תגית: אופנוע ספורט

צילום: בני דויטש

לעלות בפעם הראשונה על מסלול מרוצים בגודל מלא זה חתיכת קטע, במיוחד אם יש לרוכב ניסיון כביש כלשהו, ובמיוחד אם מדובר ברוכב 'ספורט'. אחרי שראית עשרות מרוצי גרנד-פרי בטלוויזיה, ואחרי שחרשת את נס-הרים וסדום-ערד והיית בטוח שאתה מינימום אנדראה יאנונה, אתה מגיע למסלול, מתפעל מהבוקס והאופנועים, לובש חליפת עור מדוגמת, נכנס לאווירה, עולה על האופנוע, משחרר קלאץ', ומנסה לשלב בין מה שאתה יודע מהניסיון שלך לבין מה שראית במרוצים בטלוויזיה. אתה משחרר את חזיר הגז שיושב בפנים ומנסה לרכב מהר וחזק.

ואז זה קורה. לכל אחד זה קורה. אתה הולך לאיבוד בתוך נהר האספלט העצום ולא מבין איך מה שנראה כל כך קל כשרוסי ומרקז עושים את זה, מרגיש לך עכשיו כמו חידה אחת ענקית עם מיליון נעלמים ובלי פתרון. בשבועות האחרונים חלמת על מרפקים וברכיים באספלט, ועכשיו אין לך מושג אפילו מה הקו הנכון או נקודות הכניסה לפניות, ואתה מוצא את עצמך משתולל על הגז והבלמים כמו ילד ובלי שום סדר. לך תפתור את הדילמה הזאת עכשיו.

סשן ראשון – חופשי

הפער העצום הזה בין התחושה העילאית שעליה מספר כל מי שרכב על אופנוע ספורט במסלול מרוצים לבין תחושת התסכול הצורבת שאיתה אתה יורד מסשן הרכיבה הראשון שלך על מסלול, הוא פער בלתי נתפס. לא יכול להיות שזה כל כך קשה, לא יכול להיות שלא תפרת אפילו אפקס אחד מתוך כל ה-16 שיש במסלול, ולא יכול להיות שהילד בן ה-10 שרובץ על הספה בבוקס, לבוש חליפת עור ומשחק בטאבלט שלו, יותר מהיר ממך ב-10 שניות להקפה כשהוא רוכב על אופנוע מיני בנפח 50 סמ"ק. רבאק, אני רוכב על אופנועי ספורט לפני שהוא אפילו נולד, ומה זה קשור שאבא שלו הוא אחד מהרוכבים המהירים ביוון, שהוא אלוף יוון לילדים ושהוא מתחרה באיטליה? ושלא לדבר על הירכיים, שאחרי פחות מ-20 דקות על המסלול בוערות כאילו סיימת הרגע את מרתון ירושלים.

לטיול יצאנו

ואז זה קורה. לכל אחד זה קורה. אתה הולך לאיבוד בתוך נהר האספלט העצום ולא מבין מה הפתרוןזו בערך הייתה התחושה כללית בקבוצה שלנו – שמנתה 10 רוכבי ספורט – אחרי הסשן הראשון, שהיה סשן חופשי. חלק מהרוכבים מנוסים יותר וכבר טעמו מסלול פעם או פעמיים בחייהם, אבל היו איתנו גם כמה רוכבים שעבורם זו הפעם הראשונה על מסלול מרוצים. למרות ההכנות הקפדניות של חודשים ארוכים, כולל צפיות חוזרות ונשנות של סרטונים מהמסלול כדי להגיע מוכנים יותר ולנסות לשחזר, ולמרות ההכנות המנטליות הארוכות – שום דבר לא יכול להכין אותך באמת למפגש הראשון שלך עם מסלול פול-סייז על גבי אופנוע ספורט. אתה מבין שיש פה משהו גדול, שאתה עשוי ליהנות פה מחוויית חייך, אבל כדי להגיע לשם אתה צריך למחוק את הדיסקט שבראש שלך ולהתחיל לבנות את הסדר מההתחלה, לבנה אחרי לבנה, להתמסר לתהליך, להתאזר בסבלנות, ולתת לתוצאות להגיע בדלת האחורית.

