטימליים, בחום, ברוחות צד ובחשיכה. בלאס וגאס נשהה שני לילות של חופשה מהחופשה.
היום השביעי – נוואדה, לאס וגאס
היום יום מנוחה וקניות. העברנו את היום בסוכנות הארלי-דיווידסון, סדנת בניית האופנועים קאוונטי קאסטומס שמייצרים ומקסטמים אופנועים ומכוניות, רכשנו אביזרים בסייקל גיר, ובעיקר נחנו לקראת המסע שממשיך מחר.
לאס וגאס מדהימה. מופרעת, חמה, מבעבעת – הכל ביחד. בחורות בלבוש מינימלי מסתובבות ברחובות, בתי קזינו עם שחקנים שלא ברור להם אם יום או לילה בחוץ, ערב רב של תיירים מכל העולם, ועל הכל מרחף ענן ריחני של מריחואנה. העיר הזאת דלוקה תמידית. סיימנו את היום במסעדת המבורגרים של השף גורדון ראמזי. היה שווה את הקלוריות.
היום השמיני
בוקר טוב ואגס. באופן אישי שמחתי לעזוב אותה. משהו בהמולה הבלתי נגמרת בעיר פשוט מתיש ומעייף גם אם לא עושים כלום. אחרי יומיים בוגאס שלא נגענו באופנועים, שמחנו לחזור אליהם.
יצאנו לרכיבה אחרי קפה ומאפה בסטארבקס מתחת למלון. מזג האוויר היה מצוין ולא רמז למה שהולך להיות בהמשך. חצינו לקליפורניה ורכבנו לשמורת הטבע Death Vally. מי שמבקש לרכוב במקום שנקרא 'עמק המוות' שייקח בחשבון שיהיה חום מהגיהינום: 42 מעלות מלמעלה והארלי רותח מלמטה – מתכון לבישול ארוך של האשכים. עמק המוות הוא המקום הנמוך ביותר באמריקות – 86 מטרים מתחת לפני הים. נוף יפה דומה לערבה, אך הרבה יותר פראי והרבה יותר גדול, כיאה לשמורה באמריקה. הבדלי הטמפרטורות היו של לפחות 10 מעלות בין החלקים הנמוכים לגבוהים.
בעיירה אולנצ'ה עשינו הפסקת קפה דלוח ופושר. המשכנו בדרך דרומה לעיירה רידג'קרסט. הדרך מיוחדת – מצד ימין הרים ירוקים ומצד שמאל הרים יבשים שמהווים את הגבול של עמק המוות. ברידג'קרסט מעבירים את הלילה. עיירה אמריקאית מנומנמת. נהדר אחרי וגאס.
היום התשיעי – קליפורניה
היום התחיל ברידג'קרסט בארוחת בוקר צהובה, כרגיל. היום בתפריט תפירה של 320 ק"מ מנהלתיים ללא אתרים מיוחדים. בכוונתנו היה להגיע לסקויה פארק, ולאחר מכן ללון בויסיליה.
היום משמעת הרכיבה התרופפה מעט, והעונש לא אחר להגיע: אף על פי שאנו רוכבים עם מוביל, מאסף מספרי ברזל במיקום קבוע עם קשר עין רצוף ונהלים ברורים – נוצר נתק בקבוצה.
לאחר כ-40 דקות הקבוצה אוחדה, הנהלים חודדו, הלקח נלמד והמשכנו בדרכנו.
לכל חברי הקבוצה נמאס מהאוכל הטיפוסי האמריקאי. כמה שמחנו שבדרכנו נקרתה מסעדה שכתוב עליה 'שניצל האוס'. מה רבה הייתה אכזבתנו שלא היה בנמצא אפילו שארית שניצל, ונפלנו שוב על המבורגר ונקניקיות בקטשופ וצ'יפס. עקב המרחק הרב שאנו רוכבים, מדי יום ארוחת הצהריים זוכה לזמן מוקצב יחסית קצר ואין לנו פנאי להשקיע בחיפוש.
בבקרספילד נכנסנו לסוכנות הארלי מרשימה. לא עצומה כמו בוגאס, אבל עדיין פי חמישה מגודל הסוכנות בחולון. בסוכנות מכבדים בקפה, שוקולד ומים.
המשכנו בדרכנו לכיוון העיירה ויסיליה למרגלות שמורת הסקויה. היום קיבלנו אפטר, ובהחלטה משותפת החלטנו לסיים את היום יחסית מוקדם אחר הצהריים ולעלות לשמורת סקויה מחר בבוקר. טבלנו בבריכת המלון שמימיה ירוקים, ואת הערב סיימנו במסעדה סינית שהגישה לנו קומבינציה של ארוחה מלאה, מרק, מנה ראשונה ועיקרית, וכל זה ב-10 דולר.
לאחר שמילאנו את בטננו הוחלט בלב כבד שנוותר על שמורת הסקויה שתוכננה להיום עקב תחזית קרה במיוחד בשמורה עם סיכוי קל לגשם, שבשילוב עם טמפרטורות נמוכות מאוד סביב ה-0 מעלות עלול להפוך לקרח. וכידוע, קרח ודו-גלגלי לא מסתדרים טוב ביחד.
הפלגנו לכיוון כללי מערב לכיוון כביש 1 הנושק לאוקיינוס השקט. בדרך חלפנו בין שדות חיטה ותפוחי אדמה בישורת כמו שיש רק באמריקה. בהמשך הנוף השתנה לירוק משובץ בגפנים מכל כיוון וקור מקפיא עצמות.
עצרנו להוסיף שכבות לבוש. דוד (סנדלים) זוהה כשהוא לובש חליפת גשם שני חלקים ולרגליו נעלים סגורות – כל זאת בלי גשם. מחזה שאפשר לצפות בו פעם במיליון שנה ויירשם בדפי ההיסטוריה של המועדון.
עצרנו לטעימות יין לחימום הבטן, והמשכנו מערבה עד לחיבור עם כביש 1 והאוקיינוס השקט.
ביקרנו בהרסט קאסל והתרשמנו מעושרו של איל התקשורת והסרטים וויליאם רנדולף הרסט, שבנה לעצמו טירת מלכים.
סיימנו את היום במוטל על כביש 1 באזור הרסט סאן סימון, ולשם שינוי התפנקנו בארוחת ערב שכללה בשר אמיתי שלא הונדס ועובד.
עקב השינוי הבלתי צפוי רכבנו היום 220 ק"מ בלבד. מחר ממשיכים לנוע דרומה על כביש 1.
היום האחד-עשר – קליפורניה
התעוררנו לחופו של האוקיינוס השקט בסאן סימון, והצפנו מעט על כביש 1 לצפות במגדלור ובפילי הים. בעונה זו של השנה מגיעות הנקבות עם הצאצאים ללא הזכרים. הצאצאים נולדים במשקל של 35 ק"ג, ועולים 100 ק"ג בחודש הראשון. לאחר הסבר קצר במקום המשכנו דרומה על 1 ועצרנו במפרץ מורו להאכיל את השחפים. ארוחת צהריים אכלנו בסאן לואיס אוביספו. ביקרנו בסמטת המסטיקים, סמטה שמלאה במאות אלפי מסטיקים לעוסים מודבקים על קירות סמטה – ממש דיסקסטינג.
דרך כביש 1 וכביש 101 הגענו לעיירה סולבאנג, כ-200 ק"מ צפונית ללוס אנג'לס. זוהי עיירה מיוחדת בנוף האמריקאי – עיירת מהגרים שהגיעו מדנמרק ב-1909 וביקשו להקים לעצמם קהילה בקליפורניה. פירוש השם סולבאנג – שדה שטוף שמש. זוהי עיירה יפהפייה, סוג של קפיצה לאירופה של פעם. בסולבאנג נעביר את הלילה האחרון בחברת סוסי הברזל שלנו.
היום השנים-עשר והאחרון – קליפורניה
הקצנו כמעט יקיצה טבעית בסולבנג, ולאחר ארוחת בוקר בקונדיטוריה מקומית בסמוך למלון התנענו את סוסי הברזל לפס האחרון. המשכנו לנוע על כביש 101 עד לסנטה ברברה, והצטלמנו על הפיר המפורסם. אווירת סיום טירונות באוויר. המשכנו תנועה דרומה על כביש 1, חלפנו על פני בתי 'המסכנות' של מליבו וחצינו את טונה קניון פארק – אזור שנשרף לפני מספר חודשים, אבל האביב מעיר אותו לחיים והגבעות מוריקות משובצות בפרחי בר סגולים.
