קטגוריה: טיולים

  • "לאושוויץ עדיף להגיע על אופנוע מאשר ברכבת…"

    "לאושוויץ עדיף להגיע על אופנוע מאשר ברכבת…"

    לצפייה בטריילר המקוצר של הסרט, לחצו כאן.

     

    מעטות הן הפעמים בחיים שאתה אתה חווה רגע, מאורע, שלא חשוב מה יקרה לך בהמשך חייך, אתה יודע שלא תחווה כזה עוד לעולם.

    ביולי 2015 היה רגע כזה.

    בעצם, יולי 2015 היה חודש כזה.

    אופנוע הוא לא רק כלי רכב. הוא גם סמל. אולי בעיקר סמל.

    אופנוע מורכב ממתכות ופלסטיקים, אבל הוא מייצג רוח. את הרוח החופשית של האדם.

    זאת הסיבה שמסע האופנועים שיצאתי אליו ביולי 2015 לא היה טיול. הוא היה משימה לאומית ואישית ששיאו וסופו אמורים היו להיות בטקס הפתיחה של המכבייה ה-70, אבל בעצם ידע שיא אחר, שקט יותר, פרטי יותר. שיא נצחי.

    זכיתי לחזות באדם הופך את האופנוע לסמל של ניצחון,  כשהוא נכנס למחנה המוות רכוב על אופנוע ואמר "אם כבר להגיע לאושוויץ, שיהיה על אופנוע ולא ברכבת".

    נוסעים לברלין
    נוסעים לברלין

    זה התחיל מספר חודשים קודם, כשראיתי פוסט בפייסבוק. חיפשו אופנוענים.

    בכל הזדמנות אחרת בחיים לא הייתי חושבת על זה – להירשם, לתת פרטים, לשלוח תמונות ולענות על שאלון אישי באנגלית בלי שיש לי שמץ מושג על מה ולמה ולאן כל זה הולך. בחיים לא. מלבד הפעם הזו, שמשהו בבטן אמר לי שיש פעמים בחיים שצריך לזרוק את הקוביות ולהמר, בניגוד לכל היגיון.

    שלחתי. עברו ימים ואז שבועות וחודשים ואני שכחתי מהכל.

    עד שיום אחד הטלפון שלי צלצל במבטא זר. לא הבנתי מה רוצים ממני. ראיונות למה? אודישנים למי? מסע שחזור? 1931? מכבייה? ברלין?

    התמונה התחילה להתבהר. מבלי לדעת שלחתי פרטים להשתתף בסרט דוקומנטרי שהתגבש מרעיון למציאות. סרט על מסע אופנועים.

    שבוע אחר כך כבר הייתי באודישנים מצולמים, מתחילה להבין מה זה הדבר הזה, אבל עוד לא קולטת. לא קולטת לא את גודל החוויה שאני עומדת לעבור ולא את עוצמתה.

    רק למדתי שב-1931 יצאו מארץ ישראל חבורה של 11 אופנוענים נועזים – 'מוטוציקליסטים' כמו שכונו אז – ולפניהם משימה: לבשר את קיומה של המכבייה – האולימפיאדה היהודית – הראשונה.

    חוויה עוצמתית שאין שני לה
    חוויה עוצמתית שאין שני לה

    הימים אז באירופה לא קלים עבור היהודים, וזה התבטא גם בתחומי הספורט. על יהודים נאסר להשתתף בתחרויות, כשהשיא היה האיסור להשתתף באולימפיאדה שהתקיימה בברלין מספר שנים מאוחר יותר, ב-1936.

    אז הוחלט שמה שאסור באירופה יתקיים בארץ ישראל, והמכבייה הראשונה קרמה עור וגידים.

    אבל איך מודיעים ליהודים בעולם כולו, בעולם של טרום אינטרנט וטלפונים וקבוצות וואטסאפ, על תאריך שבו מוזמנים כולם? שולחים אופנוענים לבשר את הבשורה. מעיר לעיר, מקהילה לקהילה, הם רכבו והודיעו: "מכבייה".

    70 שנה חלפו מאז אותה מכבייה ראשונה, וכצברית גיליתי לראשונה את הסוד ששמור היטב מפני היהודים הישראלים – המכבייה, אותה אנו מכירים כאירוע תחרויות ספורט שמתקיימת מדי 4 שנים בארץ, למעשה מתקיימת בכל שנתיים. שנתיים אחרי שהיא מתקיימת בארץ היא נערכת באחת ממדינות העולם השונות, כל פעם במדינה אחרת, וחוזר חלילה.

    70 שנה חלפו, ולראשונה היא מתקיימת בברלין, ולא סתם בברלין אלא באותו אצטדיון אולימפי ידוע לשמצה שבו היטלר פתח במועל יד את האולימפיאדה נטולת היהודים. ועכשיו הם חוזרים לשם לקיים את המשחקים האולימפיים של העם היהודי.

    גם ציניקנית כמוני הצליחה להתרגש. ועוד יותר להתרגש כששמעתי שכהוקרה לאותם 11 פורצי דרך שעשו 4 מסעות ארוכים וקשים, בתנאים לא תנאים, במשך חודשים, לפני למעלה מ-70 שנה על אופנועים בסיסיים בדרכים הקשות והמשובשות של אירופה כולה, תצא מהארץ קבוצה של אופנוענים ותוביל את אש המכבייה כל הדרך מכפר המכבייה ברמת גן אל עבר האצטדיון האולימפי בברלין, במסע של חודש ימים על גבי אופנועים, כשהכל מתועד לסרט. והכי התרגשתי לגלות שנבחרתי להיות אחת מאותה הקבוצה.

    הרגשתי ענווה וכבוד והתרוממות רוח לקראת מסע שכמה חוויות שלא אחווה במהלך חיי, לא תהיה עוד אחת דומה לה.

    חברי המשלחת
    חברי המשלחת

    כשיצאנו לדרך חשבתי ששיא המסע יהיה כשניכנס רכובים על האופנועים שלנו, אוחזים באש שהבאנו איתנו כל הדרך מארץ ישראל, אבל כשיוצאים למסע אי אפשר לדעת מה יהיו הרגעים שישאירו את חותמם לנצח.  למסע יש חוקים משלו, והרגע שהשאיר את חותמו לעד התרחש כשבועיים אחרי ששבעה אופנוענים יצאו על אופנועים ליוון כשאש המכבייה בוערת איתם.

    מכיוון שמעבר למטרה עצמה – להביא את האש לטקס הפתיחה – רצו לצקת גם משמעות ותוכן למסע, החליטה המפיקה והבמאית – קתרין לורייה – שיזמה את הפרויקט האדיר הזה, שכל רוכב שיוצא למסע יעבור גם מסע אישי בו יפגוש את הסיפור האישי של משפחתו בזמן השואה, וכך למעשה נתיב הרכיבה לברלין נקבע דרך נקודות ציון אישיות של כל אחד מהמשתתפים המקוריים שיצאו למסע הזה מתחילתו.

    רכבנו ממדינה למדינה כשבכל מדינה כל רוכב מספר את הסיפור האישי-משפחתי שלו. עברנו דרך יוון, בולגריה, רומניה, הונגריה, סלובקיה ופולין.

    בפולין חבר אלינו יורם מרון, אבא של דני מרון , אחד מהרוכבים שיצאו למסע מתחילתו. יורם, בן 78, רוכב בישראל עד היום, והוא הצטרף אלינו לרכיבה בפולין כשהשיא היה ההגעה למחנה אושוויץ.

    אושוויץ הוא מקום ידוע. תיירים מגיעים אליו מכל העולם.  ישראלים רבים מגיעים למחנה הזה. מעטים מגיעים לשם על אופנוע. מעטים עוד יותר מגיעים על אופנוע לא ככלי רכב לבד אלא כסמל לניצחון של רוח האדם. לניצחון החופש.

    יורם, ניצול מחנה אושוויץ בן 78, רכב אל השער של אושוויץ על אופנוע. ולא רק שהוא הגיע לשער אושוויץ על אופנוע – הוא נכנס למקום לראשונה בחייו.

    יורם ודני מרון
    יורם ודני מרון

    יורם כילד בן 6 היה על הרכבת שהובילה אותו לאושוויץ. סיפור הצלה מדהים בו אמו דחפה אותו באחד העיקולים מהרכבת וזינקה מיד אחריו, הביא לכך שהוא מעולם לא הגיע למחנה באותה הרכבת וגם לא באף רכבת אחרת. למעשה, לראשונה בחייו הוא נכנס לאושוויץ, רכוב על אופנוע, למקום בו הנאצים ייעדו לו לסיים את חייו בגיל 6 והגורל ייעד לו אחרת. הוא נכנס בשערי המחנה הארור כאדם חופשי שהגיע למקום כחלק ממסע ניצחון של עם וניצחון של אדם וניצחון של רוח וחופש. לא סתם טיול אופנועים באירופה. מסע. מסע כל כך שונה, ועדיין כל כך דומה לאותו מסע שעשו אותם חלוצים לפני למעלה מ-70 שנה. הרוח שהובילה אותם אז על האופנועים שלהם ברחבי אירופה הייתה אותה הרוח שהובילה אותנו.

    דני שמע לראשונה בחייו את סיפור ההצלה המופלא של אביו בין הגדרות של אושוויץ. אף אחד לא יכול היה לעצור את הדמעות. "איך אתה מרגיש להיות פה היום?", שאלו את יורם, והוא ענה שאם כבר להגיע לאושוויץ, עדיף על אופנוע מאשר ברכבת.

    עזבנו את אושוויץ ואת פולין והמשכנו לצ'כיה ומשם לגרמניה, לברלין.

    טקס המכבייה נפתח ואנחנו רכבנו עם האש שלנו פנימה, מדליקים אש שמייצגת עם שלא יכלו לו.

    המשימה הושלמה.

    האופנוע מסמל חופש, מסמל את רוח האדם החופשית. הוא גם מסמל מסע, ובחירה, ואפשרויות.

    שנדע תמיד לבחור נכון את המסעות שלנו ושלא נשכח להיאבק על החופש שלנו ושל בני האדם באשר הם.

    זה היה מסע אישי בתוך קבוצה עם משימה לאומית. לא רק טיול מהנה בתוך נופיה הציוריים של היבשת אלא מסע לעתים מטלטל, לעתים מאחד. קשה וקל בו זמנית. מרגש ומתיש כאחד.

