קטגוריה: טיולים

כתבו: רועי ועידו קניון

רועי ועידו קניון, בני 27 ו-29 ממושב בני עטרות, חיים ונושמים את העולם המוטורי ואת השטח מגיל אפס. ג'יפים וטרקטורונים תמיד היו אצלם בבית, וב-10 השנים האחרונות גם אופנועי אנדורו שאיתם הם מטיילים בארץ – לפעמים טיולים ארוכים של ימים, כולל חוצה ישראל. רועי ועידן מטיילים בימים אלו באירופה וחוצים אותה על-גבי צמד אופנועי אדוונצ'ר גדולים, כשהם רוכבים בשטח במסלול ה-TET – Trans Euro Trail. אנחנו נלווה את המסע הזה, וצמד האחים ידאגו לשלוח לנו עדכונים שוטפים.

 *     *     *     *     *

אחרי הימים המטורפים של ההרים באיטליה הגענו לקו החוף של צרפת, וכשחצינו את הגבול דאגנו לעצמנו לבאגט וקרואסון כמו שצריך. הכותרת של צרפת הייתה עניין הצמיגים. לא מצאנו צמיגים תואמים למידה ולדגם שאנחנו צריכים באיטליה בכלל ובמילאנו בפרט (בירת האופנועים של אירופה כמו שקוראים לה…) אז הזמנו באינטרנט לעיר ניס בצרפת וחשבנו שהמשלוח יספיק להגיע, אך הוא לא, והגיע סוף השבוע. החלטנו להמשיך קדימה, לשנות את הכתובת בהמשך לנקודה קדמית יותר וחזרנו אל השביל.

הדרכים בצרפת היו שונות יותר מכל מה שעשינו עד כה. קודם כל מפני שהיינו צריכים לסטות מהמסלול לערים גדולות לטפל בעניין הצמיגים. מזג האוויר היה גשום רוב השבוע מה שגרם לנו להיות קצת יותר בכביש מהממוצע. שאלנו באחד המקומות מה פשר הגשם הזה באמצע אוגוסט? והמקומיים ענו שלא היה כזה אף פעם. גם אותנו זה הפתיע מאוד.

כשנכנסנו לצרפת תוואי השטח הפך לעמקים 'קטנים' עם נהרות שחוצים אותם. אחרי כמה שבועות של שבילים פתוחים, השטח נעשה מאתגר יותר. עליות, סלעים, דרדרת – כמו שאנחנו אוהבים. אחרי מקטע קשה, ירדנו לעמק, ולאן שלא מסתכלים רואים שני דברים: כרמים של גפנים ליין ושדות סגולים. על יין אין מה לפרט יותר מדי – כל הסוגים והמינים, יקבים בכל פינה. ככה זה כשחוצים את פרובנס. השדה הסגול – גילינו שהוא סוג של לבנדר. לא הצלחנו לברר בדיוק מה השימוש שלו, אבל היו מרבדים עצומים של הפרח הזה.

בדרך למונפלייה (לשם הצמיגים אמורים להגיע) שוב תפס אותנו גשם רציני. אחרי מספר ביקורים במשרדי חברת השילוח מצאנו בחור אחד שיודע אנגלית ועזר לנו. הבטיחו שהצמיגים יגיעו תוך יומיים. אין מה לעשות, צריך לחכות כאן. אם זה העיכוב היחידי בטיול אנחנו חותמים עליו בכיף. גם זה קורה. הגשם הפסיק אחרי הצהריים ונראה היה שצפוי לילה יבש. תפסנו נקודה יפה על המים והעברנו במקום שני לילות. בלילה הראשון אמנם לא היה גשם, אבל היו רוחות הכי חזקות שחווינו, עד כדי כך שקמנו בלילה להזיז את האופנועים מחשש שיפלו עלינו.

ניצלנו את הזמן לנוח ולטפל בדברים שלא היה זמן אליהם עד כה. עוד במונטנגרו נשבר באופנוע של רועי המנשא האחורי שעשוי מאלומיניום. אחרי חיפושים רבים מצאנו צמד צרפתים צעירים שהסכימו לעזור ואפילו פינקו בבירה של סוף היום. ביום למחרת, אחרי המתנה ארוכה, סוף סוף הגיעו הצמיגים לאופנועים שלנו. לקחנו אותם על הבוקר והלכנו להתקנה. עכשיו שוב אפשר לתת גז.

העברנו לילה נוסף ואחרון בצרפת, וביום המחרת כבר חצינו לספרד. הדרך לספרד עוברת בקצה הדרומי של הפרינאים, מטפסת למעלה, ותוואי הקרקע משתנה. הכל לח, רטוב, עם אחיזה נהדרת וירוק בעיניים. ממש למעלה, בקצה ההרים, עובר הגבול, וכל מה שמפריד בין המדינות הוא מעבר פרות פשוט – והנה אנחנו בספרד.

דרום ספרד

ספרד היא המדינה שנעשה בה הכי הרבה קילומטרים במסע. בשלב הראשון נדרים מטה, נחצה את המדינה ממזרח למערב לכיוון פורטוגל, ואחרי שנחצה את פורטוגל צפונה, נחזור מזרחה עד הפרינאים ונשלים מעגל. חצינו את הגבול בשעת אחר הצהריים ותכננו לרדת למטה לאגם הקרוב לתפוס מקום. בדרך עצרנו בעיירה לקנות כמה דברים נחוצים לימים הקרובים. שכחנו שאנחנו בספרד, ושמחנו מאוד לשמוע את הספרדית במקום הצרפתית. הרבה יותר מובן, ואפילו האנשים נראים נחמדים יותר. בתחילה הגענו לשלטים שאסרו לישון על האגם. אז המשכנו בדרך 4X4 עד שהקפנו את האגם לצדו השני. שם גילינו מקום עצום ופתוח על שפת האגם ושתי משפחות שהיו שם עם רכבי שטח, אז תפסנו פינה והתארגנו ללילה. ספרד קיבלה אותנו הכי טוב שאפשר.

חזרנו לימים הטובים. קמים ב-6:00 ומתחילים לרכב ב-8:00. תוואי השטח דומה לארץ, עם אדמה טרשית, שבילים קלים ומהירים והמון עצי זית. גמענו כ-120 ק"מ עד הצהריים בקלות, כולל עצירת בוקר. יש כאן מעין הכלאה של אדמת הנגב עם הקרקע של המרכז. לפעמים חול ולפעמים חמרה, אדמה קשה ועצי אורן.

האזור מלא בטורבינות רוח עצומות בכל מקום, ממש עמקים ענקיים עם יערות של טורבינות. כאדם, אתה מרגיש כל כך קטן ליד הדבר הזה. הבנו מה עוד עושה את האזור דומה ומוכר לארץ – פעם ראשונה שאנחנו מריחים ריח של לולים ורפתות בכפרים שבהם אנחנו עוברים. לא היה את זה באף מדינה בדרכנו.

ועם הדמיון לישראל מגיע גם החום. בצהריים 33 מעלות (בהסתכלות לאחור אנחנו מבינים שהשיא עוד לפנינו). קשוח מדי לרכב בשטח, עלינו על הכביש והרבצנו מרחק. הגענו לאגם מדהים עם נקודה חלומית להעביר בה את הלילה. אחרי יום חם מאוד נוסף החלטנו לחזור לטקטיקה הישנה מיוון – לקום בחושך ולהתחיל לרכוב בזריחה. כך היה והספקנו לעשות 200 ק"מ של שטח עד הצהריים, והמשכנו בשטח כמה שיכולנו עד הנקודה הבאה באגם שמצאנו. חייבים מקלחת קרירה בסוף ימים חמים שכאלה.

