תגית: בית משפט

לפני מספר שנים החליטה הרשות לתחרות כי חברת מטרו היא מונופול בשוק הדו־גלגלי הישראלי, וכי על החברה לוותר על ייבוא של אחד מהמותגים היפניים ימאהה וקוואסאקי. לאחר ערעורים נגדיים התקבלה החלטה בבית המשפט העליון כי על מטרו לוותר בחודשים הקרובים על ייצוג המותג ימאהה או קוואסאקי.

בהתאם לחוק הריכוזיות בישראל הוקמה 'רשות התחרות', אשר ממונה על שמירת עקרונות התחרותיות במשק ועל אכיפת חוק התחרות הכלכלית. במסגרת פעילותה מפקחת הרשות על הסדרים כובלים, מונופולים ומיזוגים, ופועלת נגד היווצרותם של קרטלים במשק. בנוסף, מייעצת הרשות למשרדי הממשלה – משרד התחבורה במקרה שלנו – לגבי ההשלכות התחרותיות של מהלכים שהממשלה יכולה לנקוט בהם.

בשנת 2022 ביקשו במטרו מוטור לחדש את רישיון הייבוא לקטנועי סאן־יאנג. הממונה על התחרות המליץ על כך שזיכיון היבוא של מטרו לסאן־יאנג יותנה בוויתור על ימאהה. בתחילת שנת 2023 ניתנה חוות דעת נוספת המתייחסת לשני מותגים שבידי מטרו – הפעם קוואסאקי וימאהה. לפי חוות הדעת של הממונה על התחרות שניתנה אז, הומלץ למשרד התחבורה להורות למטרו לוותר על אחד המותגים שמתחרים זה בזה. ואכן, בשנת 2024 התקבלה ההחלטה במשרד התחבורה כי מטרו רשאים להשאיר את ייבוא סאן־יאנג אך לוותר על אחד משני המותגים היפניים. 

במטרו ערערו לערכאות השונות, וביום חמישי האחרון בשעות אחר הצהריים התקבלה ההחלטה הסופית בבית המשפט העליון התומכת בזכות משרד התחבורה לדרוש ממטרו לוותר על אחד מהמותגים היפניים, וכי מטרו תידרש להודיע בתוך 30 יום עבור איזה מותג מהשניים בכוונתה לחדש את רישיון הייבוא. רישיון הייבואן עבור התוצר שאותו תבחר שלא להמשיך לייבא יהיה בתוקף עד לסוף חודש יוני 2026.

מטרו־פריסבי היא יבואנית הדו־גלגלי הגדולה ביותר (סאן־יאנג, ימאהה, קוואסאקי), עם נתח שוק של כ־42% ממכירות הדו־גלגלי בישראל בשנת 2025. במספרים מדובר על כ־9,300 אופנועים וקטנועים. סאן־יאנג סיימה את שנה שעברה כרגיל במקום הראשון, עם 4,813 כלים, ימאהה במקום השלישי עם 3,851 כלים, וקוואסאקי במקום החמישי עם 672 אופנועים. לדעתנו הבחירה של מטרו תהיה ברורה מאליה, כאשר על קוואסאקי יתמודדו מספר יבואנית ובראשם דלק מוטורס אשר רכשו לאחרונה את חברת יורודרייב וגדלו עם המותג הדו־גלגלי זונטס.

מהלך דומה של רשות התחרות מתנהל בימים אלו מול עופר־אבניר, כשרשות התחרות דורשת שהחברה תוותר על חלק ממותגיה כמו סוזוקי, אפריליה ומוטו גוצי. רשות התחרות הגישה את המלצותיה למשרד התחבורה, והעניין נמצא בימים אלו בבירור מעמיק. כאמור, ייתכן שגם עופר־אבניר תיאלץ לוותר על חלק מהמותגים שברשותה.

ממטרו־פריסבי טרם התקבלה תגובה. נביא אותה כאן במלואה כאשר תתקבל.

בתמונה בראש הידיעה: הקוואסאקי KLE500 החדש שצפוי להגיע ארצה בקרוב.

בכל תאונה יש שני צדדים, ולפעמים שניהם תורמים לאשמה. במקרה הזה נהגת שפנתה בלי תשומת לב ורוכב שנהרג לאחר שנכנס בה במהירות המוערכת ב־180 קמ"ש. בית המשפט התחשב בכל אלה וגזר על הנהגת עונש מינימלי.

ב־25 במרץ 2024, סביב השעה 18:10, נהגה הנאשמת ברכבה בכביש 2 מכיוון דרום לצפון בנתיב השני משמאל. לקראת מתחם ה'סינמה סיטי' סטתה הנאשמת עם רכבה ימינה, תוך כדי שהיא מאטה ומאותתת לצורך כניסה לתחנת הדלק. באותה העת, רכב אדוארד בז'נוב ז"ל, על אופנוע, בנתיב הימני ובכיוון נסיעת הנאשמת, במהירות גבוהה העולה על המהירות המותרת – אשר הוערכה על־ידי עד מומחה ב־180 קמ"ש – וללא רישיון רכב. הנאשמת חסמה נתיבו של המנוח ורכביהם של השניים התנגשו.

כתוצאה מההתנגשות הרוכב נפצע אנושות והוכרז כמת בבית החולים. המדינה האשימה את הנהגת בגרימת מוות ברשלנות – בעיקר בשל העובדה שהודתה שלא הסתכלה במראה לפני כן. הנאשמת כפרה במיוחס לה, נשמעה פרשת התביעה במלואה אשר לאחריה פנו הצדדים לגישור, ובעקבותיו תוקן כתב האישום והנאשמת הודתה במסגרת הסדר טיעון בגרימת מוות בנהיגה רשלנית.

בגזר הדין בית המשפט התחשב ברשלנות התורמת של הרוכב בשל מהירות הרכיבה הגבוהה בהתחשב בתנאי הדרך, ובסיפור האישי של הנהגת (50), אשר איבדה את בעלה בפיגוע בשנת 2007, ולאחר התאונה התקשתה לתפקד ונאלצה לשלוח את ביתה היחידה להוריה שבאוקראינה.

העונש שנקבע שקלל, כאמור, את כל המשתנים, וסוכם ב־45 ימי מאסר בדרך של ביצוע עבודות שירות, פסילת רישיון נהיגה לתקופה של 30 חודשים, תקופה של מאסר על תנאי ופיצוי כספי של 8,000 ש"ח למשפחת ההרוג.

