קטגוריה: טיולים

צילום: רונן טופלברג

הקיץ מתקרב לסיומו, ורגע לפני שתשפ"ה נפרדה מאיתנו – הונדה קיימה בפעם השנייה השנה את טיול המועדון לרוכבי המותג, תחת הכותרת Desert Moon: רכיבה אל תוך הלילה המדברי. בחודש מאי נערך הטיול הראשון מאז שבעה באוקטובר, וכעת נראה שהמסורת שהחלה יבואנית הונדה לפני מספר שנים חוזרת למסלולה – תרתי משמע.

בשעות הצהריים של יום חמישי התכנסו ביער המלאכים הסמוך לקריית גת כ־130 אופנועים מדגמי הונדה השונים. את פני הרוכבים קיבלו נציגי הונדה בישראל, לצד כיבוד קל ושתייה באווירת סוף קיץ חגיגית. לאחר תדריך קצר ומסודר יצאה השיירה ליעד הראשון – כפר הנוקדים, שבין ערד למצדה, לעצירת התרעננות, ארוחה קלה ושיחה קולחת עם חברי המועדון.

משם המשיך הטיול בירידות סדום־ערד לעבר עין בוקק – שם חיכו החום, בתי המלון, עצירת שתייה ותדלוק האופנועים לקראת המשך הדרך. עם שקיעת השמש וכניסת החושך התקדמה הרכיבה צפונה לאורך ים המלח, עד אבנת – שם המתינה לרוכבים ארוחת ערב מרשימה סביב שולחנות ארוכים, באווירה שהשלימה את החוויה.

כעבור שעה קלה, עייפים אך מאוד מרוצים, החלו הרוכבים להתפזר איש איש לדרכו – כשהחיוך מאחורי הקסדה מספר את הסיפור טוב יותר מכל מילה.

ובמקום להכביר במילים, נותר רק להתרשם מהגלריה של רונן טופלברג:

צילום: רונן טופלברג

טיול האביב של הונדה לצפון הארץ ללקוחות המותג הגיע אחרי תקופה ארוכה שבה לא יצאו טיולים מאורגנים כאלה, והוא היה מוצלח מאוד. כ-130 אופנועים, חלקם סולו וחלקם בהרכבה, הגיעו כדי לטייל עם הונדה במסלול שעבר בגלבוע ועלה לגולן.

העניין המרכזי עם הטיולים של הונדה – וזו גם אחת הסיבות העיקריות שההרשמה מתמלאת מהר מאוד – היא איכות ההפקה. בהונדה משקיעים מאוד בטיולים הללו ובאירועים בכלל, כשצוות הפקה ייעודי עוסק בהם, ומאפשר לרוכבים לעסוק בדבר אחת בלבד – הנאה מהרכיבה ומהחוויה.

בשבת בבוקר הרוכבים הגיעו לנקודת המפגש באנדרטת משמר הגבול, שם חיכתה להם עמדת קפה ועוגות, ובזמן ההרשמה כל משתתף קיבל כובע של הונדה. בעצירה הראשונה בכתף שאול חיכתה לרוכבים פריסה מרשימה עם פירות, עוגות, פיצוחים ושתייה קרה. בעצירה השנייה בתל-סאקי שברמת הגולן, כשהטמפרטורות כבר טיפסו, חיכו למשתתפים קרטיבים ושתייה קרה, והטיול הסתיים בארוחה גדולה בצומת גולני, שבסיומה כל משתתף קיבל מגבת של הונדה. הרוכבים אוהבים את זה, ובצדק.

את הטיול הוביל עופר אוגש, ולצידו היו כ-20 מרשלים שדאגו להכווין את השיירה ולהמתין בכל צומת. היה גם מכונאי רכוב למקרה של תקלה (לא הייתה לו יותר מדי עבודה), ואת השיירה סגרה משאית של 'אופנוגרר' למקרה שאופנוע ייתקע. גם היא נשארה ללא עבודה לשמחת כולם.

