תגית: רטרו

צילום: אופק דנון

• יתרונות: עיצוב, קלות רכיבה, גמישות מנוע, גימור, בלמים
• חסרונות: בולמים, מחיר
• שורה תחתונה: אופנוע כולבויניק-רטרו-פרמיום עם מנוע גמיש, אבזור מודרני ומראה מהעבר הרחוק
• מחיר: 113,300 ש"ח
• מתחרים: דוקאטי סקרמבלר 1100/800, ב.מ.וו R Nine T, רויאל אנפילד אינטרספטור 650, מוטוגוצי V7
• מפרט טכני: מנוע שני צילינדרים במקביל, גל ארכובה ˚270 בין פיני הארכובה, 1,200 סמ"ק, 80 כ"ס ב-6,550 בסל"ד, 10.7 קג"מ ב-3,100 סל"ד, 8 שסתומים, SOHC, קירור נוזל, הזרקת דלק, בקרת אחיזה, 6 הילוכים עם מצמד מחליק בתפעול מכאני, הינע סופי שרשרת, שלדת עריסה כפולה מצינורות פלדה, מזלג קדמי מטיפוס קארטרידג' בקוטר 41 מ"מ, צמד בולמים אחוריים עם כיוון עומס קפיץ, צמד דיסקים קדמיים בקוטר 310 מ"מ עם קליפרים צפים שתי בוכנות, דיסק אחורי בקוטר 255 מ"מ עם קליפר צף שתי בוכנות, מערכת ABS, אורך 2,170 מ"מ, בסיס גלגלים 1,450 מ"מ, גובה מושב 790 מ"מ, מיכל דלק 14.5 ל', משקל מלא 236 ק"ג, צמיגים 100/90-18, 150/70R17

צפו בווידאו – טריומף בונוויל T120 במבחן:

עריכה: אביעד אברהמי

Oh bring back my Bonnie to me (הו החזירו לי את בוני שלי)

"החזירו לי את בוני שלי" הוא שיר עם סקוטי מהמאה השמונה עשרה לזכר נסיך מהמאה השבע עשרה, אבל הוא כל כך רלוונטי למבחן הזה שהיה לי שווה לאתגר אתכם עם כותרת באנגלית. גם כי זהו מבחן לאופנוע בריטי ברמ"ח איבריו וגם כי הכינוי של הבונוויל הוא 'בוני', וטריומף החזירו את בוני – ובגדול.

חברת 'טריומף הנדסה' נוסדה ב-1883(!) כיצרנית אופניים, והחלה לייצר אופנועים ב-1902 – לפני מאה ועשרים שנה. שנים רבות הייתה טריומף בין חברות האופנועים המובילות בעולם. בשנת 1983 נכנסה להליך פשיטת רגל, וג'ון בלור, מיליארדר נדל"ן בריטי, קנה את השם טריומף (ניצחון) מכונס הנכסים במטרה להמשיך את המסורת המפוארת של המותג האייקוני. בראייה לאחור – הצליח לו.

החברה החדשה, 'טריומף אופנועים בע"מ', היא כיום יצרנית האופנועים הגדולה בבריטניה שמייצרת דגמים רבים הזוכים להצלחה בקטגוריות הספורט (מהטרידנט 660 ועד הספיד-טריפל 1200), האדוונצ'ר (הטייגר על שלל דגמיו), אופנועי כביש בקטגוריה שטריומף מכנה 'קלאסיקות מודרניות' (שם נמצא בנוסף לבונוויל גם את הסקרמבלר, הת'רקסטון והספיד-טווין), ואופנועים מיוחדים כמו הרוקט 3 בעל המנוע המפלצתי בנפח 2.5 ליטרים. החברה זוכה להצלחה רבה בעולם, ו-85% מהתוצרת שלה נמכרת מחוץ לבריטניה.

