צילום: הילה פנלון, אלי שמר; צילום רחפן: אלדד אלוני – Skypro
'מתחילים בשטח' היא קבוצת פייסבוק שקיימת כשנתיים. היא החלה כקבוצת וואטסאפ של כמה חברים, עברה לפייסבוק, הלכה וגדלה, וכיום מונה כ-2,000 רוכבים – רובם ככולם פעילים. הרוכבים האלה מצאו בית חם ושותפים לתחביב מכל הארץ, לעזרה הדדית ולאווירה ביתית, וכל זה בלי הרבה אגו.
את הקבוצה הקים יוסי מלכה, אשדודי צעיר שהחל לרכב בשטח לפני כמה שנים והתאהב. הוא אמנם מוגדר כמנהל הקבוצה, אבל החברים מעידים שאין לו באמת עבודה קשה מפני שרוח הקבוצה והפעילויות בה לא דורשות באמת ניהול, בטח שלא אגרסיבי. החברים דואגים לרוח חיובית ולפרגון הדדי, והקבוצה הולכת וגדלה בקצב מסחרר.
אבל בחודש האחרון, כך מסתבר, למלכה הייתה המון עבודה. הוא ארגן מפגש קבוצתי וחשב לתומו שבמקרה הטוב יגיעו כמה עשרות, אבל הופתע כשההתלהבות הייתה גדולה, וכמעט 300 רוכבים אישרו הגעה. התכנון היה לצאת לרכיבה בבוקר, קבוצות-קבוצות, ובצהריים להגיע לנקודת המפגש ל'על האש' המוני. מלכה היה זה שארגן את הרישומים, הרוכבים והקבוצות, יחד עם כמה חברים שהתנדבו לעזור.
השורה התחתונה היא שבשישי האחרון בשעת בוקר מוקדמת הגיעו לתל-חדיד יותר מ-250 רוכבים, לא כולם מתחילים, למפגש האנדורו הגדול ביותר שהתקיים בישראל.
אחד יוסי מלכה ומאחוריו מאות מתחילים בשטח
הרכיבה כאמור התבצעה בקבוצות של כ-10 רוכבים, כשלכל קבוצה מוביל וכל קבוצה רוכבת במסלול שקבעה מראש באחד ממסלולי הסביבה (ולא חסר). אחרי הרכיבה נשארו רוב הרוכבים לארוחת צהריים, בירה והמון רוח חיובית.
המפגש הענק הזה חימם לנו את הלב מכמה סיבות. ראשית, הוא ההוכחה החיה בשטח שתחום האנדורו בישראל נמצא בפריחה חסרת תקדים. אנחנו רואים את מספרי הכלים שנמכרים, אבל עכשיו אנחנו גם רואים את האנשים שמאחורי המספרים. רוכבים בני 20, 30, 40, 50 ויותר, אוכלוסייה מגוונת, אנשים שגילו את התחום הנהדר הזה, שכל כך מתאים לישראל ולישראלים. כבר כתבנו ש"אנדורו זה המילואים החדש", והנה, אין הוכחה יותר טובה מזו. שנית, בגלל האווירה, שהייתה מלאה אנרגיה חיובית. ככה בדיוק צריך להתייחס לתחביב הזה.
אנחנו נהנינו מאוד, ואם אתם רוכבים בשטח – מתחילים או לא – אנחנו ממליצים לכם להיכנס לקבוצת מתחילים בשטח וליהנות מהאווירה המיוחדת שבה.
עם כניסת הכוחות הקרקעיים לרצועת עזה במבצע 'צוק איתן' ביולי 2014, יצאו שמונה גברים ישראלים, בוגרי מלחמות ישראל, למסע אופנועים קשה ומורכב על-מנת לחצות את שרשרת הרי ההימלאיה ההודית. מסע זה נחשב כאחד המסעות המסוכנים ביותר בעולם לרכיבה.
הגברים הגיעו מרקעים, מקצועות וגילאים שונים, כאשר רק החוויה הקשה של הלחימה קשרה אותם יחדיו. במשך שלושה שבועות הם רכבו בתנאי מזג אוויר קשים, דרך קשר מפותל של זיכרונות המלחמה, במשעולי הדרכים הצרות והמשובשות אל הפסגות המשוננות של ההימלאיה. בנוסף לקשיים הפיזיים, המגיעים עד כדי פינוי רפואי של אחד הרוכבים עקב מחלת גבהים, הם מתמודדים עם החיפוש אחר ערכים נכונים ועם הדרך ליישם אותם בחיים.
לאלה מביננו שלא היו בקרב קשה להבין את העולם הפוסט טראומטי. החוויה עצמה קשה לתיאור, ונוטה להיות מורכבת ורבת-פנים. כמספר הגברים שנלחמו כך מספר ההגדרות לתופעה. אני, אלדד פריבס, יוצר הסרט, מוכר כהלום קרב בעקבות שירותי כקצין בצה"ל בזמן האינתיפאדה השנייה. תהליך הכרה זה מטעם המדינה גרם לי להכיר בכל הגברים השקופים שנלחמו ונלחמים במלחמות העקובות מדם, גברים שאיש אינו מכיר בפציעתם, פציעה אשר ממשיכה לדמם כל עוד הם חיים.
במדינה הנתונה במצב מלחמה מתמשך, כולנו חיים ב'מציאות PTSD' המחלחלת ומשפיעה על חיי כולנו, וגם אם נקום מחר בבוקר ונגלה שהמזרח התיכון הפך לשוודיה, עדיין יישאר הפצע, צרוב בזיכרון הקולקטיבי ובזיכרונות האישיים. בין אם שירתנו בצבא ובין אם לא – החוויה הצבאית הטראומטית נוגעת בכולנו.
במסע המתועד בסרט שהופק במהלך המסע, התאפשרה לראשונה תקשורת אמיתית הקיימת בין שותפי גורל. מסע כזה, שבו קיימת אחריות בסיסית כלפי הדומים לנו, הלוקח אותנו גבוה ורחוק מהמדינה בה נלחמנו ובה נלחמים ונהרגים אחינו ממש ברגע זה, מאפשר לנו לחוות את עצמנו בדרך כנה יותר, להעמיק את החיפוש פנימה ולנתץ את מסגרת ההגדרות המקבעת אותנו להמשיך ולהקריב עוד ממיטב בנינו על מזבח הגבריות הארצישראלית הקשוחה.
הסרט יוצר מרחב שבו ניתן להציף ולהנגיש את נושא הטראומה, בין המשתתפים עצמם ודרכם אל קהל הצופים – לא כסבל בלתי ניתן להכלה ולא בדרך המפקיעה אותו לצרכי אג'נדה זו או אחרת, אלא כתהליך נפשי מתפתח וחלק בלתי-נפרד מחיינו, כיחידים וכחברה.
טיפול באמצעות טבע ואתגר הוא שיטה מוכחת מתחום הפסיכולוגיה הקוגניטיבית אשר מטרתה להוציא את הפרט הסובל מסביבתו המוכרת על-מנת לאפשר לו לחוות את התגובות הניורולוגיות שלו בסביבה לא מוכרת ומערערת. באמצעות טיפול זה, בהשגחה נכונה, ניתן לבודד את האירועים המערפלים על הנפש, להתבונן במציאות כמות שהיא ולייצר טרנספורמציה בתפישת המציאות.
בסרטי הדוקומנטרי 'MADE LIKE A GUN', או 'פלס"ר הימאליה' בשמו העברי, הוצאתי קבוצת גברים ישראלים, אשר לחמו במלחמות ישראל משנת 1954 ועד 2006, למסע אופנועים לחציית שרשרת הרי ההימאליה ההודית.
המטרה הייתה לנתץ את גבולות ההגדרות החברתיות וההגדרות הפסיכואנליטיות המשתנות בקצב של מכונת ירייה. קיוויתי ועודני מלא תקווה כי סרט זה יעזור למצב אמת אבסולוטית בין שלל האמיתות המשתוללות להן ולייצר הבנה בתשתית ההכלה המשותפת לכל גבר אשר לחם בקרב כזה או אחר, וברגע שיבינו כולם את משקל הסבל יחדלו מהאיוולת ויחתתו את חרבם לטובת משק כנפי היונה הלבנה.
המסע אמנם לא השיג את יעדו הפיזי לחציית שרשרת הרי ההימאליה, אך הוא השיג את יעדו המנטלי להבניית נתיב לחציית שרשרת השריטות הנפשית. לפי תפישת הדוקטרינה של הטיפול באמצעות שטח יש להמשיך בשיטת טיפול זו במגוון קבוצות לוחמים על-מנת לזרוע עוד זרעים של הבנה ולייצר מארג אנושי המבין. כדבריו של א.ד גורדון כי "האדם הוא המטרה, הדרך היא האמצעי".
"כשאתה עובד עם אומים וברגים, נמצא אתה ברמה של כוחות מכאניים גדולים, ועליך להבין שברמות כאלה מתכות הן אלסטיות. כשאתה סוגר אום, יש שלב הנקרא 'רפוי', שבו הגיע האום לידי מגע, אך שום אלסטיות לא באה לידי ביטוי. השלב הבא בסגירה נקרא 'מהודק קלות' ובו באים לידי ביטוי פני השטח של האלסטיות. לאחר מכן בא השלב הנקרא 'מהודק' או 'מהודק מאוד', שבו מנוצלת כל האלסטיות. הכוח הנדרש כדי להגיע לשלוש הרמות האלה הוא או שונה יחסית למידתם של כל אום או בורג; וכמו כן שונה הדבר כאשר מדובר בבורג משומן לו באום נגדית. הכוחות גם שונים יחסית לפלדה או ברזל יצוק, פליז או אלומיניום, פלסטיק או חרס. אולם מי שיש לו רגש של מכונאי, יודע מתי הדבר מהודק – ומפסיק. לעומתו, מי שאין רגש זה, ממשיך בהידוק עד קרעו את חריצי התבריג או עד שברו את המערכת".
רוברט מ. פירסיג –"זן ואומנות אחזקת האופנוע”.
