Blog

עיריית תל אביב מתכוונת להיות העיר הראשונה האוכפת עבירות של רוכבי קטנועים ואופנועים הנוסעים על מדרכות – תוך שימוש באמצעים אלקטרוניים.

מחזה נפוץ בלא מעט ערים וישובים הוא רוכבי אופניים וקורקינטים חשמליים הרוכבים גם על מדרכות ומסכנים בעצם רכיבתם את הולכי הרגל. על-פי נתוני משרד התחבורה, נעים ברחובות ישראל סך של מאות אלפי אופניים וקורקינטים חשמליים. מאז שנת 2014 התקבעו כללים שונים בנוגע לשימוש בהם בתחומי תקנים לכלי הרכב, הגדרת גיל רכיבה מינימלי, חובת קסדות, איסור רכיבה על המדרכה, חובת הכשרה עיונית ועוד. במקביל הורחבו סמכויות האכיפה באופן שגם פקח עירוני יכול לבצע אכיפה של חלק מעבירות, ולא רק משטרת ישראל. עד כאן אנחנו מכירים את המצב והנתונים, כאשר חובת לוחיות רישוי המתוכננת תאפשר גם שימוש באכיפה דרך אמצעים אלקטרוניים (מצלמות).

במטרה למנוע עבירות של רכיבת קטנועים ואופנועים על מדרכות, כיכרות ובפארקים, מודיעים בעיריית תל-אביב על התקנת מצלמות המיועדות לאיתור רוכבים והחלת קנס של רכיבה על מדרכה בסך 500 ש"ח. מאיה נורי, חברת מועצה בעיריית תל-אביב, פרסמה בעמוד הפייסבוק שלה את ההודעה הבאה: "יש לי צמרמורת מהתרגשות. היום מתחיל פיילוט אכיפת אופנועים על המדרכות באמצעות מצלמות אכיפה! יוזמה שלי, שעבדתי עליה במשך 3 שנים. המשמעות – 100% סיכוי לקבל קנס לכל אופנוע שנוסע על המדרכה! ממש כמו נת"צים. הפיילוט יתחיל היום ברחבת ברודצקי. ולאחר שינחל הצלחה, יתפשט לכל המקומות המיועדים לפורענות (רחבות של מרכזים מסחריים, פארקים, גינות ציבוריות וכו׳). מוזמנים לשלוח לי בפרטי מקומות שהאופנועים שם נוסעים על המדרכה ומסכנים את הולכי הרגל והילדים שלנו." 

דוברות עיריית תל-אביב מוסרת כי "העירייה תמשיך במאמצי האכיפה נגד רוכבי אופנועים הנוסעים במדרכות ובשבילי האופניים, ובחודשים האחרונים הוגשו יותר מ-2,500 דוחות לרוכבי אופנוע."

אנחנו כמובן מתנגדים לרכיבה על מדרכות העלולה לסכן או לפגוע בהולכי רגל. קחו בחשבון שרכיבה תמימה על מדרכה, שכל מטרתה הוא להחנות את הדו-גלגלי שברשותכם, יכולה להוביל לצילום במצלמת הרחוב ולקנס של 500 ש"ח. שימו לב לכך, וקחו בחשבון שזה יגיע גם לערים נוספות בישראל.

מספרי המכירות בדוקאטי ממשיכים לצמוח, כשבשנת 2022 נשבר שיא המכירות הקודם מ-2021 ונמסרו ברחבי העולם 61,562 אופנועים.

שנת 2021 הייתה שנת המסירות והמכירות הטובה ביותר אי-פעם עבור החברה מבולוניה. 59,447 האופנועים שנמכרו ברחבי העולם היוו גידול משמעותי של 24% לעומת שנת 2020 המורכבת ו-12% לעומת שנת 2019 הטובה בפני עצמה. גרף הגידול ממשיך להיות חיובי, כאשר בשנת 2022 נרשמה עלייה נוספת במסירות, של כ-3.6%. לראשונה בדוקאטי חצו את קו ה-60 אלף, כאשר המספר המדויק עומד על 61,562 אופנועים.