    המשימה הושלמה
    המשימה הושלמה

    תודה ליד המקרה על ההזדמנות ולקתרין שהגתה את הרעיון הנהדר הזה וסחפה אותנו למסע של פעם בחיים. תודה לרוכבים שחלקו איתי חוויה יוצאת דופן – ירון מונץ, דני ויורם מרון, קובי שמואל, גל מרום, אורן יצחקי, מרקו, גילי שם טוב ואחרים.

    תודה לצוות הצילום המופלא: אייל, אורן, זיו ודסה, ולכל ההפקה.

    הסרט המלא צפוי לצאת לאקרנים בחודשים הקרובים.

    לצפייה בטריילר המקוצר של הסרט, לחצו כאן.

  • יומן מסע – אחינועם באפריקה: דרום-אפריקה

    יומן מסע – אחינועם באפריקה: דרום-אפריקה

    אחינועם הראל יוצאת למסע רכיבה באפריקה שבמהלכו היא מתוכננת לעבור ב-13 מדינות במשך חצי שנה. השותף שלה למסע הוא ב.מ.וו F700GS שנרכש בדרום אפריקה והוכן ביסודיות לטיול שכזה. אנחנו בפול גז נעקוב אחריה באופן שוטף ונעדכן בחוויותיה. בהצלחה אחינועם!

    לקריאה על החלק הראשון במסע – ההכנות ליציאה – לחצו כאן.

    *     *     *     *     *

    זה היה אמור להיות יום קל. היו לי רק 350 קילומטר לרכב מאיסט לונדון לקופי ביי, עיירת נופש שקטה על החוף הפראי של דרום אפריקה. כשיצאתי לדרך בבוקר האפרורי אפילו ציפיתי בהתלהבות לרבע האחרון של הדרך, כי הוזהרתי שהיא במצב גרוע עם מלא בורות. היה נראה לי שזאת תהיה שבירת שגרה נחמדה מהכביש הראשי.

    יום קל בדרום אפריקה
    יום קל בדרום אפריקה

    נסעתי לאט ולקחתי את הזמן ליהנות מהנוף של גבעות ירוקות מנוקדות בתים צבעוניים עם גגות קש. בתחנת דלק בדרך פגשתי בחור בשם האנזי, שבמקרה הוא הבעלים של הוסטל בקופי ביי. פטפטנו קצת ואז נפרדנו לשלום. רכבתי הלאה, ולאחר שעה עזבתי את הכביש המהיר ופניתי לכיוון החוף. לאחר כ-50 קילומטרים, מיד בקצה עיקול, הגעתי למספר רב של כלי רכב משטרתיים שעצרו את התנועה. על הגבעה מולנו, במרחק של כ-600 מטרים, הייתה הפגנה גדולה של מקומיים. משיחה עם שאר הנהגים במחסום הבנתי כי הם מוחים על כך שאין מים זורמים או חשמל בבתיהם, למרות הבטחות הממשלה. בעודי עומדת שם ומתלבטת מה לעשות, כמה שוטרים עלו על רכב ונסעו, ובנונשלנטיות אופיינית לאפריקה החלו לירות לעבר המפגינים, אשר מיד התפזרו. לאחר כמה דקות החלו לחזור המפגינים. זהו, עכשיו ניתן לשבת למשא ומתן כמו שצריך.

    זהירות, בורות!
    זהירות, בורות!

    למזלי הגדול פגשתי במחסום את האנזי והחלטנו לנסות לעבור בדרך היקפית. לאחר חצי שעה של נסיעה הגענו לשביל עפר מחורץ, אך נאמר לנו כי גם כאן המקומיים מפגינים ואף זרקו אבנים על כמה מכוניות. לא הייתה לנו ברירה אלא לפנות לאחור, לחזור חזרה לצומת הראשי ולחכות. בשלב מסוים הגיע צעיר עם אלה ביד וניסה לשכנע אותי לרכב לעבר המחסום, כנראה כי רצה להשתעשע ולראות כיצד הם זורקים עליי אבנים. ישבתי על האופנוע עם מעגל שהולך ונסגר עליי של בחורים גוערים. ואז פתאום המעגל נפרץ, אישה מקומית נפנפה בידיה והבריחה את הקהל. ניהלנו שיחה ארוכה על חייה בכפר.

    הפגנה! לא חשוב על מה!
    הפגנה! לא חשוב על מה!

    לבסוף, לאחר מספר שעות, הודיעה לנו המשטרה שאנחנו יכולים לעבור דרך המחסום מכיוון שראש העיר הגיע וכעת מנהל משא ומתן עם המפגינים. עקבנו אחרי רכב המשטרה דרך פיסות זכוכית, שרידי צמיגים בוערים, צינורות בטון וגזעי עצים ענקיים אשר הונחו באמצע הכביש. חשתי מאוימת בשלבים מסוימים, במיוחד מכיוון שאני כל כך פגיעה על האופנוע. ילד אחד זרק עליי אבן, אבל למזלי היא הייתה קטנה ולא נגרם נזק.

    שבילים לא נגמרים ונוף מדהים
    שבילים לא נגמרים ונוף מדהים

    כשהגעתי סוף סוף להוסטל הופתעתי לראות שני רבנים שעשו את כל הדרך המוטורפת הזאת בשביל לחלק מצות לפסח מפני שהם שמעו שישנו יהודי או שניים בעיירה שכוחת האל הזו. היינו בסך הכל ארבעה ישראלים – בחור שמתנדב במקום כבר חצי שנה, שתי מטיילות ואני – אז לארוחת ערב הכנו מצה-ברייט חגיגי עם שום, בצל וחמאת גנג’ה מיוחדת. וכך, אחרי יום ארוך ומוזר, הגעתי למסקנה שאסור לך להיות יותר מדי בטוח כיצד יומך יסתיים, במיוחד כאשר אתה באפריקה.

    זריחה בקופי ביי
    זריחה בקופי ביי
    איזה כיף!
    איזה כיף!
  • יום הרוכבת על XSR700 – דיסוננס קוגנטיבי

    יום הרוכבת על XSR700 – דיסוננס קוגנטיבי

    צילום: אורן יצחק

    האמת? יש בעיה!

    השנה רכבתי בפעם הרביעית באירוע יום הרוכבת הבינלאומי בישראל. העשירי בעולם והרביעי במתכונת 'ההמונים' שלו בישראל.

    מסורת שקיימת כבר עשור בה קוראים לכל רוכבות העולם לקום בבוקר שבת אחת בתחילת חודש מאי ולרכב תחת הסלוגן הכל כך פשוט אך מלא משמעות – JUST RIDE. בישראל, בניגוד לשאר היקום, לאחר דיונים וויכוחים מעמיקים, גם לרוכבים הגברים מתאפשר לבוא.

    אין ספק, זוהי מסורת מוטורית מפוארת שמתפתחת אצלנו במקביל לשאר מדינות העולם ומקבלת מקום של כבוד בתרבות הדו-גלגלית.

    במקביל התפתחה לה גם מסורת אישית שלי. מכיוון שזו גם הפעם הרביעית בה אני כותבת על היום הזה, זה מכבר התחלתי להגיע אליו רכובה על אופנוע שדווקא מתחבר למסורת דו-גלגלית מכיוון אחר לגמרי – על אופנוע רטרו. משלבת בין רכיבה שעושה כבוד לרוכבות של היום עם אופנוע שעושה כבוד לאופנועים של פעם.

    יום הרוכבת - הפעם עם ימאהה XSR700
    יום הרוכבת – הפעם עם ימאהה XSR700

    נו, אבל יש בעיה!

    יש בעיה, כי כמסורת מתפתחת יום הרוכבת מתחיל לקבל פנים וזהות – מפגש מקדים של הרוכבות, כל שנה במספרים יותר ויותר גדולים, חבירה לרכיבה כללית אבל צבועה בוורוד, וסיום בהפנינג מקפיץ.

    השנה המסלול והמיקום היו זהים לשנה שעברה. רכיבה קלילה דרך כבישי השרון וסיום בהפנינג שמח בפארק רעננה.

    אז מה כותבים על זה שלא כתבתי כבר בעבר?

    המציל שלי יהיה האופנוע! מבחינתי הוא ההבדל משנה שעברה. אותו אירוע, אבל אופנוע אחר אמור לתת לי חוויה שונה. אז נתמקד באופנוע?

    בעיה? בעיה!
    בעיה? בעיה!

    רגע. יש בעיה!

    המסורת האישית שלי מדברת על יום הרוכבת בלוויית אופנוע רטרו. השנה בחרתי את הדגם האחרון בז'אנר תופס התאוצה הזה, בן הדוד החביב של משפחת ה-MT – ה-XSR700, שאמור לתת לי חבל הצלה לתיאורי יום הרוכבת 2016. והנה, אני מגלה שמבחן הדרכים עליו התפרסם באותו היום ממש בו אספתי אלי את האופנוע לחזקתי הקצרה.

    סעעעעמק!

    על הרוח שמאחורי יום הרוכבת כתבתי בשנה שעברה, כאשר רכבתי אליו עם הדוקאטי סקרמבלר.

    על האופנוע עצמו כתב סקוטרמן מבחן מלא ממש לפני כמה ימים, וגם אביעד כתב עליו מההשקה העולמית.

    אז לי נשאר לכתוב רק על דיסוננס.

    ולא סתם דיסוננס – דיסוננס קוגנטיבי.

    ידעתם שדיסוננס קוגנטיבי בעברית נקרא 'צריר הכרני'? גם אני לא. פשוט נכנסתי למילון בשביל לוודא שמה שהרגשתי אחרי שלושה ימים של רכיבה אכן עונה על ההגדרה הפסיכולוגית המדויקת. וכן, זה דיסוננס. מצב שבו חשיבתו של האדם מתמודדת עם סתירה וקונפליקט.

    יש בעיה אומרת לך!
    יש בעיה אומרת לך!

    אופנועי רטרו עושים לי את זה

    אופנוע בשבילי קודם כל – לפני מנועים ומתלים ובלמים – מתקשר לרוח האדם. לכן כל אופנוע מקבל סוג אחר של יחס רגשי עמוק.