עם ההתקדמות דרומה לכיוון העיר טריפה ומיצרי גיברלטר החום מוסיף לעלות. המשכנו ברכיבת השטח בשעות המוקדמות מאוד של הבוקר ככל הניתן, וכשהחום עלה עלינו בחזרה לכביש. החום בספרד תאם את הדיווחים מהארץ על גלי החום. שוב הרגשנו בבית.

התכנית הכללית הייתה להגיע לנקודה הדרומית ביותר באירופה – העיר טריפה. היום הזה התאפיין במזג אוויר משוגע. קמנו בזריחה בתוך ענן על קו החוף, לחות מטורפת ונסיעה בערפל סמיך למשך שעתיים לפחות. לקראת הירידות לטריפה העננות נעלמה, ובמקומה נכנסו רוחות עזות. כשהגענו לעיירה חווינו את הרוח החזקה ביותר שהייתה לנו בחיים. ממש סערה. עצרנו את האופנועים בנקודה הדרומית ביותר באירופה, וכשירדנו מהאופנועים הרוח הזיזה אותנו ואפילו את האופנועים במשקל 250 ק"ג, כך שהיינו צריכים ממש להחזיק אותם. ברוח הזו לא היה מה לחפש שם יותר מדי. נחזור לכאן בפעם אחרת במזג אוויר טוב יותר.

גם החום הכבד לא תרם לחוויה, ושמענו דיווחים שבדרום פורטוגל יש גם שריפות ענק והכניסה ליערות נאסרה. לכן החלטנו לעלות כמה שיותר צפונה ולהיכנס לפורטוגל במרכז המדינה, בשאיפה שהחום יהיה פחות קיצוני. יצאנו מטריפה צפונה לכיוון העיר סביליה. כשעזבנו את קו החוף הרוחות היו עזות והחום התחיל לעלות לאט לאט. מצאנו את עצמנו רוכבים על הכביש במהירות של 100-90 קמ"ש (לא יותר מהר כדי לא להרוס את הצמיגים בחום הזה), והגוף לא מצליח להתקרר משום שגם הרוח שנכנסת דרך המעיל חמה מאוד ולא מצליחה לאוורר את הגוף. לעצור זאת אופציה גרועה אפילו יותר, אז המשכנו קדימה כדי להגיע לעיר בהקדם.

לקראת סביליה הסתכלנו על מד הטמפרטורה של האופנוע ולא האמנו למראה עינינו – 48 מעלות. לא דמיינו שככה זה יהיה. הרגשנו כאילו אנחנו רוכבים בתוך תנור אחד גדול. חייבים לברוח צפונה, החלטנו, וכך היה ביום למחרת. קמנו מוקדם ורכבנו צפונה ומערבה לחצות לפורטוגל. השבועיים האלו התאפיינו פחות בקטעי רכיבה מטורפים, למרות שהיה גם הרבה גז בשטח, החוויות מסביב היו עצימות יותר, ועדיין האופנועים עושים עבודה נהדרת.

בקרוב נעדכן בחלק על פורטוגל וצפון ספרד – החלק האחרון במסע שלנו.

• חוצים את אירופה בשטח – חלק א'
• חוצים את אירופה בשטח – חלק ב'
• חוצים את אירופה בשטח – חלק ג'
• חוצים את אירופה בשטח – חלק ד'
• חוצים את אירופה בשטח – חלק ה'

כתבו: רועי ועידו קניון

רועי ועידו קניון, בני 27 ו-29 ממושב בני עטרות, חיים ונושמים את העולם המוטורי ואת השטח מגיל אפס. ג'יפים וטרקטורונים תמיד היו אצלם בבית, וב-10 השנים האחרונות גם אופנועי אנדורו שאיתם הם מטיילים בארץ – לפעמים טיולים ארוכים של ימים, כולל חוצה ישראל. רועי ועידן מטיילים בימים אלו באירופה וחוצים אותה על-גבי צמד אופנועי אדוונצ'ר גדולים, כשהם רוכבים בשטח במסלול ה-TET – Trans Euro Trail. אנחנו נלווה את המסע הזה, וצמד האחים ידאגו לשלוח לנו עדכונים שוטפים.

 *     *     *     *     *

איטליה. המדינה הזו היא סוג של עוגן במסע עבורנו. מרכז היבשת, המדינה הגדולה הראשונה, ערש תרבות האופנועים, והציפיות שלנו נוסקות לעננים לקראת הכניסה לגבולותיה. איטליה מתחלקת מבחינתנו לשני מקטעים שונים שמפרידה ביניהם העיר מילאנו – שם עצרנו למנוחה, טיפול בבלאי מצטבר וצבירת כוחות.

אבל קודם לכן, נחזור רגע אחד אחורנית. כפי שתיארנו בסיכומינו הקודם, מרגע שנכנסנו לסלובניה והמשכנו מערבה למדינות החברות באיחוד האירופי – אין גבול פיזי. הפעם הראשונה שחווינו זאת הייתה הכניסה לאיטליה. הכביש מסלובניה טיפס והסתלסל בהרים אל עבר נקודת מעבר הגבול המצוינת במפה, האטנו לקראת נקודת המעבר, מוכנים לשליפת מסמכים, אולם הפיתולים נגמרו וכל מה שיש במקום הוא שלט שעליו כתוב "איטליה" וביתן שפעם שמש כעמדת מעבר גבול. מסתכלים אחד על השני בפליאה וממשיכים קדימה.

לאחר חציית ה'גבול', התחלנו לטפס להרים בצפון מזרח דרך כבישים מטריפים ממש. צרים וקטנים, שעולים ומטפסים בפניות חדות עד מעברי הרכסים בגובה, ויורדים חזרה לעמקים – 'פאסים'.

כך המשיך רוב היום – סיבובים אין סוף, בכבישים שרק אופנועים מסוגלים לעבור בהם כי מכוניות פשוט רחבות מדי. מדהים לכל הדעות, אך פחות מה שאנחנו מחפשים. מסמנים לעצמנו נקודה בזיכרון לחזור לכאן עם אופנועי כביש ספורטיביים ומחפשים את נקודת הפריצה הנכונה לשטח. אחרי יום שלם בכבישי ההרים, מצאנו את השביל שנכנס למקטע קטן בשטח, מעין קיצור קטן עם ירידה. בתחילה הדרך נעה במקטע ישר, מיוער ויפה. עומדים, מותחים את הרגליים ומחייכים מתחת לקסדה שחזרנו אל האדמה.

אבל החיוך מהר מאוד התחלף ברצינות גמורה כשהשביל התחיל לרדת והפך לדרדרת רצינית, עם שברי סלעים קטנים ובינוניים, קוליסים, ובלי הרבה ברירות של בחירת מסלול. עברנו את נקודת האל-חזור, וכל שנשאר הוא למצוא את הדרך למטה. כשהגלגל הקדמי מאבד את האחיזה ומחליק קשה לעצור את הנפילה, כך שפגשנו את הקרקע מספר פעמים. יחד הרמנו את האופנועים זה לזה והמשכנו בוויסות המהירות שתיתן מספיק אנרגיה להמשיך מתנועה מטה ועדיין לשלוט באופנוע. את הזיעה הרבה שהגרנו במקטע הזה, אפילו הנחלים שחצינו התקשו לצנן.

