קטגוריה: טיולים

צילום: בני דויטש

הפעם החלטנו לפרגן במסלול קצר יחסית, אבל יפה ואפילו מיוחד, במיוחד בעונה הזו שהירוק מתחיל לבצבץ מסביב.

מה בתפריט?

זוכרים פעם, לפני המון זמן, שלא היה כביש 6? לא ממש, נכון? ככה חשבנו. אנחנו ב-WheelZ נוסעים הרבה לצפון. אנחנו גם יוצאים בדרך כלל מאוד מוקדם, לרוב כשעוד חשוך בחוץ. כשאנחנו נוסעים יש לנו יעד, בין אם זה כביש ספציפי או מרחב מסוים שבו אנחנו רוצים לבחון ולצלם. הדרך פחות מעניינת אותנו, וככה יוצא שכביש חוצה ישראל משרת אותנו נפלא – כי הוא מהיר, ישר ובלי עצירות. מה יש מצדדיו? וואלה, לא יודעים וגם לא מעניין אותנו.

צילום: בני דויטש; עריכה: ניר בר (מתוך ערוץ היוטיוב של פול גז)

לא מזמן שהיתי בסוף שבוע אצל חבר שגר בצפון. יצאתי בחזרה לכיוון המרכז כשברשותי היה השילוב המוצלח של זמן, חשק לרכב ורצון לגלות כבישים ופינות חמד חדשות. חמוש בשילוש הקדוש הזה החלטתי להימנע מכבישים מהירים עד שיימאס לי. ככה זה, לא כל תכנית צריכה להיות מבצע צבאי לשחרור חטופים.

אחרי שעליתי וירדתי את כביש נשר – בית אורן מספר פעמים, שמתי גלגל קדמי על הכבישים המקבילים לכביש 6 ו-4, כשהמטרה הראשונה הייתה לבדוק את קיומו של קטע כביש בין קיבוץ גלעד לאזור של מחלף עירון מעל כביש 65. זכרתי שנסעתי שם בעבר בזמן השירות הצבאי, אבל במפות גוגל לא הופיע כביש, מה שנראה לי מוזר.

מה שגיליתי הימם אותי. הכביש קיים ועוד איך, ואחרי כמות גשמים משמעותית ראשונה כל הגבעות מסביב לכביש החד-נתיבי ירוקות, והנוף הזכיר לי במעט את זה שליווה אותי לא מזמן כשביקרתי במפעל של ק.ט.מ. זה באוסטריה, כן?

משם פשוט התגלגלתי לכבישים פחות ראשיים, ובשלב מסוים, כשהרגשתי מיצוי, עליתי בחזרה לכביש 6 וחתכתי הביתה בדיוק בזמן לפני שהגשם הפך למבול. למרות (ואולי דווקא) בגלל הפשטות של המסלול הרגשתי שאני חייב לחזור שוב במהרה ולסחוב איתי חברה טובה. שבועיים לאחר מכן חזרתי עם הילה שהגיעה עם המונסטר 1200S המבריק שלה ועם בועז שניצל את המסלול לסיבוב התרשמות על הבורגמן 650. לקינוח, בני דויטש דילג בין המושבים וצילם תוך כדי. חברה טובה, כבר אמרתי?

הפעם לקחתי את הדיוק 690 של ק.ט.מ – אלטרנטיבה מגניבה נוספת לקבוצת הנפח הבינונית-קטנה. ככה גם אקבל מושג טוב על איך הוא ביחס לאחרים וגם אשחזר קצת מהחוויה של הרכיבה באוסטריה. היה מעולה!

לצורך נוחות, המסלול שלנו מתחיל בסמוך למחלף ניצני עוז בצומת של כביש 57 ו-5714 מול הכניסה לישוב ניצני עוז. כמובן שהוא גמיש – ניתן להצטרף בכל קטע, להוסיף או לשנות, לחזור במהרה דרך הכבישים המהירים 4 או 6, או פשוט לשוב על עקבותיכם.

תחנה ראשונה – פארק אוטופיה

המסלול שלנו מתחיל בכביש 5714 ועולה צפונה. ארבעה וחצי קילומטרים בלבד מתחילת הנסיעה מגיעים לתחנה הראשונה בכניסה לקיבוץ בֹּחן. פארק אוטופיה הוא מין גן בוטני קסום שמדמה יער גשם בלב השרון הישראלי. ניתן לטייל בתוך החממה ולהעריך את מיני הסחלבים השונים, הצמחים הטורפים ויתר הצמחייה הטרופית שגדלה בחלק המקורה. בחלקו החיצוני הפתוח של הגן ישנו מופע מזרקות הגדול בארץ, פינות חי עם מיני בעלי חיים שונים, תוכים ועוד.

הגן פתוח כל השבוע ובכל מזג אוויר, והוא יכול להיות יופי של אטרקציה אם אתם מעריכים טבע ומטיילים לכם בכיף. מומלץ להשאיר את חליפות העור בבית – גם כי אין בהן ממש צורך במסלול הספציפי וגם כי בחלק המקורה הלחות גבוהה. טרופי כבר אמרנו?

59 שקלים עולה כרטיס כניסה, ומדי פעם יש מבצעים. בכל מקרה, הגן הבוטני הוא לחלוטין תוספת שמשדרגת, אבל למי שלא בעניין בהחלט לא חובה.

תחנה שנייה – גן לאומי מצודת קקון

אם בחרתם לבקר באוטופיה, ביציאה תצטרכו לשוב על עקבותיכם קצת פחות מקילומטר ולפנות ימינה לכביש 5803. אם ויתרתם על הגן אז פשוט פנו שמאלה בפנייה הראשונה שתהיה לכם אחרי נקודת ההתחלה.

התחנה השנייה (או הראשונה אם דילגתם על אוטופיה) תהיה גן לאומי מצודת קקון. בין גן יאשיה לאמץ שוכן לו תל קקון – גבעה מיוערת ושלווה שבראשה מתנשאים שרידיו של מבצר עתיק ורווי היסטוריה, ובעבר הלא מאוד רחוק היה אימת היישובים היהודיים במזרח עמק חפר.

מאחר וכל הסביבה מישורית, התל, שגובהו כ-50 מטרים בלבד, צופה היטב על כל הסביבה. בתקופה הצלבנית היה זה צומת דרכים חשוב בדרך משכם לקיסריה, והמבצר שבראשו הוקם בתקופה הצלבנית כמצודה על חורבות מבצר רומי. המצודה נכבשה במאה ה-13, ושוב נכבש במאה ה-18  בקרב בין חיילי נפוליאון לאימפריה העותמאנית. במלחמת העצמאות חנה במקום כוח של הצבא העיראקי, ובקרב קשה לכיבוש התל והכפר הערבי הסמוך נהרגו 16 מחיילי חטיבת אלכסנדרוני.

היום המקום הוכרז כגן לאומי, אך הוא לא ממש מפותח ככזה. טיפוס רגלי קליל יביא אתכם לראש המבצר אשר ממנו נשקף נוף פנורמי על כל ישובי ושדות הסביבה. נקודה מצוינת לקפה, רק זכרו לקחת עמכם את הפסולת, שלא כמו המבקרים ששהו במקום לפנינו.