מסלול הטיול יצא מאנדרטת משמר הגבול אל הר הגלבוע בדרך נוף הגלבוע, אל כתף שאול, משם לתל-סאקי שברמת הגולן דרך העליות של מבוא חמה, ומתל-סאקי דרך כבישי שירות צדדיים בגולן אל צומת גולני. מעבר למסלול המהנה, בכל עצירה קיבלו הרוכבים הסברים על המקום מפי המדריך, עופר אוגש.

את הטיול כיבד בנוכחותו איל אשל, אביה של התצפיתנית רוני אשל ז"ל שנרצחה בשבעה באוקטובר במוצב נחל עוז. איל, הרוכב על הונדה פורצה 750, הוזמן אישית על-ידי אנשי הונדה, ונשא דברים מרגשים באופן ספונטני בתל-סאקי.

גלי רז, שהשתתפה גם היא בטיול, כותבת ממבט המשתתף:

אז יצאנו כולנו, 130 כלים בסך הכל, חגיגה של אופנועי הונדה. האפריקה טווין כיכב על שלל דגמיו, השתתפות מכובדת נרשמה גם לטרנסאלפ האהוב, להורנטים, גם ה-CB-X וה-NX שהחליף אותו, CB, כולל R, וגם צמד גולדווינג גדולים, והפייבוריטים האישיים שלי – הרבל 500 וה-1100. למה זה חשוב? כי הרבל היה האופנוע הראשון שלי. ולאהבה ראשונה תמיד שמורה פינה חמה בלב. 

אבל רגע, הקדמתי. קמנו בבוקר, התרגשות באוויר, יום שבת הגיע סוף-סוף. עולים על הכלים וכבר בדרך חברנו לרוכבי הונדה נוספים, מסמנים אחד לשנייה לשלום במחווה של יד. כולנו בדרך לאותו המקום – עין עירון, מקום המפגש של האירוע שההרשמה אליו התמלאה עוד באותו היום וזאת למרות שהמסלול נותר סודי. עד כדיי כך אנחנו סומכים על הונדה.

מחנים בצורה מסודרת וגם פחות, והחגיגה לעיניים של דגמי הונדה מתחילה. יורדים מהכלים, נרשמים, מקבלים מזכרת מתנה, כובע. אישית אני מעדיפה קסדה אבל אני לא מתלוננת. מינגלינג, פנים מוכרות בין פנים חדשות, קפה מאפה , תה קר והמון אווירת חג.

יוצאים לדרך. שיירה ארוכה של אופנועים שמהמראה לא רואים את הסוף שלה. בעצם גם לא את ההתחלה. אנחנו משייטים בעיקר בכבישים צדדיים. דרך נוף גלבוע, העמק נשקף למרגלותינו, כתף שאול. מנוחה.  

הנוף עוצר נשימה, בטח בשעה כזו של בוקר כשאנו היחידים שם. כאילו ידעו, זה היום של האדומים. עמדה מעוטרת בדגלי הונדה, ענבים דובדבנים ואבטיח, פיצוחים ופירות יבשים. תענוג. אנו תופסים מחסה בצל העצים ונהנים מהסבר על המקום. הידעתם שהבריכות הנשקפות מהתצפית הן בריכות דגים? 

שעת בוקר נעימה, מזג האוויר עדיין איתנו. למרות מספר האנשים הגדול, שוררת תחושת שלווה. בזווית העין אני קולטת גרר. חבר ואני צוחקים "מה עושה גרר באירוע של הונדה?"…

ממשיכים בפיתולים, רכס הטורבינות מלווה אותנו. הנאה צרופה. עמק בית שאן, ימינה בצמח, ממתינים בצד לכולם, וממשיכים לאחת מגולות הכותרת של המסלול הנפלא הזה, העלייה לרמת הגולן דרך מבוא חמה. אין רוכב שלא נפעם מהדרך הזו. בין אם מהתרגשות או מפחד. 

אני רואה את השיירה הזו, בתוך כל הנוף הצהוב זהוב הזה, ואנו עולים ועולים ועולים. 

