קטגוריה: טור

  • טור עורך – רישוי אפור

    טור עורך – רישוי אפור

    בחודש שעבר חתם שר האוצר (הזמני) על הוראת שעה לתיקון צו תעריף המכס המאפשר הטלת מס קנייה מופחת בן 19.2% על כלים תחרותיים המיועדים לנהיגה ספורטיבית. או במילים פשוטות יותר – המס על אופנועי רישוי אפור חזר לערך המקורי של 2013 – 19.2%.

    תקציר האירועים למי שלא ממש היה מחובר עד עכשיו: בתחילת 2013, עם החלת חוק הספורט המוטורי, נקבע ברשות המיסים כי מס הקנייה על כלים ברישוי אפור יעמוד על 19.2%. כל אחד יכול היה לרכוש כלי ברישוי כזה, והתוצאה הייתה מאות רבות של אופנועי אנדורו ומוטוקרוס שנמכרו בשנה הזו ברישוי אפור, כשההערכות המבוססות מדברות על כ-750 כלים. היו אלו אופנועי מוטוקרוס, שעד אז הגיעו ארצה כמוברחים ופתאום ניתן היה לרכוש אותם באופן חוקי, וכן אופנועי אנדורו, שעם המיסוי החדש מחירם ירד בעשרות אחוזים ביחס לאופנועים בעלי רישוי צהוב. ההמונים קפצו על המציאה של לקנות אופנוע שטח חדש בזול, והשטח התמלא בכלים אפורים.

    motocross league 2014 race 1אחרי שנה של מכירת כלים אפורים הבינו ברשות המיסים שהרוב המכריע של הכלים שנמכרים ברישוי אפור לא באמת משמשים לספורט מוטורי אלא ככלי שטח, ולכן החליטו שלא להאריך את צו השעה, כך שמס הקנייה עלה לשיעור של כ-80%. החלטה זו עצרה אמנם את התופעה שרוכבים שאינם מתחרים רוכשים כלים אפורים ורוכבים איתם בשטחים פתוחים ולא במסלולים, אבל יחד עם זאת הרימה בלם יד לספורט המוטורי ותקעה גם את אלו שבאמת צריכים ומשתמשים בכלים ספורטיביים. מקרה קלאסי של לשפוך את התינוק עם המים.

    שנת 2014 עברה, שנה שבה לא נמכרו כלל כלים ברישוי אפור ושהספורט המוטורי נכנס לקיפאון עמוק. נכון שלא רק בגלל העלאת המס, אבל גם לזה היה חלק בתוך מכלול הדברים. כעת, בחודש ינואר 2015, נחתם מחדש צו השעה ומס הקנייה לכלים אפורים חזר לשיעור של 19.2%.

    יחד עם זאת, הפעם הציבו ברשות המיסים מגבלות רציניות ברכישת כלים אפורים על מנת למנוע ממי שאינו מתחרה לרכוש אופנוע או רכב ברישוי אפור. כך למשל, ברכישת כלי אפור הרוכב יצטרך להציג אישור ייבוא מהרשות לנהיגה ספורטיבית, הצגת רישיון נהיגה בתוקף והוכחה שהוא אכן מתכוון לעשות באופנוע שימוש תחרותי.

    לצערנו הרב, אנחנו כעם צריכים רגולציה קפדנית שתוודא שלא ננצל לרעה הטבה שניתנת לקבוצה מסוימת שצריכה אותה, וזה נכון לתחומים רבים בחיים במדינה הזו. אם כי סביר להניח שגם עכשיו, למרות הרגולציה, יהיו מי שימצאו את הדרכים לעקוף את התקנה ולסחור באופנועי שטח ברישוי אפור, גם אם אינם קשורים בצורה זו או אחרת לספורט המוטורי. קומבינות, נו…

    אנחנו כמובן מברכים על מהלך החזרת שיעור מס הקנייה ל-19.2%, ומקווים שהפעם הוראת השעה תהפוך לתקנה קבועה. זה עשוי לקרות ביוני 2016, וזאת במידה וברשות המיסים יראו שהפעם זה עובד, ושהשטח לא מוצף בכלים אפורים. אלו צריכים להיות במקום הטבעי שלהם – במסלולי המרוצים – שם הם נוסעים כחוק כולל ביטוח.

