גם השנה יצאו רבים מחברי מועדון דוקאטי בישראל לטיול המסכם של שנת 2022, עם הפנים אל שנת 2023 שעומדת בפתח. כ-200 רוכבים התחילו את היום בטיול, שיצא מנקודת המפגש במרכז הארץ, ובדומה לשנה שעברה – גם הפעם התקיים בפורמט של כתב חידה אשר פתרונו הוביל את הרוכבים לטייל במסלול שלקח אותם דרך מספר אתרי מורשת ישראלית בשפלה הדרומית של ארץ ישראל, כשאלו צובעים את כבישיה בגוון אדום לוהט.
בשעות הבוקר המאוחרות החלו רוכבי המותג האיטלקי להגיע בזה אחר זה למסלול מוטורסיטי שבפאתי העיר באר שבע, שם התקיים האירוע המרכזי – אחד המושקעים שנראו בישראל בשנים האחרונות. את האירוע כיבדו בנוכחותם שגריר איטליה בישראל, וגם דרור אידר, ששימש בשלוש השנים האחרונות כשגריר ישראל באיטליה.
כחלק מהאירוע התקיים במקום הפנינג ססגוני שכלל אוכל, שתייה ופינוקים לרוכבים, וכן דוכנים שונים לרכישת מגוון סוגים של ציוד, פרטי לבוש ואביזרים, כשהכל מאורגן ומנוהל בצורה מרשימה ביותר. בנוסף, יכלו הרוכבים לעלות למקצים של רכיבה על-גבי המסלול עצמו, כשגם מי שמעולם לא עלה מסלול מרוצים בעבר זכה לטעום מן החוויה בפעם הראשונה בליווי והובלה של מדריך רכיבה. בהפסקת הצהריים התקיימה הגרלה בין המשתתפים, שבמסגרתה חולקו ביניהם פרסים רבים, ואחריה נהנו הרוכבים מארוחת צהריים טעימה ומושקעת במיוחד – שבסיומה התקיימו מקצים נוספים של רכיבה במסלול.
נראה שהטיול השנתי המסכם של מותג דוקאטי בישראל, בדומה למותגים מובילים אחרים, הופך לו אט אט למסורת שבאמצעותה מחזק היבואן את הקשר עם רוכבי המותג באופן בלתי אמצעי, ואלו בתורם נהנים מאירוע מגבש וחוויתי, כך שכולם רק מרוויחים מכך בסופו של יום. אגב, ההתרשמות שלנו היא ש'גאוות היחידה' של מועדון רוכבי דוקאטי היא מהחזקות בענף האופנועים בישראל. החבר'ה מורעלים, ובמידה רבה של צדק.
זו השנה התשיעית – כמעט ברציפות למעט שנת הקורונה – שבה דלק מוטורס, יבואנית ב.מ.וו לישראל, מפיקה טיול שנתי מושקע לרוכבי המותג. הפעם הטיול התקיים לדרום הארץ, בהשתתפות של יותר מ-300 אופנועים וכ-500 אנשים, ועם הופעה של אברהם טל.
אירוע הרכיבה של ב.מ.וו לרוכבי המותג, 'הטיול השנתי' כפי שמכונה, כבר מזמן הפך למסורת ולשם דבר אצל רוכבי ב.מ.וו. הטיול הזה הוא הדרך של יבואנית ב.מ.וו להחזיר מעט לרוכבים, לגרום לגיבוש ול'גאוות יחידה', ולאפשר להם להזדהות עם ערכי המותג. לטווח הארוך זו השקעה משתלמת, אגב, למרות ההוצאות הכבדות. הרוכבים עצמם מחכים לאירוע הזה, וגם השנה – כמו בכל שנה – ההרשמה נסגרה תוך פחות משעה מרגע פתיחתה עקב הביקוש הגבוה. הרוכבים, אגב, לא משלמים על האירוע, שמופק כולו על-ידי היבואנית. יותר מ-300 אופנועים וכ-500 אנשים השתתפו במהדורת 2022 של הטיול.
צפו בווידאו: אירוע הרכיבה השנתי של ב.מ.וו 2022
עריכה: אביעד אברהמי
האירוע התחיל במפגש בחניון רעים, ומשם נחלקו הרוכבים לקבוצת רכיבה בכביש וקבוצת רכיבה בשטח – לפי הרשמה מוקדמת. מסלולי הרכיבה עברו בכבישי הדרום, והסתיימו ב'חאן ספינת המדבר'. תמיד מרשים לראות מאות אופנועים רוכבים בשיירה ארוכה – במיוחד אופנועים גדולים עם נוכחות רבה, ועל אחת כמה וכמה כשיש דגם אחד דומיננטי מאוד – במקרה הזה R1200GS / R1250GS, שהיווה את הרוב המכריע מבין דגמי ב.מ.וו שהשתתפו בטיול.
בחאן ספינת המדבר נהנו הרוכבים מארוחת צהריים עשירה ומהופעה של אברהם טל. בנוסף, אנשי ב.מ.וו פתחו חנות אביזרים עם על האביזרים וציוד הרכיבה של ב.מ.וו, שבימים כתיקונם נמצא באולם התצוגה המרכזי.
כמו בכל השנים האחרונות, אירוע הרכיבה השנתי של 2022 היה מושקע ומוצלח מאוד, ויעידו על כך האנרגיות הגבוהות של המשתתפים וכמויות החיוכים. כמו תמיד, אנחנו חושבים שאירועים כאלה, שמטרתם להחזיר קצת לרוכבי המותג ולפרגן להם בחזרה, עושים רק טוב לכולם, מפתחים את התרבות המוטורית כולה, מחזקים את המותג בעיני הלקוחות, ואפילו גורמים ל'גאוות יחידה' בקרב הרוכבים. נתראה גם באירוע של השנה הבאה.
הרעיון להצטרף לטיול מועדון רויאל אנפילד, ועל הדרך לבחון את הסקראם 411, עלה כבר בהשקת האופנוע באולם התצוגה של רויאל אנפילד בתחילת יולי. כשנקבע המועד הסופי לטיול זה היה נראה פחות נוח – שבת אחרי שבוע 'נופש' ביוון (ואני כותב 'נופש' במירכאות כי הנופש הוא לילדים, לא לאבא שמשמש כסבל, מציל, טועם ומדריך). אבל הסכמתי, מה כבר יכול להיות? את השיחה לתיאום האיסוף של הסקראם 411 קיבלתי על שפת הבריכה, ועדיין לא חשדתי – מה אני חשדניסט? רק בעת איסוף האופנוע התחלתי לקלוט שבניגוד לתדמית שבניתי על רוכבי רויאל אנפילד – לא מדובר בטיול לסטלנים.
המפגש נקבע לשעה שמונה בבוקר בחניון בית אורן, מה שאומר שאצטרך לצאת מהרצלייה כבר בשבע! בשבת בבוקר!!! למזלי לא ידעתי מה אורך המסלול שצפוי לי, כי אז באמת הייתי נלחץ. אז למרות שאלו ממש לא השעות שלי, יש אופנוע חדש וטיול של מועדון ששמעתי שמועות שיש לו אחלה טיולים – אז יצאתי לדרך.
נפגשים מוקדם בבוקר וכולם מגיעים בזמן
בשעה שמונה הגעתי לחניון בית אורן לפי ההוראות של האפליקציה של רויאל אנפילד שהוצגו בלוח השעונים של הסקראם. הכניסה לא הייתה מסומנת מספיק ברור, אבל אי-אפשר היה לפספס את נחיל האופנועים שהגיע בזמן – למרות השעה המוקדמת והמיקום המרוחק. במקום חיכו לנו סוככים ממותגים, שתייה קלה וחמה, וגם עוגות. ב-08:20 יובל מוביל הטיול נשא תדריך קצר, ועשר דקות לאחר מכן – בדיוק בשעה שנקבעה – יצאה שיירה של כשישים וחמישה אופנועי רויאל אנפילד לכיוון בית אורן. מגיעים בזמן ויוצאים בזמן? שוב אני מבין שהתדמית שבניתי לא הייתה במקום.