זהו, הגענו לנקודת ההחזרה של האופנועים בלוס אנג'לס.
איך מסכמים מסע של כמעט שבועיים?
קצת מספרים: 8 רוכבים, כ-3,500 ק"מ, ביחד רכבנו כ-28,000 ק"מ ללא תקלות וללא אירועים מיוחדים. רכבנו בנופים משתנים, בקור עז ובחום לוהט, בימים עמוסים יותר וגם פחות, עייפים יותר או פחות, וסיימנו כל יום עם חיוך מרוח וציפייה ליום המחר.
אנחנו מכירים שנים רבות אחד את השני, את הצדדים הטובים והטובים פחות, למדנו להכיר טוב יותר ולהוקיר אחד את השני. זכינו, וזו לא קלישאה.
14 ימים בלי מרווחי נשימה אחד מהשני, במסע שהוא לא תמיד רק כיף וטומן בחובו גם מאמץ לא קטן, יכול בקלות להיגרר לכעס ועצבים. כולנו ידענו איך לגרום למסע הזה להצליח וכולנו תרמנו לאווירה הטובה.
תודה מיוחדת מגיעה לאדם מיוחד מאוד, משלב הרעיון שבתחילה נשמע לנו מופרך, דרך שלב ההזמנות, התכנון והציפייה, ולבסוף גם ההובלה של הטיול. אורן, בשם כולנו – תודה רבה.
ומילה קטנה על המכונה המדהימה – במקרה שלנו הארלי-דיווידסון. היפנים מאמינים שלחפצים יש נשמה, בדומה לאנשים. אופנוע הוא בהחלט הוכחה לכך. ביד מאומנת בנוף מתאים ועם החבורה הנכונה, המכונה הזו הזיזה את הנשמה ולא רק את הגוף. היו לנו תחושות התעלות שזר לא יבין אותם. הספיק לנו להביט אחד בשני ולהבין כמה ברי מזל אנחנו שאנחנו מי שאנחנו.
עוד תודה מגיעה לבנות הזוג שלנו. אני טוען ש-90 אחוז מאושרו של אדם טמון בבן / בת הזוג. תודה על הפרגון שאינו מובן מאליו ועל הליווי הצמוד שלכן, המילים החמות והעידוד.
ישראלים רבים יוצאים לחופשות בחו"ל הכוללות רכיבה על אופנוע שכור. בין אם זה טיול בפסים האירופאים על-גבי אופנועי תיור גדולים, רכיבה בתאילנד על אופנועי שטח קטנים או קטנועים, ועד לחצות את ההימלאיה בהודו על-גבי רויאל אנפילד.
אחד הנושאים הפחות זוהרים בטיול רכיבה בחו"ל הוא נושא הביטוח. ברכיבה בחו"ל מומלץ מאוד לכסות את עצמכם בביטוח שיכסה תאונות ופגיעות, בהתאם לפרופיל של המבוטח, למדינה בה מושכר הכלי ולעוד שורה של היבטים. כך או אחרת, מדובר על תוספת של בין עשרות יורו בודדים ליום ובמקרים מסוימים אף יותר. למעשה, סוגיית הביטוח היא האלמנט המהותי ביותר בתכנון טיול בו אתם מתכוונים לשכור דו"ג בחו"ל. מה עליכם לדעת בנושא? שאלנו את רפי ממן – ראש תחום ביטוחי חיים ונסיעות לחו"ל בצבר סוכנות לביטוח – מספר שאלות בנושא.
ישנן מדינות כגון תאילנד בהן בסוכנויות רבות הצגת רישיון נהיגה מהווה המלצה בלבד. מה ההשלכות של תאונה בנסיבות בהן התברר כי לשוכר לא היה רישיון נהיגה מתאים?
גם אם בוטחתם מבעוד מועד בפוליסת נסיעות לחו"ל מטעם חברת ביטוח ישראלית והן באמצעות רכישת כיסוי בסוכנות מחברת ביטוח מקומית – הדבר הראשון שייבדק הוא האם יש לכם רישיון נהיגה בתוקף. היה ויימצא כי אין – מכלול ההוצאות שכרוכות באשפוז רפואי וכו' – ימומנו על ידכם. אל תקלו ראש. הוצאות אשפוז, גם בגין שבר קטן ביד, מגיעות בקלות לאלפי דולרים. כמו כן, בניגוד לפוליסה לכיסוי נזקי גוף בישראל (ביטוח חובה) שמעניקה כיסוי ביטוחי באופן אוטומטי למורכב, בפוליסת נסיעות לחו"ל כל אחד מהרוכבים נדרש לביטוח באופן אישי.
רכשתי פוליסת נסיעות לחו"ל, אז לשם מה עליי לרכוש גם ביטוח באמצעות הסוכנות ממנה שכרתי את הכלי?
פוליסת נסיעות לחו"ל נותנת מענה ביטוחי למקרה של תאונת דרכים שהובילה לפציעתכם ובעקבותיה נדרשתם לשלם בגין פרוצדורות רפואיות. בנוסף, לא אחת התאונה מובילה לפגיעה פיננסית ובכך למעשה נפרשת עליכם רשת ביטחון שמשפרת את ההתמודדות עם הפגיעה. לצד זאת, הפוליסה מחריגה מכלל כיסוי נזק שיגרם הן לכלי אותו שכרתם והן לצד ג' שניזוק בעקבות התאונה. זה יכול להיות רכוש שנפגע, או חמור מכך – הולך רגל שיגיש כנגדכם תביעת פיצויים שיכולה להגיע לסכומים של מאות אלפי יורו ואף יותר. לצורך כך עליכם לרכוש במקביל גם פוליסה בסוכנות האופנועים.
כלומר, פוליסת נסיעות לחו"ל נותנת לי כיסוי ביטוחי באופן אוטומטי למקרה של נזק גוף שנגרם לי במהלך רכיבה?
אין צורך לרכוש כיסוי ביטוחי מיוחד לצורך רכיבה על אופנוע, ובלבד כי מדובר על אופנוע כביש. הסיבה לכך היא כי הפוליסה מחריגה נזק שנגרם במהלך רכיבה בדרכים לא סלולות. במצב כזה – עליכם לרכוש הרחבה בפוליסה לספורט אתגרי.
הסבירו לי כי אני צריך לרכוש סעיף בשם "המשך טיפול בארץ". האם זה מהותי במקרה של השכרת אופנוע בחו"ל?
מהמהותיים ביותר. הסיכון להיפגע קיים תמיד, אולם כאשר מדובר על רכיבת דו-גלגלי, הסיכוי להיכנס אל הסטטיסטיקה גבוה במיוחד. הבעיה היא כי פוליסות נסיעות לחו"ל אינן מעניקות באופן אוטומטי כיסוי להמשך טיפול בארץ. אמנם כל מבוטח בישראל זכאי לטיפול רפואי בקופת חולים, אך לרוב רק במסגרת חוק בריאות ממלכתי שחל על המטופלים בארץ גם אם נפגעו בחו"ל. הרחבת הפוליסה תעניק לכם כיסויים רחבים בהרבה.
ומה לגבי הרחבה לתאונות אישיות? מדוע זה נחוץ (מלבד להעשיר את קופת חברת הביטוח)?
ישנן פוליסות שבמקרה של מוות או אובדן איברים שנגרם בעקבות אירוע תאונתי, הן אינן מעניקות כיסוי מעבר לזה שניתן עבור ההוצאות הרפואיות. היות והסבירות לפגיעה חמורה באיברי הגוף גבוהה, מוטב להרחיב את הפוליסה.
אילו כיסויים כולל ביטוח האופנוע השכור?
ישנם כמובן הבדלים בין החברות השונות וכמובן בין היעדים אליהם טסים. אך ככלל, ניתן לומר כי התוכניות הסטנדרטיות כוללות ביטוח גניבה, ביטוח נזק לכלי עד לגובה ההשתתפות העצמית, וביטוח צד ג' (גרימת נזק גוף ולרכוש של מישהו אחר). תשומת הלב כי ישנן חברות השכרה שמחריגות כיסוי ביטוחי במקרה של מעבר ממדינה למדינה. חשוב מאוד לוודא האם הפוליסה מתירה לחצות עם האופנוע את הגבול למדינה אחרת. במקרים רבים תידרשו לשלם על כך תוספת תשלום.
בפוליסה נקבו בסכום השתתפות עצמית של 1,000 יורו. האם זה סביר?
