קטגוריה: טור

  • טור עורך: אין ספורט מוטורי, אין מסלול

    טור עורך: אין ספורט מוטורי, אין מסלול

    צילום: אייל מור

    לפני כמה ימים הפיד שלי בפייסבוק געש: עשרות שיתופים שמחים וצוהלים על הכרזה שנחתם הסכם לבניית מסלול קבע למוטוקרוס במכון וינגייט. על פניו בהחלט סיבה למסיבה – שהרי או-טו-טו ייבנה מסלול קבוע שבו הספורטאים יוכלו להתאמן באופן תדיר וסדיר, יתקיימו מרוצים במסגרת אליפות מוטוקרוס מסודרת, תחום המוטוקרוס יפרח, והנה לנו מזרח תיכון חדש.

    בפועל, השמחה הזאת מוקדמת. לא כי לא הולך להיבנות פה מסלול מוטוקרוס קבוע בווינגייט (הלוואי שכן!), אלא כי הדרך מחתימה על הסכם עקרוני לבניית מסלול קבוע ועד לבניית המסלול בפועל ארוכה, ועד היום היא הסתיימה ללא מוצא. את זה למדנו היטב על בשרנו. פעם אחר פעם שמחנו על הקמת מתקן כזה או אחר והתחלנו לפתח ציפיות, ופעם אחר פעם התאכזבנו מפני שגוף כזה או אחר טרפד את תכניות, או שסתם הפרויקט הגרנדיוזי לא יצא אל הפועל.

    ככה בשלוף מהשרוול, הנה רשימה של חלק מהפרויקטים שעליהם שמענו ומהם שמחנו ואז התאכזבנו: הראשון היה פארק מוטורי בשדה תימן, פארק שאמור היה לכלול מסלול אספלט בגודל מלא, מסלול קצר לקארטינג וסופרמוטו, מגרשי הדרכה לרכיבה ונהיגה מתקדמת, ומתקני עזר. כבר שמענו שהנה, עוד רגע הדחפורים עולים על הקרקע. יאללה בסדר. הבא אחריו היה פארק מוטורי בקיסריה עם מסלולי קארטינג וסופרמוטו, מגרשים וכו'. בקצרה, נעלם כלא היה.

    הפרויקט האחרון שעליו שמענו היה המסלול שאמור היה לקום בערד. היו תכניות, היו אישורים, אפילו ראינו את התצורה של המסלול עצמו. "תוך שנתיים נותנים גז על המסלול בערד", מכרו לנו. אז שמחנו, אבל בעירבון מוגבל. כבר היינו ספקניים כי שבענו מהבטחות ופרויקטים גרנדיוזיים. כשכתבנו על התכניות למסלול בערד הוספנו שעד שלא נשים גלגל קדמי על המסלול ונשחרר קלאץ' – אנחנו לא מאמינים שיקום מסלול. בדיעבד צדקנו, לצערנו. לא כי אנחנו כאלה נביאים, אלא פשוט כי אנחנו למודי ניסיון ויודעים איך דברים פה עובדים.

    חוץ מזה היו פרויקטים נוספים, קטנים יותר בהיקפם, שנגנזו. מי זוכר את מרוץ המוטוקרוס שאמור היה להתקיים על חוף הים של תל אביב לפני כמה שנים על מסלול ארעי שהיה אמור להיבנות שם? מי זוכר למה הפרויקט נגנז? נזכיר – בגלל התנגדות של הירוקים, שטענו ששמן מנוע מהאופנועים עלול להישפך לחול וליצור נזק אקולוגי בלתי הפיך… גם זה נפל. והיו עוד כמה, שגם הם נפלו.

    והכי מתסכל, שגם מסלולים שכבר קיימים ועובדים – נהרסים פה. מסלול נחשונים הנהדר נהרס בקיץ 2010 אחרי 3 שנות פעילות מוטורית ענפה, ועל מסלול כוכב יאיר והבעלים שלו ברק גולדפינגר אפשר לכתוב ספר רק מהתלאות שהם עברו, כולל הריסה מוחלטת של המסלול, עד היסוד, בליל סערה אחד ב-2006. תירוצים כאלה ואחרים על שינוי ייעוד קרקע או ביורוקרטיות אחרות אני לא מקבל. אם היו רוצים שיהיה פה מסלול – היו מוצאים את הדרך להכשיר את הקרקע לכל ייעוד שלא יהיה, ובמדינת הקומבינות שלנו יש אינסוף דוגמאות לכך.

    אז מה בעצם אנחנו אומרים? בדיוק את מה שאמרנו בתחילת הטור: את בקבוקי השמפניה וצהלות השמחה נשמור לרגע שהספורטאים יניחו גלגלים על האדמה, ישחררו קלאץ' ויתקיים מרוץ על מסלול הקבע בווינגייט. עד אז נישאר סקפטיים, פסימיים ולמודי ניסיון רע.

    עד שיהיה מסלול קבע - נמשיך ליהנות ממסלולים שהוקמו על ידי יוזמות של אנשים פרטיים
    עד שיהיה מסלול קבע – נמשיך ליהנות ממסלולים שהוקמו על ידי יוזמות של אנשים פרטיים

    *     *     *     *     *

    מעניין לעניין באותו עניין. אתמול בערב שודרה בחדשות ערוץ 2 כתבה על מצב הספורט המוטורי בישראל. בכתבה רואיינו בין היתר רוני רגף, מהפעילים בתחום המוטוקרוס, רז הימן, אחד מהספורטאים המוטוריים הגדולים שיצאו מפה, דני אנגלברג, לשעבר יו"ר ההתאחדות, וברק גולדפינגר, הבעלים של מסלול כוכב יאיר ואחד האנשים האופטימיים שאנחנו מכירים. בשורה התחתונה – כולם מתוסכלים מכך שלא קורה פה כלום.

    הכתבה הזו לא חידשה לנו אמנם כלום, אבל היא חשפה בפריים-טיים בערוץ 2 את המצב העגום של הספורט המוטורי, וזה מצוין.

    את דעתנו על הספורט המוטורי כבר השמענו במספר הזדמנויות, והטור של דני אנגלברג מתאר היטב את תחושותינו – עד שלא תשתנה כל השיטה כך שחוק הספורט המוטורי ילך כלעומת שבא, ספורט מוטורי אמיתי לא יהיה כאן. לא ייתכן שהמדינה תהיה הרגולטור של ענף ספורט כזה או אחר, ואחרי 10 שנים של חוק הספורט המוטורי, התוצאות מדברות בעד עצמן – עשייה שקרובה לאפס וספורט מוטורי שלא באמת קיים. מדינת ישראל ניסתה להמציא את הגלגל מחדש במקום להסתמך על מה שעובד היטב בכל מדינה אחרת כבר למעלה מ-100 שנים, ונכשלה בגדול. הגיע הזמן להעיף את חוק הספורט המוטורי הרע ולעבוד עם התאחדויות שלהן סמכויות רגולציה ושליטה על פי תקנות, בדיוק כמו שקורה בכל מקום בעולם.

    עוד הוכחה לכך שהחוק נכשל היא העובדה שהמקומות היחידים שבהם יש ספורט מוטורי בישראל 2015 הם איפה שיזמים פרטיים חוזרים 10 שנים אחורנית ומקיימים מרוצים פיראטיים – חלקם ברמה גבוהה ביותר, עם מסלולים מצוינים, הפרדה בין הרוכבים לקהל, אמבולנס, מרשלים, שופטים ומנהלים, כרוז וכל מה שצריך, וכמובן – עשרות רבות של משתתפים שרעבים לספורט מוטורי!

    אבל מה שהרתיח אותנו יותר מכל בכתבה הייתה דווקא תגובת משרד הספורט: "הרשות לנהיגה ספורטיבית תרמה תרומה מכרעת לקיומו ותפקודו של הענף, שבלעדיה להערכתנו לא היה קיים. מאז הקמת הרשות התקיימו ברחבי הארץ מעל 60 אירועים מוטוריים, חל גידול במספר העוסקים הפעילים וחל גידול במספר הכלים התחרותיים המיובאים. הרשות הינה הרגולטור והמפקח על הענף, ואילו תפקידן של ההתאחדויות הינו לייצג את הספורטאים, לערוך אירועים ולקדם את הענף – כפי שמתקיים ביתר ענפי הספורט בישראל".

    מבחינתנו, אין יותר מראית עין ודיבורים מאשר התגובה הזו, ואין יותר מבישה ממנה.

    ספורט מוטורי 2015. עצוב.

    הכתבה בחדשות ערוץ 2

  • דעה: החוק למניעת ספורט מוטורי

    דעה: החוק למניעת ספורט מוטורי

    כתב: דני אנגלברג

    8 מיליון ש"ח נזרקים לפח בכל שנה, ולנו אין ספורט מוטורי!

    אומרים שהיה פה שמח לפני חוק הספורט המוטורי

    האמנתי שייעודו של חוק הנהיגה הספורטיבית הוא לתת לגיטימציה לענף ולשרת את ציבור הספורטאיםבשנים 2002-2005 השתתפתי במרוצי סופרמוטו שהתקיימו במסלולים מאולתרים. התקופה הזו הייתה נפלאה. בכל סוף שבוע רכבתי במגרש סטרילי ללא מכוניות, עם אנשים מדהימים סביבי כמו טל שביט ז"ל, שבהתנדבות עזרו לנו לרכב בבטחה ולהתנהל בצורה המקצועית ביותר שהפיראטיות מאפשרת.

    חלמנו שנוכל לפרסם ברבים את המפגשים שלנו ושלא נחשוש מביטול על ידי המשטרה. רצינו להיות מבוטחים ולא בדרך של "נפלתי מהקטנוע". כמעט ולא השקענו בכלים מקצועיים כי חששנו מהחרמות אופנועים על ידי המשטרה. האירועים היו סגורים לקהל ועתידנו היה סגור בפני נותני החסויות.

    בסך הכל ביקשנו שענף הספורט הזה – ספורט מוטורי – יהיה לגיטימי. שמי שמוכשר ושיש לו את המוטיבציה, יוכל להשקיע ולהצטיין בו. ספורט מוטורי הוא ענף  לא זול, אבל יש לו מודל עסקי שעובד בכל מקום אחר בעולם.