באחת העליות למעבר ההרים הגענו לבקתה מבודדת ושם עצרנו למלא את הבטן באוכל איטלקי משובח, כזה שחיכינו לו בארץ המגף. המארחים הגישו לנו לזניה ביתית וניוקי בדיוק כפי שדימיינו. בסופו של היום הגענו אל עיירה קטנה, קנינו מעט מצרכים לארוחת הערב ומצאנו מקום על האגם הקרוב. כך המשיכו יומיים נוספים של רכיבה בכבישי הדולומיטים. משם ירדנו לכיוון אגם גארדה, ובעקבות תחזית למזג אוויר קודר החלטנו לעלות על הכביש למילאנו ולעשות עצירה לטובת מנוחה וטיפול באופנועים. הכבישים של צפון-מזרח איטליה מדהימים ביופיים. כמות האופנועים בכבישים האלו בסופי השבוע לא נתפסת, אך זה לא סוג הרכיבה שרצינו או תכננו.

אחרי מילאנו הדרך המשיכה צפון-מערבה לכיוון הגבול עם צרפת. עצרנו לישון בקמפינג מומלץ באזור ופגשנו שוב הרבה רוכבים גרמנים. בשיח עם אחד מהם סיפרנו את התכנון שלנו ליום המחר – לעלות לכמה פסגות של הרים שהשביל עובר בהם. לטענתו הדרך סגורה ואי אפשר לעלות מחר אלא רק בעוד יומיים, משום שיש ימים מסוימים שבהם ניתן ואחרים שפשוט לא. על דרך כזו לא מוותרים. ראינו את הפסגה במפה ולידה הגובה 2,800 מטר, החלפנו מבטים בינינו, ואז יצא לנו הישראלי – אנחנו עולים. אם מישהו יעצור אותנו, נתמודד.

למרות שיום קודם היה יום גשום, קמנו בבוקר למזג אוויר מדהים, שמיים נקיים לגמרי ושמש חזקה. לא ידענו איזה יום מחכה לנו. אחרי כמה ימים (יותר מדי) של כביש, התגעגענו מאוד לשטח. אז התחלנו טיפוס בשטח להר Jafferau.

תחילת הטיפוס ביער, עד שיוצאים לגבעה נקייה מצמחיה. בכל סיבוב או ביתן בדרך עולה החשש שמישהו יצא ויעצור אותנו, אך עד כשני שליש מהדרך היד על הגז עובדת במלוא הכוח. נקווה שגם בהמשך. אחרי שעקפנו איזו שלוחה, התגלתה דרך צבאית מדהימה ומפותלת שמביאה לפסגה של ההר ועליה קיים מוצב ישן.

הנוף מסביב עוצר נשימה, שלג נראה על הפסגות מסביב, וזו הפעם הראשונה שלנו במסע בה התנסינו בסוג זה של השבילים על פסגות ההרים. אל אחת הפסגות הגבוהות עצרנו לארוחת בוקר מהטובות שהיו לנו רק בגלל המקום. זה הכלל הראשון של נדל"ן – הלוקיישן. לאן היום הזה ימשיך אם הוא התחיל ככה? מחייכים ירדנו דרך המעליות של אתר סקי והמשכנו על השביל המתוכנן.

לאחר מכן השביל עלה שוב לפסגה גבוהה אפילו יותר – 3,000 מטר. אך כשהגענו לתחילת העלייה, הופתענו לגלות מחסום שעליו שלט שמודיע שבאותו יום אסור לאופנועים להיכנס, משום שהיום השביל מיועד לאופניים בלבד. הפעם לא היה לנו מה לעשות בנידון ונאלצנו להסתובב ולחזור לכאן בפעם אחרת. גם זה חלק מהמסע, פעם מצליח ופעם לא.

משם השביל חוזר בעמק ענק אל רכס דרומי יותר. הטיפוס מתחיל בכביש ועולה דרך אתר סקי לקו הרכס. בדרך למעלה רועי מזהה שכבר היה במקום הזה פעם – בחופשת סקי לפני הקורונה. הכל נראה שונה בקיץ וירוק, והתחושה להיות באותו מקום עם אופנוע ישראלי מהארץ היא עוצמתית ומהנה. עלינו לגובה דרך אתר הסקי, אך השוני מההר הקודם הוא שהרכס ממשיך לאורך הרבה קילומטרים, השביל עובר על שיא הגובה עם נופים מטורפים של העמקים מסביב. ככה בדיוק הטיול צריך להיות. ירדנו אל העמק הבא אחרי שחצינו את הרכס, מצאנו איזו פינה והלכנו לישון.

אומרים שעל כל דבר טוב משלמים בסוף, לא? אז על מזג האוויר המדהים שילמנו בלילה ובבוקר גשומים בהפתעה. התעוררנו לרעש שחשבנו שהוא הזרימה של הנחל הצמוד אלינו, אך כשפתחתנו את העיניים הבנו שאנחנו תחת גשם זלעפות – משהו שעדיין לא חווינו באוהלים. מה עושים? מוציאים חליפת סערה ומתארגנים בדרכים יצירתיות כדי לא להרטיב את כל הדברים. קיפלנו מהר את הציוד ועלינו על הכביש לברוח דרומה מהגשם.

משעות הצהריים מזג האוויר השתפר ונכנסנו חזרה לשטח. על גבול צרפת עלינו למעלה בכביש ועל קו הרכס נכנסנו שוב לשטח. כמו ביום הקודם, קשה להעביר את ההרגשה של גז בשביל צר קרוב למצוק של הר. פחד מהול באושר. היום הזה היה ארוך, והגענו בשקיעה בחזרה לים התיכון לחופי עיירת נופש איטלקית קרובה לגבול עם צרפת – שם העברנו את הלילה ותכננו לחצות את הגבול למחרת בבוקר. כפי שהתחלנו את הסיפור – איטליה מחולקת מבחינתנו ללפני ואחרי מילאנו, והמדינה הזו סיפקה לנו – גם אחרי חודש בדרכים – חוויות שלא פגשנו. מחכים להמשך במדינות הבאות שמהן נמשיך לעדכן.

• חוצים את אירופה בשטח – חלק א'
• חוצים את אירופה בשטח – חלק ב'
• חוצים את אירופה בשטח – חלק ג'
• חוצים את אירופה בשטח – חלק ד'

כתבו: רועי ועידו קניון

רועי ועידו קניון, בני 27 ו-29 ממושב בני עטרות, חיים ונושמים את העולם המוטורי ואת השטח מגיל אפס. ג'יפים וטרקטורונים תמיד היו אצלם בבית, וב-10 השנים האחרונות גם אופנועי אנדורו שאיתם הם מטיילים בארץ – לפעמים טיולים ארוכים של ימים, כולל חוצה ישראל. רועי ועידן מטיילים בימים אלו באירופה וחוצים אותה על-גבי צמד אופנועי אדוונצ'ר גדולים, כשהם רוכבים בשטח במסלול ה-TET – Trans Euro Trail. אנחנו נלווה את המסע הזה, וצמד האחים ידאגו לשלוח לנו עדכונים שוטפים.

 *     *     *     *     *

אחרי החוויה ביער בבוסניה, יום המחרת הביא גשם שהחל עוד בלילה ונמשך לאורך כל היום. התאמנו את הציוד והאופנועים לקראת הגשם ועלינו על הכביש לשעה וחצי רכיבה עד הגבול לקרואטיה. לעבור בין מדינות זה תמיד מרשים, אך המעבר מבוסניה לקרואטיה לווה בשינוי המשמעותי ביותר בנוף – מרגש יותר אפילו מהמעבר בין אלבניה למונטנגרו.