תחנה שלישית – הכביש עד בסיס הטירונות רגבים

לאחר היציאה חזרה מקקון אל הכביש, המשיכו עימו צפונה עד לצומת עם כביש 581, שם פונים ימינה וממשיכים להצפין. בין להבות חביבה למאור ישנו קטע ובו שלוש(!) כיכרות חדשות ומעט מבלבלות. המשיכו צפונה על 581, ורק שימו לב כי אתם לא המבולבלים היחידים בכיכרות אלו אז שימרו על עירנות. בקצה 581 פונים שמאלה ל-574. אנחנו ממליצים לפנות מיד לאחר מכן שמאלה ל-6403, שמאלה נוסף בחיבור שלו לכביש 65 ואז ימינה ל-652 שחוצה פרדס חנה – כרכור עד כיכר בה תפנו ימינה לכביש 653. יש משהו קסום במושבה הזו ובכביש החוצה עם שדרת הדקלים משני צדדיו. למעוניינים בקיצור הדרך ניתן פשוט לחצות את כביש 65 לצד השני ולהמשיך על כביש קטן המקביל לכביש 6 ואשר מתחבר ל-653 מעט אחרי גבעת עדה.

פנו שמאלה לפני שער הכניסה לקיבוץ רגבים ומיד לאחר מכן ימינה. בנקודה מסוימת תמצאו פנייה שמאלה לכביש צר שיקיף מצפון את בסיס הטירונים רגבים של חטיבת גולני. אם לא מצאתם את הפנייה, לא נורא – פנו שמאלה לחניה של בסיס הטירונים והקיפו אותו מצד ימין (לא נספר לאף אחד שנסעתם 15 מטרים באין כניסה). אל תשכחו למסור תודה לחיילים הצעירים שיפתחו לכם שלושה שערים בדרככם לעקוף את הבסיס.

תחנה רביעית – הכביש לגלעד וכביש דליה

מרגע שעקפתם את הבסיס, אין מה להתבלבל – הכביש מתפתל בין הגבעות המוריקות והמטריפות, עולה ויורד עד אשר הוא מגיע לכניסה לקיבוץ גלעד. אורכו של קטע זה מספר קילומטרים, אך מתחשק לעשות אותו הלוך ושוב מאחר והוא פשוט יפה וקסום בפשטותו. זהו לחלוטין הדובדבן שבקצפת של המסלול הקצר הזה.

בסיומו פנו שמאלה לכיוון קיבוץ דליה. הכביש הוא כביש דו-סטרי חד-נתיבי מתפתל ומזמין, שלאלו מכם החולים בגזזת מצויה יעשה חשק לעשות הלוך-חזור בחלק שבין גלעד לדליה. הוא מסתיים בכיכר שבמחלף אלייקים.

אם אתם בעניין לפיתה דרוזית עם לבנה ותה חם, המשיכו ישר בכיכר ובחרו לעצמכם את אחד מני הדוכנים הרבים הפזורים לצד הדרך. אם אתם בעניין של אוכל קצת יותר רציני, המשיכו לתוך דליית אל כרמל ועוספיה. ישנן מסעדות רבות המשרתות את המוני ישראל הצובאים על השווקים והחנויות בשישבת. אנחנו יכולים להמליץ על אחת 'לב הכפר', אבל אתם מוזמנים לתת את המועדפת עליכם בתגובות.

אם בסיום לא הגעתם לתחושת מיצוי, מומלץ לחצות את עוספיה ולעלות לכביש בית אורן (מס' 721) אשר יורד חזרה לכביש 4, ומשם ניתן לחזור חזרה דרומה. אם כמונו אתם חייבים תמיד עוד טיפה, אפשר לרדות ולעלות את כביש נשר (המשכו של כביש 621) עד שיימאס לכם, ואז לחזור לכביש בית אורן ודרומה. אם אתם מעדיפים להימנע מהברדק שבחציית עוספיה ודליית אל כרמל בסוף שבוע, ניתן לחזור לכיכר במחלף אלייקים ולרדת לכביש 70 שהופך ל-6 וחוזר דרומה.

למי מתאים?

הטיול מתאים לכולם, בין אם על אופנועים גדולים ומהירים, תיור בזוג או אפילו קטנוע 125 עם רוכב מתחיל. מאחר והמסלול קצר למדי ונמנע ברובו מדרכים מהירות, אין בעיה גם לאופנועים קטנים לעשות אותו בקצב נינוח מאוד. אין קטעי כביש טכניים מדי או הפתעות מאיימות, אז סעו בראש שקט גם אם זה טיול ראשון שלכם.

נקודות להיזהר בהן

מרבית המסלול, לפחות בזמן כתיבת שורות אלו, בטוח למדי. למעט אולי קטע עם שלוש כיכרות חדשות בבנייה בכביש 581 בין להבות חביבה למאור שעלולות מעט להפתיע, הכביש ברור למדי ונטול דרמות.

בימי שבת יפים חלק מהמסלול יהיה שופע מטיילים (אך לא עמוס לרוב), במיוחד הקטע הקסום שבין רגבים לגלעד. הכביש צר, לרוב ברוחב מכונית וקצת. מספיק כדי לחצות בבטחה, אך חשוב לזכור זאת בקטעים המפותלים בהם שדה הראייה מוגבל.

בחלק שבין דליה לצומת אלייקים הכביש מזמין לתת גז, אך מבלי להכירו היטב ועם תנועה בשני הכיוונים מדובר בפעילות ברמת סיכון גבוהה. אפשר לרכב בקצב זריז, אך בחוכמה. עדיף עוד גרם הנאה מהנוף על חשבון עוד גרם הנאה של אקשן.

אם בחרתם לאכול בעוספיה או באחד מדוכני הפיתה הדרוזית בדרך אל הכפר, היזהרו בפיתולים. הם מזמינים, אך מאחורי כל עיקול בסבירות גבוהה יהיה רכב חוצה שיורד או עולה מהשוליים, לעתים מרובות על קו הפרדה רצוף. הנסיעה בכפר, במיוחד בשבת, דורשת כפליים תשומת לב וסבלנות.

שימו לב – השטחים מסביב לכביש בין רגבים לגלעד הם שטחי אש של בסיס הטירונים רגבים, גולני בשבילכם, אז הקפידו להישאר על הכביש.

נקודות עצירה ותצפית

האזור ברובו שטוח, מה שאומר שטיפוס קליל של 50 מטר מספק נוף מקסים של הסביבה, וזה בדיוק המצב כשעולים לראש מבצר קקון. בכביש בין בסיס רגבים לקיבוץ גלעד יש מספר נקודות בהן הכביש עולה ויורד כמו רכבת הרים, אז הרימו את הראש ותנו מבט על המרחבים הירוקים מסביב. כאן מרגישים בצורה הטובה ביותר את הדבר החמקמק הזה שנקרא 'תחושת חופש'. מי שלא נבהל מהטיפוס הקצרצר למבצר קקון ומתחשק לו עוד, יכול לטפס לגבעת הכלניות בכניסה לקיבוץ גלעד. אנחנו כמובן לא נבהלנו, אבל גם מלמטה ראינו שיפה.

אטרקציות

מספר קילומטרים לתחילת המסלול ישנו הגן הבוטני הקסום אוטופיה.

כאמור, לאלו מכם שמעוניינים לרענן את כשירותם בתרגילי פרט עד מחלקה, קיים בסיס הטירונים של הכומתות החומות. תשאלו, אולי יתנו לכם להשתתף. בשבת אפשר לבקר את הטירונים ולשבת איתם לג'חנון באחד הפריקסטים, אבל רצוי שתהיו משפחה או חברים, אחרת זה סתם מוזר.

תחנות דלק

אם אתם לא מוגבלים בתחנות של חברה ספציפית, לא סביר שתיתקלו בבעיות דלק לאורך המסלול.