    העתירה לבג"צ – תחילת הסוף

    ההתאחדות שהקמנו כדי לקיים את החלק שלנו בחוק היא למעשה פיקציה – בובת מריונטה שמרקדת לצלילי הבטחות לכספי תמיכהאחרי שאביב קדשאי ודני לוי עתרו לבג"צ ודרשו להורות למדינה שתאפשר לנו לקיים מרוצים, התחייבה המדינה בפני בג"צ כי היא תאפשר ספורט מוטורי בישראל ושהיא תסדיר זאת בחקיקה. שמחנו. ראינו את האור בקצה המנהרה.

    האמנתי שייעודו של חוק הנהיגה הספורטיבית הוא לתת לגיטימציה לענף ולשרת את ציבור הספורטאים. פעלנו נמרצות על מנת שאנחנו – הספורטאים – ניישר קו עם דרישות החוק, והקמנו את עמותת הסופרמוטו ואת ההתאחדות לספורט מוטורי – כידונאים. הגשתי בשם התאחדות הכידונאים את הבקשה להכרה למשרד הספורט, ובסוף 2007 השר מג'דלה הכיר בנו כספורטאים לגיטימיים. פה כבר היינו מאושרים.

    בתמימותי חשבתי שעם קבלת ההכרה אפשר לצאת לדרך, אבל או אז הוקמה הרשות לנהיגה ספורטיבית במשרד הספורט ויוסי ניסן נבחר במכרז לכהן כמנהל הרשות, מאז ועד היום. לקח לרשות לנהיגה ספורטיבית יותר משלוש שנים(!) להתקין את התקנות הרלוונטיות מבחינתה ליישום חוק הנהיגה הספורטיבית. משרד הספורט עמל שלוש שנים בהקמה של מנגנון רגולציה ובירוקרטיה שמטרתו הייתה רק אחת: מזעור הסיכון של משרד הספורט. או בעברית: כסת"ח.

    זה לא עובד!

    אין סיכוי שפיקוח ממשלתי, שהופך את הרשות הממשלתית לאחראית, יאפשר לספורט המוטורי להתפתחמשנת 2012 אנחנו מנסים לקיים מרוצים חוקיים תחת המטרייה של הרשות לנהיגה ספורטיבית. כולם מסכימים שהתוצאות הן מחפירות. לא הצלחנו לקיים ליגה אחת מסודרת. הביורוקרטיה והרגולציה שמפעילה הרשות לנהיגה ספורטיבית רק מנעו מאיתנו ספורט מוטורי. ההתאחדות שהקמנו כדי לקיים את החלק שלנו בחוק היא למעשה פיקציה – בובת מריונטה שמרקדת לצלילי הבטחות לכספי תמיכה. הדרך היחידה לקיום מרוצים בישראל שנראים ועובדים כמו ספורט מוטורי היא אם הוא ינוהל, יאורגן ויפוקח כמו בחו"ל. אין סיכוי שפיקוח ממשלתי, שהופך את הרשות הממשלתית לאחראית, יאפשר לספורט המוטורי להתפתח.

    היום, עשר שנים מאז שנחקק, ניתן לומר באופן חד משמעי שחוק הנהיגה הספורטיבית נכשל! המדינה רימתה את בג"צ ואת הספורטאים, ותחת ההבטחה שהספורט המוטורי יוסדר בחקיקה היא הלאימה את הענף ומנסה לגנוז אותו. משרד הספורט הקים מנגנון של ג'ובים ושורף מעל ל-8 מיליון ש"ח בשנה מתקציב המדינה.

    במחשבה שנייה ניתן לומר שכנראה חוק הנהיגה הספורטיבית הצליח מאוד, ושבעצם כל תכליתו היא למנוע ספורט מוטורי. בזה החוק והרשות מצטיינים.

    אסור לנו להאמין לרשות לנהיגה ספורטיבית. תכליתה האמיתית היא למנוע מאיתנו את הספורט שאנחנו כל כך אוהבים. אנחנו חייבים להקים צעקה ולדרוש את סגירת האיוולת. 'ההתאחדות לספורט מוטורי – כידונאים' היא פיקציה שיצר החוק. הרשות שולטת בה מקצועית וכלכלית. כדי לעשות שינוי אמיתי אנחנו צריכים לפרק את ההתאחדות ולהודיע למשרד הספורט שאנחנו לא מוכנים להיות חלק מה'כאילו ספורט מוטורי' שקיים היום, שהוא ישראבלוף אחד גדול. אנחנו דורשים את העברת הסמכויות המקצועיות לניהולה של מ.מ.ס.י – נציגת FIM בישראל. חייבים לעצור את הגלגל שבמו ידינו המצאנו וליישר קו עם הנעשה בכל העולם. רק כך יהיה פה ספורט מוטורי.

    אז מה הפתרון?

    אנחנו, הספורטאים, צריכים לקחת את גורל הענף בידינו ולקבוע עובדות בשטח, שהן שלב הכרחי להתפתחות הענף ויצירת תרבות מוטורית:

    1. כינוס כל הספורטאים, מכל הענפים, לאחת העמותות שהייתה חברה בהתאחדות המתפרקת. בחירת העמותה הקולטת צריכה להתבסס על אישור ניהול תקין לעמותה ועל כמות הספורטאים שלקחו חלק בספורט מוטורי פעיל במהלך 2012 ועד היום.

    2. הספורטאים הפעילים מקימים יחד עם מ.מ.ס.י מנהלת ספורט מוטורי – FIM ISRAEL.

    3. בראש המנהלת יעמוד ועד מנהל משותף למ.מ.ס.י ולספורטאים, אשר יורכב מנציגי מ.מ.ס.י ונציגי הספורטאים. הייצוג לספורטאים ולמ.מ.ס.י בוועד יהיה שוויוני, ותפקידו יהיה להנחות ולפקח על פעילות המנהלת.

    4. אנחנו ממנים את מ.מ.ס.י, נציגת ה-FIM בישראל, לתת שירותי ניהול ספורטיביים לענפי הספורט המוטורי בישראל. מסגרת השירותים תכלול את כל ההיבטים המקצועיים הכוללים הנפקת רישיונות, אישור מסלולים, בדיקות תקינות כלים תחרותיים, מזכירות מירוצים, שיבוץ שופטים, שיבוץ מרשלים, הקמת ועדות משמעת וועדות ערעורים, קורסים להכשרות בעלי תפקידים וטיפול בייצוג ספורטאים בפעילות בינלאומית, על מנת שיתקיימו בישראל אימונים וליגות סדירות של מרוצים בכל הענפים, וכל זאת בכפוף לחוקי ה-FIM ולנהוג בשאר העולם.

    אני חושב שלספורטאים פעילים שעובדים בשיתוף ובכפיפות לנציג של ה-FIM בישראל תהיה את היכולת לדרוש ולקבל את האחריות והסמכות לנהל את התחום. הסמכות הזו כוללת גם את אגרות הרישוי השונות, שהיום נגבות על ידי רשות הספורט המוטורי. זה הלחם והחמאה של הענף. כספים אלו אמורים לשמש את מי שבאמת מנהל את הענף ולא חבורה של פקידים ממשלתיים.

    הכותב הוא רוכב מרוצים ותיק, שימש כיו"ר התאחדות הכידונאים וכיום משמש כנציג ספורטאי הסופרמוטו.

  • טור אישי: 51 תפרים

    טור אישי: 51 תפרים

    הפציעה החמורה ביותר שחוויתי, עד שקניתי את האופנוע הראשון שלי, היתה נקע. משהו פשוט – נחיתה לא טובה מקפיצה במשחק כדורסל. היו גם כמה שריטות וחבלות מאופניים או מקטטה כזו או אחרת, אבל אף פעם לא משהו חמור. לא משהו שהצריך טיפול מיוחד.

    הייתה גם כווייה אחת שנתן לי מוטוגוצי אי-שם בשלהי שנות השמונים. בדרך לקאנטרי קלאב בהרצליה, ראיתי את הלאריו האדום חונה. התקרבתי אליו כשאני בבגד ים בלבד. עשיתי מה שילדים עושים – ניסיתי להגביה ולהביט בספידומטר. לפני שהספקתי להבין מה קורה, הרגשתי שריפה אדירה. המוטוגוצי ההוא גרם לפציעה הדו-גלגלית הראשונה שלי.

    42

    השנייה קרתה ב-1993 כשקניתי את אופנוע 50 הסמ"ק הראשון שלי. וואלה התרגשתי. קניתי מעיל עור וכפפות. הזמנתי, דרך שוברים שהופיעו ב-CYCLE WORLD את שני הכרכים של TWIST OF THE WRIST. לכשהגיעו שיננתי אותם ימים כלילות. רק להיות מוכן. ואז הגיע הרישיון. בחדר התנוססה תמונה של וויין רייני בווילי, ואני ידעתי שזה אחד הדברים הראשונים שאני הולך לעשות. אבל, שוד ושבר – לא הצלחתי.

    היו כמה רגעים בהם הצלחתי לגרום לגלגל הקדמי לנתק מגע מהרצפה לשבריר שנייה, אבל ווילי אמיתי אין. הייתי משוכנע שזה האופנוע, שפשוט אין לו כוח שמתאים למשחקים מעין אלו. ואז, באחת מנסיעותיי, נעמד לידי אופנוע זהה לשלי. שנינו נערכו לקראת האור הירוק, ולהפתעתי הרבה את המטרים הראשונים עשה האופנוע שלידי על גלגל אחד. ברמזור הבא כבר שאלתי ומיד קיבלתי הנחיה פשוטה: לקחת את התחת אחורה, להכניס קלאץ', גז עד הסוף, לשחרר קלאץ' ולמשוך את הכידון בחוזקה. קוף שומע – קוף עושה.

    אני צריך לספר לך עכשיו משהו. שקלתי אז בערך 130 ק"ג. בוא נחבר את הנתונים האלו ביחד. 130 ק"ג + "לקחת את התחת אחורה" + "משוך את הכידון בחוזקה" = הווילי הכי קצר בהיסטוריה. הפכתי את האופנוע 180 מעלות. בשנייה. עפתי על הגב. האופנוע לא חיכה הרבה והשלים את הגלגול איתי ועליי, מרסק בדרכו את קרסול ימין שלי בשלוש נקודות. את 11 החודשים הבאים ביליתי על כיסא גלגלים, כשאת קרסול ימין שלי מפארים 42 תפרים חדשים שסוגרים על לוחות מתכת ומיטב הברגים והמסמרים שהיו לאורטופד ב'מאיר' להציע. לחיוב אני יכול לציין שאני עושה יופי של ווילי'ז על כיסא גלגלים בזכות התקופה ההיא.