הטריומף בונוויל התחיל את דרכו ב-1959 עם ה-T120 המקורי – טווין מקורר אוויר בנפח 650 סמ"ק. גם אחרי סגירת המפעל, הבונוויל המשיך להיות מיוצר בסדנת המרוצים של לס האריס שקיבלה את הרישיון מג'ון בלור. אך הבונוויל האחרון לא זכה להצלחה, ובשנת 1988 – כמעט 30 שנה לאחר שהחל ייצורו – חדל השם בונוויל להתקיים.

רק ב-2001 החזירה טריומף את השם בונוויל לקו הייצור, נאמנים למקור עם מראה קלאסי ומנוע טווין מקבילי מקורר אוויר בנפח 800 סמ"ק. אופנוע פשוט וזול יחסית. ב-2005 הנפח גדל מעט, אך רק ב-2016 הוצג ה-T120 החדש, עם מנוע מודרני בנפח 1200 סמ"ק, קירור נוזל וגל זיזים עילי יחיד. שנה מאוחר יותר הצטרף האח הקטן, ה-T100 בנפח 900 סמ"ק לליין הקלאסיים המודרניים של טריומף.

"הבריטים תמיד מתפארים בצניעות שלהם"

העם האנגלי גאה בהיותו מאופק ורגוע – ההפך המוחלט מהחום והלבביות הישראליים. כמו במערכון של מונטי פייתון מהסרט 'טעם החיים' בו הקצין הבריטי, שרגלו נטרפה על-ידי נמר במהלך הלילה, אומר לרופא ברוגע ש"זה קצת דוקר", והרופא מרגיע אותו ואומר ש"אם אתה משחק כדורגל תשתמש יותר ברגל השנייה". אין שום דבר מסעיר או מרגש באופנוע בריטי קלאסי – וגם לא אמור להיות. אבל יש היסטוריה, יש מורשת ויש קלאסה שאין כמעט לאף אחד אחר. וזה יוצר ריגוש מסוג אחר.

יש הרבה אופנועים יפים בסוכנות היפה של טריומף ברחוב המלאכה בתל אביב. הרבה מהם בעיצוב קלאסי, בהשראת רטרו או בסגנון וינטאג' – תקראו לזה איך שתרצו. הטריומף בונוויל T120 בולט מעל כולם – הוא לא "בעיצוב" או "בהשראה" או "בסגנון" – הוא הדבר האמיתי: הפנס העגול והחשוף מלפנים, לוח השעונים עם המראה האנלוגי, המנוע עם צלעות הקירור המדמות קירור אוויר, וגופי המצערת החשמלית שמוסווים כקרבורטורים ישנים. מעל למנוע מיכל הדלק עם כריות הגומי השחורות לברכיים והמושב השטוח והרחב. את המראה משלימים שילדת צינורות פלדה עם צמד בולמים מאחור, מזלג קדמי קונבנציונלי וגלגלים עם חישורים מוכספים.

כל הפסקה האחרונה, מילה במילה, מתאימה לתאר את הבוני הראשון – הטריומף בונוויל T120 מודל 1959. ההבדל היחיד הוא שלבוני ההוא היה גם קיק סטרטר. ויש סיבה שהמבחן הזה מתחיל בתיאור כל כך מפורט של המראה ובנאמנות למקור של העיצוב, שכן אלו הם הסיבה העיקרית לקיומו והצלחתו של הטריומף בונוויל T120.

נקניקיות ושעועית לארוחת בוקר

המנוע של הטריומף בונוויל T120, כאמור טווין מקבילי מקורר נוזל בנפח 1,200 סמ"ק, מפיק 80 כ"ס צנועים יחסית לנפח המנוע, אבל גם 10.7 קג"מ שמגיעים כבר באזור 3,000 סל"ד – מה שאומר שהמנוע מאוד גמיש. יש לו צליל בשרני ונעים לאוזן, והוא חלק וקל לשליטה. כמעט בכל מצב פתיחת מצערת תספק עוד כוח ללא גמגום, ולא צריך לחשוב יותר מדי על התאמת ההילוך למהירות. הוא חזק, אבל לא ברוטלי כמו חוליגן אלא כג'נטלמן בריטי, וכל עוד רוכבים בתחום המהירות החוקית פלוס – תמיד יש לו שפע של כוח.