מצלמות מהירות

יש מצלמה פעילה אחת לאורך המסלול המסומן במפה, בצומת של כביש 65 עם 652 שעולה לפרדס חנה-כרכור. לא ידוע לנו על מצלמות נוספות לאורך המסלול.

כמובן שהרכיבה היא על אחריותכם בלבד, וראו המלצותינו לעיל כהמלצות בלבד. מומלץ לבקר בבלוג 'מיצו בדרכים' ולהתעדכן במפת המצלמות ומיקומיהן המדויקים.

קישורים שימושיים

• פרטים נוספים על גן לאומי קקון מאתר GoSharon
• עוד קצת פירוט על המבצר מוויקיפדיה

למפת המסלול – לחצו על הקישור

צילום: אסף רחמים

כבר 14 שנים ברציפות שבערב ראש השנה יוצאים אופנועני ישראל לראות את הזריחה של השנה החדשה ממצדה. זה התחיל כיוזמה ספונטנית של כמה חברים, ועם השנים זה הלך ותפס תאוצה וגדל לממדי ענק, כשבכל שנה נשברים שיאים בכמויות הרוכבים שמגיעים. השנה מדברים על למעלה מ-5,000 רוכבים, כשהמשטרה העריכה אפילו 7,000. מטורף!

המסע השנתי הזה, שהוא סוג של אירוע השיא השנתי של האופנוענות הישראלית, הוא מסע שכאמור התחיל באופן ספונטני ותפס תאוצה לממדים מפלצתיים – וכל זאת בלי שום ארגון מאחוריו. אירוע ויראלי שעובר מפה לאוזן ולכן גדל משנה לשנה. זה לדעתנו הכוח הגדול של הרכיבה הזו.

עם השנים החלו יותר ויותר יבואנים ובעלי עסקים לתרום את חלקם, לפתוח עמדות בחניון התחתון של מצדה עם עמדות רענון לרוכבים הכוללים שתייה ומזון קל. כך היה גם השנה, ובאופן מוגבר. השנה אפילו היה DJ שניגן מוזיקה.

אף על פי שלאירוע השנתי הזה אין ארגון רשמי, ישנם אנשים שלוקחים על עצמם לנסות וליצור סדר, בעיקר לטובת הבטיחות. דניאל פטרי ('מיצו'), מנהל פורום האופנועים בתפוז, עושה את זה בשנים האחרונות ודואג לתיאומים שונים ולהרבה סדר. השנה הופקו לקחים משנה שעברה, וזה בא לידי ביטוי בין היתר בסדרנים שכיוונו את התנועה בכניסה וביציאה. התוצאה – סדר מופתי ואפס פקקים, לפחות ממה שאנחנו ראינו. מכוניות לא הורשו להיכנס למתחם, חנו בצדי כביש הגישה בצורה מסודרת, וכשהחניון התמלא ברוכבים – גם אופנועים הופנו לצדי הדרך. כן, עד כדי כך היה מפוצץ השנה.

עוד נקודה שהייתה השנה היא שעת יציאה מוקדמת יותר. ב-00:30 החלו ראשוני הרוכבים לצאת מחניון חצי חינם בראשון לציון, וטפטוף הרוכבים נמשך כשעתיים. זה אמנם מוריד מעוצמת החוויה של לראות מאות ואלפי רוכבים בדרך, אבל זה ללא ספק משפר את הבטיחות לאורך הדרך. למרות שהייתה תחושה שהשנה הגיעו פחות רוכבים, כשהגענו לחניון מצדה חטפנו את האימפקט – החניון היה מפוצץ.

למרות זאת, אחרי הזריחה, כשרוכבים רבים כבר עזבו את המקום, החלה השתוללות של כמה מכוניות ספורטיביות ששרפו צמיגים ב'צלחות'. יכול היה להיות נחמד אם זה לא היה צמוד לאנשים שעמדו במקום. מסוכן ומיותר. כאן המשטרה הייתה צריכה להתערב ולעצור את ההשתוללות לפני שייפגעו אנשים.

אנחנו מאוד אוהבים את המסע הזה ומשתתפים בו מדי שנה. ראינו איך במהלך השנים הוא השתנה והפך ממסע אינטימי של חברים לפורום ועד למפלצת בלתי נשלטת של המוני אדם – לאו דווקא אופנוענים. זה טבעי לחלוטין ואנחנו לא רואים את זה בעין לא יפה. להפך. זהו מפגן עוצמה חשוב של האופנוענות הישראלית. אחוז קטן של מתפרעים תמיד יהיה, וזה נכון לכל מקום בעולם, לא רק לישראל. בהם, אגב, המשטרה צריכה לטפל, וחוסר הנוכחות של המשטרה במתחם עצמו זה כשל של משטרת התנועה, למרות הנוכחות היפה לאורך הדרך.

באופן אישי – מצדה היא האמצעי ולא המטרה

בשנים האחרונות אני רוכב את המסע למצדה עם קבוצת חברים קרובים – כולם על אופנועי אדוונצ'ר כאלה ואחרים, וכולם רוכבים מעולים. כך עשינו גם השנה – בקבוצה של כ-10 רוכבים.

רוכבים במבנה מסודר, משייטים מהר לאורך הכבישים המהירים והישרים, עוצרים להפסקה פה ושם, ומגיעים לשיא – כביש סדום ערד בלילה. כמה שאנחנו אוהבים את הקטע הזה, ואיזה כיף זה לעוף אותו כמעט בלי לגעת בבלמים, בחלקות מהירה, וכל זה לאור של פנסי ויסטרום 650.

באמצע הכביש עצרנו וישבנו על צלע הר כדי לצפות ברוכבים שמגיעים. יותר מחצי שעה ישבנו, ושמעו – זו חתיכת חוויה. חושך מוחלט, מיליון כוכבים בשמיים, ומאות רוכבים עוברים מתחתינו. כמו הצגה פרטית.

אני חייב להודות שאני לא באמת מגיע בשביל הזריחה של השנה החדשה. זה פחות מעניין אותי. אני, כמו החברים שלי לרכיבה, מגיע בשביל הרכיבה. מצדה היא לא המטרה אלא האמצעי – אמצעי לרכיבה חווייתית של פעם בשנה.

אז הגענו לחניון מצדה, ראינו את הבלגן והעומס, הסתובבנו כחצי שעה, והחלטנו להמשיך לתצפית אחרת על כביש ים המלח כדי ליהנות מזריחה אינטימית יותר. כך נהנינו מכל היתרונות – גם מהרכיבה המשובחת, גם מההפנינג האופנועני המטורף, וגם מקצת שקט וטעינת מצברים לפני הרכיבה חזרה הביתה.

והרכיבה חזרה הביתה דרך ים המלח וירושלים – אוי, כמה טובה שהיא הייתה. העייפות כמעט ולא הורגשה, תחושת ההיי בשיאה, ואנחנו עפים את העליות מים המלח לירושלים ומנקים פיח מהשסתומים. תענוג צרוף!

אז ברור שנתראה גם בשנה הבאה!

רכב, כתב וצילם: נמרוד ליטבק

הרי האפלצ'ים (Appalachian Mountains) נמשכים מקנדה אל דרום ארצות הברית, והדרך על רכס הבלו רידג' (Blue Ridge)  נחשבת לאחת הדרכים היפות ביותר בארה"ב. דרך מושלמת לאופנוענים, מלאת עיקולים ופיתולים.