יצאנו לדרך
על טיסת ההמשך מאיסטנבול אל עבר תת היבשת ההודית, אין דרך לדעת אם המטען הרב שהעמסנו בארץ אכן עבר מבטן המטוס הקודם אל זה הנוכחי, וכל שנותר הוא לנשום ולשאת תפילה. אית,ן טרוד מהאזעקה שנשמעה עכשיו בתל-אביב, מחליק עוד כדור שינה בעוד הבחור הקירגיזי המגודל שלידו מחטט באף בעצבנות. דניאל מרוט מחוסר שינה ודאגה לציוד הצילום ולאשתו ההרה, מנסה לעצום עין ללא הצלחה. יניב רואה סרטי אקשן וחולם על היום בו ישמין בנחת בחצר ביתו שלא קיים. טל מנהל שיחה ערה עם גבר סיקי בעל שפם משוח בשמן בניחוח יסמין מעורב בטבק אפגני משובח (לבטח חלקיקי ארומה נוספים התגלגלו במורד צווארון המשי הרקום שלו בעודו נפח בנשמתה של מקטרת השנהב שלו, אך אין ביכולתי לדייק בהם עקב אדי הבושם הרעיל של הדיילות הדקיקות). הדוקטור נחי חופר שוב ושוב במפת המסע, משתדל בכל כוחו למצוא מראש נקודות סכנה שלא עליתי עליהן. יובל ישן עמוק, ואני כותב וחושב וכותב, ורק גדעון, הו גדעון, במעין מתריסנות בלתי אפשרית תפס מקום ליד פצצה בלונדינית בת 20 וכל השאר בקרוב יהיה היסטוריה.
בעוד חמש וחצי שעות ננחת, נפגוש או לא נפגוש את עובד, ולאחר מכן ניסע 11 שעות באוטובוס ונפגוש את דן, שכבר פתח עבורנו את ציר התנועה הראשון, ואז הכל בטח ייראה וירגיש אחרת. אבל זה לא כרגע. זה אחר כך. בינתיים, יותם נשאר בארץ בגלל המלחמה שבטח תפרוץ בעוד כמה שעות, ואביעד נשאר בארץ בגלל הטסטר העיוור. עוד נשארו מאחור- רינגל עם צו איסור יציאה מהארץ, אלפסי חטף ת'ג'ננה, רביד נשאר לשמור על אשתו, אטלי פרץ דיסק, אייל נהיה מיליונר ועבר לאמריקה, לחבקין חזר הפחד, אביב צמוד לבלטות בסלון ואבא חטף סרטן ומת.
היו עוד, והסטטיסטיקה אומרת שעוד יהיו.
תותח דו-גלגלי
ברגע אחד לכל גבר מוצמד אופנוע. רויאל אנפילד בולט 500 דגם מאצ'יסמו המותאם לרוכב המערבי, יעני הילוכים ברגלית שמאל ובלם אחורי ברגלית ימין. כמו בבית. הו אלוהי האנפילד! צילינדר יחיד, קירור אוויר, 27 כוחות סוס, גלגלי
"18 על חישוקי שפיצים, מזלג ארוך, שני בולמי זעזועים מאחור שלא ממש בולמים, ורגלית הנעה אחת שגורמת לך לקלל את הסבתא בכל בוקר קפוא. אבל כשמאתיים הקילוגרמים האלה מתעוררים לחיים, האוזניים נפתחות לצליל הקסום והייחודי הזה וכל מה שכולנו רוצים זה לעלות עליו ולהתחיל לטפס למעלה.
אין כאן באמת צורך באופנוע מהיר. הדרכים ממילא לא בנויות להאצה מעל 65 קמ"ש. אבל יש צורך בכוח ובנחישות, ולבולט יש מלאי רב של שניהם, אחיזת שטח אימתנית ושלדה מברזל כבד. כל בורג במקום ולכל תבריג אופי של נזיר זן. כמילותיו של המשורר רווי הקרבות זאב טנא- "הכל במקום אבל שום דבר לא בסדר".
חברת רויאל אנפילד הצמידה לאופנועים שלה את הכיתוב "עשוי כמו תותח" – Made Like a Gun, וכאן, בין משעולי המוות של הדרכים הגבוהות והמסוכנות בעולם, הוא הופך לחבר הכי טוב שלך. הגבול העדין הקיים ביחסי התלות של הרוכב עם אופנועו מיטשטשים בארץ הגבהים הזו, ועם כל נהמה המוחזרת בהדהודי המצוקים האימתניים נדמים הרוכבים כלוחשים למנועים ומבקשים מהם עוד קצת. תן עוד קצת כוח ואני מבטיח לך שמן חדש. רק עוד קצת כוח עד למעבר ההרים הבא… עוד… עוד קצת.
מאה הקילומטרים הראשונים נגמעים במהירות ממוצעת של 40 קילומטרים לשעה בדרך בוצית מלאה מהמורות, בזווית טיפוס של ספיידרמן, משאיות ענק צבעוניות ונשרים עצומים הממתינים לטרף. האנשים המוטלים בצדי הדרכים אינם מבקשים דבר מלבד שהשמש תזרח שוב. כמו נידונים לקבל את עול חוקי הקארמה והדארמה מבלי להבינם.
הרי בין כה, כשאדם מתרכז אך ורק בהישרדות בחיים האלו, חוקים וכללים בודהיסטים אינם בראש מעייניו.
טיפות של גשם ראשון החל לזלוג ואני חושב על המחסור בנשים בדרך הזו. מהרגע שיצאנו מדלהי וחלפנו על-פני קבוצת פועלות בניין משופמות, לא נחו עינינו על אף ירך של אישה.
קבוצה הרמטית של גברים קשוחים בין מדינות קשוחות בתת היבשת הקסומה ביותר בעולם.
ולפתע העשב צומח בצדי הדרכים, לפתע עצים שולחים זרועותיהם אל מעבר לשיפולי הדרך הארוכה הזו. עמוד השחר יעלה בקרוב, ואיתו הבטחה לימים של נוף פראי. עוצמתי. סוחף.
כל הזמן בתנועה, נעים לעבר מטרה לא קיימת כמו טיפה הזולגת במורד מכסה המגן של הקסדה המקשה עליי להתרכז בדרך הנהיית צרה יותר ויותר.
* * * * *
הסרט הדוקומנטרי פלס"ר הימאליה, שבו מוצג טיפול בפוסט טראומה על-ידי מסע אופנועים קשוח בהרי ההימאליה, יוצג בהצגת טרום בכורה בשישי הבא 11.11.16 ב-13:00 ובמוצ"ש 12.11.16 ב-19:00, בסינמטק תל-אביב (קישור לרכישת כרטיסים). לאחר מכן הסרט יוצג בפסטיבל סרטים בדלהי, הודו, ובסביבות חודש פברואר הוא ישודר בערוץ 10. על מועד השידור נעדכן כאן בפול גז.
הפעם בפינה 'דרך במבחן' – פנינה מיוחדת, כביש 10. אחת הדרכים המיוחדות שיש בישראל, המציעה נוף מדברי בתולי הררי עוצר נשימה.
כביש 10 נמתח על פני יותר מ-180 ק"מ. הוא מתחיל בדרום רצועת עזה, ונמתח לאורך הגבול עם מצרים עד לצומת סיירים והחיבור לכביש 12 לקראת אילת. הכביש הזה נסלל בתחילת שנות ה-80, עם פינוי סיני והחזרתה למצרים, צמוד לגבול החדש שהפריד בין הנגב לבין חצי האי סיני. ויקיפדיה יודעת לספר שהכביש הזה נסלל בפיקוח צמוד של פקחי רשות הטבע והגנים, זאת על מנת ליצור פגיעה מינימלית בנוף המדברי.
כביש 10
על אף שאורכו הוא כאמור כ-180 ק"מ, רק קטע קצר בן 50 ק"מ פתוח לתנועת אזרחים, וזאת בשל הסכנות הביטחוניות האורבות לאורכו של הכביש. הקטע הפתוח הוא בין הר חריף לבין פתחת ניצנה. החל מ-1986 הקטע הזה היה פתוח במהלך היום וסגור לתנועת מטיילים בשעות החשיכה, אולם ב-2011 גם קטע הכביש הזה נסגר לתנועת אזרחים בשל פיגועים על כביש 12 וכביש 10. כעת, בחג סוכות, נוצר חלון הזדמנויות חד-פעמי כשרשויות הביטחון פתחו את הכביש לתנועת מטיילים בזמן החג, תחת אבטחה כבדה של חיילים. אז ניצלנו את ההזדמנות, קפצנו לביקור בכביש, וחזרנו שלמים כדי לספר ולדרבן אתכם לצאת לטיול הזה לפני שחלון ההזדמנויות נסגר עם צאת חג הסוכות.
המסלול
המסלול שלנו מתחיל במצפה רמון, בחיבור של כביש 40, רגע לפני הכניסה למצפה רמון, עם כביש 171 הפונה מכביש 40 מערבה לכיוון הר חריף והגבול עם מצרים. ההגעה למצפה רמון תיעשה דרך כביש 40, עוקף באר שבע, צומת טללים, צומת שדה בוקר ודרומה עד מצפה רמון. מומלץ לתדלק בעבדת, קצת לפני מצפה רמון, כדי להגיע עם מיכל דלק מלא למסלול שכן אין לאורכו תחנות דלק.
כביש 10 (צילום: שני גוטמן)
כביש 171 הוא כביש בן כ-34 ק"מ. בקילומטרים הראשונים נראה משמאל את בית הספר לקצינים – בה"ד 1, ואת המטווחים ומסלולי הריצה שלו. בהמשך הכביש עולה ויורד בין גבעות והרים, והוא חוצה כמה פעמים את נחל ניצנה היפהפה. מומלץ לרכב באופן רגוע גם כדי ליהנות מהנוף הבלתי שגרתי, אבל גם מפני שזה לא כביש לרכיבה ספורטיבית, למרות הפיתולים הרבים. הסיבה היא שהאספלט לא במצב טוב. הוא בנוי מכמה סוגים, יש עליו לא מעט טלאים, ובעיקר יש עליו חצץ רב שמגיע מהשבילים וההרים הסמוכים ועלול להפתיע. זה הזמן להוריד קצב, ושוב, ליהנות.
עם סיום כביש 171 אחרי כ-25 דקות רכיבה, נגיע למחסום ולבסיס הצבאי של הר חריף ברום של כ-900 מ' מעל פני הים. כן, הר חריף הוא גבוה, ולכן מומלץ להצטייד בביגוד חם, במיוחד אם רוכבים בשעות הבוקר המוקדמות. הר חריף הוא נקודת הכניסה שלנו לכביש 10.
המסלול שלנו פונה צפונה מהר חריף, לאורכו של כביש 10, אולם ניתן גם לרדת דרומה מרחק של כ-40 ק"מ עד להר כרכום, ואז להסתובב ולחזור להר חריף. אנחנו ויתרנו על הקטע הזה והתמקדנו בחלקו הצפוני של הכביש. במחסום של הר חריף תפגשו חיילי תותחנים המשרתים במקום, והם יפתחו לכם את השער ויכווינו אתכם לכיוון הנכון. לפני שמתחילים את כביש 10, מומלץ לעצור לקפה בתצפית של הר חריף וליהנות מנוף מדברי לכיוון מזרח, כלומר לכיוון ישראל.
