התאונה הקשה בכביש 386 שבה נהרג מאור בבלי ז"ל העסיקה אותי רבות בשבועיים האחרונים. זאת לא פעם ראשונה שרוכב ספורטיבי נהרג על הכבישים שלנו, ובכל פעם שתאונה כזו מתרחשת היא שואבת ממני זמן ואנרגיה רבים. אני מתעסק בללמוד, לנתח ולנסות להבין מה קרה שם, בעיקר כדי לנסות ולהיות רוכב טוב יותר, לא לחזור על טעויות של אחרים, וגם ולהעביר את הידע הזה הלאה. התאונה הזאת לא רק שלא הייתה יוצאת דופן מהבחינה הזו, אלא שהיא אפילו העסיקה אותי יותר. בעיקר מפני שהיא מתועדת. בתחילה, כמה שעות לאחר התאונה, פורסמה תמונת סטילס של חלקיק שנייה לפני האימפקט הקטלני, ולאחר הלוויה דלף לרשת הסרטון כולו והפך לוויראלי בפייסבוק ובוואטסאפ. אז עם כל הצער של רוכב שנהרג בתאונה טראגית, אנחנו יכולים להתנחם בכך שיש לנו את האפשרות לראות וללמוד מהתאונה כדי שלא לחזור על טעויות ולהיות רוכבים טובים יותר. אם נעשה את זה, לבטח נציל חיים של רוכבים נוספים.
רכיבה ספורטיבית בכביש ציבורי
הררי מילים כבר נשפכו, גם אצלנו בפול גז, על תרבות הרכיבה הספורטיבית על הכביש הציבורי. נעזוב לרגע את עניין היעילות של רכיבה שכזו ואת העובדה שלעומת רכיבת מסלול, שהיא הרכיבה הספורטיבית האמיתית, מדובר במשחק בנדמה לי. הרי רכיבה ספורטיבית על כבישים ציבוריים נהוגה בערך מהיום שיש אופנועים, בטח ובטח אופנועי ספורט. התרבות הזו קיימת בארץ עוד משנות ה-80 וה-90, כשרוכבי ספורט היו גודשים כבישים כמו סדום-ערד או העליות לנס הרים מבית שמש ('הטריבונה', מכירים?). כשרוכבים ספורטיבי על הקצה, לפעמים עוברים את הקצה במעט. כשזה קורה על כביש ציבורי, שהוא לא סלחן לטעויות רוכב או לאימפקטים, התוצאות טראגיות. מספיק לעבור ב'עניבה' ('הלולאה') בכביש סדום-ערד ולראות את כמות האנדרטאות שהוקמו במשך השנים לזכר ההרוגים כדי להבין את גודל התופעה ואת מספר הקורבנות.
בשנים הרבות שבהן אני רוכב ראיתי קבוצות רבות של רוכבי ספורט, שרובן עברו מסלול דומה מאוד. בהתחלה קונים אופנוע ומתחילים לרכב בסופי שבוע. לאט-לאט מתגבשת קבוצת רכיבה, ומתחיל מרוץ חימוש עד למצב שבו כולם, או לפחות רובם, על אופנועי ספורט חדישים ואיכותיים. במקביל, הקבוצה צוברת ביטחון ונכנסת ל'ספין' של רכיבה – בכל שבת יוצאים לכביש האהוב, רוכבים חזק במשך כמה שעות, משחיזים ברכיים באספלט ומצטלמים. ואז זה קורה – וזה לא עניין של 'האם' אלא שאלה של 'מתי' – באה תאונה. אחד הרוכבים נהרג או נפצע. ההמשך הישיר הוא שהקבוצה מתפרקת, מפסיקה לצאת לרכיבות קצה על כבישים, וחלק מהרוכבים מחליטים למכור את האופנוע (אל תדאגו, רובם בסוף לא מוכרים, וגם אלו שמוכרים לרוב חוזרים). אחרי שהקבוצה מתפרקת קמות קבוצות חדשות, והריטואל הזה חוזר עד להתרסקות הבאה. שנה אחרי שנה, עונה אחרי עונה, אנחנו רואים רוכבים שאנחנו מכירים נכנסים לספין הזה ויוצאים ממנו בדרך הקשה. מאוד קשה. יותר מדי חברים ומכרים איבדנו ככה במשך השנים.
ברשימה הזאת אני לא מתכוון לצאת כנגד רכיבה ספורטיבית על כבישים ציבוריים, למרות הדעה המאוד מוצקה שיש לי בעניין. סוג הרכיבה הזה, שהוא השוליים של האופנוענות, הסמן הימני, כאמור תמיד היה וגם תמיד יהיה. לנסות להטיף כנגד זה יהיה משול למלחמה בטחנות רוח, וזה חסר סיכוי, שלא לומר התחסדות. אנחנו לחלוטין מבינים את הצורך והתשוקה למצות את האופנוע, למצות את עצמך כרוכב, לנסות להגיע למגבלות, לחוות את הריגוש הקיצוני שיש בלרכב על אופנוע קצה של 150 או 200 כ"ס עם מכלולי איכות, שהוא בעצם אופנוע מרוץ טהור חוקי לכביש הציבורי. מה שבכל זאת ננסה לעשות ברשימה הזאת זה להסביר שאפשר גם לעשות את זה נכון, ואז גם נהנים מהחוויה המשכרת אבל גם ממזערים את הסיכון למינימום האפשרי.