    וזה הזמן להסביר למה אנחנו נגד רכיבה בשטח פתוח עם כלים ברישוי אפור. במילה אחת – ביטוח. כלי אפור אינו מכוסה בביטוח חובה, ולכן הסיכון שהרוכב לוקח הוא עצום. אז נכון שיש ביטוחי תאונות אישיות כאלו ואחרים, שחלקם יכסה גם תאונות על אופנוע ברישוי אפור, אולם כל פוליסה שכזו היא מוגבלת בהרבה מאוד אספקטים, ובכל מקרה אף אחת מהן לא תיתן כיסוי מלא, מקיף ובלתי מוגבל כמו ביטוח החובה שעושים לכלים צהובים. לצערנו הרב, ברבות השנים ראינו יותר מדי תאונות בשטח, וראינו את ההבדלים הברורים בין מי שרכב עם ביטוח חובה לבין מי שלא, כולל מקרים קיצוניים של נכות לכל החיים. אנחנו, בכל אופן, לא חושבים שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו לרכב ללא ביטוח – גם אם זה בשטח. יודעים מה? במיוחד אם זה בשטח.

    עוד עניין חשוב שמתווסף לעניין הביטוח הוא מחיר הרכישה. אין ספק ש-80 או 70 אלף ש"ח לאופנוע אנדורו ברישוי צהוב זה המון כסף, חורג מכל פרופורציה וכפול ממדינות אירופה השונות. אין גם ספק שלרכוש אופנוע אפור ב-40, 50 או 60 אלף ש"ח חוסך המון ממחיר הרכישה. יחד עם זאת צריך לזכור שהתשלום הזה הוא חד פעמי, שכן בהחלפת האופנוע אחרי תקופה תצטרכו להוסיף את ההפרש, ובשני המקרים – צהוב או אפור – הוא יהיה דומה למדי.

    אז מה אנחנו אומרים? מי שרוכב בשטח הפתוח, יוצא לטייל, רוכב בסינגלים, גם אם זה במקומות מבודדים – טוב יעשה אם יקנה אופנוע ברישוי צהוב וידאג לעצמו לביטוח חובה. את האופנועים ברישוי אפור תשאירו למי שבאמת צריכים אותם – למתחרים. אופנועי ספורט מיועדים לספורטאים. אחרת גם את המתנה הקטנה שקיבלנו – ייקחו לנו שוב.

  • טכנוקרט: השוק האיטלקי והחמישימים

    טכנוקרט: השוק האיטלקי והחמישימים

    באמת שהתכוונתי להמשיך בסדרת הטכנוקרטים על תהליכי הייצור של האופנוע, שכן יש עדיין עוד הרבה נושאים לכסות, אבל  לפעמים יש אילוצים, ואביעד יכול להעיד שרציתי. מה יכול להיות אילוץ שכזה? פרסום של נתוני מכירות הדו"ג באיטליה בשנת 2014, למשל, וזה סופר מעניין, כי למרות שמדובר באמת בעולם אחר לעומת השוק הישראלי, הצצה למה שקורה בפיצה-לנד היא מראה מעניינת. זו המדינה היחידה בעצם במערב שבה קטנועים שולטים במספרים, קצת כמו מה שקורה אצלנו. קל לחשב את המספרים – 60 מיליון לעומת 6 מיליון בארץ (אם משאירים מגזרים שלא נוטים לאופנועים מחוץ לחישוב) אז זה פשוט אחד לעשרה. אפילו מזג האוויר שמאפשר רכיבה כמעט כל השנה, לפחות בחצי הדרומי של המגף הארוך, מקרב בינינו (גם אם בצפון העשיר והמתועש זה פחות תופס), וגם בשכר שנתי ממוצע במשק אנחנו לא רחוקים (גם אם המיסוי על  כלים הופך את הנתון לבעייתי). אז לפי ה-1:10 הזה אפילו 150,000 הדו-גלגליים (175 אלף אם מחשיבים גם 50 סמ"ק) המרשימים של השוק הזה נראים כמעט ברי השוואה ל-14,000 שלנו באיזשהו אופן. ובנימה אישית – לטכנוקרט שנחת כאן בשנת השיא של  כל הזמנים, שנת 2000, מדובר בפעם הראשונה שהשוק רואה עלייה, גם אם כמעט זניחה, מזה 15 שנה! מספיק סיבה למסיבה, לא?

