קטגוריה: אנשים

צילום תמונה ראשית: ניר עמוס

הרומניאקס הפך בשנים האחרונות לאחד ממרוצי האקסטרים-אנדורו המיוחדים והפופולריים שיש, והאווירה בו היא של פסטיבל אחד גדול. יחד עם זאת, רוכבים שמתחרים במרוץ הססגוני והמפרך מתמודדים במהלך חמשת ימי המרוץ עם אינספור בעיות, מקבלים החלטות תוך כדי תנועה וצוברים מאות חוויות שילוו אותם לכל החיים. כדי לרכב במרוץ כמו הרומניאקס אתה צריך להיות לא רק רוכב מצוין עם כושר גופני גבוה, אלא גם אסטרטג, בעל ראייה ארוכת טווח, ובעיקר – יצירתי.

כולנו שמענו על התוצאות המצוינות של הישראלים, ובמיוחד על הניצחון האדיר של תומר שמש בקטגוריית הברונזה ועל הפודיום של זיו כרמי, וגם על המקום ה-20 המדהים של גיל קינן בקטגוריית הסילבר, אבל מעטים מאיתנו זכו להיחשף לסיפורים הקטנים של מאחורי הקלעים – סיפורים קטנים שהופכים את המרוץ הזה לכל כך גדול. ומטורף.

אז בחרנו כמה רוכבים מהקבוצה הישראלית – קבוצת UPS – וביקשנו מהם לספר סיפור אחד, שאותו הם ייקחו מהמרוץ הזה ושהוא ילווה אותם הלאה. הסיפורים לפניכם. לא נגענו.

המהלך שניצח לי את הרומניאקס / תומר שמש

תומר שמש התחרה זו השנה השנייה ברציפות ברומניאקס, בקטגוריית הברונזה. כאן הוא מספר על מהלך אחד שעשה לו את המרוץ.

"היום הראשון של המרוץ, בסיום השליש הראשון של המסלול, אני ממוקם 5 או 6 אחרי שזינקתי מהמקום ה-60 בערך. אחרי קטע מהיר מאוד הגענו לירידה תלולה. בסיומה צומת של 4 שבילים שונים כשאחד מהם מוביל לתוך נחל. אחד מה-GPS-ים שלי הפסיק לעבוד ומסביבי אני רואה רוכבים מהקטגוריה נוסעים הלוך וחזור, מחפשים את הנתיב הנכון. הבנתי שפה יכולה להיות נקודת המפנה. עשיתי זום-אאוט ב-GPS והתבוננתי על תוואי הנתיב הכללי. לאחר מכן הרמתי את הראש והבנתי את תא השטח. האינטואיציה שלי אמרה לי שהנתיב שכביכול חוזר לתוך היער הוא הנכון, למרות שלפי סימון ה-GPS זה לא נראה ככה. הימרתי והלכתי על זה. תוך כמה מטרים כבר ראיתי בתוך שלולית בוץ את הסימון שנפל, וחייכתי בקסדה. ידעתי שההימור הזה עשוי להעיף אותי קדימה.

וכך אכן היה. הסיכון שלקחתי השתלם בענק. בזמן שמובילי הקטגוריה מתברברים אני עף קדימה ופותח פער. את היום הזה סיימתי יותר מ-10 דקות לפני המקום השני, ומאותה נקודה הלחץ ירד ויכולתי לרכוב עם ראש שקט למשך שאר המרוץ – עד לניצחון המתוק. על הדרך השגתי גם ניצחון ביום השלישי".

סנפלינג לאופנוע / גיל קינן

כאן שווה להתעכב רגע. גיל קינן בחר להתחרות בפעם הראשונה שלו ברומניאקס ישר בקטגוריית הסילבר. עכשיו שתבינו – סילבר זה לא קצת יותר קשה מהברונזה, אלא קצת פחות קשה מהגולד. כ-80% מהמסלולים של הסילבר והגולד הם משותפים, ורמת הקושי היא פסיכית לחלוטין, עם אתגרים טכניים שאנחנו לא מכירים בארץ. קינן סיים במקום ה-20 הסופר-מכובד.