    6+

    עברו כמה שנים ואחרי כמה אופנועי כביש החלטתי לעבור לשטח. לשפר את היכולת. לק.ט.מ 400 לא הייתה שום בעיה לעשות ווילי'ז. מראשון ועד רביעי במהירויות תלת-ספרתיות. תפסתי את הקטע ולא הפסקתי. ואז הגיעה פיאט אונו. ואז הפסקתי במכה אחת. אצבעות שבורות ביד ימין ושורש כף יד שמאל. עוד 6 תפרים לספירה. ווילי'ז מזוינים.

    3+

    אמצע שנות האלפיים. אחרי כמה אופנועי ליטר ברזומה, קרבות רחוב ומרוצי קטנועים התחלתי להתחרות באליפות הסופרמוטו. רכבתי על ק.ט.מ ישן שמשקלו וסרבולו היו שניים בגודלם רק ללב האדיר שלו. אהבתי בכל מאודי את האופנוע הנוראי הזה. עד היום אני לא יודע איזו בעיית סלילים זדונית גרמה לו להיכבות ולפצוח בשביתת הנעה אוסטרית. יום אחד החליטו מתחרי הסופרמוטו להשתתף במרוץ אנדורו בפלמחים. הרכבתי את גלגלי השטח והגעתי לשטח הכינוס. הק.ט.מ 620 הישן הבין שהוא עומד מול כלים חזקים, קלים ומקצועיים ממנו, ועשה רושם שהוא באמת התאמץ. הזינוק הלך בסדר, ואחר כמה רגעים אני מוצא את עצמי עוקף אנשים. זה נראה כאילו כולם נוסעים לאחור. התחת מרחף מעל המושב האחורי, הגז פתוח לרווחה ואני עף. מביט לצדדים ולא מבין איך אדם שמן, בלי כושר, על אופנוע מיושן ולא מתאים, עוקד ככה רוכבי אנדורו מקצועיים. אחרי כמה שניות אני מביט לפנים וחושך מכסה את עיניי. לא עקיפות ולא שמן זית. כולם פשוט האטו לקראת דרופ של כמה מטרים שחיכה בהמשך. דרופ שהתקרב אליי במהירות גבוהה.

    אני זוכר שנחתתי כמו בספר 'מדריך האוריגאמי למתקדמים' – הפנים פוגשות את הקרקע ראשונות, הירכיים נתקעות באופנוע. זה מצידו לוקח אותן לטיול שבסופו מפגש בין עקביי לראשי. אין אוויר. מתרכז שניות ארוכות בלמלא את הריאות. המוח נותן הוראות אבל הגוף לא מגיב. לא מצליח לנשום. אחרי כמה שניות האוויר חוזר ובקרת הנזקים מגלה אף שבור וחבלות קשות ברגליים. עוד שלושה תפרים לרשימה. ודווקא הייתי ממוגן.

    51

    אז מי שקורא את הטור הזה אומר לעצמו בטח עכשיו – מסכן, 51 תפרים ועדיין לא הפנים את עניין המיגון? הפנמתי, הפנמתי. מיגון חשוב, כן. אבל לא פחות חשוב הוא אביזר הבטיחות מספר אחד. זה שנמצא בתוך הגולגולת (של רובנו). אני רוכב כבר 22 שנה, מתוכן כותב על אופנועים (ומכוניות) לפרנסתי למעלה מעשור. בין רכיבות על אקזוטיקה איטלקית על מסלול אירופאי לבין התניידות עם קטנוע בתוך העיר פיתחתי לעצמי את ההרגלים שלי, את המשנה שלי. והיא אומרת באופן ברור – איש הישר בעיניו יעשה. כי הזדמן לי לרסק אופנועים חזקים בנפילות אלימות, כשהם החזירו את נשמתם לבורא ואני איבקתי את כתפיי וספרתי כמה שריטות על המרפק. מנגד איבדתי חברים ממוגנים על נפילות שטות. אחרי כל הזמן הזה הבנתי שיש רק חוק אחד – תפעיל את הראש.

    דוגמה אישית? אני מקווה מאוד שאף אחד לא לוקח ממני דוגמה אישית. יותר מזה – אני מפציר בכם לא לקחת דוגמה אישית ממני. אלא אם צלקות, צליעות ומחיקות ערך לאופנועים, נשמעים לכם כמו מתכון לחיים מאושרים.

    אז כן, אני רוב הזמן רוכב בלי מיגון. וכן, אני אחד משלושת הבעלים של WheelZ והעורך המשותף של WheelZ. וכן, התרבות הדו-גלגלית חשובה לי. ולא, אני לא חושב שבשביל לרכוב על אופנוע אתה חייב להיות ממוגן, להתעטף בווסט צהוב זוהר ולקבע מגני ברכיים.

    יש פעמים שאני משוכנע שאופנוענות היא ההפך הגמור מזה.

  • טכנוקרט: על ביומכניקה ומנופים

    טכנוקרט: על ביומכניקה ומנופים

    גם אחרי כמעט ארבעים שנות רכיבה, מסתבר שיש עדיין מקום לכל מני 'פעם ראשונה ש…'.  איזה כיף, לא? רק שהמקרה שמביא אותי לכתוב את הטור של החודש לא היה כזה מלבב. הלוואי שזה היה משהו כמו 'פעם ראשונה שאני קופץ לים עם אופנוע ממעגן'. אז לא. מדובר בפעם הראשונה בחיים שאני חוטף את הרוע המוזר והחמקמק הזה שנקרא באנגלית ARM PUMP .

    דינמומטר יד, הדרך הפשוטה לדעת כמה כוח אתה מפעיל
    דינמומטר יד, הדרך הפשוטה לדעת כמה כוח אתה מפעיל

    שבועיים אחורה. מרוץ ראשון לעונת הקלאסיים באיטליה, מקצה דירוג ראשון. שעה לפני המקצה אני מרכיב את מחממי הצמיגים, וככה בדרך אגב מציץ אל הבפנים של קליפרי הברמבו של הקאוואסאקי. אופס, נותרו פחות מ-2 מילימטרים של עובי חומר ברפידות. לא טוב. בכלל לא טוב. עם הלחץ שיש לי בתקופה האחרונה בעבודה בקושי בדקתי את האופנוע לפני שהעליתי אותו לנגרר, ועכשיו אני חוטף את התוצאות של החיפוף. האמת היא שהתכוונתי להתחרות עם אופנוע אחר וברגע האחרון נאלצתי לשלוף אותו. תירוצים, אני יודע. שולף את ארגז החלפים למרוצים שיש באוטו, הופך את כולו בטירוף על הרצפה, ושולף משם סט רפידות לשעת חירום. לא תרכובת למרוצים כמו הסט על האופנוע, אבל עם כל כך מעט זמן לפני המקצה, זה הפתרון היחידי בעצם. חברתי לורלה מביטה בתימהון מהול בעצבים על ערימת החלקים שהשארתי לה מתחת לחופה בזמן שאני עולה על האופנוע ויוצא למקצה. שתי הקפות כדי 'להריץ' את הרפידות מעט, מתחיל ללחוץ, ובסוף הישורת הראשונה מגיע רגע 'הו שיט!' רציני. האופנוע פשוט לא בולם, או לפחות זה לא דומה בכלל לעוצמת הבלימה עם רפידות המרוץ.

    בבלימות הבאות אני לוחץ את ידית הבלם כמעט בכוח כפול, ואיכשהו מצליח לא להמשיך ישר ברוב הפניות. נכנס לפיטס, ומסתבר שהזמנים לא ממש רעים, רק שכאשר אני מוריד את החליפה משהו בשרירי האמה הימנית לא נראה ממש נורמלי. למה הם פתאום נראים פי שניים בגודל? כאשר אני יושב לאכול עם לורלה, אני קולט שאני בקושי מצליח להחזיק את המזלג ביד. במקצה הדירוג השני אני מבין שהמצב על גבול המסוכן. לא רק שעכשיו אין לי כוח ללחוץ את הידית בכוח הדרוש עם הרפידות הפחות טובות, אלא שאני אפילו מתקשה לפתוח גז עד הסוף ולהחזיק את הכידון כמו שצריך, ואני חותך החוצה הרבה לפני שהמקצה נגמר. כעת זה לא רק השריר שתפוס לגמרי כי אם גם הגידים שכואבים בכל פעם שסוגרים את היד.

    קשה לבלום, אבל זה לא אומר שאי אפשר להשכיב…
    קשה לבלום, אבל זה לא אומר שאי אפשר להשכיב…

    אפשר להסתלבט על פדרוסה שהוציא את עצמו מה-MotoGP בגלל בעיה דומה (השדרנים האיטלקים נוהגים לכנות אותו 'קמומיל', אגב), אבל כאשר אתה חווה את התופעה מיד ראשונה, אתה מבין כמה זה נורא להיות ב- 200 קמ"ש פלוס ולהרגיש שאתה רק בחצי שליטה על הכידון, בלמים וגז. למחרת, עם קצת מנוחה, המצב משתפר מעט. אני גם מאתר סט רפידות עם החומר הנכון (תרכובת ה-SC של ברמבו מומלצת בחום גם לכביש), ומצליח לסיים את המרוץ במקום השלישי רק בגלל ששלוש הקפות לסיום מישהו מתפוצץ קשות, מונף דגל אדום והמרוץ מופסק. חותם שלא הייתי יכול להחזיק קצב סביר אם המרוץ היה ממשיך, ובטח הייתי מתחיל לנשור אחורה.

    אז אם בטכנוקרט מהעבר עסקנו בארגונומיה, תנוחת ישיבה ונוחות העכוזיים, הרי שלמערכת המשולבת של אדם-מכונה יש עוד היבט: ביומכאניקה. הדוגמה הפשוטה ביותר למה זה אומר יכולה להיות צבת/מקצץ. ליד שלנו יש כוח אופייני שאנחנו מסוגלים ללחוץ איתו נניח 50 ק"ג. אבל כדי לקצוץ חוט ברזל פשוט עם צבת, 50 ק"ג לא יספיקו, אז על ידי שימוש בעיקרון המנוף, בצד האחיזה של הצבת יהיו לנו זרועות באורך של נניח 15 ס"מ בזמן שבצד שבו יש את להבי הקיצוץ האורך הוא רק 3 ס"מ כך שהכוח מוכפל פי חמישה ואז אנחנו יכולים להפעיל על חוט הברזל המסכן 250 ק"ג של כוח.