    לאופנועי רטרו יש לי כבוד כי הם מייצגים בעיניי סוג של ראשוניות. מצד אחד לא אופנוע אספנות שדורש ידע וזמן בליווי תשוקה אמיתית אלא אופנוע מודרני שאמור לספק חוויית רכיבה שונה לחלוטין אך ורק בגלל המראה שלו. בגלל מה שהוא משדר לך ולסביבה.

    ואת החוויה הזו, של הראשוניות, חיפשתי.

    זה מתקשר אצלי לסוג של חספוס מוטורי. אופנוע רטרו מתקשר לי מיד עם אופנוע מטרטר, ולו רק בגלל העובדה שזה מה שהלוק שלו גורם לך לצפות. לטרטור מלווה בגרגור עמוק שמלווה אותך כל הדרך אל העבר.

    הבעיה - דיסוננס קוגנטיבי
    הבעיה – דיסוננס קוגנטיבי

    חודש חם הוא חודש מאי

    יום הרוכבת מתקיים באופן מסורתי בשבת הראשונה של חודש מאי. לא תקופה למעיל עור. עדיפות למשהו מחורר ומאוורר, שייתן לרוח לנשוב דרכך.

    אבל אופנוע רטרו דורש את הלוק, ולכן החלטתי שאני לא מוותרת על מעיל העור המזוהה כל כך עם אופנוענות. אם רק היו לי מעיל פרנזים וקסדת חצי, הייתי באה גם איתם.

    ואז יצאנו לדרך – אני וה-XSR

    רגע, יצאנו לדרך? לא הייתי בטוחה. וידאתי שנית ושלישית שהמנוע אכן מונע. לא טרטור ולא גרגור. מנוע רטרו שמתכתב עם תקנות יורו 4 שייכנסו לתוקף בתחילת 2017. אופנוע שפורט על נימי העבר עם תקנות העתיד.

    כן, יצאנו לדרך.

    חבל שבאתי עם מעיל עור. סתם חם.

    נו, הבנתם. לא התחבר לי.

    אני רוכבת, מנסה להרגיש, להתרגש, וזה לא בא.

    הוא כל כך יפה ה-XSR700 הזה. לוק משוקע, על אופנוע במחיר אטרקטיבי. כל כך ציפיתי שחוויית הרכיבה תתחבר לטריפל מנצח. אבל זה לא בא.

    עד שגיליתי שמשהו בזווית העין מציק לי בלוח השעונים בזמן הרכיבה. לא הצלחתי להבין מה זה. כאילו משהו קופץ שם ונעלם. עד שתפסתי את זה על חם. נורית ה-ECO.

    אני חשבתי שאני מקבלת אופנוע של גבריות מסוקסת, וגיליתי שאני רוכבת על מחבק עצים.

    וזה מעצבן!
    וזה מעצבן!

    התעצבנתי!

    מחבק עצים? יורו 4? מנוע חרישי על סף החשמלי?

    מה לזה ולאופנוע חשוף מנוע? הכרזתי מלחמה. איפה האדום פה של לוח הסל"ד?

    מסתבר שהאדום על לוח השעונים הוא בעצם שחור, אבל החלטתי ששם אני אהיה, באש ובמים.

    זרקתי את כל תחושת הרכיבה הרגועה-אך-מסעירה שציפיתי לה אך לא זכיתי לקבל, ועברתי למוד רכיבה קרבי. מזל שאני עם מעיל עור.

    רכבתי חזק, ככל שהאופנוע מאפשר. ושם נפתח משהו אחר.

    מהרגע שעולים על ה-XSR700 מסתיים תפקידו כאופנוע רטרו. הרכיבה עליו מספקת חוויה של אופנוע מודרני לכל דבר ועניין – חזק, חסכוני, יעיל, וכשהרשיתי לעצמי להשתחרר מהלם נורת ה-ECO, אז גם טונות של כיף.

    למחרת, למפגש המקדים של הרוכבות בחניון אם הדרך, כבר הגעתי מפויסת יותר. ידעתי שהזריזות והמהירות שלו, שמהווים דיסוננס רציני למראה הכל כך מסורתי שלו, עוד יפתיעו רבים.

    מקום מפגש הרוכבות היה מלא ברוכבות וברוכבים. כולם נצבעים בצבעי הוורוד – אמירה של הפוך על הפוך לצבע הכל כך מזוהה עם ילדותיות וברביות.

    ויסטרומים וורסיס 1000 נצבעו ורוד. גם MT-09, CBR1000RR, S1000RR, ZX-10R ועוד אופנועים רבים ושונים שבדרך כלל לא מזוהים דווקא עם נשים.

    וכן, גם אופנועי 'כניסה' רבים.

    דיסוננס בין המראה לביצועים
    דיסוננס בין המראה לביצועים

    הרבה אומרים שנשים רוכבות על הז'אנר הקל והנמוך יותר באופנוענות. לדעתי הסיבה שהיו הרבה אופנועי כניסה קשורה דווקא לעובדה שפשוט יש הרבה רוכבות חדשות שעושות את דרכן לעולם המופלא של הרכיבה. כי זו תופעה בתחילת דרכה, שאגב, לא שמורה רק לישראל. בכל העולם מדווחים על עליה מטאורית של רוכבות. בכביש בשטח.

    הנראות הזו, ימי הרוכבת הצבועים ורוד – ירצו או לא ירצו – עושים את העבודה. יותר ויותר נשים מבינות שאופנוענות זה למי שבוחר בה. שאין לה מגדר. יותר ויותר אופנוענים שמעודדים את הנשים שלהן, את החברות שלהן, את הבנות שלהן להתנסות גם.

    מאם הדרך יצאו הרוכבות והרוכבים בשיירה ארוכה. דקות ספורות לאחר תחילת המסע ראיתי את השיירה עוצרת בצד. אופנוע מפורק פונה מאמצע הכביש. כנראה אחד הרוכבים הקשיב פחות לתדריך הבטיחות היסודי אותו העבירה שירלי, מי שהביאה את יום הרוכבת לישראל ומנהלת אותו ביד רמה כבר 4 שנים.

    לאחר שווידאנו שהרוכב מטופל השיירה המשיכה במסלול לעבר מחנה 80, שם חברו אליה שאר הרוכבים עד לפארק רעננה – שזו השנה השנייה שהוא פותח את שעריו – הלכה למעשה – ליום הרוכבת.

    הענף כולו נרתם לחגיגה. יבואנים הציגו מבחר כלים, בתי ספר לרכיבה, חנויות ציוד, ספונסרים והגרלות.

    מוזיקה שהביאה את כולם כולל כולם לריקודים על הדשא, לצד האופנועים, שניגנה ה-DJ אופנוענית ליידי דרגון.

    עשו טובה ושימו לו אגזוז - זה טוב לדיסוננס הקוגנטיבי של כולנו
    עשו טובה ושימו לו אגזוז – זה יעזור לדיסוננס הקוגנטיבי של כולנו

    מסביבי רקדו לא רק אופנועניות ואופנוענים אלא גם בני משפחה – הורים וילדים – שבאו לתמוך ולפרגן בנשים. חלקן אמהות שלמדו לשלב את האהבה שלהן לרכיבה – תחביב כל כך אינדיבידואלי –  ביחד עם חיי משפחה.

    יצאתי מיום הרוכבת שמחה על מסורת שמפתחת לה והגעתי אל האופנוע שצועק 'מסורת' מכל זווית שלא תסתכל עליו.

    לא, לא קיבלתי את חווית הרכיבה שציפיתי לה. הדיסוננס בין המראה לתחושה עדיין היה חזק, אבל הצלחתי ללמוד להעריך את הוורסטיליות הרבה שהוא מאפשר.

    מי שמסתפק במראה לבדו ולא מחפש את הרטרו גם בתחושת הרכיבה, יקבל אופנוע שיעצור את הנשימה כל פעם מחדש למראהו אבל ייתן חוויה מודרנית ומגוונת שנעה בין אופנוע שיודע להיות רגוע, חסכוני וקל תפעול, לאחד שיודע לתת בראש – אם רק נבחר לקחת אותו למקום בו הוא כבר לא מחבק שום עץ.

    אה, אם החלטתם שהדיסוננס הזה מתאים לכם, רק תחליפו לו אגזוז. זה יעזור לדיסוננס הקוגנטיבי של כולנו.

  • גלריה: יום הרוכבת IFRD 2016

    גלריה: יום הרוכבת IFRD 2016

    צילום: אביעד אברהמי

    להיות רוכבת אופנוע בישראל זה קצת יותר קשה מלהיות רוכב זכר. מעבר לקשיים שכולנו מתמודדים איתם באופן יומיומי – עלויות מטורפות, ביטוחים, הכביש הציבורי הלא סלחן וכו', רוכבות נאלצות להתמודד עם קשיים נוספים ועם הרמות גבה לא מעטות מצד החברה, שלא תמיד רואה בטבעיות נשים על דו-גלגלי.

    אז כדי להראות את הכוח הנשי שלהן, הרוכבות סידרו לעצמן יום משלהן – יום הרוכבת הבינלאומי. הוא מתקיים זו השנה החמישית ברציפות בישראל, במקביל לפעם העשירית בעולם, והפעם הגיעו כמעט 100 רוכבות ליום המיוחד הזה בשבת האחרונה.

    כל כך יפות שבא לבכות!
    כל כך יפות שבא לבכות!

    היום התחיל במפגש באם הדרך שבמחלף ינאי, המשיך ברכיבה משותפת לצומת מחנה 80 למפגש עם הצפוניות, ומשם לטיול בכבישי השרון עד לפארק רעננה – שם נערך הפנינג גדול שכלל מוזיקה וריקודים, דוכנים של יבואנים ופרסים יקרי ערך ל-11 מאושרות. אפילו הדיג'יי הייתה דיג'יי-ית.

    יום הרוכבת עבר עם הרבה אנרגיות נשיות חיוביות, ולמעט רוכב אחד שהתרסק בווילי אל תוך מכונית נוסעת ופירק את ה-MT-09 שלו, לא נרשמו אירועים מיוחדים אלא רק שפע של חיוכים והרבה מאוד ורוד.

    אנחנו חושבים שלגמרי מגיע להן יום משלהן, אפילו שאנחנו מקבלים אותן בזרועות פתוחות במשך כל השנה.