לבוני יש מרווח של 270 מעלות בין שני הצילינדרים על גל הארכובה (שמשקלו הופחת משמעותית) – כמו במנועי וי-טווין. הסידור הזה נותן למנוע עבודה רציפה וחלקה יחסית לסידור קונבנציונלי של 180 או 360 מעלות, מכיוון שבסידור כזה אין בשום רגע מצב בו שתי הבוכנות אינן בתנועה (בנקודה מתה עליונה או תחתונה). אז למה טריומף לא משתמשים פשוט במנוע וי? מעל לסיבות הטכניות של חיסכון במשקל, מקום ומספר חלקים, יש את הסיבה החשובה ביותר – מסורת. הבונוויל הראשון היה טווין מקבילי, ולכן גם הנוכחי כזה. בכל מקרה, הסידור עובד מצוין ונותן למנוע חספוס נעים, והוא שש לטפס במעלה הסל"ד. בסיבוב מצערת מקבלים פעימת כוח נעימה, לפחות עד למהירויות בהן ממילא המחסור במיגון רוח כבר מפריע להנאה.

בשיוט בכביש המהיר הבוני קל לשליטה, ולא רק בזכות המנוע. המשקל הגבוה לא מורגש וקל לשנות את כיוון התנועה או להיכנס לפנייה מהירה. הגלגלים, בקוטר "18 מלפנים ו-"17 מאחור, תורמים לתחושת היגוי ניטרלית וקלה. המתלים של הבוני, צמד בולמי קפיץ מאחור ומזלג קדמי קונבנציונלי בקוטר 41 מ"מ, נוקשים מעט. הם עושים את עבודתם היטב ומצמידים את הצמיגים לכביש, אך במעבר על מהמורות בינוניות ומעלה מורגשת מכה ברורה. כן, אין אלו המתלים המתקדמים ביותר בעולם הדו-גלגלי כיום, והיה אפשר לומר שהם פשרה בין ביצועים לבין עיצוב – אבל אין כאן כל פשרה. העיקר בבוני הוא עיצוב נאמן למקור והמתלים שלו לא מתפשרים על פחות מזה. וביחס להתניה הזו – הם מוצלחים למדי.

במהירויות נמוכות ותמרונים איטיים המשקל של הבוני מורגש יותר. עדיין קל לשלוט בו בעיר, בעיקר בזכות המושב הנמוך ותנוחת הרכיבה הניטרלית, אך מרגישים שהוא לא קליל. בצילומי האופנוע ללא רוכב, למשל, כשאופק מכוונת אותי להזיז את האופנוע מצד לצד, הרגשתי כמו בסדנת קרוספיט (בזכות זה קיבלתי פטור ממכון כושר עד סוף השנה). התרגיל הקשה ביותר היה העלאת הבוני על רגלית האמצע. השילוב של משקל גבוה ותכנון מעט מוזר של הרגלית הקשו על הפעולה – אם כי בסוף תפסתי את השיטה ואז זה היה עדיין מעייף אבל לפחות יותר מהיר.

תחום אחד שבו הבוני מודרני לחלוטין (ושונה מהמקור) הוא הבלמים. כאן אי אפשר היה להמשיך את הקו המקורי עם בלמי תוף. שלושת הדיסקים הצפים עם קליפרים כפולי-בוכנות (ברמבו מלפנים – בשביל המשקל, ניסין מאחור – בגלל המחיר) עושים עבודה מצוינת, עם מספיק כוח עצירה ורגש בשביל

לעצור את בוני על כל כובד משקלו ללא דרמה. וכמובן שיש גם מערכת למניעת נעילת הגלגלים ABS כמחויב על-פי התקן.