מסלול
אחד הדברים שתמיד מפליאים אותי זה הצעקות והיללות אחרי כל תאונה כזו, ובין היתר הטענות שאם היה פה מסלול מסודר שבו הרוכבים היו יכולים לפרוק אגרסיות – התאונות הללו לא היו קורות. זו כמובן טענה מגוחכת וחסרת כל בסיס. ראשית משום שגם במדינות שופעות מסלולי מרוצים ואימונים, איטליה או אוסטרליה למשל, רוכבים רבים יוצאים לרכב בסופי שבוע רכיבה ספורטיבית על כבישים ציבוריים מפותלים, וגם במדינות הללו רוכבים עושים טעויות ונהרגים. אנחנו לא יוצאי דופן בעניין הזה, וגם אם היו פה 10 מסלולים – עדיין רוכבים ישראלים היו יוצאים בסופי שבוע לסדום-ערד, הרי ירושלים או כבישי הצפון.
עכשיו בואו נעשה תרגיל קטן בחשבון. כשהייתי באיטליה לפני כחודשיים רכבתי על מסלול אימונים באורך של כ-3.5 ק"מ – ואיראנו. זה לא היה איזה מתקן מפואר כמו אימולה, מוג'לו או מיזאנו, אלא מסלול פשוט, כמעט בלי מתקני עזר. רוכב שבא לרכב במסלול הזה ביום מסלול שפתוח לציבור משלם 150 יורו כניסה. בואו נגיד שמחר בבוקר נפתח מסלול כזה כאן אצלנו. לא רחוק – נגיד ליד קרית גת או חדרה. כניסה למסלול שכזה הייתה עולה 600 עד 800 ש"ח לכל הפחות. הלאה. ביום מסלול כזה, שכולל 6-7 סשנים של 20 דקות כל אחד, מחסלים במקרה הטוב חצי מהצמיגים, כלומר עוד 1,200 ש"ח נשרפו. על זה תוסיפו דלק (הרבה!), אוכל, לוגיסטיקה וכו' – והופ, הגענו ל-2,500 ש"ח עלויות התחלתיות לרכיבה ביום מסלול, וזה עוד לפני נזק מהחלקות או בלאי לאופנוע. עכשיו עם יד על הלב – כמה מכם היו מוכנים או יכולים להרשות לעצמם לשרוף סכומי כסף שכאלה על רכיבת מסלול? עם כל הכיף שבעניין, ולמרות שמדובר בחוויה עילאית טהורה ומזוקקת, אני משוכנע למדי שבודדים היו עושים את זה על בסיס קבוע. ואיפה היו כל שאר רוכבי הספורט? נכון, על הכבישים הציבוריים. כך שאת הטענה שאם היה פה מסלול לא היו קורות תאונות כאלה אני לחלוטין לא מקבל.
אשמה
את סרטון התאונה של מאור בבלי ז"ל ראיתי מאות פעמים, ואני לא מגזים. הורדתי את הסרטון באיכות טובה אל המחשב, וצפיתי ב-2 השניות הראשונות, מרגע שיצא מהפנייה ועד להתנגשות עם הרכב שבא ממול, פריים אחר פריים, תמונה אחר תמונה. ניסיתי להבין מה בדיוק היה שם – גם בהתנהגות הרוכב והתנהגות הנהג, אבל גם בתמונה כללית של כל הסיטואציה.
אפשר להאשים בתאונה את נהג המכונית. אפשר להאשים את הרוכב. אפשר גם להאשים את קבוצת הרוכבים שעמדה בצד, ואפשר להאשים את מזג האוויר, את העצים של היער מסביב או את ביבי נתניהו. אבל יודעים מה? כל זה לא מעניין. את האשמה בתאונה המשטרה תחקור, לא אני, ובכל מקרה האשמה לא מעניינת אף אחד למעט את המשטרה, את בית המשפט ואת חברות הביטוח. אותנו, כרוכבים, מעניין מושג אחר לגמרי, גם אם נראה שהוא דומה – אחריות!
קחו אחריות!
בג'ונגל יש רק חוק אחד שתקף – החזק שורד. אם אתה חזק, אתה חסין. אם אתה מהקטנים והחלשים, אתה צריך לשמור על עצמך בכל רגע נתון, מפני שברגע אחד של חוסר תשומת לב עלולה לבוא חיה גדולה יותר ולטרוף אותך. לכן החלש צריך לסגל לעצמו תכונות של חוכמה, ערמומיות, זריזות, תחכום, ובגדול לחיות מתחת לרדאר. לחיות בידיעה שאתה בסכנה מתמדת ולנהל את עצמך בהתאם. זה אומר שאסור לך לתת לאף אחד להפתיע אותך או להיכנס לך למרחב האישי.