מסלול מרוצים זה המקום הקלאסי שבו כדי להיות מהיר אתה לא צריך לנסות להיות מהיר, אלא צריך לעבוד נכון. ויש ים של עבודה כדי להגיע לשם. עכשיו לך תספר את זה לחזיר הגז שבתוכך ותנסה להרגיע אותו. לך תספר לו שיש לו שלושה ימים מלאים של רכיבת מסלול, ושאם הוא יירגע עכשיו הוא יוכל לפרוח במלוא עוזו בעוד יומיים – כשהכל יתחבר לרכיבה חלקה, שוטפת, חזקה – ומהירה. הוא רוצה את זה כאן ועכשיו!

הטיול המאורגן הזה הוא אחד מתוך סדרה שמפיקה חברת 'רכיבת מסלול בחו"ל – racetrack.co.il'. החברה מציעה חבילת 'הכל כלול', שבמסגרתה מטיסים את הרוכבים ליוון ל-3 ימי רכיבה במסלול סרס, שנמצא צפונית לסלוניקי. המסלול הזה מוכר לישראלים רבים שרכבו בו בשנים האחרונות, ולא בכדי – מדובר במסלול טוב, ובעיקר זול, וזו האופציה הכמעט זולה ביותר ליהנות מרכיבת מסלול ללבנטינים שלא זכו לעודף מסלולים במדינתם הנחשלת בכל מה שקשור לספורט מוטורי.

החבילה כוללת את כל מה שתייר ישראלי צריך כדי להתרכז אך ורק בחוויית המסלול. החל כאמור מטיסות, דרך רכבים שכורים לכל ימי הטיול, מלון מפואר, וכמובן – אופנועי ספורט מוכנים למסלול (במקרה שלנו ימאהה YZF-R6) כולל צמיגי סליקס למרוצים, דלק, צוות מכונאים צמוד, בוקס מפואר ומדוגם עם תנאי שירות של קבוצת סופרבייק עולמי, וגם צמד מדריכים שמחויבים במאה אחוז לעבודה שלהם, ובמשך 3 ימי רכיבה מלאים – מ-09:00 בבוקר ועד 19:00 בערב – מעבירים את הרוכב את תהליך הלמידה בצורה מתודית ועניינית, עד שמגיעות התוצאות. וקבלו טיזר – הן מגיעות, ובגדול. מה שנותר לרוכב לעשות זה להקשיב למדריכים, אפילו להתמסר, וליהנות מאחת החוויות המוטוריות החזקות, הטהורות והמזוקקות ביותר שהעולם המוטורי יכול להציע – גזים על אופנוע ספורט במסלול מרוצים.

מסלול סרס

רכבתי בחיי על כ-10 מסלולי מרוץ בגודל מלא, כולם באירופה, וסרס היה המסלול הטכני והמורכב ביותר לפתרון מכולםמסלול המרוצים סרס נמצא בעיירה היוונית הלא מפותחת מדי – סרס, כאמור בסמוך לסלוניקי. הוא שוכן בתוך עמק שמסביבו הרים, מה שאומר שהוא גם שטוח ברובו וגם מוגן למדי מרוחות. המסלול, תאמינו או לא, שייך לעיריית סרס, והיא זו שמתחזקת אותו. הוא מהווה מוקד משיכה לחובבי ספורט מוטורי מיוון, אבל גם ממזרח אירופה, וכאמור מישראל, וזאת בשל העלויות הנמוכות של השימוש בו והשהייה ביוון. ישראלים רבים גילו בשנים האחרונות את המסלול הזה, והם מחזיקים בסוכנות אופנועים כזו או אחרת בעיירה אופנוע ספורט מוכן למסלול כדי להגיע פעם או פעמיים בשנה לשבוע של רכיבת מסלול במחיר שפוי והגיוני. אפילו פגשנו כמה כאלה בזמן השהות שלנו במסלול.