  • הזריחה של פסח בבנטל – גרסת 2016

    הזריחה של פסח בבנטל – גרסת 2016

    צילום: עומרי זומר / אחמד חליל

    תמיד הכי קר לפני עלות השחר

    זו כבר מסורת של כמה שנים. מיד אחרי ליל הסדר כמה מאות משוגעים לא נותנים למצות ולקניידלעך לשבור אותם – הם עולים טרוטי עיניים לפסגת הר בנטל ברמת הגולן כדי לחזות בזריחה.

    גם אנחנו לא נשברנו ועשינו את הדרך הארוכה כמעט עד לקצה מדינת ישראל כדי להיות חלק מהחוויה המיוחדת הזו. הזריחה לא אכזבה ונתנה לנו אחלה הופעה בתמורה למאמץ. גם מזג האוויר בא לקראתנו – אמנם היה קר, אך פחות משנה שעברה, וכך הדרך והשהייה בפסגה בהמתנה לגברת שמש היו נסבלות בהחלט.

    כמה מאות רוכבים הגיעו. אנחנו מעריכים שהמספר נמצא סביב 1,000, ובסך הכל מרבית הרוכבים התנהגו באופן מכובד ובטוח לאורך הדרך ובנקודות העצירה ההמוניות. עם זאת, הרכיבה לא עברה חלק במיוחד, וממש לפני חציית הירדן על גשר בנות יעקב אירעה תאונה מצערת שעל פי השמועות על ההר כללה יותר מרוכב אחד שמצא עצמו נפרד מהאופנוע לטובת היכרות קרובה מדי עם אמא אדמה. אנחנו שולחים את תנחומינו ומקווים שהפגיעה החמורה ביותר תהיה קצת שריטות לפלסטיקים ולאגו.

    IMG_2334
    צילום: עומרי זומר

    כמות הרוכבים מרשימה אף יותר לאור העובדה שהשנה למעט איבנט בפייסבוק לא היה שום ארגון ושיווק. זוהר בן דרור, יוזם הרכיבה, סיפר לנו שזו השנה השלישית שבה הרכיבה לא כוללת מרשלים ו'מארגנים', ובניגוד לרכיבה למצדה שנערכת בראש השנה, גם אין ספונסרים לאירוע. אנחנו חושבים שזה דבר חיובי מאחר והוא מטיל על הרוכבים מעט יותר אחריות והאירוע נשמר בממדים פחות המוניים, גם אם מרשימים. בכלל, לטעמנו האחות הקטנה של הרכיבה למצדה מאתגרת יותר, אבל גם מתגמלת ונעימה יותר בתור חוויה ולו בגלל שהיא מעט אינטימית יותר (עד כמה שאפשר לקרוא לרכיבה של כמה מאות רוכבים "אינטימית"), וכן, מאחר ואנחנו הרגשנו שמדובר יותר בחוויה משותפת מאשר אירוע מיוחד. כבונוס, החזרה הביתה בכבישים הריקים של הגולן הירוק היא  חוויה בפני עצמה ומהווה אחלה פינאלה לליל הסדר.

    הילד גדל וכבר רץ לבד / זוהר בן דרור

    זה התחיל לפני 4 וחצי שנים כרעיון פרוע בדרך חזרה מהרכיבה הראשונה שלי למצדה בראש השנה. חשבתי לעצמי איך מחכים עכשיו שנה שלמה לרכיבה משותפת ועוצמתית כזאת? ואז עלה הרעיון לראות את הזריחה ממרומי אחד המצפים היפים בארצנו – הר בנטל, רום של 1,200 מטר ונוף עוצר נשימה.

    העניין נשאר רדום 5 חודשים עד אשר במקרה לגמרי נזכרתי בנושא והעסק נכנס להילוך גבוה. הופ, יצאה לדרך הרכיבה הראשונה לכבוד הזריחה בהר בנטל מיד בסיום ליל הסדר 2012.

    צילום: אחמד חליל
    צילום: אחמד חליל

    משנה לשנה הלכה וגדלה קבוצת הרוכבים שלוקחים חלק במסע, מכל קשת האופנוענות, ולקראת הפעם השלישית של אירוע הרכיבה הבנתי שהילד הזה גדול מספיק ויכול להתחיל ללכת לבד. אין צורך ואין טעם לנסות להוביל קבוצה כל כך גדולה של רוכבים. בעזרת חברים טובים ומספר מתנדבים ארגנו מארשלים שיעמדו בצמתים והמחלפים ויעזרו להכווין את הרוכבים אל ההר, אך הטור היה כה ארוך שכל מארשל היה צריך לעמוד בלילה הקר במשך קרוב לשעה. יותר מדי זמן. הסתבר שיש צורך לוותר גם על זה ולתת לדברים לזרום מעצמם.

    ברכיבה הרביעית אל הר בנטל נעשה סיור מקדים ותיאומים מול כל מי שצריך על מנת שהכל יזרום ולא יהיו בעיות מיותרות. אם זה בתחנות הדלק בדרך או שבית הקפה 'קופי ענן' על גבי ההר יהיה פתוח, ואכן כולם שיתפו פעולה על מנת שהאירוע  יצליח.

    הפעם, ברכיבה החמישית אל ההר, מסיבות אישיות לא התאפשר לי להיות פעיל כמו בשנים הקודמות, אך עדיין עשיתי מה שניתן ולא נשאר לי דבר אלא לסמוך על הילד שגדל וכבר רץ בעצמו, על מנהלי תחנות הדלק שכבר מכירים היטב את האירוע, על מנהלי 'קופי ענן' שיתכוננו לפיצוץ של עבודה בשעה הזויה שבכל יום אחר המקום בשעה כזו לא פעיל בכלל, ואכן הכל עבד היטב ואני יכולתי להתבונן מהצד וליהנות ממבול הרוכבים המרוצים בדרך אל ההר.

    משיחות שקיימתי עם רוכבים רבים שהשתתפו לאורך השנים לרכיבות לבנטל נוצר הרושם שאנשים נהנים מאוד גם מהיעד וגם מהדרך הקרירה שמטפסת אל הגולן. באופן אישי אני ממתין בציפייה לעליות מגשר בנות יעקב, כי אין כמו כביש מוכר ומפותל היטב בלילה קריר לאור ירח מאיר.

    מקווה שכולם שבו לביתם בריאים ושלמים. נתראה בשנים הבאות בדרך לבנטל אחרי ליל הסדר.

     
  • יומן מסע: אחינועם באפריקה – יוצאים לדרך

    יומן מסע: אחינועם באפריקה – יוצאים לדרך

    אחינועם הראל יוצאת למסע רכיבה באפריקה שבמהלכו היא מתוכננת לעבור ב-13 מדינות במשך חצי שנה. השותף שלה למסע הוא ב.מ.וו F700GS שנרכש בדרום אפריקה והוכן ביסודיות לטיול שכזה. אנחנו בפול גז נעקוב אחריה באופן שוטף ונעדכן בחוויותיה. בהצלחה אחינועם!

    *     *     *     *     *

    כבר שלושה שבועות שאני נמצאת בקייפטאון, מתכוננת למסע שלי באפריקה על גבי ב.מ.וו F700GS. במסגרת ההכנות היה צריך להתמודד עם הרבה ביורוקרטיה, לחכות להרכבת חלקים על האופנוע ולרוץ בין חנויות להשיג חלפים ודברים אחרונים. ואז, פתאום, כשאני מרגישה שאני קרובה להתקדם לשלב הבא ולצאת לדרך – מגיע סוף השבוע. כל החנויות סגורות ונאלצתי להמתין יומיים נוספים, אבל זהו – היום הגדול הגיע!

    הב.מ.וו F700GS שלי מוכן ומזווד למסע
    הב.מ.וו F700GS שלי מוכן ומזווד למסע

    בסוכנות ב.מ.וו פגשתי אדם נחמד בשם יו שמידט, במקור מנמיביה, אשר עבר את המסלול שאני מתכננת, שכולל 13 מדינות באפריקה – כבר פעמיים. הוא לקח אותי תחת חסותו ועזר לי במשך חמישה ימים לשפצר את האופנוע ולהכינו עד הפרט הקטן ביותר. ביחד קשרנו, הדבקנו וחתכנו, העמסנו את כל מה שנדרש לתחזוקה של האופנוע והרכבנו ערכת עזרה ראשונה שמלאה בכל מה שבשאיפה לא אצטרך. שוב ושוב אני נדהמת מהנדיבות יוצאת הדופן של האנשים שאני פוגשת.

    בסוף השבוע רכבתי לקייפ פוינט, קצה חצי האי של קייפטאון עליו מוצב המגדלור המפורסם אשר מסמן את 'כף התקווה הטובה'. למרות מה שרבים חושבים, זוהי לא נקודת המפגש של הים האטלנטי והים ההודי ואפילו לא הנקודה הדרומית ביותר באפריקה, אליה אגיע בעוד כמה ימים.

    יו ואני, רגע לפני היציאה לסיבוב ההתרשמות
    יו ואני, רגע לפני היציאה לסיבוב ההתרשמות

    הרכיבה הייתה יפהפייה. שביל מתפתל על צלע הר עם ים גועש מתנפץ מתחתינו, שמש סתווית עדינה על הפנים. אבל החלק הכיפי ביותר של היום הגיע לקראת השקיעה. רכבתי לבדי על שביל חול רך. כאשר פניתי לתוך סיבוב חד האופנוע נפל על צידו. בחודשים האחרונים דמיינתי אינספור פעמים מה אעשה בסיטואציה כזו. איך אצליח להרים 250 קילו לבדי? כאשר רק קיבלתי את האופנוע הכרחתי את המוכר להניח את האופנוע על הצד על מנת לתת לי לנסות להרים אותו. לא הצלחתי אפילו פעם אחת בסוכנות. אבל הנה, בלי לחשוב פעמיים קפצתי הצידה, דוממתי את המנוע, תפסתי את הכידון ודחפתי. תוך שנייה האופנוע חזר לזווית הנכונה ביחס לקרקע והמשכתי בדרכי, עם שאגת ניצחון. הנפילה הראשונה מאחוריי ואני כבר לא מפחדת מהבאות.

    אני יוצאת היום למסע הגדול שלי באפריקה. מסע שבו במשך חצי שנה אחצה 13 מדינות, חלק גדול דרך השטח, כשהתכנון הוא לרכב לבדי. במשך המסע אעדכן באופן שוטף את הבלוג שלי, ואחת לכמה שבועות תוכלו להתעדכן גם כאן, בפול גז, על החוויות שלי במסע.