בסיכום השנה נמסרו בארץ הייצור איטליה 9,578 אופנועי דוקאטי, שמהווה גידול של 10% לעומת שנה שעברה. בארצות הברית נמסרו 8,441 יחידות (ירידה של 6%), בגרמניה נמכרו 6,678 יחידות (9%+). דווקא בישראל הייתה ירידה מסוימת, כאשר בהשוואה לשנת 2021 בה נמסרו 159 יחידות ברישוי כביש ועוד 2 יחידות ברישוי אפור – פניגאלה V4S וסטריטפייטר V4S, בשנת 2022 נמסרו 147 יחידות ועוד פניגאלה V4S אחד ברישוי אפור. יבואני דוקאטי לישראל, אגב, אומרים שבעיות אספקה מנעו מספרים גבוהים יותר – בעיקר של הדגמים הפופולריים שבהם יש ביקושים גדולים.

הדגמים המובילים הם כרגיל המולטיסטראדה V4 עם 10,716 יחידות, המונסטר עם 7,971 יחידות, ומשפחת הסקרמבלר 800 עם 6,880 יחידות. השנה בדוקאטי תולים תקוות רבות בדזרט X, האדוונצ'ר הראשון שמגיע עם חישוק 21″ קדמי, ובשאר האופנועים שהתחדשו לשנת 2023. השנה גם מתחילה עם האופוריה של הזכייה, לראשונה במקביל, בשתי אליפויות המסלול הנחשבות ביותר: MotoGP עם פרנצ'סקו 'פאקו' באגניה ואליפות הסופרבייק העולמית עם אלוורו באוטיסטה. זוהי זכייה שנייה באליפות הרוכבים בקטגוריית ה-MotoGP (אחרי קייסי סטונר בעונת 2007) וזכייה מספר 15 ב-WSBK – אליפות הסופרבייק העולמית.

צפו בווידאו – דוקאטי דזרט X ברכיבה ראשונה:

התלת-גלגלי של פיאג'ו היה פעם עם גלגל אחד מלפנים ושניים מאחור, ונראה כמו תאונה של וספה עם טנדר. אנחנו קראנו לו ריקשה – הם קראו לו Ape.

אייפ (Ape) זה לא קוף (מבטאים אותו א-פה) אלא דבורה באיטלקית, ומסמל את העבודה החרוצה של החרק המעופף. הווספה (צרעה באיטלקית) הנוסטלגית התחילה כקטנוע של פיאג'ו אי-שם בשנת 1946 ופרחה בשוק עני, חבוט ופוסט טראומתי ממלחמת העולם השנייה. הצורך בתחבורה בסיסית נועד לא רק להתניידות יום-יומית אלא גם לשוק העבודה. צריך להתפרנס, אבל לדאוג להוצאות מינימליות לצורך כך. בשנת 1948 פיאג'ו נתנו פתרון גם לזה בדמות הא-פה.

הא-פה המקורי היה וספה אחד לאחד עד לחלקו האחורי – שבו ההנעה עברה לסרן רוחבי שחיבר שני גלגלים. מעל לאותם הגלגלים חוברה מיטת מטען מעץ (הורכבה ממתכת בדור בשני). כאמור, הפלטפורמה הייתה וספאית לחלוטין, כלומר שימוש במנועים דו-פעימתיים בנפחים של 50 סמ"ק, 125 סמ"ק או 150 סמ"ק. לאחר מספר שנים גם נוספה אופציה של 175 סמ"ק. השלדה האחודה זהה, הכידון אותו כידון, ההילוכים מופעלים בסיבוב ידית שמאל, הבלם האחורי מופעל ברגל, וכך הלאה. אגב, הייתה גם אפשרות להילוך אחורי.