    בטח לא הייתם אומרים עליו, אבל גם פלאייר פשוט הוא סוג של מערכת ביומכאנית
    בטח לא הייתם אומרים עליו, אבל גם פלאייר פשוט הוא סוג של מערכת ביומכאנית

    אם רוצים לפשט, אפשר לומר שבמה שנוגע  לביומכאניקה של אופנוע, התורה כמעט מתחילה ונגמרת כאן. בנקודות העיקריות שבו יש ממשק ביומכאני של רוכב עם האופנוע, ידיות (בלם קדמי, מצמד וכידון), רגליות (בלם אחורי, הילוכים) וידית הגז, יש לנו בעצם עסק עם ניצול כוח פיזי שאנחנו מסוגלים ליצור מול הכוח המכאני שנדרש כדי להפעיל את אותה מערכת. על ידי הכפלה די פשוטה של הכוח באמצעות כמה סוגים בסיסיים של מערכות מנופים ו/או מנגנונים הידראוליים, אפשר לייצר את הכוחות האדירים הללו גם אם יש לנו יכולת ללחוץ בכוח של חמישים ק"ג בלבד. התרגום המיידי של  דוגמת הפלאייר לאופנוע, מצוי כמובן בידיות הבלם והמצמד. אם לוקחים יחס בין אורכי מנוף היד למנוף המשאבה של  1 ל-5, הרי שעם לחיצה של 50 ק"ג, הבוכנה נלחצת בכוח של 250 ק"ג. הוסיפו לכך את ההכפלה ההידראולית בין קוטר בוכנת המשאבה לבין קוטר הבוכנות בקליפר (קוטר בריבוע לחלק לקוטר בריבוע) ותגלו שבמו ידיכם אתם מצליחים ללחוץ את רפידות הבלם בכוחות שיכולים להגיע לטון או אפילו שניים!

    ומשאבת בלם גם היא סוג של פלאייר
    ומשאבת בלם גם היא סוג של פלאייר

    לפי ההסבר הזה חלק מכם בטח יגיע למסקנה המבריקה שאם רוצים כוח בלימה יותר גדול, כל מה שצריך לעשות זה לשנות את יחס האורכים בין נקודת הכוח של היד לבין זו של המשאבה, ואתם יודעים מה – אתם אפילו צודקים. רק שאת הפטנט לרעיון הפשוט כבר רשמו חברות  כמו ברמבו ו-AP RACING אשר מציעות לרייסרים המקצועיים שבינינו משאבות עם יחס יד/מנוף מתכוונן – פטנט שקיים גם בלא מעט מנופי בלימה של  אופני הרים. לרעיון יש גם מגבלות, שכן מעל יחס הכפלה מסוים הכוחות הם כל כך גדולים, שחלקים שנראים לכאורה מוצקים ועמידים כמו הקליפרים וצינורות נוזל הבלמים (אפילו אם הם מפלדה שזורה), מתחילים להתעוות, והדבר מורגש בידית כסוג של  גמישות. תתפלאו, יש אנשים (ואני ביניהם) שלא אוהבים ידית  בלם מוצקה מדי, והגמישות הזו מוסיפה מעט לתחושה של מה הבלם הקדמי עושה בדיוק. אחרים אוהבים אותה 'בטון'. משאבות בלם כמו ה-19 RCS של ברמבו או ה-CP4125-26 של AP יכולות להציע פתרון כדי למצוא את הנקודה האופטימלית של 'רגישות' הבלם הקדמי

    משאבת ה-19 RCS של ברמבו - למבוגרים מגיל 19 בלבד
    משאבת ה-19 RCS של ברמבו – למבוגרים מגיל 19 בלבד

    עם זאת, הביומכאניקה של היד בכלל ושל לחיצה באמצעות אצבעות היד יותר מורכבת ואינה רק עניין של אורכי מנוף. אם תביטו בווידאו הבא:

    הווידאו נעשה באמצעות דגם שמדמה את פעולת הגידים (החוטים בווידאו), ותראו שכאשר לוחצים את היד, אלו הגלילים (PHALANX ברפואית מדוברת) הקרובים לכף היד שמסוגלים לייצר יותר כוח. אם תרצו הסבר פשוט, הרי שהמנוף שלהם יותר קטן כך שהם מייצרים יותר כוח. התמונה אולי גם יכולה לתרום להסבר

    מהתמונה הזו יותר ברור למה לגלילים המקורבים לכף היד יש יותר כוח, אולי.
    מהתמונה הזו יותר ברור למה לגלילים המקורבים לכף היד יש יותר כוח, אולי.

    לא כאן המקום להיכנס לפרטים כמו למה ואיך, אבל ממדידות שנעשו עם הדוגמה של הפלאייר, מתברר שיש מרחק אופטימלי בין שתי הידיות של הפלאייר בו היד מצליחה להפיק את  הכוח הגדול ביותר. אם במקום אחת מידיות הפלאייר תציבו את הצינור של הכידון, הרי שתבינו שיש חשיבות גדולה למרחק שבין הידית לכידון. מרחק לא אופטימלי יכול לגרום לירידה בכוח של 20-25%. זה לגמרי לא מקרה שמזה עשרים שנה או יותר ידיות בלם קדמי עם אפשרות לכיוון של המרחק לכידון נכנסו לעולם הייצור הסדרתי. הידיות הללו נמצאות כמעט בכל אופנוע בנפח בינוני ומעלה, אבל כמה מכם התעכבו על לנסות לרכב עם הידית במצבי כיוון שונים כדי למצוא את זה אשר מניב את כוח הבלימה האופטימלי ופחות עייפות בשרירים? מניסיון, שווה לשחק קצת. רוב הסיכויים שתגלו שידית יותר  קרובה לכידון (בתנאי שהיא לא מתנגשת בכידון או לוכדת את אצבעות היד הקטנות) תניב את כוח הבלימה הטוב ביותר. ידית מרוחקת מדי עושה שימוש בחלק הקדמי של האצבעות אשר מבחינה ביומכאנית, כאמור, יותר חלשים.

    אם היה לכם ספק למה מרחק ידית הבלם קריטי כל כך, עיינו בגרף.
    אם היה לכם ספק למה מרחק ידית הבלם קריטי כל כך, עיינו בגרף.

    ידיות בלם מתכווננות במרחק לכידון אמנם מוכרות, אך מעטים חושבים במובן הזה גם על ידית המצמד. ברכיבה עירונית למשל, מדובר בידית לא פחות חשובה שעושים בה שימוש גדול בהרבה. אז מסתבר שיש גם ידיות מצמד מתכווננות, וכמו עם ידית הבלם הן יכולות לעשות הבדל של יום ולילה לרוכב. הן מקובלות יותר באופנועים במיצוב גבוה, אך לעתים קרובות ידיות מצמד מתכווננות של דגמים יקרים יכולות להיות מותקנות גם באופנועים רבים אחרים. הידית שבתמונה למשל היא לטריומף דייטונה 675, אבל נראית כאחת שיכולה להתאים ללא מעט אופנועים אחרים. אני מתכונן לבדוק בקרוב מכיוון שגידי יד שמאל שלי גם מתחילים להראות סימני התעייפות מעבודת היום-יום עם העכבר של המחשב (אני איטר יד ימין). אחרי המבוא לביודינמיקה הקצר הזה וכיסוי נושא הידיות שעל הכידון, יגיע תורם של האזורים האחרים. סבלנות.

    עוד לא בטוח שהידית הזו תעבוד בקאוואסאקי שלי, אבל שווה לנסות.
    עוד לא בטוח שהידית הזו תעבוד בקאוואסאקי שלי, אבל שווה לנסות.
  • טור עורך – דרך חדשה

    טור עורך – דרך חדשה

    צילום: טל זהר

    ברוכים הבאים למגזין המוטורי החדש – WheelZ. המגזין הזה הוקם על ידי אנשים שאוהבים מוטוריקה בכלל ואופנועים בפרט, ומטרתו לספק בית חם לחובבי אופנועים ומוטוריקה, בית שבו יוכלו למצוא תוכן מקצועי ואיכותי, אך לא פחות חשוב – תוכן מהנה, כזה שאנחנו נהנה להפיק ואתם תיהנו לצרוך.

    בהקמת האתר החדש שמנו את הדגש על רוח התקופה, וזה בא לידי ביטוי בכמה רבדים. ראשית – הנראות. WheelZ יושב על פלטפורמה מודרנית, והוא מציע לגולשים עיצוב מודרני עדכני, שכמובן יעודכן תדיר ויעמוד תמיד בחזית העיצובית של מגזינים אינטרנטיים. במקביל, שיפרנו את חוויית הגלישה כך שתתאים לרוח התקופה ותתמוך באופן מלא ברשתות חברתיות – פייסבוק, יוטיוב, אינסטגרם וכו'.

    אבל לא פחות חשוב מאלו, גם התוכן עובר שינוי מהותי, ומעתה הוא יהיה נגיש יותר, מעניין יותר ומפתיע יותר. תרבות צריכת המידע השתנתה בשנים האחרונות, ואנחנו מתכוונים להיות מחוברים תמידית לשינויים התקופתיים.

    יחד עם זאת, אנחנו לא מתכוונים להתפשר על האיכות. WheelZ ימשיך לייצר תוכן איכותי בנושאי אופנועים ומוטוריקה בכלל. ההגשה תשתנה, אבל האיכות לא תרד. להפך.

    אבל מי אנחנו בכלל? ובכן, WheelZ הוקם על ידי חברי מערכת האתר 'פול גז', שהיה הבית של רוכבים רבים ב-12.5 השנים האחרונות. מסיבות כאלו ואחרות פול גז נאלץ לסגור את שעריו, אולם אנחנו, ככותבים וכמפיקי תוכן, רצינו להקים בית חדש, מודרני שמתאים לשנת 2015 גם בנראות וגם בתוכן.

    על כן עברו כל חברי מערכת פול גז לאתר החדש – WheelZ, וכאן נפיק את התוכן שלנו מעתה והלאה. תוכלו למצוא כאן את הנבחרת המלאה של אתר פול גז – אייל פרדר, בוחן הספורט של המגזין וכותב חדשות, אסף זומר, בוחן אופנועים וכתב לענייני טיולים, סקוטרמן שבוחן אופנועים מגניבים וכותב על היסטוריה ועל טיולי דו"ש, בועז בר שכותב על קטנועים אבל לא רק, מוניק אורבי שלנו שמשמשת כפרויקטורית, וכן את צמד צלמי המערכת שלנו – אסף רחמים ובני דויטש – ששמם הולך לפניהם בכל הקשור לצילום מוטוריקה בפרט וצילום בכלל. פרט לחברי המערכת תמצאו כאן גם את המשתתפים הקבועים שלנו – יוסי שווץ בטור הטכני 'טכנוקרט', רענן כרמיאלי עם מדור האספנות המרתק שלו, רועי ברמן שכותב על מוטוקרוס וסופרקרוס, נעם יעקובסון שכותב על MotoGP, אלעד ששון שכותב על אנדורו עולמי, עודד שמידוב שעוזר מאחורי הקלעים, וגם את הח"מ, שמשמש כעורך משותף של המגזין וכותב על אופנועים באופן כללי.