המסלול עצמו באורך של 3.2 ק"מ, והוא כולל 16 פניות – 9 ימניות ו-7 שמאליות. האספלט טוב מאוד – למרות שבחלקים ממנו יש תיקונים על ידי טלאים, ואחיזה יש בשפע. מה שכן, זהו מסלול טכני ומסובך. רכבתי בחיי על כ-10 מסלולי מרוץ בגודל מלא, כולם באירופה, וסרס היה המסלול הטכני והמורכב ביותר לפתרון מכולם. אם בדרך כלל תוך סשן או שניים אני כבר קולט את הקו הנכון, את מהירויות הפניות ואת נקודות ההיגוי, בסרס התהליך הזה לקח לי לא פחות מ-7 סשנים, שביניהם גם רכבתי מאחורי מדריך כדי לראות את הקו וראיתי סרטוני וידאו כדי לחדד אותו. חתיכת מכון כושר הסרס הזה.

המתקן עצמו פשוט יחסית. לא מדובר באיזה מסלול גרנד-פרי עם תנאים יוקרתיים, אלא על מסלול פשוט שכולל מגרש חניה, שורה של בוקסים (מוסכים אישיים לרוכבים) על הפיטס, מסעדה זולה באווירה יוונית עם אוכל איטלקי, וגם כמה טריבונות מעץ לצופים. בתכלס יש בו את כל מה שצריך כדי להתרכז בחוויית המסלול. ועוד דבר – כולם שם מחייכים כל הזמן, למרות שמדובר בעובדי עירייה. איזה כיף!

מתחילים לעבוד

פרדוקס הידיעה אומר שככל שאתה יודע יותר – ככה אתה מבין כמה שאתה לא יודע. אז ניצנים של הפרדוקס הזה החלו להיראות אצל הרוכבים בקבוצה אחרי הסשן הזהסדר הפעולות הנכון שבסופו תגיע לרכיבה מהירה הוא קודם כל למצוא את הקו, למצוא את נקודות ההיגוי המדויקות ואת מהירות הכניסה לפנייה. על זה צריך לשלב גם בחירת הילוכים מדויקת, ומעל הכל – מבט שמתכנן. בלי מבט נכון כלום לא יצליח, בטח שלא על נהר אספלט כזה ענק. כשכל אלו מתחברים לרכיבה שוטפת, אפשר להתחיל להאיץ חזק יותר מהפנייה ולבלום חזק יותר לקראת הפנייה הבאה – בתנאי שחזרת בדיוק למהירות הכניסה הנכונה לפנייה, ובלי לאבד את המבט. על כל זה תוסיף בבקשה תנוחת גוף נכונה שמקלה על האופנוע ומשפרת את האחיזה, ולא לשכוח לשחרר את הכידון אחרי ההיגוי. נשמע פשוט? אז זהו, שבמהירויות ובעומסי מסלול על אופנוע ספורט, לשלב בין כל הדברים הללו זו חתיכת משימה, ובקלות אפשר להתפזר, תרתי משמע.

צמד המדריכים שי ושגב אוספים אותנו ומתחילים לעבוד. אחרי הסשן הראשון החופשי, שהיה בעיקר לצורך פריקת אגרסיות, מתחילים לעבוד נכון. השלב הראשון – רכיבה בלי בלמים. המטרה – להתחיל למצוא את הקו הנכון, את נקודות הכניסות לפניות ואת מהירות הכניסות לפניות, אבל בלי העומס הפיזי והמנטלי של בלימה חזקה. מהסשן הזה אנחנו יורדים פחות מזיעים, יותר מסודרים, אבל לא פחות מתוסכלים. מכירים את פרדוקס הידיעה? הוא אומר שככל שאתה יודע יותר – ככה אתה מבין כמה שאתה לא יודע וכמה עוד יש לך ללמוד. אז ניצנים של הפרדוקס הזה החלו להיראות אצל הרוכבים בקבוצה אחרי הסשן הזה. כולם ירדו ממנו מבולבלים והבינו שלפניהם יש עוד עבודה רבה. מסר ההרגעה מהמדריכים – שהכל יתחבר בסוף – עזר קצת להפיג את האטרף משולב התסכול שבער ברוכבים.