    אפריקה שלי!
    אפריקה שלי!
  • מועדון ימאהה MT יוצא לטיול ראשון

    מועדון ימאהה MT יוצא לטיול ראשון

    רכב וכתב: נמרוד ארמן

    גאוות יחידה

    לא כל יום, פה בשוק הדו-גלגלי המקומי שלנו, יבואן מקים מועדון משלו. על אחת כמה וכמה מועדון דגם – כזה שמייחד דגם ספציפי או 'משפחה' של דגמים בעלי מכנה משותף מאוד מסוים, לרוב יהיה זה אותו הדגם על נפחיו השונים. בשביל זה צריך לא רק למכור כמות נכבדה של כלים, אל גם לדעת בביטחון שרוב בעליהם חשים תחושת גאווה באופנוע שלהם – לא בזה הספציפי שלהם בלבד, שלוקח ומחזיר אותם לפי דרישתם, אלא בכל אחד מאותו הסוג שהם נתקלים בו, קצת כמו ללכת ברחוב ולראות חייל עם תג הסיירת שלך מהעבר.

    אלא שבמטרו החליטו שהגיעה העת לעשות זאת פעם נוספת ולהקים מועדון חדש בישראל: מועדון ה-MT. בשנתיים שחלפו מאז עלו ארצה נחטפו דגמי ה-MT, על גרסאותיהם השונות, כמו לחמניות חמות, ואנחנו בהחלט יכולים להבין איך זה קרה; מדובר באחד המהלכים המשמעותיים שהגיעו מצד היצרנית היפנית בשנים האחרונות – שמצאה את האיזון שבין יצירת אופנוע מהנה לרכיבה בעל מכלולים ראויים לבין מחיר שלא הופך את התוצר המוגמר לחלום רחוק.

    טיול ראשון למועדון MT
    טיול ראשון למועדון MT

    גלגול אחר

    את הקמתו של המועדון הטרי חנכו במטרו באופן רשמי ביום שישי האחרון בצורת טיול מועדון מהמרכז לצפון. החום המפתיע באמצע פברואר שיחק לטובת המארגנים, ואת סניף 'מטרו ימאהה' שבתל-אביב פקדו בשעות הבוקר המוקדמות כמה עשרות אופנועים, שבדרכם צפונה חברו אליהם עוד אי-אילו נוספים. בסך הכל נצפתה נוכחות מכובדת של כ-60 כלים.

    מרבית הרוכבים היו צעירים, אולי משום שהיה זה יום שישי ומי שהם בעלי משפחות וילדים ברובם מנצלים את היום לסידורי סוף שבוע לקראת השבת, ואולי פשוט משום שהם חשופים יותר מהשאר לרשתות החברתיות בהן נמצא עיקר החשיפה לאירועים מסוג זה – ושמועה בדבר הקמת המועדון טרם נפוצה מפה לאוזן.

    יחד עם זאת, הרכב הרוכבים היה מגוון בכל הנוגע לוותק ולניסיון ברכיבה: עבור חלקם ה-MT הוא האופנוע הראשון אחרי קטנוע, בזמן שעבור אחרים הוא הגלגול הבא בשרשרת ארוכה של אופנועים קודמים, חלקם חזקים וקיצוניים יותר. אולם המכנה המשותף עבור רובם היה הבחירה באופנוע שמאפשר לרוכב ליהנות ממנו ביותר מדרך אחת: רוצה לתת בגז? בסדר גמור, יש כוח. מעדיף רגוע יותר במהירות מנהלתית? מצוין, בניגוד לסופרספורט שירגיש כאילו שהוא עומד במקום, עם ה-MT זה כיף ומגניב. רגע, יש פיתולים? "נו, אז למה לא אמרת קודם?" – עם מורכבת או סולו, לאופנוע הזה יש מה להציע להרבה רוכבים.

    מי רואה XSR700 בתמונה?
    מי רואה XSR700 בתמונה?

    דברים טובים שומרים לסוף

    כעבור 3 שעות של רכיבה, שכללו עצירות לתדלוקים, למנוחה ולחבירה של רוכבים נוספים, הגיעו הרוכבים לנקודת הסיום הרשמית של הטיול בליבו של אחד הקיבוצים שבגליל העליון, שם חיכתה להם ארוחת צהריים קלה בפאב מקומי. אבל ההפתעה המעניינת באמת הייתה דווקא החשיפה של ה-XSR700 החדש, שרק נחת זה עתה בישראל. ה-XSR700 הוצג במקום לעיניהם של הרוכבים שזכו להיות הראשונים לראות אותו פנים אל פנס.

    במטרו מתכננים להוציא טיול מועדון אחת לחודש לערך, ועם הצטרפותם הצפויה של דגמי ה-XSR700 ו-900 במהלך 2016 ניתן לצפות שהמועדון ילך ויגדל במהירות. אנחנו חושבים שמדובר באחד ממועדוני הדגם המעניינים שקמו פה, ומאחלים לו הצלחה בהמשך הדרך.

    הכותב היה אורח של מטרו, יבואנית ימאהה לישראל, ורכב על ימאהה MT-09 טרייסר.

  • הטיול של החיים – Trip of a Lifetime

    הטיול של החיים – Trip of a Lifetime

    כתב וצילם: מיהיי ברבו

    בסיפור של מיהיי (מבטאים מי-היי) נתקלתי במקרה איפשהו במרשתת. צלם שהרביץ את הטיול של החיים עם אשתו ובנו בן ה-4 על אופנוע. התמונות שלו היו מהפנטות ביופיין, וקראתי לחברה שלי שתבוא לראות. שנינו התמוססנו לתוכן והפלגנו בדמיוננו למקומות מרוחקים, מחשבות על טיולים ונופים פראיים. וכמה כיף יכול להיות לעשות את זה ביחד.

    לא יודע מה גרם לי לנסות לאתר אותו וגם לא היה ברור לי מה אעשה אם וכשאמצא. פייסבוק והשם הייחודי שלו הפכו את משימת החיפוש לתהליך של שלוש דקות. כשמצאתי פשוט יריתי שאלה, וככה התפתחה לה שיחה שבשלב מסוים עברה למייל. אנחנו חיים בזמנים מדהימים.

    ניתן את הבמה למיהיי.

    הסיפור של מיהיי ברבו

    קוראים לי מיהיי ברבו. אני יודע שזה נשמע קצת מוזר. בכל אופן, אני בן 36, צלם במקצועי, מבוקרשט, רומניה. אני אוהב לומר שאני צלם עיתונות למרות שיש לי די מעט עבודות עיתונאיות לאחרונה. בכל מקרה, צילום עיתונות זו אהבת האמת שלי. אני עושה זאת כבר 12 שנים עבור מספר עיתונים וסוכנויות בינלאומיות שונות. אני אביו הגאה של ולדימיר, הרפתקן בן 5, ומאוהב באואנה, אמא של ולדימיר, זוגתי היפהפייה.

    אני רוכב על אופנועים מאז 2004. זה הדבר הטוב ביותר שקרה לי ואני לא יכול לראות את חיי בלעדי האופנוענות. את הטיול הגדול הראשון שלי עשיתי ב-2009, כשרכבתי על ב.מ.וו  F650GS דקאר למונגוליה וחזרה לבד. כתבתי על הטיול הזה ספר שנקרא “Vand Kilometri” (מוכרים קילומטרים). אואנה לא רוכבת, אפילו לא על אופניים, אבל היא המורכבת המושלמת והיא מאוד אוהבת לרכב איתי.

    משפחת ברבו - מיהיי, אואנה וולדימיר
    משפחת ברבו – מיהיי, אואנה וולדימיר

    הסיפור מאחורי 'התור האירופי' פשוט – אף פעם לא ממש התכוונו לעשות אותו. קנינו את ה-Ural Ranger מודל 2014 שלנו במחשבה אחת – להתרחק מהבית לכמה זמן שיתאפשר. התכוונתי לעשות 'טיול חימום', כדי לראות איך ארבעתנו (אואנה, ולדימיר, אני וה-Ural) נסתדר, אם אנחנו אוהבים את הרעיון, אם האופנוע נוסע בסדר ואם אנחנו אוהבים אותו – אולי בכלל לקנות אותו הייתה טעות?

    עזבנו בלי לדעת את הכיוון וללא תכנית, כאמור, העיקר כמה שיותר זמן מחוץ לבית. ובכן, בשלב הזה אני כבר יכול לומר שזה היה הכל  למעט 'טיול חימום'.

    במספרים זה יוצא 28 אלף קילומטרים, 41 מדינות, 4 חודשים. טוב, אלו רק חלק מהסטטיסטיקות, אולי נפרסם עוד בעתיד. אואנה מילאה מחברת שלמה בהן לאורך הטיול.

    יוצאים למסע של החיים - בתמונה בפינלנד
    יוצאים למסע של החיים – בתמונה בפינלנד

    אין לי יומרות לחשוב שמה שיש לי לומר יהיה איזה משהו בלתי נשכח, אבל בכל זאת, הייתי רוצה להשאיר איזה משהו פה ושם. הייתי רוצה לענות על שאלה ששאלו אותנו ובטח עוד ישאלו – למה? ובכן, לא בגלל שאנחנו יכולים, אלא מוזר ככל שזה ישמע – כי זה הדבר הנורמלי לעשות. או אם יהיה לכם יותר קל לעכל את זה – כי זה אמור להיות הדבר הנורמלי לעשות. כלומר, נראה לי שזה אמור להיות נורמלי.

    פעם אמרתי שרומניה זו מדינה בעייתית בכל מה שנוגע לטיולים, למרות שלא בטוח שבעייתית במובן הברור שלה. גדלנו תחת משטר שלימד אותנו שלצאת מהמדינה זה פשוט לא משהו שיכול לקרות, ולקחנו את זה לליבנו. למדנו את זה כל כך טוב, שהעברנו את זה הלאה לילדים שלנו מבלי בכלל לשים לב. אנחנו לאט לאט מתחילים להציץ החוצה – איזה סקי באוסטריה, אולי קצת בטן-גב באיזה חוף ביוון, אבל אלו לא הטיולים שאני מדבר עליהם, כי זה, אם תסלחו לי, חופשה. לא טיול.