• פרסום גזר הדין על־ידי בית משפט השלום מחוז תל־אביב

בתמונה בראש הידיעה: זירת התאונה והאופנוע עליו רכב אדוארד בז'נוב ז"ל.

רוכב אופנוע שרכב ללא ביטוח חובה נפגע קשה בתאונת דרכים, ולמרות זאת יפוצה בכ־3.5 מיליון שקל.

זה לא חדש שגובהה של פרמיית החובה גורמת ליותר ויותר רוכבים לעלות על הכביש ללא ביטוח חובה – בניגוד לחוק ותוך נטילת סיכון גדול. בעבר פרסמנו שנהג רכב שפנה שמאלה וחסם את דרכו של רוכב אופנוע חויב לשלם לרוכב פיצויים – על אף שהרוכב נסע ללא ביטוח חובה. כעת מתפרסם מקרה נוסף עם מאפיינים דומים.

גם במקרה הזה, שהתרחש בשנת 2017, נפגע הרוכב מרכב שפנה שמאלה בדרך שבה הייתה זכות קדימה לרוכב. לאחרון נקבעה נכות רפואית משמעותית. בגלל שלא היה ברשותו ביטוח חובה בתוקף, התביעה נגד הנהג הפוגע וחברת הביטוח של הרכב שלו הוגשה לפי פקודת הנזיקין. לאור העובדה כי הרוכב היה מחוסר ביטוח חובה, עליו היה לשכנע את בית המשפט כי האחריות לתאונה מוטלת על נהג הרכב. מנגד, לו היה מבוטח, כלל לא היה צורך בכך, שכן החוק בישראל קובע 'אחריות מוחלטת' בתיקי פלת"ד. במילים אחרות – המבטחת נדרשת לשאת בחובת הפיצוי, ללא קשר לשאלה מי אחראי או אשם בתאונה.במקרה זה התביעה שהגיש רוכב האופנוע לא הייתה מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (הפלת"ד), אלא מכוח פקודת הנזיקין, המאפשרת לתבוע פיצויים בגין רשלנות.

אי לכך הרוכב הגיש תביעה כנגד נהג הרכב, שהיה ברשותו ביטוח חובה תקף, ובמקרה הנוכחי הורשע באי מתן זכות קדימה בפנייה שמאלה ובנהיגה בחוסר זהירות. השופטת מרב בן־ארי מבית המשפט המחוזי קבעה כי לא היה אשם תורם מצד רוכב האופנוע. לשיטתה, נהיגה ללא ביטוח אינו יוצרת 'אשם נזיקי', שכן לצורך קביעת אשם או אשם תורם בנזיקין נדרש קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין ההתנהגות העוולתית לבין הנזק. היעדרו של הביטוח לא השפיע מבחינה עובדתית על אופן התרחשות התאונה.

בפסק הדין נקבע שהתובע יפוצה בכ־3.5 מיליון שקל, מהם ינוכו 785 אלף ש"ח שכבר שולמו לו על־ידי הביטוח הלאומי. בין השאר נפסקו לתובע פיצויים בגין הפסדי שכר לעבר ולעתיד, הפסדי פנסיה, הוצאות רפואיות, עזרה מצד שלישי, פיצוי עבור כאב וסבל ועוד. בנוסף נקבע שעל חברת הביטוח של הנהג הפוגע לכסות את הוצאותיו המשפטיות של רוכב האופנוע ואת שכר טרחת עורכי דינו בסכום של 657 אלף שקל.

הסיפור לא נגמר כאן, משום שחברת הביטוח הגישה ערעור לבית המשפט העליון על כך שלא נקבע אשם תורם כלשהו על רוכב האופנוע, כלומר האם התאונה הייתה נמנעת אם התובע היה רוכב יותר בזהירות. בנוסף טענו כי רוכב האופנוע קיבל פיצוי גבוה מדי במספר ראשי נזק וכי בית משפט המחוזי התייחס לסתירות שעלו בעדותו של רוכב האופנוע לגבי מעורבותו בתאונה.

יש כאן עוד מקרה שבו דבריו של עו"ד אסף ורשה, מומחה בדיני נזיקין וביטוח ויו"ר ועדת שיבוב ובתי משפט בלשכת עורכי הדין, רלוונטיים, כמו בדיוק במקרה הקודם אותו פרסמנו: "מדובר בפסק דין נוסף שמוכיח כי הדלת לקבלת פיצוי לנפגע שרכב ללא ביטוח חובה – פתוחה, אך כל מקרה לגופו, ואין בו משום להוות אור ירוק לרכיבה ללא ביטוח. ראשית, אם מדובר על נזק עצמי, שלא נגרם בשל מפגע בכביש, הרוכב ייוותר ללא פיצוי, אלא אם רכש פוליסת תאונות אישיות וכו'. שנית, אף אם התאונה נגרמה ברשלנות נהג רכב מעורב, בית המשפט רשאי לשלול מהמבוטח את הזכות לקבלת פיצוי".

בשום מקום אנחנו לא מעודדים רכיבה ללא ביטוח חובה, אלא מתריעים הלוך ונשנה כי תחום ביטוחי החובה לרוכבי דו־גלגלי הגיע למצב קיצוני ומסוכן, והמדינה צריכה למצוא פתרונות ראויים ומידיים אחרי שהזניחה את התחום למשך כל כך הרבה זמן עד שהגיע לאנומליה הזו. מלחמת 'חרבות ברזל' עיכבה וממשיכה לעכב כמובן את ההתעסקות בנושא ביטוחי החובה לדו־גלגלי, וכתוצאה מכך יותר ויותר רוכבים לא רוכשים פוליסת ביטוח חובה.

עוד סיפור מקומם ומתסכל על פשע חמור שבוצע כנגד רוכב אופנוע, עם עלילה שלמה של הפקרת הפצוע, שקר והעלמת ראיות, ועם עונש מגוחך שנגזר בבית־המשפט.