הסתכלתי על צחי. הוא רוכב כ-12 שנים על אופנועי ספורט בכבישים הציבוריים הישראליים, וזו הפעם הראשונה שלו על מסלול. ראיתי אותו יורד מהסשן הראשון מזיע, כולו בהלם, והערכתי מאוד את המהירות שבה הוא הבין שכדי למקסם את החוויה הוא צריך להניח את האגו בצד, לסמוך לחלוטין על צמד המדריכים, ולהתמסר. להתמסר לתהליך, להתמסר לחוויה.

היום הראשון מבין השלושה מתקדם. כעת אנחנו יוצאים לסשן קווים, כולו במהירות נמוכה מאחורי מדריך, שמסמן לנו במדויק את נקודות ההיגוי ואת האפקסים – גם החיצוניים. הוא קשה המסלול הזה, ויש בו לא פחות מ-3 פניות של 'דאבל אפקס', אבל הקו מתחיל לאט לאט להתחבר.

בהמשך היום השתמשנו בעזרים כמו מצלמת גופרו שמותקנת על האופנוע של המדריך שצמוד לך לזנב, ומיד לאחר הסשן, בצפייה משותפת בסרטונים, יכולנו לצפות בטעויות שלנו ושל רוכבים אחרים, להשוות לסרטון של הקו המושלם שביצע המדריך, ואז ללכת ולנסות ליישם בסשן הבא. תחושת ה'סעעעמק, לא הולך לי' התחלפה ב'אוקי, אני מתחיל להבין'. בדגש על 'מתחיל'.

את יום הרכיבה הראשון סיימנו בתחושה שדברים מתחילים להתחבר, אבל שיש עוד הרבה עבודה כדי לפתור לגמרי את העניין הזה של רכיבת מסלול. אה, וגם עם רגליים מותשות. צריך כושר גופני גבוה לספורט האקסטרימי הזה!

"את הכי יפה כשנוח לך"

המטרה שלהם היא שיהיה לך נוח ושתרגיש טוב. שתגרום לרכיבה הנוחה להיות מהירההמשפט הזה כתוב בגדול על לוח ההדרכה שנמצא בבוקס המדוגם, והוא הדבר השני שאתה רואה כשאתה מסתכל על הלוח, מיד אחרי תצורת המסלול שעליה משורטט הקו האידאלי. יש בו המון חוכמה, במשפט הזה, ואליו מכוונים במשך 3 ימים שי ושגב. המטרה שלהם היא שיהיה לך נוח על האופנוע, על המסלול, ושתרגיש טוב. שתגרום לרכיבה הנוחה להיות מהירה, כי ככה זה עובד. ככה תיראה ותרגיש טוב. ככה תפתור את המסלול, וככה המהירות תגיע – בדלת האחורית. אם תנסה לעבוד הפוך ולגרום לרכיבה המהירה להיות נוחה, תשיג את התוצאה ההפוכה, תגיע לתקרת זכוכית, ובעיקר תהיה מתוסכל.

במשך יומיים וחצי של רכיבה, שכל אחד מהם כולל לפחות 7 סשנים על המסלול, המדריכים מובילים אותך באופן מתודי ומסודר אל הפתרון. עובדים על קווים, עובדים על מבט, עובדים על תנוחת גוף נכונה לפני הפנייה, במהלכה ואחריה, קצת על היגוי והרבה על שחרור. שום מילה על גז, שום מילה על בלמים. בעצם כן מדברים על בלמים, אבל הפוך – תנסה להימנע מהם. כשהבלם נדלק המוח נכבה, וזה פוגם בתהליך הלמידה שלך ומעכב אותו. תשאיר את זה לאחר כך. תרים להנחתה.