"זה היה בערך באמצע היום הראשון. רכבתי יחד עם שני ניו-זילנדים על סינגל צר שנמצא על צלע הר תלול במיוחד, כשמצדי תהום. רבע שנייה מבט ל-GPS הספיקה לי כדי למצוא את עצמי יחד עם הק.ט.מ שלי 15 מטר מתחת לסינגל, כשמעליי ומתחתיי קירות. הצלחתי לעלות לשביל ולקרוא לניו-זילנדים שבדיוק הגיעו. הם נחלצו לעזרתי וניסינו למשוך את האופנוע – הם שניהם מושכים את החבל מלמעלה ואני דוחף את האופנוע מלמטה. לא הצלחנו להזיז את האופנוע אפילו מילימטר. השניים התייאשו, עזבו את האופנוע ואמרו שהם הולכים לקרוא לחילוץ בנקודת הביקורת שנמצאת כ-10 ק"מ משם. הבנתי שאם אני מחכה לחילוץ זה אומר שהלך לי המרוץ, וזה לא מתאים. לא עכשיו!

האפשרות היחידה שלי הייתה להוריד את האופנוע לסינגל שנמצא למטה, בגובה של כ-15 מטרים מתחתיי. הבעיה – זו לא ירידה אלא קיר תלול של 90 מעלות. קשרתי את החבל שהיה לי שאורכו כ-20 מטר לאופנוע בקשירת סנפלינג, ליפפתי אותו סביב עץ, והתחלתי לשחרר את החבל ולהוריד את האופנוע – כשהק.ט.מ 300 באוויר, תלוי בין שמיים וארץ על חתיכת חבל. כשהאופנוע הגיע לסינגל משכתי את החבל והורדתי את עצמי גם כן בסנפלינג. על הדרך שרפתי את כפפות הרכיבה שלי מהחיכוך עם החבל. אין ספק ששירות צבאי קרבי וטיולי סנפלינג עם החבר'ה אחרי הצבא עשו את שלהם. בסך הכל הפסדתי כ-15 דקות על הסיפור הזה, ובסופו של דבר סיימתי את המרוץ במקום ה-20, עמוס בחוויות".

מחשבות של אלופים / רונן כהן

רונן כהן מתחרה ברומניאקס כבר בפעם השנייה, ואפילו שיש לו ניסיון במרוץ הוא לא תיאר לעצמו כמה קשה זה הולך להיות השנה.

"ביום השני, קצת לפני נקודת השירות של מחצית היום, אני רוכב בנחל זורם במגמת עלייה. הנחל עמוס בסלעים, גזעים, שורשים וכל הטוב שיש לרומניאקס להציע. שני מתחרים רוכבים לפניי ואני מרגיש שאני יותר מהיר מהם, במיוחד בקטעים הטכניים יותר, אבל קשה עד בלתי אפשרי לעקוף. מגמת העלייה מתחדדת, הסינגל מגיע לפנייה שמאלה ואז ימינה, וצמד הרוכבים נתקע. אני מרים את הראש וקולט קו שחותך את העיקול, אבל הוא מאתגר מאוד – תלול עם מדרגות סלע. חושב לעצמי שאם אני מצליח לעבור את המכשול אני עוקף את הצמד ועף קדימה, ותוך כדי מחשבה שומע אופנוע מגיע מאחור במהירות. מסתכל אחורנית ורואה את לטי (אנדראס לטינביכלר – רוכב אקסטרים-אנדורו מצטיין מקטגוריית הגולד) עם רצח בעיניים, תוקף בדיוק את הקו שעליו חשבתי, ונעלם. חייכתי חיוך גדול בתוך הקסדה, פתחתי גז ועליתי את מדרגות הסלע החלקלקות והתלולות גם אני – לטי סטייל. עקפתי את השניים והמשכתי להתקדם מבסוט – אני ולטי חושבים אותו הדבר.