בג'ונגל התעבורתי של הכבישים, אנחנו האופנוענים (יחד עם רוכבי האופניים והולכי הרגל) החלשים ביותר. זה אומר שאנחנו צריכים לקחת אחריות על החיים שלנו. אם נכנסת לצומת באור ירוק ורכב שבא מהצד עבר באדום ונכנס בך – אין ספק שמבחינת החוק הוא האשם. אבל זה לא מעניין, כי אתה זה שנפגע. אתה אחראי על החיים שלך והיית צריך לבצע את כל פעולות ההישרדות לפני הכניסה למקום המסוכן שמלא טורפים – הצומת. זה אומר להאט את מהירות הנסיעה ולוודא שאף חיית טרף לא מתקרבת מהצד. וזו רק דוגמה אחת מתוך מאות של לקחת אחריות על החיים שלנו כרוכבים.
מה שזועק לשמיים מסרטון התאונה זו חגיגת הגזים שחבורת הרוכבים עשתה שם על הכביש הציבורי. חשוב לזכור שלא ניתן לצפות מנהגים שינהגו לפי הכללים שאנחנו אולי מכירים (אם כי לא תמיד נוהגים על פיהם), אבל הם, הנהגים, בכלל לא מודעים לקיומם. עצם ההתעלמות מעובדה זו היא עצם הבעיה של אי-לקיחת אחריות, ומכאן והלאה נשארים רק סיפורים ותירוצים שכולם באים לחזק את הטיעון המופרך ללגיטימיות של המעשה, של מה שהיה שם באותה שבת ובשבתות שקדמו לה.
גם ברכיבה מהירה או ספורטיבית, יש סט של כללים שאם ננהג על פיהם נגדיל משמעותית את סיכויי ההישרדות שלנו. למשל לא לתת לאף אחד להפתיע אותנו על הכביש. למשל לשמור בקנאות על המרחב האישי שלנו. למשל לרכב במהירות שמאפשרת לנו לעצור עד קצה שדה הראייה שלנו. הישרדות בתנועה קוראים לזה, ויש בארץ כמה גורמים שגם מעבירים קורסים בדיוק על הנושא הזה. אם אנחנו רוצים לשרוד על הכביש ולרכב לאורך זמן, או סתם מעוניינים להמשיך לחיות ולא למות או להיפצע בתאונה, אנחנו חייבים להבין את סט הכללים הפשוט הזה ולנהוג לפיו בקנאות דתית. בתאונה הטראגית שעליה אנחנו מדברים, אף אחד מהמעורבים לא נהג באחריות הדרושה כדי לשמור על החיים שלו, והתוצאה הקשה ידועה. זה כולל, אגב, גם את כל קבוצת הרכיבה שהייתה שם באותו היום. לרוץ ולהאשים את הנהג המעורב ברצח או את המדינה בהפקרת הרוכבים, זה עצימת עיניים, טמינת הראש בחול וגלגול אחריות הלאה. וזה, חברים, לא מעשה בוגר, בלשון המעטה. אבל יותר מזה – גלגול האחריות הלאה יגרום לכך שבעוד זמן קצר אנחנו נראה הרוגים נוספים בסיטואציות דומות.
אז מה הסיפא של הרשימה הזו? ובכן, אפשר לרכב ספורטיבי, אפשר לרכב מהר ואפשר ליהנות מהאופנועים המשוכללים שיש לנו ולנצל לא מעט מהיכולות שלהם, גם על הכביש הציבורי. אבל כל זה חייב לבוא עם אחריות. עם אסטרטגיית רכיבה מסודרת שנשענת על סט כללי הישרדות ברורים שמהם לא סוטים במילימטר. עם ההבנה שלא רוכבים על הקצה ושתמיד משאירים מקום מרווח לטעויות, כי כשקורות טעויות או הפתעות על כבישים ציבוריים – הן עולות ביוקר. לקחת אחריות זה תמיד גם לשלם מחיר כלשהו, למשל לרכב קצת רחוק מהקצה. אבל מי שרוצה לחיות – לוקח אחריות ושומר מרחק מהקצה. מי שלא יכול לוותר על הקצה – עלול לשלם בחייו או בחיי חבריו לקבוצת הרכיבה. וגם על זה, חברים, צריך לקחת אחריות, ואחריות מלאה.
קחו אחריות על החיים שלכם!
אחרי שנה של מכירת כלים אפורים הבינו ברשות המיסים שהרוב המכריע של הכלים שנמכרים ברישוי אפור לא באמת משמשים לספורט מוטורי אלא ככלי שטח, ולכן החליטו שלא להאריך את צו השעה, כך שמס הקנייה עלה לשיעור של כ-80%. החלטה זו עצרה אמנם את התופעה שרוכבים שאינם מתחרים רוכשים כלים אפורים ורוכבים איתם בשטחים פתוחים ולא במסלולים, אבל יחד עם זאת הרימה בלם יד לספורט המוטורי ותקעה גם את אלו שבאמת צריכים ומשתמשים בכלים ספורטיביים. מקרה קלאסי של לשפוך את התינוק עם המים.