    כשאני אומר טיול אני מדבר על סוג של חוויה שאף סוכנות תיירות לא יכולה להציע. אני מדבר על ריחות וטעמים של אוכל שבושל במרפסת של אוהל, על לילות שעוברים תחת הכוכבים, על נופים שונים בכל יום, ועל האיש הזר הזה שאתה דופק לו על הדלת רק כדי לשאול אם זה בסדר שתעביר קצת זמן אצלו במרפסת והוא מסכים.

    חוויה שאף סוכנות תיירות לא תוכל להציע - בנורווגיה
    חוויה שאף סוכנות תיירות לא תוכל להציע – בנורווגיה

    אני רוצה שולדימיר ירצה לראות את העולם. אני גם רוצה שיראה אותו כמו שהוא ולא כמו שאיזה מדריך תיירים מצייר לו אותו. אני רוצה שיהיה סקרן. תראו, אף אחד לא יודע אם כשהוא יגדל זה יהיה כמו שאני תכננתי שיהיה כשיהיה גדול, ואני אפילו לא יודע אם הוא בכלל יזכור משהו מהחופשה המשפחתית הזו בעוד 14 שנים, אבל אני כן רוצה לדעת שהנחתי את אבן הפינה הזו, יסוד מסוים לאישיות שלו. זו בעצם הייתה המשאלה היחידה של ההורים שלו לפני שיצאנו לכבוש את אירופה.

    כשהיינו באתרי קמפינג שונים מצאתי עצמי יושב ומתבונן בולדימיר משחק כל כך יפה עם ילדים אחרים ממדינות אחרות. זה פשוט ריתק אותי איך הזאטוטים הקטנים הללו יכולים להסתדר כל כך יפה מבלי אפילו לחלוק את אותה שפה. איך הם יכולים לשחק במשך שעות, לקשקש ולהיות שמחים, כשאני לא מסוגל אפילו להבין את ההוראות הפשוטות מהבנאדם שהרגע עצרתי לשאול. ברגעים כאלו אמרתי לעצמי שכן, אנחנו עושים את הדבר הנכון, שאבן הפינה הזו, הלבנה הזו, נמצאת שם, מוכנה לתמוך ביסודות של… של בן אדם טוב.

    אתם מבינים, כל הסיפור מתמצה בסוף ל'חופשת הקיץ של ולדימיר', לא שום דבר מעבר. לאלה מכם שמחכים לספר, אנחנו מודים ובחיבה אומרים – אל. זו בסך הכל הייתה חופשה משפחתית, שלנו, שחלקנו עד כמה שיכולנו, עם השמחות שבה, החוויות והסלפי'ז. הצד השלילי, אם בכלל יש כזה, זה שראינו כל כך מעט. היו כל כך הרבה מקומות וקרו כל כך הרבה דברים והיה כל כך מעט זמן שזה יהיה ממש מטופש לומר שראינו את כל אירופה.

    מונטנגרו
    מונטנגרו

    מה שהוביל להחלטה לצאת לחופשה הארוכה הזו הייתה שאלה שניסיתי לענות עליה עוד מ-2009 כשחזרתי ממונגוליה. אנשים שחלמו לעשות את אותו טיול חזרו ושאלו את אותן שלוש שאלות. הראשונה הייתה "מאיפה היה לך הכסף?". התשובה הייתה פשוטה – זה לא היה חסכונות מעבודה כמו שמרבית האנשים יחשבו, אלא מהלוואה שנלקחה מהבנק. האמת היא שזו הייתה הלוואה שאמא שלי לקחה כי אני בכלל לא הייתי מועסק.

    השאלה השנייה הייתה "מאיפה היה לך הזמן?". נו, פה כבר התשובה עוד יותר פשוטה. פוטרתי מהעבודה, כך שהיה לי את כל הזמן שבעולם. בכנות עכשיו, מה מונע מכם עכשיו להיות מפוטרים?

    השאלה השלישית הייתה תמיד זו שהדליקה אותי. אולי כי היא הייתה יותר הצהרה משאלה, משיכה שמאלה בהגה של החופש, דוושת בלם תקועה בדרך להגשמה עצמית. היא הלכה ככה: "זה אולי עבד בשבילך, אבל לי יש ילד". זהו. נקודה. סוף פסוק. לא היה לי ילד בזמנו, אז באמת הייתי חופשי לקחת כמה הלוואות שרציתי ולחתום על מסמכי פיטורין רבים ככל שהתחשק לי. התמזל מזלי.

    התמזל מזלי - קמפינג בספרד
    התמזל מזלי – קמפינג בספרד

    ההצהרה הזו קרעה אותי. המשמעות שלה אומרת שאם אני רוצה ילדים, משפחה, אז בעצם זה הסוף? שאמות קבור בתוך ה'הכל כלול' למשך שלושה שבועות בשנה, עד שהילד יהיה בן 18? אז זהו, שלא. היום אני יודע שהשואלים / מצהירים הם אלו שטעו. היום אני יודע מספיק כדי לומר לכם שלהפוך את ילדכם לגורם של האימפוטנציה שלכם זה פשוט לא נכון. זה מכוער, לא נורמלי ולא בריא. אם אותם אלה ששאלו אותי קוראים את זה במקרה, אז זו תשובתי הכנה אליכם. כנראה לא מה שציפיתם, אבל המפה שאואנה, ולדימיר ואני ציירנו בארבעת החודשים המופלאים שעברנו לא מאפשרת בכלל קיום של תשובה אחרת, לא משנה כמה אני מנסה להיות קל עליכם. תאמינו לנו, זה אפשרי.

    הייתי רוצה שאופנועים יהיו חלק מהחיים של ולדימיר. אני רוצה שיאמר, כמוני, שאופנועים זה הדבר הכי טוב שאי-פעם קרה לו. הייתי רוצה שיהנה מהם מוקדם יותר ממני, וגם הייתי רוצה שיהיה לו ראש על הכתפיים כשהתחת שלו על האוכף. אני לא מאמין בתאונות אופנועים, אלא פשוט בתאונות. יש אימרה שאני אוהב שאומרת שבפעם הראשונה שאתה עולה על אופנוע יש לך שק מלא במזל ושק ריק מניסיון. הרעיון הוא למלא את השק של הניסיון לפני שאתה מרוקן את השק של המזל. החדשות הרעות הן שהשק של הניסיון אף פעם לא נמלא עד תומו. חדשות רעות נוספות הן שמזל זה לא משהו שאדם יוצר לעצמו. יחד עם זאת, זו הסיבה היחידה שבגללה מסע הופך למוצלח. זו דעתי בכל אופן. וזו גם הסיבה שבגללה אני מאמין במזל של הבן שלי.

    בכל פעם שעצרנו לשאול מישהו משהו ומישהו היה שואל אותי משהו חזרה, ולדימיר היה מקשיב בסקרנות עד שהיה שואל אותי "מה הם אמרו אבא? מה הם אמרו?". הייתי לוחש לו שאנשים שמעו שרוכב האופנועים הגדול בעולם מטייל עכשיו ברחבי אירופה ושאלו אותי אם ראיתי אותו במקרה. "אמרתי להם שלא, ולא סיפרתי להם שזה אתה".  ולדימיר תמיד חייך בהסכמה, כמו שותף לפשע של הסוד הקטן שלנו, ואז חזר לעיסוקיו. חייכתי בכל פעם, לא כי זה היה מצחיק, אלא כי מעולם לא שיקרתי לילד שלי, גם לא עכשיו. אחרי הכל, איזה רוכב אופנוע אתם מכירים שאחרי שלושה חודשים של הרפתקאות סביב אירופה מתקשר לגן שלו כדי לומר שיאחר בעוד חודש?

  • דרך במבחן: דרום אדום

    דרך במבחן: דרום אדום

    הפעם אנחנו קופצים לראות פריחת כלניות בחבל הבשור, כחלק מפסטיבל דרום אדום. חלון ההזדמנויות לכך קטן ועומד על כחודש בלבד, אז הזדרזו – בתחילת מרץ הכלניות כבר לא תהיינה.

    מה בתפריט?

    המסלול הפעם פונה פחות לאלו מכם שמחפשים לתת בגזיות, או לפחות בפיתולים, ויותר למי שרוצה טיול שמשלב את הנופים המשגעים של הגבעות המוריקות והיפות של חבל הבשור עם הפריחה הקסומה של הכלניות. טיול קלאסי לחלוק עם בן או בת הזוג.

    הפריחה הקצרה של הכלניות עושה את הטיול גם קלאסי לחלוקה יחד עם כל עם ישראל, כך שאם יש לכם אפשרות לעשות את הטיול באמצע השבוע ולא בשישי או שבת – אל תחשבו פעמיים. במהלך חודש פברואר מתקיים חודש 'דרום אדום' שמאגד אירועים שונים באזור ומביא עימו רבבות משפחות לצפות במרבדים האדומים, שזה נחמד מחד, אך בעיקר מעיק על החוויה ומייצר עומסי תנועה כבדים בכבישי הגישה לאזורים החשודים בפריחה. ושלא יעבדו עליכם – אין מקומות סודיים שאף אחד לא מכיר.

    לסוף השבוע השמשי בעליל הזה של סוף דצמבר לקחנו את ההונדה קרוסתורר 1200, ספינת האדוונצ'ר שעימה הונדה קיוותה לנצח את ב.מ.וו במגרש הביתי. לא באנו לבדוק מי ניצחה אלא רק ליהנות במחיצת האח הזקוף של ה-VFR1200F. המנוע שנתרם מהאח הנמוך הוא אחד המנועים המדליקים שפיארו אי-פעם אופנוע אדוונצ'ר. מסוג הדברים שחייבים לנסות כדי להבין. המתלים הארוכים והישיבה הזקופה גם עזרו לנו כשהיה צריך לרדת מהאספלט, אך אל תטעו – מדובר במעט מאוד קטעים בלתי סלולים, וכל זמן שלא ירד גשם בשלושה-ארבעה ימים שקדמו לטיול, כל רכב משפחתי או אופנוע כביש ספורטיבי לצורך העניין, יצלח אותם בקלות.

    לצורך נוחות, המסלול שלנו מתחיל בצומת בית קמה. אם כמונו אתם מגיעים מצפון ניתן כמובן לקחת את כביש 40 דרומה, ורק לקחת בחשבון שהוא עמוס במצלמות והחיסכון באגרה ביחס לכביש 6 עלול להתבטא בעלויות כבדות לעורכי דין.