    כדי להסביר למי שהיה ב-2000 עדיין ביסודי מה היה כל כך מפליא באותה שנה מיתולוגית, בואו נחזור לשלטון המספרים. אם מכניסים לחישוב את ה-50 סמ"ק, אז והיום, אפשר להבין איך העולם הזה שלנו השתנה בעצם. אתם יושבים? מוטב, כי למי שלא ידע את יוספון, בשנת 2000 נמכרו באיטליה כמעט 900,000 דו-גלגליים. כן, זו לא טעות – כמעט מיליון. לא צריך להיות גאון בכלכלה כדי להבין איזו השפעה הרסנית יש להתכווצות ממספר כזה לכדי חמישית בלבד תוך עשור וחצי. מעבר להשפעה על המפעלים עצמם, מקומות עבודה 'כבדים', מדובר באלפי עסקים שנסגרו, החל ממוסכים ועד לספקים של חלקים. עשרות אלפי אנשים שצריכים ללכת לחפש עבודה חדשה. אם תרצו, כאן מדובר על תעשייה שכמעט נגדעה, לא 'ענף'. וזה לא רק הקטע הכלכלי, משהו בתחושה בתור אופנוען השתנה מאוד. תארו לכם שבאותה תקופה של שיא מכירות, הונדה וימאהה היו עושים באיטליה ימי מסלול פתוחים ומסובסדים עם עלות סמלית של אולי עשרה יורו לסשן. היום אפשר רק לחלום על זה.

    אז לאן יכול להיעלם תוך 15 שנים פוטנציאל מכירות של 700,000 כלים דו-גלגליים? חלק מהתשובה מסתתר מאחורי הדבר המצחיק הזה שנקרא אופניים עם מנוע עזר. זוכרים אותם? אם מאז אותה שנת אלפיים של השמיים-הם-הגבול, פלח הדו-גלגליים של ה-125 (כולל) ומעלה הצטמצם בצורה דרמטית מ-400,000 כלים לכדי 150,000 בלבד, הרי שמה שקרה ל'חמישימים' הוא לא דרמה, זו טרגדיה. אפשר לחשוף אתכם לנתון מאוד לא מוכר? ההיסטוריה של מכירות החמישים באיטליה. תראו כאן בצד, ושפשפשו את העיניים.

    טבלת מכירות 50 סמ"ק באיטליה לפי שנים

    [table id=513 /]

    עיינו בנתון של שנת אלפיים ותראו שגם אז, למרות ירידה מתמדת מהמספרים המפלצתיים של 1995-1999, עדיין נמכרו יותר מ-300,000 כלי 50 סמ"ק, ואילו כיום מדובר על פחות מ-30,000, כלומר עשירית. לעומת שנות השיא שציינתי קודם עם פיק של 600,000 כלים, מדובר על פחות מחמישה אחוזים מאותו שלל רב. מה זה אומר לאיש של הרחוב? כאשר הגעתי למילאנו, לא היה בית ספר תיכון שרחבת החניה שלו לא היית עמוסה בחמישים כמעט מוערמים אחד על השני. הסטטיסטיקה תמכה בתחושות כמובן, 300,000-600,000 'צ'ינקוונטיני' (CINQUANTINI) כמו שקוראים להם פה פירוש הדבר שבאותה תקופה כל ילד שני שהגיע לגיל 14-16 קנה כזה! נסו לדמיין לבד לאיזו כמות של 'דם חדש' מחזור העסקים של הצ'וקומוקואים הללו הגיע. גם אם רק עשירית מהנערים והנערות המחוצ'קנים דאז, החמישימים הללו, התפתו להמשיך הלאה לכלים גדולים יותר, עדיין היה מדובר בעשרות אלפי לקוחות פוטנציאליים חדשים שיכלו לגדול ולהיות 'אופנוענים אמיתיים'.

    ולמה שזה לא יהיה כך בעצם? אמנם כבר לא הייתי אז בן 16, אבל באמצע שנות התשעים, תקופה שבה כתבתי את מבחני האופנועים של 'ידיעות אחרונות' במקביל לכתיבה ב'מוטו', יצא לי לא מעט פעמים לטייל בשטח עם כל מיני חמישים סופר-קרביים כמו אפריליה RX50, או להבדיל – פיאג'יו טייפון, והזיכרונות מהטיולים הללו מתוקים מדבש. טונה של כיף נגיש ולא מחייב. שלא לדבר על הפרקטיות ברמה של אופניים של פיאג'יו צ'או. אי-שם בשנות השמונים העברתי קיץ שלם על דבר כזה, עושה אלף סיבוב ועוד סיבוב בעיר בסתלבט סטייליסטי שאי אפשר לשחזר כלל. ובואו לא נפתח עכשיו את הוויכוחים האינסופיים בשכונת קריית שרת בחולון, 1975: מי הכי כלי, ההונדה חצי השחורה של האחים חמצני או הג'ילרה 50 עם קרבורטור 18 של אריה… נשאיר את זה לפעם אחרת.