גובה ההשתתפות העצמית יכול להגיע גם לסכום של 2,000 דולר או יורו ואף יותר, אולם שימו לב כי רבות מהחברות יגבו את הסכום גם אם התאונה נגרמה בשל רשלנות של גורם אחר. ישנן חברות שמאפשרות רכישת סעיף ביטול השתתפות עצמית על פיו היה ונגרם נזק שגובהו עובר סף מסוים שנקבע מראש – לא תדרשו לשלם כלל. כך או אחרת, עליכם להכין מבעוד מועד תקרת אשראי שלוקחת בחשבון סכום של שנע בין 1,000 ל-3,000 יורו / דולר כפיקדון עד להשבת הכלי במצבו כפי שנמסר לכם בעת ההשכרה.
ומה בנוגע לשירותי גרירה?
כמובן שעליכם לוודא שהפוליסה כוללת שירותי גרירה, היות ורבות מציעות כיסוי זה בתוספת תשלום. לא כיף לגלות באמצע האלפים כי גרירת האופנוע כרוכה בתשלום שעלול להגיע גם למאות יורו. בנוסף, אל תעזבו את סוכנות ההשכרה מבלי שבדקתם את הכלי מלפניו, מצדדיו, לרבות סימון של כל השריטות, קטנות ככל שיהיו תוך ציון הדבר במסגרת טופסי ההשכרה. מוטב גם לצלם באופן עצמאי את הכלי למקרה של חילוקי דעות עם החברה. כמו כן, עם השבת הכלי בתום תקופת ההשכרה יש להקפיד כי המשכיר מאשר בכתב כי האופנוע חזר במצב תקין וללא כל פגיעה.
לכל דת יש את המקומות הקדושים לה, כאלו שכל מאמין ממוצע ומעלה חייב להגיע אליהם או לפחות אל המרכזיים והחשובים שבהם – אם לא בשל חובה כתובה או מפורשת אז לפחות מתוך חובה מצפונית-אישית שבלעדיה יחוש כאילו לא קיים את ייעודו בעולם הזה.
אופנוענות, בעיני רוכבים רבים והקרובים להם, גם היא סוג של דת, ולה כתות רבות – כל אחת לפי תפישתה ומשנתה. אולם המכנה המשותף לרובן הוא ההכרה בכמה וכמה כבישים ברחבי העולם כמקומות 'קדושים' המהווים מוקדי עלייה לרגל. כאלו למשל הם הכבישים המובילים לפסגות הרי האלפים והדולומיטים הנמצאים בלב אירופה, אותם 'פסים' (מעברים) מפורסמים דוגמת ה'סטלביו', ה'גרוסגלוקנר' ודומיהם, המושכים אליהם בחודשי הקיץ כמויות עצומות של מטיילים ומבקרים, ובהם כמובן גם רוכבי אופנועים רבים, אם לא יותר מכולם.
בעוד שרוכבים רבים שיוצאים למסע אל עבר כיבוש פסגות ההרים הללו מתארגנים ומתכננים כל פרט ושעל בקפידה רבה, לעתים חודשים רבים מראש, במקרה הזה ההחלטה לצאת למסע הייתה יחסית קצרה וספונטנית, ובכל אופן הצריכה כמעט אפס תכנון. כי כשמצטרפים לקבוצה מאורגנת עם מסלול מתוכנן שכולל כבר את האופנועים, המלונות ושאר הלוגיסטיקה הנלווית – מה שנשאר לעשות זה רק להזמין טיסה ולהחליט מה לעשות בשעות הפנויות שלפני או אחרי הטיול, בהתאם.
מכה זה כאן!
לאחר שסגרתי את הנסיעה שלי החלטתי שאני עושה לאבא שלי הפתעה ומצרף גם אותו לטיול: רצה הגורל והנסיעה לטיול הגיעה רגע לפני שהוא מחליף קידומת, כאילו לפי הזמנה – תזמון מצוין להגשים לו חלום של שנים. צירפתי לסוד העניינים את המשפחה, שכמובן התלהבה מאוד, ועל הדרך שאלתי את חבר שלו עמוס אם הוא גם בעניין. יאללה, גם עמוס בפנים.
יום שישי בבוקר, נחתנו במינכן ואנחנו בדרך למלון שבפאתי ליבה של העיר – לא בדיוק מרכז אבל גם לא לגמרי בפרברים, מה שכן הוא במיקום מצוין עבורנו לאור העובדה שהאופנועים שאותם נאסוף מסוכנות ב.מ.וו ביום שלאחר מכן נמצאים בהמשך הרחוב. את עדי מהצפון פגשנו בתחנה שבה החלפנו מהרכבת לאוטובוס, ולפי תיק הקסדה שהיה תלוי על כתפו, לא היה קשה לנחש שגם הוא חלק מהקבוצה שלנו.
אחרי צ'ק אין מהיר אנחנו עולים על האוטובוס לכיוון מוזיאון ב.מ.וו שנמצא במרחק כמה תחנות משם, כשבדרך אנחנו גם עוצרים לארוחת צהריים קלה 'טו-גו' כדי להרגיע את הבטן בדרך למוזיאון.
במוזיאון ב.מ.וו
כנראה שהאווירה בגרמניה עושה את שלה, משום שבשעה 8 בערב בדיוק, ללא יוצאים מן הכלל, כולנו התייצבנו בלובי של המלון כדי להיפגש עם יובל ואורן תמיר – מי שהקימו את חברת הטיולים 'איזי ריידר אירופה', והם גם אלו שמתכננים ומובילים בעצמם את הטיולים. למעשה, זוהי למעשה בדיוק הנקודה שבה מתחיל הטיול.
פגישת ההיכרות הייתה קצרה משום שיצאנו קבוצה קטנה מהרגיל הפעם, וגם משום שכבר נפגשנו כולם יחד מוקדם יותר, ומתחילים לדבר על לוחות הזמנים, המנהלות ושאר הדגשים החשובים לטיול שלנו. כל אחד מקבל חוברת מידע מסודרת עם השם שלו, סוג האופנוע שעליו הוא רוכב (עם תמונה מתאימה כמובן), ומפת הטיול שמחולקת למקטעים לפי ימים. כל 3 המשתתפים האחרים בטיול יבלו את 6 הימים הבאים על אוכפו של ב.מ.וו R1200GS, ואילו אני בחרתי ב-R1200RT כדי לשאת אותי ואת שלל הציוד (המיותר כמעט לגמרי) שלי אל עבר הפסגות המושלגות של האלפים. חייב להיות שונה.
יובל ואורן לא מרבים במילים מיותרות, אבל מזכירים לנו שהשם 'איזי ריידר' הוא לא מקרי – "אנחנו פה בשביל לטייל ב'איזי'… לא ממהרים ולא רוכבים על הקצה", הם אומרים. האמת, בטיול כזה, עם נופים כאלו – זו הגישה המומלצת. באנו ליהנות מהחוויה כולה בסופו של דבר.
עוד כמה שאלות אחרות, ובהמלצתם של יובל ואורן סיימנו את הערב במסעדה וייטנאמית מעולה שנמצאת לא הרחק מהמלון. את הדרך חזרה מהמסעדה למלון עשינו עם מצב רוח מרומם, ספק מהאוכל הטוב ספק מההתרגשות לקראת היציאה לדרך שמחכה לנו מחר בבוקר, ועכשיו רק נשאר לנו לקוות שהגשם של סוף אוגוסט – גשם שיותר דומה לזרזיף בלתי פוסק של רסיסי מים מאשר לטיפות של ממש – יתפוגג לו במהלך הלילה.
מה נסגר עם הגשם הזה? הוא לא היה בתכנית!
מזג האוויר ביום שבת אינו מאיר לנו פנים, תרתי משמע, והגשם מאתמול לא ממש מראה סימנים של היחלשות אלא דווקא להיפך. הגענו לסוכנות האופנועים המרשימה של ב.מ.וו, כשהטפסים שלנו כבר מחכים לנו על הדלפק, מסודרים כמו חיילים. גרמניה.