בשדה התעופה פגשתי את לטי ודיברנו. סיפרתי לו על הסיטואציה. הוא זכר וחייך".

ההתייבשות שהצילה לי את הרדיאטור / אוהד רביד

אוהד רביד רוכב אנדורו קצת יותר משנתיים, וזהו לו המרוץ הבינלאומי הראשון – בקטגוריית האיירון. הוא מספר שהוא לא תיאר לעצמו שעוצמות הקושי והכיף יהיו כל כך גדולות, והחוויה נחרתה לו בזיכרון לכל החיים.

"ביום השלישי, כ-10 ק"מ אחרי נקודת השירות של מחצית היום, ביצעתי מפגש לא מתוכנן עם עץ ששיפד את הרדיאטור בהוסקוורנה TE250 שלי. המים נזלו ורכבתי עם מערכת קירור כמעט ריקה. כדי לשמור על המנוע דוממתי בירידות, ובעליות רכבתי חלש ככל האפשר. כשהגעתי לנקודת הביקורת השישית עצרתי את האופנוע וכבר ראיתי את עצמי פורש מהמרוץ. 10 דקות מאוחר יותר הגיע רוכב אסטוני על ק.ט.מ 300, שכבר עזרנו אחד לשני בשלבים מוקדמים יותר של המרוץ. הוא ירד מהאופנוע והחל להסתובב כסהרורי, לא מוצא את עצמו. המארגנים השכיבו אותו וכיסו אותו בשמיכה, אבל לי היה ברור – זו התייבשות. הפשטתי אותו מציוד הרכיבה ונתתי לו לשתות מים, ואחרי רבע שעה הוא החל להראות סימני חיוניות.

בשלב הזה, כמו ישראלי טוב, שאלתי אותו אם הוא מתכוון להמשיך במרוץ, ולשמחתי הוא ענה שלא. קפצתי על המציאה כמוצא שלל רב, וביקשתי את הרדיאטור שלו, שמתאים בדיוק לאופנוע שלי. הוא הסכים. קפצתי מאושר והחלפתי בין הרדיאטורים. מילאתי מים ויצאתי לדרך, כשמשאית הסיוע אוספת את האופנוע של האסטוני. כך יכולתי לסיים את היום השלישי והמרוץ כולו, מאושר עד השמיים, ממש בהיי. אחרי המרוץ נשארנו בקשר, ויש מצב שבקרוב הוא יגיע לרכב בישראל. כאן כבר נדאג שיהיה רדיאטור חלופי מראש…".

המרתון שלי / זיו כרמי

זיו כרמי הגיע בפעם הראשונה לרומניאקס, אבל יש לו ניסיון עשיר במרוצי אנדורו פה בארץ וגם בחו"ל – כמו למשל פעמיים סיקס-דייז. כאן הוא מספר על המהפך המנטלי שהוא עבר במהלך הרומניאקס, ועל החזרה למקורות – רייסר נשאר רייסר.

"הפעם הראשונה ברומניאקס היא קצת ללכת אל הלא נודע. אתה שומע סיפורים, אבל אתה לא באמת מבין מה זה עד שאתה שם. בפרולוג חשבתי שרכבתי לאט, אבל בהפתעה גמורה מצאתי את עצמי מסיים במקום ה-20 ועולה לגמר הפרולוג – מה שאומר סיבוב נוסף על הגיהינום מעשה ידי אדם הזה. למי יש כוח לבזבוז האנרגיה הלא חיוני הזה שלא באמת משפיע על תוצאות המרוץ? בעצם כן משפיע – מעייף את הרוכב ברמות שלא ניתן לתאר. אז עשיתי את הגמר, וליום הראשון הגעתי עייף מדי, אבל רכבתי טוב. בשלב מסוים בפיצול נתיבים לא מצאתי את הנתיב הנכון ובזבזתי כחצי שעה של התברברויות, עד שהחלטתי יחד עם רוכב צ'כי ללכת בדיוק על התוואי של ה-GPS – מה שאומר לעלות לתוך היער ב'דוך'. עשינו את זה עם עזרה הדדית ואחרי זמן קצר מצאנו את המשך הנתיב. הקלה. הגעתי לקו הסיום כשאני לא ממוקד, שיכור מהנופים המטורפים והגבהים המפחידים. חצי דקה אחריי הגיע תומר שמש, שזינק בבוקר חצי שעה אחריי. מה לעזאזל? זו הייתה נקודת שפל מנטלית, שהרי אי אפשר לנצח מרוץ כשאתה לא ממוקד.