ההדרכה עצמה רוויית עזרים חיצוניים. על מצלמות גופרו וסרטוני הקפות כבר סיפרתי, אבל מה דעתכם על תרגול מבט ולאחר מכן דרייב החוצה מהפנייה על גבי קטנוע 150 סמ"ק ומיניבייק הונדה XR50 במגרש חניה? ובכן, זה היה אחד התרגילים היותר טובים שעברנו במהלך הימים הללו, והיו לא מעט. מיד אחרי התרגול במגרש עולים למסלול לסשן תרגול מבטים בלי בלמים – והתוצאה היא קפיצת מדרגה נוספת אצל כל אחד מהרוכבים.

השיעורים נמשכים במשך כל שלושת הימים, כשבזמן שקבוצה אחת רוכבת על המסלול, הקבוצה השנייה נמצאת בשיעור. מדי פעם המדריכים משחררים את הרוכבים לסשן חופשי, בלי תרגול, ככה בשביל הנשמה. בכל זאת, כולנו חולי גז ובאנו לכאן בין היתר כדי לפרק את הגז ולראות 250 קמ"ש בישורת, ואז לרדת על הבלמים ולהיכנס לפנייה מס' 1 סטייל רוסי. אבל תאמינו או לא, חלק מהרוכבים מנצלים את הסשן החופשי להמשך עבודה ותרגול על החומר שנלמד. מדי פעם יש גם הפסקה מתודית לטיפול באופנועים ולמנוחה של הרוכבים. וזה הכרחי, שכן רכיבת מסלול מאמצת לא רק את הגוף, אלא גם את הראש, ובלי הפסקות מסודרות אתה עלול למצוא את עצמך מאבד ריכוז על המסלול, וזה כבר ממש מסוכן. בשלב הזה אתה שואל את עצמך איך לעזאזל רוכבי גרנד-פרי יכולים לרכב בעומסים המטורפים האלה למשך 45 דקות רצופות, ובדיוק כל כך גבוה של קווים, נקודות על המסלול וזמני הקפה פסיכיים ועקביים? רק שם, על המסלול, אתה מבין כמה שהם מכונות, כמה שאתה בן תמותה פשוט, וכמה שהפער ביניכם גדול יותר מהגרנד קניון.

יום שני – צרחות בקסדה

באמצע היום השני, אחרי שכבר הכרת את המסלול והקו, דברים מתחילים להתחבר. פתאום הקו מדויק, אתה דוקר את כל האפקסים, נקודות ההיגוי שלך מדויקות ויש לך יופי של גז ביציאות מהפניות. בסיום סשן כזה אני רואה את צחי יורד מהאופנוע, כולו מזיע. הידיים שלו רועדות, העיניים נוצצות, ומבעד למשקף הקסדה שלו אני יכול לראות את החיוך הענק שמרוח לו על הפנים. הוא ניגש אלי וצורח מאושר: "אחייי… זה מטורף… הכל התחבר לי… הייתה לי עכשיו את הרכיבה הטובה ביותר בחיים שלי!". אני מאמין לו לגמרי. הוא עבד מסודר, עם הרבה סבלנות, והתוצאות באות בגדול. חייכתי גם אני חיוך ענק וידעתי שזו רק ההתחלה ושה'היי' שהוא נמצא בו עוד צפוי לגדול.

בשלבים מאוחרים יותר של ההדרכה עבדנו על תנוחת רכיבה. בתרגיל אחד למשל, על הרוכבים היה להשאיר את הישבן מחוץ לאופנוע לכל זמן ההקפה, כשאחרי כל יציאה מפנייה הישבן צריך להיות מוכן לפנייה הבאה, גם אם היא רחוקה מאוד. המטרה – ללמוד לדחוף את ההיגוי כשהישבן כבר בחוץ, וזאת כדי לפרק את הוצאת הגוף מההיגוי לקבלת תוצאה טובה יותר. לאחר מכן עבדנו גם על פלג הגוף העליון אחרי פקודת ההיגוי, ופתאום גם המרפקים התקרבו לאספלט. כולנו מרקזים. כולנו מחוברים. כולנו צורחים מאושר בקסדות.