את האופנועים אנחנו פוגשים בחצר הסוכנות כשהם מוכנים לנסיעה, מצוידים ב-3 ארגזים (2 צד, אחד אחורי) ומיכל דלק מלא. ה-GS-ים נראים חדשים כולם, מי עם יותר ומי עם פחות קילומטרים על השעון, ואילו ה-RT שלי עם 211 ק"מ בלבד, מחכה בפינה שמישהו יוציא אותו לסיבוב בהרים כדי שיוכל לחזור למרכז השירות לשם ביצוע טיפול הרצה מפנק. כל אחד מאיתנו ניגש לאופנוע עם אחד מאנשי הסוכנות, עוברים על האופנוע מלמעלה למטה כדי לתעד בטופס את מצבו וכל בעיה שעשויה להתגלות. ואכן באחד האופנועים מתגלה שבר קטנטן במסגרת של אחת ממזוודות הצד – ותוך 2 דקות מגיעה מזוודה חדשה שמורכבת במקום הקודמת. גרמניה, כבר אמרנו.
אחרי הרישום והטפסים עובר כל רוכב תדרוך מלא על האופנוע שעליו הוא עתיד לעשות את 6 הימים הקרובים, כולל כיוונונים לבקשת הרוכב כמו גובה מושב או כל בקשה אחרת, קטנה כגדולה.
יוצאים לדרך!
היעד הראשון שלנו – טירת 'נוישווינשטיין' (אל תנסו, חבל על השיניים), שנחשבת לטירה שהיוותה השראה לכל אותן טירות מצוירות בסרטים של דיסני. טירה מהאגדות, אמיתי. לאחרי שכולנו מסיימים להעביר את הציוד מהמזוודה של המטוס למזוודות של האופנוע אנחנו יוצאים לדרך, כשיובל מוביל מלפנים עם ה-GPS ואורן מאסף, שומר שלא נתפזר יתר על המידה. אנחנו חוצים תחילה את העיר מינכן לכיוון דרום-מערב ואז החוצה ממנה דרך שדות כפריים צבועים בירוק. קריר מעט ועדיין גשום, אבל אנחנו לבושים בהתאם ויש חימום בידיות, כך שהכל בסדר. בנתיים הצלחתי להיזכר איך מכוונים את תחנות הרדיו באופנוע, מצאתי לי משהו טוב לשמוע והגברתי תוך שאני מתנועע ומרקד לי על מושב האופנוע.
רגע לפני שאנחנו מחליפים קידומת מגרמניה לאוסטריה, הגענו ליעד שלנו. אנחנו מחנים את האופנועים בצורה מסודרת בחניה שלמרגלות ההר שעליו נמצאת הטירה, והולכים לשתות קפה באחת מהמסעדות הסמוכות. הסיור בטירה עצמה קצר יחסית, כחצי שעה בערך, אך מעניין ומרשים, וגם מאפשר לנו להיחלץ חלקית מציוד הרכיבה לשעתיים ומשהו, שכן כל הסיפור של העלייה והירידה לוקח קצת זמן, אפילו עם ההסעות.
השעון מראה שכבר אחר הצהריים ואנחנו מזדרזים לעלות על הכלים ולהמשיך בדרכנו, כשהגשם סוף סוף מתחיל לדעוך, אך עדיין אפור מסביב והכבישים רטובים כהוגן. כעבור כמה קילומטרים אנחנו מתקרבים לצלעות ההרים והמעברים שביניהם והדרך מתחילה להיות מעניינת, גם בקצב רגוע ונינוח. השילוב של האפור מסביב, לעתים מלווה בערפילים של ענן שירד לו לביקור, יחד עם גווני הירוק על צלעות ההרים – מהפנט קלות, אבל אנחנו משתדלים להישאר מרוכזים בדרך ובכביש, ורק מדי פעם מגניבים מבטים אל עבר הנוף המיוחד.
כל הדרך מלאה בנופים כאלה!
כדי להגיע אל עבר תחנת היעד שלנו ללילה הקרוב, עיירת הסקי האוסטרית 'סן אנטון', יש צורך בטיפוס לגובה על אותם הרים עצומים, ושם למעלה כבר מתחיל להיות קר ממש, כשלפרקים הענן פשוט מכסה את כל הדרך ואנחנו מורידים את המהירות למינימום בשל תנאי הראות הנמוכים. מדי פעם מתגלה לעינינו מראה הדרך התלולה אל עבר התהום שנמצאת רק מטרים ספורים מהכביש. הערב יורד לו ואנחנו עושים את הקילומטרים האחרונים אל עבר המלון, עוברים בדרך מספר אתרי סקי יוקרתיים נוספים שנראים כאילו נלקחו מהפקה של סרט קולנוע, ספק אמיתיים ספק מצוירים.
אנחנו מתעוררים ליום השני של הרכיבה כשבחוץ אמנם מעונן, אבל אין סימן לגשם, וזה כבר דבר משמח. כעת לאור יום ניתן לראות קצת יותר מהנוף שסובב את עיירת הסקי המנומנמת משהו בתקופה זו, ולמרות שאת השלג מחליפים דשא ירוק ועננים, עדיין המחזה גורם לנו לבהות בו דקה ארוכה לפני שנרד לאכול את ארוחת הבוקר.
מאוסטריה אנחנו עושים פעמינו אל עבר המדינה הבאה – ליכטנשטיין, כשבדרך אני מבחין שמאחורינו ניתן לראות פיסות כחולות של שמיים, ומתלהב כאילו שלא ראיתי שמיים בחיי. למען האמת, בעונה שבה במדינת תל-אביב חוף הים הוא המקום העמוס ביותר, אחרי יומיים וחצי שבהם לא רואים שמיים כחולים פתאום דברים מסוימים הופכים להיות פחות מובנים מאליהם. בהגעה לואדוז, עיר הבירה של ליכטנשטיין, השמש כבר נראית בבירור ואף מורגשת, ובעצירה לסיור במדרחוב מקומי אנחנו גם מנצלים את ההזדמנות כדי להסיר שכבה או שתיים של ביגוד מיותר.
נהנים מהנוף
היום אנחנו אמורים להגיע ל'פס' הרציני הראשון שלנו בטיול – קלאוזן פס. לשם כך עלינו לחצות פעם נוספת את הגבול, הפעם מליכטנשטיין לשווייץ, ובתוך פחות מ-4 שעות אנחנו כבר במדינה השלישית שלנו להיום. אבל רגע לפני שמזדרזים להגיע לפס, נזכרים שמהבוקר לא שתינו קפה, ולכן מיד עם חציית הגשר שבין 2 המדינות אנחנו יורדים עם האופנועים אל עבר גדות הנהר שזורם תחת הגשר, ויובל מתניע את הגזייה בזמן שאנחנו שולפים מהתיקים משהו טעים – חובה עם הקפה.
הדרך אל מעבר קלאוזן מובילה אותנו לרכוב בסמוך מאוד לאגם מקומי העונה לשם 'ואלנזי', וככל שאנחנו מתחילים לטפס יותר ויותר במעלה הדרך, נפרש אל מולנו מראהו של האגם שמימיו בוהקים בגוונים של תכלת-טורקיז, כמעט כמו בציור, מה שחייב אותנו לעצור בצד הדרך כדי להתפעל מהנוף – בפעם המי יודע כמה בטיול – ובכל פעם המחזה מלהיב מחדש לא פחות מהפעם הקודמת. בזמן שאנחנו שואפים אוויר פסגות שווייצרי, לפרקים בזמן שלא עוברים לידנו רכבים, אנחנו שומעים את שאון מפל המים מעברו השני של האגם, מרחק קילומטר (!) משם. מדהים. מי שהפרו מדי פעם את השקט היו קבוצות של רכבי אספנות קלאסיים במצב תצוגה שחלפו על פנינו מספר פעמים, ובהם ישובים אנשים מחייכים שבעצמם היו לבושים ונראו כאילו שהגיעו יחד עם המכוניות במכונת זמן היישר משנות החמישים והשישים. אחח… אירופה…
הפס עצמו מתחיל בפיתולים בין ההרים, אך מיד אחרי החלק הזה נפתח לפנינו עמק עצום ורחב ידיים בין ההרים, שהכביש חוצה אותו לאורכו. הגוון השולט הוא שוב ירוק, אך הפעם אנחנו שמים לב שכר העשב מכוסה במאות – אם לא אלפי – פרות שרועות להן באחו הפתוח. המהירות שוב יורדת, והפעם לא רק כדי להתפעל מהנוף, אלא גם כדי לתת זכות קדימה לפרות שעומדות באמצע הדרך, או בשביל להתחמק בזמן ממזכרות שהפרות השאירו לנו באמצע הדרך – זה יכול להיות מאוד לא נעים אם מנסים לעבור על 'מזכרת' טרייה שכזו…
זהירות מהמזכרות על הדרך!