    לאתר ולחזון החדש שותף אריאל אלסיבוני, שמשמש עמי כעורך משותף. אלסיבוני, מהכותבים הבולטים והמנוסים בעולם המוטורי, מביא את הראש שלו ומרחיב את תחום הפעילות של המגזין למקומות נוספים שכולנו, חולי הגז, אוהבים. משעמם לא יהיה פה.

    אז אנחנו יוצאים לדרך חדשה, שתהיה כיפית ומהנה, ואתם מוזמנים להצטרף אלינו לקחת את העיתונות המוטורית אל שנת 2015. אתם מוזמנים להיכנס לעמוד הפייסבוק שלנו, לתת לייק ולקבל עדכונים לפיד שלכם.

    ייתכן שבעתיד הקרוב עוד יהיו תקלות כאלו ואחרות באתר החדש, ונשמח אם תעדכנו אותנו על כאלו. נשמח כמובן גם לשמוע הערות, או כל דבר שעולה לכם בראש, כאן בתגובות או דרך ה'צור קשר' בתחתית העמוד.

    בהצלחה, וכמובן – עם הרבה גז!

    אביעד אברהמי, בשם מערכת WheelZ.

  • עצמאות בשישה הילוכים

    עצמאות בשישה הילוכים

    צילום תמונה ראשית: מיכאל סמטנוב

    יום העצמאות של ישראל הוא הזדמנות מצוינת בכדי לכתוב על אחד הדברים שהפכו אותי לעצמאי. אחרי תלוש המשכורת הראשון ולפני שעזבתי את בית ההורים, הדבר הזה שעושה לי טוב כבר שש שנים, מהווה אבן דרך משמעותית בתהליך.

    הילוך ראשון – רישיון. מגשים את החלום. טופס ירוק, שמיניות בתלפיות עם 350DR נוטף שמן ואזיקונים שחורים. "בחיים לא אפול". הנפילה הראשונה – לא נורא בכלל. שריטות על ברך ימין וכריות כפות הידיים, דלק נשפך מצינור העודפים, סאונד של מתכת ופלסטיק הנושקים למשטח. זה לא שאתה רוכב גרוע – המגרש משופע. תופס אותו בידיות האהבה ומקלל בעסיסיות את משקלם הכבד של האגו והחרגול. כובע הבוקרים של מורה הנהיגה לא נראה באופק ואתה מברך על מזלך. "אם תעברו את הטסט, זה לא אומר שאתם יודעים לרכב". שנתיים אחרי, סטודנט לסאונד במכללת ספיר. נוסע באוטובוס למגרש בבאר שבע. בוקר טוב 650DR, צהריים טובים רישיון בלתי מוגבל!

    עצמאות-GPZהילוך שני – GPZ500. רמת גן. סטפן בודק את החתן, או את הכלה אם תרצו. בסופו של דבר זכר/נקבה זה עניין של סמנטיקה. ביציאה מסניף הדואר מרוח על פרצופי חיוך שלא מש לרגע. באמתחתי מפתח משונן, הורמונים שיוצאים מהאוזן ופחות 19,000 שקלים בעובר ושב. אושר מוטורי טהור ובתולי זה רכיבה ראשונה ב-90 קמ"ש מנתיבי איילון לירושלים. כאב ביצים ראשון בעקבות מעיכה על מיכל הדלק זה כשאתה מגלה את כוחו של הבלם הקדמי. בניגוד לאופניים – סחיטת המנוף צריכה להיות עדינה יותר.

    הילוך שלישי – דייטים. שובר הקרח האולטימטיבי מאז המצאת מנוע הבעירה הפנימי הוא רכיבה משותפת. עוזר לה לחבוש את הקסדה, וכמה שהיא יפה גם כשרואים רק את העיניים. פורש את מעיל החורף היחיד והיא משחילה את ידיה לשרוולים. אוחזת במותניך, ושערות ידיך סומרות מהקור. מבין שבכדי להיות סטודנט, רוכב וג'נטלמן – עליך לשלם בהיפותרמיה. אחרי חלופת מילים, DNA ושתייה משותפת של בקבוק יין, הרכיבה חזרה לביתה מהנה יותר. היא לא רק אוחזת בך כי חוויית הרכיבה חדשה לה, היא ממש נצמדת אליך. מודה לאלוהים שיצר את המהנדס היפני שתכנן את ה-GPZ הכחול הזה. האוויר החם הבוקע מהמנוע בסל"ד הנמוך מפשיר את פלג הגוף התחתון והאסטרוגן המתוקה מחממת את פלג הגוף העליון. אחרי כמה חודשים, כשהקיץ יהיה בשיאו, תעצרו ברמזור בשעת לילה מאוחרת ורוויה מלחות. היא תשלח ידיים מתחת לחולצה ותלטף. מבטי הספונים בפחיתומטיות הממוזגות יישרפו מקנאה יוקדת. רק אחרי שתעבור את כל ארבע העונות עם מה שאתה אוהב – תלמד להעריך את זה.

    הילוך רביעי – חופש התנועה. לא משנה באיזו נקודת מבט אבחר לבחון את הנושא, הגמילה מאוטובוסים עמוסים לעייפה עם ריח הזיעה והתבלינים של שוק מחנה-יודה בצהרי יום שישי הייתה מהנה במיוחד. כבר לא תלוי בלוחות זמנים ובתחנות. בתור חייל החוזר הביתה לחמשוש מהבסיס הכי מאובק בארץ – שיזפון, המזדה של ההורים היוותה תחליף לא רע. אבל פקקים המשתרכים עד קצה האופק והמרדף האין סופי אחר פיסת מרחב לחניה הטרידו אותי רבות, עד שאימצתי את היפני הכחול. נכון, קר בחורף וחם בקיץ, וגם אי אפשר לאסוף את הרהיטים מאיקאה, אבל אתם יודעים – כמו כל דבר בחיים, הכל עניין של פשרות.

    הילוך חמישי – פשרות. מחירי ביטוח מרקיעי שחקים, מחירי חלפים וטיפולים הזולים במקצת מקנייה של כליה, אביזרי לבוש ממוגן היקרים להחריד, תשתית כבישים של מדינת עולם שלישי, חוסר מודעות לקונספט של דו-גלגלי – גם מצד הנהגים וגם מצד הרוכבים. יכול להתבכיין עוד שעות על חוק הספורט המוטורי ושאר העוולות הפוגעות בנו, ציבור הרוכבים. בשורה התחתונה – גם כשלוקח בחשבון את הפשרות, לא יכול בלי זה.

    הילוך שישי – משפחה. הם לא אהבו את הברק הנוצץ בעיניים כשראית אותם חולפים ביעף. הם גם לא אהבו את זה שהגעת באותו אחר הצהריים עם מכונה שהם ראו כמסוכנת ואתה ראית כמרתקת. הילד הקטן שלהם כבר עצמאי ועוד רגע יעזוב את הבית. הילד שלפני רגע אכל Pan Con Manteca ורכב על קורקינט שסבא שלו בנה לו, כעת רוכב על 500 סמ"ק המרגישים לו כמו טירוף חושים.

    הילוך סרק. 85,000 מילים קיימות בשפה העברית. לך תסביר להם את תחושת החופש והעצמאות שהדבר הזה מסב לך. זה כמו שכלב ינסה להסביר מדוע אחד הדברים שהוא הכי אוהב זה להוציא את הראש מחלון של רכב נוסע ולשרבב את הלשון נגד הרוח. יש חוויות שכל תיאור רק מחוויר את עוצמת ההתלהבות.

    חג עצמאות שמח!

     

     

  • טור: טייס אוטומטי

    טור: טייס אוטומטי

    צילומים: ערן בריינר

    האוויר מריח מגשם באחד העם 54. רבע לארבע בבוקר מחוץ לאלפא-בית, הקצב עדיין מבעבע בכפות הידיים אחרי שתופפתי על הפרקשנ'ס ביחד עם פטריק גרוב. גולשים על הביט של Yogo. מרחפים עם הרמוניות עוטפות ובייס ליין מלודי ועמום הבוקע מהסאב וופר. בפה טעם של גוורצ מהליין הכחול, עשב מתוק שחברי האופנובר הכין מבעוד מועד, וניקול – תיירת מבוסטון שלמדה הלילה את נפלאות ההבנה של התיבה המוסיקלית, ודי-אן-איי של כורדי ירושלמי.

    אוהב את הרגע הזה, לפני שמתחיל טקס ההתארגנות לקראת רכיבה לילית רוויה באדרנלין. 8tracks כבר ממשיכים את סגנון ה-Deep House האיטי (124 BPM). חובש את הקסדה, מתעטף בצעיף מצמר, רוכס את ג'קט הרכיבה ועוטה על כפות הידיים כפפות. קול של רובוט נשי בוקע מהקסדה: Mobile Phone 1 – Connected!. אחריו המוסיקה משודרת בסטריאו, וזה הקיו שלי. בדיוק כמו בשיר של דניאלה ספקטור: "מוד לילה נכנס לפעולה".

    002כשטס נמוך באחת היציאות של איילון מתל אביב, חמשת המסלולים המוארים ריקים. המחשבות מתאימות עצמן לתנועה ולפסקול. חמשת הנתיבים שמתחילים באיילון מצטמצמים בכביש 1 ולבסוף מסתיימים בנתיב בודד העולה להר אדר – מהווים משל סימבולי לאהבות שהיו לי. ארבע במספר. עם כולן עברתי כברת דרך ואת כולן מסמסתי בשל הרצון להיות בנתיב משלי.