למרות הכל, את היום הראשן סיימתי במקום העשירי, מה שעודד אותי מאוד. גם טיפ מתומר שמש שהזכיר לי להתמקד בסינגל ולא בשום דבר אחר עזר לי להתמקד. אני הרי רייסר ובאתי עם שאיפות גבוהות. פמפמתי לעצמי שאני פה במרתון, וצריך לחשוב אסטרטגית ולא טקטית – להציב כיעד את סיום היום האחרון במקום הגבוה ביותר. ולהתרכז. כל הזמן להתרכז. מפה התחלתי רק לעלות, והביטחון העצמי חזר. ביום הרכיבה השני כבר פתחתי גז, הייתי ממוקד, והתוצאות לא איחרו להגיע – ניצחתי את הסטייג'. כך נשארתי ממוקד עד לסיום היום הרביעי, והתוצאה היא פודיום – מקום שלישי ברומניאקס הראשון שלי. אני מרוצה!".

אלו הם חלק קטן מהסיפורים ששמענו. אנו ממליצים לכם – לכו למתחרים, דברו איתם, דובבו אותם ותשמעו את הסיפורים המטורפים שהם מביאים איתם מהחוויה הבלתי תיאמן הזו.

צילום: רונן טופלברג

לרכב צמוד עם רוכב בסדר גודל עולמי זו תמיד חוויה. כשמדובר באלוף זו חוויה כפולה ומכופלת, וכשזה קורה כאן אצלנו, בישראל, על אחת כמה וכמה. כבר יצא לנו לרכב עם כמה חיות כמו סיריל דפרה, דיוויד נייט, סמולי ארו, ג'ובאני סאלה, ועוד כמה רוכבים בסדר גודל כזה. תמיד אחרי רכיבה כזו נשארנו המומים.

בשבוע שעבר רכבנו כתף לכתף עם אלפרדו גומז, רוכב הוסקוורנה בתחרויות אקסטרים-אנדורו וסופר-אנדורו שהגיע ארצה כאורח של עופר-אבניר, יבואנית הוסקוורנה לישראל. את מה שהיה לו להגיד לנו, תוכלו לקרוא כאן. נישת האקסטרים-אנדורו מתפתחת מאוד בשנים האחרונות והופכת להיות פופולרית – לרוכבים ולקהל, וקבוצת הרוכבים ששולטים בסצנה הם רובם ככולם טריאליסטים שרוכבים טריאל מגיל מאוד צעיר. ההסבה לאקסטרים-אנדורו טבעית, החיבור של טריאליסטים לאנדורו נראה טוב, והקהל אוהב את זה. גם רוכבי האנדורו אוהבים את זה, ואפשר לראות את זה בשטח, בתכלס, כשהרוכבים זזים יותר ויותר לכיוון האנדורו הטכני.

אנחנו רוצים לספר לכם על חוויה אחת עם גומז, ביום הרכיבה השלישי והאחרון שלו בארץ. פרק רכיבת סינגלים קצר והגענו למקום העצירה. ואנחנו, חבורה של עיתונאים ישראליים, חייבים לאתגר את הבחור. "אלפרדו, בוא!". "אלפרדו, תעלה את זה!", כשהכוונה לקיר סלע בגובה של כ-3 מטרים עם גישה בלתי אפשרית בצורה של בור עם עפר. מצחקקים מתחת לכובע ובטוחים שהוא הולך לעשות פה פדיחות, או לפחות להתחמק באלגנטיות, אבל בתוך תוכנו בטוחים שהוא יעלה את זה. "כמה אתה משלם?", גומז מתבדח.