עוד כמה קילומטרים קדימה, ממש על הכביש, נמצא לו פונדק דרכים מקומי קטן בשם הלא מפתיע – קלאוזה ראנץ'. המקום, כמו רבים אחרים שניתקל בהם בהמשך הטיול, מושך אליו אופנוענים העוברים בפס, אם כי כאן מדובר על בר אופנועים קלאסי, עם חלקי אופנועים שונים בכל מקום, פסל של אופנוע עומד במרכז החניה ליד הכביש, כשבתוך ומעל הבר מודבקים עשרות רבות של סמלים שונים הקשורים לאופנועים בדרך כשלהי. אני ניגש אל בעל המקום – האנס (Hans), חובב אופנועים בעצמו – מציג את עצמי ומבקש לשים שם מדבקה של 'פול גז'. האנס בחור חביב וידידותי, אומר לי באנגלית 'בשמחה, שים איפה שבא לך' ואף מביא את המצלמה שלו כדי לצלם אותי עם המדבקה. אחרי שהוא מצלם הוא שואל אותי אם אני יכול לשלוח לו עותק של המגזין מישראל. אני עונה לו בחיוך שהיום כמעט הכל זה באינטרנט, ושאנחנו לא ממש מדפיסים מגזינים כמו פעם, אבל אני מזמין אותו להצטלם איתי למזכרת ומבטיח לשלוח לו קישור לכתבה כשזו תתפרסם.
אנחנו נפרדים לשלום מהאנס שיוצא אחרינו ומצלם אותנו מתרחקים בזמן שהוא מנופף לנו לשלום, וממשיכים דרך הפס אל עבר העיירה השווייצרית אנדרמאט, שם נעשה את הלילה.
זהו היום השלישי של הטיול ואנחנו עומדים לעבור בכמה מעברים מעניינים, תוך שאנחנו 'מזגזגים' הלוך ושוב בין שווייץ לאיטליה, וחוזר חלילה. נראה לי שבפסגות יהיה קר היום, ואני מחליט להתלבש מעט חם יותר ולשים את מכנסי החלפ"ס מעל למכנסי הרכיבה. לשמחתי היום מתחיל נעים ולא קר במיוחד, אך לצערי השמש יוצאת והטמפרטורות עולות ככל שהיום מתקדם – הרבה לפני שאנחנו מגיעים לאזורים הגבוהים, שגם בהם אני כבר מגלה שלא קר כמו ביומיים הקודמים כשעלינו בגובה.
האנס, אנוכי, ומדבקת פול גז
אנחנו עוצרים לקפה צהריים בנוהל בפינת חמד ירוקה הנמצאת מאחורי חצר של בית כפרי עם סוסים המסתכלים עלינו בקנאה, רוצים לבוא לשבת איתנו על שפת הנחל המפכפך שזורם ליד העץ שתחתיו אנחנו יושבים לנוח, ואני מנצל את ההזדמנות כדי לעבור ללבוש קייצי יותר.
לא עוברת שעה, ואנחנו נמצאים במעבר סן-ברנרדינו, אך השמש החמימה שמעל ראשנו מתחילה להיעלם ככל שאנחנו מטפסים במעלה ההרים, שם מקדם אותנו בברכה גשם זלעפות מכמה עננים כועסים במיוחד שעברו בסביבה. אנחנו מחליטים להיכנס מתחת למבנה בצד הדרך עד יחלוף זעם, ושוב חוזרים לציוד גשם, שיהיה.
את העצירה הבאה אנחנו עושים בבית קפה חביב בשפלוגן, ואני מנסה למצוא פתרון יותר יציב לגו-פרו שהתקנתי על מיכל הדלק ללא הצלחה לייצב את המגדל המתנדנד שנדרש כדי לנסות ולצלם מבעד למסיכת החזית המאסיבית של ה-RT. אחרי חצי שעה שבה פתחתי מוסך קטן על חבית סמוכה, עליה פרסתי את כל חלקי החילוף שיש לי לטובת העניין, החלטתי להפוך את הבעיה לפתרון – לנצל את גודל המסיכה כדי להתקין את המצלמה מהצד השני שלה. חיזקתי היטב, קשרתי מיתר אבטחה למראה, וליתר ביטחון גם התפללתי לאלוהי הגו-פרו שלא תיפול לי בדרך. נראה לי שזה יספיק.
ממשיכים בפסים
המעבר הבא שלנו, שפלוגן שמו, כשמה של העיירה שבה עצרנו והוא מתחיל בסמוך אליה. למעשה, בשלב הזה למעט מעברים מסוימים שהם באמת יוצאי דופן, כבר הפסקתי לדבר בשמות של המעברים. מאחר וכל האזור שבו אנחנו מטיילים הוא על, מתחת או בסמוך להר או הרים, הרי שכמעט כל הכבישים שאנחנו רוכבים בהם מעוקלים ומפותלים, ולמעט מקרים בודדים, הרוב הכמעט מוחלט סלולים ומתוכננים להפליא. יוצא אפוא שכדי להגיע ממקטע אחד לשני אנחנו רוכבים לא מעט דרך כפרים ועיירות שבהם המהירות המותרת היא בין 30 ל-50 קמ"ש, ומאחר ולא בא לנו לחזור הביתה עם תמונות שלא אנחנו מצלמים, כלומר דו"חות מהירות, אנחנו ילדים טובים ורוכבים על-פי השלטים שבדרך. כן, זה גורם לי מדי פעם לתופף על המיכל בחוסר סבלנות, במיוחד כשיש רצף בלתי נגמר של כמה ישובים אחד אחרי השני. אבל הפיצוי בדרך לא מאחר להגיע – בצורה של פיתולים + אספלט משובח + נוף עוצר נשימה + כמויות היסטריות של אופנועים שרוכבים מולנו ומנופפים לשלום. עסקת חבילה משתלמת, חד משמעית.
לקראת סוף היום השלישי אנחנו מתקרבים ליעד הבא שלנו – ליוויניו שבאיטליה, אך נתקלים שוב ושוב בנופים שממש 'מאלצים' אותנו לעצור לצלם ולהצטלם. עוד תמונה ועוד תמונה, ופורצה לאיטליה.
בוקר היום הרביעי לטיול, אנחנו מתארגנים לצאת מעט מוקדם יותר כדי להספיק את כל מה שבתכנית המקורית, ונראה שמזג האוויר מבשר טובות: אם היום הראשון היה בעיקר גשום והיום השני היה בעיקר בהיר ויבש, הרי שהיום השלישי היה תיקו והשאיר את מאזן הכוחות ללא הכרעה של ממש, ואילו היום נראה שהולך להיות מזג אוויר לא פחות ממעולה. טפו טפו, חמסה חמסה, שום בצל. רק שיישאר ככה ושנגיע לסטלביו המושלג חמימים ויבשים.
פס הסטלביו – ה'מכה' של האופנוענות האירופאית
מי שהשם 'סטלביו' נשמע לו מוכר, זה לא בכדי – מדובר על אחד הפסים המפורסמים ביותר בעולם, ולכן שמו מוזכר פה בגאון. יש שיגידו שזהו ה'מכה' של האופנועים, מקום העלייה לרגל (או לגלגל?) האולטימטיבי. כבר כשמתקרבים לאזור מגלים תכונה רבה של כלי רכב, רובם דו-גלגליים, אך לא רק אופנועים כי אם גם רוכבי אופניים רבים שעבורם מדובר באתגר רב חשיבות – לטפס כ-1,800 מטרים לרום של כמעט 2,800 מטרים מעל גובה פני הים, מה שמתורגם ל-24 קילומטרים בשיפוע ממוצע של 7.4 מעלות. זה מטורף בכל קנה מידה.
למה אני מתעכב על כל הפרטים והמספרים האלו? ובכן, כי לפני שאני מתחיל לספר שוב על הנוף והאווירה, שהם מדהימים בפני עצמם – אני חייב לספר על אותה גברת צעירה ברוחה, לדעתי היא כבר עברה את גיל 65 ואולי גם את גיל 70, שרגע לפני שאנחנו המשכנו בדרכנו אל עבר צידו השני של ההר, הגיעה על האופניים כשהיא מתנשפת קלות – בערך כמו שרוב האנשים מתנשפים אחרי שהם עולים 3 קומות ברגל, וביקשה בחיוך מנומס אם אוכל לצלם אותה ליד השלט של רוכבי האופניים שמכריז שהיא הגיעה לפסגה. לא רק שצילמתי (לצערי רק עם הטלפון שלה), גם כמעט השתחוותי.