התכנית הייתה לקחת את האופנוע מצפון ניו-יורק עד פלורידה, ולרכוב לאורכו של כל רכס הבלו רידג', כולל הסקי-ליין דרייב שמוביל אליו. האופנוע שרכשתי היה ספורט-תיור של קוואסאקי – Concours 14, אופנוע ששוקל 304 ק"ג, ,עם מנוע בנפח 1,352 סמ"ק ו-160 כ"ס, והכי חשוב – ידיות מחוממות.  מצאתי אחד בניו-יורק בן שלוש שנים עם מעט ק"מ ושני ארגזים מקוריים, והוא עלה 35,000 שקל. לא כסף.

ביום הראשון – קפאתי

עד שסיימתי עם ההכנות הייתי עמוק בתוך הסתיו. יצאתי לדרך מניו-יורק, דרכים המהירות, לומד את האופנוע ומתרגל את השימוש ב-GPS. כשהגעתי לסקי-ליין דרייב הטמפרטורות היו נמוכות מאוד – 23-27°F, עם רגעים של 18°F, או בעברית – °8C- (מינוס 8 מעלות), וזה קר מאוד!  המראה מרהיב. משני צדי הדרך גולשים ההרים מטה אל עמקים, חלק מתועשים וחלק מיוערים ופראיים.  כביש צר ומטולא עד שהגעתי לבלו רידג' פארק-וואי, שם הכביש השתפר משמעותית.

יש משהו שקשה להגדיר בדרך הזו. דרך בשרשרת הרים שאורכה כמעט 1,000 ק"מ. הדרך נסללה על הרכס הגבוה ביותר בהרי האפלצ'ים, כך שבהרבה מקומות רואים את ההרים והעמקים ממערב ואת העמקים וההרים ממזרח. הנוף מעט מעורפל עם גוון כחול ככל שההרים נראים אל האופק. אולי בגלל זה קראו לרכס ההרים הזה Blue Ridge.

אני לא יודע אם זו חוצפה, שחצנות או הדגמת כוח בסלילת הדרך הזו. יש משהו מלא עוצמה בהרים, ולכבוש דרך ממש על הרכס למלוא אורכו זה דבר לא פשוט. כך או כך, אני נהנה מאוד מהנסיעה. היות והחורף מתקרב, הדרך שוממה, כמעט ואין כלי רכב ואני מרגיש כאילו היא נסללה עבורי. גולש במהירות האפשרית בין העיקולים, העליות והירידות ותופר את הדרך המדהימה הזו מייל אחרי מייל. הרים מכוסי ערפילים כחלחלים, יער סביב, ומדי פעם מפלי מים קפואים על קירות הסלעים שלצד הדרך.

אחה"צ החלטתי שאני חייב להתחמם מעט ובכלל הגיע הזמן לתת לחושים לנוח, ועברתי לכביש 60 לחפש מקום לינה. לא ציפיתי לכלום, וקיבלתי את רכיבת החיים שלי. הדרך התפתלה כנחש במורד הרכס בהטיות של מסלול מרוצים מהמשובחים שיש. גן עדן. הרגשתי כמו טייס קרב ושרתי בקסדה כל הדרך למטה. עצרתי בעיירה קטנה וציורית בשם Buena Vista, ואכן כשמה כן היא, מראה חלומי לעשרת בתי העיירה.

ביום השני – חגגתי

עליתי בכביש הנפלא בחזרה לרכס. עוד יום מתפתל בין ההרים. עולה ויורד, מאיץ ומאט, וחוגג כל קילומטר שאני עובר.  1,000 קילומטרים שמתוכם יש מעט מאוד חלקים ישרים. זאת אומרת שהאופנוע בהטיה כל הזמן, ימין ומיד שמאל. הידיים עובדות ללא הרף והלב חוגג.

בערב עצרתי במוטל פשוט וקטן על הדרך, אכלתי ארוחת רד-נק טיפוסית של צלעות, פירה תפו"א, בירה, וכמובן שיחות עם המלצרית. הייתי הלקוח היחידי. עוד יום בחיים שאני כל כך אוהב.

ביום השלישי – סבלתי

היום הבא היה קשה, קר ורטוב. היום התחיל נפלא, אבל הפך להיות אכזרי. לאורך שבעים וחמישה ק"מ של דרך אלוהית אני חוגג את מזלי הטוב, ואז ראיתי אותו, את הענן שישב על הדרך, מנומס מאוד, בין העצים מצדיה. האטתי וחשבתי שכפי שכבר קרה – אעבור אותו תוך כמה דקות. כאן טעיתי, ובגדול. הייתי צריך לעצור ולחכות יממה, אבל זה קלי קלות להיות חכם בדיעבד.

גשם וערפל ברוב 250 המיילים שעשיתי, כולל שני מעקפים. ככל שהטמפרטורות ירדו – הגשם מצא כמה פינות של ציוד הגשם שלי שלא היו אטומות לחלוטין, וכמובן שזה היה זמן טוב ל-GPS להפסיק לעבוד. 'נו, מה יש לדאוג, הרי אני על הפארק-וואי', חשבתי לעצמי והמשכתי לנסוע. ואז הגיעה עוד צרה – שלט “The Pkwy is close ahead please take a detour”. עכשיו לך תחפש מעקף בלי GPS. איזה רד-נק בפיק-אפ שעצר לידי אמר לי שאין מה לדאוג – הוא נסע בדרך לפני שבוע והיא לא הייתה סגורה. 25 קילומטרים מאוחר יותר, כשהגעתי למחסום, למדתי לסמוך על השילוט האמריקאי. נסעתי לאט ולפי השלטים לוודא שאני לא טועה בדרך, וחזרתי לפארק-וואי אחרי שלושים וחמישה קילומטרים קשים נוספים.

הגשם לא הפסיק לשנייה, מתחזק רוב הזמן ונחלש לעתים נדירות. הרגשתי וראיתי בשעון שחסר לי קצת אוויר בגלגל הקדמי, אני יורד מהפארק-וואי, עוצר למלא, נרטב עוד יותר ומגלה שמשאבת האוויר לא עובדת, ומה שהייתה בעיה קטנה – גדלה עד כדי אור אזהרה אדום. 25 מייל בהמשך הדרך תוקנה הבעיה. אני מקווה שזה לא פנצ'ר.

הגשם והערפל הקשו מאוד על הרכיבה, משקף הקסדה התערפל ולא הייתי בטוח אם הערפל חיצוני או פנימי. כשפתחתי אותו החל זרזיף מים קפואים בצוואר שלא שיפר לי את מצב הרוח. הכפפות החשמליות נרטבו ובקושי מילאו את תפקידן, והידיות המחוממות הגיעו לגבול יכולת החימום שלהן. נסעתי עם חוסר תחושה באצבעות.

עוד מעקף בדרך מהירה 80, כל כך הרבה בתים נטושים בצדי הדרך, ההצלחה האמריקאית גובה מחירים גבוהים ולא רק בערים הגדולות. עלה לי רעיון לאלבום צילומים 'בתים וחוות נטושים באמריקה', בטח ילך טוב באירן.

הגעתי למלון באשוויל אחרי יום שסיפק לי חומר לכמה וכמה סיפורים, אבל במהלך היום הייתי אומלל רוב הזמן. לשמחתי, בעיית ה-GPS נפתרה. הבנתי שלא הורדתי את המפות המתאימות כשחציתי מדינות. נותרו לי עוד 80 מייל עד סוף הדרך הזו…

ביום הרביעי – התעליתי

איזה יום מדהים! פשוט יוצא מגדר הרגיל! היום הטוב ביותר שהיה לי על שני גלגלים מאז ועד עולם!