כאן היינו עדים לתהליך הלמידה הקצר של אלוף עולם. גומז נעמד לפני הקיר – נעמד מעמד – עומד על האופנוע הסטטי כמו בטריאל, בוחן את הקיר כמה שניות, נותן מכת גז, משחרר קלאץ', ועם המון עבודת גוף הוא למעלה, כמעט בלי להחליק את הגלגל האחורי. כל הקהל בהיסטריה, מוחא כפיים. איך לעזאזל הוא הצליח לעלות את זה. גומז מסובב את האופנוע 90 מעלות ימינה, מתקדם ומוצא מקום נוח לרדת בחזרה לעם.

אבל זה לא נגמר פה. עכשיו שוב – נעמד אל מול הקיר, מכת גז, והאופנוע למעלה, הפעם בקו קצת שונה. זה נראה ממש קל כשהוא עושה את זה. שוב בוחן את הסביבה, קולט מה יש סביבו, ושוב יורד.

קדימה פעם שלישית. נעמד על האופנוע, מכת גז, והוא למעלה. עכשיו הוא מנסה לטפס גם את הסלע הנוסף, כשהאופנוע מקביל אליו. גז ומשיכת כידון, והקדמי מתרומם וגומז מזיז אותו אל הסלע, ממש בהילוך איטי. גז נוסף עם המון עבודת גוף, וגם האחורי למעלה. מהצד זה נראה בלתי אפשרי – לטפס סלע בגובה מטר כשאתה עומד במקביל אליו. כפיים.

בפעמים הבאות גומז טיפס את קיר הסלע הראשון, הגבוה, סיים אותו עם קדמי באוויר, המשיך ברכיבה ובלי להוריד רגליים אל הסלע השני, טיפס גם אותו וסיים בסטייל בווילי לצלם שעמד מולו. אתם מבינים? את כל זה, טיפוס של 4-5 מטרים גובה בשני שלבים ועם גישה כמעט בלתי אפשרית, הוא עשה כשהגלגל הקדמי בכלל באוויר. שמישהו יעזור לנו להרים את הלסת מהרצפה.

אחר כך הוא השתעשע על קוביית אבן שעמדה במרכז הרחבה, מגיע אליה בסטופי, מניח עליה את האחורי או מקפיץ את האופנוע באוויר תוך כדי סיבוב, או שקפץ מסלע אל סלע בלי להוריד את הקדמי מהאוויר. שמעו, טריאל על אופנוע אנדורו בהחלט נראה טוב.

איזו רכיבה. איזה מאסטר. איזה פער בלתי נתפס בין יכולות הרכיבה שלו לבין אלו שלנו.

התחלתי לרכוב בגיל 3. מהרגע ההוא ועד גיל 21 עשיתי טריאל, ואז התחלתי עם סופר-אנדורו. ניצחתי שתי אליפויות עולם בג'וניור, ועכשיו באנדורו ניצחתי את אליפות ספרד לג'וניור. התחלתי להתחרות באקסטרים-אנדורו ומאז זכיתי בשני פודיומים. מקום שלישי בארצברג. מקום שני ברומניאקס.

היו לי אופני טריאל קטנים. אבא שלי בנה לי אותם כי לא היו אופני טריאל מוכנים לרכישה. ראיתי אותו רוכב על אופני טריאל וככה התחלתי גם אני. ואז הוא עבר לאופנועים. רכבתי חמש שנים על האופניים שאבי בנה לי עד שעברתי לאופנועי טריאל. אחר כך אחותי הצעירה גם רכבה על אותם האופניים. היום אחותי בת 22 והיא מתחרה באליפות העולם בסופר-אנדורו. טריאל זה חשוב – זה הבסיס לכל תחום האנדורו.

הסביבה תומכת. אני גר בכפר קטן בהרים 45 דקות צפונית למדריד, בסביבה שאוהדת ספורט מוטורי. בכלל, בספרד כולם יודעים מה זה ספורט מוטורי ואוהבים את זה. אנחנו מתאמנים בטריאל כי אבא שלי אוהב את זה ולשם הוא דחף אותנו – אותי ואת אחותי.