בחזרה לסיפורנו. ההגעה לפסגת הסטלביו היא בהחלט חוויה מיוחדת, במיוחד ביום שטוף שמש שבו השלג על הפסגות הגבוהות של האלפים מנצנץ מכל עבר, כשהמוני אופנועים ואופנוענים מנסים למצוא פינה לעמוד בה מבלי לחסום את הדרך לאחרים, ויוצרים יחד הפנינג ספונטני – כמו פסטיבל רחוב קטן וססגוני.
כמה מדבקות פול גז אתם רואים בתמונה? בפסגת הסטלביו
בראש הסטלביו ישנו שלט גדול ומפורסם שעליו מודבקות אינספור מדבקות של מועדוני רכבים, אופנועים, אופניים ובקיצור – של מי לא. מרוב מדבקות בקושי רואים את מה שכתוב על השלט, הרוב כבר מזמן כיסו את המדבקות הישנות יותר עם המדבקות שלהם. אנחנו התאמצנו טיפה יותר ובעבודה משותפת הצלחנו להדביק מספר מדבקות (ליתר ביטחון) של 'פול גז' על השלט, כולל בקצה העליון ביותר שלו (!). עכשיו אפשר להמשיך.
היום רק באמצעו ויש לנו לא מעט קילומטרים להספיק, רבים מהם עוברים בכבישים מעניינים ומהנים. אנחנו מתקרבים לעיר לבולזאנו כדי להגיע לשני המקטעים האחרונים שלנו להיום, ומגלים שגם עיר קטנה באיטליה לא חסינה בפני פקקים. אבל פה זה צפון איטליה ולא דרום ארץ המגף, ואנחנו מתנהגים כמו שווייצרים טובים וזורמים עם הפקק לאיטו.
עברנו גם את זה, בשביל להגיע לכביש נהדר שאת שמו אינני זוכר, אבל את הפניות שלו דווקא כן – טיפוס לגובה, סוויפרים ארוכים, סוויפרים קצרים, פניות עיוורות, פניות נפתחות. פשוט תענוג צרוף.
רגע לפני ההגעה למלון אני עוצר כדי לצלם עוד כמה 'גלויות' ו'פוסטרים' כדי שיהיה לי מה למסגר ולתלות בסלון, כלומר בנוסף למאות התמונות האחרות שכבר צילמתי במהלך הטיול.
עוד פוסטר לחדר השינה
אחרי שביום הקודם עשינו לא מעט קילומטרים, את היום החמישי לטיול אנחנו לוקחים באיזי עם הרבה פחות קילוטרים והרבה יותר זמן איכות עם עצירות ארוכות יותר כדי ליהנות מהנוף ומהטבע שסביבנו, כששוב מזג האוויר משחק לטובתנו, על גבול המושלם. את החלק המעניין של היום עשינו דווקא ללא האופנועים, אך כן עם הקסדות על הראש, לפחות חלקנו בכל אופן – במקור היינו אמורים לבקר במאפיה מקומית שיובל ואורן מכירים כבר שנים ומיודדים מאוד עם המשפחה בעלת במקום, אך האיטלקים כמו איטלקים יצאו להפסקת צהריים, ולכן המארגנים הפתיעו אותנו עם תכנית ב' שאותה גילינו רק כשהגענו למקום: מזחלות אקסטרים שטסות במורד ההר. חוויה אדירה. לאחר מכן ניצלנו את היום הקצר כדי להגיע מוקדם למלון שהיה קרוב למקום, לנוח ולאגור כוחות לקראת היום האחרון למסענו.
בוקר היום האחרון, שבסופו נעלה על טיסה חזרה ארצה, נראה כאילו הגיע מהר מדי. פתאום 5 ימי רכיבה רצופים הרגישו שנעלמו כלא היו, אבל עם האוכל בא התיאבון – ואנחנו נעשינו רעבים לעוד.
גולת הכותרת של היום הזה היא מעבר ה'גרוסגלוקנר' – ההר הגבוה ביותר באוסטריה שממוקם במזרח חבל טירול, ועוד שם שחובה להזכיר – מדובר על כביש מדהים בכל קנה מידה שהכניסה אליו היא בתשלום (כביש אגרה) ואיתו אנחנו מקנחים את הטיול. את מנוחת הצהריים אנחנו עושים על שפת אגם מקומי בדרך מאוסטריה חזרה למינכן שבגרמניה, מנסים לעכל שאוטוטו מזדכים על הציוד וחוזרים לאזרחות. מזל שמחר סוף שבוע, כי לא קל לחזור לשגרה אחרי שבוע כזה, שבו אתה חי במין חלום – פרות וכבשים מלחכות עשב מסביבך, בזמן שאתה שותה קפה על גדות הנחל אל מול פסגות מושלגות, רוכב על כבישים מהאגדות, מעיירת סקי אחת לאחרת, ורק התמונות מזכירות לי שזה היה אמיתי. לא חלמתי.
ההיית או חלמתי חלום?
* * * * *
סוף דבר
אנחנו נפרדים לשלום בחיבוקים מיובל ומאורן בסוכנות האופנועים, כאילו היינו חברים עוד מתקופת הצבא ואכלנו מאותו מסטיג (חפשו בגוגל). נראה שהשבוע שהעברנו יחד היה מרגש ומיוחד לא רק עבורנו, אלא גם עבורם. הם לא רק הובילו את הדרך או המליצו על מקום טוב לארוחת ערב – למרות שכמעט תמיד אכלנו כולנו יחד, אלא לאורך הטיול נרקמה לה חברות מיוחדת, של רוכבים, אופנוענים, שמטיילים ביחד ונהנים מהדרך, מתלהבים ממנה, חולקים חוויות ומתגבשים לכדי קבוצת רכיבה של חברים, ולא של חבורת אנשים זרים שבמקרה רוכבים לאורך מעל 1,600 ק"מ באותה הדרך.
ייאמר לזכותם שהניסיון שלהם לאורך השנים וההיכרות שלהם עם כל הלוגיסטיקה הכרוכה בהוצאה לפועל של טיול כזה, ניכרים מאוד ובאים לידי ביטוי בתכנון והארגון המאוד מסודרים שלהם, עד לאחרון הפרטים. יחד עם זאת, הם קשובים לחברי הקבוצה וגמישים מספיק בשביל לעשות שינויים נחוצים במידת הצורך.
החוויה הזו תיכנס אצלי ללא ספק כאחת המשמעותיות להיכל התהילה האופנועני הפרטי שלי, כזו שאזכר בה מדי פעם עם מבט חולמני בעיניים וחיוך של מתבגר מאוהב. רק קול הקברניט והדיילת שמבקשת לוודא שכולנו חגורים מעירים אותי ומזכירים לי – הגיע הזמן לנחות.
וינסנט ברגר הוא עיתונאי אופנועים הולנדי וחבר שאותו אנחנו מכירים שנים רבות. הוא השתתף בהשקה העולמית של הקוואסאקי H2SX החדש שנערכה בפברואר בפורטוגל, וכדי לבחון את אופנוע התיור הגדול והחזק כמו שצריך ברגר חזר איתו הביתה להולנד – מרחק של 2,800 ק"מ, באמצע החורף. את סיפור המסע שלו מספרד להולנד ברגר כתב במיוחד לקוראים הישראליים של פול גז.
* * * * *
בקוואסאקי ייצרו את מה שהם רואים כאופנוע התיור האולטימטיבי – ה-H2SX. בבסיסו זהו H2 עם ארגזים ועוד כמה תוספות, והוא הושק לאחרונה לעיתונות העולמית בפורטוגל.
כדרך שגרה באירועי השקה, אתה רוכב כמה מאות קילומטרים ביום רכיבה בודד. הפעם, בפרץ נדיבות, בקוואסאקי הוסיפו גם פרק מסלול קצר. אמנם לא סשן מלא, אבל הזדמנות לבחון יכולות – כולל בקרת הזינוק – בתנאים אופטימליים. זה אמנם מספק תובנות טובות ליכולות של האופנוע, אבל עדיין לא עונה על השאלה הגדולה: איך האופנוע הזה מתנהג בייעודו המוצהר – אופנוע תיור למסעות ארוכים? אז יצאתי לבדוק.
מכיוון שכבר רכבתי בעבר מספרד להולנד, ידעתי מה מצפה לי. אמצע פברואר ויותר מ-2,500 ק"מ, מה שאומר שאהיה אומלל ויהיה לי קר. התחלת המסע עוד איכשהו בסדר, אבל ככל שאצפין לאירופה כך יהיה רע יותר. בדיוק המתכון המתבקש אם אתה רוצה לדעת מה שווה האופנוע הזה. כמה שיחות טלפון מאוחר יותר, מצויד בבגדי חורף חמים (וחדשים), אני מוכן. לפחות כך אני מקווה.