בתחילת חודש אוקטובר 2024 רכב משה דן (61) על האפריליה שלו לקראת שעת ערב בכביש 66 לכיוון יוקנעם. הכביש היה תקין ויבש, הראות הייתה טובה והיה אור יום. באותו הזמן נסעו על שביל עפר לצד הכביש שני הנאשמים – חאלד חוסייני ועיסא חוארי, יחד עם אדם שלישי שעד היום לא זוהה – ברכב הסקודה שברשותם. הנהג פנה שמאלה משביל העפר אל הכביש, כשהוא חוצה קו הפרדה רצוף כפול וחוסם הלכה למעשה את הדרך לרוכב האופנוע אשר הגיע משמאלו. זה הוביל לכך שהאופנוע פגע בדופן השמאלית של הרכב, הרוכב הועף לשול הכביש והאופנוע נתקע על גג הרכב.

הכביש ככל הנראה היה שומם ולא היו עוברי אורח שעצרו לעזור, ובכתב האישום נקבע כי מיד לאחר מכן הורידו והזיזו שני הנאשמים את האופנוע ואת הקורבן לצד כדי לאפשר לאדם שלישי, שהיה עימם, ושכאמור לא זוהה, להימלט מהזירה ברכב הפוגע. שני החשודים לא הגישו עזרה לפצוע, לא דיווחו למשטרה על התאונה ולמעשה הפקירו אותו בזירה. 

הסיפור עוד לא מסתיים, שכן מספר דקות לאחר מכן מגיעה נהגת מהאזור, הנהג הפוגע פונה אליה ומבקש ממנה שתיקח אותו לטיפול רפואי בתואנה שהנפגע הרכיב אותו על האופנוע וכי גם הוא נפצע בתאונה. היא לוקחת את שניהם לטיפול ודהן נשאר עם פגיעה רב־מערכתית, שלאחריה הורדם והונשם לצורך טיפול רפואי. לאחר מכן, בבית־החולים הוא נותח ואושפז לזמן ממושך. הרוכב, אגב, נמצא בשיקום עד כתיבת שורות אלה, ולפניו עוד תהליך ארוך.

כשעה וחצי לאחר האירוע התקשר הנאשם למשטרת ישראל ודיווח כי רכב הסקודה נגנב, כאשר יום לאחר מכן נמצא רכבו שרוף. המשטרה עשתה את מה שעשתה ואיתרה את שני הנאשמים, אספה ראיות והעבירה לפרקליטות שהאשימה את הנהג, תושב אום אל־פאחם בן 48, נשוי ואב לארבעה ילדים, בהפקרה אחרי פגיעה, נהיגה בקלות ראש וברשלנות שגרמה לתאונה בה נחבל אדם וניזוק רכוש, פנייה שמאלה שלא כדין תוך חציית קו הפרדה רצוף, מסירת ידיעה כוזבת ושיבוש הליכי משפט. חברו, שנסע עימו, הואשם רק בשיבוש הליכי חקירה. האדם השלישי, שברח ושרף את הרכב, לא אותר והוא מסתובב חופשי

נחסוך מכם את פרוטוקול המשפט, את התסקיר, את העובדה שלנאשם הראשון 39 עבירות קודמות ושהוא נתפס נוהג בשלילה במהלך התקופה שאחרי התאונה ועד גזר־הדין, וכן שהנאשם השני (הנוסע) שהופנה לעבודות שירות לא התייצב אליהם פעמיים. השורה התחתונה היא, שאחר הסדר־טיעון, בית־המשפט המחוזי בנוף־הגליל גזר את דינם של שני הנאשמים בשבוע שעבר: הנהג, ש"לא ביטא חרטה על מעשיו" בשום שלב, קיבל בגזר הדין 10 חודשי מאסר בפועל, 9 חודשי מאסר על תנאי, 4 שנות פסילת נהיגה, 2,000 ש"ח קנס למדינה ועוד 10,000 ש"ח פיצוי לקורבן. הנאשם השני קיבל 6 חודשי מאסר על תנאי, 1,500 ש"ח קנס ודרישה לפיצוי הקורבן בסך של 3,000 ש"ח.

זהו עוד סיפור מקומם ומטריד, עם עונש מגוחך שאינו משקף כלל את המסוכנות והזילות של הנאשמים כלפי בני־אדם באופן כללי ורוכבי אופנועים בפרט. עם עונשים כאלו מגוחכים שבתי־המשפט גוזרים על עברייני תנועה כבדים – שפוגעים, מפקירים, בורחים, משקרים ומשבשים מהלכי חקירה – אין פלא שההרתעה שואפת לאפס ושהכבישים הם ג'ונגל אחד גדול שבו כל נהג עושה דין לעצמו.

חברת הביטוח 'הפול' נתבעה לפיצויים אך בחרה להאשים את הרוכב במרמה בתואנה שהוא נצפה צועד, נוהג, רוכב, מתדלק ובכלל מסתדר בחיים שלו. בית המשפט לא התרשם וחייב לפיצויים מלאים בסך של כ-3 מיליון ש"ח.

התובע, בן 38 העובד בשיפוצים, היה מעורב בתאונת אופנוע קשה בתחילת שנת 2019. כתוצאה מהתאונה הוא סבל מנזקים בברך שכללו קרע ברצועה הצולבת, נזקים ברצועות הצידיות של הברך ופגיעה עצבית סביב הצלקת הניתוחית שנותרה במקום. לדבריו, הוא סובל מחוסר יציבות בעמידה ובהליכה, חוסר יכולת לבצע עבודות פיזיות, קושי בהליכה ובעמידה ממושכות, וגם קשיים בשינה. בנוסף הוא סובל מכאב בלתי נסבל, שלשם התמודדות עימו, הוא צורך קנאביס רפואי במרשם בכמויות משמעותיות.

סכום התביעה נגד 'הפול' נקבע על כ-2.5 מיליון שקלים – תקרת סמכותו של בית המשפט השלום, תוך הסתמכות על הפסדי השתכרות ניכרים לתובע, כאב וסבל, והוצאות רפואיות מוגברות, הכוללות בעיקר צריכת קנאביס כבדה. על פי התביעה, על מנת להתמודד עם הכאב העז, נאלץ התובע להשתמש באופיואידים במינונים גבוהים, ובהמשך לעבור לאספקה רציפה של קנאביס רפואי לצורך הפחתת הכאבים – חרף עלותו הגבוהה.