אנדורו של היום זה מוטוקרוס. עדיף להיות רוכב מוטוקרוס בשביל לנצח באנדורו כי המקטעים מהירים מאוד. זה סינגל שרץ מהר מאוד. זה נראה כמו אנדורו, אבל בפועל זו רכיבת מוטוקרוס.

במרוץ הראשון שלי עם ק.ט.מ שברתי את האצבע. ניצחתי את אליפות הטריאל ב-2011, והחוזה שלי עם מונטסה עמד להסתיים בגלל שרפסול הפסיקו את התמיכה. ואז פנו אליי מק.ט.מ-ספרד. אני חבר טוב של לורנזו סנטולינו, רוכב ק.ט.מ-ספרד, ואנחנו בקשרים טובים, אז הזמינו אותי להשתתף בסבב האחרון של הסופר-אנדורו בספרד כי רצו יותר רוכבים. הם ארגנו לי הוסאברג 450 להתחרות עליו ולהיות בן קבוצה של חאבי גלינדו. אפילו לא הכרתי אותו. לקחתי שני הולשוט. בגמר הראשון סיימתי 8 ושברתי את האצבע הקטנה. בגמר השני סיימתי במקום טוב יותר – רביעי. ואז קיבלתי טלפון – ק.ט.מ ספרד מזמינה אותך לקבל חוזה לעונה מלאה בסופר-אנדורו. הייתי רוכב טריאל, אבל היינו בפגרה והיה לי זמן. ק.ט.מ הציעו לי שני אופנועים לעונה – אחד לאימונים ואחד לתחרויות, כולל מכונאי. השאר זה היסטוריה.

תחרות. שאר הרוכבים בטופ של האקסטרים אנדורו – גראהם ג'רוויס, ג'וני ווקר ואנדראס לטינביכלר, עושים ביחד מבחני קבוצה בשביל לבדוק חלקים חדשים, אבל לא יוצא לנו להתאמן יחד כי אנחנו גרים במקומות רחוקים אחד מהשני. אנחנו חברים טובים כי התחום קטן, אבל גם חבר הקבוצה שלך הוא מתחרה. אנחנו ביחסים טובים והווייב טוב. אבל בסוף היום הוא מתחרה.

גמרנו כולם ביחד. אני מכוון לווקר ולג'רוויס. בארצברג האחרון היינו חייבים לעזור אחד לשני כדי לעבור את המקטע החדש והבלתי עביר. כך סיימנו את המרוץ כולם ביחד.

תכנית האימונים היא לפי לו"ז המרוצים. יש לי מאמן אישי שמתאים לי את תכנית האימונים בהתאם למרוץ – אם זה סופר-אנדורו או אקסטרים-אנדורו. אני מתאמן עם אחותי בטריאל. אני עושה 5-6 אימוני רכיבה על אופנוע בשבוע – אנדורו 3 פעמים בשבוע, והשאר טריאל ומוטוקרוס. לפי הצורך אני מתאמן באקסטרים או במכשולי סופר-אנדורו. אחר הצהריים אני מתאמן במכון הכושר, רץ, שוחה או רוכב אופניים.

כסף. אני בר מזל. למשפחה אין הרבה כסף. אבא שלי משכיר אופניים ואמא שלי עובדת במשרד. ברגע שאתה מתחיל לנצח, אנשים מתחילים לעזור לך. עד גיל 18 רק שפכתי כסף, והרבה, ואני כאן רק בגלל שאבא שלי וכל המשפחה שלי רצתה ודחפה. היום כרוכב מפעל בטופ 3 בתחום המצב כבר קל יותר, תודה לאל.

2 פעימות. בשביל הנשמה. רכבתי בסופר-אנדורו על 350 עם מנוע 4 פעימות, אבל אולי אעבור בעונה הקרובה ל-300 כי זה אופנוע מצוין ואני מחובר אליו. בכל אופן, בשביל הנשמה – רק 2 פעימות.