מוכן לצאת לדרך
לפני היציאה קיבלתי כמה החלטות ועשיתי כמה הכנות: זהו אופנוע סופר-מהיר ולכן אני רוצה לעשות את הנסיעה במינימום זמן. עם זאת, אני לא רוצה לרכוב רק על אוטוסטרדות, אז ביקשתי מחבר ב-The Motorcycle Diaries (אתר תכנון מסלולי אופנועים) שיכין עבורי מסלול מתאים. זה הולך להיות מסע ארוך, אבל יהיה בסדר. אם האופנוע הזה טוב כמו שמספרים – יהיה ממש בסדר.
הגיע הרגע. הקולגות בדרכם לשדה התעופה ונשארנו אני והאופנוע. לקחתי איתי רק מה שנכנס בארגזים. אין תיקים נוספים. מסובב את המפתח, לוחץ על הכפתור ויוצא לדרך – ישר לתוך פקק תנועה בליסבון. מוקדם בבוקר באמצע השבוע זה צפוי, כך שכנראה אצטרך להתאפק קצת לפני שאשחרר את 200 הסוסים של הקוואסאקי. כשאני מגיע לגשר 'ואסקו דה גאמה' (17 ק"מ), אני מתחיל קצת לפתוח. זה כל כך קל שאני שוב מופתע. למרות שחוויתי אותו רק יום קודם – ברכיבה במסגרת ההשקה העולמית – עוד לא התרגלתי ב-100%. הגנת הרוח כמעט מושלמת ומאפשרת לא רק להגיע למהירויות גבוהות, אלא גם להתמיד בהן לאורך זמן.
אחרי חציית הגשר אני עוזב את הדרך המהירה ופונה אל עבר הכבישים המשניים. אני מיד מזהה את האזור. הייתי פה כבר. מכאן ואילך מצפים לי קילומטרים רבים של כבישים ארוכים וזורמים. לכבישי תיור מהירים כאלה האופנוע הזה נועד. השינוי מהתנועה הסואנת שמעבר לנהר ניכר וזה מעולה, כי עכשיו אני יכול לעשות את מה שלשמו באתי: לרכוב מהר ולטייל. גם מעט הכפרים שאני עובר בדרך כמעט ריקים מאדם. מוזר איך נדמה שלעולם אינך רואה אנשים בכפרים. ככל שאני מתרחק מהעיר גם הכפרים הולכים ומתמעטים.
משחררים קלאץ'
האופנוע מדהים. הכוח מטורף והוא ממש נח. אלא שהוא גם זקוק לדלק ואני צריך לעצור מעת לעת. בעצירה הראשונה אני מבין מדוע קוואסאקי סיפקו לאופנוע מסך TFT עם מספר תצוגות מתחלפות. תצוגת ה'ספורט' יפה בהרבה, אבל לתצוגת התיור יש מד טווח נסיעה לו אני זקוק. אני עובר לתצוגת 'תיור' ונשאר איתה עד הבית בהולנד.
אני מסיים לתדלק ונכנס לחנות הנוחות. כאילו נכנסתי לסרט ישן. החנות מלאה בג'אנק שאיש לו נגע בו מזמן. הכול מכוסה אבק פרט לאזור קטן ליד הכניסה שבו שאנשים עוברים מדי פעם. כשהמוכר נותן לי קבלה בכתב יד, הסצנה הופכת למושלמת. אני זולל חטיף ומוכן ליציאה. הכביש משתנה ואני נכנס לאזור מעניין ומפותל בהרבה. ההיגוי מצוין, הפניות ארוכות וזורמות, ובכל קפל בכביש הגלגל הקדמי מתרומם בחדווה. אל דאגה, התופעה קורית רק במצב כוח – High Power mode. מאוחר יותר אבחן את מצב הביניים למשך מיכל שלם, ואחר כך גם את מצב הרגוע (עד כמה שאופנוע כזה יכול להיות רגוע) למיכל נוסף כדי לבדוק את ההבדל ביניהם. אבל לעת עתה אני במצב כוח וזה מגניב לגמרי.
הקלות הבלתי נסבלת של המהירות. תנוחת הישיבה מושלמת, בדיוק בין ZZR לבין Z1000SX. אני משחק עם מצבי הכוח. ההבדל העיקרי הוא שהנטייה לווילי מתמתנת משהו ותגובת המצערת רכה יותר. שלא נתבלבל, גם במצב הרגוע ביותר לא משתעממים חלילה. אין הרגשה שחסר כוח, ואתה עדיין יכול לרכוב על 230 קמ"ש ללא מאמץ. לקראת גבול ספרד אני שב למצב כוח. לא נשאר זמן רב לבדוק מהי המהירות המרבית. בדיעבד חבל שלא הצטיידתי בחליפת עור כי אני מגיע 'רק' ל-293 קמ"ש עם חליפת החורף שלי לפני שזה נעשה מפחיד מדי. אצטרך לנסות שוב בקיץ…
חייב לבדוק שוב את המהירות המרבית…
אחרי מספר קילומטרים אני מגיע לגבול – הראשון מבין שלושה שעליי לעבור. הנוף מאד דומה לפורטוגל. זה לא מפתיע וגם מבטיח שיהיה לי עוד מ'החומר הטוב' הזה של הרכיבה בפורטוגל. בינתיים אני ממשיך לצפות בסרט של עצמי – רגע אחד אתה רוכב בנוף של מערבון ספגטי ישן, ורגע אחריו נראה שאתה בסרט מדע בדיוני על מאדים, וכעבור עוד רגע אתה חושב שהגעת לסקוטלנד. קילומטר רודף קילומטר ואני זורם בנוף וחושב לעצמי איזה כיף חיים! לא חם, אבל גם לא ממש קר. אני מחליט להישאר עם הכפפות הדקות עד שמד החום בצג יגיע ל-0 מעלות. יש לי ידיות מחוממות אחרי הכל.
אבל הבלתי נמנע מתקרב יותר ויותר. הכביש מוביל אותי לרכס הרים גבוה, ממש כמו חומת הקרח של 'משחקי הכס'. אי אפשר לעקוף אותו ואצטרך לעבור דרכו. חבר ספרדי הכין אותי לקטע הזה. אלה אפילו לא הרי הפרינאים, אלא רק רמה גבוהה באמצע ספרד, אבל מחצי הגובה היא מכוסה בשלג. אני מגיע לעיירה קטנה למרגלות הרמה, ומכאן הכביש מתחיל להתפתל במעלה המדרון. מד החום בצג צונח במהירות, וכאילו לפי הזמנה נורת האזהרה מפני קרח נדלקת כשהנוף מסביבי מלבין. הגיע הזמן לעצור, לצלם כמה תמונות ולהחליף לכפפות חורף.
מכאן הנוף שוב משתנה. כשאני מגיע למעלה הכביש נפתח קצת וזה כבר לא קשה מדי. הכביש נקי ואני מתקדם בקצב טוב, אבל קור כלבים. אני מביט ב-GPS ורואה שהמסלול של היום יסתיים לקראת 19:00 בערב. קצת מוקדם לטעמי ואני שוקל להתקדם עוד קצת ולחפש מלון בהמשך. אני עוצר שוב לתדלק, מחפש מלונות על הנתיב של היום השני, ובוחר מלון שנמצא 120 ק"מ לתוך המסלול של יום המחרת. נראה שאני מתחיל להרוויח קילומטרים לטובת קיצור המסע, וזה טוב. אני מסיים את כוס הקפה וממשיך בדרכי.
מתחיל להיות קר…
אני לא רגיל לחושך הזה. בביתי בהולנד תמיד יש אורות מהרחובות ומהערים. אני מסתכל במראות ורואה רק חושך. גם לפניי אין כלום ואני שוב מרגיש שנכנסתי לסוג חדש של סרט קולנוע. עוברת לי בראש המחשבה שאם אני נתקע עכשיו, מתי ימצאו אותי? מחר? בשבוע הבא? אף פעם? על הדרך אני מגלה דבר נוסף: תאורת ה-LED של חיווי מחממי הידיות חזקה מאד ומכוונת ישר לעיניים. כנראה שהיפנים לא ניסו לרכב בתנאים כאלה.