מומחי בית המשפט בתחום האורתופדיה קבעו כי התובע סובל מחוסר יציבות משולבת בברך משלל כיוונים, ועל כך העריך את נכותו בשיעור מצטבר של 35% אחוזים. המומחה לכאב הגדיר את הכאב שממנו סובל הרוכב כמשמעותי ביותר והעריך את נכותו בשיעור של 20%, כשמחציתם חופפת לנכות האורתופדית וחציים נוסף אליה. עוד הוסיף כי התחזית לשיפור במצב התובע גרועה, בראי משך הזמן הארוך בו נמשכים הסימפטומים, ובשל תגובתו הסובייקטיבית הקשה של התובע לכאבים.

לדבריו המגבלות התפקודיות של התובע כוללת הימנעות ממרחקים של 10 דקות הליכה ללא הפסקת מנוחה על בסיס קבוע; ישיבה לפי הצורך כל 45 דקות כדי להקל על הכאב; הימנעות מריצה והימנעות מעבודה על משטחים חלקים או לא סדירים שיעוררו את תסמיני חוסר יציבות הברך שלו ויעמידהו בסיכון לנפילה.

המומחה מעריך כי מצבו של התובע יוביל בעתיד להחלפת הברך. בנוגע לטיפולים עתידיים ציין המומחה כי אין צורך בטיפולים פרט להמשך השימוש בקנאביס רפואי, שעלותו עשויה להיות דינמית. כמו כן, הוסיף, שהתובע עשוי להיעזר בזריקות סינוויסק 1 לברך בעלות של 1,500 ש"ח מדי חצי שנה. לדבריו, הדבר יציע הקלה מסוימת לכאב ועשוי להאריך את משך הזמן עד לצורך בניתוח החלפת ברך.

חברת הביטוח לא חלקה על החבות הבסיסית בה היא נושאת לפיצוי התובע כנפגע תאונת דרכים, אך טענה כי נכותו התפקודית נמוכה יותר משקבעו המומחים.

לדברי באי כוחה, רווחיו של התובע לפני התאונה נופחו בצורה מלאכותית, וחלק מהעסקאות והחשבוניות שהוצאו בגינן נראות מפוברקות. לשם הוכחת הדברים, הגישה חברת הביטוח חוות דעת חשבונית אותה חיבר מומחה מטעמה. לדברי 'הפול', השיפוצניק הגיש תיעוד הכנסות גבוה מאוד בשלהי 2018, סמוך לתאונה, והעלתה חשדות לפיהן חברות אחרות, ששכרו את שירותיו, שיתפו עמו פעולה לצורך המרמה. כמו כן, טענו ב'פול', כי התובע ניפח במכוון את משכורת העובד שלו, כדי להראות הפסדים בשנת 2019, העוקבת לתאונה, ובנוסף, הוא גם ניפח, לדבריהם, את הוצאות הקנאביס שלו, שעלותן, לפי חברת הביטוח, לא אמורה לעלות על 80 אלף שקלים מעת התאונה ולשארית חייו.

בנוסף שכרה חברת הביטוח חוקרים פרטיים, אשר הפעילו ארבעה מעקבים על התובע, ומהם הסיקה כי תפקודו של התובע גבוה, והנכות שלו משפיעה בצורה מינורית על יכולתו להתפרנס. בתיעוד החקירה שהוגש לבית המשפט נראה התובע כשהוא צועד ללא מגבלה בולטת (למעט יום אחד שבו הוא נראה צולע מעט), נוהג, מתדלק את רכבו, נושא צינורות, פחי צבע וכלי עבודה, מתכופף וכן יורד במדרגות ללא שהוא אוחז במעקה ותוך שהוא מחזיק שקיות. התובע עצמו אישר כי גם לאחר פציעתו הוא מוסיף לרכוב על אופנועי שטח, הולך לחדר כושר, כי הוא גלש במזחלת שלג במהלך חופשה בחו"ל, כי הוא נשא את בת דודתו על מנשא (בצוותא עם אחרים) במהלך אירוע חתונתה; וכי לפחות במקרה אחד הוא נהג מאות ק"מ ברכבו.

השופט יוני לבני קבע בפסק דינו כי אין די בהשערות ובהצגת שוני בין חשבוניות שמוציא עסק כדי להצביע על מרמה. לדבריו, בדיקה של המסמכים החשבונאיים, ובהם הזמנות עבודה והפקדות בנקאיות אותן ביצע התובע, הראתה כי בפועל הוצאו חשבוניות אמיתיות והתקבלו בגינן כספים בעסקאות 'החשודות', מה גם שהעבודות עצמן נעשו לפני התאונה.

השופט לבני ציין כי ככל שהפו' מבקשת לבסס טענת מרמה, היה עליה להציג ראיות חזקות ותומכות, בין היתר בגביית עדות מבעלי תפקיד באותן חברות שכלפיהן נטען שיתוף הפעולה במרמה עם התובע. מכיוון שלא הובאו ראיות שכאלה, המסקנה הייתה שהנתבעת לא הרימה את הנטל הנדרש להוכחת מרמה. כמו כן קבע השופט כי הטענות לניפוח שכרו של העובד לא נתמכות במציאות, משום שהעובד, חבר משפחה של התובע, החל לעבוד בעסק עוד במהלך שירותו הסדיר, במשרה חלקית, ועל פי זמינותו בלבד, ובשל כך שכרו כלל לא הועמד למו"מ. לאחר שהשתחרר החל התובע לשלם לאותו עובד שכר שעתי גבוה יותר, ובנוסף, בשל התאונה, הפכה עבודת העובד לאינטנסיבית, וכללה את כל המאמצים הפיזיים שהתובע אינו מסוגל לבצע בשל נכותו.

לדברי הפול החוקרים הפרטיים שבדקו את התובע גילו כי הוא מתפקד היטב, לרבות ביצוע אימוני כושר, הליכה יומיומית עם אשתו, והשתתפות באירועים – דבר המערער את טענותיו בדבר נכות חמורה. טענה שהופרכה על-ידי מומחה מטעם ההגנה שטען כי עצם הוכחת תפקוד גבוה לא מפחיתה מקביעת המגבלה התפקודית שנגזרה מתוצאות בדיקתו של התובע.

לאחר שקילת הצדדים קבע השופט כי רק בסעיף ההוצאות לצורך רכישת קנאביס, על הפול לפצות את התובע בסכום של 200 אלף ש"ח. בנוסף קבע השופט כי עלות הנזקים המצטברת לתובע מסתכמת בכ-2.6 מיליון ש"ח, אך בשל תקרת סמכות בית משפט השלום הועמד הפיצוי על 2.5 מיליון ש"ח, בתוספת הוצאות המשפט ושכר טרחת עורכי הדין. סכום זה עתיד להתקרב לשלושה מיליון ש"ח שישולמו לתובע על ידי חברת הביטוח.