כעת ניתן להתחיל בדובדבן שבטיול – כ-50 ק"מ על כביש 10 לאורך גבול מצרים. נתחיל בהמלצה – גם כאן סעו בקצב נמוך יחסית. כך תוכלו ליהנות מהנוף החד-פעמי, וגם לא תסכנו את עצמכם בהפתעות כמו חצץ על הכביש, למרות שהאספלט במצב סביר ביותר.
תצפית קדש ברנע (צילום: שני גוטמן)
מהר חריף כביש 10 עולה צפונה. הוא מתחיל על רמה גבוהה, כאמור כ-900 מ' רום, כשמשמאל ניתן יהיה לראות בקעה ענקית השייכת למצרים. בהמשך הכביש מתחיל במגמת ירידה, כשמשני הצדדים ניתן יהיה לראות מדי פעם מוצב ישראלי מימין ומוצב מצרי משמאל. השמועות מספרות שאת המוצבים המצרים מאיישים חיילים שחטפו עונשים, במקום ללכת לכלא, אז עדיף לשמור על זהירות ולא להתעכב אל מול מוצבים אלו. לאורך הכביש נראה את גדר הגבול החדשה שנבנתה בשנים האחרונות ומיועדת למניעת כניסת מסתננים לישראל, שכן הגבול המקורי משנות ה-80 טושטש ונמחק ולמעשה לא היה, מה שאפשר כניסת מבריחים ומסתננים לשטח ישראל בקלות רבה. לאורך הגדר ישנה דרך ביטחון עם אספלט חדש, אולם ישנם מחסומים האוסרים כניסת מטיילים לקטע האספלט הזה.
נמשיך עם הדרך צפונה עד לנקודת העצירה שלנו – תצפית קדש ברנע הנמצאת כ-10 ק"מ לפני סיום הכביש, וצופה על בקעה ענקית. מתחתינו הכביש מתפתל עד לבקעה, ולרגע ניתן לחשוב שאנחנו על פס באלפים. אחד המקומות הקלאסיים לשלוף מצלמות. בהקשר הזה נציין שההנחיה מהחיילים היא לא לעצור לאורך הכביש לזמן רב. מותר לעצור לזמן קצר לצורך צילום, ואז להמשיך בדרך.
את כביש 10 נסיים במושב עזוז שנמצא בפתחת ניצנה ברום של כ-300 מ', מה שאומר איבוד גובה של כ-600 מ' מתחילת המסלול ועלייה חדה בטמפרטורה. חשוב לציין שהחיבור של כביש 10 לעזוז הוא דרך כורכר בת כ-2 קילומטר, שאותה צריך לרכב בזהירות מפני אמבטיות דשדש. נצא מדרך הגישה למושב עד החיבור לכביש 211, שם נעצור לתצפית נוספת על חמוקי ניצנה – צמד גבעות על מישור מדברי שמזכירות צמד חמוקיים ומכאן שמן.
עזוז, פתחת ניצנה
לאחר מכן נמשיך על כביש 211 מזרחה, עד לחיבור לצומת טללים. משם נעלה על כביש 40 בחזרה צפונה, הביתה.
כביש 10 – בקטע שבין נקודה 171 לבין עזוז
נקודות חשובות
להגיע לנקודת ההתחלה בצומת 40 עם 171 עם מיכל דלק מלא. אפשר לתדלק בעבדת או במצפה רמון.
סעו לאט ובזהירות. כך גם תיהנו מהנוף הבלתי שגרתי וגם לא תופתעו מחצץ על הכביש שמגיע מהשבילים וההרים הסמוכים לדרך
הישמעו להוראות החיילים שבדרך
עצרו לצלם בנקודות יפות לאורך המסלול
נצלו את חלון ההזדמנויות הקצר וצאו לטייל על אחד הכבישים היפים בישראל!
בואו נתחיל מהשורה התחתונה: הרכיבה למצדה בערב ראש השנה 2016 הייתה משובחת. מפגן אותנטי של אופנוענות טהורה, של רכיבה כיפית ובטוחה בכבישים מדהימים, ושל אווירה חופשית ומשוחררת. אופנוענות נטו.
שיעור היסטוריה
הרכיבה המסורתית למצדה התחילה ב-2002 כיוזמה ספונטנית של כמה חברים בפורום אופנועים בתפוז. 8 אנשים בלבד היו שם בפעם הראשונה. בשנים שלאחר מכן היוזמה תפסה תאוצה, כשבכל שנה מצטרפים יותר ויותר רוכבים לרכיבה הקסומה הזו. תוך שנים ספורות כבר היה מדובר באלפי רוכבים.
בנקודת הזמן הזו, הרכיבה הזו – שאמורה להיות רכיבה ספונטנית של חברים לתחביב – הפכה לממוסדת ומאורגנת, כשלרוב מנהלי פורום האופנועים בתפוז לוקחים על עצמם את מלאכת הארגון – שכוללת פנייה לגופים רשמיים כמו משטרת התנועה ואתר מצדה (חלק מרט"ג), וגם לתחנות דלק ובתי קפה לאורך המסלול. עם הזמן נוספו גם ספונסרים – בעיקר מתוך הענף, והרכיבה הזו הפכה לממוסדת וממוסחרת, עם כללים, עם ארגון, עם פטרונים. ההפך הגמור מכל מה שרוח האופנוענות מסמלת ומהקונספט המקורי של הרכיבה הזו למצדה.
בשנה שעברה למשל – הפעם ה-14 ברציפות שהרכיבה למצדה בערב ראש השנה יצאה לפועל – המארגנים דחפו אותה לכל מקום אפשרי. למגזינים, לפורומים, לפייסבוק – עם איוונט רשמי ששותף מאות פעמים. התוצאה – כ-7,000 איש הגיעו למצדה בבוקר השנה החדשה. שיא חדש ומרשים. חלק מהם, אגב, היו עם מכוניות. החניון התחתון של מצדה התמלא עד אפס מקום ונסתם, פקקי ענק השתרכו בכניסה לאתר, והיה גם קצת בלגן – ווילי'ז פה ושם, מנועים על המנתק, אפילו ברנאאוטים – גם של מכוניות. האמת? מגניב לגמרי, ולגמרי חלק מהעניין של פסטיבל מוטורי – כמו בכל מקום בעולם. וכן, נשאר גם קצת זבל בחניון. לא יפה, אבל רחוק שנות אור ממה שהולך למשל מסביב לכנרת כל שנה בחול המועד פסח.
כך נראה חניון מצדה ברכיבה של שנה שעברה (צילום: אסף רחמים)
סטטיסטיקה
בואו נדבר רגע על מספרים. 14 שנה ברציפות שהרכיבה למצדה יוצאת לפועל. בכל שנה משתתפים אלפים רבים – בואו נגיד בממוצע 3,000. כל אחד מהרוכבים עושה בממוצע כ-400 ק"מ. נקבל נסועה כללית של כ-17 מיליון ק"מ של כל הרוכבים יחד בכל הנסיעות למצדה. אולי קצת הגזמתי בחישוב, אז בואו נגיד שמדובר רק ב-15 מיליון ק"מ.
ב-15 מיליון הק"מ האלה יש אפס הרוגים ומעט מאוד תאונות. בכל שנה אנחנו שומעים על מקרים בודדים כמו ההוא שהמשיך ישר בכיכר או על זה שהחליק בפנייה, כשהפגיעות בדרך כלל קלות מאוד. לא זכור לי פצוע קשה או אפילו בינוני בכל הנסיעות למצדה, ואני מקפיד לעשות את הרכיבה הזו בכל שנה.
אז מה אני בא להגיד? שכנראה שהרכיבה למצדה, אחרי הכל, היא הרכיבה הבטוחה ביותר שיש. אנשים לוקחים אחריות על הרכיבה שלהם ורוכבים בהתאם ליכולותיהם.
כן, יש פה ושם משתוללים, יש פה ושם ווילי או ברנאאוט, ויש כאלה שנכנסים לתחנת הדלק ושמים את המנוע על המנתק. אני חי עם זה בשלום ואפילו נהנה מזה. לגמרי חלק מהתרבות הדו-גלגלית – בכל מקום בעולם. אהלן וסהלן.
חניון העפר – מצדה 2016
אופנוענות סטרילית בתוך בועה
למה אני מספר על כל הסטטיסטיקות האלה? מפני שבשבועות האחרונים ראיתי לא מעט רוכבים – רובם אנשים טובים ויקרים, אגב – שמתלוננים, שלא לומר מתבכיינים. על מה יש להם להתלונן, אתם שואלים? ובכן, "על מה שנהיה ממצדה". עם "הערסים שדופקים ווילי'ז וברנאאוטים", על "כמות האנשים הבלתי נסבלת", על "כמויות הזבל שהרוכבים השאירו אחריהם". "בסוף זה ייגמר רע", אומרים נביאי הזעם שלנו.
השיא היה אחרי שמשטרת ערד הודיעה שתמנע כניסה לאתר מצדה והרט"ג הודיעה – בהחלטה הזויה ובלתי מתקבלת על הדעת – שחניון מצדה יהיה סגור לביקור מטיילים עד השעה 08:00 בבוקר. התגובות, מתוכנו – מתוך קהילת האופנועים – היו בין היתר "יופי, תאכלו את הדייסה שבישלתם", ועוד קולות שמחה לאיד כאלה ואחרים. בלתי נתפס.
אותם הרוכבים שהביעו שמחה לאיד לא באמת אשמים. הם פשוט חיים בבועה. בועה שנוצרה לדור שלם של אופנוענות שלמד את האופנוענות שלו בפורומים. אופנוענות סטרילית עם כללי התנהגות מאוד ברורים. "אופנוענות מגני הברכיים" אפשר לקרוא לה. לא כהתרסה כנגד מגני ברכיים, חלילה, אלא כנגד מה שהם מייצגים. את דור הרוכבים שאיבד את האינדיבידואליות, את המחשבה העצמית ואת רוח האופנוענות והחופש. דור רוכבים שכבול בתוך חוקים ברורים ונוקשים כיצד מותר לנהוג וכיצד אסור. הרוכבים האלו כל כך מתנשאים, והם אפילו לא מבינים את זה.