עם השנים הוצגו שינויים לטובת נוחות העבודה. המרכב הפך להיות סגור, ואפילו מחומם בדור הרביעי שהוצג באמצע שנות ה-60. בסוף שנות ה-60 המנוע עבר ממקומו מתחת למושב הרוכב לחלקו האחורי על-מנת לשפר את איכות החיים. בתחילת שנות ה-80 הוצעה גם האפשרות לתפעול בעזרת הגה במקום כידון. יחד עם גרסת מנוע בנזין בנפח של 218 סמ"ק הוצעה גם גרסת דיזל בנפח של 422 סמ"ק. המהירות המרבית המוצהרת לשתי הגרסאות עמדה על קצת יותר מ-60 קמ"ש, וגם זה בלי מטען.

הפיאג'ו א-פה זכה להצלחה גדולה בעולם כקטנוע (רכב?) הנותן מענה מסחרי זול במקומות צפופים. הוא הפך להיות רכב תפעול בבתי חולים, בבסיסים צבאיים ובמפעלים גדולים. הוא שימש להעברת חולים, לשירות הדואר, ואפילו כמונית – שם קיבל את השם ריקשה (מושג שהוטמע בשנת 1879). אנחנו היכרנו אותו בעיקר בבסיסים הצבאיים – שם הוא נאסר בנסיעה מחוץ לבסיס, בעיקר בשל החשש להתהפכות. הרבה דורות של חיילים חיכו לרוח גבית חזקה וניסו לשבור איתו שיאי מהירות. הסובארית החמודה החליפה אותו בהדרגה בסוף שנות ה-80.

אל תחשבו לרגע שהוא נכחד מהעולם, שכן הוא עדיין מיוצר בהודו (ראו כאן) – אפילו עם הנעה חשמלית. יש לא מעט אקזמפלרים משופצים שמסתובבים ברחבי הארץ במפגשי אספנות, ואפילו כרכב עבודה יום-יומי. אם תחפשו לרכוש אחד בחו"ל תגלו מחירים הזויים. קצת אירוני שקטנוע פשוט שנועד לספק תחבורה בסיסית וזולה הפך עשרות שנים אחר כך לכלי יקר ואקזוטי. ככה זה בנוסטלגיה.

• לגלריית תמונות של הפיאג'ו Ape – לחצו על הקישור.

בשנת 2022 נמכרו בישראל כ-600 אופנועי ברישוי אפור, המיועדים לספורט מוטורי תחרותי במסגרת חוק הספורט המוטורי והרשות לנהיגה ספורטיבית – כך עולה מדו"חות התומרים של הרשות לנהיגה ספורטיבית. רובם המכריע של האופנועים שנמכרו הם אופנועי ילדים בגדלים שונים ואופנועי מוטוקרוס בגודל מלא (4 ו-2 פעימות), אבל יש גם כמה אופנועי מסלול, חלקם יוקרתיים.

מאז החלת חוק הספורט המוטורי בישראל, נפתחה האפשרות לרכוש אופנועים לשימוש ספורטיבי – שלא ככלי תחבורה. לפני כן המדינה לא הכירה באופנועים ככלי ספורט, ובניגוד לכל מדינות העולם לא אפשרה לייבא ארצה אופנועים ללא תקינת כביש – כמו אופנועי מוטוקרוס או אופנועי ילדים. אלו הגיעו ארצה בדרכים לא דרכים, כמו הברחת חלקי אופנועים במזוודות או במכולות והרכבתם בארץ, וכמו כל איסור – גם במקרה הזה התפתח שוק שחור של אופנועי מוטוקרוס ואופנועי ילדים. המצב, כאמור, השתנה עם החלת חוק הספורט המוטורי, שפתח את האפשרות לייבא ארצה אופנועים ברישוי ספורט, ללא תקינת כביש, המיועדים לרכיבת מסלול בלבד.

בשנת 2022 נרשמו בישראל 599 אופנועים ברישוי אפור. נדגיש כי אלו מספרי הכלים שנרשמו בפועל ברשות לנהיגה ספורטיבית של משרד הספורט, וייתכן שיש עוד כמה עשרות כלים שלא נרשמו בגלל בעיות ביורוקרטיות כאלה ואחרות. זוהי ירידה של כ-11% ביחס ל-2021 – אז נרשמו 678 אופנועים ברישוי אפור.