    אז גם אצלנו וגם באיטליה המוסד הזה פשוט נכחד, ואת מקומם של הכלים הפשוטים עד גיחוך הללו שום 125 ארבע פעימתי, שלא לדבר על איזה 50 ארבע פעימתי ולא מזהם, לא יוכלו להחליף. אם תרצו, הקריסה הטוטאלית של החמישים הללו לבדה גמרה את הסיפור של לא מעט יצרנים פה שעבורם פלח השוק היה הלחם והחמאה. מלאגוטי, איטלג'ט, ואולי הכי חשוב – אפריליה. כן, המותג נמצא איתנו עד היום בבעלות פיאג'ו, אך מעטים יודעים כיום שמה שגרם לאימפריה של איבאנו באג'יו לקרוס ולהימכר הייתה אותה בועה של 600,000 חמישימים ב-1998. בתור ספקית גדולה של חמישימים, באג'יו הימר בגדול בהשקעות טכנולוגיות ובבניית יכולת ייצור במפעלים שלו מתוך הכנה לעתיד עוד יותר ורוד. לאפריליה למשל היה בסוף שנות התשעים את מנוע ה-DTECH שיכול היה להביא את שתי הפעימות הקטנים שלה לפליטת רמת מזהמים נמוכה מזו של כל ארבע פעימות. ההשקעות האדירות הללו התנפצו מול ההתכווצות הברוטלית בשוק החמישים, ולמרות ששוק הגדולים נשאר יציב יחסית עד למפלה הגדולה של 2008, הוא נאלץ למכור את המותג לקונצרן פיאג'ו. מי יכול היה לנחש אז, בין השנים 1998-2003 אפריליה הייתה יצרנית האופנועים הגדולה באירופה! מאיגרא רמה לבירה עמיקתא, והכל בגלל החמישימים הקטנים שאנחנו כמו מתקשים למצוא להם מחליף. ומדרגת הכניסה הפשוטה, הכיפית והנגישה הזו חסרה לנו כמו חמצן היום.

    אבל נתוני המכירות של 2014, למרות תחושת ההספד הסופי והמוחלט לקטנטנים, אינם רק תוגה. כאמור צמיחה זהירה של כמעט ארבעה אחוזים זה לא דבר של מה בכך. תנו לנו שלוש שנים כאלה ופתאום זו כבר תהיה חצי התעוררות. אבל מעניין לראות גם איפה היא קורה וגם לגלות למה. עיינו בטבלת הסגמנטים של שוק האופנועים האמיתיים והמספרים הופכים למרתקים, גם אם הם בעצם מסבירים תחושות בטן מוכרות מזמן.

    מכירות באיטליה שנת 2014 לפי סגמנטים

    חפשו את הסגמנטים שבהם השינויים באחוזים היו הכי גדולים ותגלו שמדובר בשתי התכווצויות מעניינות, גם אם לא לגמרי חדשות. נתחיל מההיפרמוטו – פחות 20%, וזאת למרות החיזוק הרציני שנכנס השנה בדמות 900 דוקאטי היפרסטרדה / היפרמוטרד. אם לפני 15 שנים היפרמוטו לכביש נראה כמו ההבטחה הגדולה הבאה, הרי שמשהו כאן לא עבד, בטח לא עם הסינגלים הגדולים אשר מיוצגים על ידי 500 יחידות בלבד של הק.ט.מ 690 (אם מחברים את ה-SMC עם הדיוק) . כן, אפילו הסינגל הטכנולוגי הזה לא הצליח לשכנע רבים מדי בתור אופציה פרקטית או ספורטיבית למשהו אחר. קצת יותר מרשימים הם הכמעט 1,000 כלים של דוקאטי בגרסאות ההיפרמוטרד והיפרסטרדה. אופנוע לא זול, לא בדיוק אמצע הדרך, אבל משהו בטווין האיטלקי הצליח לשכנע יותר מסינגל אוסטרי. אבל רבותיי, שם מתחיל ונגמר 'שוק ההיפרמוטו'.