אנחנו מלווים בתחושה שעוברים מעולם מבולגן וכפרי למקום מאורגן ועירוני. חציית הגבול מובילה מיד אל העיר Knin, מאחד הכפרים השוממים אל עיר מערבית ומטופחת. מהבורקס שמצאנו לפני הגבול אל בתי הקפה שאחרי הגבול. ובנוסף לכל זה, גם מזג האוויר השתנה. עדיין היו עננים, אבל הגשם פסק והשמש הגיעה מדי פעם לסמן לנו להחזיר את הצמיגים אל האדמה.

מפאתי העיר קנין יוצא צפונה שביל, וכבר ממבט במפה רואים שהשביל יותר ישר וזורם, בלי הרבה פניות, השאלה היא מה התוואי ומה רמת הקושי. לשמחתנו גילינו שבילים פתוחים ורחבים, עם טווח ראייה מספק כדי לתת לאופנועים ולנו את מה שהם עושים הכי טוב – להפוך דלק ואוויר לכוח ומהירות שמגהצים כל בור, אבן ומכשול בדרך. הבולמים מכוונים למשקל הגבוה ביותר בגלל כל הציוד, הגלגל הקדמי מנתר מעל המכשולים והאחורי דואג להישאר צמוד לקרקע. השביל נכנס ליערות קטנים ששם חזרו המכשולים הטכניים בעצימות בינונית – סלעים בפנייה וסינגל קצר. הילוך שני ועמידה נכונה עושים את העבודה מצוין.

התמקמנו בערב בקמפינג בחצר של תושב מקומי, משום שבקרואטיה וגם בסלובניה שאחריה אסור לישון בטבע. בחצר הזו פגשנו לראשונה רוכבים שגם הם עושים את ה-TET. כולם גרמנים, אבל כל אחד עם אופנוע אחר – טנרה, GS ADV וה-790 אדוונצ'ר של ק.ט.מ. זה מה שיפה ב-TET – אפשר לעבור בו עם כמעט כל אופנוע אדוונצ'ר. רק צריך לבחור מראש איפה אתה 'נלחם' ואיזה מקטע אתה לא עושה. אבל המשותף לכל הרוכבים הוא שכולם עושים חופשה קצרה של שבוע-שבועיים ולא מסע ארוך. הם הופתעו מאוד לשמוע שאנחנו מישראל מפני שלא רואים ישראלים בשביל הזה, ועוד על אופנועים ובמסע ארוך שכזה. כשאנחנו מספרים להם כמה עולה אופנוע בישראל לעומת מדינות אירופה, הם בכלל מאבדים את הדעת. למען האמת גם אנחנו.

היום שלמחרת המשיך באותו קצב, כלומר הרבה יותר מהיר ממה שהיינו רגילים, בזכות תוואי הדרך. כל הדרך הייתה בשטח, ועד הצהריים רכבנו 160 ק"מ, כולל עצירות לאוכל ודלק. עד עכשיו בימים של שטח בלבד עשינו כ-200 ק"מ ליום שלם בממוצע, כך שזהו קצב מהיר מאוד. לקראת הערב ולפני הירידה לקו החוף, השביל נכנס ליערות עם שבילים מהירים. העצים מטילים צל נעים, האדמה לחה והאחיזה מצוינת. לאחר מכן השביל נכנס לסינגל שהיה בוצי מאוד וזרוע בבורות מהגשם של הימים האחרונים. בין העצים פגשנו את הגרמנים מהקמפינג שנתקעו והזדקקו לעזרה לחלץ את ה-GS הגדול מהתנאים המורכבים. כשסיימנו לחלץ ולסובב את האופנועים שלהם, כולם הסכימו שזו לא השעה ולא המקום להיכנס למלחמות מיותרות. הסתובבנו ומצאנו דרך אחרת שתיקח אותנו אל מחוץ ליער. בסוף היום הגענו לקו החוף בצד המערבי של המדינה, ולמחרת כבר עשינו את הדרך אל הגבול הסלובני.

סלובניה

בדיעבד, מעבר הגבול לסלובניה, הוא מעבר הגבול האחרון שנעבור בו תחת ביקורת קפדנית, משום שמכאן נכנסים לאיחוד האירופי. לכן, כאן התעכבו על בדיקת תעודת החיסון ונאלצו לקבל אותה ולהאמין לנו למרות שהיא לא של האיחוד האירופי. סלובניה מבחינתנו היא ירוק בעיניים. לא היה שביל אחד שבו לא היינו מוקפים בצמחים. הכל מתוקתק ומסודר, הכל במקום. עוברים בין כפרים שלכל אחד יש את הגינה שלו, הפרות שלו והשטח עם הטרקטור מאחור.

השביל ביום הראשון לקח אותנו לאורך כבישים מפותלים ובתוך יערות. הדרך ביערות הייתה שונה מהיערות הקודמים שהיינו בהם – כאן יש שביל לבן, חלקו בתוך היער, ומהירות הרכיבה גבוהה. לאנשים שמורגלים לרכוב בסינגלים עם אופנועי אנדורו, ההרגשה היא דומה עם הבהמות הגדולות במהירות גבוהה בשבילים האלו.

גם סלובניה הכריחה אותנו לישון בקמפינג מוסדר ולא איפה שבא לנו, משום שיש המון אכיפה בנושא וקנסות גדולים. אבל הנחמה היא שמתחמי הקמפינג מעולים, ומצאנו קמפינג קרוב ליד אגם. לא מזמן הוספנו לציוד שלנו גם חכה לדוג דגים ורצינו לנסות לדוג באגם, עד שביקשו מאיתנו 30 אירו רק בשביל לזרוק את החכה למים. למה? ככה זה בסלובניה. ויתרנו על הנושא לאותו ערב ואמרנו שננסה בהמשך.

אחוז הכביש הסלול בדרכנו עלה משמעותית בסלובניה – דבר שלא היינו רגילים אליו. השביל נכנס ויוצא מהיער אל כבישים מפותלים. לקראת סוף היום השני מצאנו את עצמנו במעלה הר, והשביל נכנס לתוך סינגל בעלייה מלאה צמחיה סבוכה. הזמן דוחק וקבענו באתר קמפינג עם אור וטליה, חברים של עידו שמטיילים באירופה כבר תקופה עם הג'יפ הישראלי שלהם. החלטנו להיכנס לסינגל עם האופנועים העמוסים, מאחר והאופציה השנייה הייתה להקיף את ההר.

הסינגל נמשך על טרסה בגובה שלושה מטרים, ובמקטעים קצרים בהם נאלצנו לעמוד ולהוריד רגליים לקרקע כדי לזחול מעבר למכשולים מורכבים. כשאופנוע בממדים כאלה ובעומס מלא מתחיל תנועה לכיוון מסוים, קשה לעצור אותו. אם מכשול כלשהו ייקח אותנו לכיוון הירידה, זה נגמר. הייתה לנו גם נפילה אחת במקטע הזה, אבל במהירות איטית ולכיוון העלייה. כשסיימנו את הסינגל מחויכים, עלינו לכנסייה ישנה לתצפית נהדרת וירדנו למטה לקמפינג לפגוש את אור וטליה.

כבר כמעט חודש שלא דיברנו עברית עם מישהו לידנו מאז שגיא עזב אותנו ביוון. תפסנו פינה והפכנו אותה לישראלית עם ג'יפ ושני אופנועים ישראליים. לאחר שיתוף החוויות גם עם אור וטליה, אין ספק שיציאה עם כלי רכב שלך מהארץ לטיול של מעל שבועיים באירופה זו אופציה מעולה, לא מסובכת, והמחיר מתקזז עם המחיר שתשלם באירופה על השכרה. אנחנו בטוח נעשה זאת שוב בעתיד.