לדברי עורכי הדין אלמוג וגפני, מדובר בפסק דין חשוב, שמוכיח כי גם נפגעי תאונות דרכים החוזרים לתפקוד מלא, חרף נכותם, עשויים לזכות בפיצויים נכבדים, בשל מצבם האובייקטיבי. לדבריהם, מצב זה נקבע על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים באמצעות מומחים אותם ממנה בית המשפט על חשבון חברת הביטוח.

רוכבים רבים, ובכלל משתמשי דרך, נוטים להמתין רק עד שהולך הרגל חוצה חלק ממעבר החציה, ואז להמשיך בנסיעה מבלי להמתין לסיום חציית המעבר כולו. במקרים אחרים רוכבים ממשיכים בנסיעה גם כשהולך הרגל כבר מציב רגל על המעבר, מתוך הערכה שיספיקו לחלוף לפניו. מעבר לעובדה כי מדובר על עבירת תנועה, במקרה בו הולך הרגל נבהל ונפל – אף שלא היה מגע בין השניים – הרוכב עלול במידה גבוהה של הסתברות למצוא את עצמו משלם פיצויים בסכומים גבוהים. פסק דין שניתן לאחרונה מבהיר את הסיכון שגלום באותה התנהגות.

אחת מהתופעות השכיחות בכבישי ישראל היא שרוכבים (ונהגים) מגיעים למעבר חציה, ממתינים שהולך הרגל יחצה את חציו של המעבר, ואז ממשיכים בנסיעה מבלי להמתין עד שהולך הרגל יסיים לחצות את כל המעבר. במקרים מסוימים הרוכב ממשיך לנסוע גם כשהולך הרגל כבר מציב רגל על המעבר, מתוך הערכה שיספיק לחלוף. מעבר לכך שמדובר בעבירה ברורה על החוק, שכן הרוכב חייב להמתין עד לסיום חציית המעבר, הבעיה חמורה הרבה יותר: אם הולך הרגל נבהל, מאבד את שיווי המשקל, נופל ונפגע – גם אם לא היה מגע ישיר בין השניים – הוא עשוי לתבוע פיצויים. סכום הפיצוי יכול לנוע בין אלפי שקלים למאות אלפים – תלוי בחומרת הפציעה. אם לרוכב יש ביטוח חובה, המבטחת תישא בעלות הפיצוי. אבל אם הרוכב לא מבוטח הוא עלול למצוא את עצמו משלם פיצויים עד סוף ימיו. כל שקל שהוא ירוויח ילך ישירות לפיצוי, עד שלא יישאר לו דבר.

פסק דין שניתן לאחרונה, אמנם בתאונה עם רכב, אבל הוא בהחלט משליך גם על רוכבי אופנועים וקטנועים, שכן הם נחשבים לרכב מנועי.

ב-9 בנובמבר 2020, סביב השעה 19:00, נפגע התובע בתאונת דרכים כאשר חצה את הכביש במעבר חציה. לפי הנטען, רכב הנתבע פגע בו. הצדדים חלוקים לגבי נסיבות התאונה: האם התובע נפל כתוצאה מהפגיעה של הרכב, מבהלה מהרכב, או כתוצאה מתנועה לא נכונה בזמן החציה, ללא קשר להימצאות רכב במקום. לא נלאה אתכם בטענות שהעלו הצדדים, וניגש ישר לשורה התחתונה: בית המשפט התקשה לקבוע האם התאונה נגרמה כתוצאה מפגיעת הרכב ברגלו של התובע. בהמשך פסק הדין נכתב למעשה שזה גם לא משנה.

הדבר היחיד המהותי הוא מה מקורה של הבהלה שהובילה לנפילה. "הנני סבורה, כי נסיבות אירוע התאונה שלפניי, מהוות תאונת דרכים, כהגדרתה בחוק. התרשמותי היא, כי אין מדובר בהלה סתמית מרכב, וגם הנתבע מאשר, כי הייתה בהלה, אלא מרכב שהאט או נעצר ואז המשיך בנסיעה והתובע פעל כפי שפעל על מנת למנוע את התאונה, כאשר נפילתו הייתה ממש בסמוך לרכב, בין אם נגע ברכב ממש ובין אם קפץ הצדה על מנת להתחמק מפגיעה בו, כאשר המרחק הפיזי בשתי האפשרויות הוא מרחק קרוב מאוד, המלמד, כי התנהגות התובע נעשתה באופן ברור על מנת למנוע תאונה. על פי תיאור התאונה, הרי שבשימוש ברכב היה סיכון תעבורתי עבור התובע ולכן פגיעתו הינה תאונת דרכים", ציינה סבין כהן, שופטת בית משפט השלום באשקלון.

סוף דבר, במקרה הזה, הנתבע חויב לשלם 'רק', 211,526 ש"ח, כמו גם שכ"ט בשיעור של 15.34% לעו"ד אפרת אסף שייצג את התובע

עו"ד אסף ורשה, מומחה לדיני ביטוח ונזיקין, מסביר את הרציונל שעומד מאחורי הפסיקה: "בית המשפט מבחין בין מקרים שבהם אדם נבהל באופן אישי מהרכב הנוסע, פעל בצורה מסוימת ונפגע, לבין מקרים שבהם ניתן לקבוע באופן אובייקטיבי שהשימוש ברכב גרם לאדם להיבהל ולנקוט פעולה שבסופו של דבר הובילה לנזק.

בפסקי דין שעסקו בסוגיה נקבע כי חייבת להיעשות הבחנה בין אירועים סובייקטיביים (כמו פחד אישי של אדם שנגרם מרכב) לאירועים אובייקטיביים (כאשר השימוש ברכב יצר סיכון תחבורתי ברור), שאילו לא כן – עלולה להיווצר בעיה. במקרה כזה, עשויים להיחשב כתאונת דרכים אירועים שבהם לא היה קשר ישיר בין האירוע התחבורתי לתגובה של האדם שגרמה לנזק, זאת רק בגלל התנהגותו האישית. דוגמה לכך היא מקרה של התקף לב שקרה לאדם בביתו אחרי שחש בהלה מרעש מרכב ברחוב הסמוך.