תל סאקי. שביל הגישה, הדגל, מורשת הקרב, הבונקר. עוצרים, והונדה מפנקים שוב בשתייה קרה ובקרטיבים מתוקים. אולי כדי שנוכל לעמוד בסיפורו של איל אשל, אביה רוני אשל ז"ל – אחת התצפיתניות שנרצחו באותו יום באוקטובר. מרכינים ראש איתו, עבורו, עבורה, עבור כולנו. יש מאיתנו שמוחים דמעה. זה פשוט קורה. רגע מרגש וחזק.

אוספים את עצמנו, מודים ונפרדים לשלום אך לא בלב, עולים על הכלים. המרשל מסמן שמאלה, ואנו פונים. ציר הנפט. הדרך האהובה והמוכרת עם עדרי הבקר, הטורבינות, האתרים, הטבע הלא מבוית. חופש.  

יורדים מהרמה והשיירה הזו, הנחש המתפתל הזה, לא מפסיק לרגש אותי.  

המרשלים נותנים עבודה, המוביל מכיר את המלאכה היטב והמסלול יפיפה ומהודק. מגיעים למסעדה בדיוק בזמן כשכולנו רעבים.  

אוכלים, צוחקים, מדברים, מתרשמים. מילות סיכום ותודה RIDE RED, כפי שרשום על המתנה הנוספת שקיבלנו, זה כבר מזמן לא סתם סיסמה. היה ברור שהטיול יהיה איכותי, זה הרי שם נרדף להונדה.

בשבת האחרונה התקיים בפעם הרביעית אירוע הרכיבה WeRideAsOne של דוקאטי, שבמסגרתו יוצאים רוכבי דוקאטי ברחבי העולם, המאוגדים במועדונים מקומיים, לרכיבה משותפת על דגמי דוקאטי.

כ-19,000 רוכבים השתתפו במהדורת 2025 של WeRideAsOne ברחבי העולם, כשהם שייכים ל-160 מועדוני דוקאטי מקומיים. במשך כמעט 24 שעות, מועדוני דוקאטי ברחבי העולם – החל מניו-זילנד ואוסטרליה ועד ארה"ב ודרום אמריקה – יצאן לטיול משותף בן כמה שעות עם תוכן המזוהה עם האזור.

המועדון המקומי – מועדון רוכבי דוקאטי ישראל, שכמובן נתמך על-ידי יבואני דוקאטי בישראל – הוציא 120 רוכבי דוקאטי לרכיבה בעוטף עזה. במסגרת הרכיבה ביקרו הרוכבים באנדרטה לזכרו של סא"ל מחמוד ח'יר א-דין, שנהרג בפעולת צה"ל בחאן יונס בשנת 2018 בפעולה מיוחדת של המבצעים המיוחדים. האנדרטה ממוקמת בסמוך לצאלים. הרכיבה המשיכה לאורך כביש 232 שבו התבצע טבח שבעה באוקטובר, והסתיימה בארוחת צהריים בקיבוץ אור הנר הסמוך לשדרות.

ברכיבה השתתפו כאמור 120 רוכבי דוקאטי, מכל הדגמים – מולטיסטראדה על שלל דגמי ה-V4 וה-V2, פניגאלה וסטריטפייטר V4 ו-V2, מונסטרים, סקרמבלרים, דזרט X, דיאבלים, ואפילו דגמי רטרו.

צפו בגלריה של הצלם אדם דקס ובווידאו הקצר שצילמנו באנדרטה בצאלים.

הפרסום על טיול מועדון טריומף דיבר על 'טיול קולינרי לצפון' ולמטה הייתה תוספת 'כולל ביקור והדרכה בבית יד לבנים', אבל ללא הסברים נוספים. טיול קולינרי? מתאים לי, אני תמיד רעב. רק כשהצטרפתי לקבוצת הוואטסאפ הבנתי שיש הרבה מעבר לזה: "יום של חיבור על הר הכרמל: טבע, מורשת ושותפות דרוזית-יהודית". לא רק אוכל אלא גם ביקור במכינה הקדם-צבאית הדרוזית 'כרם אל' בדאליית אל כרמל. נשמע מעניין, ובוודאי רלוונטי בימים אלו.