היום השלישי בסלובניה היה קצר, ומהר למדי הגענו לעיירה טולמין שקרובה לגבול עם איטליה בזכות קטעי יער מהירים וקטעי כביש. בטולמין הגשם חזר ועוצמה, ומיד חיפשנו אחר מסתור יבש. את השבת קיבלנו במתחם קמפינג, בסמוך לנחל עם חכה ובירה ביד. לא עבר הרבה זמן עד שעידו תפס לנו דג פורל גדול. ניקינו את הדג היטב ועלינו לבשל אותו על הגריל שיש במקום. ארוחת שישי הכי טובה שאפשר לבקש.

כך גם סיימנו את המסע בסלובניה – המקטע הטכני לא היה אתגר גדול, ומורגש מאוד שהאופי של השבילים השתנה. למחרת בבוקר עברנו לאיטליה, עליה נספר בחלק הבא.

• חוצים את אירופה בשטח – חלק א'
• חוצים את אירופה בשטח – חלק ב'
• חוצים את אירופה בשטח – חלק ג'

כתבו: רועי ועידו קניון

רועי ועידו קניון, בני 27 ו-29 ממושב בני עטרות, חיים ונושמים את העולם המוטורי ואת השטח מגיל אפס. ג'יפים וטרקטורונים תמיד היו אצלם בבית, וב-10 השנים האחרונות גם אופנועי אנדורו שאיתם הם מטיילים בארץ – לפעמים טיולים ארוכים של ימים, כולל חוצה ישראל. רועי ועידן מטיילים בימים אלו באירופה וחוצים אותה על-גבי צמד אופנועי אדוונצ'ר גדולים, כשהם רוכבים בשטח במסלול ה-TET – Trans Euro Trail. אנחנו נלווה את המסע הזה, וצמד האחים ידאגו לשלוח לנו עדכונים שוטפים.

 *     *     *     *     *

מונטנגרו

יצאנו מוקדם בבוקר אחרי שישנו בחצר של כנסייה שאוספת כסף לילדים עניים בתמורה לקמפינג בשטח שצמוד לכנסייה. בכניסה למונטנגרו מבחינים מיד בשינוי חד – הסדר, הארגון, הצורה של הבתים והרחובות. נסיעה קצרה מהגבול ומגיעים לבירה של מונטנגרו, פודגוריצה. עיר מפותחת שחיפשנו בה למלא מצבורים של מזון ונוזלים כדי להיכנס לשטח. החום נוכח וקיים כשקרובים לגובה הים.

כשהגענו הופתענו לגלות עיר שוממה. תחושה של יום כיפור, והכל סגור. איכשהו מצאנו מקום אחד פתוח להתרענן, ואז הבנו מהמקומיים שהגענו בדיוק בחג הלאומי של מונטנגרו – 'יום העצמאות' המקומי – ולכן העיר נראית כך.

כבר אחר הצהריים, ולא מצאנו איפה למלא את המצבורים, אבל עדיין יש מספיק ליום-יומיים הקרובים. התלבטנו אם להתחיל את השביל שמטפס להרים. האם נספיק? הבעיה – איש לא יודע לומר מה רמת הקושי ומתי נגיע. ראינו שבשבועות האחרונים עוד היה שלג בפסגות – עידו לא נתן לנו לפספס את הסיכוי הזה והחלטנו לעלות בכל הכוח. נעצור כשהחושך יחליט עבורנו שהגיע הזמן לעצור.

העלייה התחילה קשה עם סלעים גדולים רבים שהזכירו את המעבר הקשה באלבניה, אבל לא ויתרנו, נתנו גז והמשכנו לטפס. עם העלייה בגובה אנחנו מגיעים לכפרים נידחים יותר ויותר, רואים שהעיסוק המוחלט הוא חקלאות, והבתים בנויים לשלג כבד. מסביב הכל ירוק. בדרך גם הספקנו לטפל במסמר גדול שגילינו בגלגל האחורי של האופנוע של עידו. ממשיכים עוד לעלות בגובה – העשב נעלם והאדמה הופכת לסלעית, רואים כבר את הפסגות עם כתמים לבנים ומבינים שהשלג עוד קיים למעלה, ויחד איתו מגיע גם הקור.

כשהגענו לשלג, חיוך רחב נמתח על הפנים. מדהים איך מזג האוויר והאדמה משתנים תוך שעות ספורות וקילומטרים בודדים. למטה חום אימים – למעלה עולם אחר וקריר בהרבה. הדרך עברה בהצלחה, אבל רצף הרעידות של הימים האחרונים שבר מנשא אלומיניום באופנוע של רועי, מה שחייב אותנו לרתום היטב את הציוד בשאיפה שנוכל לתקן את השבר בהמשך הדרך.

כשחלפנו בכפרים הנידחים הופתענו לגלות שגם בשיא הגובה המקומיים חיים עם הבקר שלהם. השמש כבר נעלמה מאחורי הפסגות, אבל החלטנו להיעזר בקרני האור האחרונות כדי לרכוב בזריזות ככל הניתן לעבר אגם אותו ראינו רק במפה. שם, בתקווה, נעביר את הלילה. אחרי מספר פיתולים וחציות של פסגות, התגלה מקום חלומי. אגם גדול במרכזו של עמק מוקף פסגות סלעיות ומושלגות. רגע לפני שחושך מוחלט משתלט על המקום מצאנו פינה טובה, פתחנו אוהלים והכנו ארוחת ערב. אין ספק שהרכיבה היום מתמקמת במקום הראשון במסע הקצר עד כה. הדרך, הנופים, מזג האוויר – לא יכולנו לבקש משהו טוב יותר. מעניין לאן אפשר להמשיך מכאן.

מונטנגרו היא מדינה קטנה מאוד. למחרת, השביל המשיך על הרכס ומעט ירד בגובה, בתוך יערות ובגובה רב. מסביבנו המון ירוק והמון מים. בתחילת היום התמודדנו עם כמה ירידות קשות בתוך היער והאופנועים גם פגשו את הקרקע פעם או פעמיים, אבל גם זה חלק מהטיול. עצרנו להפסקות באגמים מדהימים על הרכסים, צמודים לעתים לבקר של המקומיים, מתקררים במי האגמים כפיצוי על כל רגע של עלייה קשה. סיימנו את המדינה ביומיים, מבסוטים מכל רגע במונטנגרו. קטנה ומדהימה, בטוחים שנחזור לכאן שוב בעתיד.

בוסניה

במעבר הגבול לבוסניה שוב מבינים שמגיעים למדינה אחרת. הדברים לא מאורגנים ואפילו יש קצת בלגן ברצף הדרישות מאיתנו. את רועי מעבירים בלי לבדוק כלום, אבל את עידו עוצרים ומבקשים עוד ועוד מסמכים. למרות זאת, אחרי קצת התעסקות חצינו את הגבול ונכנסנו למדינה.

לבוסניה הגענו אחרי שבועיים של מסע ולינה בשטח. התחזית בישרה שמזג האוויר עתיד להיות בעייתי ביומיים הקרובים, ולכן החלטנו על עצירה בעיר מוסטר – עיר בוסנית היסטורית ותיירותית מאוד הכוללת גשר ישן שנבנה בתקופה העותמנית, אשר נהרס במלחמת העולה הראשונה ונבנה מחדש בשנים האחרונות. נשארנו שם לשני לילות, מילאנו מצברים וטיפלנו באופנועים שעשו עבודה יפה וקשה עד לכאן.