אנחנו יוצאים במעלה הכביש המפותל, שיירת אנפילדים ארוכה. החל מקלאסיקים 350 ו-500, כמות קטנה של קונטיננטל ואינטרספטור 650, והמון מטאורים והימלאין. אה, וסקראם 411 בודד מתחת לישבני. יובל בראש, מוטי מאסף, וביניהם טל מרכיב את הצלם טים שתיעד נהדר את המסע ושלומי שמפקח על הכל. מלבד הצוות המארגן התנועה לא מאוד מסודרת, אין כאן שמירה על רכיבה מדורגת ימין-שמאל, אבל הרכיבה איטית ורגועה כך שבכל מקרה אי-הסדר לא גרם לחששות בטיחותיות. אין הרבה עקיפות, וכשאלו קורות אנשים מפנים מקום לעוקפים (שרובם היו אני, בכל זאת רציתי גם לבדוק את ביצועי הסקראם 411 – מבחן בקרוב).
הכביש היפהפה מתפתל מעלה, ובפסגת הפס אנחנו זוכים לאוויר צונן ומרענן. הנסיעה האיטית, מזג האוויר המושלם ובעיקר הכביש ההררי – מאפשרים לי לדמיין שאני בטיול למרגלות ההימלאיה, כמו לפני 20 שנה, רק עם הרבה פחות רויאל אנפילדים בשיירה. לאחר הירידה מנשר יש קטע קישור על כביש 70 שמאפשר לרכב קצת יותר מהר – לא שמישהו טורח לעשות את זה. משם אנחנו נכנסים לספק כביש ספק שביל ביער קריית אתא, ושוב – התחושה היא שהטיול עבר לארץ אחרת ולזמן אחר. הכביש הופך לשביל כבוש, אבל קצב הנסיעה מאפשר לכולם לרכוב ללא חשש וליהנות מהנוף הירוק ברוגע ובביטחון. אנחנו עוצרים ביער לעצירה קצרה, האווירה טובה וידידותית, ואפילו אינטרוורט שכמוני מקשקש עם כל מי שבסביבה (הם התחילו!).
הם התחילו!
השיירה יוצאת מהיער וממשיכה לכיוון כרמיאל, כשרוב הרכיבה מתבצעת על כבישים צדדיים בין שדות ומטעים, ורק קטעי קישור הכרחיים מעלים אותנו לכבישים ראשיים. אנחנו ממשיכים צפונה, בטור איטי וארוך. נראה שכולם נהנים. הרוכבים רוכבים, המורכבים מצלמים, המון צבע ואביזרים הן למכונות והן לאנשים. לאחר עצירת תדלוק קצרה בתפן אנחנו ממשיכים עד לשתולה שעל גדר המערכת בצפון, שם אנחנו עוצרים להפסקה ארוכה ליד חומת 'הקירות המדברים'. אנחנו מתרעננים ואף מקבלים סקירה על המקום מעופר מקפה אסתר, שמספר על החיים במקום ועל נקודה 105 – בה נעבור בהמשך – בה התבצע פיגוע החטיפה ב-2006. כמו כן מסתבר שעופר גם הוא יוצא מועדון רוכבי-רויאל-אנפילד-בטיול-בהודו, וניכר שהאופנועים מעוררים אצלו רגש רדום.
השיירה הסגנונית ממשיכה לאורך גבול הצפון, עוברת דרך זרעית לצהלות ילדים שמנפנפים בצידי הדרך – ומקבלים בחזרה נפנופים מכל הרוכבים. משם השיירה יורדת בכביש 8993 על עשרות פיתוליו התלויים על-פי תהום, אל מישור החוף. בחלק זה של הטיול מצטרפים לשיירה שני אורחים לא קרואים – החום והלחות. לפחות כבר לא נשארה נסיעה ארוכה, ובחמישה לשתיים, לאחר חמש וחצי שעות ומאה ושישים קילומטרים, אנחנו מגיעים מזיעים לנקודת הסיום בחוף סוקולוב בנהרייה. בחוף מחכים לנו סוככי רויאל אנפילד מנקודת המפגש של הבוקר, ושתייה קרה או בירה צוננת מחולקת למשתתפי הטיול במסעדה שבחוף. אני יושב בצל ונהנה מהבריזה הנעימה. לידי יושבים שני חבר'ה צעירים ומנומסים שמספרים לי שהפעם היו יחסית הרבה קטעים בכביש מהיר – מה שלא מסתדר לי בכלל כי בחיי שכמעט שלא עלינו על כאלו. בעוד אנחנו מדברים מגיעים אלינו מגשים עם המבורגר וצ׳יפס – בדיוק בזמן.
אורי נהנה מהסקראם 411
הטיול היה נהדר. המסלול מתוכנן היטב, הקצב טוב, האווירה חברית ורגועה, הכל תיקתק כמו שעון, ומעל לכל – המון אופנועים ורוכבים במראה הרטרו המיוחד של רויאל אנפילד. העלות לחברי המועדון היא סמלית בלבד – 49 ש"ח לטיול מאורגן הכולל ארוחת בוקר קלה וארוחת צהריים חביבה – 'דמי רצינות' בלבד.
על בטן מלאה אני נפרד לשלום ויוצא עצמאית לרכיבה של תשעים דקות הביתה. בסך הכל על הכביש ברוטו – תשע שעות וחצי. לא קליל, אבל השילוב של רכיבה נינוחה, נופים וכבישים מיוחדים, מזג אוויר מושלם, אופנוע נוח ואווירה טובה – הביאו לכך שבכלל לא היה לי קשה. רק בדרך הביתה, לבד, התחלתי להרגיש עייפות ואי-נוחות בישבן.
חזרתי הביתה עייף אך מלא אנרגיות חיוביות, ושעות ארוכות עוד המשיכו להגיע בקבוצת הוואטסאפ של הטיול תודות מהמשתתפים והמון תמונות. יש לרויאל אנפילד אחלה מועדון רוכבים פה בארץ, ואם אתם בעלי אופנוע של המותג ועוד לא הצטרפתם לטיול כזה – למה אתם מחכים?
הטיול הקודם של אורי שבו רכב על רויאל אנפילד – ב-2001 בהודו
"לא הבנתי", אמרה לי אשתי כשנכנסתי הביתה והורדתי מעליי את ציוד הרכיבה. "אמרת שאתה נוסע לטייל עם האופנוע… נשמע לי שנסעת להכין ולאכול פיצה. ובכלל, מה קשור מועדון אופנועים לסדנת פיצה?".
האמת היא שעד שהיא שאלה אותי בכלל לא הקדשתי לזה מחשבה. אני אוהב אופנועים, אני אוהב פיצה, מה יש לשאול כשמציעים לך להצטרף לטיול מועדון של דוקאטי בישראל ולהשתתף בסדנה להכנת פיצה עם שף פרטי?
כשהגעתי לנקודת המפגש בתחנת הדלק, כבר עמדה לה חבורה של כ-20 רוכבים, בחצי גורן שבמרכזו עמד יואב שדקלם בשיא הטבעיות את ההסבר על המסלול, המנהלות ודגשי הבטיחות. לא הרחק מהם עמדו האופנועים, כולם ללא יוצא מן הכלל מגרסה כזו או אחרת של דוקאטי סקרמבלר. חלקם עם צמיגי כביש, רובם עם צמיגים שיותר מתאימים לתוואי השטח המתוכנן לטיול. זו לא הייתה הצטרפות מקרים שכל הדוקאטי בטיול הזה היו מסדרת הסקרמבלר; הטיול אורגן במיוחד עבורם, כמועדון נפרד בתוך המותג האיטלקי של היבואן המקומי.
מועדון דוקאטי סקרמבלר ישראל
על אף הדמיון במראה, מי שמתעכב על ההבדלים שבין האקזמפלרים השונים יוכל לזהות בקלות שקיימים מספר תתי-דגמים במשפחת הסקרמבלר; בין אם מדובר בנפחים השונים, או בגרסאות ספציפיות דוגמת הדזרט-סלד שעליו רכבתי – שהוא גבוה יותר ומזכיר מעט יותר אופנוע שטח, או גרסת הקפה-רייסר שמנסה להחזיר עטרה ליושנה, ובתוך כל זה קיים גם הטאץ' האישי שניתן למצוא כמעט בכל אחד מהניצבים בחניה והוא חלק בלתי נפרד מסצנת הסקרמבלר של דוקאטי.
הטיול, שאמנם לא היה ארוך במיוחד על פי מד האוץ, נחלק לשלושה מקטעי כביש, שהופרדו על-ידי שני מקטעי שטח בדרגת קושי קלה עד בינונית. ואולם עבדכם הנאמן החליט להישאר נאמן גם לשורשיו הדו-גלגליים, ובזמן שרוב החבורה בחנה מקרוב את אבק השבילים, אני וידאתי שכבישי ארץ ישראל בצפון מישור החוף, בואכה עמק יזרעאל, מתחברים היטב האחד עם השני.