ולעניין מעברי החציה – הסבירות כי בית המשפט יקבע  בסיטואציה בה הרוכב לא אפשר להולך הרגל להשלים את חציית המעבר, ככזו שמהווה סיבה אובייקטיבית לנפילה – לא קטנה. מעבר לעובדה כי מדובר על עבירה שחושפת את הרוכב לענישה, היא גם חושפת אותה לתשלום פיצויים בסכומי עתק".

רוכב אופנוע שנסע ללא ביטוח חובה נתקל בבור בכביש, איבד שליטה ונפצע. עיריית ירושלים, הנתבעת בתיק, טענה להגנתה כי תושבי העיר אינם אמורים לממן את בחירתו של הרוכב לעבור על החוק ולנסוע ללא ביטוח חובה. בנוסף, העירייה טענה כי לא מדובר בבור אלא במגרעת בכביש, וביצעה ניסוי בשני אתרים דומים שבהם קילוף האספלט לא גרם להחלקות. חרף הטענות, בית המשפט דחה את עמדתה, הרים גבה לנוכח הניסוי התמוה, וחייב את העירייה לשלם לרוכב פיצויים משמעותיים, בניכוי אשם תורם שיוחס לו.

באחד מימי ספטמבר 2019, בשעות הערב, נסע התובע על אופנוע – שלא בוטח בביטוח חובה – ברחוב דרך יריחו בירושלים. לאחר שעבר את הצומת עם רחוב סולטאן סולימאן נתקל הרוכב בבור פעור בכביש. כתוצאה מכך איבד שליטה, האופנוע החליק, והרוכב נפל ונחבל. אמבולנס מד"א פינה אותו באופן מיידי לבית החולים הדסה הר-הצופים, שם אובחן שבר ברגלו הימנית. רגלו גובסה, וכעבור כשבועיים נדרש לניתוח לשיקום האזור הפגוע. לאחר שחרורו מבית החולים בסוף חודש בספטמבר 2019, כשהוא עם רגל מגובסת, עבר התובע תקופת שיקום שכללה טיפולי פיזיותרפיה אינטנסיביים. לאור כך, הוגשה בשמו תביעה נזיקית לבית משפט השלום בירושלים.

עיריית ירושלים טענה להגנתה מספר טענות: ראשית, הרוכב רכב ללא ביטוח חובה. התובע נסע באופנוע ללא ביטוח חובה בתוקף "והוא מבקש לחייב את הנתבעת, כלומר את תושבי ירושלים, במחדל הזה, שהוא כידוע עבירה פלילית". בנוסף, ציינה העירייה כי יש "לשתף את התובע שנהג ללא ביטוח בעצימת עיניים בעלות הפיצוי בגין אשם תורם".

שנית, טענה העירייה כלל לא מדובר בור אלא במגרעת. העירייה טענה כי לא מדובר בבור אלא במגרעת שבכביש, שלא הייתה בבחינת מפגע. לצורך כך העירייה הסתייעה בגורם חיצוני שערך ניסוי בשני מקומות בהם היה קילוף אספלט בכביש. רוכב שנשלח על ידה חלף עם האופנוע מבלי ליפול. יודגש כי אין מדובר על אותו מקום בו התרחשה התאונה.

לבסוף טענה העירייה שנסיבות התאונה שונות לחלוטין. בכתב ההגנה היא ציינה כי התובע בכלל נפל במיקום אחר, ולא באותה המגרעת. כמו כן, הוא פנה לעירייה רק כחודשיים לאחר התאונה, וכי במסמכים הרפואיים לא כתוב שהיה בור בכביש.

באשר לטענה על היעדרו של ביטוח חובה, ציינה השופטת ליאת בנמלך: "בפסיקת בית המשפט העליון נקבע כי היעדר ביטוח, השולל את זכות התביעה מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, אינו שולל את זכותו של הניזוק לתבוע מכוח דיני הנזיקין". לדבריה "התובע רשאי לטעון ולהוכיח את רשלנות העירייה, הגם שרכב על האופנוע ללא ביטוח תקף".

בנוגע לניסוי אותו ערכה העירייה צוין בפסק הדין כי אין בו כדי להשליך על ההערכה והמסקנה בקשר עם המגרעת בכביש המסוים. ראשית, "קיומו של מפגע אין משמעו כי אדם ייפגע בו בכל מקרה, אלא כי הוא מהווה סיכון לא סביר". שנית, "גם אם הרוכב מטעם העירייה (שעל פי עדותו הוא רוכב מיומן מאוד, בעל רישיון אופנוע כשלושים וחמש שנים) היה מצליח לחלוף על המפגע מבלי ליפול, אין משמעות הדבר כי אין מדובר בהכרח במפגע". שלישית, נסיבות עריכת הניסויים אינן זהות לנסיבות התאונה: "לא הוצגו נתונים ביחס לסוג האופנוע בו בוצעו הניסויים ביחס לאופנוע של התובע  ולא הוכח כי המגרעות בכבישים שבניסויים דומות בעומקן ובגודלן למגרעת דנן".

טענת העירייה כי התאונה נגרמה בנסיבות אחרות – נשללה לחלוטין: הגרסה הראשונית שמסר התובע לשוטר שהגיע למקום היא כי החליק בעקבות בור בכביש, והשוטר אף ציין בדו"ח שהוא הבחין בבור וביקש מהמוקד ליידע בכך את העירייה על מנת שתתקנו.

השופטת פסקה כי הנתבעת, עיריית ירושלים, תשלם  פיצוי כולל הוא בסך של 150,925 ש"ח, ממנו יש לנכות 20% בגין אשמו התורם של התובע, כך שעל העירייה לפצות את התובע בסך של 120,740 ש"ח. בנוסף תישא העירייה בשכר טרחת עו"ד של התובע, עו"ד תום גיצה, בשיעור של 23.4% מהסכום שנפסק.