אדונים ומשרתים

תנוחת הרכיבה זקופה, אך יש מעט הישענות על הכידון. עובדה זו, בשילוב מושב רחב ונוח, מאפשרים תיאורטית שעות של רכיבה לפני הצורך לעצירה להתרעננות. בפועל כבר לאחר שעה התעייפתי. ולמה? כי המנוע פיתה אותי פעם אחר פעם לפתוח עוד גז, ומעל למאה ועשרים קמ"ש הרוח מתחילה לפסק את הרגליים – מה שמצריך הפעלת שרירים רדומים בשביל להחזיר אותן לחבוק את המיכל. אגב, מאוד נוח להצמיד רגליים למיכל ואין שום דבר בולט – כמו באופנועים רבים בסגנון – שמפריע לרגל להגיע עד למיכל הדלק.

מה שבכל זאת מפריע, פרט לרוח, זה חום המנוע. בשעות הבוקר המוקדמות של דצמבר זה היה ממש נעים, השלמה מצוינת לחימום הכידון. בשעות הצהריים כבר פחות. אני לא רוצה לדמיין איך זה באוגוסט במישור החוף. גם בגוף הרוח מכה, אבל זה פחות מעייף. בשורה התחתונה: אולי המראה של הבוני מהמאה הקודמת, אך חוויית הרכיבה עליו מודרנית לחלוטין. הבוני אולי לא מסעיר, אבל לא תרצו להפסיק לרכוב. מעבר לסטייל ולמבטים של הנהגים מסביב, זהו אופנוע נעים וכיפי לרכיבה המתמסר בקלות ומספק חוויית רכיבה שהרוכבים ב-1959 לא חלמו עליה.

ומה מבחינת אבזור? מודרני או וינטאג'? אז נתחיל מזה שלוח השעונים הקלאסי הוא תרמית – נראה וינטאג׳ אבל ממש לא. שני שעונים אנלוגיים גדולים וברורים, האחד למהירות והשני לסל"ד, ובהם מסודרות במעגל כל נוריות האזהרה, אבל הם כוללים בתוכם, כל אחד, גם צג דיגיטלי קטן וקריא ובו כל המידע הסטנדרטי במאה ה-21: מצב הרכיבה (רגיל / גשם), תצוגת הילוך, דרגת חימום הידיות (או בקרת שיוט בדגמים אחרים), צריכת דלק ממוצעת וטווח נסיעה צפוי עד לתדלוק הבא, כמות הדלק במיכל, וכמובן מדי מרחק מתאפסים. השליטה בכל האינפורמציה הזו מתבצעת מכפתור בודד בצידו השמאלי של הכידון. כפתור נוסף, בצד ימין, שולט על המעבר בין מצב רגיל למצב. לא יצא לנו לבדוק את הבוני על כביש רטוב, אבל לאופנוע עם כל כך הרבה מומנט שמגיע כל כך נמוך – זה לא רעיון רע להוסיף מצב גשם (הממתן את תגובת המצערת) – על אף שיש גם בקרת אחיזה.

כפתורים נוספים על הכידון הם מתג התנעה / דימום, כפתור השליטה על החימום, מאותתים, כפתור להבהוב אור גבוה, וכמובן מתג סטנדרטי לחלוטין לבחירה בין אור רגיל לאור גבוה. אז זהוף שלא. הוא אמנם נראה כמו בורר תאורה סטנדרטי, אבל למעשה הוא בורר בין מצב תאורת יום לתאורת לילה. במצב תאורת יום דולק בפנס הראשי אור בהיר ומסנוור (לשימוש באור יום בלבד). במצב תאורת לילה דולק אור נסיעה רגיל. בשני המצבים מתג האור הגבוה משמש להבהוב וגם להחלפה לאור גבוה. הסידור לא סטנדרטי, ויותר מידי פעמים קלטתי שאני רוכב עם אור גבוה בטעות. סידור שצריך להתרגל אליו. ואם כבר הזכרנו אורות, לטריומף בונוויל T120 תאורת LED היקפית.