אחרי הגשם והאומללות של אתמול השמש זרחה, ולמרות שהכבישים היו רטובים, היה פחות קר והעיקר – שמש. התארגנתי בזריזות וחזרתי לפארק-וואי. התחלתי לנסוע עם חיוך גדול, השמש צבעה את הנוף בצבעים יפים למרות הקדרות שבעצים העירומים בסתיו. עצרתי לצלם ולהתרשם מההרים הכחולים שבאופק.

לרגע חשבתי שזה קצת משעמם לנסוע בפארק-וואי, עם GPS, ללא מזג אוויר קשה וללא בעיות באופנוע. 'תקלות או בעיות יוצרות עניין ואתגר ומתבלות את החיים', חשבתי והמשכתי לנסוע בנינוחות. כמובן שהשלווה מיד הופרה ולא חזרה אף לא לדקה במשך שמונה השעות שנהגתי עד שהגעתי למלון.

הדרך הייתה חסומה שוב. היה קל למצוא מעקף מעניין ב-GPS ותכננתי מסלול חלופי בחזרה לפארק-וואי. כשנוסעים על הרכס, הירידה תמיד בדרכים מפותלות ומאתגרות עוד יותר מאשר הדרכים שעל הרכס. ואכן, 191 ייזכר לטוב כמו כביש 80 מהמעקף ביום אתמול או כביש 60 מהיום שלפניו. דרך מאתגרת בנופים מלאי הוד. חזרתי לצומת בהרגשת התעלות. בפנייה צפונה היה המחסום ופניתי דרומה בחיוך להמשיך את הנסיעה. החיוך קפא על פניי – עוד מחסום. הפארק-וואי הייתה סגורה גם דרומה.

חשבתי לחזור חזרה בכביש איתו באתי ואז ראיתי שאם אני ממשיך צפונה בדרך בה נסעתי אגיע לכביש 74/23, שגם הוא מצטלב עם הפארק-וואי. כמובן שהמשכתי, והדרך במורד ההר הייתה מהטובות ביותר בהן נסעתי. מעניין להתחיל את הדרך עם רטיבות לצד הדרך שהופכת לפלג קטן, וככל שיורדים מתווספים לו עוד ועוד פלגים עד שהוא הופך לנהר. למטה בעמק זהו כבר נהר רחב ידיים, הרבה יותר גדול מהירדן שלנו בימיו הטובים. כאלו נהרות יש כאן בכל עמק. שפע מים.

הגעתי להצטלבות, וגם שם הכניסה לפארק-וואי הייתה סגורה. זהו זה, הייתי במרחק של כשעה נסיעה מסופה של הדרך וחשבתי שאשלב בין ביקור בפארק הרי הסמוקי, שם גם מסתיים הפארק-וואי.

הדרך עוברת ליד שמורת שבט הצ'ירוקי, עם כל כך הרבה תווי פנים כפי שראינו בסרטים. עצוב שהרבה מהאינדיאנים סובלים מהשמנת יתר, בעיה שאימצו מהאמריקאים. אפילו הילדים המתרוצצים שמנמנים, אבל כל כך יפים בעצמות הלחיים הגבוהות, שיער חלק שחור כלילה. פוקהונטס קטנים.

פארק הרי הסמוקי מעניין. מעט שלג שרד מהסופה של הימים הקודמים. הרים גבוהים עם מעברים צרים ודרכים שהן פשוט חלום רטוב של אופנוענים. פתאום מרגיש מוזר לנסוע עם כל כך הרבה אנשים, אחרי שהייתי לבד יותר מאלף ק"מ. ברגע מסוים התנועה נעמדה, מכוניות בשני הצדדים והאנשים מצלמים דוב שחור שבאדישות התעלם מהמהומה ואכל משהו מגזע ענק של עץ שקרס. הכניסה והיציאה מהפארק היו מאוד תיירותיות, ושמחתי לחזור לדרכים יותר שוממות, אם כי עד כמה לא תיארתי לעצמי.

הנסיעה בפארק הייתה צפונה, והיות ואני צריך להיות תוך כמה ימים בפלורידה, הגיע הזמן לפנות דרומה. התייעצתי עם ה-GPS והתוויתי מסלול לכביש המהיר הסמוך שידעתי שיש בו הרבה פניות מהירות מאוד במשך חמישים מיילים של מעברי הרים. אם כבר לנסוע דרומה אז לעשות זאת בסטייל. יכולתי לנסוע בדרך הרגילה, אבל היה קיצור שהחלטתי לקחת.

כביש מפותל כפי שאנחנו אוהבים, אולי יותר מדי כי הייתי צריך לנסוע רוב הזמן בהילוך שני, אבל הבעיה העיקרית הייתה שברי ענפים מהסערה האחרונה וכמובן שפע של עלים בשלל צבעים של צהוב ואדום. מראות יפים, אבל לא עושה טוב לאחיזה. כנראה שזה לא כביש שנוסעים בו הרבה. ברגע מסוים הכביש הפך לדרך עפר כבוש ובוץ. הנהיגה הפכה להיות קשה ותובענית. הקוואסאקי נועד לכבישים מהירים ולא דרכי עפר. פחדתי שאם אני מאבד שיווי משקל והאופנוע מתהפך – לעולם לא אצליח להרים אותו.

הכביש חזר לשמחתי וראיתי שלט עשוי ביד שעוד שני מייל אני מגיע לכביש המהיר. כל כך שמחתי שצילמתי את השלט.  המשכתי ישר והכביש שוב הפך להיות דרך עפר – הרבה יותר גרועה מכפי שהיה קודם, וברגע מסוים ראיתי שלט שאני נכנס ליער פדראלי. עברו שני מייל, אין סימן לכביש המהיר ואני רואה שאני בבעיה. למזלי הגיע רכב מולי. עצרתי אותו ושאלתי את שלושת הצעירים המזוקנים שישבו שם אם אני בכיוון הנכון. הסתבר שזו דרך ללא מוצא וגם הם טעו. ה-GPS  לא ראה לוויינים בין ההרים, אם כי חשבנו שהיה שם צומת שיכול היה להיות הפנייה המיוחלת.

הגענו לצומת ובאמת שם היינו צריכים לפנות ולא להמשיך ישר. בדקתי את התמונה של השלט שצילמתי קודם וראיתי שבמקרה או לא, היה שם חץ ישר עם שם אחר והחץ שמאלה לכביש המהיר היה מטושטש, מה שמסביר מדוע המשכתי ישר.  המשכתי לנהוג בכביש צר אך סלול היטב, ובדיוק שני מייל מהצומת הגעתי לכביש המהיר (S40). זה באמת היה כביש מהיר – פניות של 150 קמ"ש ויותר, והכי טוב – משאיות אינן רשאיות לנסוע במסלול השמאלי. הרגשתי כמו מיני נהג GP,שינוי מרענן אחרי ההזדחלות הקודמת.

המסע הזה בן ארבעת הימים היה אינטנסיבי וחזק. הדרך היא אחת היפות והמומלצות, אבל כדאי לעשותה בסוף הקיץ או בתחילתו. מי יודע, אולי עוד אחזור לשם.

צילום: בני דויטש

הפעם בסדרת 'דרך במבחן' בחרנו מסלול יחסית פשוט וקלאסי שמשלב כבישים מלאי חדוות רכיבה עם נופים מדבריים מרתקים, ביקור באתר היסטורי, ואפשרות לקנות קרטיב (או קרמבו, תלוי בעונה) במחיר מופקע באחד הקיוסקים לאורך ים המלח. עיתוי הפרסום לא מקרי, שכן אלפי רוכבים ירכבו את המסלול הזה הלילה, ערב ראש השנה, בדרכם למצדה.