מתוך 599 האופנועים שנרשמו השנה, 226 כלים הם אופנועי מוטוקרוס מקצועיים בגודל מלא המיועדים לבוגרים – ירידה של כ-25% ביחס ל-303 אופנועי המוטוקרוס שנמכרו ב-2021. לעומת זאת, 367 כלים הם אופנועי ילדים בכל הגדלים – החל מאופנועים קטנטנים לילדים בני 5 ו-6, דרך כלים בינוניים לילדים בגילים 8-9 ו-10, ועד כלים גדולים יותר המיועדים לבני 13, 14 ו-15 – שלב אחד לפני אופנועים בגודל מלא. זוהי עלייה קלה של 14 כלים לילדים מ-353 הכלים שנרשמו ב-2021. נציין שחלקם אופנועי מוטוקרוס תחרותיים וחלקם אופנועי שטח רכים יותר, ויש גם כמה אופנועי אספלט לילדים. פרט לאלו נמכרו השנה בישראל גם כמה אופנועי אספלט המיועדים למסלול בלבד, מהם דוקאטי פניגאלה V4 אחד, שני ימאהה YZF-R1, אחד ימאהה R3, אחד אפריליה RS660, וגם כמה אופנועי מרוץ של בוצ'י מוטורס.

המותג הנמכר ביותר ברישוי אפור ב-2022 הוא ימאהה עם 171 יחידות (לעומת 149 ב-2021), ואחריו ק.ט.מ עם 110 יחידות (לעומת 147), הונדה עם 101 (לעומת 120), וקוואסאקי עם 56 יחידות ב-2022 (לעומת 61 ב-2021).

טבלת מכירות מלאה – כלים רשומים ברישוי אפור 2022:

[table id=195 /]

• להשוואה לנתוני 2021

כתב: עודד (דדי) חפר

לפני שנתיים נחשפתי במקרה לסרטון ביוטיוב על מסע אופנועים שהתגלגל לראלי – רוכבת שעשתה את הקלאהרי ראלי בניווט GPS. זה היה כמו טיול שטח מהמם, במהירויות סבירות ונופים שלא נגמרים, אבל עם הקושי של ניווט תוך כדי רכיבת שטח מהירה. בסוף הראלי של אותה הרוכבת כל מה שעבר לי בראש זה אני גם רוצה, ואם היא יכולה אז גם אני יכול. הזרע נזרע.

אפשר לומר עליי שאני חובב שטח גדול. ג'יפים, אוהלים וריח של מדורה שעוטף את כולי זה משהו שאקח בכל יום ובכל זמן. באותה נקודת זמן החיבור הדו-גלגלי שלי לשטח היה הונדה אפריקה טווין שנת 2019 שלקח אותי בשבילים נינוחים בלבד. אופנוע מצוין, אבל רציתי אחד שיאפשר לי רכיבת שטח קרבית יותר ולא רק טיולים. פה התקבלה ההחלטה לרכוש אופנוע קטן יותר בתקציב נמוך ולתת סיכוי לחוויה של רכיבת שטח אמיתית, פחות מוגבלת שבילים ומתחשבת במשקל ויותר מעזה ובוחנת גבולות.

אל האופנוע הראשון הגעתי במקרה, דרך חבר של חבר. ימאהה WR250F שנת 2006 שישב בחצר מכוסה בסמרטוטים וללא שימוש קצת יותר מעשור. אחרי שקילפתי את שכבות הסמרטוטים וניתקתי את הצמיגים שנדבקו לאספלט, גלגלתי אותו בקושי לתוך ואן ומשם ישירות לסדנה שבה עברתי קורס מכונאות אופנועים. ה-WR עבר יישור קו קפדני – עד לרגע המרגש שבו הוא חזר לחיים שוב, חזר לשטח וליווה אותי בצעדיי הראשונים באנדורו ישראלי.