נפגשנו בבוקר בחניון הגן הלאומי בקיסריה, ובעשר יצאנו לדרך, 40 משתתפים וכלב אחד על-גבי 32 אופנועים מכל המגוון שיש לטריומף להציע. את הטיול הוביל דורון פרומקין המנוסה מחברת Doroads Adventures. אנחנו נעים מזרחה עד לבא"ח גולני, הש"ג פותח לנו שער, ודרך מטווחי הבסיס אנחנו מתחילים טיול קסום בדרכים צדדיות. בין שדות, בתוך חורשות, על כביש חד-מסלולי, הטור ממשיך עד לעצירה הראשונה בחניון אורן זמיר, הכוללת הדרכה קצרה מפי דורון וכוס קפה למי שלא הספיק. משם לקטע מנהלתי עד אנדרטת הקיבוצים שבפארק רמת מנשה. אנחנו מקבלים עוד הרצאה קצרה, משקיפים על הנוף, ומזהים את שמות חברינו ובני משפחתנו שכבר חקוקים על הקיר החדש שנוסף באנדרטה לאחר שבעה באוקטובר. טבע ונוף, ערכים, וצביטה בלב.

מאנדרטת הקיבוצים אנחנו חוזרים לרכיבה מנהלתית בכבישים מהירים ומגיעים, לאחר התברברות קלה, לדאליית אל כרמל ולמכינה הצבאית כרם אל. השיירה מוכנסת אחר כבוד לתוך המכינה, האופנועים חונים בצל, ושולחן עמוס כל טוב מחכה לנו בצל עץ זית ענקי. הגענו לקטע הקולינרי. הארוחה הוכנה במטבח המכינה וזה אולי לא נשמע מפתה, אבל תופתעו. אני לא מבקר מסעדות אבל אני חייב לציין שכל מה שטעמתי היה מושלם, מהפיתות הדרוזיות והמלפוף ועד לסלטים ומנות הבשר שנמס לי בפה. קינחנו בפירות ובקפה מצוין.

על בטן מלאה נכנסנו לאולם משה דיין במכינה, וקיבלנו הרצאה מרתקת מפי סא"ל במיל' ומנכ"ל המכינה – מוניר מאדי. הופתענו לגלות שלמכינה, בה מתכוננים לשירות צבאי בני נוער דרוזים ויהודים, יש ביקוש רב, ורק אחד מארבעה מועמדים מתקבל. הופתענו גם לגלות שבמקום הזה, בבית אבן קטן מעל למכינה, כתב נפתלי הרץ אימבר את ההמנון הלאומי שלנו – התקווה. השיחה המשיכה בהשתתפות הקהל לנושאי דיומא כמו חוק הלאום, מצבם של הדרוזים בסוריה ובכלל, והשייכות והמחויבות של העדה הדרוזית למדינת ישראל היהודית. לאחר ההרצאה יצאנו לסיור במכינה ולאחר מכן הטיול התפזר.

היה לנו מזג אוויר נפלא, טיול בדרכים צדדיות באזור העמקים הירוק, מורשת קרב וזיכרון הנופלים, אוכל דרוזי מצוין, ובעיקר הצצה לעדה הדרוזית ולקשר שלה למדינה, עם דגש על ראי התקופה בה אנו חיים. ובנוסף כמובן היו גם אופנועים יפים. אופנועי ספורט כמו דייטונה או סטריט טריפל שהצליחו להסתדר אפילו עם שבילי הכורכר. בונוויל, ת'רקסטון וסקרמבלרים מהממים בשפע של צבעים ונפחים. וכמובן המון טייגרים מכל הסוגים, מזוודים להפליא ומכנים להרפתקה.

ואני? מכל המגוון של טריומף בחרתי בסקרמבלר 400 צנוע. יפה וקליל ממש כמוני. הוא היה פרטנר נהדר לטיול נהדר – טיול מועדון שנותן ערך מוסף ותוכן אמיתי מעבר לרכיבה עצמה ולאוכל. 

צפו בגלריה של שמוליק פאוסט:

צילום: ערן שלמה

כ-20 רוכבים השתתפו בטיול הראשון של 'דרך האפשר' שאפשר ללקויי ראייה לחוות טיול אופנועים במיזם יפה ומרגש. 14 לקויי ראייה, חלקם לקויי שמיעה, הורכבו על-ידי הרוכבים המתנדבים, ויחד יצאה הקבוצה בשישי האחרון לטיול מרגש במיוחד של כמה שעות.