אז כן, כשמצדה גדלה והגיעה לממדים של אלפי רוכבים, היא השתנתה. וכמובן שהיכן שיש אלפי ישראלים – יש גם קצת בלגן ונשאר זבל. שוב, מספיק לראות תמונות של הכנרת אחרי חול המועד פסח (או במהלכו), כדי להבין שמה שהיה במצדה בשנים האחרונות זניח לחלוטין. וכן, איפה שיש הרבה אופנוענים יש גם וויליז, גז עד המנתק וברנאאוטים, רק שבכל פסטיבל מוטורי בעולם זה מדליק את הרוכבים והם נהנים מזה ומעודדים את זה. רק פה בארץ זה אסור וזה חוליגני וזה של ערסים וזה לא אנחנו והם לא מייצגים אותנו. אויש, כמה התחסדות!
זריחה מעל ים המלח – 2016
ספורט מוטורי מאורגן
בואו נחשוב רגע יחד. מתי הספורט המוטורי בישראל התחיל לצלוע ונוצרו לו אלף ואחד חסמים? ובכן, התשובה מאוד ברורה – עם יישום חוק הספורט המוטורי. ברגע שעירבו את הממסד בהפקה של ספורט מוטורי, זו הייתה נקודת הזמן שבו הספורט דעך עד לרמה של היום, שמפיקים מנסים בעור שיניהם ועם מאמצים אדירים להקים פה אליפויות – מה שלפני חוק הספורט המוטורי היה כמעט ברור מאליו.
כמו עם הספורט המוטורי, כך גם עם מצדה. אותם רוכבים שבוכים על אובדן הדרך של מצדה, כולל כאלו שלא רכבו למצדה כבר שנים אבל המקלדת שלהם לא נחה בשבועות האחרונים, צריכים לפתוח את העיניים ולראות דבר שנמצא בדיוק מול עיניהם: הרכיבה למצדה איבדה את הדרך כשהחלו למסד אותה. כשקם 'ארגון', שבפטרונות מעושה לקח על עצמו לארגן את הרכיבה הזו, לתאם משטרה, רט"ג, תחנות דלק, בתי קפה, יבואני אופנועים וציוד שיחלקו מים וחולצות ומה לא. וכמובן גם החלו לפרסם את זה בכל מקום אפשרי. מפה ואליך כדור השלג התגלגל ולא ניתן היה לעצור אותו.
זו, אגב, אבולוציה טבעית לגמרי של אירוע בסדר גודל שכזה, ובאופן אישי מאוד אהבתי את כל אחת מהגרסאות של הרכיבה למצדה. גם האינטימיות יותר וגם את אלו המאורגנות והממוסחרות.
פינה שקטה
מצדה היא האמצעי, לא המטרה
מבחינתי, מצדה היא האמצעי ולא המטרה. אמצעי לרכיבה מיוחדת של פעם בשנה, עם קבוצת החברים הקרובה שלי, ועם עוד אלפי רוכבים סביבי. אחת החוויות הדו-גלגליות החזקות של השנה!
לכן, כשמצדה התמסחרה והחלו להגיע אלפי אנשים, גם כאלו שלא קשורים לעולם הדו-גלגלי שלנו, זה ממש לא הפריע לי. ההפך הוא הנכון. עדיין נפגשתי עם קבוצת החברים שלי ורכבתי איתם את הדרך היפהפייה הזו, עדיין היו סביבי אלפי רוכבים, עדיין הייתה אווירה סופר מהנה, אווירת אופנוענות. באתר מצדה עצמו יש בלגן? מה הבעיה – מסתובבים בחניון חצי שעה להגיד שלום למכרים, וממשיכים צפונה על כביש 90 למקום אינטימי יותר. רואים את הזריחה על קפה מהביל, וממשיכים לכיוון ירושלים עם עוד אלפי האופנועים שיצאו ממצדה.
Keep It Fuckin' Simple!
"אז השנה אין מצדה?", "נשברה המסורת?", "נוסעים לבנטל במקום?" – אלו רק חלק מהשאלות שהציפו את תיבות הדואר והפייסבוק שלנו בשבועיים האחרונים. התשובה לכולם הייתה זהה – למה לא לנסוע? מישהו אוסר עליכם? תתארגנו כמה חברים, ופשוט סעו, כמונו. ככה פשוט.
Keep it fuckin' simple!
בחזרה למקורות
וזה בדיוק מה שקרה. סביב השעה 01:00 בלילה היו בחניון חצי חינם בראשל"צ כמה מאות אופנוענים, רובם בקבוצות רכיבה. כולם הגיעו כדי לרכב למצדה. ואם מצדה תהיה סגורה – ימצאו מקום אחר לשתות בו את הקפה של הזריחה, כי מצדה היא האמצעי, לא המטרה.
כמות האנשים הייתה נמוכה משמעותית משנה שעברה. להערכתנו היו כ-1,000 או 1,500 רוכבים בסך הכל. אבל הרוכבים האלה מייצגים בעיניי את רוח האופנוענות האמיתית. הם לא צריכים שיארגנו להם או שיכתיבו להם איך לרכב, או שיחלקו להם מים וחולצות. הם בסך הכל צריכים אופנוע, חברים וכבישים. ואת כל זה היה בשפע.
מה שאולי הכי מפתיע היה שהרכיבה התנהלה בסדר מופתי. כן, היו ווילי'ז פה ושם כשהכביש נפתח, וזה בסדר גמור, אבל כולם רכבו יפה מאוד ובאחריות, ועובדה – כולם הגיעו הביתה בשלום.
רכבו שם אופנועים וקטנועים מכל הסוגים. אופנועי 125 סמ"ק (הבחור עם ההאסקי TE125 והבחורה עם הק.ט.מ דיוק 125 – אתם הגיבורים שלי ברכיבה הזו!), עד אופנועי ספורט. קטנועים בכל הנפחים, עד חבורות הארליסטים. רוכבים צעירים ומבוגרים, רוכבים ורוכבות, יהודים וערבים – כולם רכבו יפה, פשוט כי אפשר. יש אופנוע, יש חבר'ה, יש כבישים, יש ערב מיוחד – אז רוכבים למצדה. כמו בשנים הראשונות של הרכיבה למצדה, כשפשוט קבעו, ונסעו. ולמה לא בעצם? כבר כתבתי פעם – "יש דשא – יש משחק", וכאן זה הכי נכון שיש.
בכניסה למצדה, כמה מאות מטרים במעלה הכביש שמוביל את החניון, עמדו שני פקחי רט"ג והפנו את הרוכבים לרחבת עפר סמוכה במקום אל החניון הרגיל. בקלות אפשר היה להתעצבן מזה, אבל מגיע לרט"ג קרדיט, שכן הם דאגו לתאורה, לפחי אשפה גדולים, והם היו אדיבים ונחמדים. אפשר היה להבין שהם לא נגד האירוע הזה ואפילו בעדו, אבל גם להם יש את האילוצים שלהם שאותם גם אנחנו, הרוכבים, צריכים להבין ולקבל.
אז השנה הייתה נקודת מפנה חשובה. השנה הרכיבה למצדה חזרה למקורות. היא חזרה להיות רכיבה אותנטית של חברים לתחביב, שיצאו בערב השנה החדשה לסיבוב כבישים מגניב ומיוחד של כ-400 ק"מ, ושגולת הכותרת בו היא הזריחה של השנה החדשה. וזה, עם כל הציניות שלנו, ריגש אותנו עד מאוד. אנחנו כמובן נהיה שם גם בשנה הבאה, כי מסורת כזו אי אפשר לשבור. היא חזקה יותר מכל גורם כזה או אחר.
ולכל אותם רוכבים מתנשאים שבחרו לא להגיע "כי בשנה שעברה היה זוועה", אני רק רוצה לומר תודה! תודה שלא באתם ואפשרתם לרכיבה הזו לחזור לאותנטיות שלה. לרוח האופנוענות.
אחינועם הראל יוצאת למסע רכיבה באפריקה שבמהלכו היא מתוכננת לעבור ב-13 מדינות במשך חצי שנה. השותף שלה למסע הוא ב.מ.וו F700GS שנרכש בדרום אפריקה והוכן ביסודיות לטיול שכזה. אנחנו בפול גז נעקוב אחריה באופן שוטף ונעדכן בחוויותיה. בהצלחה אחינועם!
לקריאה על החלק הראשון במסע – ההכנות ליציאה – לחצו כאן.
אז זהו זה! רכבתי 25,000 ק"מ בחמישה חודשים ועברתי ב-11 מדינות שונות. נתקעתי באמצע מחאה אלימה בה איימו עליי עם אלות ברזל על החוף הפראי של דרום אפריקה. חייתי עם חקלאי בנמיביה, בימים התחקינו אחרי עקבות אריות בחול ובלילות שתינו בירה ואכלנו סטייקים סביב המדורה. הלכתי ראש בראש עם הרי חול עבים בדרך למדבריות המלח של המאקדיקאדי בבוטסואנה – הפסדתי וקמתי שוב ושוב. ראיתי את מפלי ויקטוריה, זיגזגתי בין המוני אנשים, עזים, כבשים, חמורים ובורות בכביש במלאווי. נסעתי עד מרגלות הקילימנג'רו ורכבתי אל תוך המסאי מארא בין זברות וג'ירפות. פגשתי את חברי מועדון האופנוענים של אוגנדה, התארחתי אצל יזם שמריץ סטארט-אפ לשפר את הבטיחות של מוניות הטוסטוס בקיגאלי, רואנדה. בטנזניה לקחתי סיכון ורכבתי 600 ק"מ של דרך עפר בשממה, שם פקחי שמורת הטבע לקחו עליי חסות. פגשתי דמויות מרתקות בפאבים של לוסקה, דגתי באגם קריבה וקיבלתי שיעור ריקוד בזימבבואה. רכבתי בכל מיני כבישים – מנפלאים עד לבלתי אפשריים. פגשתי אנשים, שמעתי את הסיפורים שלהם, שיפרתי להם את הסיפור שלי ואולי הצלחתי קצת לגעת בחיים שלהם. התגברתי על פחדים ואתגרים. היו פעמים שלא חשבתי שאצליח במסע הזה. והנה אני כאן, מחייכת מאוזן לאוזן.