למרות שרכבתי המון על אופנועי כביש  ואדוונצ'ר בעשור האחרון, עם ה-WR גיליתי עולם חדש שאותו לא הכרתי, והוא הביא אותי לשיאים חדשים בקריירת הרכיבה החובבנית שלי. אפשר לומר שראיתי את האור ושהבנתי מה הייעוד שלי בתחום הדו-גלגלי והיכן אני יכול להגשים את עצמי.

במהלך השנה שבה רכבתי על ה-WR עשיתי ככל יכולתי כדי לרכוב בשטח כמה שיותר, לפחות אחת לשבוע, וניסיתי כל דוקטרינה אפשרית – מרכיבת שבילים לשם טיול, דרך רכיבת מדבר, אנדורו, אקסטרים-אנדורו, וגם גזים בשבילים או ראלי בזעיר-אנפין. כך עברה לה שנה שלקראת סופה – בדיוק כמו שאמרו לי בתחילת הדרך מביני עניין בתחום – ידעתי בדיוק מה הכיוון שלי בעולם השטח.

ראלי רייד. כזה אני רוצה!

לא ממש הבנתי באותו הרגע כמה הדבר הזה מחייב באמת, אבל כזה בדיוק רציתי!

כדי להתחיל לצבור ידע ניסיתי להגיע לאנשים שהתחרו בראלי בארץ או בחו"ל, ומיד קפצו לי שני שמות: דן קטנוב ושמוליק פאוסט. תוך זמן קצר ישבנו שמוליק ואני על הבר שלי בתל-אביב, ושמוליק – שהגיע עם ספר דרך מ'הלאס ראלי' (Hellas Rally – ראלי יוון) כדוגמה ומתנה – שטף אותי בכל המידע שהייתי צריך לשמוע. כל זה קרה בתשוקה ובתחושת שליחות שתלווה גם אותי בהמשך.

ההמשך היה שיחה ארעית שהייתה לי עם אביעד, עורך האתר הזה, לגבי הרצון שלי להתחרות בהלאס ראלי. הופתעתי כשעלתה ההצעה המאוד מחמיאה ללוות אותי בתהליך ולשמש כצוות סיוע בראלי עצמו, וההצעה הזו גרמה לי להעלות הילוך. זה הופך להיות רציני העניין הזה של הראלי רייד.

כאן הגיע השלב להחליף אופנוע. את ה-WR הידידותי החליף הוסקוורנה FE450, שאיתו העברתי חצי שנה קצת יותר ממוקדת בראלי. אחריה הבנתי שה-450 פחות מתאים לי, אבל הוא בהחלט עזר לי להתמקד. באותו שלב עברתי הדרכת ניווט ראלי ראשונה אצל חגי כבביה מ'רוכבי העמק', ויחד עם אביעד הוא האיר את עיניי לאופנוע הבא, שיתאים לי יותר לראלי – גאס גאס EC350F חדש. אני מתחיל להתמקד, והתחושה מעולה – ואיתה הדריכות, ההיתכנות והציפייה.

באוגוסט העליתי הילוך נוסף: התחלתי להתאמן אצל רועי שלומי (בייק אקדמי) באופן מסודר ומתודי, ובמקביל התחלתי לעבוד על הכושר הגופני שאותו הזנחתי שנים ארוכות. התחלתי גם לבצע אימוני ניווט. מרז הימן ומדן קטנוב השגתי ספרי דרך, איתם התאמנתי בחודשים האחרונים. רכבתי ארבעה ספרי דרך – שניים של רז באזור פרדס חנה ושניים של קטנוב באזור אשלים.