את רשימת האבזור סוגר שקע USB מודרני לחלוטין שממוקם מתחת למושב – מה ששומר על המראה הנקי של הבוני אבל פחות פרקטי למי שרוצה להטעין טלפון המורכב על הכידון. בשביל לפתוח את המושב יש לשלוף את המפתח מההצתה ולנעוץ במנעול לצד המושב. הטריומף בונוויל T120 מגיע במספר צביעות יפהפיות, כשאופנוע המבחן הגיע בגרסת השחור מט.

לסיכום, רשימת האבזור של הבוני מכובדת אך לא עמוסה מדי. יש לו את כל מה שצריך ולא דבר אחד מיותר שיפגע בקו הקלאסי של הכלי.

תה מנחה עם סנדוויץ' ועוגה

כתבתי סנדוויץ', לא כריך, כי רציתי לשמור את השם המקורי של המאכל על שמו של הלורד סנדוויץ' המפורסם. והרי נאמנות למקור היא הסיבה לשמה התכנסנו כאן היום – הלא כן קשישא? אך עם כל הכבוד למסורת – צריך לעמת את הבוני עם המתחרים בני ימינו. הרי הבריטים מעולם לא חששו מעימותים.

את המתחרים של הבוני אפשר לחלק לשתי קבוצות. הרויאל אנפילד אינטרספטור 650 והמוטוגוצי V7 עולים שניהם ביחד פחות מהטריומף בונוויל T120. האם הוא טוב פי שניים? קשה לומר. אך עם מנוע גדול משמעותית וגימור מעולה, הוא בליגה אחרת מהם. מבחינת המראה שני המתחרים קרובים למטרה, אך גם פה הנאמנות למקור של הבוני היא בליגה משל עצמה. יתרונם המובהק הוא מחירם, אך מי שיוכל לשלם את ההפרש יקבל תמורה לכספו.

מהצד השני יש את המתחרים באותה קטגוריית מחיר – הדוקאטי סקרמבלר 1100 והב.מ.וו R Nine T. לשניהם יותר הספק ושניהם הרבה יותר מאובזרים ומשוכללים. והמחיר – כמעט זהה לשלושתם. האם הבוני יכול להיות אלטרנטיבה לשני אלו? ובכן, הוא איכותי לא פחות, גם הוא מגיע ממותג אירופאי מוביל, ואמנם הוא לא יכול להתחרות בביצועים או באלקטרוניקה של שני אלו, אבל בעוד הסקרמבלרים המתחרים נותנים פרשנות מודרנית למראה קלאסי, הבוני הוא היחיד שמציע מראה קלאסי אמיתי. ואם זה מה שאתה מחפש אז לא משנה שהניינטי מפיק 30 כ"ס יותר או שהסקרמבלר שוקל 47 ק"ג פחות. אף אחד מהם אינו רפליקה כמעט מדויקת של אח גדול מ-1959. על הנייר הם טובים יותר ויתנו לו בראש בכל כביש, אך נתונים לא תמיד קובעים, ובכלל – לתת בראש זו לא המטרה של קונה הבוני הממוצע.

אפשר לומר שמה שרואים זה מה שמקבלים בטריומף בונוויל T120. אופנוע כולבויניק בעיצוב קלאסי. אין זו גרסה מודרנית לאופנוע קלאסי, אלא שחזור מדויק. אין עוד אופנוע עם מראה כל כך אותנטי וקרוב למקור. איך אמרו בטריומף? קלאסיקה מודרנית. פרט לעיצוב הוא נהנה גם מהמוניטין של השם הוותיק ופורט על כל המיתרים הנכונים של כינור הוינטאג'. 'מותג אייקוני' הוא מונח שחוק, אבל פה הוא מתאים יותר מבכל אופנוע אחר.