עו"ד אסף ורשה, יו"ר ועדת נזיקין בלשכת עורכי הדין, מומחה לדיני ביטוח, מפרש את התיק: "פסק הדין מדגיש את החשיבות הקריטית של תיעוד נסיבות התאונה בכל מסמך רפואי שנכתב בעקבותיה, שכן היעדר תיעוד כזה מאפשר לנתבעת לטעון כי התאונה התרחשה בנסיבות שונות, דבר העלול לפגוע משמעותית בסיכויי התביעה. בנוסף, על אף שבית המשפט אפשר במקרה זה לרוכב ללא ביטוח חובה לקבל פיצוי, אין בכך כדי להוות הצדקה לוותר על ביטוח חובה, שהוא גם חובה חוקית וגם מגן כלכלי משמעותי. במקרה שבו אין צד ג' שניתן להטיל עליו אחריות לתאונה, לרוכב לא תהיה עילה לתביעה, ובמקרה של פגיעה בהולך רגל, הרוכב עלול לשאת במלוא האחריות ולשלם את הפיצויים מכיסו".

מזרן שנקשר על גרור של רכב פרטי עף תוך כדי נסיעה אל הנתיב הנגדי, פגע ברוכב אופנוע ופצע אותו באורח קשה. הנהג וחברו העידו כי קשרו את המטען באמצעות רצועת ראצ'ט, אך המשטרה לא טרחה לבדוק בזירת התאונה אם הם כלל יודעים להשתמש כנדרש בסט הרצועות. סוף דבר: בית המשפט זיכה את הנהג מעבירה של נהיגה בקלות ראש וגרימת חבלות. דבר מטריד ביותר: תקנות התעבורה לא כוללות הוראות מפורשות לגבי אופן קשירת מטען ברכב פרטי, בניגוד למסחרי.

ב-14.11.20 נהג הנאשם ברכב פרטי אליו היה מחובר גרור פתוח, בכביש הכניסה לנופית, כשהוא מוביל מזרן מיטה זוגי. במהלך הנסיעה נשמט המזרן ועף לנתיב הנגדי. רוכב אופנוע שנסע בנתיב הנגדי התנגש במזרן, נפצע באורח קשה ונגרמו לו חבלות מרובות, ביניהן שברים בצלעות, בשכם ובעצם הבריח, וכן שטפי דם פנימיים. הפצוע הובהל לבית החולים ואושפז למשך כחודשיים, ולאחר מכן נקבעו לו 56% נכות על ידי המוסד לביטוח לאומי. בעקבות התאונה הוגש נגד בעל הרכב כתב אישום בגין נהיגה בקלות ראש שגרמה לחבלות חמורות ולנזק לרכוש.

בעוד שהמדינה טענה כי התאונה ותוצאותיה נגרמו מרשלנות הנהג, זה כפר באחריותו. לגרסתו, המזרן אכן נפל מהגרור, אך זאת למרות שקשר ואבטח אותו כהלכה, כנדרש לפני הנסיעה. לדבריו, הוא אבטח את המזרן ושאר החפצים שהיו בגרור באמצעות שתי רצועות קשירה ייעודיות עם ראצ'ט – אחת לאורך ואחת לרוחב. לטענתו, במהלך הנסיעה אחת הרצועות כשלה והשתחררה באופן בלתי צפוי, וכתוצאה מכך המזרן נפל.

השופט אור לרנר מבית משפט השלום לתעבורה בחיפה קבע כי הנאשם הוכיח במידה הנדרשת שקשר את המזרן ואת שאר החפצים באמצעות שתי רצועות ראצ'ט, אחת לאורך ואחת לרוחב. השופט ציין כי לאחר שהוכח שהמזרן נפל מהגרור, עבר הנטל הראייתי אל הנאשם להוכיח שלא התרשל, והנאשם עמד בנטל זה כאשר הוכיח כי השתמש ברצועות תקינות ואמצעי אבטחה מתאימים.

במהלך החקירה הנאשם לא התבקש להדגים כיצד קשר את המזרן – מה שמהווה כשל חקירתי. השופט ציין כי "היעדר הבדיקה בזמן אמת והיעדר הדרישה מהנאשם בזמן החקירה להדגים כיצד קשר את המזרן, עומדת לפתחה של המאשימה".

חברו של הנאשם, ששימש כעד, העיד כי הוא והנאשם קשרו יחד את המזרן ווידאו שהכל מאובטח כהלכה. לאור זאת, קבע השופט כי מרגע שהנאשם הוכיח את גרסתו, עובר הנטל למאשימה להראות שהקשירה הייתה בלתי הולמת וכי לא מדובר בתקלה בלתי צפויה. המאשימה לא הצליחה להרים נטל זה, ואף הבוחן המשטרתי העיד כי "בן אדם לא יכול לצפות שיהיה כשל טכני בראצ'ט".

השופט הבהיר כי תקנה 85 לתקנות התעבורה אינה כוללת הוראות מפורטות לגבי אופן הקשירה, למעט הוראה כללית לפיה "המטען, מכסו ומכסה הרכב מחוזקים היטב באופן שלא יישמטו או יתרופפו עקב הנסיעה או מחמת הרוח". עם זאת, הוא ציין כי ברכבים מסחריים קיימים תקנים ישראליים ברורים לאופן קשירת מטען ואבטחתו.

בסיכומו של דבר קיבל בית המשפט את טענת בא כוח הנאשם, עו"ד רון מייסטר מהסנגוריה הציבורית, וקבע כי הקשירה שביצע הנאשם עומדת בהוראות התקנות ומספקת אבטחה ראויה. בהתייחסו לרוכב האופנוע שנפגע, ציין השופט: "לצערי, אין בפסק דיני זה כדי לספק מזור לנפגע, אשר ימשיך לסבול מנזקי התאונה עוד שנים ארוכות. הכרעה זו מבוססת אך ורק על הראיות שהונחו בפניי, ואיני יכול ללכת שבי אחר האמפתיה המתבקשת למי שנפגע בתאונה או אחר הרצון האנושי הבסיסי למצוא אשם במצב טראגי זה".

עו"ד אסף ורשה, מומחה בדיני ביטוח ונזיקין, מפרש את פסק הדין: כעולה מפסק הדין, המדינה בחרה לנקוט בטקטיקה משפטית על פיה עצם נפילת המזרן מהווה חזקה ראייתית כי הנאשם התרשל במעשיו. לצורך כך, היא ציינה כי נסיבות האירוע מאפשרות לה לטעון כי יש להחיל על המקרה את הכלל "הדבר מעיד על עצמו" – כלל עזר ראייתי בדיני הנזיקין המעביר את נטל הראיה אל הנתבע במקרים בהם קיימת עמימות עובדתית בנוגע לנסיבות שהביאו לידי קרות הנזק. הבעיה היא כי הכשל המהותי בחקירה שיחק לידי הנאשם שהצליח להוכיח כי לא התרשל. בנקודה זו הנטל הראייתי עבר לתביעה שלא הצליחה לשכנע את בית המשפט כי אין מדובר בתקלה בלתי צפויה. בשורה התחתונה: מזל שתביעת הפיצויים של הנהג בגין נזקי הגוף שלו אינה מוכרעת בהתאם לשאלת האחריות בתאונה. חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים קובע אחריות מוחלטת של מבטחת האופנוע בפוליסת חובה ומחייב אותה לשלם פיצויים, בלא שהנהג יידרש לתבוע את המבטחת של הרכב המעורב.