בדצמבר הגיע סוף סוף הזמן. הרשמה ל'ראלי אל הנגב 3', וההכנות וההתמקדות שלפני. עבודה מקדימה נינוחה עם מספיק זמן ונקייה מרעשי רקע זה הדבר הנכון בשבילי – וכך אכן היה. במשך שבועיים עבדתי על האופנוע. כל מכלול קיבל את הטיפול שלו וכל כבל חובר בצורה האופטימלית כדי למזער כשלים בראלי עצמו. בשבוע של הראלי הכל היה מוכן. האופנוע, הלוגיסטיקה שמסביב, וכמובן שגם אני.

על אף שהראלי עצמו התקיים בימים שישי ושבת, כבר בחמישי הגעתי לחאן ספינת המדבר – עם עוד כמה צוותים שהגיעו יום לפני. בתוך הקהילה הזאת הפרצופים מוכרים, ומי שהיה שם מיד קלט שאני חדש בשכונה. קבלת הפנים הייתה חברית ומזמינה, ומהר מאוד ישבנו סביב המנגל והחבר'ה פינקו בבשר ובטיפים ליום הראשון של הראלי הראשון שלי. באותו הזמן גם אביעד הצטרף. עברנו על האופנוע לוודא שהכל מוכן, ובארוחת הערב דיברנו על אסטרטגיה פיזית ומנטלית ליום המרוץ.

אני מוכן!

בבוקר שישי השכמתי ב-05:00 לפנות בוקר, התארגנתי בנחת ויצאתי לאזור הכינוס. את הדרך לשם – כ-25 ק"מ – רכבתי עם אחד הרוכבים המנוסים, וזה היה גם כיף וגם הכרחי. בשטח הכינוס מילאתי את הטפסים הרלוונטיים, וצוות הסיוע דאג שהאופנוע יעבור בדיקה טכנית. הכל מוכן, ההיתכנות בשיאה, וכל מה שנותר זה לזנק לראלי.

היום הראשון – 116 ק"מ

זינוק. חודשים ארוכים של הכנות מתנקזים לרגע המזוקק הזה. מזג האוויר מדהים, עם שמש בשמיים הכחולים וטמפרטורה נמוכה אבל נוחה לרכיבה, ובעיקר ימים ספורים אחרי מכת גשם גדולה שהציפה את המדבר ויצרה תנאים חלומיים של פעם בשנה. תוואי השטח משתנה כל הזמן, ואת הנופים האלה אני מאוד אוהב. אושר גדול! אחרי כמה קילומטרים ההיתכנות והלחץ התחלפו בריכוז, באנדרנלין, וגם בצרחות של אושר בקסדה. לזה חיכיתי ולזה התאמנתי כל כך הרבה!

אחרי כ-60 ק"מ של עונג אני מגיע לנקודת הביקורת הראשונה, הכוללת עצירת תדלוק של 15 דקות שבסיומה הרוכב אחראי להזניק את עצמו. זמן המנוחה הזה מאפשר לסדר ולמקד קצת את הראש להמשך הדרך, ואני יוצא אחרי 15:01 דקות.

בקילומטר ה-73 טעות ראשונה: הגעה לא טובה למכשול קרקע, והופ… האופנוע ואני על הקרקע. לא משהו רציני, אבל האפוד המתנפח הופעל, ואת הקרקע פגשתי מנופח. ייתכן שהאפוד מנע פגיעה משמעותית. כמה דקות מאוחר יותר, כשהבנתי איך לפנצ'ר את האבו-נפחה הזה וגם וידאתי שהכל בסדר באופנוע, המשכתי לדרכי.

טעות נוספת קרתה בקילומטר ה-78 – הפעם טעות בניווט שעלתה לי בכעשר דקות. התנחמתי בכך שגם גדולים ממני התברברו באותה הנקודה.

סיימתי את היום הראשון ב-2:27 שעות, בתחושה מטורפת של סיפוק ואושר, אבל עם מעט חשש מהיום השני – שהולך להיות כפול באורכו.

בחאן עברנו שוב על האופנוע כדי לוודא שהכל מוכן למחר, ואחרי התדריך וטעינת ספר הדרך נכנסנו לישון מוקדם כדי להשכים קום מוקדם – ב-05:00. הפעם העמסנו את האופנוע על הנגרר ונסענו לנקודת הכינוס – כדי לא לבזבז אנרגיה ביום הארוך הזה.