יום שלישי – לאפ טיימרים

אם בשני הימים הראשונים הרמנו להנחתה ועבדנו בצורה מסודרת כדי לקבל תוצאות, אז ביום השלישי מנחיתים וקוטפים את הפירות. ביום הזה מופעלים גם הלאפטיימרים שעל האופנועים, ואז אפשר לתת לאגו הגברי שלנו שוב להשתולל ולהראות למי יש יותר גדול. או יותר נמוך במקרה הזה כשמדברים על זמני הקפה. פתאום כל העבודה האינטנסיבית של היומיים האחרונים מקבלת ביטוי מוחשי מאוד שנמדד על השעון בדיוק של מאית השנייה. למרות שהגוף עייף מיומיים וחצי סופר-אינטנסיביים, כולם עולים על האופנועים, מחברים את כל החומר יחד, ונותנים גז כדי לקבוע את התוצאה הטובה ביותר. ובהחלט היו תוצאות יפות.

כמו קבוצת סופרבייק

מעבר לתהליך המקצועי שעברנו, החוויה הזו עטופה במערך הפקתי ולוגיסטי ברמה הגבוהה ביותר. כך למשל הבוקס שלנו חולק לשלושה חלקים – אחד לאופנועים, אחד לרוכבים ואחד להדרכה, ובכל אחד מהחלקים היו התנאים הטובים ביותר. האופנועים למשל, מתוחזקים ברמה גבוהה, עומדים על שני סטנדים כל אחד, וצמיגי הסליקס של דאנלופ מדגם KR עטופים במחממי צמיגים. ארבעת המכונאים עובדים מסביב לשעון במחויבות מוחלטת לעבודה שלהם, ואפילו אם רוכב צריך לכוון מרחק של ידית בלם – הם מיד מסתערים עליו עם כלים. הם גם מוציאים ומכניסים את האופנועים, וקוראים במספר הרוכב שלך כשהאופנוע שלך מוכן לרכיבה בפיטס. כשאתה חוזר מרכיבה – מכונאי מחכה לך בכניסה לבוקס כדי לקחת ממך את האופנוע. אתה באת לרכב – תתעסק רק ברכיבה.

הסדר והניקיון בבוקס נשמר לכל אורך הימים, וזה לחלוטין לא מובן מאליו כשמדובר בכמעט 15 ישראלים שמבלים ימים שלמים בחדר אחד. כשאתה רוצה לנוח יש ספות נוחות עם שולחן במרכז, שהוא בעצם זכוכית שמונחת על שלושה צמיגי סליקס חדשים, ויש עמדות טעינה לטלפונים, מקרר עם משקאות איזוטוניים, ואפילו מגבות ממותגות כדי לנגב את הזעה מהפנים אחרי שירדת מסשן.

אפילו לקסדה שלך אתה לא צריך לדאוג. בסיום של כל סשן אחד המכונאים עובר על כל קסדה, ומנקה את המשקף משאריות הברחשים שכרגע הרגת ברכיבה. ואת כל זה המכונאים עושים כשהם נותנים את התחושה האמיתית שהם עושים את זה מהנשמה. זה המקצוע שלהם ולזה הם מחויבים. אתה פה בשביל לרכב – תתעסק רק ברכיבה. אנחנו נדאג לשאר. עד כדי כך החוויה הייתה שלמה.