    סוליסט. הגיוני שמשלח ידי הוא לעשות סאונד באקווריום מבודד אקוסטית. לבד, עם פיידרים לבנים ונורות לד ירוקות הנדלקות ונכבות לסירוגין. הגיוני גם שאוהב לתקלט במסיבות. מסביבי צוחקים, רוקדים מחייכים ונהנים. כך גם אני – אבל עם כל הביחד, כשכולם נעים באותו הקצב, מקיף את עצמי בלפטופ, קונטרולר ואוזניות. מתכנן את הדבר הבא שישולב בצורה חלקה ונעימה, כי שינויים מפחידים אותי. זה שבחרתי בכלי תחבורה שהוא הכי לא חברתי סוגר הרמטית את תמצית הווייתי כפרש בודד שסף הריגוש מהווה נדבך חשוב בחייו.

    כשעובר את מחלף בן גוריון זונח את מחשבותיי על טעויות בגזרת האהבה לטובת מחשבות על טעויות בגזרת הרכיבה. כל אופנוען פוחד מהרגע המסויט שגופו ישקע אט-אט למצולות באגם השחור והסמיך של טעות חייו. הרגע הזה מעביר בעמוד השדרה צמרמורת, וגורם לאחיזתי במצערת להרפות מעט ולרדת למנהלתית ב-140. ממש בעוד כמה ימים, ב-26 לאפריל – סוגר שלושה עשורים לחיי. רבע מהקיבולת שמתכנן לשאיפה הריאלית של 120. יש לי עוד חלומות להגשים, הרים לכבוש, קרמיקה, פרקט ופורצלן לבחור וסעדונים קטנים לעשות.

    אחרי שער הגיא חושב על הימים הללו שלפני ליל הסדר אהובים עלי. הבתים מצטחצחים, חולצות לבנות חגיגיות מגוהצות והטבע מתגלה במלוא עוזו. רגע לפני יולי-אוגוסט המכילים בתוכם מבצעים צבאיים המלאים בזעם ומסיבות גג המהוות אסקפיזם רגעי – יש משהו שליו באוויר. אפילו השיפוצים הלא נגמרים של הכביש המהיר, המכריחים אותי להתחמק מבורות, טלאים של אספלט בגובה שונה וקטעי כביש מגורדים, לא מצליחים לערער את תחושת החג הממלאת את הלב בתקווה ושהכל יהיה בסדר. בלי ששמתי לב, כאילו הייתי על טייס אוטומטי, מאותת ימינה ועולה על מחלף חמד לכיוון הבית. הטמפרטורה צונחת וגורמת לי לחשוב על השינויים הקיצוניים במזג האוויר שחלו בחודשים האחרונים: שלג הלבין את צמרות העצים, אובך כיסה באבק טורדני כל חלקה טובה וגשם שטף אותו והרגיע את הרצון לנקות באובססיביות את החלונות והתריסים. בעוד כמה שבועות ג'קט הקיץ יחליף את הנוכחי. רגע לפני הלילה הכי חגיגי בשנה, מבטיח לעצמי להיות אופנוען שקול יותר, חבר ואח טוב יותר ואדם המקבל את טעויותיו ולומד מהן.

    חג פסח שמח!

  • טור עורך – תשתית קטלנית

    טור עורך – תשתית קטלנית

    קהילת האופנוענים שוב חוותה, בפעם המי-יודע-כמה, שבת שחורה. רוכב ספורט, יוסי והב, נהרג בתאונה בכביש 31 – הירידות מערד לסדום. והב בן 34, רוכב מוטוקרוס וכביש ותיק וטוב ואב לתינוקת בת חודש, הוא הרוג נוסף בכביש הזה, שמצד אחד הוא אחד מהכבישים היפים, המאתגרים והמהנים שיש לנו בארץ, אבל מצד שני גבה לא מעט קורבנות מקרב הרוכבים בשני העשורים האחרונים.

    יוסי והב ז"ל - תמונה מעמוד הפייסבוק שלו
    יוסי והב ז"ל – תמונה מעמוד הפייסבוק שלו

    סיבת התאונה עדיין לא ברורה, אבל העובדות ברורות. והב החליק עם האופנוע שלו – ב.מ.וו S1000RR – בפנייה השמאלית הראשונה אחרי הכיכר של היציאה מערד. ייתכן והוא איבד אחיזה בצמיג הקדמי, אבל ייתכנו גם סיבות אחרות שגרמו לאיבוד השליטה ולהחלקה. מה שברור הוא שתוצאת התאונה הייתה קטלנית – הרוכב החליק אל גדר הבטיחות שהותקנה על הפנייה, כמו בחלק ניכר מהפניות על הכביש הציבורי, פגע באחד מהעמודים התומכים בגדר, ונהרג במקום. גדר ההפרדה גרמה לכך שהחלקה פשוטה, שעשויה הייתה להסתיים בפגיעות קלות בלבד או מקסימום בשברים בגפיים, הפכה להחלקה קטלנית שקיפדה חיי אדם. שוב.

    תשתית רצחנית

    את הריטואל הזה אנחנו מכירים היטב, וכבר כתבנו עליו לא פעם. אותה תשתית שאמורה להגן על חיי אדם כשמדובר במכוניות ולמנוע בשעת תאונה או החלקה את התדרדרות הרכב לתהום או לצלע ההר, מותאמת לצערנו הרב אך ורק למכוניות (וגם זה בספק) והופכת למלכודת מוות לרוכב. אז נכון, קרוב לוודאי שהרוכב עשה טעות שגרמה להחלקה, כמו במקרים אחרים שאנחנו מכירים היטב, אבל טעות בכביש לא אמורה להסתיים במוות, בטח ובטח שלא כשמה שהורג הוא תשתית הכבישים הלא סלחנית בעליל.

    במרוצת השנים נהרגו לנו כמה וכמה חברים ומכרים שעסקו בתחום. אביקם גור ז"ל וזוגתו ליאת ז"ל, אורון אדרי ז"ל, רותם צברי ז"ל, ועוד שורה של רוכבים מצוינים, נהרגו בגלל אותה הסיבה בדיוק – טעות רוכב שגרמה להחלקה, שהובילה ישירות אל גדר הבטיחות. זו האחרונה לא השאירה סיכוי לרוכבים וקצצה אותם דק. בכל אחד מהמקרים הללו, אם התשתית הייתה סלחנית לרוכבים – חיי אדם היו נחסכים. פרט למקרים הטראגיים של הרוכבים שנהרגו, אנחנו מכירים גם לא מעט רוכבים שבשל התשתית הלא סלחנית חטפו פגיעות קשות והפכו לנכים לכל החיים, כששוב – אלמלא גדר הבטיחות התאונות הללו היו מסתיימות בפגיעות קלות בלבד או במקרה הגרוע שברים בגפיים.

    הלב נקרע ובוכה על כל אבדן חיים שכזה, אבל לא פחות מזה – הראש מתוסכל. מתוסכל מהעובדה שתשתית שאמורה להגן על משתמשי הדרך הופכת לקטלנית כשמדובר ברוכבים. כל אחד ואחד מאותם רוכבים היה מצויד במיטב שבציוד ההגנה – חליפת עור איכותית, מגפי רכיבה, כפפות עור, מגן גב וקסדה באלפי שקלים, ולמרות זאת – אותה גדר ארורה לא השאירה לאף אחד מהם סיכוי לשרוד אחרי האימפקט הקטלני. יותר מאימפקט – זוהי גיליוטינה של ממש שקוצצת את הרוכב שמחליק עליה. ממש כך.

    בשנים האחרונות החלו במשרד התחבורה בניסוי שבו על גדרות בטיחות בפניות מסוימות התקינו פס הגנה מפלסטיק בחלקה התחתון של הגדר, על מנת להגן על הרוכבים מפני פגיעה בעמודי התמך במקרה של החלקה. פסי הגנה שכאלה קיימים במדינות רבות באירופה, וגם בלי מחקר מקיף על היעילות של הפסים האלה אפשר להבין שברגע שהם מונעים את האימפקט עם עמוד התמך, אפקט הגיליוטינה נמנע. באופן זה חוסכים בחיי אדם. חד-משמעית.

    לצערנו הרב, בגלל סיבות כאלו ואחרות, הפרויקט הזה נעצר, או שלא ממשיך בקצב הרצוי. נכון להיום למעט כמה פניות בודדות על כבישים מסוימים – אותם פסי הגנה מפלסטיק לא מותקנים בכבישים אדומים, והתוצאה היא שרוכבים שמחליקים ממשיכים להיהרג על גדרות הבטיחות. אין לנו ספק שכיסוי כל גדרות הבטיחות בפסי ההגנה הללו זה לא דבר אפשרי בשל העלות הגבוהה, אולם בכבישים אדומים לרוכבים, כמו למשל סדום-ערד, הרי ירושלים או כבישי הצפון, כיסוי של כמה עשרות קילומטרים בעלות לא גבוהה, עשוי להביא עלות-תועלת גבוהה, ושוב נזכיר שמדובר בחיי אדם.

    חשוב לנו לציין שאנחנו בהחלט לא בעד רכיבה ספורטיבית על הקצה בכביש הציבורי, אבל אנחנו עוד יותר נגד תשתית לא סלחנית שהופכת תאונה פשוטה לתאונה קטלנית. אף רוכב לא צריך לשלם בחייו על טעות, בגלל תשתית לא סלחנית שאותה התקינה המדינה. זה עוד יותר מרתיח ומתסכל כשיודעים שבעלות לא גבוהה יחסית אפשר להפוך את התשתית ללא פחות בטוחה, אבל הרבה יותר סלחנית.

    שוב, קחו אחריות!

    אני לא מתכוון לחזור על הדברים שכתבתי אחרי המוות של מאור בבלי ז"ל, אבל בכל זאת יש לנו מסר מאוד ברור. עד שמשהו ישתנה פה ויתקינו פסי הגנה על כל גדרות הבטיחות (אם בכלל), האחריות לרכיבה זהירה היא שלנו הרוכבים, ושלנו בלבד. לכן אנחנו צריכים לרכב בהתאם, ולהשאיר מקדמי בטיחות שעשויים למנוע את איבוד השליטה וההחלקה לגדר הקטלנית. הגדר שם, הייתה שם ותישאר שם, וזו אחריותנו המלאה לא להחליק עליה.

    גם אנחנו בפול גז לאורך השנים השתדלנו תמיד לצלם תמונות אקשן רק בכבישים ובפניות שבהם אין גדרות בטיחות קטלניות. גם כדי לא להיפגע במקרה של החלקה, שמה לעשות – עלולה לקרות, וגם כדי להעביר את המסר, גם אם הוא סמוי, שגם האקשן צריך להיות מבוקר, בשליטה מלאה, ובעיקר – לא במקומות שבהם התשתית עלולה לחסל אותנו. התחשבו גם בנתון הזה כשאתם יוצאים לרכיבת סוף השבוע שלכם, יחד עם שאר הנתונים. קחו אחריות.