    אם הסופרמוטואים הגדולים הם הבטחה שלא מומשה, הרי שתחום הספורטיביים עם הירידה המתמשכת שלו זו הבטחה שקוימה, אבל מאבדת אמינות מדי יום. מי שמשתייך לגרעין הספורטיבי הקשה ימשיך כהרגלו לזלזל בכל השאר, אבל ירידה נוספת במספרים של 25% פירושה שהנישה (וזו נהפכה לחלוטין לנישה) בצלילה ללא מצנח. 3,388 אופנועים ספורטיביים נשמע לא כזה רע, אבל הביטו בטבלה וראו שבחישוב הזה יש גם לא מעט כלי 125-300, ומה שנותר פרוס דק דק בין ארבע היצרניות היפניות פלוס ארבע יצרניות אירופאיות (ב.מ.וו, דוקאטי, אפריליה ו-MV-אגוסטה). מה שנשאר בסוף גובל כמעט בפינטס עבור כל דגם ודגם, ואם חושבים על הוצאות הפיתוח שעומדות מאחורי כל דגם, כמעט שקשה להבין איך בתערוכת מילאנו השנה פלח השוק הזה הראה כל כך הרבה סימני חיים. גם כאן שווה לשאול איך ולמה השתנינו כל כך. רק לפני 15 שנים מדובר היה בסקטור חי ובועט שמשך את כל תשומת הלב.

    אבל יש נחמה, וכזו שדורשת גם לתת טפיחה בכתף למישהו. הסקטור היחידי שמצליח להראות צמיחה דו-ספרתית באחוזים (!) הינו תחום הנייקד. עם מספרים גדולים – 15,000 בשנה שעברה, פי שלושה מאופנועי הספורט, פירוש הדבר שהסגמנט הזה לבדו תרם עוד שלושת אלפים אופנועים למאזן הכולל. הפלא ופלא, בטבלת מכירות הנייקדים רואים שאת המקום הראשון והשני מאיישים צמד ה-MT החדשים מבית ימאהה שמכרו ביחד 3,200 אופנועים. כלומר שכמעט במדויק, כל הצמיחה המעניינת הזו נובעת משני כלים חדשים שלא היו קיימים לפני שנה. אם תרצו, הוכחה מנצחת שאם נותנים לנו דברים חדשים וחדשניים, עם מה שקוראים במרקטינג מחיר נכון עבור ערך מוסף גבוה, אנחנו נשמח לקנות ועוד איך. אז סחתיין על ימאהה, ואתם גם יכולים להיות בטוחים שבשאר החברות כולם כבר חושבים איך לשחזר את נוסחת ההצלחה הזו.

    השוואת סגמנטים 2013 מול 2014

    [table id=520 /]

    טבלת מכירות 2014 – דו"ש / אנדורו

    [table id=514 /]

    טבלת מכירות 2014 – נייקד

    [table id=515 /]

    טבלת מכירות 2014 – ספורט

    [table id=516 /]

    טבלת מכירות 2014 – תיור

    [table id=517 /]

    טבלת מכירות 2014 – סופרמוטו

    [table id=518 /]

  • טור עורך: קחו אחריות!

    טור עורך: קחו אחריות!

    התאונה הקשה בכביש 386 שבה נהרג מאור בבלי ז"ל העסיקה אותי רבות בשבועיים האחרונים. זאת לא פעם ראשונה שרוכב ספורטיבי נהרג על הכבישים שלנו, ובכל פעם שתאונה כזו מתרחשת היא שואבת ממני זמן ואנרגיה רבים. אני מתעסק בללמוד, לנתח ולנסות להבין מה קרה שם, בעיקר כדי לנסות ולהיות רוכב טוב יותר, לא לחזור על טעויות של אחרים, וגם ולהעביר את הידע הזה הלאה. התאונה הזאת לא רק שלא הייתה יוצאת דופן מהבחינה הזו, אלא שהיא אפילו העסיקה אותי יותר. בעיקר מפני שהיא מתועדת. בתחילה, כמה שעות לאחר התאונה, פורסמה תמונת סטילס של חלקיק שנייה לפני האימפקט הקטלני, ולאחר הלוויה דלף לרשת הסרטון כולו והפך לוויראלי בפייסבוק ובוואטסאפ. אז עם כל הצער של רוכב שנהרג בתאונה טראגית, אנחנו יכולים להתנחם בכך שיש לנו את האפשרות לראות וללמוד מהתאונה כדי שלא לחזור על טעויות ולהיות רוכבים טובים יותר. אם נעשה את זה, לבטח נציל חיים של רוכבים נוספים.