אחרית דבר – ברבהר

אחרי שלושה ימים מלאים ואינטנסיביים שכאלה, שבמהלכם כל אחד מהרוכבים עבר חוויה חזקה שנצרבת בתודעה, דברים נראים אחרת. אם עד היום חשבת שעל הכביש הציבורי אתה רוכב חזק ומהר, אתה משכיב נמוך ואתה בולם חזק, ברכיבה הספורטיבית הראשונה על הכביש הציבורי אחרי שאתה חוזר מהמסלול אתה מבין שעד היום שיחקת בנדמה לי. היה נדמה לך שאתה רוכב חזק, היה נדמה לך שאתה רוכב מהר, היה נדמה לך שאתה משכיב נמוך והיה נדמה לך שאתה בולם חזק אל הפנייה. ניהלת את עצמך בתוך מטריקס, אבל כזה מוגבל. מאוד מוגבל, עם גבולות צרים ואפס מרווחים. ועכשיו ההכרה נופלת. עכשיו אתה גם מבין שאופנוע הספורט המשוכלל שיש לך ושעליו השקעת את מיטב כספך הוא אמנם מכונת מרוץ חדה וממוקדת, אבל לרכב עליו 'חזק' בכביש הציבורי זה קצת עולב. משהו כמו לאסוף את הילדים מהגן עם מכונית פורמולה 1. האופנוע הזה מיועד למהירויות ולעומסים של מסלול, והדרך היחידה לנצל אותו היא על מסלול מרוצים.

אתה מבין גם שאחרי שרכבת על מסלול מרוצים, הכביש הציבורי נראה פתאום מסכן ועלוב לרכיבה ספורטיבית. כשפגשתי את החבר'ה בבר-בהר שבוע אחרי החזרה ארצה, עדיין מחויכים מעוצמת החוויה שעברו על המסלול, צחי ניגש אליי ואמר "אחי, זה מצחיק, לא הצלחתי לרכב על הכביש היום. זה הרגיש לי כמו קטנוע 250 סמ"ק. אני צריך להחליט מה אני עושה על האופנוע שלי, ואני חייב שוב מסלול!". חייכתי. זה ממכר החרא הזה.

גילוי נאות: הכותב היה אורח של חברת 'רכיבת מסלול בחו"ל – racetrack.co.il' ביוון

בסוף השבוע, ב-TT של האי-מאן, קבע מייקל דאנלופ שיא חדש להקפת המסלול – לראשונה פחות מ-17 דקות. המהירות הממוצעת על המסלול בן 60.4 הק"מ עמדה על 213.5 קמ"ש! דאנלופ קבע את השיא בהקפה השנייה של מרוץ הסופרבייק.

צפו בווידאו המלא של ההקפה המהירה בכל הזמנים:

https://www.youtube.com/watch?v=5nlzxR6lN7Q

צילום: אסף רחמים

ווילי. אין רוכב אחד שהפעולה הזו – של הנפת הגלגל הקדמי אל על – לא עושה לו משהו. חלק רואים בזה השתוללות לשמה וחוליגניות. לחלק אחר זה בערך הפעולה הכיפית ביותר שאפשר לעשות עם אופנוע. יש כאלה שרואים בזה שליטה ואמנות, ויש גם כאלה שמסתכלים מהצד וחולמים שגם הם יוכלו לשלוט ככה באופנוע ולרכב עם האף בשמיים. איך שלא תהפכו את זה – קשה להישאר אדיש לווילי'ז ולאמוציות שהפעולה הזו מביאה איתה, ואנחנו לא מכירים הרבה רוכבים שלא ניסו לפחות פעם אחת בחיים שלהם לשלוח את הגלגל הקדמי לטיול בשמיים – גם אם הם לא מודים בכך.

צילום ועריכת וידאו: אסף רחמים

בעולם הגדול סצנת הסטאנט פופולרית מאוד, ורוכבים מקצוענים כמו רוק בגורוס או כריס פייפר מלאים בעבודה (למרות שפייפר פרש לאחרונה). חיפוש קצר ביוטיוב יגלה שגם ברמה החובבנית יש אלפי רוכבים שהקטע שלהם הוא סטאנט ו-ווילי'ז, בעיקר בארה"ב, והרבה מאוד על אופנועי ספורט. ללא ספק יש משהו בפעולה הזו של הנפת הגלגל הקדמי לשמיים שגורם לרוכבים סיפוק. גם בישראל הקטנה יש כמה רוכבים שלקחו את סצנת הסטאנט (פעלולים) בשיא הרצינות ומתאמנים על שליטה בווילי'ז, בסטופי'ז, בהחלקות זנב ובאקרובטיקה של הגוף על האופנוע. על חלק מהם נכתוב בקרוב.