אחרי המנוחה, יצאנו שוב לדרך. כצפוי, כבר ביציאה מהעיר מוסטר ירד עלינו גשם ראשון, שלא פסק לאורך כל היום. העננים כאילו רדפו אחרינו לכל מקום בזמן שאנחנו מנסים להתחמק מהם. השבילים הגיעו וגם ההפתעות כאשר מקטע שביל דרך יער שבו תכננו לעבור התגלה כחסום למעבר, מה שחייב אותנו לעבור את הדרך בין העצים ממש לאורך היער. אל הגשם התכוננו כראוי – כל הפתחים בביגוד הרכיבה נסגרו והציוד כוסה בקפידה כדי שיישאר יבש. ואז הגיע הגשם, אבל הציוד האיכותי שמר עלינו יבשים.

אל היער נכנסנו בשעת ערב מאוחרת (19:00), כשתוך כדי ההתקדמות נכנסנו לענן כבד, כך שיחד עם הגשם גם הראות קדימה הייתה קצרה מאוד, מה שחייב אותנו להתקדם לאט וקרוב זה לזה כדי שנוכל לראות את הדרך ואחד את השני. הענן הכבד יצר עלטה כמעט מוחלטת, למרות שיש עוד שעתיים של אור בחוץ. הדרך חלקה, האדמה ספוגה, האופנועים נופלים ואנחנו מרימים אותם כמה וכמה פעמים. כל כמה דקות מגיעים לעץ שנפל וחסם את השביל.

אחרי שעה של רכיבה איטית וקשה בתוך היער יצאנו ממנו, אבל עדיין נמצאים בפסגת ההר ובתוך ענן. רק שם, בקור וברטיבות, נזכרנו שיש חימום בידיות. ברגע כזה אתה מעריך מאוד את ההחלטה להשקיע כמה שקלים נוספים בחימום הזה. עם כפות ידיים חמות, התחלנו ירידה איטית לכיוון העיירה הקרובה.

כשהגענו לעיירה – כמעט ללא דלק, רטובים מבחוץ אבל יבשים בפנים – הבנו שהלילה יהיה גשום, הכי חשוב שנמצא מחסה מהגשם. אחרי סיבוב קצר מצאנו האנגר נטוש, הקמנו אוהלים ונפלנו מעייפות לישון. צדקנו לגבי הגשם – כל הלילה ירד מבול.

היום למחרת היה הגשום ביותר שהיה לנו עד כה במסע, ובגשם כבד המשכנו לרכוב על הכביש עד לגבול עם קרואטיה, כולל עצירה לבורקס אחרון לפני שעברנו.

על המסע בקרואטיה נספר בחלק הבא.

• חוצים את אירופה בשטח – חלק א'
• חוצים את אירופה בשטח – חלק ב'

כתבו: רועי ועידו קניון

רועי ועידו קניון, בני 27 ו-29 ממושב בני עטרות, חיים ונושמים את העולם המוטורי ואת השטח מגיל אפס. ג'יפים וטרקטורונים תמיד היו אצלם בבית, וב-10 השנים האחרונות גם אופנועי אנדורו שאיתם הם מטיילים בארץ – לפעמים טיולים ארוכים של ימים, כולל חוצה ישראל. רועי ועידן מטיילים בימים אלו באירופה וחוצים אותה על-גבי צמד אופנועי אדוונצ'ר גדולים, כשהם רוכבים בשטח במסלול ה-TET – Trans Euro Trail. אנחנו נלווה את המסע הזה, וצמד האחים ידאגו לשלוח לנו עדכונים שוטפים.

 *     *     *     *     *

אירופה, הנה זה מתחיל

אנחנו נוחתים ביוון ונוסעים לעיירת הנמל לאבריו שאליה הגיעו האופנועים. הגענו ביום ראשון אחר הצהריים והיינו צריכים להעביר את הלילה עד שני בבוקר כדי להעביר את האופנועים. כשהגענו, הלכנו ישירות לכיוון הנמל וראינו את האונייה. מתקרבים ומגלים את האופנועים עומדים ומחכים לנו. למען האמת, הופתענו מעד כמה קל היה התהליך: ביום שני אחרי 20 דקות בלבד כבר יכולנו לצאת עם האופנועים לאן שרק נרצה. עם שחרור האופנועים קיבלנו אשרה של 30 יום להיות עם האופנוע ביוון, התארגנו על כל הציוד ויצאנו לדרך.

עוד בנמל חיפה פגשנו את גיא, שתכנן לטייל חודש עם האופנוע שלו ביוון, אז יצאנו לדרך ביחד. ביום הראשון הרגשנו את החום שדומה לארץ – בכל זאת יוון. את תחילת הרכיבה הקדשנו להתרגל לציוד הרכיבה החדש, לאופנועים, ובכלל לתחושת החופש שברכיבה. האופנועים מתנהגים שונה לחלוטין עם המשקל והציוד, וברור לנו שעדיף להיפטר מכמה קילוגרמים. הזמן יעשה את שלו ונבין מה אנחנו לא צריכים, בכל זאת התכוננו למסלול שונה באסיה.

מסלול ה-TET ביוון הוא באורך 4,000 ק"מ, והוא חוצה את כל המדינה. תכננו לחצות מאתונה לאי פלונופס, ומשם להמשיך צפונה לאלבניה על בסיס השביל. כשנכנסנו לשטח ההרגשה הייתה מעולה – זה בדיוק מה שרצינו. מתחילים לתת גז, לעבור כמה עליות וירידות, נפילות ראשונות במהירות איטית, מרימים את האופנוע וממשיכים. בלילה הראשון באתר קמפינג התחלנו לייצר את ההרגלים לחודשים הקרובים – איך מתארגנים לשינה בשטח וגם איך מתקפלים בבוקר. הדברים לוקחים זמן בהתחלה, ולכן התחלנו לרכוב בשעה שכבר היה חם.

החום היה כבד מידי, למרות ציוד הרכיבה המאוורר שאיתו רכבנו. היינו מותשים בימים הראשונים בעקבות החום הכבד בשילוב של כמה מקטעים קשים. אחרי שלושה ימים מתישים כאלו החלטנו על טקטיקה אחרת: קימה מוקדמת בזריחה ועלייה לצפון יוון להרים הגבוהים. שם ראינו שבשבועות האחרונים עוד היה שם שלג, ובחום שבו רכבנו בו זה נראה כמו חלום. בשלב הזה גיא החליט להמשיך לבדו עם האופנוע, נפרדנו לשלום והמשכנו לעדכן אחד את השני בהתקדמות הטיול.

שינוי הטקטיקה היה החלטה מצוינת. ב-9:00 בבוקר, עוד לפני שהחום הגיע, היינו כבר בהרים בצפון יוון בתוך מזג אוויר נעים ונכנסנו לשטח. המרחבים נפתחו, להקה של סוסי פרא חצתה את השביל והחיוכים בקסדות הגיעו די מהר. בשלב מסוים השביל נכנס אל תוך היער, שם התחילו ההפתעות שנלמד שהן חלק מהמסע הזה. הראשונה, השביל המתוכנן חסום בשל מפולת סלעים. הסתובבנו כדי למצוא דרך עקיפה, אך גם היא חסומה מעץ גדול שנפל. לשמחתנו, הבאנו איתנו גרזן מהארץ ששימש אותנו במקרה הזה ובמקרים נוספים לאורך הדרך מספר פעמים.