בית משפט השלום בפתח תקווה הכריע לאחרונה בתביעה שהגישו יורשיו של צעיר כבן 24 שנהרג בתאונת אופנוע בשנת 2019. חברת הביטוח 'הפול', אשר ביטחה את הרוכב בביטוח חובה, טענה כי הפוליסה אינה תקפה במקרה זה, שכן הצעיר שכר את הקטנוע לתקופה קצרה עד שיקבל אופנוע אחר שהזמין. לטענתה, הפוליסה מכסה רק חכירות ארוכות טווח. בית המשפט אילץ אותה 'להיפרד' מסכום גבוה.

ב-7.4.2019 רכש המנוח, יליד 1995, אופנוע חדש של ימאהה מדגם R3, והוא היה אמור לקבלו בתוך 14 ימי עסקים. יממה לאחר הזמנת האופנוע החדש הוא פנה לחברת 'גט מוטו', חתם עימה על הסכם חכירה וקיבל לידיו אופנוע מסוים, שהוחלף כעבור שבוע בקטנוע מסוג סאן-יאנג. מספר ימים לאחר מכן הרוכב היה מעורב בתאונה דרכים קטלנית בה מצא את מותו. בעקבות כך, יורשיו הגישו תביעה כנגד הפול.

הפול טען שההסכם שנחתם בין המנוח לחברת גט מוטו לא שיקף את המהות האמיתית של העסקה, אלא למעשה היה מדובר בהשכרה לטווח קצר ולא בחכירה כפי שהוצג. לטענת הפול, הכיסוי הביטוחי שהונפק במסגרת הפוליסה לא מכסה השכרה לטווח קצר אלא חכירה בלבד. החברה ציינה בכתב ההגנה כי בהצעת הביטוח צוין במפורש שהאופנוע לא ישמש להשכרה, ולכן אין חובה עליהם לספק כיסוי ביטוחי במקרה של תאונה שהתרחשה במסגרת עסקה של השכרה לטווח קצר. לנוכח טענה זו, הגישו התובעים תביעה כנגד תאגיד הביטוח קרנית.

קרנית טענה שהמבטחת לא הצליחה להוכיח כי קיימת בפוליסה החרגה הפוטרת אותה מאחריות, וכי עמדתה של המבטחת שסיווג העסקה כהשכרה לטווח קצר שוללת את הכיסוי הביטוחי, סותרת את ההסכם הכתוב ואת הראיות לכך שמדובר היה בחכירה. לחילופין, היא טענה שהתביעה נגדה צריכה להידחות מאחר שהמנוח לא ידע שאין לו ביטוח תקף.

השופטת הבכירה ריבה שרון מבית משפט השלום בפתח תקווה כתבה כי הראיות לא מבססות את הטענה שהצדדים התקשרו בעסקת שכירות קצרת מועד באופן שמנוגד להסכם. בפסק הדין היא עמדה על מספר נקודות:

1. כותרת ההסכם שנחתמה בין הצדדים: ההסכם שנחתם בין גט מוטו לבין המנוח ביום 8 באפריל 2019 נקרא 'חוזה חכירה במודל תפעולי לדו-גלגלי', ולכל אורכו הוא מתייחס למונח 'חכירה'.

2. המועד בו נחתם ההסכם: המועד בו התקשר המנוח בעסקה עם גט מוטו היה מאוחר למועד הזמנת האופנוע החדש על ידו, ולמרות זאת הוא חתם על הסכם שכותרתו 'חוזה חכירה'. מכאן שלא ניתן לשלול שהמנוח התכוון לעשות שימוש בשני האופנועים. כך למשל, ייתכן שהוא ביקש להשתמש באחד מהם לצרכיו העסקיים ובשני לצרכים פרטיים.

3. היעדר רישיון נהיגה מתאים: המנוח לא יכול היה לנהוג באופנוע החדש שרכש לפני שיבצע הליך של הוצאת רישיון מתאים, וכלל לא הוכח שהוא התחיל בתהליך כזה. עובדה זו מתיישבת יותר עם המסקנה שהיה מדובר בעסקת חכירה מאשר עם עסקת שכירות קצרת מועד.

4. רכש ציוד בסכום בלתי מבוטל: הבחור רכש ציוד עבור האופנוע שקיבל מגט מוטו בסכום לא מבוטל של 1,970 ש"ח, שכלל בין היתר סבל וארגז שנטען שהם לא התאימו לאופנוע החדש שהוא רכש לפני כן. הדעת נותנת, אפוא, שאם המנוח הוציא הוצאה גבוהה עבור ציוד שלא הוכח שהוא יכול היה לשמש אותו גם באופנוע החדש, סביר שהוא תכנן להשתמש בקטנוע של גט מוטו למשך תקופה לא מבוטלת.

בסופו של דבר חברת הפול חויבה לשלם לעיזבון המנוח פיצוי בסך של 1,347,584 ש"ח, לרבות שכ"ט עורך דין. בנוסף, החברה חויבה לשלם לקרנית הוצאות משפט בסכום כולל של 80 אלף ש"ח.

עו"ד אסף ורשה, יו"ר משותף ועדת תביעות בלשכת עורכי הדין: ריבה שרון, השופטת הבכירה שדנה בתיק, הבהירה כי לאור מכלול הנסיבות, לא סביר בעיניה כי המנוח ידע או שהוא היה צריך לדעת שקיימת אפשרות כי המסמך עליו חתם שכולל כיסוי ביטוחי לאופנוע שחכר אינו מעניק לו כיסוי ביטוחי. זו אף ציינה כי הטענה בדבר פיקציה או תרמית מצד המנוח (או הצדדים השלישיים) לא הוכחה כהוא זה.