לא, לא גרתי עם שבטים פראיים שמסתובבים בעירום ומעוותים את גופם, אבל פגשתי אפריקה אחרת, מודרנית ומורכבת שהינה אולי אף אמיתית ורלוונטית יותר מזאת של התמונות מהנשיונל ג'אוגרפיק. הקשבתי יחד עם נשות שבט ההימבה חשופות החזה למוזיקת היפ-הופ אמריקאית בסמארטפונים שלהן. דיברתי עם נשים אפריקאיות על התסרוקות שלהן ועל החבר שלהן, דיברתי עם גברים על בדידותם. פגשתי רופאים שנלחמים במגפת האיידס והסטיגמות הסובבות אותה, חייתי עם ציידים מקצועיים ועם פקחי שמורות טבע. דיברתי עם הודים, לבנים, שחורים ויהודים שמהווים חלק מהיבשת המטורפת הזו. הצלחתי, אני מקווה, לקבל טעימה מהטבע, מהאנשים, מהתרבות, מהאוכל, מהמוזיקה, מהסוגיות המורכבות והקשיים העתידיים העומדים מול אפריקה.
מחוויותיי באפריקה
לאורך המסע נשאלתי פעמים רבות על ידי מקומיים מדוע יצאתי למסע כזה. הם לא יכלו לקבל את ההסבר שלי שכל מה שבאתי לעשות זה "לראות את אפריקה", והמשיכו להתעקש שוודאי אני עושה מחקר כלשהו. "נו, אז מה גילית במחקר שלך? מה הן התוצאות? מה תכתבי בספר?". "ובכן, מה שגיליתי זה שאפריקה יפה והאנשים בה טובים".
עכשיו כששבתי לארץ, שואלים אותי לעתים קרובות "נו, אז איך היה?". קשה לסכם חוויה כזאת במילה. מדהים? כיף? טוב? לרכב דרך אפריקה על אופנוע זו חוויה חזקה, מאתגרת ומספקת, מלאה באי-ודאות והתמודדות וביופי של המפגשים עם הטבע ועם האדם. אנשים עשויים לחשוב שמסע כזה הוא מסוכן, אבל לא הרגשתי מאוימת או מפוחדת מאנשים זרים או בעלי חיים. ההיבט היחיד שבעיניי מסוכן בטיול כזה הוא הנהגים האחרים על הכביש. מהם צריך להיזהר, ולא מכייסים בשוק או אריות בסוואנה.
לעתים קרובות במסע הרגשתי כמו חייזר שנחת מהחלל החיצון – הייתי תמוהה לחלוטין בעיני המקומיים. אישה! לבנה! שמטיילת לבד! על אופנוע! כבד! כל אחד מהמרכיבים האלה בנפרד הוא מיוחד – והכל ביחד זה בלתי נתפס. כאשר הייתי נעצרת במחסומים משטרתיים ומרימה את המשקף של הקסדה, השוטרים היו קופצים אחורה בבהלה וצועקים "זאת אישה!". אני מודה שזה עזר, מפני שמרוב תדהמה הם אפשרו לי לנסוע הלאה כמעט מיד. אבל תחושת הבדידות והניתוק הזו הפכה לקושי הגדול ביותר עבורי, דבר אשר לא ציפיתי לו כלל. אני בחורה עצמאית מאוד, ההפך הגמור מהבנות שצריכות חברה שתתלווה איתן לשירותים. לא מפריע לי להיות לבד ותמיד חשבתי שככה אעדיף לטייל – עם היכולת לקבל החלטות משלי ובלי הצורך להקריב את החלום שלי כדי להתפשר עם הרצון של מישהו אחר. עד בוטסואנה זה עבד נהדר. פגשתי מטיילים אחרים, חברנו יחד לכמה ימים, נהנינו מהחברה אחד של השני, ולאחר כמה ימים רכבנו לדרכינו מבלי להגיע לשלב בו עולים אחד לשני על העצבים. זה היה שילוב מושלם בין חברותא לחופש.
פגשתי זוגות אשר טיילו יחד והיו כל כך לא מתפקדים, שחשבתי שלי יש משימה הרבה יותר קלה. אבל כאשר המשכתי אל ליבה של מזרח אפריקה מצאתי את עצמי בין הערים הגדולות לבד לגמרי. הייתי מבלה שש שעות רכיבה ביום בדיבור עם עצמי בתוך הקסדה, מגיעה לאתר הקמפינג בערב, מורידה את הקסדה ומגלה שאין לי עם מי לדבר. וכשאתה רב עם עצמך אתה לא יכול להתעלם מעצמך או ללכת לחדר אחר בכעס. המלונות ואתרי הקמפינג בין ערי הבירה היו שוממים לחלוטין – אף אחד לא היה שם כבר חודשים ארוכים, וזו הייתה תחושה לא נעימה. מה שנתן לי כוח ברגעים כאלה זה המשפחה, החברים, וכל האנשים שפרגנו והגיבו לי בבלוג, בפייסבוק וכאן בסדרת הכתבות באתר. אז תודה רבה לכם על המילים הטובות, אני מעריכה את זה מאוד!
כל בוקר מחדש…
ארנולד שוורצנגר אמר פעם (ואנא, בשבילי, תקראו את זה במבטא אוסטרי כבד): "כמו מישהו שמוליך צ'יטה בשדרה 42 בניו יורק, השרירים שלי הם נושא לשיחה". ובכן, האופנוע שלי הוא הצ'יטה שלי. בכל מקום בו עצרתי מיד התאסף סביבי קהל סקרנים והחל לשאול שאלות. אופנוע הוא דרך לליבם של אנשים. זאת רק עוד סיבה למה מסע על שני גלגלים הוא חוויה כל-כך עוצמתית. האתגרים ורגעי ה'היי' המטורפים ברכיבה על אופנוע הם משהו שאין דומה לו. זאת בהחלט, בעיני, הדרך הטובה ביותר לטייל.
אני רוצה לחלוק כמה טיפים קטנים – חמשת הדברים שלא הייתי עוזבת את הבית בלעדיהם במסע הבא:
זוג מגפיים טוב, גבוהים מספיק להגן על הקרסול אבל קלים ונוחים כך שניתן יהיה לצעוד איתם לפחות 10 קילומטר.
שק שינה איכותי שעמיד בטמפרטורות נמוכות מאוד אבל מתקפל לגודל קטן, ופנימית משי. רוב הלילות שלי באפריקה היו קרים, ואין דבר גרוע יותר מלרעוד ולקפוא לילה שלם.
כיסוי לאופנוע – נגד גשם ונגד גנבים.
משאבת אוויר. המשאבה שלי התחברה להתקן קבע שהיה מחובר למצבר האופנוע כך שלא היה צורך לפרק פלסטיקה כל פעם מחדש. הזריזות והקלילות של ניפוח האוויר אפשרו לי לשחק עם לחץ האוויר בצמיגים ולהקפיד על לחץ גבוה על האספלט. בזכות זה הצמיגים שלי החזיקו מעמד 18,000 ק"מ ויכלו גם לסחוב עוד 5,000 ק"מ.
שיקול דעת. אני השתדלתי להיות אחראית ושקולה בהחלטות שלי. רכבתי בזהירות ותכננתי לרכב מרחקים קצרים כל יום (350-400 ק"מ בממוצע). כמובן שלא רכבתי בלילה או בגשם. בדקתי כל לילה ליום למחרת אופציות ללינה, תחנות דלק לאורך המסלול, שאלתי אנשים רבים מהי איכות הכביש. לקחתי סיכונים, אבל סיכונים מחושבים. היו פעמים רבות בהן התלבטתי בין הביטחון והשעמום של כביש סלול לבין היופי והסכנה בדרך עפר. השתדלתי לשאול את עצמי כיצד מזג האוויר ישפיע על מצב הכביש, כמה כפרים יש לאורך הדרך והאם תהיה בה תנועה, וכמה זמן ייקח לי לרכב אותה (כמובן תוך הוספת שעתיים למה שאומר ה-GPS). היו פעמים בהן לקחתי סיכון ובחרתי בדרך ההרפתקנית יותר, אבל בזהירות. בסופו של דבר המשימה אינה לרכב מדרום אפריקה לקניה וחזרה, אלא להגיע הביתה בשלום.
פגשתי אנשים
היו חמישה מרכיבים חשובים במסע שלי. ראשית – הרכיבה על האופנוע. בתחילת הדרך התקשיתי מאוד לרכב בשטח עם המפלצת הכבדה. אני מודה שישבתי פעם, אחרי תאונה קשה במיוחד, וספרתי את מספר הנפילות שלי. 40. זה הרבה. השינוי הגיע עם התבגרות וצבירת ניסיון, וכאשר הייתי במצבים בהם הייתי לבדי והיה לי אסור לעשות טעות. המוח הבין שאין סיכוי שהאופנוע נופל, וכך היה. כמו שכתבתי, הרכיבה על אופנוע היא מיוחדת במינה ומספקת יותר בעיניי מאשר עם כל כלי תחבורה אחר. שנית, המפגש עם המורכבות והיופי של אפריקה. בנוסף, אלמנט היציאה למסע לבדי, סולו. נדרשתי לא לפחד מהפגיעות שלי כמטיילת יחידה ולבטוח בזרים. התקשיתי להתמודד עם הבדידות, אבל מאידך ברור לי כי זכיתי בחופש, עצמאות וחיבור לאנשים רבים לאורך המסע. רביעית, כאישה שמטיילת לבד. לא הרגשתי מאוימת, אך אני מודה שהיו פעמים בהן הרגשתי שבגלל שאני אישה יש לי פחות ידע מכאני וכוח פיזי, דבר אשר הקשה עליי. מצד שני, לפעמים קל יותר להיות בחורה. חיוך קטן ישר מנטרל שוטרים משוחדים ופקידי מעבר גבול כעוסים.
לבסוף, לפני שיצאתי למסע הזה החלטתי שהכתיבה תהיה חלק מהותי ממנו. רציתי לראות כיצד אני משתפרת בכתיבה, לחוות כיצד זה מרגיש לחשוף קשיים וחוויות אישיות, ולראות לאן הכתיבה תיקח אותי ואילו הזדמנויות יצאו לי ממנה. ואכן, הכתיבה יצרה את הרגע שהפך לגולת הכותרת של המסע עבורי. כאשר רק התחלתי בדרכי, כתב לי בחור אשר חי בקניה וסיפר לי כי עשה טיול דומה לפני 20 שנה. הוא הזמין אותי להתארח אצלו כאשר אגיע לקניה, וכך עשיתי. כשנפגשנו הוא חלק איתי כי הבלוג שלי עזר לו להעלות זיכרונות מתקופה מאוד יפה בחייו, כאשר כרגע הוא עובר קשיים רבים. הוא ציטט לי חזרה משפטים שאני כתבתי. עבורי זה היה הרגע המרגש ביותר במסע – התחושה שהצלחתי לעשות הבדל קטן בחיים של מישהו אחר, לעזור קצת. אני אסירת תודה על כך.
כיף חיים!