משם השביל הסתבך ביער, ולא מצאנו דרך שתביא אותנו בחזרה לנתיב המתוכנן. החושך ירד ורכבנו לכפר הקרוב, שם מצאנו נקודת מים ורחבת דשא מושלמת להעביר בה את הלילה. בישלנו ארוחת ערב וטיפלנו בשרירים הכואבים מיום הרכיבה הקשוח. למחרת השלמנו את המסלול בהרים וירדנו לכיוון החוף המערבי לטובת יום מנוחה וקצת תחזוקה של האופנועים לפני החציה לאלבניה. ליוון אנחנו עוד נחזור. הבנו כמה זה קל ופשוט. אבל זה יקרה במזג אוויר פחות חם. מסכמים שבוע ימים ביוון, רובם המוחלט בשטח, קטע כביש אחד כשעלינו לצפון וכמובן אוכל מעולה כמו שכולם יודעים.

מעבר גבול ראשון – אלבניה

בנמל ביוון שאלו לגבי התכנית שלנו. סיפרנו שאנחנו יוצאים מהמדינה וביקשו מאיתנו לתת את הטופס למכס היווני לפני היציאה – שיירשם שהאופנועים יצאו מיוון. כמובן שכשהגענו למעבר הגבול הפקיד היווני לא הבין מה רצינו ממנו. הוא בכלל כותב את כלי הרכב בספר ולא במחשב. אחרי כמה הסברים משחררים אותנו לשלום, מקווים שלא יהיו בעיות בכניסה ליוון בהמשך. ובצד האלבני? הקורונה בכלל לא קיימת. 3 דקות ונכנסנו למדינה, רק רישיונות ודרכון.

מתחילים את הדרך צפונה על הנתיב המתוכנן. כבר הייתה שעת אחר הצהריים כשאנחנו נכנסים לעלייה סלעית בשטח, שם מגיע הגשם הראשון בטיול. סוגרים את פתחי האוורור בציוד הרכיבה וממשיכים. לאט לאט הגשם מתחזק ואנחנו מחליטים לרדת בחזרה למטה ולחזור מחר כשהגשם יחלוף. ירדנו בחזרה אל החוף, מצאנו פינה שהרוח החזקה לא מגיעה אליה, הקמנו את האוהלים, בישלנו ארוחת ערב והלכנו לישון.

בבוקר השלמנו את העלייה לכיוון מזרח, ומשם השביל לקח צפונה. הדרך דורשת יותר טכניקה, והיא כוללת סלעים, עליות וירידות. כמו ביוון, גם כאן בצהריים מגיע החום שלא מאפשר להמשיך ברכיבה. הפעם אנחנו מוצאים את הנקודה הקרובה בנהר, מעמידים את האופנועים קרוב ומותחים את היריעות של האוהלים כדי לייצר לנו קצת צל. אחרי התקררות טובה בנהר ומנוחה של שעה, מגיע בהפתעה הגשם. שוב מתארגנים בזריזות כדי שלא נירטב ועולים בחזרה על האופנועים. ממשיכים רכיבה בגשם. האחיזה של הצמיגים די טובה, הציוד מעולה ואנחנו יבשים לגמרי למרות הגשם.

השביל מתפצל בין כפרים נידחים, לכל כפר מגיעות רק כמה דרכי עפר, כל אחד מגדל משהו והחיות מסתובבות חופשי. קראנו שיש לאלבנים בורקס מיוחד (Byrek) אז החלטנו לחפש מקום טוב לטעום אותו. באחת העיירות בהרים אנחנו מקבלים המלצה מהאדם היחיד שמדבר אנגלית במקום שראה שני תיירים שמתקשים למצוא מישהו שיכווין אותם. הבחור, מורה לאנגלית, לוקח אותנו לדוכן קטן שם אנחנו אוכלים את הבורקס הכי טוב שאכלנו בחיים. חוויה. משם אנחנו ממשיכים צפונה בשטח ומגיעים לקראת ערב לנהר רחב ביותר, מוצאים נקודה בין עצים באחת הגדות ומתארגנים ללילה.

למחרת אנחנו מפלסים את דרכנו ומוצאים את הדרך לחצות את הנהר שכולל המון סלעים, אך הדרך נשטפה ולא נראית. הילוך ראשון, ביטול בקרת האחיזה, רגליים על הקרקע ולאט לאט מתקדמים. הבנו שככה האופנוע עובר כמעט כל דבר. אחרי הנהר אנחנו עולים להרים, מתעכבים במקטע קשה עם מפולת של אבנים קטנות, אך עוברים אותו ביחד. בתקר הראשון בגלגל האחורי אצל רועי אנחנו מגלים בשטח פתוח בין כפרים כמה יעילים גלגלי טיובלס. שולפים את ערכת התיקון ואת כלי העבודה, ותוך 10 דקות אנחנו שוב על האופנועים. השביל מגיע לגבול עם מקדוניה, וכל מה שמפריד בין המדינות הוא נחל אחד. לקראת ערב אנחנו מוצאים מקום מדהים עם דשא על גדת הנחל.

היום השלישי באלבניה הוא אחד שייזכר במיוחד במסע הזה. ראינו בפרסומים של השביל שאלבניה היא ארץ האבנים והסלעים, והיום הזה הסביר למה. בעלייה להרים לכיוון שני אגמים הדרך עוברת בערוץ נחל קטן מלא בסלעים בגודל של כדורסל. לקח לנו שעה וחצי ונפילות רבות של האופנועים כדי לחצות מקטע של 3 ק"מ. גם עם אופנועי אנדורו היינו מתאמצים כאן, ולכן לא מומלץ לרכוב את המקטע הזה לבד. עצרנו להסדיר את הנשימה, סיימנו את המקטע והמשכנו לאגמים.

ביום הרביעי עלינו על מקטע כביש לחצות למונטנגרו. אלבניה סיפקה לנו רגעים נדירים, מקטעים קשים שמעצימים את החוויה ולילות מדהימים במקומות מיוחדים.

החלום שחלמנו מתגשם: אנחנו והאופנועים, הציוד עלינו, מטיילים, מבשלים, הקרקע רצה מתחת לגלגלים, עומדים בשבילים ובסלעים, יושבים ושומעים מוזיקה בכבישים מול נופים מדהימים. בדיוק ככה דמיינו שזה יהיה. ממשיכים בדרך.

• חוצים את אירופה בשטח – חלק א'

כתב: גבריאל בן אליעזר; צילום: ניר עמוס

נהר ארוך ומפותל של אספלט עליו זורם בהרמוניה מושלמת נחיל אופנועים בצבע אדום.

מועדון דוקאטי-ישראל סגר את שנת 2020 בטיול עוצמתי שגם הקורונה לא הצליחה לעצור: 120 רוכבי דוקאטי יצאו בשישי האחרון לטיול המועדון הגדול של שנת 2020 – כמובן שתחת מגבלות הקורונה של שמירה על קפסולות ועל כללי משרד הבריאות.

בשעת בוקר מוקדמת התקבצנו כ 120 רוכבי מועדון דוקאטי ישראל בתחנת פז הסיירים שעל כביש 4, ומשם יצאו דרומה לכיוון ערד דרך בית גוברין וכביש 358 היפהפה. בירידות של ערד-סדום לכיוון ים המלח הצבעים משתנים מירוק לחום וצהוב כשהמדבר נפתח וההתרגשות גוברת. אחרי הירודות לים המלח המשיכה הקבוצה בכביש 90 לאורך ים המלח – עד העצירה בוורד יריחו במסעדת Me Casa, שם התקיימה ארוחת הצהריים המפנקת.

120 אופנועי דוקאטי, רובם אדומים, שסאונד המנועים שלהם נשמע כמו יצירה מוזיקלית משובחת ומייצרים ויברציה מיוחדת כשהם לבד ורעד עצום כשהם ביחד, יחד עם האוויר הנקי של המדבר המהול בריחות של מלח ושל טבע בראשית, כל אלה מספרים את הסיפור של כמעט 600 הק"מ של טיול מועדון רוכבי דוקאטי בישראל. וכמובן ארוחת הצהריים המעולה, שהיא לחלוטין חלק מהעניין.