מתחיל לרדת שלג. לא הרבה ודי יבש, אז הוא עף ברוח כמו אבק ולא נערם על הכביש. הכביש מתחיל שוב להתפתל. אני מגיע לקצה הרמה ומתחיל לרדת. בכמה מהפניות השלג נערם מעט, ואני מאט בהתאם. משאית גדולה מגיחה בכיוון הנגדי ואני נותן לה לעבור בזהירות. עוד סרט, וזה לא האחרון ליום הזה. עוד רגע מגיעים למלון.
אני מגיע לכתובת ואין אור בבניין. אני מזהה בקושי את המקום מהתמונה ומחנה את האופנוע. כשאני מגיע לדלת אני מבחין באור חלוש. בעל המלון פותח לי את הדלת. הוא דובר רק ספרדית, ואיכשהו אני מצליח להסביר לו שהזמנתי חדר, מה שגורם לו לחייך חיוך גדול. לא נראה שהוא ציפה לאורחים. האור בקבלה היה כבוי והחדרים קפואים. הוא מגלגל פנימה שני מפזרי חום ומדליק אותם במקסימום הספק. טוב, זה ייקח קצת זמן אז אני יורד בינתיים לבירה וסנדוויץ'. השעה 21:30, אני האורח היחיד, וכל הסיטואציה קצת סוריאליסטית. הגיע הזמן לישון. אני מקווה שעד הבוקר החדר יתחמם והולך לישון לבוש.
כל כך קר שם בחוץ…
למחרת אני מתעורר בשמחה לחדר חם. אפילו המים במקלחת מצליחים בסופו של דבר להתחמם. מסתבר שהגעתי לעיירה נחמדה שאף מציעה אטרקציות לתיירים, אבל רק בקיץ. אני מביט החוצה ורואה עולם מכוסה לבן. הולך להיות מעניין היום. אני גם מקבל לא מעט הודעות מחברים שמדווחים שהמצב בפריז קשה – סופות שלג, פקקי תנועה, ובקיצור – בלגן. אמנם אני לא מתוכנן להגיע היום עד פריז, אבל רושם לעצמי תזכורת מנטאלית כי יתכן שאצטרך לעקוף אותה. מהנקודה בה אני נמצא זה לא מעקף גדול מדי.
אחרי ארוחת בוקר של קפה ועוגייה, אני עוטה על עצמי את כל השכבות האפשריות, מעמיס את האופנוע ויוצא לדרך. השלג אינו כבד ונראה שאהיה בסדר. ואכן, כשאני מגיע לכביש הראשי אני רואה שהתנועה כבר פינתה את כל השלג והתנאים טובים בסך הכך. שוב אני מוצא את עצמי בנוף חדש – עוצר נשימה – מוקף בהרים לבנים, אבל הקצב לא מספיק מהיר. פנייה רודפת פנייה, אגם רודף גשרון, אבל לאט, והנה ממול מגיעה מפלסת שלג. הגעתה מגבירה את החששות לגבי ההמשך, אבל אין לי כל כך מה לעשות בנידון ואני ממשיך להתגלגל קדימה. השלג ממשיך להתגבר ולהיערם, ולבסוף אני נכנע למציאות, מעדכן את המסלול ב-GPS למהיר ביותר וממשיך. לפתע פרה על הכביש, ראשונה מתוך עדר, לאחר מכן סוסים, ואחריהם כבשים. ה-GPS מספר לי שהפנייה הבאה בעוד כ-40 ק"מ בכפר קטן, ועוד 35 ק"מ לכפר שאחריו, ועוד כפר, ועוד אחד. אחרי כשעה הכביש נפתח מעט. דלק, קפה וממשיכים.
הנוף שוב משתנה. השלג נעלם, הכביש נפתח ואני יכול להגביר את הקצב. האופנוע אוהב את הקצב המהיר, כאן יכולותיו באות לידי ביטוי. אני שוב מתפעל מהקלות בה האופנוע הזה יכול להתמיד לאורך זמן במהירות גבוהה. הפיירינגים ומיגון הרוח יוצאים מהכלל, טובים משל ה-ZZR או ה-Z1000SX. בינתיים צרפת מתחילה להופיע על השלטים ואני חוצה את הגבול בזריזות ורוכב לאורך חוף האוקיאנוס האטלנטי עד לעיירת הקיט ביאריץ. ה-GPS מבשר לי שיש לי 430 ק"מ עד המחלף הבא, כך שאני יכול להתפנות כעת לרכיבה נטו. זוהי התמצית של רכיבה במהירות גבוהה. אני עדיין צריך להחליט לגבי פריז, אבל בינתיים התנאים סבירים. הדרך מוכרת לי מנסיעות קודמות וחופשים, אבל נראית שונה לגמרי כשהכל מסביבי צבוע בלבן. לקראת שעות אחר הצהריים המאוחרות התנועה נעשית כבדה יותר, מתחיל להחשיך ומזג האוויר נעשה פחות ידידותי. אני מוצא מלון בעיר טור (Tours), שם אוכל לבחור למחרת את המשך המסלול. קבלת הפנים, כמו גם הטמפרטורה בחדר, הרבה יותר מזמינים משהיו בערב הקודם.
מתחמם
אני מתעורר לבוקר קר אבל בהיר. בזמן ארוחת הבוקר אני שומע חדשות. התנועה בפריז עדיין קשה, אז אני מקבל החלטה: לה-מאן, משם לרואן, ואז לליל ומשם לבלגיה. אני עולה על האוטוסטרדה ומעלה מהירות. היום יפה, אלא שבכל עמק יש עדיין ערפל ובגלל הקור הערפל קופא על המשקף. אני נאלץ לעצור בכל תחנת דלק כדי לנקות את המשקף, וזה ממש לא תורם לקצב. לשמחתי, אחרי העצירה החמישית הערפילים מתפזרים והטמפרטורה עולה מעט כך שהמשקף כבר לא קופא. סוף סוף אני רואה משהו ואפשר לתת גז. אני טס ונהנה מכל רגע. קשה להאמין, אבל אגיע הביתה כבר היום אחר הצהריים.
ברואן ה-GPS מורה לי לעבור דרך מרכז העיר. מוזר, אבל הזדמנות להשוויץ קצת עם האופנוע וגם נותן לי הפסקה קצרה מהאוטוסטרדה. כעבור עשר דקות אני שוב על הכביש המהיר והשלטים של ליל (Lilles) וקאלה (Calais) מספרים לי שאני מתקרב לבלגיה. התנועה נעשית צפופה יותר כי כל המשאיות לבלגיה ואנגליה עוברות מכאן, כך שנגמר סדר שיאי מהירות. אני חוצה את הגבול לבלגיה והמקומות מאוד מוכרים. בעוד שעתיים אהיה בבית. באנטוורפ אני נתקל בפקק תנועה של ממש, אבל אני בכל זאת על אופנוע וצולח את הפקק במהירות. תדלוק אחרון. אגיע הביתה לפני החושך.
בתחילת המסע חשבתי לעצמי כמה נחמד שארכב על ה-H2SX הראשון בהולנד. לפני שנתיים הייתי הראשון שעלה על הכביש הציבורי ההולנדי עם ה-H2 והפלגתי איתו לאנגליה. הפעם זה בכיוון ההפוך, אבל כשאני חוצה את הגבול להולנד אין תרועות או שורות של אנשים המנופפים בדגלים. טוב, למה שיהיו? זה בסך הכול אני ואופנוע על כביש שרכבתי עליו עשרות פעמים. אני מנסה לא לחרוג מהמהירות המותרת, אבל זה לא כל כך פשוט אחרי שלושה ימים של טיסה בגובה נמוך.
קררררר…
הנה מגיעה רוטרדם והנה מגיעה היציאה שלי. עוד כמה רחובות ואסיים את המסע הגדול ביותר שלי מזה שנים. רק שלושה ימים, אבל כל כך הרבה הרפתקאות. ימינה, שמאלה, שוב שמאלה אל הכניסה האחורית, פותח את השער, מחנה, מדומם. שקט. אחרי 2,800 ק"מ הגעתי הביתה. עשיתי את הדרך עם האופנוע האולטימטיבי למסע כזה. כן, הוא עד כדי כך טוב. האם אמליץ עליו? סביר מאד להניח שכן. הדבר הזה נוסע! הוא גם זריז למדי. אפשר לטפס איתו בקלות את האלפים, גם עם מורכב וכבודה מלאה בארגזים. הוא כנראה לא מצטיין בפניות היירפין צפופות, אבל נהדר בכל דבר אחר. נעשינו חברים לחיים.