מיזם 'דרך האפשר', אשר קרם עור וגידים בשבועות האחרונים, הוציא אל הפועל בשישי האחרון את הפעילות הראשונה שלו – טיול אופנועים לכ-14 לקויי ראייה ולקויי שמיעה, שהצטרפו אל הרוכבים לטיול מרגש. 20 רוכבים – כולם מתנדבים – הצטרפו למסע, מתוכם אחד מוביל, אחד מאסף, 14 מרכיבים על אופנועים מכל הסוגים, ועוד שניים רזרביים לשעת הצורך. הקבוצה נפגשה ב-07:30 בתחנת הדלק דור-אלון ביבנה, ויצאה לטיול של כמה שעות לאזור בית-גוברין, תל-עזקה, וחזרה ליבנה דרך הכבישים המקומיים.

14 מורכבים, כבדי ראייה וחלקם גם כבדי שמיעה, גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, רובם ככולם מלאי שמחת חיים וחיוניות. שום דבר לא מובן מאליו עבורם, ולכן הם לא מתעכבים על תפל, מחוברים, בעלי הומור משובח, הרוח החיה של האירוע. חלקם לא רואים, חלקם לא שומעים, וחלקם לא רואים ולא שומעים. למתבונן מהצד אין מושג שמדובר בחבורה מעורבת. הרגשה כזו שכולם מכירים מזמן. החיבור היה מיידי ועוצמתי. בין המרכיבים היו גם רוכבים ותיקים שנושקים לגיל 70, אבל בעלי אנרגיות ושמחת חיים של בני 30.

הצפי היה לסיים את הרכיבה סביב 11:00, אבל האנרגיות הגבוהות, הכיף של הביחד, הסיפורים שעומדים מאחורי האנשים, הצורך של כל אחד מהרוכבים להביע את רחשי ליבו, ההתרגשות שאחזה בכולם והרצון של כולם להמשיך ולהיפגש ולצאת לרכיבות משותפות שינו את התכנית. אז השעה לא הייתה פרמטר, והנחיתה בבתים הייתה ב-13:00.

עמוס ברעם בנה את המסלול, גלעד צורף תפקד כמאסף, ניר שילר דחה טיול של מועדון אפריקה טווין כדי להרכיב את הצלם ערן שלמה, אורן מלינוביץ שאחראי על כל התקשורת עם כבדי הראיה והשמיעה על החיבור בין הצוותים ניהל את התקשורת, ואלונה פרידמן ניצחה על כל האופרציה. עופר דהן התנדב בנוסף להרכבה גם להרצות בנקודת העצירה הראשונה בתל-עזקה, וחן אביוב הוסיף להדרכת הבטיחות לפני היציאה ונתן דגשים וטיפים לרכיבה. לירן מימון צילם וידאו, שאול רום מטוראטק-ישראל דאג למזון ולשתייה, וגיא מוסרי מזיו כימיקלים תרם ציוד רכיבה חדש באלפי שקלים לטובת המורכבים. הרבה אנשים טובים נרתמו לעשייה היפה הזו.

בעתיד הקרוב מתוכננות פעילויות נוספות, וניתן להירשם אליהן בקישור המצורף.

צילום: טים נודלמן

כשהציעו לי להצטרף לטיול מועדון אינדיאן ההצעה כללה לרכוב על סופר-צ'יף, אבל מכיוון שהוא חולק מנוע עם הצ'יף דארק-הורס שכבר בחנתי בעבר העדפתי לנסות משהו חדש. הסקאוט בובר היה חופשי, אביעד אמר עליו "לא הכי נוח הבובר, אבל ים של סטייל" אז החלטתי לנסות. זהו לא מבחן לבובר, אפילו לא רכיבת היכרות, אבל אכתוב קצת רשמים גם עליו וגם על הטיול.