    רכיבה ספורטיבית בכביש ציבורי

    הררי מילים כבר נשפכו, גם אצלנו בפול גז, על תרבות הרכיבה הספורטיבית על הכביש הציבורי. נעזוב לרגע את עניין היעילות של רכיבה שכזו ואת העובדה שלעומת רכיבת מסלול, שהיא הרכיבה הספורטיבית האמיתית, מדובר במשחק בנדמה לי. הרי רכיבה ספורטיבית על כבישים ציבוריים נהוגה בערך מהיום שיש אופנועים, בטח ובטח אופנועי ספורט. התרבות הזו קיימת בארץ עוד משנות ה-80 וה-90, כשרוכבי ספורט היו גודשים כבישים כמו סדום-ערד או העליות לנס הרים מבית שמש ('הטריבונה', מכירים?). כשרוכבים ספורטיבי על הקצה, לפעמים עוברים את הקצה במעט. כשזה קורה על כביש ציבורי, שהוא לא סלחן לטעויות רוכב או לאימפקטים, התוצאות טראגיות. מספיק לעבור ב'עניבה' ('הלולאה') בכביש סדום-ערד ולראות את כמות האנדרטאות שהוקמו במשך השנים לזכר ההרוגים כדי להבין את גודל התופעה ואת מספר הקורבנות.

    בשנים הרבות שבהן אני רוכב ראיתי קבוצות רבות של רוכבי ספורט, שרובן עברו מסלול דומה מאוד. בהתחלה קונים אופנוע ומתחילים לרכב בסופי שבוע. לאט-לאט מתגבשת קבוצת רכיבה, ומתחיל מרוץ חימוש עד למצב שבו כולם, או לפחות רובם, על אופנועי ספורט חדישים ואיכותיים. במקביל, הקבוצה צוברת ביטחון ונכנסת ל'ספין' של רכיבה – בכל שבת יוצאים לכביש האהוב, רוכבים חזק במשך כמה שעות, משחיזים ברכיים באספלט ומצטלמים. ואז זה קורה – וזה לא עניין של 'האם' אלא שאלה של 'מתי' – באה תאונה. אחד הרוכבים נהרג או נפצע. ההמשך הישיר הוא שהקבוצה מתפרקת, מפסיקה לצאת לרכיבות קצה על כבישים, וחלק מהרוכבים מחליטים למכור את האופנוע (אל תדאגו, רובם בסוף לא מוכרים, וגם אלו שמוכרים לרוב חוזרים). אחרי שהקבוצה מתפרקת קמות קבוצות חדשות, והריטואל הזה חוזר עד להתרסקות הבאה. שנה אחרי שנה, עונה אחרי עונה, אנחנו רואים רוכבים שאנחנו מכירים נכנסים לספין הזה ויוצאים ממנו בדרך הקשה. מאוד קשה. יותר מדי חברים ומכרים איבדנו ככה במשך השנים.

    ברשימה הזאת אני לא מתכוון לצאת כנגד רכיבה ספורטיבית על כבישים ציבוריים, למרות הדעה המאוד מוצקה שיש לי בעניין. סוג הרכיבה הזה, שהוא השוליים של האופנוענות, הסמן הימני, כאמור תמיד היה וגם תמיד יהיה. לנסות להטיף כנגד זה יהיה משול למלחמה בטחנות רוח, וזה חסר סיכוי, שלא לומר התחסדות. אנחנו לחלוטין מבינים את הצורך והתשוקה למצות את האופנוע, למצות את עצמך כרוכב, לנסות להגיע למגבלות, לחוות את הריגוש הקיצוני שיש בלרכב על אופנוע קצה של 150 או 200 כ"ס עם מכלולי איכות, שהוא בעצם אופנוע מרוץ טהור חוקי לכביש הציבורי. מה שבכל זאת ננסה לעשות ברשימה הזאת זה להסביר שאפשר גם לעשות את זה נכון, ואז גם נהנים מהחוויה המשכרת אבל גם ממזערים את הסיכון למינימום האפשרי.