במהלך המסע הבלאי לציוד שלי היווה את האינדיקציה היחידה עבורי לחלוף הזמן. כמעט כל פיסת בד – ממכנסי הרכיבה שלי, שקי הצד של האופנוע, הרשת של האוהל, ועד הרצועות הקושרות את התיק לאופנוע – החלו להיפרם. חוטים קרועים וחורים קטנים מופיעים אט אט. הלינקים בשרשרת של האופנוע החלו להתעקם, המשקף של הקסדה צבר כל כך הרבה שריטות שנעשה קשה לראות דרכו. לולא כל זה, לא הייתי מרגישה בחמשת החודשים שחלפו. עכשיו כשחזרתי לארץ אני מבוהלת שכל זה ייעלם כאילו לא היה. האם זה היה חלום? אין שינוי פיזי או מנטלי שאני יכולה להצביע עליו ולהוכיח לעצמי שהכל שונה עכשיו. כשנפרדתי מהחברים בדרום אפריקה ועליתי על הטיסה חזרה לארץ אמרתי לעצמי "יאללה, הגיע הזמן לחזור לחיים האמיתיים". אבל האם לא צריך לשאוף להפוך חיים כאלה לאמיתיים? לקום כל בוקר במקום חדש, לרכב דרך נוף עוצר נשימה עם כביש פתוח לפניך, רוח בגבך ושיר בלבך?
אני מרגישה שלא עשיתי שום דבר מרהיב. ברוב הימים התעוררתי, ארזתי את החפצים על האופנוע, רכבתי כמה שעות, הגעתי לאתר קמפינג, הקמתי את האוהל שלי והלכתי לישון. אני מרגישה לא ראויה לשבחים שאני מקבלת. אבל לפעמים יש רגעים בהם אני מסתכלת מסביב ולוחשת לעצמי "זה די מדהים, שיצא לי לחוות את כל זה. הצלחתי לא רע". אני עדיין רחוקה מלעבד ולעכל את החוויה העצומה הזו. גלגלי השיניים עדיין מסתובבים. רק דבר אחד ברור לי – שהרצון העז לעלות חזרה על האופנוע ולצאת למסע הבא רק הולך וגדל אצלי בלב.
רכיבת הג'נטלמנים – ה-DGR – מתקיימת זו הפעם הרביעית ברציפות בעולם והשנה השלישית בישראל. המטרה שעומדת מאחורי הקונספט היא הגברת המודעות לסרטן הערמונית, והמסורת הזו תופסת תאוצה בעולם, וגם בישראל.
כ-150 רוכבים הגיעו בשישי האחרון לפארק הירקון, פי 2 מהמשתתפים בשנה שעברה. הרוכבים הגיעו לבושים כג'נטלמנים, כולל אביזרים רבים כמו עניבות, פפיונים, שפמים ומקטרות, והיו גם כמה ליידיז שכיבדו את האירוע בהשתתפותן. הכלים – הכל, החל מווספות ועד הארלים, דרך כלים משופצים, משוחזרים, אופנועי רטרו ואופנועים חדישים.
הרוכבים יצאו לסיבוב של כשעה ברחובות תל-אביב, והאירוע הסתיים ברחבה של היכל נוקיה ביד אליהו. יופי של מסורת.
אנחנו אוהבים טיולים לא שגרתיים, והטיול של הונדה ללקוחותיה בשבת האחרונה היה לחלוטין לא שגרתי. הקונספט: טיול ליל ירח מלא בים המלח ובמדבר יהודה. כבר מהפרומו הוא נשמע מעניין.
מסלול מעניין ומאתגר
כ-150 רוכבים הגיעו לטיול, שיצא לדרך מלטרון לקראת השעה 16:00 אחר הצהריים. האחראי על המסלול וההובלה היה צביקה כהן, שהוביל את חבורת הרוכבים דרך כבישים מעניינים. ההתחלה הייתה דרך צומת שמשון, ומשם כביש 395 לסטף, חיבור לכביש מס' 1 לכיוון ים המלח וכניסה לדרך אלון היפהפייה עד לישוב רימונים, שם הייתה ההפסקה הראשונה ב'תצפית אלי' הצופה אל צפון מדבר יהודה. מרימונים חזרנו אחורנית מעט וירדנו בכביש הצר והמתפתל שנסלל מחדש לאחרונה ומוביל לייט"ב ועוג'ה בבקעת הירדן, קטע קצר על כביש 90, ואז קטע יפהפה מקאסר אל יהוד עד לצומת ליד"ו דרך כביש שירות שצמוד לגדר המערכת בזמן שקיעה. המשכנו אל מצוקי דרגות לצפייה בזריחת הירח המלא, ומשם לנבי מוסא שצמוד לבקעת הורקניה לארוחת ערב תחת כיפת השמיים.
אנשי ההפקה של הונדה דאגו שהטיול יעבור חלק ונעים. אנשי צוות ומרשלים רבים הסתובבו בין הלקוחות, הכווינו ועזרו, במיוחד בזמן הרכיבה, ואפילו היה מכונאי רכוב של הונדה – ניר יחזקאל, מכונאי הונדה ותיק ומקצועי ממוסך הונדה ברעננה, שדאג להביא איתו בנדולרה מלאה בכלים. לשמחתו היא נותרה ללא שימוש.
הטיול הזה היה מיוחד והאווירה מצוינת, בעיקר בשל הקונספט של רכיבה אל תוך הלילה והמסלול הלא שגרתי. החיוכים שבגלריה של רונן טופלברג מעידים שהרוכבים נהנו מאוד.
אחינועם הראל יוצאת למסע רכיבה באפריקה שבמהלכו היא מתוכננת לעבור ב-13 מדינות במשך חצי שנה. השותף שלה למסע הוא ב.מ.וו F700GS שנרכש בדרום אפריקה והוכן ביסודיות לטיול שכזה. אנחנו בפול גז נעקוב אחריה באופן שוטף ונעדכן בחוויותיה. בהצלחה אחינועם!
לקריאה על החלק הראשון במסע – ההכנות ליציאה – לחצו כאן.
רואנדה היא מדינה קטנה ויוצאת דופן מאוד במזרח אפריקה. בגלל הגודל שלה; הנוף הייחודי ההררי; ובגלל ההיסטוריה הסוערת שלה של רצח עם ושפיכת דמים שהיום הפכו אותה לאחת המדינות המתקדמות והיעילות באפריקה. אין שחיתות, המדרכות נקיות, ומצייתים כאן לחוקי התעבורה! רואנדה גם ידועה בתור 'ארץ אלפי ההרים', ולכן הכבישים בה הם כמו מוסיקה – עיקול רודף עיקול, בכביש שמעיף אותך לתוך עוד גל של אושר. אתה נכנס למעין טראנס – זז עם האופנוע מצד אחד לשני בתנועות רגועות וארוכות. נמוך וקרוב לקרקע, מחזיק את הזווית עד הרגע המדויק בו אתה לוחץ על הגז – עוד, עוד, עוד – ואתה בחוץ! ישר לתוך עוד סיבוב מתקתק. כמו מנגינה שלא נפסקת. מותר ואף רצוי לשיר!
אבל…
אתם מכירים איך זה שנתקעים על שיר חדש? ביום הראשון אתה שומע את השיר ברדיו ואומר לעצמך "זה שיר ממש נחמד". ביום השני אתה מנגן את השיר בלופ, מכריח את כל החברים שלך להקשיב לו וצורח במסדרונות "זה השיר הכי! טוב! ביקום!". ואז, באופן בלתי נמנע, ביום השלישי אתה לא יכול לסבול את השיר ולא רוצה לשמוע אותו יותר מעולם. זאת עוד דרך בה הכבישים של רואנדה דומים למוזיקה – אחרי קצת זמן בא לך לגוון.
הרים, הרים ועוד הרים
לכן שמחתי מאוד לחצות לטנזניה. השינוי בנוף היה מיידי. מהרים תלולים אינסופיים מחולקים לשדות מרובעים, הארץ נפתחה לגבעות עדינות וכמעט שטוחות. הכבישים השתרכו בקו ישר ללא פשרות, למעלה הגבעה ומיד למטה לצד השני. הכל מסביב הפך ליבש וצהוב, עצי שיטה מבצבצים מתוך העשבים פה ושם. טנזניה הייתה חוויה מיוחדת במינה.
ביום הראשון שלי בטנזניה נכנס בי אופנוע! נהג של אופנוע-מונית (יש אלפי כאלה במזרח אפריקה, מעמיסים הרים של שקים על האופנועים הסינים הזולים, נוהגים כמו מטורפים בין שאר הנהגים המשוגעים) ניסה לעקוף אותי. כאשר הוא חלף על פניי, הכידון שלו שפשף את שלי והאופנוע התחיל להשתולל מצד לצד. הושטתי רגל ודחפתי את האופנוע שלא ייפול הצידה תוך כדי שאני מאיצה – האופנוע הזדקף והמשכתי ברכיבה. הערכת נזק מהירה: נקע קל בקרסול, פגיעה קטנה באגו.
ביום השני שלי בטנזניה נכנסה בי משאית! טוב, סליחה, האמת שהפעם זאת הייתה אשמתי. על קטע כביש נוראי מלא בבורות החלטתי להשתמש ביתרונות הברורים של האופנוע שלי ולעקוף בזריזות את המשאית שלפני. איך שכמעט עברתי אותה המשאית בפתאומיות סטתה ימינה ישר לתוך מזוודות הצד שלי. שוב האופנוע השתולל, אבל עם קצת גז התיישר.
כשזה מה שה-GPS מרא – אתה יודע שאתה הולך ליהנות
באותו ערב ישנתי בעיירה בשם ביהרמולו בצפון טנזניה. משם היו לי שתי אפשרויות להמשיך דרומה. הראשונה הייתה לרכב 900 קילומטר על דרך עפר לאורך אגם טנגנייקה. הוזהרתי על ידי מטיילים אחרים שהדרך הזו היא איומה – תנועה רבה של אוטובוסים דוהרים, בורות בכביש וחול עמוק. האפשרות השנייה הייתה קו מפוקפק שראיתי על המפה – דרך אשר חוצה את טנזניה באמצע. גם ה-GPS שלי וגם גוגל מפות הסכימו ביניהם שזאת דרך איומה ויש למנוע ממני לנסוע בה, ויהי מה. לא ידעתי מה מחכה לי, אבל החלטתי לקחת צ'אנס. המידע היחיד שהיה ברשותי היה מידע ממקומיים שהושג על ידי תנועות ידיים מוגזמות בהן אני מצביעה על הכביש ואז מרימה אגודל ומורידה אגודל, ומנסה לראות מה התגובה. כפי שאתם בטח חושבים, כישורי הפנטומימה שלי דורשים שיפור.