אז למי הוא מיועד? מבחינת הדרישות מהרוכב – הן אינן רבות. עם רצועת כוח רחבה, מושב נמוך ופשטות – הבוני יכול להיות אפילו אופנוע מתחילים. לא הבחירה הראשונה שלי לרוכב המתחיל, אבל בהחלט לא בחירה גרועה. למרות האבזור המודרני זהו אופנוע פשוט, אך עם תג מחיר של 113,300 ש"ח הוא מוצר פרמיום-לייף-סטייל שלא כל אחד יוכל להרשות לעצמו. מי שמחפש אופנוע קלאסי עם שם אייקוני, ומוכן לשלם על איכות ללא פשרות, יהנה מאופנוע יפהפה, גמיש, נוח, איכותי ובעיקר – קלאסיקה בריטית.

את האופנוע המיוחד הזה טל סיילס חזה במוחו הקודח. תוך כדי צפייה בעשרות ומאות פרויקטים מרחבי העולם הוא הלך ובנה את אופנוע חלומותיו בראשו, וככל שעבר הזמן הוא הלך והבין בדיוק כיצד הוא רוצה שהאופנוע ייקרא. תוך כדי החזיונות טל גם נתן לו שם – Psycho Killer – מה שמעיד על כמות התשוקה לפרויקט כבר משלב התכנון בראש.

הבסיס ליצירה הוא ב.מ.וו R 80 RT משנות ה-80, שבמקור הוא בכלל אופנוע תיור עם פיירינג עצום. אבל את טל עניינה רק הפלטפורמה של המנוע, השלדה והגלגלים. את השאר הוא כבר תכנן בראשו. הוא מצא אופנוע ישן כאן בישראל, רכש אותו, והתחיל להפוך את החזון למציאות. את העבודה כולה הוא ביצע בסדנת 'טל מערכות' שבבעלותו – בית עסק אשדודי להתקנת ווי-גרירה והתקנות שונות לרכבים פרטיים, לטנדרים ול-4X4. כאן המקום לציין שטל אמנם עוסק למחייתו בתחום הרכב, אבל הוא אופנוען בלב ובנשמה, רוכב אנדורו ותיק, וגם ילדיו רוכבים, כשכל הזמן יש כמה אופנועים מסביב.

צפו בווידאו – Psycho Killer – הב.מ.וו R 80 של טל סיילס:

עריכה: אביעד אברהמי

בשלב הראשון האופנוע שנרכש פורק לגורמים אצל טל בסדנה, והפלסטיקה העצומה נזרקה לפח. המנוע עבר שיפוץ מקיף – מבפנים ומבחוץ, והמתין להרכבתו על האופנוע. בינתיים נבנתה מערכת פליטה של אקרפוביץ, עם צינורות סעפות פליטה מייצור עצמי של טל – אצלו בסדנה.

השלדה נוקתה לגמרי, ושלדת הזנב נחתכה כולה מהשלדה הראשית. השלדה עברה ניקוי חול ואז צביעה מקצועית, ואת שלדת הזנב החליף – כתושבת למושב החדש – וו-גרירה שטל לקח מהסדנה. המושב המיוחד בבנייה עצמית של טל, עם ציפוי מעור שהוזמן במיוחד מסדנה הולנדית לפי המידות המדויקות שטל שלח.