    מסלול

    אחד הדברים שתמיד מפליאים אותי זה הצעקות והיללות אחרי כל תאונה כזו, ובין היתר הטענות שאם היה פה מסלול מסודר שבו הרוכבים היו יכולים לפרוק אגרסיות – התאונות הללו לא היו קורות. זו כמובן טענה מגוחכת וחסרת כל בסיס. ראשית משום שגם במדינות שופעות מסלולי מרוצים ואימונים, איטליה או אוסטרליה למשל, רוכבים רבים יוצאים לרכב בסופי שבוע רכיבה ספורטיבית על כבישים ציבוריים מפותלים, וגם במדינות הללו רוכבים עושים טעויות ונהרגים. אנחנו לא יוצאי דופן בעניין הזה, וגם אם היו פה 10 מסלולים – עדיין רוכבים ישראלים היו יוצאים בסופי שבוע לסדום-ערד, הרי ירושלים או כבישי הצפון.

    עכשיו בואו נעשה תרגיל קטן בחשבון. כשהייתי באיטליה לפני כחודשיים רכבתי על מסלול אימונים באורך של כ-3.5 ק"מ – ואיראנו. זה לא היה איזה מתקן מפואר כמו אימולה, מוג'לו או מיזאנו, אלא מסלול פשוט, כמעט בלי מתקני עזר. רוכב שבא לרכב במסלול הזה ביום מסלול שפתוח לציבור משלם 150 יורו כניסה. בואו נגיד שמחר בבוקר נפתח מסלול כזה כאן אצלנו. לא רחוק – נגיד ליד קרית גת או חדרה. כניסה למסלול שכזה הייתה עולה 600 עד 800 ש"ח לכל הפחות. הלאה. ביום מסלול כזה, שכולל 6-7 סשנים של 20 דקות כל אחד, מחסלים במקרה הטוב חצי מהצמיגים, כלומר עוד 1,200 ש"ח נשרפו. על זה תוסיפו דלק (הרבה!), אוכל, לוגיסטיקה וכו' – והופ, הגענו ל-2,500 ש"ח עלויות התחלתיות לרכיבה ביום מסלול, וזה עוד לפני נזק מהחלקות או בלאי לאופנוע. עכשיו עם יד על הלב – כמה מכם היו מוכנים או יכולים להרשות לעצמם לשרוף סכומי כסף שכאלה על רכיבת מסלול? עם כל הכיף שבעניין, ולמרות שמדובר בחוויה עילאית טהורה ומזוקקת, אני משוכנע למדי שבודדים היו עושים את זה על בסיס קבוע. ואיפה היו כל שאר רוכבי הספורט? נכון, על הכבישים הציבוריים. כך שאת הטענה שאם היה פה מסלול לא היו קורות תאונות כאלה אני לחלוטין לא מקבל.

    אשמה

    את סרטון התאונה של מאור בבלי ז"ל ראיתי מאות פעמים, ואני לא מגזים. הורדתי את הסרטון באיכות טובה אל המחשב, וצפיתי ב-2 השניות הראשונות, מרגע שיצא מהפנייה ועד להתנגשות עם הרכב שבא ממול, פריים אחר פריים, תמונה אחר תמונה. ניסיתי להבין מה בדיוק היה שם – גם בהתנהגות הרוכב והתנהגות הנהג, אבל גם בתמונה כללית של כל הסיטואציה.

    אפשר להאשים בתאונה את נהג המכונית. אפשר להאשים את הרוכב. אפשר גם להאשים את קבוצת הרוכבים שעמדה בצד, ואפשר להאשים את מזג האוויר, את העצים של היער מסביב או את ביבי נתניהו. אבל יודעים מה? כל זה לא מעניין. את האשמה בתאונה המשטרה תחקור, לא אני, ובכל מקרה האשמה לא מעניינת אף אחד למעט את המשטרה, את בית המשפט ואת חברות הביטוח. אותנו, כרוכבים, מעניין מושג אחר לגמרי, גם אם נראה שהוא דומה – אחריות!

    קחו אחריות!