יום למחרת כבר היה לי מבחן נוסף למיומנויות הפנטומימה שלי. בסביבות הצהריים עצרתי בקיוסק קטן. מיד קהל של ילדים הקיף אותי בעודי מנסה להסביר לנערה מאחורי הדלפק שאני רוצה משהו לאכול. בסופו של דבר הצלחתי להשיג שתי בננות ושתי ביצים קשות, בלי אפשרות להבין מה מחיר השלל. מסרתי לה 5,000 שילינג והמשכתי לדרכי. עכשיו החלה משימה קשה למצוא מקום לעצור בצד הדרך. מקום שיש בו צל, אבל לא עמוס באנשים שיבואו לבהות בי. מקום שנגיש לאופנוע ושאני מצליחה לזהות מרחוק מספיק בשביל לעצור. סוף סוף מצאתי עץ לנוח מתחתיו. עצרתי ושלפתי את ארוחת הצהריים שלי – רק בשביל לגלות שהביצים "הקשות" לא היו קשות בכלל והתפוצצו והשאירו בלגן דביק ומגעיל. למזלי נותרו לי שתי בננות רקובות להדוף את הרעב עד ארוחת ערב.
דרך העפר שבחרתי בה הייתה הפתעה מדהימה – 400 קילומטר של כביש סלול חדש עד לעיירה בשם טבורה. בשלב הזה בטיול גיליתי, קצת באיחור, את הסוד למערכת יחסים מוצלחת – להשתמש באטמי אוזניים. אני והאופנוע הסתדרנו הרבה יותר טוב כאשר הפסקתי לשמוע את המנוע שלה מתבכיין.
חוזרים לצהוב
באשר לאיכות הדרך מטבורה דרומה – קיבלתי כל תשובה אפשרית על הסקאלה מ"איום ונורא!" ועד ל"הדרך טובה, כמעט כולה סלולה כבר." אז זהו, שלא בדיוק. היו אלה 600 קילומטר של דרך עפר, אבל לפחות דרך עפר טובה! כשיצאתי לדרך לא היה לי מושג מה יהיה, רק ידעתי שאני צריכה לדחוף קדימה. כל רכיבה בדרכי עפר בשבילי עם הב.מ.וו המסיבי היא מורטת עצבים. אני צריכה לשמור על ריכוז בשביל לבחור את הקו הטוב ביותר, לנסות לנתח את הקרקע על פי הגוונים של האדמה והצללים הזעירים. האם זה חול עמוק יותר? האם יש 'גלים' על הקרקע? האם יש אבנים קטנות שמרגישות כמו גולות ומחליקות באותה מידה מתחת לאופנוע? ותמיד מתנוסס מעליי הפחד האיום מלהפיל את האופנוע. אני לא מסוגלת להרים את 270 הקילוגרמים האלה לבד, ובדרך בה רכבתי לא עברו הרבה אנשים. כמובן שידעתי שבסופו של דבר אצליח להתמודד עם כל דבר, ואם יקרה משהו אצליח למצוא פתרון, אבל בכל זאת לא רציתי לבחון את מזלי.
לבסוף הגעתי לעיירה בשם רוונגה. מה שכמובן הופך את המקום לעיירה ולא סתם ישוב הוא שמדובר בשלושה צריפים ולא רק שניים. בצריף הראשון נופפתי בידיים וחזרתי על המילה 'פטרול'. מיד הביאו שני בקבוקי מים מלאים בנוזל חשוד ומילאו את האופנוע. ביררתי לגבי מלון וסימנו לי להמשיך לצריף האחרון בשורה. עליתי על האופנוע ונסעתי לכיוון אליו הצביעו. לפתע הבחנתי בג'יפ ספארי חום וכמה בחורים לבנים שותים בירה בפאב קטן. גלגלי האופנוע חרקו בעצירה פתאומית, קפצתי מהאופנוע והצגתי את עצמי. היו אלה פקחי שמורת הטבע הסמוכה. באדיבות רבה הם הזמינו אותי להישאר איתם ולהקים את האוהל שלי במפקדת השמורה.
במפקדה, הבנות המקומיות לקחו עליי אחריות – הביאו לי דלי עם מים למקלחת, ביקשו להצטלם איתי שוב ושוב והשמיעו לי שירי פופ טנזני. אכלנו ארוחת ערב משותפת מתחת לכוכבים ושם פגשתי הרבה אנשים מרתקים. ביניהם היו כ-20 פקחים בתכנית הכשרה במיומנויות שדה אשר מנוהלת על ידי אמריקאים. הייתה אישה מארגון שמירת טבע שמסתובבת בין השמורות השונות בטנזניה על מנת ללמד את הפקחים כיצד לעבוד עם יחידת הכלבנים. כל אלה נלחמים למנוע ציד בלתי חוקי של חיות בר. מסתבר שהם אף קיבלו בעבר תדרוכים מיחידות מודיעין ישראליות כיצד לאסוף מידע ולהילחם בתופעה. החוויה כולה הייתה מרתקת מאוד. הרגשתי מצוין שלקחתי סיכון, יצאתי לבד אל תוך השטח העצום והשומם של מרכז טנזניה רק עם אמונה, ידיעה שהכל יהיה בסדר.
ברור שיהיה בסדר!
ביום הרביעי שלי בטנזניה קמתי בבוקר; ארזתי את האופנוע, אמרתי שלום לחברים החדשים שלי ויצאתי לדרך, להמשיך דרומה. המידע שהיה ברשותי הפעם: 'סאפי' (כלומר 'בסדר' בשפה המקומית, סווהילית), ו'ייתכן ויהיה גרוע יותר מאשר אתמול'. נותרו רק 320 ק"מ ביני ובין הביטחון והוודאות של כביש האספלט. רוב הדרך הייתה בסדר, סלעים חלקים מעט והרבה אבנים. קטע אחד הפך בבת אחת לחול עמוק, הדבר ממנו עשויים הסיוטים שלי. מאז מדבריות המלח של בוטסוונה, שם נפלתי אינסוף פעמים ושרפתי את הקלאץ', אני מפחדת מרכיבה בחול. אני מצטערת על הדרמטיות, הגזמתי מעט. אבל דבר אחד הפנמתי סופסוף לגבי רכיבה בחול – ברגע שהתחייבת עליך להמשיך עד הסוף. אם אתה רוצה לרכב לאט עם הרגליים למטה כדי ליישר את האופנוע, זה בסדר. אבל אם נכנסת למקטע חול במהירות, אין שום אפשרות להתחרט. צריך לשמור על המומנטום. אם תנסה לבלום או להאט – תאבד שליטה. אין זמן לפאניקה, אמרתי לעצמי, פשוט צריך להגיע לצד השני, להמשיך את התנועה.
אני באקסטזה! 600 ק"מ של חצץ, עפר, חול ובוץ מאחוריי! היו פעמים במסע הזה, למשל אחרי תאונה קשה שהייתה לי בנמיביה, שחשבתי שלעולם לא אהיה מסוגלת לעשות את זה. ניצחון פרטי קטן. בנוסף לזה גיליתי מיומנויות מכניות מרשימות אצלי. טריק קטן שלמדתי ליישם בהצלחה – פשוט להתעלם מהבעיה. אז נכון, השרשרת פעם הדוקה מדי ופעם רפויה מדי. אז נכון, דולף קצת אוויר מהגלגל הקדמי בגלל מכה בחישוק. אבל בסך הכל אני והאופנוע מצליחים לא רע.
מכאן אחצה לזמביה. בינתיים אני ממשיכה ליהנות מנופים מדהימים ומאנשים טובים.
זה כבר הפך למסורת – זו השנה השלישית ברציפות שדלק מוטורס, יבואנית ב.מ.וו לישראל, מוציאה את 'הטיול השנתי' לרוכבי ב.מ.וו – טיול שכולו חיבור למותג ופינוקים לרוכבים. אנשי ב.מ.וו אומרים שזו הדרך של החברה להחזיר קצת ללקוחות החברה ולהשקיע בהם, ואנחנו אומרים שהקשר הבלתי אמצעי של אנשי ב.מ.וו, ובראשם ברק כהן – מנהל המותגים ב.מ.וו ומיני בדלק מוטורס, עם הרוכבים, עושה טוב לכולם.
נקודת המפגש בכפר הושעיה
אל הטיול השנתי של 2016, שהתקיים בשישי האחרון, הגיעו למעלה מ-300 רוכבים. רבים נשארו מאוכזבים כי ההרשמה לטיול התמלאה ונסגרה תוך זמן קצר, ואנחנו בטוחים שבשנה הבאה הם ימהרו להירשם. הטיול, אגב, היה ללא כל תשלום לכל רוכב ב.מ.וו שהספיק להירשם, והיו שם לא רק אופנועי פרימיום יקרים אלא גם כלים ישנים שעדיין מתגלגלים.
אם בשנה שעברה הטיול יצא לכיוון ערד וכפר הנוקדים, הרי שהשנה עלו צפונה – אל הגליל התחתון והכנרת. מנקודת המפגש במצפה הושעיה יצאו שתי קבוצות – אחת למסלול כביש והשנייה למסלול שביל – טיילו באזור הגליל התחתון (טיול הכביש הגיע גם לדרום רמת הגולן), ונפגשו כולם בשעת צהריים בחוף 'גרין' שבכנרת להמשך פעילות. שם, אחרי ארוחת צהריים דשנה במיוחד, נחשף רשמית ה-R nine T בגרסת הסקרמבלר שבדיוק הגיע ארצה. עושה רושם שגם דנה אינטרנשיונל, שהופיעה מיד אחרי חשיפת הסקרמבלר, נהנתה מהאופנוע החדש.
אחינועם הראל יוצאת למסע רכיבה באפריקה שבמהלכו היא מתוכננת לעבור ב-13 מדינות במשך חצי שנה. השותף שלה למסע הוא ב.מ.וו F700GS שנרכש בדרום אפריקה והוכן ביסודיות לטיול שכזה. אנחנו בפול גז נעקוב אחריה באופן שוטף ונעדכן בחוויותיה. בהצלחה אחינועם!
לקריאה על החלק הראשון במסע – ההכנות ליציאה – לחצו כאן.