בשעות הבוקר המאוחרות הגענו למחוז חפצנו: ביתו של השף ליאור בר שאירח אותנו לסדנה להכנת פיצת בוטיק איטלקית. איך לא. אחרי אתנחתא קלה עברנו לחלק האומנותי, ועיקרו – תיאוריה תחילה. זה הזמן לציין שתקופת הקורונה לא עזרה לי לטפח את רזומה הרכיבה שלי, ורכיבה קלילה של 100 ק"מ ב-3 שעות, כולל כמה עצירות ארוכות, הצליחה להתיש אותי קצת יותר ממה שאפשר היה לצפות. למה אני מזכיר את זה? משום שכשמוסיפים לזה היעדרות ארוכת שנים מספסל הלימודים, פתאום ישיבה של שעתיים וצפונה בהקשבה מרוכזת להסברים מרתקים (אבל באמת) על רזי הכנתה של פיצה נפוליטנית אסלית, גורמת לנינג'ה ישראל להיראות כמו משוכה קלילה.
תוצאת היום
למזלי החיבה שלי לפיצה איכותית לא מתרחקת בהרבה מהחיבה שלי לאופנועים, וכך מצאתי את עצמי שואב את האינפורמציה הקולינרית בשקיקה, וסופר את השניות עד שכל ההדגמות המעשיות שלפני יוכנסו אחר כבוד לטאבון האבן, ולאחר מכן יהפכו להיסטוריה טעימה במיוחד.
"פיצה"; "איטליה"; "דוקאטי"; "בוטיק"; "איכות" – התחלתי לשרברב את המילים אחת אחת, מונה אותן באמצעות האצבעות בגובה הפנים, בתשובה לשאלה של אשתי. "זה הקשר", מלמלתי, בעודי נזכר בטעם של כל אותן הפיצות והמאפים האיטלקיים הטריים שנחטפו ונעלמו בזה אחר זה בכל פעם שמשהו הגיח מבעד לפתח הטאבון. "אה כן, וגם היה אחלה טיול" הוספתי. "אופנוע כיף, חבר'ה נחמדים, פיצה נפוליטנית… מה רע?".
לקבוצת הרכיבה שלנו תמיד היה את החלום לצאת למסע אופנועים בירדן, אך זה לא היה אפשרי בגלל ההגבלות הקשות שיש על כניסת אופנועים לירדן. בפעם האחרונה שניסו לעשות זאת לפני כמה שנים, הגיעה קבוצה למעבר הגבול, מספר אופנועים הצליחו לעבור, ואז סגרו את המעבר והודיעו שאין כניסה לאופנועים לירדן. הרבה אגדות נקשרו סביב הסיפור הזה, אך העובדה היא שלא נכנסו קבוצות אופנועים לירדן מזה שנים ארוכות.
התפנית בעלילה קרתה לפני כחודשיים, כשדני יצר קשר ואמר שיקי שקרל יכול לארגן כניסה לקבוצת אופנועים לטיול בירדן. יקי הוא הבעלים של חברת DNAPRO, חברת הפקות אשר בין היתר מפיקה את האירועים השנתיים של חטיבת האופנועים של ב.מ.וו-ישראל, ומשם היכרותנו, שכן אנו – מועדון BMWGSIL – עוזרים ליקי בתכנון ובהובלת מסלולי הטיולים באירועים אלו, כך שנוצר בינינו קשר חברי. יקי הוא גם הבעלים של המרכז הישראלי לסיור, והוא הוציא טיולי ג'יפים רבים לירדן. המשימה ליקי הוגדרה: טיול אופנועים לירדן!
לא נאריך כאן בהשתלשלות העניינים – והיו עניינים והייתה השתלשלות – אך לאחר מספר שבועות התקבל אישור כניסה חריג משר בכיר בממשלה הירדנית. יש לנו את זה!
תוך ימים ספורים יקי תפר הפקה גרנדיוזית, תכנית טיול שלמה, מלווה ישראלי – שמעון טובי, מלווה ירדני – ד"ר סמי חסנאת הידען והחביב, חבר אישי של יקי – והנה לכם תחילת הסיפור.
17 רוכבים בירדן
בתוך הזמן הזה התארגנה לה קבוצה של 17 רוכבים, שכוללת ברובה חברים אשר רוכבים יחד במועדון BMWGSIL, דני ומוש, עמוס מנהל המועדון, ובסך הכל 15 אופנועי GS, וגם שני אופנועים אחרים – אחד ק.ט.מ 790 אדוונצ'ר של בן הדוד של ד"ר דבורי שלנו, ואחד ימאהה של אחי הגדול יונתן. למשפחה אי אפשר לסרב.
בחמישי בבוקר התייצבנו כולנו במעבר הגבול רבין סמוך לאילת. כל תחנה במעבר הגבול – הן בצד הישראלי ובעיקר בצד הירדני – הסירה חשש נוסף וקירבה אותנו לחלום. אחרי כשעתיים וחצי של חרדות התכנסנו בחדר VIP בחלק הירדני של מעבר הגבול, כשהאופנועים עם מספרים ירדניים, הפרוצדורות מאחורינו, ואפילו זכינו לקבלת פנים מרגשת מבכיר במשטרה הירדנית אשר הגיע במיוחד לכבודנו, בירך אותנו בברכות חמות והדגיש שהוא מקווה שאנחנו לא הקבוצה האחרונה ושהם מקווים מאוד שבעקבותינו יגיעו קבוצות מאורגנות נוספות. מרגש!
זהו, אנחנו על האופנועים בירדן! קולונל ארז שלנו כתב פוסט בפייסבוק כאשר עברנו את הגבול, ותוך דקות הרשת התלקחה וקיבלנו עשרות וואטסאפים זועמים – למה אני לא, ולמה לא אמרת. מתנצל חברים, זו הייתה כניסת ניסיון. בפעמים הבאות אדאג שתדעו מראש כולכם.
חצינו את עקבה והמשכנו עד גבול סעודיה, ומה אפשר לומר – הצגה גדולה הייתה שם. מעולם לא ראו דבר כזה בעקבה. עשרות אנשים צילמו את שיירת האופנועים המרשימה כשעברנו בעיר. חוויה נחמדה. אחד הסרטונים שעלה בפייסבוק היה של שוטר ירדני במעבר שצילם אותנו נכנסים על רקע תמונת המלך, "ווולקאם, וולקאם" – חזר ואמר בסרטון. ממש מרגש.
בצהרי היום עלינו לוואדי רם. ובכן, כל מה שחשבתם שאתם יודעים על ואדי רם, מתגמד כנגד הנופים המהממים של המקום המיוחד הזה. מי שלא היה שם – על גבי אופנוע, ברכב או ברגל – מוטב לו שיעשה זאת. זה באמת מקום מיוחד במינו עם נופים שלא מהעולם הזה. חברי הטוב סקוטרמן, איש פול גז, הביא את הטובה שבמצלמותיו ואת מבחר עדשותיו, והוא האחראי לגלריית התמונות.
בערבו של יום ולאחר שדהרנו מעט במלחה גדולה והשתובבנו מעט בחולות, הגענו למחנה אוהלים בתוככי ואדי רם. בתחילה חשבנו שיקי חסך עלינו ושם אותנו באוהל. אך במהרה גילינו שזה לא ממש אוהל, אלא מאהל בוטיק כזה, יוקרתי. שלחתי וואטסאפ נזעם ליקי שמדרדר לי החבר'ה. אני מרגיל אותם לישון עם נחשים ועקרבים, והוא עם אוהלי בוטיק.
במאהל העלו לנו מטעמים מבור באדמה – מטפונה אמיתית ומשובחת. בכלל, במהלך ימי הטיול האוכל היה ברמה הגבוהה ביותר שאפשר להעלות על הדעת: שלוש ארוחות ביום, כל אחת יותר טעימה מהשנייה.
בבוקר שישי רחצנו בבריכה נהדרת בוואדי רם. אצלנו בפק"ל יש תחתוני צלילה – תמיד מוכנים לאיזו חוויית מים מזדמנת על הדרך.