הגלגלים נשארו מקוריים, והם עברו ניקוי וצביעה מחדש וקיבלו צמיגים חדשים. גם הזרוע האחורית עם גל ההינע נשארה מקורית, ורק הבולם האחורי הוחלף לאחד איכותי מתוצרת אוהלינס. הפרונט המקורי נזרק לפח האשפה והוחלף בפרונט מלא של אופנוע ספורט – כולל מזלג ומערכת בלימה קדמית. כל אלו הותאמו לציר ההיגוי ולגלגל הקדמי עם צמד הדיסקים החדשים שעליו. המשולשים יוצרו בהזמנה אישית לפי הספציפיקציות שטל סיפק, ועליהם הותקנו קליפ-אונים ייעודיים שיסדרו את תנוחת הרכיבה שטל רצה לקבל, יחד עם ריר-סט ייעודי שהוזמן במיוחד במקום הרגליות המקוריות – ושלוקח את הרגליים הרבה אחורנית.

מערכת החשמל נבנתה מחדש – בעזרת קיטים של חברת מוטו גאדג'ט. היא כוללת מפתח קירבה, שממוקם מתחת למושב, וכולל מיתוג ספציפי למפתח לפי הזמנה מיוחדת, וכן לוח שעונים מיוחד ואת בתי המתגים והמתגים – כולם אלקטרוניים בעיצוב מינימליסטי ונקי. גם מערכת התאורה והמאותתים – LED כמובן – הם חלק מהמערכת החדשה, כשכל החוטים והכבלים מוסתרים היטב לקבלת מראה נקי. מערכת החשמל הזו עולה לבדה כ-3,000 אירו, והיא איכותית ומושקעת עד לפרט האחרון – כמו כל האופנוע.

וזה אחד המאפיינים העיקריים של הפסייקו קילר – העיצוב המיוחד וההקפדה על הפרטים הקטנים ביותר. רק כשבוחנים את האופנוע מקרוב מבינים עד לאיזו רזולוציה טל ירד באופנוע הזה, וכמה השקעה הוא נתן גם לפרטים הקטנים ביותר שאותם רואים בכל מקום באופנוע. שילוב נדיר של מוח אומנותי קודח שבנה את האופנוע בראש מתוך השראה ממאות אופנועים אחרים, עם ידיים ויכולות טכניות גבוהות שהפכו את החזון למציאות – וברמה גבוהה ביותר. מדהים!

הפסייקו קילר הוא לא אופנוע פרקטי, והשימוש בו הוא רק בשביל הרוח והנשמה – לטעון מצברים. זוהי יצירת אומנות שנרקחה במוחו הקודח של הבונה, ויצאה לפועל בזכות יכולות טכניות גבוהות שלקחו את החזון שטל בנה במוחו הקודח והפכו אותו למציאות. עבודה נדירה ומדהימה שאי-אפשר להפסיק להתבונן עליה.

בטריומף חושפים גרסה מעודכנת לספיד טווין, עם עדכוני יורו 5 למנוע ושיפורים נוספים שתרמו לעלייה בהספק, וכן שיפורים במכלולי השלדה.

הספיד טווין הוצג בשנת 2019, כאשר הוא מבוסס על הת'ראקסטון ומהווה גרסת רטרו רגועה יותר, וזכה להצלחה יחסית באירופה. מנוע הטווין המקבילי בנפח 1,200 סמ"ק קיבל את עדכוני היורו 5 ההכרחיים, כאשר הספקו – בניגוד למה שהורגלנו – דווקא עולה בשלושה כוחות סוס ל-100 כ"ס ב-7,250 סל"ד, שהם 500 סל"ד יותר מהמנוע הקודם. נתון המומנט נשאר על 11.4 קג"מ ב-4,250 סל"ד, שהם 500 סל"ד פחות מהמנוע הקודם. בוכנות חדשות, יחד עם חלקי מנוע קלים יותר, מפחיתים את החיכוך הפנימי ב-17% ומאפשרים יעילות גבוהה יותר. יש גם מערכת פליטה חדשה. מרווחי הטיפול עומדים על 10,000 מייל (16,000 ק"מ).