היום השני – 235 ק"מ

אל היום השני הגעתי עם שרירים קצת עייפים מהיום הראשון. זינוק, לכ-12 ק"מ של גז חזק בישורת עם קרקע משתנה ועם חיוך על הפנים.

אחרי כ-15 ק"מ הגוף והראש מתחילים להשתחרר ולהתמסר, ושוב רכבת הרים של תחושות שקשה לתאר במילים. טעות נוספת בניווט גזלה ממני שוב כ-10 דקות כבר בתחילת היום, והעצימה את מכלול התחושות.

נקודת התדלוק הראשונה אחרי 87 ק"מ, שבה צריך לתדלק מהר כי זה על הזמן שלך. אל הנקודה הזו הגעתי קצת עייף, ועברו שוב כ-15 ק"מ עד שהעייפות התחלפה שוב בשיגעון. תוואי הדרך משתנה כל הזמן ואיתו גם הקושי, כך שהמרחק הוא רק מדד אחד מתוך כמה שמשפיעים על העייפות. באימונים שלפני הראלי רכבתי פעמיים על קרקע חולית כזו, ובראלי היו מקטעים חוליים ששאבו ממני הרבה אנרגיה וריכוז.

נקודת הביקורת השנייה הגיעה אחרי 153 ק"מ, והגעתי אליה מפוצץ באנרגיה. תדלוק, מים, החלפת ספר דרך – ויציאה לדרך אחרי 15 דקות מנדטוריות.

אל הקטע האחרון יצאתי עם אנרגיות גבוהות שעזרו לפצות על עייפות החומר. היה לי כל-כך כיף, שכמו ספר טוב מצד אחד רציתי לסיים כדי לדעת מה קורה בסוף, ומצד שני שלא ייגמר לעולם!

הגעתי לקו הסיום אחרי 4:43 שעות באושר גדול ועם חיוך ענק על הפנים. למרות הקושי הרב של השלבים האחרונים – התחושה העילאית בסיום היא משהו שלא ניתן לתאר, כשכל מנעד הרגשות העצום מתנקז לנקודת שיא אחת של צרחות בקסדה. ממש כמו לסיים מרתון. קיבלתי מדליה, וגם הרבה פרגון וטפיחות על השכם.

אבל רגע, זה עוד לא נגמר. יש עוד קטע קישור של כ-50 ק"מ עד לנקודת הכינוס – שם קיבל אותי צוות הסיוע במחיאות כפיים וצרחות עידוד.

יום שהסתכם בכ-300 ק"מ ועם תחושת סיפוק אדירה, יחד עם עייפות ותשישות שלא חוויתי הרבה מאוד זמן. אבל בעיקר אושר גדול. אני עייף, חבוט ותשוש, אבל אני כבר יודע שאני רוצה עוד מזה!

בדרך הביתה הרצתי את כל החוויה בראש, כשאני יודע היטב מה אני רוצה לעשות שוב ומה אעשה אחרת בפעם הבאה. חשבתי גם על כל האנשים שהיו סביבי בכל התהליך, ליוו ותרמו מניסיונם. החל משמוליק ששפך מידע יקר ערך באותו ערב בבר, דרך אביעד שלקח על עצמו להצטרף לטירוף כצוות סיוע טכני ומנטלי, חגי שעזר עם מידע, עם ספרי דרך ועם ציוד ראלי ונתן עצות מועילות לכל אורך הדרך, דן קטנוב ורז הימן שתרמו מניסיונם העשיר בשמחה גדולה, שי קטנוב שענתה בסבלנות ועם חיוך ועזרה מאוד בכל העניין הביורוקרטי של לפני הראלי שהיה לי זר לחלוטין, ובכלל משפחת קטנוב, שמפיקה תחרויות ראלי מתוך אהבה לדבר ומתוך שליחות אמיתית. בלי אנשים כאלה יש פה מדבר, לא ספורט מוטורי. וכמובן אשתי האהובה שעודדה מאחור, תמכה ואפשרה לי לעשות את מה שאני אוהב.