לצורך הנוחות, המסלול שלנו מתחיל במרכז (צומת גנות במפה המצורפת), וכמובן שהוא גמיש. ניתן להצטרף בכל קטע, להוסיף או לשנות את הקטעים המנהלתיים עד התחנה הראשונה המעניינת.

תחנה ראשונה – סדומערד

סדום ערד. סדומערד. מתגלגל על הלשון, אבל עם עקצוץ קל בסוף. לרובנו השם מעלה קונוטציות של רכיבת כביש ספורטיבית עם שיערות בחזה, סיפורי גבורה ומצבות. די בצדק, האמת. לחלקנו מבעבע הדם כשאנחנו חושבים על הכביש, בקטע חיובי. אולם לא מעט רוכבים נמנעים מהכביש הנפלא הזה בגלל התדמית שנוצרה לו מאותם סיפורי גבורה ומצבות, או המחשבה שאין להם מה לחפש שם אם הם לא מהסוג שעוטה חליפות עור להנאתו.

מיד נפריך את אותן מחשבות דיכאוניות ונאמר כי אין סיבה לחשוש מהכביש. קטע האספלט, שנחצב בסלע הקשה בטרם מלחמת ששת הימים כדי להוות אלטרנטיבה צפונית לכביש דימונה, הוא דווקא בטוח למדי. הסלילה טובה, במרבית הפניות יש שדה ראייה טוב לפנים, ובקצב רגוע אין כמעט מקומות שיפתיעו אתכם. הקטע המגניב בכביש הזה הוא שאין מהירות מינימלית כדי ליהנות ממנו – אם הגעתם אליו ואתם על שני גלגלים, כבר יצאתם מורווחים.

הקטע המעניין של כביש 31 מתחיל ביציאה מהעיר ערד ומסתיים כעבור 24.5 קילומטרים וכ-109 פניות מאוחר יותר בצומת זוהר, בחיבור עם כביש 90. קשה עד בלתי אפשרי לזכור את כל הכביש אם אתם לא מבלים בו באופן קבוע הלוך ושוב, אז למגזגזים שביניכם נמליץ ככלל אצבע להישאר בקו החיצוני עד שאתם מזהים כי הפנייה לא מתהדקת ואת הפנייה הבאה, במיוחד ב'לולאה', או 'העניבה' (תזהו אותה לפי ריבוי האנדרטאות בצידי הדרך). בנוסף, שלוש נקודות נוספות שחשוב לזכור הן צומת חתרורים בחלקו העליון של הכביש (החיבור מצד ימין עם כביש 258 אם אתם בכיוון הירידה) ושני המצפים שמקבילים לכביש מצד שמאל, בחלקו התחתון. בשלוש הנקודות צפוי שתיתקלו ברכבים מגיחים לכביש או מאטים באופן בלתי צפוי.

בין אם אתם יורדים את הכביש פעם אחת, או כמונו מנצלים כל ביקור בו כדי לעלות ולרדת לפחות פעמיים לכל כיוון – זכרו שהכי חשוב זה להפעיל את הראש, כדי שלא תצטרכו להפעיל את הביטוח.

צילום: בני דויטש ואסף זומר; עריכה: ניר בר (מתוך ערוץ היוטיוב של פול גז)

תחנה שנייה – גן לאומי מצדה

בשנת 2001 הוכרז הגן הלאומי מצדה לאתר מורשת עולמית על ידי ארגון אונסק"ו. בערך באותו זמן נולדה מסורת שהפכה את החניון של האתר לאתר מורשת אופנוענית ישראלית. סביר שאם תשאלו עשרה אופנוענים על הדבר הראשון שקופץ להם לראש כשהם שומעים את השם 'מצדה', תשעה מהם יענו "רכיבה לראות זריחה בראש השנה". העשירי פשוט לא שמע את השאלה כי הוא לא מקפיד לרכוב עם אטמי אוזניים.

עם כל הכבוד לרכיבה ההמונית (ויש כבוד!), לאתר התיירות שאליו מגיעים קרוב למיליון תיירים בשנה יש יותר להציע מרק חניון רחב ידיים. הגן כולל שתי כניסות, מזרחית ומערבית, כשהכניסה הראשית וזו אשר מופיעה במפה היא הכניסה המזרחית. אין כביש המחבר בין הכניסות וממילא במערבית יש רק עלייה רגלית על גבי הסוללה שהרומאים בנו כדי לפרוץ למבצר. פחות כיף עם קסדה ומעיל.

בכניסה המזרחית ישנו מוזיאון מצדה על שם יגאל ידין, בו מוצגים פריטים שנמצאו בחפירות הארכיאולוגיות, וכן מסופר סיפור המצדה מאז ועד היום. יש אפשרות לשכור אוזניות בעלות של 20 שקלים ולשמוע חצי שעת סיפור במהלך הסיור. בצמוד למוזיאון ישנו מתחם אוכל, אם כל ההיסטוריה הזו עשתה לכם תיאבון.

יש את האפשרות לטפס לבמת ההר ברגל (כ-45 דקות) או ברכבל, שבתקופה בין אוקטובר למארס עובד בין השעות 08:00 בבוקר ל-16:00 אחה"צ ובשישי נסגר שעה קודם (כמו כל האתר). עלות כניסה לאתר וטיול הלוך ושוב ברכבל תעלה לכם 76 שקלים, אבל יש מגוון אפשרויות שונות כמו רק עלייה ברכבל וכו'. בכל מקרה, אחרי מספר ביקורים בעבר, הסיור בחפירות תמיד מעניין והנוף הנשקף מבמת ההר מדהים ובהחלט שווה את המאמץ.

לגבי מחירים ושעות פתיחה, מומלץ בכל מקרה להרים טלפון למרכז המבקרים לפני שאתם משלבים לראשון, וחבל שלא עשינו זאת בעצמנו. יותר מדי הלוך-חזור בסדום ערד הביאו לכך שלו"ז צפוף מנע מאיתנו לטפס להר, אבל לא נורא, סיבה טובה לחזור שוב על המסלול.

למי מתאים

פחות או יותר לכולם, אולם רוכבים מתחילים יעשו בשכל אם לא יבחרו במסלול כטיול ראשון או שני. ככלל, רצוי להגיע לאחר שצברתם מעט ניסיון כביש, שכן המסלול מעט ארוך ומצריך 'כושר רכיבה' כדי להישאר בפוקוס וכן קטע הכביש של סדום ערד הינו טכני למדי, במיוחד בירידה.

בנוסף, בגלל ריבוי הקטעים הפתוחים והמהירים לאורך המסלול, אופנועים וקטנועים בנפח 125 סמ"ק עלולים להרגיש מעט חסרי נשימה.

נקודות להיזהר בהן

בעת כתיבת שורות אלו (וכבר תקופה ארוכה), נערכות עבודות לאורך כביש 31. מדי פעם ישנם קטעים מקורצפים, לרוב בנקודה ללא שדה ראייה, באמצע פיתול, בלי אזהרה. לכן היו ערניים, גם להופעה אקראית של כלי רכב של מקומיים שעולה מהשוליים במהירות.