הפעם אנחנו מתמקדים בקבוצה אחרת – לא כזו שלוקחת את הסטאנט למקצוענות, אלא פשוט קבוצת חברים עם אופנועי ספורט שהקטע שלהם הוא ווילי. יש להם אופנועי ספורט חדישים של מיטב התוצרת היפנית ויש להם ציוד רכיבה מקצועי, אבל לא תמצאו אותם משחיזים סליידרים בנס הרים, אלקוש או סדום-ערד. כן תמצאו אותם בכבישים נטושים, כמו הפס של בית אריה. הם מגיעים למקומות המבודדים האלה פעם או פעמיים בשבוע, ובמשך כמה שעות עושים את האהבה הדו-גלגלית שלהם – ווילי.

הם יכולים היו לבחור אופנועים שמתאימים יותר לסטאנט – למשל סטריטפייטרים או אופנועי סופרמוטו, אבל הם בחרו באופנועי ספורט-קצה, פשוט כי זה מה שעושה להם את זה, למרות הבלאי הגבוה וההוצאות המטורפות. "אנחנו נהנים מכל שקל שאנחנו שמים על האופנוע", הם אומרים, ואפשר להבין אותם.

הם כולם בשנות ה-30 של חייהם, כבר לא ילדים, רובם בעלי משפחות עם ילדים. ושלא תחשבו שהם צדיקים גדולים שמתאמנים רק במגרשים סגורים. כשמפלס האדרנלין עולה והתנאים מאפשרים, מתפלק להם איזה ווילי קטן של חצי קילומטר גם על כביש ציבורי, אבל הם מודעים היטב לסכנות ומשתדלים להימנע מכך. את ה-RUSH שלהם הם מקבלים באותו פס נטוש, שם הם יכולים להתאמן בבטחה.

יש להם כללי בטיחות נוקשים. למשל – לא רוכבים אחד מול השני, לא רוכבים כשיש אנשים נוספים על הפס – שאותם הם לא מכירים, לא משתוללים. הכל בשליטה, בקור רוח ובשיקול דעת. הרמה – בהחלט גבוהה.

האופנועים עצמם כמעט סטוק, רחוקים מאוד מאופנועי הסטאנט הייעודיים. לא תמצאו עליהם תוספות כמו ווילי בר, גלגל שיניים אחורי ענק, בלם אחורי על הקליפ-און השמאלי, כידונים שטוחים או מיכלי דלק מעוכים. גם לא כלובי הגנה מנפילות. התחזוקה, כאמור, יקרה. אבל לא אכפת להם. הם הולכים עם התחביב והאהבה שלהם.

כשמתעסקים באקסטרים לפעמים עוברים את הקצה וקורות תאונות. גם להם. כדי למזער נזקים הם רוכבים ממוגנים, בדרך כלל עם חליפות עור מלאות וקסדות איכותיות. אבל זה לא רק המיגון – העיקר זה המצב התודעתי. כדי להתמקצע, להיות טובים יותר וגם למנוע תאונות, הם בשליטה מלאה, 'דופק 60'. אין שם השתוללות אלא קור רוח מוחלט  – תנאי שמאפשר עבודה איכותית וממוקדת, וגם חזרה הביתה בשלום.

"נכון, ווילי זה דבילי", הם אומרים, "אבל זה מגניב פצצות!". "זה מה שאנחנו אוהבים וזה מה שאנחנו עושים. זה לחלוטין בטוח יותר מאשר להתרסק על גדר בטיחות בנס הרים בניסיון להוציא תמונה עם ברך באספלט לפייסבוק, והכי חשוב – זה מה שמעיף אותנו!". האמת? גם אותנו.

תודה לאמיתי הפנר ולשי טל מזרחי על צילומי הרחפנים.