    מי ייתן ויוסי והב ז"ל יהיה ההרוג האחרון על כבישי ישראל, ושאחרי המוות המיותר הזה יבוא השינוי.

  • טכנוקרט: על עיבוד שבבי

    טכנוקרט: על עיבוד שבבי

    לקח קצת זמן, בדרך היו לנו נתוני מכירות, תוצאות בחירות וגם זמני הקפה במבחנים, אבל בסוף הגענו אל הנסיך של אולמות הייצור, האליל של המפעל – תהליך העיבוד השבבי. ולמה לשלל התהליכים שנכנסים תחת המטריה של עיבוד שבבי (ויש לפחות עשרה) יש כזו הילת כבוד, הוד והדר? אולי זה מתחיל מהדיוקים המטורפים שנמדדים גם באלפיות מילימטרים שמרתקים את הדמיון, או אולי אלו השבבים עצמם שנוצרים, מין פסלים קינטיים אשר מצטברים בערימה ליד המכונה ויכולים להראות כמו רעמת תלתלים בוהקים ושבירים? בעיניי הקסם של העיבוד השבבי הוא בפעולה הכה מכאנית שיוצרת את אותם שבבים. מי שראה פעם מחרטה בעבודה או חרט בעצמו, התקשה להישאר אדיש מול הקסם שבו החומר שמסתובב מקבל צורה תוך שחרור טלטלי מתכת לאוויר. תראו כאן איך יציקה לא מאוד יפה הופכת לחלק מדויק בזכות העיבוד השבבי, וגם זום על איך השבב נוצר.

    https://www.youtube.com/watch?v=4bOzJiYAZD4

    בבסיס של כל תהליך עיבוד שבבי נמצא השבב כמובן, אבל עוד יותר נכון לומר – הפעולה המכאנית שיוצרת אותו שבאנגלית אגב מקבלת את השם הכללי MACHINING או CUTTING. בגדול מדובר באותה פעולה ממש שאנחנו עושים כאשר אנחנו מעבירים סכין מעל קוביית חמאה כדי להפיק שבב דקיק שקל למרוח על פרוסת לחם. אז פעולת עיבוד שבבי פירושה שיש קודם כל תנועה יחסית בין החומר שרוצים לעבד לבין סכין, ובגלל הגיאומטריה המיוחדת באזור החוד של אותה סכין, מהתנועה היחסית מתקבל שבב של החומר המעובד, בין אם זו חמאה או מתכת. אבל כאשר מדובר במתכת, הזוויות אינן דומות כלל לזוויות החיתוך של סכין מטבח. על מנת שסכין של מחרטה תוכל להתמודד עם הוצאת שבב מגליל פלדה, היא צריכה להיות עמידה עד מאוד בפני כוחות עצומים, ומשום כך סכין של מחרטה (ורוב הכלים האחרים לעיבוד שבבי) נראית כמעט כמו מין מלבן ארוך שאמנם הפינות שלה חדות, אך לעין בלתי מיומנת זה יראה כמו משהו שלא יכול לחתוך כלום, בטח לא פלדה.

    01עיינו בתרשים של סכין חריטה בעבודה ותראו איך בכל זאת, למרות הכהות לכאורה, אם נפעיל כוחות מאוד גדולים, הסכין כן תפיק שבב. אם נישאר בניסויים שלנו בחמאה, הרי שאם תעמידו את הסכין גם בכמעט תשעים מעלות לחמאה ותסיעו אותה לאורכה, תראו שגם כך אפשר להפיק שבב, ושהוא אולי אפילו יותר שימושי למריחה. למרות שזה נשמע קצת הזוי, בחלק גדול מתהליכי העיבוד השבבי שבב המתכת מופק ממש כך, בפעולה שהרבה יותר דומה לתלישה או גזירה של החומר ועיוות פלסטי שלו מאשר לחיתוך של שכבה כמו בגילוף עץ. עדיין לא מאמינים? הווידאו הזה הוא תקריב של סכין עיבוד שבבי בזמן של כרסום לוח פלדה קשה. מי היה מאמין שמתכת בעצם מתנהגת כמו פלסטלינה אם מפעילים עליה לחץ פיזי לא מתון בכלל.

    אפשר היה לסיים פה את הסיפור. בין אם זה מקדח, כרסום, FLY CUTTER  ועוד, תהליך התלישה-גזירה-מעיכה הזה דומה בכל המקרים ומה שמשתנה זה הדרך שבה מבוצע העיבוד השבבי. אם במחרטה זו המתכת מסתובבת כנגד הסכין, הרי שבכרסום של משטח המתכת מקובעת וזו הסכין שזזה. הסרטון הראשון מראה איך זה היה פעם ואיך זה עדיין ברמה של סדנה קטנה. כמובן שבאולמות הייצור אין את כל הזמן  שבעולם כדי לתת לסכין בודדת לעשות את המלאכה המרובה, וה-FLY CUTTER הופך לחלק מסובך וגדול אשר המסוגל להחזיק עשרות סכינים מסתובבות אשר עושות את אותה המלאכה בשניות בודדות. אזורי האטימה השטוחים של כל יציקות המנוע והמכסים שלו ובעיקר האזור הקריטי שבין ראש המנוע לבלוק, מגומרים באופן זה.

    02

    כדי לחוות קצת עיבוד שבבי לא צריך להרחיק לכת לאולם ייצור אקזוטי ואפילו לא לבית מלאכה קטן בפינה, ואפשר להשאיר לרגע בצד את החמאה. אם יש לכם מקדחה ידנית ואתם קודחים איתה במתכת, הרי שאתם גם מבצעים פעולה של עיבוד שבבי, בלי שידעתם על זה אפילו. בקצה של כל מקדח מתקיימות בדיוק אותן זוויות שתיארתי קודם, ובעצם ההבדל היחידי בין מקדח למחרטה הוא שבראשון מסובבים את כלי העיבוד השבבי ובשני זהו החומר שמסתובב כנגד הכלי.

     

    לכל כלל יש יוצא מהכלל, ולמרות שגם אנשי עיבוד שבבי ותיקים עלולים להתנער מהרעיון, הרי שמבחינה מדעית גם תהליכי השחזה עם אבן שייכים לעיבוד השבבי. אותה אבקה שנוצרת בזמן שמשחיזים פיסת מתכת על אבן משחזת עשויה בעצם ממיקרו שבבים (וחתיכות של אבן המשחזת עצמה), ומי שלא מאמין יכול לנסות להעביר מגנט דרך האבקה – תמצאו שם שבבי מתכת שאפשר לראות בקלות עם זכוכית מגדלת.

    03את השבבים הללו מפיקות השפות המחודדות של האבנים הקטנות מהן עשויה אבן ההשחזה. למי שיצא לעבוד עם אבן משחזת לחובבים, בטח ראה שבצד אחד של המכשיר יש אבן גסה ובצד השני יש אבן עדינה. אחד היתרונות העיקריים של עיבוד שבבי בהשחזה הוא שניתן לשלוט ברמה מאוד מדויקת על טיב פני השטח המגומרים לפי גסות אבן העיבוד. יתרה מזאת, הקשיות העצומה של האבנים הקטנות המרכיבים את גלגל ההשחזה מאפשרת עיבוד של מתכות קשות במיוחד או כאלה שעברו תהליכי הקשיה וחיסום.

    04גם בתחום הזה יש הרבה חדשנות והתפתחויות, והרבה משימות שבעבר יכלו למלאות רק אבני השחזה ניתנות כיום לביצוע בעיבוד שבבי קלאסי בזכות להבי חיתוך מטיפוס קרבידי (CEMENT CARBIDE) שכבר קשים לכשעצמם ואשר מצופים כיום בזמן הייצור בשכבות גימור אקזוטיות כמו ה-DLC הלא הוא ה-DIAMOND LIKE CARBON. ויש כאן אפילו מקום לגאווה ישראלית לא קטנה, למרות שאין בישראל מפעלי מתכת בסדרי גודל של מפעל מכוניות או אופנועים. מפעל ישכר שבתפן נחשב לאחד המובילים בעולם בתחום ייצור של אותם להבי קרביד לעיבוד שבבי, ומספק את הרכיב החשוב הזה לעשרות יצרנים. יש סיכוי טוב שלפחות חלק מפעולות העיבוד השבבי באופנוע שלכם בוצעו עם להבים מתוצרת ישראל. ויש גם חדשנות בתחום המכונות עצמן, בעיקר מהסוג שמכונה CNC, ובעברית – בקרה ספרתית ממוחשבת. עד לפני לא הרבה שנים שימוש במכונות עיבוד שבבי CNC היה מוגבל לתעשייה התעופתיות והצבאיות היקרות, בזמן שבאולמות הייצור ההמוני שלטו מכונות פשוטות שידעו לעשות רק דבר אחד. אבל הצורך להעביר חלק ממכונה למכונה, ללפות אותו בדיוק הרצוי ועוד, גרמו לחדירה של 'מרכזי עיבוד שבבי' גם לייצור ההמוני. מכונות ענקיות שבהן חריטה וכרסום מתערבבים לגמרי ולא ברור מי זז ומי עומד, אבל החלק יוצא כמעט גמור מתחנה ענקית אחת. בווידאו האחרון תראו גל ארכובה מתחיל את דרכו בתור גוש פלדה (בזמן שגל הארכובה של אופנוע נוצר בבסיסו מפעולת חישול), ותהליך העיבוד השבבי שלו מדגים היטב את רמת התחכום של המכונות לעיבוד שבבי של ימינו. בטכנוקרט הקרוב נדבר על תהליכי העיבוד השבבי היותר אקזוטיים, אבל בינתיים, מקווה שיש לכם רבע שעה פנויה כדי ליהנות מהמיצג הרובוטי הזה.

    https://www.youtube.com/watch?v=81UjjSH2iFw

  • בחירות 2015 – הזווית הדו-גלגלית

    בחירות 2015 – הזווית הדו-גלגלית

    הבחירות לכנסת מתקיימות מחר, ואנחנו עדים לאחת ממערכות הבחירות הטעונות והמלוכלכות ביותר שהיו. לא זכורה לנו מערכת בחירות שבה עפו כל כך הרבה לכלוכים בין המחנות הפוליטיים, ומרוב הרפש שנזרק לכל הכיוונים בקושי אפשר לראות מה כל מפלגה מציעה למצביעים שלה, מה המצע, ומה נקבל מהמפלגה שנצביע. או לפחות מה הם מבטיחים שנקבל.