המפגש נקבע בשמונה וחצי בתחנת הדלק ביקום. במקום התכנסה גם קבוצה גדולה של רוכבי הארלי דיווידסון, אבל לא נרשמו אירועים חריגים. מצד אינדיאן הגיעו כחמישים אופנועים מכל הסוגים – בוברים, באגרים, ו-FTRים, אופנועים סטוק ואופנועים משופרים ברמות שונות. גם למחלקת ההלבשה של אינדיאן היה ייצוג יפה, וכמות המעילים והחולצות הממותגות הייתה מרשימה.

בתשע השיירה החלה לנוע צפונה על כביש החוף מאחורי עופר המוביל על ה-FTR. התנועה הייתה מעט מבולגנת עם המון עקיפות והתפרסות על כל שלושת הנתיבים, אך עם זאת בזהירות ובכיבוד שאר הרוכבים והנהגים. הבובר שלי נותן תחושה של דג במים בכביש המהיר. יש לו המון כוח בסל"ד נמוך שמאפשר כל דבר בין רכיבה נינוחה לרול-און אגרסיבי מבלי לצאת מהילוך שישי. בסל"ד גבוה, לעומת זאת, יש לו עוד יותר כוח, והוא גם חלק ונעים לשימוש, ויחד עם צליל הבס הרועם – מנוע פצצה. תנוחת הרכיבה והמראה הכללי תולשים אותך מהמציאות לתןך סרט הוליוודי, ורק מעבר מעל מהמורה בכביש או אפילו סתם תפר קטן באפסלט – מוגבר פי מאה ומועבר ישירות לגב וקצת פוגם בהנאה (אבל היי, לפחות גיליתי שאני יודע מלא קללות לכל אירוע כזה).

הטור המרשים של האופנועים, יפים אחד אחד, המשיך דרך בת שלמה ועד חניון הזורע – שם המתינו לנו אוהלים ממותגים עם שקשוקה וכל הפינוקים. כאן גם התחלתי להתוודע לרוכבים, וכמובן שאלו שנראים הכי מלאכי-הגיהינום הם החברותיים ביותר! כאן גם אני מגלה עד כמה עמוקה שריטת הקאסטומיזציה כשהרוכבים מחליפים רשמים על חלקי אפטר-מרקט או כשאני רואה את המגרעת שהוסיף אחד הרוכבים לתיקי הצד כך שיהיה מקום למיכל הגז של הבולמים התחליפיים – באיכות כל כך טובה שבחיים לא הייתי מנחש שהמגרעת לא שם במקור.

אחרי קפה ועוגיות אנחנו יוצאים לרכיבה איטית בשבילי יער הזורע. כאן כבר אין השתוללויות ועקיפות, והטור הארוך מהדהד לאיטו בשבילים הפתלתלים בין עצי האורן. משם דרך צומת מגידו וכביש הסרגל לעצירת תדלוק בתענכים. לאחר תדלוק אנו ממשיכים דרומה על כביש 667 דרך חוות הרוח בגלבוע, הכביש ההררי עובר בנוף ירוק בהגזמה של סוף-חורף והתוספת של תחנות הרוח מוסיפה מימד סוראליסטי עתידני. הכביש רחב, מתובל בפיתולים, והבובר מאפשר ליהנות מהנסיעה. החוליגן הקטן (יחסית) צריך יד החלטית כדי להיכנס לסיבוב, אבל יש לו יכולת ספורטיבית לא מבוטלת (יחסית) ובהחלט אפשר ליהנות ממנו גם בכבישים מפותלים. אבל אני חייב להודות שהרגליים שלי, שאינן מורגלות לתנוחה כל כך שלוחה קדימה, כבר התחילו להתעייף.