כביש 90 המקביל לים המלח רובו ישר ועם עיקולים קלים בלבד, ויש נטייה להרביץ עליו גז, אך מדי פעם ישנן פניות מתהדקות, או שמופיע 'שיקיין'. הקפידו להסתכל הרחק לפנים. אם אתם נוסעים בשעות בוקר מוקדמות מאוד או בלילה, יש לעתים תופעה של הופעת לחות מעורבת במלח על הכביש, בעיקר בקטעים הצמודים לים המלח, מה שיוצר שכבה חלקה כמו שמן. הורידו מהירות והיו ערניים לקטעים רטובים בכביש.

בקטע סדום-ערד, ציינו לעיל שלוש נקודות בעייתיות. מעבר לזה, תנו גז, אבל הפעילו את ראש.

נקודות עצירה ותצפית

בירידה לים המלח דרך סדום-ערד, אם תרימו לרגע ראש מהחיפוש אחר האפקס הבא (היי, גם תרפו מעט מהגז כשאתם עושים את זה, כן?), יופיע לנגד עיניכם נוף מרהיב של הים הנפרש בינות להרים. ישנם שני מצפים בשליש התחתון של הכביש. לדעתנו התחתון מביניהם יפה יותר, ובכל אופן רואים בו יותר טוב את ים המלח.

לאורך כביש 90 ישנן מספר נקודות שניתן לעצור בהן לצד הדרך בבטחה ובצמוד יחסית לים כדי להצטלם או לראות מקרוב כמה עצוב מצבו של הפלא הזה שנקרא ים המלח.

באופן לא מפתיע, מראש המצדה יש תצפית לא רעה בכלל.

אטרקציות

כאמור, הגן הלאומי מצדה הוא אטרקציה די רצינית. לא יצא לנו, אבל שמענו שהמופע האור-קולי הוא ספקטקל מגניב מאוד אם אתם בעניין לעשות טיול לילי. מומלץ לבדוק מול האתר באילו ימים ושעות הוא מתרחש, שכן זה משתנה.

ישנן כמובן מספר אטרקציות נוספות לאורך המסלול וים המלח, כמו מספר אתרים ארכיאולוגיים נוספים (תל ערד, מערות קומראן וכו'), או מסלולי הליכה קצרים כמו נחל דוד שמאפשר להגיע עד המפל הראשון גם אם סוחבים ציוד רכיבה. מומלץ יותר באביב, אבל גם בתקופת החורף באזור זה יש ימים מספיק חמים כדי לזנק לבריכה לטבילה צוננת.

אם אתם במצב רוח הדוניסטי יותר, אפשר לעצור בחמי עין גדי להתפנקות במרחצאות או מסאז' שיעזור לכם להתמודד עם העובדה שקניתם אופנוע ללא מיגון רוח.

תחנות דלק

אם אתם לא מוגבלים בתחנות של חברה ספציפית לא סביר שתיתקלו בבעיות דלק לאורך המסלול. על כביש 6 בכיוון דרום בין מחלף נשרים לשורק ישנה תחנת דלק נוחה של דור-אלון עם בית קפה מומלץ לקפה ומאפה של הבוקר.

בכביש 40 ישנה תחנת דלק גדולה של פז בצומת בית קמה, וכן תוכלו למצוא מספר אפשרויות לארוחה זריזה.

אם גזגזתם הרבה בסדומערד, יש לכם אפשרות לתדלק בכניסה לעיר במספר תחנות, או בתחנת דלק בחלקו התחתון, ימינה בצומת זוהר במרחק כמה עשרות מטרים.

אורכו של כביש 90 הוא כ-80 קילומטרים לערך בקטע שבין צומת זוהר לצומת הלידו, וישנה תחנת פז באמצע הדרך בחוף עין גדי ומספר תחנות אחרי צומת הלידו על כביש 1 אם זו שבצומת עצמה עמוסה (בדרך כלל).

מצלמות מהירות

על כביש 40 בכיוון דרום, מיד לאחר המיזוג מכביש 6, ישנן שתי מצלמות מהירות, אחת מדרום לצומת מאחז והשנייה בצומת בית קמה. אם אתם חוזרים צפונה על קטע זה, ישנה אחת נוספת בין שתי הנ"ל.

על כביש 1 כשעולים מערבה מכביש 90 ישנן מספר מצלמות, וכן אם עושים את הדרך בכיוון ההפוך. את חלקן קשה מאוד לראות עד אשר מאוחר מדי, לכן מומלץ לשנן מראש מיקום מדויק (וכמובן להקפיד על המהירות המותרת).

נכון לכתיבת שורות אלו על כביש 31 ו-90 אין מצלמות קבועות, אך סביר מאוד שתתקלו ביותר מניידת אחת מפטרלת על מסלול הטיול, כשלעתים קרובות למדי גם יופעל מארב לייזר או דבורה.

אם בחרתם לחסוך את העלות של נסיעה בכביש 6 ורכבתם דרך כביש 40 במקום, היו ערניים במיוחד, שכן הכביש מרושת במצלמות רבות וזו עלולה להתברר כאופציה יקרה במיוחד.

כמובן שהרכיבה היא על אחריותכם בלבד וראו המלצותינו לעיל כהמלצות בלבד. מומלץ לבקר בבלוג 'מיצו בדרכים' ולהתעדכן במפת המצלמות ומיקומיהן המדויקים.

מפת המסלול

 

קישורים שימושיים

• אלי פנגס טרח וחילק עבורכם את סדום-ערד למקטעים
• אתר הגן הלאומי מצדה
• מפת מסלול הטיול

אני צריכה את התמונה הזו איתי בשביל המעגל שייסגר כשניכנס עם אש המכבייה לאותו אצטדיון בברלין – אולי שם ייסגר גם המעגל האישי שלילא, לא התבלבלתי. אני יודעת שזה אתר אופנוענים. זה שכותבים בו על מכונות ועל רוח. ובכל זאת, התמונה הזו לא יוצאת לי מהראש. אף פעם לא ראיתי אותה ממש, אבל נשבעו לי שהיא קיימת, למרות שכרגע היא בגדר נעדרת ועוד לא צצה עדיין בשום מקום. אני ממש יכולה לדמיין אותה. מודפסת בשחור לבן, דהויה. שוליה רפוטים ומוכתמים בידיים שאחזו בה במהלך השנים, בלי לדעת שיעברו מעל 80 שנה והתמונה הזו תהפוך להיות הסמל של המסע האישי שלי, במסע לאומי שמשלב בתוכו חתיכת היסטוריה של אופנוענות וחתיכת היסטוריה של מדינה.

אני מדמיינת את שורת האופנועים עומדים זה לצד זה. עליהם יושבים 11 רוכבים, משקפי האבק שלהם מורמים למצח ופניהם חרוצות משמש וגשם שהכו בהם במסעם, ובצד, מעט ביישנית, בשמלה של עלמה צעירה, עומדת מי שיום אחד תהיה סבתא שושנה שלי,  ליד אותם רוכבים ששמם רכב לפניהם והם היו הסמל של היהודים החדשים, אלו החלוצים, הצברים מהארץ המובטחת והרחוקה.

אני רק יכולה לדמיין מה היתה המשמעות של הרגע הזה, בו סבתא שלי הצטלמה עם אותם אופנוענים שהגיעו מארץ הקודש ועברו מדינה-מדינה, קהילה-קהילה, ומה הייתה המשמעות של כל זה בהחלטה שלה לעשות את המסע הזה שקבע את גורלה כעולה חדשה בישראל, הרחק מזוועות השואה.