משם יצאנו לדרך לפטרה, אבל שום דבר לא הכין אותנו לדרך. ידענו את התכנית ואת המסלול באופן כללי, אבל שום דבר לא הכין אותנו לדרך נאקב סעידא -ירידה מסחררת לערבה הירדנית דרך אחד מכבישי האופנועים הטובים עליהם רכבתי מעולם. פיתולים על פיתולים, שינויי גובה פתאומיים, שמאלה-ימינה בעיקולים עיוורים עם עלייה או ירידה – מטורף לחלוטין. והבעיה היא שגם הנופים מסביב מדהימים, כך שצריך להחליט על מה להסתכל ובמה להשקיע את תשומת הלב – על הדרך המשתנה כל רגע או על הנוף החולף. חוויה מסחררת חושים. אלו לא כבישי אירופה המתוכננים למשעי, שכן אחרי הכל פה זה ירדן. הכביש יורד במורד ההר, מגיעים לערוץ נחל והכביש צונח בחדות ועולה חזרה. לא צריך גשר – זה לחלשים.
ואם חשבתם שנגמר, ובכן, אז כל מה שיורד צריך גם לעלות. ואדי מוסא, העיר הסמוכה לפטרה, נמצאת ברום של יותר מ-1,350 מטרים מעל פני הים, ואנחנו בערבה הירדנית מתחת לפני הים. הפתרון הוא לנסוע דרך נאקב נמלא העולה אל העיר. עכשיו, הקשיבו טוב: רק בשביל הדרך הזו צריך לנסוע לירדן על אופנוע. אין דרך סבירה להסביר את החוויה. דמיינו חלום מוטורי מושלם עם כביש מדהים בנופי מדבר אדירים – וזה יהיה נאקב נמלא.
חצינו את העיר כשפנינו מועדות למלון הייאט זאמאן. מלון 5 כוכבים ברמה הגבוהה ביותר, מדהים ביופיו, אשר מדמה כפר בדואי עתיק. עם בריכה כמובן, אבל אסרתי על החברים להגיע אליה עם תחתוני הצלילה. בכל זאת, מלון 5 כוכבים. זה לא איזה גב בנגב כמו שאנחנו רגילים.
בשבת בבוקר כולם אכלו ארוחת בוקר 5 כוכבים – חוץ מסקוטרמן וממני. סקוטר רצה לצלם בפטרה מוקדם בבוקר, כשהתאורה רכה, והוא היה צריך נערת מים. מכיוון שלא הייתה בנמצא אחת כזו, הוא גרר אותי בשש בבוקר כדי שאסחוב לו את המים. אני חייב להודות שנהניתי מאוד. לסקוטרמן זו הפעם הראשונה בפטרה, ולראות מהצד את התגובות של מי שזו הפעם הראשונה באתר היפהפה הזה – זו חוויה מעניינת. פטרה זה מקום מהמם ממש, וניתן לתמונות של סקוטר לדבר בעד עצמן.
בצהרי היום עלינו על האופנועים ויצאנו לסיור באזור. הגענו למצודה הצלבנית מונראל, וסקוטרמן – שמעבר להיותו צלם מדופלם הוא גם ידען גדול, ומי שרוכב איתו מכיר את סיפוריו ואת ידיעותיו הרבות – סיפר על חלקה של המצודה ובעליה, רנו משטיון שמו, בסיום השלטון הצלבני באזור.
הרי אדום מיתמרים לרום של מעל 1,600 מטרים – גבוה יותר מגובה הרכבל התחתון שבאתר החרמון. הנופים הנפרשים מהרים אלו – הן לכיוון הערבה והן לכיוון מזרח המדבר הירדני – מהממים ביופיים, ועל הכבישים המדהימים כבר מוגזם לכתוב, אך ממש לא נמאס לרכוב בהם. ירדנו לפטרה דרך פטרה הקטנה, וחלפנו ליד אחד המלונות המקסימים באזור – מלון בועות זכוכית שנראה כמו התיישבות בחלל.
ביום ראשון יצאנו לדרך לכיוון מעבר בית שאן, גשר שייח' חוסיין. רכבנו על ראשי ההרים כאשר משמאלנו רחוק הערבה ומימיננו נפרשת ממלכת ירדן. עצרנו לתצפית מרהיבה בשמורת הטבע דנה – מקום מיוחד ששווה ביקור. משם ירדנו דרך כביש רכיבה מדהים ודרך הערים בצרה וטפילה לדרום ים המלח – בערך מול נאות הכיכר. בטיסה נמוכה חלפנו בכביש ים המלח הירדני, עצרנו בנחל ארנון, אך עקב עומס מבקרים לא התאפשר לנו להיכנס. נעשה זאת בפעם הבאה.
איך מסכמים טיול כזה? ובכן, לא מסכמים, אלא מתחילים מיד בתכנון הסיבוב הבא. ניתן לקיץ החם לחלוף, נעלה על האופנועים, וניסע שוב לירדן. אולי נעשה גם סיבוב קשוח יותר בשטח עם מעט יותר תשומת לב לרכיבת שטח בוואדי רם, שהוא אזור חווייתי ששווה לחקור עוד. בטח גם בפעם הבאה נפנה אל יקי ואל המדריך הירדני שלנו, ד"ר סמי חסנאת, שהוא ד"ר לניהול משברים שלחלוטין פתר את משבר ירדן שלנו – אבל יצר משבר חדש, שכאמור אותו נפתור עם סיום הקיץ. צפו להמשך.
הסכמי אברהם בכלל וההסכם עם מרוקו בפרט פתחו את הדיונות האין-סופיות ואת המרחבים האדירים של מרוקו בפני המטיילים ואנשי השטח הישראלים. עד הסכמי אברהם ישראלים הורשו לטייל במרוקו בקבוצות מאורגנות ובמסלולים כמעט קבועים. היום רק האוקיאנוס האטלנטי והגבול עם אלג'יריה עוצר אותם, והתיירות למרוקו פורחת.
כבר יותר מ-30 שנים ברציפות שאני רוכב אנדורו – בעיקר עם קבוצת חברים מיוחדת במינה – כשאנחנו רוכבים בעיקר בארץ, אבל גם במקומות מעניינים בעולם, מהג'ונגלים של דרום מזרח אסיה ועד הרי הקרפטים ברומניה. אבל החלום האמיתי שלנו היה תמיד לרכוב על מסלולי ראלי פריז-דאקר המפורסם, בו אנו צופים כבר עשרות שנים. תמיד היה נראה כחלום שלעולם לא יתגשם, בעיקר מפני שלישראלים לא הייתה באמת דרך להגיע לרכוב בצפון אפריקה.
אבל כעת הסכמי אברהם נחתמו, הגבלות הקורונה כמעט נעלמו, האופציה שנראתה חלומית עד לא מזמן נפתחה, והחלטנו לנצל אותה מיד – כי במזרח התיכון אי אפשר לדעת מה יהיה מחר. יש הזדמנות – עכשיו צריך לנצל אותה. אז חיפשנו מישהו שיתפור לנו טיול אופנועי אנדורו במרוקו.
צפו בווידאו: עם אופנועי אנדורו במסלולי הדקאר במרוקו
מצאנו את דיקלה – מדריכת תיירים למרוקו שמדברת את השפה המקומית ומכירה היטב את המדינה מעשרות טיולים שבהם ליוותה קבוצות מהארץ. הוריה נולדו במרוקו ועלו לארץ כילדים, וכבר בסוף שנות התשעים, מיד כשמרוקו נפתחה לא באופן רשמי לביקורים של ישראלים, לקחו אותה הוריה לטיול שורשים. היא התאהבה במרוקו, ומאז לא מפסיקה ללמוד את המדינה, את השפה, את ההיסטוריה – ועכשיו גם את סצנת השטח שכל כך מתפתחת בשנים האחרונות בארץ.
פנינו לדיקלה וביקשנו לתפור לנו טיול במרוקו על-גבי אופנועי אנדורו, ולא בשום אוטובוס משעמם של טיול קלאסי מאורגן. דיקלה לא נבהלה והחלה לתכנן לנו טיול עם הרבה חול, אבק, בנזין ורעש. הטיול הורכב מיום טיול במרקש ויום בעיר הנמל אסווירה, הנמצאת לחופי האוקיינוס האטלנטי בה התגוררה קהילה יהודית מבוססת אשר תרמה להתפתחות העיר כעיר מסחר ושער לאפריקה. מיד לאחר מכן התחלנו במסע דרומה ונפגשנו עם האופנועים בווארזאזת – עיר הסרטים המקומית הנמצאת בין רכסי האטלס האדירים.