    בג'ונגל יש רק חוק אחד שתקף – החזק שורד. אם אתה חזק, אתה חסין. אם אתה מהקטנים והחלשים, אתה צריך לשמור על עצמך בכל רגע נתון, מפני שברגע אחד של חוסר תשומת לב עלולה לבוא חיה גדולה יותר ולטרוף אותך. לכן החלש צריך לסגל לעצמו תכונות של חוכמה, ערמומיות, זריזות, תחכום, ובגדול לחיות מתחת לרדאר. לחיות בידיעה שאתה בסכנה מתמדת ולנהל את עצמך בהתאם. זה אומר שאסור לך לתת לאף אחד להפתיע אותך או להיכנס לך למרחב האישי.
    בג'ונגל התעבורתי של הכבישים, אנחנו האופנוענים (יחד עם רוכבי האופניים והולכי הרגל) החלשים ביותר. זה אומר שאנחנו צריכים לקחת אחריות על החיים שלנו. אם נכנסת לצומת באור ירוק ורכב שבא מהצד עבר באדום ונכנס בך – אין ספק שמבחינת החוק הוא האשם. אבל זה לא מעניין, כי אתה זה שנפגע. אתה אחראי על החיים שלך והיית צריך לבצע את כל פעולות ההישרדות לפני הכניסה למקום המסוכן שמלא טורפים – הצומת. זה אומר להאט את מהירות הנסיעה ולוודא שאף חיית טרף לא מתקרבת מהצד. וזו רק דוגמה אחת מתוך מאות של לקחת אחריות על החיים שלנו כרוכבים.

    מה שזועק לשמיים מסרטון התאונה זו חגיגת הגזים שחבורת הרוכבים עשתה שם על הכביש הציבורי. חשוב לזכור שלא ניתן לצפות מנהגים שינהגו לפי הכללים שאנחנו אולי מכירים (אם כי לא תמיד נוהגים על פיהם), אבל הם, הנהגים, בכלל לא מודעים לקיומם. עצם ההתעלמות מעובדה זו היא עצם הבעיה של אי-לקיחת אחריות, ומכאן והלאה נשארים רק סיפורים ותירוצים שכולם באים לחזק את הטיעון המופרך ללגיטימיות של המעשה, של מה שהיה שם באותה שבת ובשבתות שקדמו לה.

    גם ברכיבה מהירה או ספורטיבית, יש סט של כללים שאם ננהג על פיהם נגדיל משמעותית את סיכויי ההישרדות שלנו. למשל לא לתת לאף אחד להפתיע אותנו על הכביש. למשל לשמור בקנאות על המרחב האישי שלנו. למשל לרכב במהירות שמאפשרת לנו לעצור עד קצה שדה הראייה שלנו. הישרדות בתנועה קוראים לזה, ויש בארץ כמה גורמים שגם מעבירים קורסים בדיוק על הנושא הזה. אם אנחנו רוצים לשרוד על הכביש ולרכב לאורך זמן, או סתם מעוניינים להמשיך לחיות ולא למות או להיפצע בתאונה, אנחנו חייבים להבין את סט הכללים הפשוט הזה ולנהוג לפיו בקנאות דתית. בתאונה הטראגית שעליה אנחנו מדברים, אף אחד מהמעורבים לא נהג באחריות הדרושה כדי לשמור על החיים שלו, והתוצאה הקשה ידועה. זה כולל, אגב, גם את כל קבוצת הרכיבה שהייתה שם באותו היום. לרוץ ולהאשים את הנהג המעורב ברצח או את המדינה בהפקרת הרוכבים, זה עצימת עיניים, טמינת הראש בחול וגלגול אחריות הלאה. וזה, חברים, לא מעשה בוגר, בלשון המעטה. אבל יותר מזה – גלגול האחריות הלאה יגרום לכך שבעוד זמן קצר אנחנו נראה הרוגים נוספים בסיטואציות דומות.

    אז מה הסיפא של הרשימה הזו? ובכן, אפשר לרכב ספורטיבי, אפשר לרכב מהר ואפשר ליהנות מהאופנועים המשוכללים שיש לנו ולנצל לא מעט מהיכולות שלהם, גם על הכביש הציבורי. אבל כל זה חייב לבוא עם אחריות. עם אסטרטגיית רכיבה מסודרת שנשענת על סט כללי הישרדות ברורים שמהם לא סוטים במילימטר. עם ההבנה שלא רוכבים על הקצה ושתמיד משאירים מקום מרווח לטעויות, כי כשקורות טעויות או הפתעות על כבישים ציבוריים – הן עולות ביוקר. לקחת אחריות זה תמיד גם לשלם מחיר כלשהו, למשל לרכב קצת רחוק מהקצה. אבל מי שרוצה לחיות – לוקח אחריות ושומר מרחק מהקצה. מי שלא יכול לוותר על הקצה – עלול לשלם בחייו או בחיי חבריו לקבוצת הרכיבה. וגם על זה, חברים, צריך לקחת אחריות, ואחריות מלאה.

    קחו אחריות על החיים שלכם!