אקסטרים-אנדורו. גם זה לנשמה. רכבתי טריאל, מוטוקרוס, אנדורו, אבל אני הכי אוהב אקסטרים-אנדורו. משלב לי את כל התחומים יחד.

להיות בטופ. לשם אני מכוון, פסגת האקסטרים-אנדורו. בהחלט. השאיפה שלי היא להיות מספר אחת בתחום. להיות האלוף. זה תחום קטן שמתפתח מאוד בשנים האחרונות. כרגע אני בטופ 3, אבל בהחלט מכוון לקצה, ועושה כל מה שאני יכול כדי להגיע לשם.

סליקס. אני צופה ב-MotoGP ומאוד אוהב את זה. זה גם נראה לי אקשן מטורף. אבל אף פעם לא רכבתי על אופנוע ספורט.

בחורות, ים ואווירה. תל אביב מטריפה וישראל בכלל מעניינת. בחדשות אתה שומע רק על מלחמות ובלגנים. ואז אתה מגיע לפה ומגלה מדינה מעניינת אם אנשים נהדרים, וזו הפתעה. עדיין לא יצא לי להיות בירושלים. רק חבל שהקרקע כל כך יבשה פה. אמרו לי שבחורף זה אחרת, אז אולי אבוא לבדוק.

כוכב עולה. הקטע של להיות במרכז הזרקורים חדש לי, אבל אני אוהב את זה. יש הרבה פוקוס עליך, יחסי ציבור, מסתובב בעולם לפעילויות שונות של הקבוצה. אני אוהב את זה. זה חלק מהעניין וזה כיף.

כדורגל זה לחלשים. עזוב אותי מריאל מדריד או ברצלונה. אתה יודע, אומרים: To play football you need only one ball. To ride enduro you need 2 balls…

מקצוע? נהג מרוצים זה לא המקצוע שלי. מה שאתה עושה בחיים, במה אתה עובד, זה מקצוע וזו המציאות. אני מאמין שבמקום אחר היה אפשר לקחת את הניסיון, ההישגים והכישורים ולהתעמק בספורט הרבה יותר ממה שאני עושה היום. אבל אנחנו פה וגם אם זה קשה, זה מה שיש.

קשה. אני לא בוכה, אבל הספורט המוטורי כאן הוא קשה. אם נסתכל רגע, נראה שספורט מוטורי ישראלי יש. בחו"ל. אנשים מתחרים ומצליחים, אבל לא כאן.

בסוף היום אין כמו אופנוע. אם תשאל אותי, בזמני החופשי מבחירה אני יוצא לשטח רק עם אופנוע ואני נהנה חבל על הזמן. עם מכונית המרוץ שלנו אני יוצא לשטח רק אם צריך לבדוק משהו. האופנוע מדליק אותי, זה בדם.

יש מגבלות. הגוף כבר לא מה שהיה פעם מבחינה פיזית. מבחינה טכנית אני עושה כל מה שעשיתי לפני עשרים שנה, אבל אני מתעייף מהר יותר. פתאום כואב הגב. היכולת נשארת יציבה. זה משהו בדם, אני יכול לא לעלות על אופנוע שנתיים ותוך שעתיים ארכב כמו שרכבתי פעם. רק העייפות מגיעה מהר יותר.

אדם צריך לחפש אתגרים ולעמוד בהם. אני בוחר את הנתיבים הכי קשים, הכי מאתגרים, כך שלפעמים חבריי לרכיבה מקללים אותי. אני אוהב 'דוכים', מסלעות, מקומות שלא נסע בהם אף אחד. אפילו לא סינגלים, מקומות קשים יותר. שם התמונה פשוטה – או שאתה מצליח לעלות או שלא.

במכונית מרוץ נותנים גז. ועוד איך נותנים. זה אוטו למרוצים. כשאנחנו נוהגים בראלי, נותנים מקסימום. אם אתה רוצה לנצח, צריך להסתכן ולתת גז. מצד שני זה מרתון וצריך לשמור על האוטו, כך שחושבים הרבה קדימה.