    מעבר לכך, אזור עוטף עזה מציע המון אפשרויות שונות בהיבט הכבישים, וכך ניתן להוסיף או להוריד קטעים כראות עיניכם.

    דרום אדום - כלניות בחבל הבשור
    דרום אדום – כלניות בחבל הבשור

    קבר אריאל ולילי שרון ועין לעזה צופיה

    אם באתם רק בשביל פריחת הכלניות, אתם מוזמנים לדלג היישר לפסקה הבאה. אם אתם בעניין גם לחלוק כבוד לראש הממשלה המנוח אריאל שרון ואשתו לילי, אז בצומת בית קמה המשיכו ישר בכיכר לכיוון כביש 334 בכיוון רוחמה. הנוף בדרך מקסים, ומעט אחרי שתעברו את מושב דורות, מצד שמאל, תהיה אפשרות לרדת לחניית כורכר מתחת לתל שבו מתחם הקבר. מהתל יש תצפית יפה על השדות הירוקים שמסביב, ופריחת החרציות צובעת את האזור בצהוב יפהפה. לרוב ביום שבת יש גם גזלן שעושה אחלה פיתה עם לבנה וסוחט במקום מיץ תפוזים או רימונים טרי.

    אם בתצפית על צפון רצועת עזה חפצתם, המשיכו עד הצומת עם כביש 232, פנו שמאלה וישר עד כביש 34. ימינה וישר שמאלה יחברו אתכם חזרה ל-232, ולאחר שתעברו את קיבוץ מפלסים היו עירניים לשלט חום בצד ימין לאתרים בית שביתת הנשק, אנדרטת חץ שחור ומצפור נביה מרעי.

    המצפור כעת נמצא בשטח צבאי סגור, אך ניתן לבקר באנדרטה אשר הוקמה לזכר פעולות הצנחנים בתקופת פעולות התגמול לפני מבצע קדש (אחת מהן הייתה מבצע 'חץ שחור'). לא מדובר במצפה מרהיב במיוחד, אך ניתן ממנו לצפות אל עבר צפון רצועת עזה, לפאתי עיר עזה, ג'באליה ובית חנון.

    מצפה נוסף נמצא מאחורי קיבוץ נירעם. יש להקיף את הקיבוץ מדרום עד מאגר המים של נירעם, ועל גבעת הכורכר תמצאו את מצפה סיבוני לזכר אסף סיבוני אשר נהרג באסון המסוקים. על המצפה 21 פעמוני רוח, כמניין שנותיו של אסף בעת מותו.

    קבר אריאל ולילי שרון
    קבר אריאל ולילי שרון

    כלניות, כלניות בכל מקום. אבל בעיקר בשוקדה

    הן פורחות בין פברואר למרץ בשטחים נרחבים באזור חבל הבשור, אך ישנם מספר מקומות בהם הפריחה כה צפופה עד כי בזוויות מסוימות ניתן לחשוב כאילו מדובר בשטיח אדום. אחד המקומות הללו הוא יער שוקדה שנמצא, באופן לא מפתיע, מאחורי מושב שוקדה.

    בימי השבוע ניתן להיכנס דרך מושב שוקדה. לאחר המעבר בשער, ימינה בפנייה הראשונה עד שמגיעים לשער האחורי שהמשכו בדרך עפר שמובילה לשדות הכלניות. בשבתות שערי המושב סגורים, לכן אחרי שתעברו את כפר מימון ומעט לפני הכניסה למושב על כביש 2422, תוכלו לרדת ימינה מהכביש לשביל עפר. אלא אם תגיעו בזריחה, סביר שכבר יהיו שם רכבים חונים, אך בפועל ניתן להיכנס עם האופנוע על השביל ולרכב כ-700-800 מטרים לכיוון מערב. 100 מטר לתוך השביל פשוט הרימו ראש, זהו את חורשת האקליפטוסים וכוונו לשם. אם ירד גשם והקרקע בוצית או שאתם סתם חוששים מקצת אבק, ניתן כמובן ללכת ברגל.

    כשאנחנו ביקרנו, העומסים היו כה כבדים שהמשטרה חסמה את הכניסה לכביש 2422, אך נתנה לאופנועים לעבור. סוף סוף קצת הערכה.

    אם לא הספיק לכם בשוקדה, ובמיוחד אם בא לכם גם ללכת עוד כמה מטרים ברגל, תוכלו לקבל מנה גדושה נוספת גם בשמורת בתרונות בארי שממערב לקיבוץ בארי. בצומת גבים (כביש 25) פנו ימינה לכביש 232 לכוון סעד. בצומת סעד פנו שמאלה ומיד ימינה ולאחר 5.5 ק"מ ימינה בשילוט לבארי. מעט לפני הכניסה לקיבוץ יהיה סימון לשביל אדום בצד ימין. סעו כ-2 ק"מ ופנו שוב ימינה, הפעם לדרך מסומנת בשחור. לאחר כ-800 מ' חפשו בצד שמאל את השביל המסומן בכחול. שביל זה יורד לשמורת מכרות בארי, אך הוא שביל הליכה בלבד. מדובר במסלול הליכה קל של כמה מאות מטרים שיביא אתכם לאזור הבתרונות ולמרבדים האדומים.

    מרבדים מרבדים
    מרבדים מרבדים

    למי מתאים

    הטיול מתאים לכולם, אולם במידה ואתם מגיעים מצפון על אופנועי קטני נפח, מומלץ להימנע מכביש 6 ולבחור בכביש 40 שכן המהירות הממוצעת של התנועה בשעות הבוקר המוקדמת על כביש 6 היא כ-140 קמ"ש ויותר. מעבר לכך, הכבישים אינם טכניים, הראות לפנים לרוב טובה, ולכן מתאימים לכל רמות הרכיבה. למי שמחפש ריגושים בדמות זוויות הטיה ופיתולים מאתגרים – זה כנראה פחות האזור בשבילכם, או שכמונו, תשלבו את החזרה צפונה בעיקוף דרך קרית גת, בית גוברין והרי ירושלים.

    נקודות להיזהר בהן

    המסלול בטוח למדי והסכנות העיקריות הן בדמות נהגים חולמניים עם 2.7 ילדים רועשים ברכב, רכבים שעולים ויורדים לשוליים בכל רגע נתון, וכמובן – איום התלול מסלול מהעיר השכנה.

    מקומות לאכול בהם

    אם אתם לא בעניין של מק'דונלדס בבית קמה, יש מספר אפשרויות קולינריות מעט יותר מוצלחות באזור, אולם אנחנו לא מכירים אחת שבאמת שווה להגיע אליה במיוחד. אתם מוזמנים להאיר את עינינו בתגובות. לגבי ימי ושעות פתיחה, מומלץ לנסות ולברר מראש שכן לא עברנו בכולן.

    מצפון לדרום:

    • מידס – מסעדה ברזילאית בכניסה לקיבוץ ברור חיל. נאמר לנו שהיא לא רעה והמחירים סבירים. פועלת בשבת מ-12:00. לגבי אמצע השבוע מומלץ לברר מראש.
    • פטגוניה – מסעדת בשרים ארגנטינאית בכניסה לאור הנר. פועלת בסופי שבוע. יש לברר מראש לגבי אמצע השבוע.
    • שמרלינג בר-בשר – תחנת הדלק אלון בכניסה לכפר עזה. המקום כשר ובהתאם לא פעיל בשבת. ביתר ימי השבוע נפתח ב-11:00.
    איזה מנוע...
    איזה מנוע…

    אטרקציות

    פסטיבל דרום אדום נערך החל מה-21.1 ועד ה-20.2, במהלכו ישנם אירועים ופעילויות מיוחדים. פרטים נוספים ניתן למצוא בקישור המצורף.

    תחנות דלק

    אם אתם לא מוגבלים בתחנות של חברה ספציפית לא סביר שתיתקלו בבעיות דלק לאורך המסלול.

    מצלמות מהירות

    ישנן מספר מצלמות מהירות בכבישים באזור, חלקן עלולות להפתיע אם לא מכירים. מומלץ לבקר בבלוג 'מיצו בדרכים' ולהתעדכן במפת המצלמות ומיקומיהן המדויקים.

    תודה להילה פנלון על העזרה בהכנת הכתבה

     

  • "יומני היקר" – 3 ימים עם הבורגמנים

    "יומני היקר" – 3 ימים עם הבורגמנים

    צילום: מוישיק קובי

    9 בנובמבר, 2015

    יומני היקר, הבוקר נגמר החלב במקרר. גיליתי את זה כשכבר מזגתי את המים החמים לכוס. התחושה היא כאילו הקארמה לא סתם סוגרת איתך חשבון, היא עושה את זה בחיוך זחוח. היא כנראה הרגישה שהיא קצת הגזימה כי בהמשך היום אביעד שלח לי הודעה והציע לי להצטרף לטיול מועדון לאילת לשלושה ימים. בדקתי עם קוריצה* והיא כמובן אישרה השתתפות מיידית. אני כותב לך עכשיו כשאני כבר במיטה. נזכרתי ששכחתי לקנות חלב.

    12 בנובמבר, 2015

    היום חשבתי על זה שאני לא סגור בעצם על איזה מועדון מדובר. התקשרתי לאביעד, הוא ענה "מועדון בורגמן". חשבתי שהוא צוחק. הוא לא. אני מתחיל להכין את הבדיחות לכתבה. בכל זאת, מועדון בורגמן מורכב מפורשי מועדון "עד 120", אתה יודע, אלה שהתאכזבו ממועדון "עד 130" שבעצמו בכלל הורכב מיוצאי תת-מועדון "הרגועים" ב"מועדון האופנועים הישראלי". יהיה מעניין.

    18 בנובמבר, 2015

    מחר נוסעים. בדיוק סיימנו לארוז. כלומר, אני לקחתי שתי חולצות, תחתונים ומברשת שיניים, וקוריצה השלימה בתכולה של ארון בינוני מאיקאה. מעופר אבניר עדכנו אותנו היום שהבורגמן הדגמות יהיה מוכן רק מחר בבוקר. אני עייף מהאריזות, אז נסיים פה.