האופנועים שעליהם רכבנו הם של ק.ט.מ, מדגם 450EXC-F. האופנועים אמנם מדגם 2020, אבל בגלל שמרוקו, כמו הרבה מדינות, הרימה בלם יד בתקופת הקורונה בכל ענף התיירות – בתכלס קיבלנו אופנועים חדשים עם מקסימום 80 שעות מנוע. ובאמת, בארבעה ימים של רכיבה אינטנסיבית, של מאות קילומטרים ביום, לא הייתה אף לא תקלה אחת באופנועים, והם עבדו ללא דופי. הבעיה היחידה הייתה מסבי גלגל אחורי באחד האופנועים, שהתעקשנו שיוחלפו לאחר בדיקה עצמאית שלנו כי סברנו שיש בהם קצת חופש. מדריך האופנועים שאיתו רכבנו בכל יום, וכן הצוות שלו – כולם מקצוענים ומכירים את המטריה – הבינו את דרישתנו, הסכימו עמה מיד ובהזדמנות הראשונה שמצאו, החליפו מסבי גלגל.
אז קצת פרטים טכניים הכרחיים: עלות הטיול עומדת על סביב 10,000 ש"ח, והיא כוללת 7 ימי שהייה במרוקו, מתוכם 4 ימי רכיבה. הלינה ב'ריאדים' (מלונות אותנטיים מקומיים) עם בריכה מפנקת וג'קוזי. כשבועיים לפני הטיסה מוסרים את הדרכונים לדיקלה על-מנת שתוציא ויזות. היותה של דיקלה דוברת השפה המקומית (השפה מזכירה ערבית מדוברת אך שונה ממנה מאוד) מאפשרת לה לסגור בעצמה את כל הנדרש לטיול ישירות מול כל מקום, ובעיקר ישירות מול מדריך הרכיבה המקומי. הגישה מצד המקומיים שונה לגמרי כאשר מדברים איתם בשפתם, והקבוצה קיבלה הרבה כבוד מהמקומיים. כל סגירה ישירה שכזו, אגב, חוסכת לקבוצה כסף רב עבור עמלות תיווך מיותרות. כך למשל, חווינו טיולים בסמטאות הערים וארוחת צהריים במסעדת פועלים כשהמלצר הוא גם הטבח, גם בעל הבית, וגם המסגר שבנה ומפעיל את הטאבון.
בטיול עצמו דיקלה מלווה אותנו על גבי ג'יפ חפ"ק 4X4 אשר נוסע בדרכים מקבילות ופוגש את הקבוצה בנקודות קבועות מראש. לעתים דיקלה והג'יפ חיכו לנו על צירי ההתקדמות ודאגו לנשנושים מערביים בכפרים נידחים על גבול אלג'יריה. זכינו גם להסברים מרתקים בעמק הטודרה, הרי האטלס הקטנים, הרי הסהרו, עמק הדרא ועוד מקומות משגעים רבים שעברנו בדרך. מעבר לפינוק של חפ"ק שמלווה אותך, הייתה גם תחושת בטחון, שכן החפ"ק תפקד גם ככוח חילוץ רפואי, וגם כסיוע עם חלקי חילוף בסיסיים לאופנועים במידת הצורך.
באחד הלילות דיקלה ארגנה לנו מראש חגיגה מיוחדת ביום הולדתו של אורן, כשבאותו היום סיימנו רכיבה של כ-400 ק"מ לקראת השעה 22:00. הרכיבה המיוחדת הזאת התחילה בסמוך לשלגים של הרי האטלס והסתיימה בדיונות של מרזוגה. החגיגה נמשכה עד השעות הקטנות של הלילה, עם להקה מקומית וריקודים מרוקאים מסביב למדורת הגלמפינג שבו ישנו באותו הלילה.
הרכיבות היו מגוונות, ובכל יום רכבנו מאות קילומטרים בשבילים, במישורים עצומים, בנתיבי הרים, בדיונות חול מטורפות, וכמובן בצירי הראלי המפורסם של פריז-דאקר. איברהים, המדריך המקומי שלנו (זכה מאיתנו לשם אברהם), רכב היטב וגם הכיר לעומק את המסלולים בהם עברו בעבר רוכבי הדאקר.
רכבנו 4 ימים רצופים, ויצא לנו להיות גם באזורים שהמדריך פחות הכיר וניווט באמצעות GPS. באזורים שהמדריך הכיר פחות טוב, אחד מהחבר'ה – יוצא יחידת שלדג של תחילת שנות התשעים, שלטענתו למד את הצירים עוד בארץ – ניווט במקום המדריך, ואנו כולנו סמכנו עליו ורדפנו אחריו בתחושה שזו לא הפעם הראשונה שהיה שם, אי-שם במישורים של הסהרה. הוא, אגב, הכחיש בתוקף…
עם טיסות ישירות ויחסית זולות למרוקו, עם מדריכה מעולה ומקצועית המכירה היטב את מרוקו, את התרבות המרוקאית ואת השפה המקומית, עם אופנועים ברמה טובה ומדריך מקצועי, במדינה שמזמינה תיירים ובעלת מסורת של טיולי שטח – זה אחד הטיולים הטובים שעשינו!
רועי ועידו קניון, בני 27 ו-29 ממושב בני עטרות, חיים ונושמים את העולם המוטורי ואת השטח מגיל אפס. ג'יפים וטרקטורונים תמיד היו אצלם בבית, וב-10 השנים האחרונות גם אופנועי אנדורו שאיתם הם מטיילים בארץ – לפעמים טיולים ארוכים של ימים, כולל חוצה ישראל. רועי ועידן מטיילים בימים אלו באירופה וחוצים אותה על-גבי צמד אופנועי אדוונצ'ר גדולים, כשהם רוכבים בשטח במסלול ה-TET – Trans Euro Trail. אנחנו נלווה את המסע הזה, וצמד האחים ידאגו לשלוח לנו עדכונים שוטפים.
* * * * *
והנה הגענו לחלק האחרון במסע שלנו. בעדכון הקודם סיפרנו לכם על החוויה המשותפת עם חברים שהצטרפו אלינו לשבוע במסע ועזבו לדרכם כשאנחנו בצפון מערב ספרד. מכאן המשכנו בכיוון צפון מזרח על מסלול ה-TET לכיוון העיר סנטאנדר שנמצאת על קו החוף הצפוני של ספרד. בדרך צפונה התוואי השתנה וחזר למשהו שלא חווינו מאז איטליה בערך – הרים ורכסים גבוהים, השביל מטפס אל ההר ויורד לעמק שאחריו, וכך חצינו 4-3 רכסים. הכל נעשה ירוק מסביב, בפסגות למעלה הסלע מתגלה, הדרכים נעשות מפותלות ועוברות בכפרים. למעלה יש פניות חדות בעלייה וירידות עם סלעים ודרדרת שמצריכות טכניקה ואמונה – לשים את הגלגל הקדמי במקום הנכון, עמידה יציבה והאופנוע ממשיך בתנועה למטה, בלי לנסות לתקן כל זווית קטנה שהאופנוע מקבל. כמה וכמה פעמים חיות חוסמות את הדרך – עדר כבשים ענק, פרות וסוסי מרעה גדולים. לפעמים הם מפנים את הדרך במהרה ולפעמים זה לוקח זמן והרבה צפצופים.
ישנו למטה בעמקים, כל פעם בכפר אחר שבו יש מספר קטן של בתים ובר אחד, ולפעמים יש בו גם אוכל. אחר צהריים כל הכפר, צעירים ועד מבוגרים בני 80, מגיע לשתות בירה. הרגשנו בבית וחשבנו שאנחנו יודעים קצת ספרדית, מה שיצא מזה שקיבלנו תמנון במקום עוף לארוחת ערב, אבל גם זה יצא טוב. לאחר מספר ימים כאלו הגענו לסנטאנדר, שם מצאנו את הזמן למנוחה קלה של ערב אחד והתארגנות לחלק האחרון במסע של חודשיים.
הפינאלה של המסע תוכנן להיות רכס הפירנאים בגבול שבין ספרד וצרפת. תחזית מזג האוויר הייתה לטובתנו, כשימי הסערה נגמרו ויש הפוגה של מספר ימים בודדים לפני הסערה הבאה, כך שאנחנו נדרשים לעמוד בקצב כדי להגיע ליעד בזמן. כשהתארגנו לצאת למחרת בבוקר גילינו נזילה קלה מהרדיאטור באופנוע של עידו. הורדנו שוב את כל הציוד והתחלנו לפרק חלקים עד שראינו שהנזילה מגיעה מחיבור של צינור שמעט התרופף. תיקנו במהירות, החזרנו את כל הציוד למקום ויוצאנו לדרך. ירדנו דרומה לכיוון סראגוסה, אזור מישורי שחוזר להיות קצת מדברי, וגם החום חזר אלינו. מזל שעלינו מהר לכיוון ההרים הגבוהים שרואים באופק.