    אז אוקי, כבר הבנו שמחבלים צריך לחסל, שחייבים להחליף את ביבי, שזה או אנחנו או הם, שאבא מסתכל עלינו מלמעלה, שמרצ זה השמאל של ישראל ושבנט זה אח. אבל בין כל הסיסמאות הריקות מתוכן האלו, ניסינו לחפש מה כל מפלגה מציעה בנושא שקשור אלינו האופנוענים ישירות – תחבורה באופן כללי ודו-גלגלי בפרט. חשבנו שאם תהיה מפלגה שתדבר במצע שלה באופן ישיר על תחבורה ועל דו-גלגלי, חשוב יהיה להביא את הדברים לידיעת ציבור רוכבי הדו-גלגלי. יכול להיות שהפעם, כשהמצב המדיני של ישראל סבוך ומורכב מאי-פעם, הצבעה למפלגה כזו או אחרת בשל המצע המדיני שלה יהיה בזבוז של הזכות הדמוקרטית שלנו, ושאולי צריך לחשוב על האינטרסים שלנו כציבור מופלה, חבוט ומוכה, שספג בשנים האחרונות לא מעט מכות – בעיקר בתחום ביטוח החובה.

    בשבועות האחרונים חפרנו עמוק בתוך מצעי המפלגות. נכנסנו לאתרים, קראנו את המצעים וחיפשנו התייחסות לתחבורה ולדו-גלגלי. מהר מאוד גילינו שתחבורה ודו-גלגלי הם לא בראש סדר העדיפויות של המפלגות השונות, ואצל רובן, למעט בודדות, לא מצאנו שום התייחסות לנושא שכל כך בוער בנו.

    לא התייאשנו והמשכנו לחפור – שלחנו מיילים לדוברים השונים של המפלגות, ואף הרמנו טלפונים כדי לנסות וללחוץ עד שנקבל תשובות. כנראה שרוב המפלגות רואות בדו-גלגלי מטרד, שכן תשובות כמעט ולא קיבלנו, וכשכן קיבלנו התשובות כללו בעיקר האשמות שהופנו כלפי מפלגות כאלו ואחרות בנושאים שלא ממש קשורים אלינו. זריקת רפש, כבר אמרנו?

    ברשימה הזו נביא את כל המידע שאספנו, נציג מה כל מפלגה מציעה בתחום התחבורה והדו-גלגלי, ואולי גם נצליח לעזור לקהל המצביעים לחזק את הבחירה שלהם. בואו נעבור על כל מפלגה ונראה מה היא מציעה.

    כולנו של משה כחלון

    כחלון-21בחיפוש במצע של מפלגת כולנו של משה כחלון לא מצאנו כל התייחסות לנושאי תחבורה. יחד עם זאת, בשבועות האחרונים מופץ עלון רשמי של המפלגה עם הכותרת "ב-17 למרץ נותנים בגז". בעלון מבטיח כחלון לטפל בשלושת הנושאים הבוערים ספציפית לדו-גלגלי – ביטוח, מיסוי וספורט מוטורי.

    בתחום הביטוח מבטיח כחלון לטפל בנושא ביטוח החובה, אולם אין הבטחה ספציפית. בשיחה שקיימנו עם גורם במפלגה נאמר לנו שבמידה וכחלון אכן יהיה שר האוצר, הוא יקים ועדה מקצועית שתבחן את נושא ביטוח החובה לדו-גלגלי ותגיש את מסקנותיה בתוך 3 חודשים. המטרה המוצהרת היא להוריד את עלויות ביטוח החובה לרמות שפויות.

    בתחום המיסוי מדברים במפלגת כולנו על עידוד דו-גלגלי על ידי הורדת מיסוי, וזאת על מנת להפחית את עומסי התנועה ואת רמות זיהום האוויר.

    הנושא האחרון שאליו מתייחסת המפלגה הוא הספורט המוטורי, כשכאן מתחייבת המפלגה לפעול להקמת מתקני קבע לספורט מוטורי, וזאת על מנת לעודד מעבר מרכיבה ספורטיבית על הכביש הציבורי לרכיבה במסלולים מסודרים, ועל ידי כך להוריד את מספר הנפגעים בתאונות דרכים.

    כאמור, כחלון מתחייב להקים עם כניסתו לתפקיד ועדה שבה תשב נציגות של רוכבי הדו-גלגלי, ואחרי 3 חודשים היא תגיש את מסקנותיה לשר האוצר.

    זוהי הפעם הראשונה שבה מפלגה כלשהי מתייחסת באופן ישיר לנושא הדו-גלגלי המורכב.

    יש עתיד של יאיר לפיד

    מפלגת יש עתיד אמנם מתייחסת לנושאי תחבורה במצע הרשמי שלה באתר המפלגה, ואף יש התייחסות לדו-גלגלי, אולם אין התייחסות לנושאים החשובים באמת לנו כמו ביטוח ומיסוי. בחילופי מיילים הצלחנו לדלות התייחסות רשמית של המפלגה, אך בסופו של דבר קיבלנו ציטוטים מתוך המצע שמפורסם באתר האינטרנט של המפלגה, וזאת לאחר שדוברי המפלגה דאגו להאשים את כל מי שרק אפשר במצב הנוכחי מבלי להתייחס קונקרטית לשאלותינו. בכל אופן, ההתייחסות לדו-גלגלי מתוך מצע המפלגה (איסור קסדת חצי לאופנועים וקטנועים וכן הסדרת נושא האופניים החשמליים) מובא כאן במלואו:

    רכבים דו-גלגליים

    הסדרת האופניים החשמליים

    האופניים החשמליים, המתנהגים כרכב ממונע לכל דבר ועניין, הופכים מיום ליום לאחד הרכבים המסוכנים בכביש. מספר הפגיעות בהולכי הרגל על ידי אופניים חשמליים הולך ועולה.

    נפעל להסדרת האופניים החשמליים בחוק, תוך קביעת כללי נסיעה ואכיפתם וחיוב ציוד בטיחות.

    איסור "קסדת חצי" בחקיקה

    חלקם של רוכבי האופנועים מכלל ההרוגים בתאונות דרכים נמצא במגמת עליה בעשור האחרון. כ-40 רוכבי אופנועים וקטנועים נהרגים בשנה בממוצע.

    ח"כ בועז טופורובסקי קידם חקיקה שתאסור שימוש של רוכבי אופנועים ב"קסדת חצי" אשר אינה מספקת הגנה נאותה לרוכבים במקרה של תאונת דרכים. חיוב חבישת קסדה המכסה את הראש כולו ימנע פגיעה והרג של רוכבי אופנועים בישראל.

    כאמור, אין התייחסות לנושאים החשובים – ביטוח החובה והמיסוי לדו-גלגלי, וגם כשניסינו לקבל תשובות קונקרטיות לא קיבלנו כאלה. נתנחם בכך שלפחות ענו למיילים ששלחנו.

    עלה ירוק

    עלה ירוקגם באתר המושקע של המפלגה הסימפטית עלה ירוק לא מצאנו התייחסות קונקרטית לנושאי תחבורה. יחד עם זאת, בעמוד הפייסבוק של עלה ירוק מצאנו התייחסות לדו-גלגלי, שבה מבטיחה המפלגה שתפעל למען הסדרת רכיבה של דו-גלגלי בנת"צים – נתיבי תחבורה ציבורית. בהחלט מטרה יפה וחשובה, אולם לטעמנו זה מעט מדי. ההתייחסות המפורשת של עלה ירוק לנושא מובאת כאן כלשונה:

    היום 4% מכלי הרכב אופנועים והם מעורבים ב-10% מהתאונות. רוכבי דו גלגלי תופסים פחות מקום, מבזבזים פחות דלק, ויש לזה המון יתרונות, מלבד סוגיות הבטיחות. הדבר הנכון הוא להקצות להם מסלולים מיוחדים, אבל צריך להיות ריאליים מבחינת עלויות. הפתרון שלנו: לאפשר לרוכבי דו גלגלי לנסוע במסלולי תחבורה ציבורית. בגלל הזריזות הם לא יפריעו לתחבורה הציבורית וכך יימנע הצורך שלהם לעבור בין מסלולים ולתמרן באופן מסוכן בין מכוניות.

    *    *     *     *     *

    עד כאן ההתייחסויות שכן הצלחנו לקבל מהמפלגות השונות. ניסינו כאמור לדלות מידע והתייחסות לתחבורה ודו-גלגלי גם במצעים הרשמיים של שאר המפלגות, אולם העלינו חרס למרות פניות חוזרות ונשנות לדוברי המפלגות. אבל בכל זאת כמה התייחסויות שלנו.

    ראשית, שתי המפלגות הגדולות – הליכוד והעבודה (המחנה הציוני) – לא מתייחסות לנושאי תחבורה, ונראה שהן, יותר משאר המפלגות, עסוקות בעיקר בלהראות לאזרחים כמה הצד השני גרוע. חבל. יחד עם זאת צריך לזכור שהעלייה הדרמטית במחירי ביטוח החובה ב-2010 הייתה במשמרת של ביבי נתניהו והליכוד, כשיובל שטייניץ כיהן כשר האוצר וסירב לשבת ולדבר עם נציגי הדו-גלגלי. לכולנו זכורה ההתפקדות לליכוד בניסיון להשפיע מבפנים – ניסיון שלא צלח בשל סיבות כאלו ואחרות. בבואנו לשים את הפתק בקלפי – אנחנו צריכים לזכור גם את זה.

    משאר המפלגות – כאמור הבית היהודי של נפתלי בנט, מרצ, ש"ס וישראל ביתנו – לא קיבלנו כל התייחסות, וזאת למרות שפנינו מספר פעמים. כנראה שיש להם דברים חשובים יותר לטפל בהם מאשר מגזר קטן של כ-120 אלף איש שמופלה לרעה זו תקופה ארוכה בעיקר בתחום ביטוח החובה.

    בבואנו מחר לשים את הפתק בקלפי ולממש את חובתנו הדמוקרטית, אנחנו צריכים לתת את הדעת גם למדיניות של כל מפלגה ומפלגה כלפי הבעיות המהותיות של המגזר שלנו, ולבחור את הפתק הנכון עבורנו תוך שקלול של כל הנתונים – גם אלו הקשורים אלינו ישירות.

    חג דמוקרטיה שמח לכולנו.

    תודה לעמוס שאול על העזרה באיסוף הנתונים והכנת הכתבה