בולמי הקאיאבה של הדגם הקודם, יחד עם המזלג הטלסקופי, פינו את מקומם למזלג מרזוקי הפוך בקוטר 43 מ"מ יחד עם צמד בולמים מאחור. מערכת הבלימה שודרגה עם קליפרים רדיאליים של ברמבו M50, עם צמד דיסקים בקוטר 320 מ"מ לעומת 305 מ"מ בדגם הקודם. החישוקים חדשים וקלים יותר, והספיד טווין מגיע עם צמיגי מצלר M9 RR ספורטיביים.

בצד האלקטרוניקה, הטריומף ספיד טווין מגיע עם ABS ובקרת אחיזה – שניהם ניתנים לניתוק, ושלושה מצבי ניהול מנוע: כביש, רטוב וספורט. יש פנסי LED היקפיים. הדגם החדש נבדל מקודמו גם בצמד המפלטים מניקל מתכתי (מושחר בדגם הקודם), פנס קדמי שונה וגרפיקה שונה.

הטריומף ספיד טווין צפוי להגיע לישראל, כאשר על מחיר הדגם הקודם שעמד על 113,891 ש"ח צפויה עליית פרמיה מסוימת, משום שמחירו באירופה התייקר בכ-600 יורו. נעדכן על מחיר מדויק כאשר יגיע ארצה.

דוקאטי הציגה שני דגמים חדשים למשפחת הסקרמבלר 1100: הפרו והספורט פרו, ששמים דגש על הצד הספורטיבי במשפחה.

בדוקאטי חבים הרבה מאוד לדגם הסקרמבלר, שמכניס מזומנים לתזרים ומשפר את מספרי המכירות, שעמדו בשנת 2019 על 53,000 אופנועים. לאחרונה הרחיבו ועדכנו בדוקאטי את גרסאות ה-800 סמ"ק של הסקרמבלר, וכעת התפנו לדגם הגדול יותר – ה-1100. מנוע ה-1,100 סמ"ק הוא אולד סקול אמיתי, עם מנוע L-טווין מקורר אוויר בנפח 1,079 סמ"ק ו-86 כ"ס. משפחת ה-1100 של הסקרמבלר מנתה עד אתמול שלושה דגמים – 1100, ספיישל וספורט.

כאמור, שני דגמים חדשים הוצגו במשפחת הסקרמבלר 1100 תחת הכותרת 'Just PROs'. הראשון הוא הוא דגם ה-1100 פרו שמביא לשולחן גרפיקה מחודשת בשני גוונים ושלדה שחורה, כשהאחורית מאלומיניום. הפנס הקדמי מעוצב ברוח שנות ה-70, ויש מושב חדש ומערכת פליטה חדשה. בנוסף, מבחינה ויזואלית יש כנף אחורית מקוצרת ומחזיק לוחית רישוי נמוך יותר.

דגם ה-1100 פרו ספורט הולך יותר לכיוון הקפה-רייסר ומוסיף לרשימה גם כידון צר יותר, מראות שונות, צביעה שחורה ובולמי אוהלינס (דגם ה-1100 מגיע עם בולמים הפוכים של מרזוקי מלפנים ובולם אחורי של קאיאבה).

ניהול המנוע החדש עם המצערות החשמליות מגיע עם 3 מצבי רכיבה – אקטיב, ג'ורני וסיטי.

הסקרמבלר 1100 גדול יותר מגרסת ה-800, וכך גם מיכל הדלק (15 ל'). האלקטרוניקה ברמה גבוהה יותר ומציעה מערכת ABS לפניות של בוש מדגם M9.1 ובקרת אחיזה – ה-DTC של דוקאטי. יש גם לוח שעונים LCD חדש, וכן שקע טעינה USB מתחת למושב ופנסי LED היקפיים.

שני הדגמים יהיו זמינים באירופה, ובכלל זה בישראל, בחודש מרץ השנה – אז גם יתפרסמו מחיריהם המדויקים.