אחרי טיפוס קל בתוואי קרקע שדומה לארץ, עדיין מדברי עם נחלים יבשים מלאים באבנים קטנות ולפעמים יערות של עצי אורן, הגענו לקראת ערב לאגם ענק. תפסנו נקודה על המים ופגשנו משפחה בריטית צעירה שעברה לגור בספרד. ישבנו לשיחה ארוכה ומהנה על בירה. שני הצדדים שמחו לפגוש מישהו שמדבר אנגלית כמו שצריך – מאורע נדיר בספרד וצרפת.
ביום למחרת חצינו שני רכסים 'קטנים' שהגיעו לגבהים של 1,200 מטרים לערך, ועד הצהריים הגענו למרגלות הרכס הרלוונטי כשהשביל עולה מעל גובה של 2,000 מטרים. התחלנו את הטיפוס ודי מהר מצאנו את עצמנו בגובה שבו כבר אין צמחייה. השבילים פתוחים, המצערות פתוחות לרווחה, ואנחנו דוהרים בשבילים הלבנים. עדר כבשים ענק נראה מרחוק על צלע ההר כמו פרחים לבנים, עדרי סוסים גדולים נמצאים על השביל ומצדדיו. תענוג אמיתי.
השביל המשיך כך בשני שליש גובה עד הירידה בצד השני לעמק ובו יש אגם קטן. כצפוי, פתחנו שוב אוהלים בסמוך לו ובבוקר התעוררנו להפתעה קרירה – 6 מעלות. אולי הבוקר הקר ביותר שהיה לנו במסע. התארגנו מהר כי השמש לא תגיע עד הצהריים עם ההרים שמסביבנו. ביום הזה תכננו לחצות את אנדורה, שגם בה השביל עובר. אנדורה נמצאת בלב הפירנאים, בין צרפת וספרד, נסיכות קטלונית מוקפת הרים. ידענו שהיום הזה יהיה מעולה. לאנדורה נכנסנו דרך השטח, אחרי טיפוס בצד הספרדי בוואדי ירוק ומדהים הגענו לפסגה, שם בקו פרשת המים נמצא הגבול בין המדינות – הגבול נמצא שוב רק במפה, אין שום דבר כשחוצים. הגענו למעלה לקו רכס עם מלא מעליות של סקי. בקיץ האתר פועל כפארק לאופני הרים.
ירדנו את הרכס וחצינו את אנדורה תוך חצי שעה בלבד. העיירות נראות מדהים, ובטוח נחזור לפה שוב בצורת סקי או שטח. לאחר היציאה מאנדורה ראינו במפה שהשביל מקיף אותה ועולה לתצפית על כל הנסיכות, ברכס ברום של מעל 2,500 מטר. טיפסנו למעלה עם האופנועים, מבסוטים לנצל את כל הכוח שיש בהם כדי להטיס אותנו למעלה. שם היו הרבה רכבים אחרים וגם אופנועים. הגענו לקצה השלוחה ונרגענו, ספגנו רגעי חופש אחרונים שלנו ושל האופנועים. ידענו שהימים שנותרו למסע הזה מעטים. ירדנו למטה לעוד לילה בעמק.
ביום האחרון של המסע חצינו עוד כמה הרים גבוהים כמו בימים האחרונים לכיוון צרפת, העננות קצת הגיעה ונכנסה. המחשבות על סוף המסע נוכחות, קיימות ולא מרפות. חצינו בחזרה לצרפת לעיירה פרפיניון, ללילה אחרון באוהלים והאופנועים ביחד. אנחנו שקטים, קצת לא מעכלים, מדחיקים שנגמר. מכאן – המסע נגמר. לא יכולנו לסיים אותו בתוואי קרקע טוב יותר ממה שהיה לנו בימים האחרונים.
למחרת העלינו את האופנועים על מסחרית שתיקח אותם למילאנו, ואנחנו עולים על טיסה לפגוש שם את בנות הזוג. רועי שלח בחזרה לארץ את האופנוע מאיטליה והמשיך לירח דבש עם אשתו הטרייה. עידו המשיך מאיטליה במסע ביחד עם בת הזוג על האופנוע בחזרה עד יוון, ומשם ישלח אותו לארץ.
קשה לסכם מסע שכזה בכמה מילים. החוויות והזיכרונות יהיו איתנו לנצח. רכבנו 14,000 ק"מ בקצת פחות מחודשיים – 90% מהם בשטח. חצינו את כל אירופה וחזרנו עד הפירנאים. התעוררנו כל בוקר ופתחנו את הדלת של האוהל במקום אחר, בכל החודשיים האלו היו רק 8 לילות שבהם היינו על מיטה. השינוי של הרגע האחרון לאירופה גילה לנו יבשת מדהימה שאתגרה אותנו הרבה פעמים וידעה גם לפנק. והאופנועים – מדהימים. אפס תקלות. החלפת צמיגים והוספת שמן אלו הדברים היחידים שעשינו מבחינת תחזוקה שהיא מעבר לחיזוק ברגים. הבחירה באופנועים של המותג שאנחנו מכירים ואוהבים ענתה לנו על כל הציפיות. מכונות מלחמה אמיתיות לחוויית שטח עוצמתית – בדיוק כמו שרצינו.
הציוד – מקפיץ את הנוחות ורמת המסע בכמה רמות למעלה. ציוד הרכיבה שקיבלנו מ-KLIM היה עוגן מרכזי לראש שקט ונוחות בכל תנאי מזג האוויר עם ההגנה הנדרשת. ביחד עם שאר הציוד שלקחנו איתנו הרגשנו שאנחנו יכולים להמשיך כך לעוד זמן רב.
ומעל הכל – שמחים מאוד על הזכות לעשות זאת ביחד, להפוך ממש חלום למציאות ולהוציא לפועל תוכנית ארוכה של הכנה. מצאנו משפט בספר 'זן ואומנות אחזקת האופנוע' שמתאר בדיוק את ההרגשה שאנו חווים: "אני חש שמחה על היותי כאן, אך בצידה גם עצבות כלשהי. לפעמים עדיף להימצא בנסיעה מאשר להגיע אל היעד".
תודה נוספת לד.ל.ב מוטוספורט על התמיכה לאורך כל המסע – מההכנות ועד לסיום. תודה למוסך אופרוד, שגם בשלט רחוק תמך בנו והיה זמין לכל שאלה והתלבטות.
כ-200 רוכבי דוקאטי השתתפו בשישי האחרון בטיול מושקע במיוחד של מועדון רוכבי דוקאטי, לסיום שנת 2021 ולפתיחת שנת הפעילות 2022.
מועדון רוכבי דוקאטי בישראל הוא מועדון שפועל תחת מטריית המועדונים הבין-לאומית של חברת דוקאטי האיטלקית, ובישראל הוא מונה כ-400 רוכבים המקיימים יחד טיולים ופעילויות מגוונות.
בסוף השבוע האחרון יצאו חברי המועדון לאירוע המסכם את שנת הפעילות 2021 ומתחיל את שנת 2022. כ-200 רוכבים התחילו את היום בטיול שהתקיים בפורמט של כתב חידה, ואשר פתרונו הוביל את הרוכבים לטייל במסלול שלקח אותם במזג אוויר מעולה דרך מספר אתרי מורשת ישראלית בשפלה ובהרי ירושלים.
בצהרי היום הגיעו כולם לפארק קנדה ליד לטרון, החנו את האופנועים, ושם החל האירוע הראשי בו התקיימה הגרלה של פרסים שווים במיוחד, וכן חולקו מתנות לפעילים שתרמו מזמנם וממרצם למועדון. לאחר מכן נהנו הרוכבים מארוחת צהריים מושקעת במיוחד, ובסיומה התפזרו הרוכבים לכל חלקי הארץ איש איש לביתו.
"המועדון חורט על דגלו את העלאת המודעות לרכיבה בטוחה ונכונה ופועל לשפר את יכולות הרכיבה של כל חבריו, כדי שבסוף היום לא רק נהנה מרכיבה אלא גם נחזור הביתה בשלום", אמר דניאל (מיצו) פטרי, נשיא המועדון.