אבל העוצמה של להיות חלק מקבוצת רכיבה כל כך גדולה, עם הצבע האדום השולט ונהמת מנועי הווי-טווין – זה הדבר האמיתי בטיול הזה.

תיהנו מגלריית התמונות של הצלם ניר עמוס.

צילום: ניר עמוס

הטיול השנתי של ק.ט.מ ואינדיאן לכנרת הופך למסורת: בשישי האחרון יצא הטיול ללקוחות ד.ל.ב מוטוספורט בפעם השנייה ברציפות, בהשתתפות של כ-200 רוכבי ק.ט.מ ואינדיאן.

הקונספט היה דומה לזה של שנה שעברה: בשעות הבוקר המוקדמות נפגשו רוכבי אינדיאן ביקום ורוכבי ק.ט.מ בתחנת הדלק הצפונית של כביש 6, ויצאו בשני מסלולים נפרדים לטיול כביש עד לכנרת. קבוצת הרוכבים של ק.ט.מ, שמנתה כ-150 כלים, הגיע לכנרת דרך צומת גולני, פורייה, והכביש הנפלא של יער שווייץ. פרק הרכיבה הסתיים בחוף נאמוס, בחלקה המערבי של הכנרת.

על החוף חיכו לרוכבים פעילויות מים כמו סאפ ואבובים / בננה, כיבוד כיד המלך, ובשעות הצהריים הוגשה במסעדה המקומית ארוחת צהריים מושקעת במיוחד. החוף מותג בצבעי ק.ט.מ ואינדיאן, ובמקום עמדו גם אופנועי תצוגה פופולריים של צמד המותגים. בנוסף, רוב עובדי מוטוספורט נכחו במקום, כולל הבכירים, כך שהלקוחות יכלו ליצור קשר בלתי אמצעי ובלתי פורמלי עם בכירי המותגים – דבר שתמיד מחזק את הקשר. בשעות הצהריים המאוחרות התפזרו הרוכבים לביתם עצמאית.

אמרנו זאת בעבר ונגיד שוב: אנחנו כמובן בעד כל סוג של פעילויות יבואנים לטובת הרוכבים, שכן זה חלק חשוב מיצירת תרבות מוטורית גם אצלנו בישראל. הטיול לכנרת ללקוחות ק.ט.מ ואינדיאן מתברר כמוצלח כבר שנה שנייה ברציפות, ואנחנו מקווים מאוד שזו אכן תהיה מסורת שנתית.

דלק מוטורס, יבואנית ב.מ.וו לישראל, ממשיכה את המסורת זו השנה השמינית ברציפות ומוציאה את הטיול השנתי ללקוחותיה – רוכבי אופנועי ב.מ.וו.

צילום ועריכה: שי דרויאק

השנה הטיול השנתי יצא לדרום – לכרם רמון שליד מצפה רמון. כ-350 רוכבים על אופנועיהם הגיעו לטיול, כשחלקם הגיעו עם מורכבת, ובסך הכל השתתפו כ-500 איש ואישה בטיול – שהיה מפגן כוח מרשים למדי של אופנועי ב.מ.וו עם נחש ארוך שנמתח לאורך קילומטרים והורכב כולו מאופנועי ב.מ.וו, ובעיקר R1200GS ו-R1250GS על דגמיהם השונים.

גם השנה הטיול נחלק למסלול כביש ולמסלול שטח, כשבמסלול השטח התובעני השתתפו כ-50 רוכבים. חלקם, אגב, המשיך לאחר האירוע להמשך טיול בנגב, כולל לינה בשטח. המאסה הגדולה רכבה כמובן בכביש, כבכל שנה.

וכרגיל בטיולים מעין אלה – חוץ ממסלול הטיול המעניין שכלל את המכתש הגדול, ירוחם, דימונה וכבישי הנגב, בהגעה לכרם רמון חיכתה לרוכבים ארוחת צהריים מושקעת במיוחד. טיול למיטיבי לסת, כבר אמרנו…

לאחר הארוחה נהנו הרוכבים מהופעה בת שעה של עיליי בוטנר וילדי החוץ, שהצליחו להרים את הקהל – גם אחרי ארוחת הצהריים.

הסיבה שכולם אוהבים טיולים מסוג זה היא לא רק המסלול המהנה, הרכיבה הקבוצתית או הפינוקים הרבים שמחכים לרוכבים בכל נקודה, אלא גם האפשרות לקשר בלתי אמצעי ובלתי פורמלי עם מנהלי ועובדי המותג – שהגיעו כמובן בהרכב מלא, כולם ברכיבה.

כמו תמיד, אנחנו חושבים שאירועים כאלה, שמטרתם להחזיר קצת לרוכבי המותג ולפרגן להם בחזרה, עושים רק טוב לכולם, מפתחים את התרבות המוטורית כולה, מחזקים את המותג בעיני הלקוחות, ואפילו גורמים ל'גאוות יחידה' בקרב הרוכבים. נתראה בשנה הבאה כמובן.

צילום: רונן טופלברג

הטיול השנתי ללקוחות הונדה כבר הפך למסורת במאיר, יבואני הונדה לישראל. בכל פעם הקונספט משתנה, והפעם הטיול היה בקונספט Honda Desert Moon – טיול למדבר בליל ירח מלא.

הטיול לא באמת התקייםבלילה, אלא רק נכנס אל החושך – כאמור בליל ירח מלא של ספטמבר. בשבת בצהריים נפגשו כמעט 150 רוכבים על אופנועיהם – חלקם עם מורכבת – ביד לשריון בלטרון. לזה תוסיפו כ-15 אנשי צוות רכובים של הונדה ששימשו כמרשלים, ותקבלו מחזה יפה של יותר מ-150 אופנועי הונדה ששטפו את הכביש.

על המסלול היה אחראי צביקה כהן, כשמלטרון יצאה הקבוצה למודיעין דרך כביש 3, משם ל-443, למשם דרך מחסום חיזמה וענתות אל דרך אלון והישוב רימונים שצופה אל מדבר יהודה וצפון ים המלח. ברימונים הייתה ההפסקה הראשונה, ובה נהנו הרוכבים ממנת ביניים. בכלל, טיולי המועדון הללו אם טיולים למיטיבי לסת, וגם הטיול הזה לא היה יוצא דופן.

מרימונים המשיכו הרוכבים על דרך אלון, וירדו לכפר עוג'ה בבקעת הירדן דרך כביש מפותל וטכני. בבקעת הירדן המסלול נכנס לכבישי שירות יפהפיים באור דמדומים של סוף יום, כפי שתוכלו לראות בגלריה המצורפת. עצירה נוספת התקיימה באתר הטבילה קסר אל-יהוד, ומשם בהמשך דרך השירות לכביש 90 – עד מצוקי דרגות, שם חיכו לרוכבים הירח המלא ומאהל בדואי עם ארוחה מלאה בכל טוב.

גם אנחנו השתתפנו הפעם בטיול של הונדה, כשהאופנוע שבחרנו היה ה-CB500X החדש – בדור השלישי שלו. מבחן דרכים מלא תוכלו לקרוא כאן באתר בקרוב.

אנחנו כמובן בעד כל יוזמה כזו של יבואנים, שמיטיבה עם רוכבי המותג ואף מעלה אצלם את גאוות היחידה. ממה שראינו וספגנו, זה בהחלט כך בהונדה.