אז איך זה באמת מרגיש לרכב על אופנוע ברחבי אפריקה? ובכן, הנה כמה טיפים איך לשחזר את החוויה בבית:
ראשית, שב על מקל פוגו ואל תפסיק לקפוץ למעלה ולמטה – מדי פעם בעוצמה רבה עד שהשיניים שלך מתנגשות אחת בשנייה. קח מאוורר ושים אותו מולך על הספק מקסימלי. כוון את המזגן בחדר ככה שבמשך חצי שעה יקפיא אותך למוות ובחצי השעה שלאחר מכן ירתיח אותך למוות. חבר לעצמך כבל חשמלי, ובכל 15 דקות חשמל את עצמך, כאילו שאתה באמת מקבל התקף לב ממיניבוס אפריקאי אשר יצא לעקיפה ודוהר לעברך במהירות 100 קמ"ש בכביש ללא שוליים. מושלם, כמעט סיימנו. קח את הידיים לפנים כאילו שאתה אוחז בכידון. מרגיש את הכאב לאט לאט מתגבר במפרק כף היד הימנית? מעולה, השאר את הידיים ככה במשך שלוש שעות. לפחות. לבסוף, שים על מסך המחשב מולך מצגת שקופיות של הרקעים הכי יפים שיש לווינדוז להציע. כבה את הטלפון ואל תשכח לחייך! רכיבה בערבות אפריקה היא בערך הכי קרוב שאפשר להגיע לאושר אמיתי!
אז איך זה לרכב באפריקה?
* * *
בשבוע שעבר יצאתי מהמסאי מארה, שמורת הטבע המרשימה על גבול קניה-טנזניה, ורכבתי לעבר העיירה נארוק יחד עם רוכב מקומי בשם איוב. מצאנו 'קיצור דרך' שהוביל אותנו דרך כפרים של שבט המסאי, מעברי נהרות, ולאחר מכן שבילי עפר חרוצים שגורמים לי לכאבי גב רק מלחשוב עליהם. הערכת נזק מהירה העלתה דפיקה באגזוז. לא נורא, רק נזק קוסמטי. עצרנו במסעדה מקומית לארוחה של עז מעושן ודייסת קמח תירס שנקראת עוגה-לי.
למחרת בבוקר, אחרי שינה מתחת לכוכבים וליד המדורה, רכבנו לאגם נאייבשה. האגם היפה הזה יושב למרגלות ניירובי, בתוך עמק רחב שנוצר מהשבר הסורי-אפריקאי אשר משתרע מישראל, דרך קניה עד למוזמביק. האזור הזה ידוע לשמצה בתור ביתם של קבוצת אנגלים עשירים אשר חיו פה בתחילת המאה הקודמת והיו ידועים בתור 'חבורת העמק השמח'. רצו שמועות רבות סביב מסיבות הסמים והאורגיות שנהגו לערוך. מאמר הוויקפדיה בנושא נראה יותר כמו תסריט לטלהנובלה. השהות שלנו באגם הייתה כמובן הרבה יותר שלווה. בשעות אחר הצהריים הצטרפו אלינו גרייס, רוכבת מקומית, והחבר שלה ג'סי.
חברים זמניים לטיול
ביום ראשון בבוקר קמנו ורכבנו ארבעתנו לאגם אשר נוצר בתוך מכתש של הר געש אשר קרס פנימה. באזור דרום קניה ואוגנדה ישנן עדויות רבות לפעילות הוולקנית אשר התרחשה כאן רק לפני אלף שנה. האגם היה יפהפה, מוקף בחומות גבוהות של סלע. לאחר משקה קר על שפת האגם נפרדנו לדרכינו – איוב, גרייס וג'סי חזרה לניירובי לקראת תחילת שבוע העבודה, ואני לקראת הדרך הפתוחה.
מאגם נאייבשה המשכתי צפונה ואז מערבה. במקור רציתי לרכב צפונה אל תוך המדבר השומם של קניה, אך מקומיים רבים הזהירו אותי שישנם שודדים רבים בכבישים האלה אשר עוצרים מטיילים באיומי אקדח. לכן החלטתי לוותר ולרכב לעיירה איטן. העיר הזאת נקראת 'בית האלופים' כיוון שכמה מרצי המרתון הטובים בעולם הגיעו מכאן. ניתן להרגיש באוויר את המוטיבציה להצליח והרצון לשחזר את התהילה הזו – לאורך הרחובות התלולים בכל שעות היום ישנם גברים ונשים רבים רצים הלוך-חזור, לבושים בנייקי ואדידס ועם חיוך על הפנים. קשה להסביר כמה מוזר מראה כזה באמצע אפריקה. איך שהגעתי לאיטן השמים התחילו להשחיר והעננים להתאסף. החלטתי לשלם ביוקר לחדר במלון במקום לישון באוהל, ומזל שכך. איך שסגרתי את הדלת הגשם התחיל לרדת ולא הפסיק במשך שבוע.
אז מה עושים בגשם?
במהלך היום בקושי ירד גשם, אבל בשעות אחר הצהריים ובלילה הגשם לא נפסק. המשכתי ברכיבה מערבה וחציתי לאוגנדה עם ההרפתקאות הרגליות של מעבר גבול – כבישים מתפוררים ובוציים, פקידי גבול ממורמרים ועצבניים, החיפוש אחר מזומן, דלק, אוכל ומקום לישון ללילה. וכמובן ההתפלאות ממדינה חדשה, נופים מדהימים, והניסיון לתפוס ולנתח את המקום החדש בו אני נמצאת. התחנה הראשונה שלי באוגנדה הייתה מפלי סיפי, שלושה מפלים קסומים אשר בוקעים מסלע בהר. ביום הזה גם חציתי את קו המשווה לכיוון צפון והגעתי ל-20,000 ק"מ במסע הזה עד כה. אבני דרך משמעותיות עבורי. שוב, הגשם והבוץ עשו את היום (מעט פחות) עליז.
העצירה הבאה שלי באוגנדה הייתה העיר ג'ינג'ה, אשר יושבת לאורך נהר הנילוס בנקודה בה הוא זורם החוצה מאגם ויקטוריה. פגשתי מטיילים נוספים והרבה אמריקאים, קנדים ובריטים אשר עובדים בקמפלה, בירת אוגנדה. לאחר יום מנוחה ארזתי מחדש את האופנוע ופניתי לכיוון קמפלה, אל תוך פקקי התנועה וההמולה הלא סימפטית.
רוכבים!
כל זה השתלם ביום ראשון בבוקר כשנפגשתי עם מועדון הרוכבים המקומי, קבוצה של אנשים נפלאים בעלי תשוקה משותפת לאופנועים ורצון להשתמש בתחביב הזה לגייס תרומות לצדקה. הם יצאו כבר לכמה רכיבות תרומה, ובשנה הבאה מתכננים לרכב כקבוצה מדרום אפריקה לאוגנדה. הם יהיו 17 רוכבים עם שני רכבי גיבוי וצלמים, כך שהטיול שלהם יהיה קצת שונה משלי. אחרי כמה כוסות קפוצ'ינו רכבנו יחד אל מסלול שבו התקיים ראלי אנדורו. קמפלה היא ללא ספק העיר בה הכי סבלתי לרכב. בדרך החוצה מהעיר פעמיים התנגשו בי נהגי מיניבוס, ככה שהאופנוע היה בזווית, נשען על הרגל שלי. הייתי צריכה לתת אגרוף למכסה המנוע שלהם בשביל שיסכימו לנסוע אחורה ולאפשר לי להתיישר ולרכב הלאה. למען האמת אני כבר לא מתרגשת מהתקריות האלה. בפעם הראשונה בה כמעט נהרגתי ברכיבה באוגנדה הלב עלה לי לגרון והתחיל לדפוק, האוזניים צלצלו וכל הגוף שלי רעד. עכשיו כשאני כמעט נהרגת אני רק מסתכלת מסביב ואומרת לעצמי "אה, אני עדיין בחיים", ואז ממשיכה לנסוע. מה שנקרא תהליך למידה.
מקמפלה המשכתי לעיר אנטבה. כשעליתי לארץ מארצות הברית עם משפחתי בגיל 13 היה לי מאוד קשה להסתגל. במשך שנה שלמה הסתגרתי בהפסקות של בית הספר בספרייה, ונשבעתי שאיך שאסיים את התיכון אטוס בחזרה. עם הזמן למדתי להבין ולהעריך את החברה הישראלית. אחד הדברים אשר השפיע עליי רבות היה קריאת סיפור חייו של מוקי בצר, בו הוא מספר על זמנו כמפקד סיירת מטכ"ל ומפרט בין השאר על מבצע אנטבה. שיניתי את דעותיי לחלוטין והחלטתי שאני רוצה לתרום בשירותי הצבאי, וכך עשיתי כקצינה במשך חמש שנים בצה"ל. לכן היה משהו מאוד חשוב עבורי באנטבה, רסיס זיכרון אישי וקולקטיבי. נסעתי ברחבי העיירה היפה וביקרתי בשדה התעופה, למרות שלא יכולתי לראות הרבה.
עם רוכבי המועדון המקומי
מאנטבה המשכתי מערבה לכיוון העיר פורט פורטאל אשר סמוכה לגבול עם קונגו. האזור מדהים ביופיו, ג'ונגל עבה מנוקד באגמי מכתשים. באזור הזה ישנם חוות רבות לגידול פולי קקאו ועלי תה. יש כאן את המעיינות החמים של סמוליקי, שהם כל כך רותחים שאפשר לבשל בהם תפוחי אדמה. לרחוץ אי אפשר כמובן. יש ארמון שבו גר מלך שבט הפיגמי הגמדיים, וניתן לראות את הגורילות המפורסמות אשר גרות בהרי הרוונזורי. רכס הרי הרוונזורי הוזכר כבר על ידי סופרים יווניים בתור 'רכס הרי הירח', ובשלב מסוים נחשבו למקור נהר הנילוס. בשפה המקומית משמעות השם היא 'מיצרי הגשם', וזה רכס ההרים הגבוה ביבשת אפריקה. ההרים עוצרי נשימה ואפילו מיסטיים.
הנסיעה הבאה שלי לקחה אותי דרך קו המשווה בשנית, דרומה לאגם בניוני, אשר משמעות שמו היא 'אגם הציפורים הקטנות'. אגם בניוני הוא בין העמוקים באפריקה, ובו מספר איים מעניינים. ביניהם יש את 'אי הזברות' בו ישנן חיות בר רבות, ו'אי העונש' אליו היו מגרשים נשים לא נשואות אשר נכנסו להריון. דרך העפר על צוק מעל האגם הייתה יוצאת מן הכלל. חוויה אדירה. כל הטיול הזה מרגיש כמו חוויה מיוחדת שאני עדיין לא מצליחה לתפוס. עדיין מנסה לעכל. מכאן אמשיך לרואנדה, מדינה לה אני מצפה בקוצר רוח.