רועי ועידו קניון, בני 27 ו-29 ממושב בני עטרות, חיים ונושמים את העולם המוטורי ואת השטח מגיל אפס. ג'יפים וטרקטורונים תמיד היו אצלם בבית, וב-10 השנים האחרונות גם אופנועי אנדורו שאיתם הם מטיילים בארץ – לפעמים טיולים ארוכים של ימים, כולל חוצה ישראל. רועי ועידן מטיילים בימים אלו באירופה וחוצים אותה על-גבי צמד אופנועי אדוונצ'ר גדולים, כשהם רוכבים בשטח במסלול ה-TET – Trans Euro Trail. אנחנו נלווה את המסע הזה, וצמד האחים ידאגו לשלוח לנו עדכונים שוטפים.
* * * * *
אחרי שברחנו מהחום בדרום ספרד, חצינו את הגבול לפורטוגל במרכז המדינה בתקווה כי מנקודה הזו וצפונה הטמפרטורות ירדו משמעותית. כל ההתקדמות של ימים אלו נעשתה בתכנון לפגוש את גיא ויונתן – חברים טובים של רועי ורוכבים מנוסים גם הם – שיצטרפו אלינו. איך יצטרפו? על אילו אופנועים? מתי? התשובות לשאלות האלו לא היו סגורות עד לרגע האחרון כשמצב הקורונה במדינה ובאירופה משנה את התוכניות בכל שעה. קבענו שהמפגש יהיה בצפון פורטוגל ונראה מה הם יצליחו להשיג. בינתיים אנחנו התקדמנו ופורטוגל לא קיבלה אותנו 'בזרועות פתוחות'.
את מכלי הדלק החיצוניים שלנו החזרנו לארץ בהזדמנות הראשונה, אחרי שהבנו שדלק הוא לא בעיה באירופה. כך גם חשבנו על פורטוגל. בדרך לפורטוגל בדקנו לגבי תחנות דלק ותכננו לתדלק אחרי שנעבור את הגבול. היה יום ראשון, אבל לא נתקלנו בבעיה של דלק ביום השבתון שלהם, עד פורטוגל. הגענו לתחנת דלק בכפר שתכננו עם 40 ק"מ בטווח שהאופנוע מראה על הצג עד לסוף הדלק. שם גילינו שגם בשנת 2021 אין עדיין יכולת לתדלק עם כרטיס אשראי בכל מקום.
התחנה הבאה מרוחקת עוד 20 ק"מ משם, אך גם שם לא ניתן היה לתדלק כי התחנה סגורה ואין מכירה באשראי. התחנה השלישית נמצאת כ-24 ק"מ מאיתנו, והאופנוע של רועי כבר מראה 20 ק"מ טווח ואצל עידו מראה 30. מייאש. ניסינו למצוא מקומיים לסיוע, אך ללא הצלחה, אז החלטנו לנסוע ולהאמין שיהיה בסדר. רועי נסע 8 ק"מ כאשר הצג מראה על 0 ק"מ טווח והיה מוכן עם יד שמאל על הקלאץ' לרגע כיבוי המנוע. לבסוף הגענו לתחנה פעילה ולאחר התדלוק גילינו שנשארו במכל 160 מ"ל בלבד של דלק. גם בסוף המסע יש הפתעות. הגענו לעיירה שבה תכננו לישון, והבנו שאת גיא ויונתן כבר לא נפגוש היום. מצאנו נקודה מדהימה לישון בה, לשון שנכנסת למרכז של אגם. הרגשה של אי סביבנו.
הארד אנדורו עם אדוונצ'רים
בזמן הזה גיא ויונתן נמצאים בפורטו עם אופנוע אחד ביד ומחר בבוקר יחפשו אופנוע נוסף. זה כלל לא היה פשוט למצוא חברה שתשכיר אופנועים שאפשר להיכנס איתם לשטח ושיהיו גם מותאמים לרכיבה בשטח. הם הבינו שלא יהיה מקום שייתן מענה באופן מלא והם יצטרכו לקחת סיכון וקצת עזרה של 'יהיה בסדר'. בבוקר הם הודיעו שיש אופנועים ויסתדרו עם מה שיש (אופנועים מצוינים, בתקוה שלא ישברו בהם כלום). קבענו בנקודה צפונית על המסלול שלנו, אנחנו נגיע בשטח והם בכביש.
את הרכיבה התחלנו בשביל ולרגע חשבנו שאנחנו בגולן – סלעי בזלת ענקיים בדרך, עוברים דרך גדרות בקר ומטפלים בכמה דרכים סגורות שהיו לנו אך מצאנו להן פתרון. ואז הגיע המפגש – אנחנו הגענו לנקודה שקבענו ומחכים, שומעים ורואים אופנועים מהצד השני של הגשר. יונתן יספר שהם עצרו שם וראו בהתרגשות במיקום ששיתפנו שאנחנו מהצד השני של הגשר. מגיעים, מתחבקים, בעיקר לא מאמינים שזה יצא לפועל, משום שהדרך הייתה רצופה בבעיות שרק הם ידעו לספר עליהן. משם המשכנו מעט על השביל ומוצאנו מקום לאכול בו ארוחת ערב ולישון. תדרכנו את שני החברים על השגרה שלנו ואיך היא נראית והשלמנו חודשיים של סיפורים עמוסים אירועים בארץ ובחו"ל. האמת, החבר'ה נתנו זריקת אנרגיה מטורפת והרגשה של בית. הם גם דאגו לצייד אותנו במלאי חדש של קפה שחור, ואנחנו מוכנים לדרך המשותפת בחבורה גדולה יותר.
בבוקר התארגנו ויצאנו לרכיבה, כאשר התכנית היא לעשות דרך פשוטה כדי לבחון את האופנועים שלהם. אך רצונות לחוד ומציאות לחוד. די מהר נכנסנו לשביל צר מאוד בין שיחים ואבנים שגרם להם מהשנייה הראשונה לבחון את הכלים – ארגזי הצד של האופנועים המושכרים התחילו לחטוף אבל עמדו במשימה. הבנו כולם שיש עם מה לעבוד. האופנועים לא יעצרו שני בחורים מלאי נחישות ורצון להרפתקה.
מהר למדי הגענו למקטע מדהים בשביל מעל נהר הדורו שהגיע לתצפית גבוהה מעל פרסה שהנחל עושה. כל הדרך הייתה משהו שלא חווינו בשבועות האחרונים בדרום ספרד והחום שהיה. נהר הדורו הוא הגבול בין ספרד ופורטוגל, ועל התוואי שלו הדרך ממשיכה לכיוון מערב, שם הגענו למקטע שכנראה נשאר מאז שהיה גבול בין שתי המדינות. מספר קילומטרים של גבעות שבתוואי הגבול אין עצים, אין גדר או משהו שמראה שזה הגבול. זהו שביל רחב מאוד, בצד אחד ספרד, מהצד השני פורטוגל, ואנחנו רוכבים בדיוק אמצע עם חיוך גדול על הפנים. בערב התארגנו שוב על ארוחת ערב מפוארת, עכשיו כשיש הרבה ידיים עובדות.
חוויות עם יונתן וגיא
ביומיים הבאים יונתן וגיא חוו ביחד איתנו הרבה עליות, ירידות, דרדרת, חציית נחלים עם צמיגי כביש, שבילים צרים בתוך הסבך, קיצורי דרך שהסתבכו בעלייה – כל הטוב שאפשר להציע ברכיבת שטח. חצינו את צפון פורטוגל על רכסים גבוהים מלאים בטורבינות רוח, ולאחר החציה של הגבול הגענו לאגם ענק, שבגלל הקיץ מפלס המים בו ירד מאוד והרבה חול נחשף. נכנסנו עם האופנועים לנקודה על השטח החשוף ושם התמקמנו ללילה. פעמים רבות התעוררנו בבוקר כשהכל רטוב מסביב מהטל. הפעם היינו פשוט בתוך ענן, וזה עוד לא קרה לנו בעוצמה הזו. לא ראינו את קו המים שרק אתמול היה כ-30 מטרים מאיתנו. השמש עלתה והתחלנו לראות את פסגות ההרים שמסביב. התלבשנו חם, שתינו קפה והמתנו שהענן הכבד יתפוגג. זה לגמרי אחד מהרגעים שנזכור מהמסע.