הטור ממשיך דרומה על כביש 90 עד שנעצר בצד הדרך במה שנראה במבט ראשון כמו 'הירידה לשטח' וגורם לרוכב שעצר לידי לתהות אם לא התבלבלו בדל"ב. עם טיול מועדון ק.ט.מ. הירידה מעט מלחיצה מהכביש (במיוחד לרוכבים על כלים של מעל ל-350 ק"ג ו-200 קש"ח [קילו ש"ח]) אך מיד עולים על מעין שביל סלול ברוחב של נתיב בקושי, שזור בבורות אך מתפתל בחיק הטבע – 'כביש' 5788 על המפות. הבובר מגיע עם צמיגי קוביות אגרסיביים ושומר על אחיזה יפה בכביש הקשוח – כמו גם בשאר הכבישים בתכלס. למעשה, פרט לפרפור מקרי או שניים בפתיחת גז הצמיגים היו מצוינים, אם כי לא יצא לנו לבדוק אותם על כביש רטוב – והבנו שזו חוויה מפחידה למדי. באמצע שומקום על דרך 5788 אנחנו עוצרים לסקירה גאוגרפית-היסטורית מפי עופר על רקע נוף מרהיב: עמקים מוריקים ושמיים כחולים עם ענני צמר גפן בהיי דפנישן. אחלה מקום להסתדר לתמונה קבוצתית לפני המצלמה של טים.

אנחנו עולים בחזרה לכביש 508 ומשם ל-505, כבישים מפותלים, איכותיים וכמעט ללא תנועה. הרכיבה רגועה אך מספיק מהירה כדי להיות כיפית, ורק הרגליים הזקנות שלי הורסות את המסיבה ומבקשות לנוח. אנו עולים על דרך גנדי, עוקפים את יריחו ומסיימים בארוחת בשרים מפנקת במסעדה מזרחית באזור ורד יריחו. כאן נפרדים כולם לשלום וכל אחד חוזר עצמאית לביתו. אני מתדלק את המיכל הקטן פעם נוספת ויוצא לכשעה של רכיבה, כשבלי הקסם של הטיול, שיירת הרוכבים והנופים, אני נוטה להתרכז בכמה כואבות הרגליים שלי. ועדיין כיף לטוס בתנועה הצפופה של כביש 1 או 6 עד הרצליה.

מכירים את זה שמינוס כפול מינוס נותן פלוס? אז פה זה הפוך, פלוס כפול פלוס נותן מינוס.

הפלוס הראשון הוא הבובר. אופנוע קטן וספרטני במונחי אינדיאן אבל נותן את כל חוויית הקרוזר-קסטום שתרצו עם מנוע נהדר, יכולת דינמית לא רעה בכלל ולוק שפשוט נותן הרגשה טובה. אני לא מחסידי הקרוזרים הגדולים, אבל יש משהו בישיבה בתנוחה הזו שפורט על כל המיתרים הנכונים, ורק חסר שוט-גאן על הגב בכדי להרגיש כמו בסרט 'בייבי אריזונה'.

הפלוס השני הוא הטיול. דל"ב כבר למדו את הנוסחה – מסלול מיוחד ומרהיב, מדריך טוב, צלם לתיעוד האירוע והכי חשוב – אחלה אוכל. במחיר השתתפות שיכול להיקרא 'דמי רצינות' בלבד – טיול כזה הוא תוספת רבת ערך לבעלי אופנועים מהמותג.

אז מה המינוס? הבובר, מגניב ככל שיהיה, פחות מתאים לרכיבה של שמונה שעות. או אולי אני זה שלא מתאים? בכל מקרה, אביעד צדק: "לא הכי נוח הבובר, אבל ים של סטייל" (הערת העורך: אורי, אביעד תמיד צודק!). למרות שרבים בטיול טענו בפניי שהרגליות הקדמיות הן הנוחות ביותר *כשמתרגלים*, אצלי אחרי שמונה שעות הרגליים השלוחות קדימה איבדו תחושה, הישבן כאב והידיים נתפסו.

ועדיין הבובר השאיר עלי רושם מעולה, חוליגן כיפי עם מנוע פצצה ואווירה של אמריקה – כל רכיבה עליו של פחות משעה היא חוויה כיפית, ולא משנה מאיזו אסכולה אופנוענית אתם מגיעים.

בבית, אחרי מקלחת חמה ומעט מנוחה, אני מגלה שהכל עבר ללא ממצאים פתולוגיים – שום דבר לא באמת נתפס, ומה שנשאר משבת של אחד באפריל אלו רק זיכרונות נהדרים מאופנוע מדליק וטיול יפהפה. בכיף הייתי עושה את זה שוב. אבל על איזה סופר-צ׳יף או אפילו צ׳יפטיין.