סוף השבוע הזה היה תחנה משמעותית ראשונה בדרך למטרה שהצבתי לעצמי – כאמור ראלי הלאס ביוון. בדרך למטרה תהיינה תחנות נוספות, כמו למשל ראלי אל הנגב הראשון של עונת 2023, שיתקיים בחודש מארס הקרוב, כשעד אז אני מתכוון להמשיך להתאמן ולצבור ידע וניסיון, כדי להגיע מוכן יותר ולהשתפר.

ומילה אחרונה לרוכבים שתחום הראלי קורץ להם אבל הם חוששים מהלא נודע ולכן יושבים על הגדר: פשוט קפצו פנימה. יש לא מעט אנשים טובים בדרך שיעזרו ויכווינו אתכם, ואם אני יכול – כל אחד יכול!

50 מיליון אירו בתמורה ל-10.35% ממניות סטארק מספרד ואחיזה בידע מתחום ההנעה החשמלית אשר תשמש את אופנועי החברה בעתיד הקרוב. 

רויאל אנפילד, או יותר נכון Eicher Motors Ltd (EML) – הבעלים של רויאל אנפילד, השקיעו ברכישת 10.35% ממניות חברת האופנועים החשמליים סטארק סכום של 50 מיליון אירו, אשר נועדו להזרים כספים לפיתוח אצל סטארק (טרם מסרו כלים ללקוחות), ובתמורה לקבל ידע בתחום ההנעה החשמלית, אשר יאפשר להציג אופנועי רטרו (עוד יותר) מודרניים בעתיד.

רויאל אנפילד היא חברת האופנועים הוותיקה בעולם. החברה התחילה לייצר אופנועים בבריטניה כבר ב-1901, והיא החברה היחידה שממשיכה לייצר אופנועים ברציפות כבר 122 שנים. ב-1952 הייצור עבר להודו, בעיקר לשוק המקומי, אולם בשנים האחרונות בחברה מכוונים את המשאבים כדי לפתח אופנועים המתאימים לשוק האירופאי ולשאר העולם המערבי.

חברת סטארק הספרדית הציגה את הווארג (VARG – שועל חזק בשבדית) בסוף שנת 2021 – מוטוקרוס חשמלי שנועד להקדים את העתיד ומבטיח ביצועים טובים יותר מדגמי המוטוקרוס המובילים בשוק. סטארק פיתחו את הדגם בשיתוף פעולה עם סבסטיאן טורטלי הצרפתי וג'וש היל האמריקאי – שני רוכבי מוטוקרוס ותיקים ומעוטרים. גולת הכותרת היא המנוע החשמלי, ששוקל 9 ק"ג ועטוף בכיסוי קרבון, ומבטיח לספק 80 כוחות סוס בגלגל האחורי ומומנט מוצהר של 95.6 קג"מ. הסוללה יכולה להספיק ל-35 דקות של רכיבת מוטוקרוס אינטנסיבית או עד שש שעות של אנדורו קל ושקט. זמן הטעינה הוא בין שעה לשעתיים – תלוי במטען. למרות שסטארק כבר רשמו צבר של אלפי הזמנות מלקוחות שסיפקו מקדמה, הם לא עמדו בזמן האספקה שנקבע לסוף שנת 2022, ולמעשה דחו אותו למועד לא ידוע בשנה הנוכחית.

כאמור, המזומנים מרויאל אנפילד אמורים לספק שקט כלכלי שיאפשר לסיים את הייצור של האופנוע הראשון ולהרחיב את היריעה לאופנועים עתידיים נוספים. חיבור בהחלט מעניין ולא צפוי בין שתי החברות. מי יודע, אולי נוכל לרכוב אוטוטו על סופר מטאור או סקראם עם מנוע חשמלי.