    היי דרומה לאילת...
    היי דרומה לאילת…

    19 בנובמבר, 2015

    איזה מפלצת הבורגמן הזה. כאילו קטנוע נטול מודעות עצמית. איכשהו יצא שבערך שעה וחצי אחרי שהמועדון שהזמינו אותנו לסקר טיול שלו יצא לדרך מלטרון, אני רק יצאתי מדרום תל אביב לכיוון יהוד לאסוף את קוריצה. כל הדרך אני תוהה איך עם כל הגודל הזה (יש פה מושב יותר גדול מהספה שלי בסלון!) אני מסביר לקוריצה שנצטרך לצמצם קצת בבגדים. שעה אחרי ועם טי-שירט אחד פחות, התחתונים שלגופי בלבד ואצבע בתור מברשת שיניים (קוריצה ויתרה על היתר בשבילי) אנחנו עפים על 6 דרומה, מצערת על העצר ומהירות קבועה שהיא כמו חצי מעגל. בבוקר חשבתי שדווקא יצא לנו טוב, כי נסיעה בשיירה גדולה, ועוד של מועדון בורגמן, תהיה איטית להחריד ותבאס לי ת'טיול, אז לתפוס אותם כבר בדרום יהיה טוב, בול בזמן למעלה עקרבים לקצת אקשן צמצמים. באסה, פספסנו אותם. לא נעים, אז הענשתי את עצמנו וטסנו את הכביש המדהים הזה בלי כמעט לשים לב לנוף. את הראשונים, או יותר נכון האחרונים, פגשנו בדיוק לפני חצבה.

    המאסף הציג את עצמו בתור רונן קרנף ושלח אותנו לכיוון עין יהב לחוות האנטילופות. בדרך מצאנו אותם בתחנת דלק. מלא קטנועי ענק בכל צבעי הקשת שבין שחור-אפור-לבן ומסביבם רוכבים במעילים צבעוניים ובעיקר קסדות לבנות.

    וואלה יומני, מדובר בחבורה מצחיקה למדי, הבורגמניסטים האלה. רובם בזוגות, חלקם הגדול בחליפות תואמות, קטנועים עם מזוודות צד, ארגזים אחוריים, ארגזים קדמיים, תחתיים, רמקולים ומלא פסי LED בכל מקום. וכולם מבסוטים רצח. כפי שצפיתי הגיל הממוצע היה נראה סביב ה-50+, אבל התחושה כמו בטיול שנתי. קוריצה אמרה שהיא מרגישה שמסתכלים עלינו כמו על עופות מוזרים. הגיוני, אנחנו הכי צעירים פה ואין לנו אפילו ארגז אחד. כשהגענו לחוות האנטילופות לארוחת צהריים (סנדביצ'ים, לא אנטילופות…) גילינו שיש צעיר מאיתנו – בהא, בחור בן 24 מזמר, או זמר דיזנגוף כמו שהוא מתעקש. בחור נחמד, שגדל מקטנוע 250 לבורגמן 400 ואחר כך 650. הצקתי לו קצת על למה בורגמן ומה הלאה, והוא אמר שהוא רוכב מאוד רגוע והבורגמן מספק את כל מה שהוא צריך מבחינת ביצועים, מאוד נוח ויש לו אחלה מועדון. התשובה שלו הייתה כמעט מנטרה בפי כל מי ששאלנו. האמת היא שעד כה זה נראה בסך הכל נכון.

    40 פלוס קטנועים, הגיל הממוצע חמישים פלוס, והרוב בהרכבה. עכשיו תחשבו לבד...
    40 פלוס קטנועים, הגיל הממוצע חמישים פלוס, והרוב בהרכבה. עכשיו תחשבו לבד…

    נכנסנו לאילת שיירה של בערך 40 גדלנועים והגענו למעין מלון דירות חמוד כזה שהרשו לכולם לחנות את הקטנועים צמוד לחדרים, פינוק. מסתבר שזו הפעם השלישית של המועדון במלון הזה, והיחס לבבי בהתאם. אחרי ארוחת הערב קוריצה ואני היינו די גמורים והנחנו שאף אחד לא ישים לב שאנחנו מבריזים מהמסיבה שתוכננה. טעינו. החבר'ה האלה קיבלו אותנו כמו מלכים והתעקשו שנגיע לחגוג. שיהיה, הרי כמה כבר יכולים לחגוג במועדון בורגמן, ועוד אחרי יום נסיעה לאילת? אז זהו, שהרבה.

    למועדון המגובש הזה יש, מסתבר, כל ממלא תפקיד אפשרי. יש להם אשכרה זמר אירועים שהוא במקרה גם בעלים של בורגמן עם סירה, שהעיף שם ערב שעינת שרוף לא הייתה מרימה. מוזיקה, ריקודים, ובין לבין נאומי הוכרת תודה ושירי הלל לג'קי, יושב ראש המועדון. לא ראיתי כזו הערצה למפקד מאז ימיי בסדיר. והאמת? שאפו! הבנאדם מנהיג את אחד המועדונים הספציפיים לדגם הכי מושקעים בארץ. חתכנו לישון כי אנחנו גמורים אבל נראה לי שהם ממשיכים שם עוד הרבה, זקנים חסרי מנוח. אנחנו כבר במיטה, קוריצה ישנה. לפני שנכנסתי למיטה רציתי להחליף תחתונים, אבל אין. לילה טוב.

    יאללה בלגן!
    יאללה בלגן!

    20 בנובמבר 2015

    היום היה רגוע יחסית. בבוקר לקחו אותנו לשייט על ספינה. כיבוד ובירות זרמו חופשי. רונן קרנף, הקמב"צ של המועדון, סיפר לי שזה בסבסוד של עופר אבניר. יותר מזה, כולם פה מסתובבים כל הזמן בחולצות של המועדון, הסמל BURGMAN עם R כמו של הג'יקסר 750 מרוח על כל פריט לבוש, ודגל של סוזוקי מתנוסס לו יחד עם דגל ישראל. נראה שהרוב במועדון רוחשים חיבה ליבואן שתומך בהם לא מעט. התערבבנו קצת בין כולם ושוב התופעה הזו שכולם כל הזמן מבסוטים. מוזיקה, ריקודים, מלא בדיחות של מבוגרים. טיול שנתי כבר אמרנו?

    בשלב מסוים הסירה עגנה ואנשים התחילו לקפוץ למי הים האדום שהם, כידוע לכל צולל, קפואים. התלבטתי דקות ארוכות אם להיכנס, עד שקוריצה אמרה לי "עזוב, המים קפואים, אתה תתקרר". מעולה חשבתי, לא צריך להוכיח את עצמי. ואז היא הוסיפה "תראה מה זה, כל הגברים קפצו למים!". החלטתי לשמור עליי בריא גם למחר וויתרתי על כניסה למים עד שראיתי את דורון, זקן המועדון שחצה לפני כמה שנים את גיל 70, שוחה סביב הספינה וקורא לי להיכנס. אם דורון שוחה, אני שוחה. קפצתי למים והיה ממש כיף. עכשיו אני קצת מנוזל.

    אחר הצהריים מרבית המועדון נסע לעשות מין קבלת שבת בחוף הווילאג'. קפצתי לזמן קצר כמה שהצלחתי להחזיק עצמי ער ותהיתי שוב איך יש להם כל כך הרבה אנרגיות. שמעתי עוד סיפורים על המועדון ועל ההווי המיוחד שיש בו. האמת היא שראיתי כבר כמה מועדונים, ונראה לי שזה בהחלט אחד המיוחדים שבהם. אפילו שאלו כביכול קטנועים ולא "אופנועים אמיתיים", החברים פה אופנוענים אמיתיים. מטיילים המון. טיולים ארוכים, טיולים קצרים, טיולים בחו"ל שבהם שולחים את הקטנועים במכולה לאיזה יעד ודופקים תור-דה-אירופה.

    גאוות יחידה
    גאוות יחידה

    הכי קטע זה הנשים. רוב הרוכבים גברים, למעט כמה יוצאות מן הכלל, והנשים מורכבות. ההיגיון אומר שהגברים יהיו אלו המשוגעים לדבר והנשים מתלוות אליהם. וואלה, כל מורכבת שדיברתי איתה סיפרה על הבורגמן בעיניים נוצצות ועל כמה כיף במועדון. זה מרגיש יותר כמו מועדון של זוגות חברים מאשר של אופנועים. פייר יומן יקר? מרשים מאוד. ואל תחשוב שאני סתם מגזים, אתה קולט שיש פה אנשים שאשכרה מחזיקים את הבורגמן רק בגלל המועדון? יש כאלה שמחזיקים אופנוע נוסף ואת הבורגמן רק בשביל שיוכלו להשתתף בטיולים של המועדון שבהם מרשים רק לבורגמנים לקחת חלק. יש אפילו אחד שקנה שנה שעברה בורגמן רק לנסיעה לאילת ומכר אותו אחרי. אגב, שם מצחיק בורגמן. קטנוע יהודי מיפן. ועם ההגיג הזה נסגור להיום, מחר חוזרים הביתה ואנחנו אחרי ארוחת שחיתות במחבוא של אדי.

    21 בנובמבר 2015

    בבוקר התברר לנו שהמועדון חוזר דרך כביש 90 כי יש הרבה רוכבים מהצפון שצריכים לחזור עד הקריות, נהריה והסביבה. שאפו עליהם. נפרדנו בבוקר במלון כי רצינו לנצל את ההזדמנות לעלות דרך כביש 12 ומכתש רמון. כולם היו ממש נחמדים אלינו וסבב הפרידה לקח הרבה מעבר למצופה. הדרך צפונה הייתה מרהיבה – מזג אוויר סתווי מושלם, עננים ציוריים, ושמיים אפרפרים שמדגישים את הצבעים החזקים של המדבר. פגשנו את המועדון שוב באיזו סטקייה באזור באר שבע. שני שולחנות ענק של בולסים ובולסות, וים של קסדות נפתחות לבנות. קטע, לכולם כמעט יש פה את אותה קסדה. הצבעוניות שלנו בלטו באופן משעשע באמצע והזכירו לנו שאנחנו בכל זאת רק אורחים של המועדון. מחוץ לחלון הייתה שקיעה מרהיבה בצבעים שרואים רק בחורף, סיום הולם לסופ"ש שהיה לנו. הלג האחרון הביתה היה כבר קשה. הגענו תשושים, ואם לא אתה יומני היקר, כבר מזמן הייתי ישן. אני מניח שהבורגמניסטים ההיפראקטיביים האלה בדיוק מתארגנים לאיזה ערב שירה בציבור או משהו.

    *קוריצה – אילנה.