80 שנה אחר כך

כן, אני עדיין זוכרת שזה אתר אופנוענים, אבל מה לעשות שבעוד זמן קצר אני אמורה לעלות על מטוס שיקח אותי, ביחד עם עוד חבורה מגוונת של רוכבים שאופנוענות היא בנפשם, למסע הוקרה לאותם 11 חלוצים, מוטוציקליסטים כפי שכונו אז, שיצאו בתחילת שנות ה-30 של המאה הקודמת מפלסטינה שתחת המנדט, במסע מרגש בין קהילות היהודים באירופה. עוברים, מכריזים, מודיעים, מספרים על קיומה של המכבייה הראשונה – האולימפיאדה של היהודים – שתתקיים בארץ ישראל תחת הנציב העליון הסקוטי שנתן את ברכתו, בשנת 1932. אבל זה לא רק מסע הוקרה, קבוצת הרוכבים הישראלים מקבלת את אש המכבייה כ-80 שנה מאוחר יותר ויוצאת לאצטדיון האולימפי בברלין. אותו אצטדיון ידוע לשמצה בו לא הורשו היהודים להשתתף במשחקים האולימפיים ב-1936. אל האצטדיון הזה יכניסו הרוכבים ברעם מנועים ישראלים את הלפיד האולימפי לטקס הפתיחה.

כשלושה שבועות אמור להימשך המסע בו יעברו הרוכבים של היום בעיקר מסלולם של המוטוציקליסטים של ימים אחרים, אבל הרוח שתלווה את המסע הרכוב הזה אחת היא, כאילו לא עברו מעל 80 שנה. במסע המקורי הרוכבים יצאו רכובים היישר מישראל דרך המדבר לאירופה. מנסיבות ידועות את המדבר מחליפה אוניית משא שמובילה את האופנועים לעבר אירופה של היום במסע אל אירופה של פעם. בעוד שעות ספורות יחברו אל האופנועים רוכביהם ויצאו, כשהאש, אותה קיבלו לפני מספר ימים בטקס מרגש בכפר המכביה, נישאת על האופנועים ובוערת דרך המסע כולו.

מסע, תשוקה

והנה, מסע שהתחיל מתשוקה מובנית לצאת לטיול אופנועים מרתק באירופה, לאט לאט משך אותי לתוכו, עורר בי זיכרונות שלא ידעתי שיש בי. לקח את התשוקה שלי לרכוב והפך אותה לתשוקה לגלות. לגלות יותר על עצמי, על משפחתי, על רוח האדם אז ורוח האדם היום, ולעשות את כל זה בחברתו של אופנוע כבן לוויה.

זה לא עוד טיול, זו לא משימה. זה משהו מעבר. לאט לאט גיליתי שהאש שבוערת בלפיד הרכוב שלנו הציתה להבה גם בלב. פתאום האופנוע, הציוד, מגפי הרכיבה, חליפת הגשם, כל אלה הפכו להיות משניים. יותר משאני צריכה למסע הזה קסדה ומעיל וכפפות אני צריכה את התמונה הזו של סבתא שושנה עומדת לצד אותם מוטוציקליסטים אמיצים ופורצי דרך. על התמונה מאחור רשום בדיו ישנה 'מסע מארץ ישראל 1932'. אני צריכה את התמונה הזו איתי בשביל המעגל שייסגר כשניכנס עם אש המכבייה לאותו אצטדיון בברלין – אולי שם ייסגר גם המעגל האישי שלי. מעגל שהחל כשסבתא שלי עזבה את משפחתה וביתה ביבשת הישנה ובכך הפכה אותי לישראלית. ישראלית שזוכה עכשיו להשתתף במסע שכולו הוקרה לאופנוענות, לישראליות ולרוח שמחברת את הכל.

הטריילר לסרט המלא שיופק במסע

צילום: רונן טופלברג

בדלק מוטורס, יבואני ב.מ.וו, כבר הפכו את זה למסורת – אחת לשנה הם אוספים הלקוחות הרוכבים על אופנועי ב.מ.וו ומוציאים אותם לטיול מפנק. בשנה שעברה הם יצאו ליער להב, והשנה לכפר הנוקדים ומצדה, כולל לינה במאהל של כפר הנוקדים.

צילום: זיו בניונסקי; עריכה: שחר עמי מזרחי

הטיול הזה הוא בעיקר הדרך של ב.מ.וו-ישראל להגיע באופן אישי ללקוחות שלהם, והפוך – מאפשר מפגש בלתי אמצעי ולא רשמי של לקוחות המותג היוקרתי עם מנהליו ובעלי התפקידים – ברק כהן, מנהל מותג ב.מ.וו בישראל, נדב שחם המנהל הטכני, רן מנהל המוסך, מכונאים, אנשי מכירות וכו'. כולם היו שם, לא רשמיים, חלק בלתי נפרד ממאסת הרוכבים. גם ריצ'רד סטלן, מנהל המכירות האזורי מטעם ב.מ.וו העולמית, השתתף בטיול ורכב על R1200GS, וגם איתו החלפנו כמה מילים על ב.מ.וו, על ישראל, על גרמניה, ובכלל.

כ-250 אופנועים השתתפו ברכיבה, חלק לא קטן מהם בהרכבה. הם נחלקו לשתי קבוצות – שטח וכביש – שנסעו בשני מסלולים שונים. בסוף יום הרכיבה הראשון הם נפגשו כאמור בכפר הנוקדים, שם חיכתה להם ארוחת ערב מפנקת ומופע סטנד-אפ. במעמד הזה גם נחשף ה-R1200RS החדש.

לפנות בוקר התעוררנו כדי לצאת למצדה ולראות את הזריחה מהמרפסת של העולם. הרכיבה בכביש המפותל בן 20 הקילומטרים מכפר הנוקדים למצדה, בחושך מוחלט, עם עוד עשרות אופנועי ב.מ.וו סביבך, היא חוויה מיוחדת ועוצמתית. אחרי טיפוס רגלי למצדה קיבלנו הרצאה של רון מנדלבאום, רוכב וכותב ותיק, על מאורעות מצדה, כך שאפילו חזרנו הביתה חכמים יותר.

את הדרך חזרה לכפר הנוקדים בכביש המהנה הזה כבר עשינו באור יום, ובהרבה גז. לא סתם בחרנו ב-R1200R לטיול הזה. אחרי מבחן הדרכים שעשינו לו ושבו התאהבנו בו, רצינו ליהנות שוב מהאיכויות הגבוהות שלו, וכפרטנר לטיול הזה הוא היה מושלם. על בסיסו גם בנוי ה-R1200RS החדש, כך שלקראת המבחן ל-RS תהיה לנו פרספקטיבה מלאה.

בכלל, לראות כמות כזו גדולה של אופנועי פרימיום במקום אחד (למרות שהיו גם לא מעט אופנועים ישנים) – זו חוויה מיוחדת. אפשר לעבור על כל אופנוע ואופנוע ולראות את הנגיעות האישיות של הבעלים. כשמדובר בכלים יוקרתיים שרובם גם מאוד יקרים – זה לא פחות ממרתק.

בטיול כזה, שבו משתתפים מאות רוכבים שונים, בגילאים וברמות רכיבה שונים ועל אופנועים שונים, יש חשיבות עליונה לשמירה על המרחב האישי ועל אזור הנוחות ברכיבה. קל מאוד להיגרר אחרי רוכבים מהירים ממך, לצאת מאזור הנוחות ואז להיות מופתע, וזה נכון לכל טיול מרובה משתתפים – על אחת כמה וכמה טיולים כאלו גדולים.

עד לטיול של שנה הבאה – תיהנו מהווידאו ומהגלריה.