יש גם זוגיות. במכונית יש נווט וזה כיף. אתה חולק עם מישהו את החוויה, את הקשיים. העבודה נחלקת בין שניים. לא צריך לעבור הכל לבד. טיפולים ברכב, הכנות, לוגיסטיקה – אם זה על בן אדם אחד זה יכול להשביז מהר.

כישרון? לא יודע איך לפרק את זה, כישרון. אני אוהב להיות הכי טוב שאפשר. אני מאוד תחרותי. כשתכונת האופי הזו מתחברת לספורט זה מייצר הרבה אתגרים ודחף. זה לא משחק, זה לא לנצח את מישהו אחר. לא עושים את זה בשביל לנצח מישהו אחר. זו ההרגשה שאני מצליח למצות את הפוטנציאל עד תום. של המכונה, של עצמי, של השעון. היריב תמיד הוא השעון. זה לא אדם. יש אנשים  אחרים שמתחרים נגדך, אבל זה קודם כל זה השעון.

החלק האחורי במוח. שם יושבות המחשבות על מה היה קורה אם הייתי נולד בבלגיה, נניח. כנראה שהייתי מגיע למקומות אחרים ומתעסק בספורט מוטורי בצורה מלאה. אבל זה לא מטריד אותי. אנחנו נמצאים בישראל ובתנאים האלה עשיתי את המרב, אז אני מסופק, מבסוט ומאושר.

דבקות במשימה תיקח אותך רחוק. מי שרוצה להגיע רחוק צריך לחשוב פחות על הכישרון שלו. כישרון הוא לא הדבר הכי חשוב. נחישות יכולה לקחת כל אחד רחוק יותר מאשר כישרון. ראיתי אנשים לא מוכשרים שהתמדה, רצינות ואימונים לקחו אותם רחוק מאוד.

חמש שעות שכבנו מתחת לאוטו. על דיונה במצרים באמצע מרוץ. אני והלל סגל. חמש שעות לקח לנו לתקן את האוטו בשביל להתקדם עוד קילומטר. אין בזה הגיון, אבל לא מתייאשים. עושים מה שאפשר לעשות בשביל לשפר את המצב, אפילו אם זה רק לעוד קצת.

אף אחד לא מכריח אותי. מתחרים כי רוצים, כי מחכים לשנייה הזו שבה אתה עומד על קו הזינוק. אף אחד לא מכריח אותי וזה בטח לא משתלם כלכלית. במתח שבין הצלחה לכישלון, בין לקצץ פה שנייה ולקחת סיכון קטן שם, מסתתר הרבה מאוד כיף.

רומניאקס וארצברג אלו חלומות שהגשמתי. סימנתי 'וי' מבחינה תחרותית. המגבלות שם היו פיזיות, אבל בשבילי הארד-אנדורו תמיד יהיה הדבר המלהיב ביותר. הייתי שמח לעשות סיבוב במכונית WRC, רצוי על סטייג' עפר. לא חייב להיות עם המכונית הכי טובה, אני אף פעם לא בעד המנצחים, אוהב את אלו שבמקומות השני והשלישי. אם לא WRC אז ראלי-רייד. אם היו נותנים לי את ההזדמנות עם רכב כמו שצריך, עם קבוצה מסודרת, זה יכול היה להיות מגניב.

חייבים פה ספורט מוטורי. אני חושב שזה אחד הדברים החשובים. פשוט חייבים. הספורטאים מתמרדים עכשיו נגד חוק הספורט המוטורי, וכל מי שאכפת לו מהעניין צריך להצטרף. כל הרוכבים. זה אסון שאין כאן ספורט מוטורי. אם הצעירים לא מתחרים מגיל צעיר בענפי ספורט האלה זה נזק לטווח ארוך. זה מאוד חסר פה, ולא רק בהיבט האישי אלא בקיום של הספורט בכלל. הנזק הוא בכל התחומים ובכל הרמות. ולטווח הארוך. פשוט חבל.