משם בילינו בצפון ספרד במשך יומיים נוספים ואחרונים יחד, שאופיינו בשינויים ובלת"מים. בדרך לקו חוף המערבי של ספרד ושל היבשת כשנכנסנו לשטח הייתה ירידה קצת יותר מסובכת מהרגיל. שם האופנועים השכורים איבדו כל אחד חלק קטן, אז עצרנו ביער לשעה של תיקונים. משם המשכנו לקו החוף המערבי של אירופה – חצינו את כל היבשת! חגגנו את השמחה בארוחת שישי בעיר נמל קטנה, אך השמחה לא נמשכה יותר מימים בודדים, משום שכבר בשבת בבוקר הגשם הגיע בכל הכוח. קיפלנו את הדברים ונסענו מזרחה במטרה לחמוק ממנו.
כשהגשם חלף רצינו לחזור אל השטח למקטע אחרון לפני שהחברים עוזבים אותנו למחרת. המקטע הזה היה קצר משתכננו, החל בירידה תלולה מאוד עם דרדרת משמעותית, והאופנוע של עידו נפל על הצד, הפלטה שמחזיקה תיק הצד קיבלה את כל ה-250 ק"ג של האופנוע, לא עמדה בעומס ונשברה למספר חתיכות. בכפר הקרוב ניסינו לתקן אותה כדי שנוכל להמשיך למחרת. עידו פתח את סדנת התיקונים שלו, כמה דבקים עשו את העבודה ואפילו דיברנו עם החברה שישלחו לנו פלטה חדשה לברצלונה בהמשך – ככה זה שירות לקוחות של חברה אמריקאית.
ערב אחרון ביחד אחרי שבוע משותף ולמחרת נפרדים לשלום אחרי שמסדרים את כל הדברים. היה תענוג אמיתי לשמוע מחברים קרובים איך זה נראה ונשמע בעדכונים ואיך זה לחוות את זה איתנו ביחד. הם קיבלו כמעט את כל הסוגים והמינים של האירועים בטיול, וקיבלנו יחד חבילה גדולה של חוויות וצחוקים לכל החיים.
אנחנו ממשיכים ל-10 ימים אחרונים בהם נחצה את צפון ספרד ממערב למזרח, כולל את רכס הפרינאים. מבלי להמעיט בחוויה המשותפת עם החברים, למדנו והבנו שמסע כזה יכול להיות מקסימום 4 אנשים, לא יותר זה בטוח.
על המקטע האחרון של הטיול ועל סיומו – נספר בחלק הבא.
אירוע הרכיבה המסורתי של ב.מ.וו לרוכבי המותג התקיים בפעם השמינית ברציפות – להוציא את שנת 2020 שבה הקורונה מנעה פעילויות המוניות. יותר מ-300 אופנועים וכ-500 איש השתתפו בטיול, שהפעם עלה לגליל התחתון בואכה גליל עליון, והסתיים בכנרת בארוחת צהריים עשירה, בפעילויות ימיות ובהופעה של טיפקס.
אירוע הרכיבה של ב.מ.וו לרוכבי המותג, או 'הטיול השנתי' כפי שמכונה על-ידי הרוכבים עצמם, כבר מזמן הפך למסורת ולשם דבר אצל רוכבי ב.מ.וו. הטיול הזה הוא הדרך של יבואנית ב.מ.וו להחזיר מעט לרוכבים, לגרום לגיבוש ול'גאוות יחידה', ולאפשר להם להזדהות עם ערכי המותג. לטווח הארוך זו השקעה משתלמת, אגב, למרות ההוצאות הכבדות. הרוכבים עצמם מחכים לאירוע הזה, וגם השנה – כמו בכל שנה – ההרשמה נסגרה תוך שעות ספורות מרגע פתיחתה עקב הביקוש הגבוה. נציין גם שהרוכבים לא משלמים על האירוע, שמופק כולו על-ידי היבואנית.
יותר מ-300 אופנועים וכ-500 אנשים השתתפו במהדורת 2021 של הטיול. הרושם שלנו הוא שהרוכבים רעבים לאירועים כאלה, בעיקר בשל שנת הקורונה שמנעה את האפשרויות לקיים אירועים המוניים. ורוכבים, כידוע, אוהבים אירועים המוניים.
צפו בווידאו: אירוע הרכיבה השנתי של ב.מ.וו 2021:
צילום ועריכה: שי דרויאק
האירוע התחיל במפגש בכפר קדם שבמצפה הושעיה בגליל התחתון, ומשם נחלקו הרוכבים לקבוצת רכיבה בכביש וקבוצת רכיבה בשטח – לפי הרשמה מוקדמת. מסלולי הרכיבה עברו בגליל התחתון בואכה גליל עליון, והסתיימו בכנרת. תמיד מרשים לראות מאות אופנועים רוכבים בשיירה ארוכה – במיוחד אופנועים גדולים עם נוכחות רבה, ועל אחת כמה וכמה כשיש דגם אחד דומיננטי מאוד – במקרה הזה R1200GS / R1250GS. לא נגזים אם נגיד ששלושה מתוך ארבעה אופנועים באירוע הרכיבה הזה היו GS-ים.
על החוף בכנרת נהנו הרוכבים מארוחת צהריים עשירה, מפעילויות ספורט ימיות, ומהופעה של להקת טיפקס. בין לבין דיברו שחר שמש, המשנה למנכ"ל דלק מוטורוס יבואנית ב.מ.וו, ורן בוזנח, מנהל מותג ב.מ.וו בדלק מוטורס.
באירוע הזה בחרנו לרכוב על ה-R 1250 RT החדש של 2021. ב-RT התאהבנו שתי גרסאות אחורה, ב-2013, אז גילינו את היכולות הגבוהות של מכונת התיור הזו, שמשלבת נוחות גבוהה עם יכולות דינמיות מרשימות, פינוק רב לרוכב כמו מערכת שמע מתקדמת ומיגון רוח מעולה, וגם האופי המיוחד של מנוע הבוקסר של ב.מ.וו.
לפני שנתיים ה-RT קיבל את מנוע ה-1250 החדש, ולשנת 2021 הוא מקבל מתיחת פנים עיצובית מתבקשת, עם פנסי LED קדמיים, את מסך ה-TFT המפוצל בגודל "10.25, וכן את בקרת השיוט האקטיבית הכוללת רדאר קדמי ומאפשרת שיוט בשמירת מרחק מהרכב שלפנים – כולל האטה וכולל הפעלת בלמים אגרסיבית במידת הצורך. ה-RT, יחד עם ה-R 18 B והטרנסקונטיננטל, הם הכלים הראשונים של ב.מ.וו שמקבלים את בקרת השיוט האקטיבית ואת מסך ה-"10.25 המפוצל.
ב.מ.וו R 1250 RT דגם 2021 – חזית הטכנולוגיה של ב.מ.וו
ה-RT כמובן שומר על המאפיינים המוכרים שלו כמו הנוחות הגבוהה, מיגון הרוח המצוין, יחידת הקוקפיט המפוארת, היכולות הדינמיות הגבוהות (ואפילו המפתיעות), וגם על הטכנולוגיה המתקדמת, כשלשנת 2021 הוא אחד האופנועים הטכנולוגיים ביותר שיש בליין הכלים של ב.מ.וו, כשהוא מציע את כל מה שב.מ.וו יכולה לשים על האופנועים שלה – החל מ-ABS ובקרת אחיזה מתקדמות להטיה, דרך מצערות חשמליות ומצבי רכיבה, מתלים חשמליים סמי-אקטיביים, ועד חימום לידיות ולמושבים, משקף בתפעול חשמלי, מערכת שמע מתקדמת, חיישני לחץ אוויר בגלגלים, וכאמור מסך TFT מפוצל ובקרת שיוט אקטיבית עם רדאר קדמי.
אפשר לסכם ולהגיד שאירוע הרכיבה השנתי של 2021 היה מושקע ומוצלח מאוד, ויעידו על כך האנרגיות הגבוהות של המשתתפים וכמויות החיוכים. כמו תמיד, אנחנו חושבים שאירועים כאלה, שמטרתם להחזיר קצת לרוכבי המותג ולפרגן להם בחזרה, עושים רק טוב לכולם, מפתחים את התרבות המוטורית כולה, מחזקים את המותג בעיני הלקוחות, ואפילו גורמים ל'גאוות יחידה' בקרב הרוכבים. נתראה גם באירוע של השנה הבאה.
