תגית: טיול

כתבו: רועי ועידו קניון

רועי ועידו קניון, בני 27 ו-29 ממושב בני עטרות, חיים ונושמים את העולם המוטורי ואת השטח מגיל אפס. ג'יפים וטרקטורונים תמיד היו אצלם בבית, וב-10 השנים האחרונות גם אופנועי אנדורו שאיתם הם מטיילים בארץ – לפעמים טיולים ארוכים של ימים, כולל חוצה ישראל. רועי ועידן מטיילים בימים אלו באירופה וחוצים אותה על-גבי צמד אופנועי אדוונצ'ר גדולים, כשהם רוכבים בשטח במסלול ה-TET – Trans Euro Trail. אנחנו נלווה את המסע הזה, וצמד האחים ידאגו לשלוח לנו עדכונים שוטפים.

 *     *     *     *     *

מונטנגרו

יצאנו מוקדם בבוקר אחרי שישנו בחצר של כנסייה שאוספת כסף לילדים עניים בתמורה לקמפינג בשטח שצמוד לכנסייה. בכניסה למונטנגרו מבחינים מיד בשינוי חד – הסדר, הארגון, הצורה של הבתים והרחובות. נסיעה קצרה מהגבול ומגיעים לבירה של מונטנגרו, פודגוריצה. עיר מפותחת שחיפשנו בה למלא מצבורים של מזון ונוזלים כדי להיכנס לשטח. החום נוכח וקיים כשקרובים לגובה הים.

כשהגענו הופתענו לגלות עיר שוממה. תחושה של יום כיפור, והכל סגור. איכשהו מצאנו מקום אחד פתוח להתרענן, ואז הבנו מהמקומיים שהגענו בדיוק בחג הלאומי של מונטנגרו – 'יום העצמאות' המקומי – ולכן העיר נראית כך.

כבר אחר הצהריים, ולא מצאנו איפה למלא את המצבורים, אבל עדיין יש מספיק ליום-יומיים הקרובים. התלבטנו אם להתחיל את השביל שמטפס להרים. האם נספיק? הבעיה – איש לא יודע לומר מה רמת הקושי ומתי נגיע. ראינו שבשבועות האחרונים עוד היה שלג בפסגות – עידו לא נתן לנו לפספס את הסיכוי הזה והחלטנו לעלות בכל הכוח. נעצור כשהחושך יחליט עבורנו שהגיע הזמן לעצור.

העלייה התחילה קשה עם סלעים גדולים רבים שהזכירו את המעבר הקשה באלבניה, אבל לא ויתרנו, נתנו גז והמשכנו לטפס. עם העלייה בגובה אנחנו מגיעים לכפרים נידחים יותר ויותר, רואים שהעיסוק המוחלט הוא חקלאות, והבתים בנויים לשלג כבד. מסביב הכל ירוק. בדרך גם הספקנו לטפל במסמר גדול שגילינו בגלגל האחורי של האופנוע של עידו. ממשיכים עוד לעלות בגובה – העשב נעלם והאדמה הופכת לסלעית, רואים כבר את הפסגות עם כתמים לבנים ומבינים שהשלג עוד קיים למעלה, ויחד איתו מגיע גם הקור.

כשהגענו לשלג, חיוך רחב נמתח על הפנים. מדהים איך מזג האוויר והאדמה משתנים תוך שעות ספורות וקילומטרים בודדים. למטה חום אימים – למעלה עולם אחר וקריר בהרבה. הדרך עברה בהצלחה, אבל רצף הרעידות של הימים האחרונים שבר מנשא אלומיניום באופנוע של רועי, מה שחייב אותנו לרתום היטב את הציוד בשאיפה שנוכל לתקן את השבר בהמשך הדרך.

כשחלפנו בכפרים הנידחים הופתענו לגלות שגם בשיא הגובה המקומיים חיים עם הבקר שלהם. השמש כבר נעלמה מאחורי הפסגות, אבל החלטנו להיעזר בקרני האור האחרונות כדי לרכוב בזריזות ככל הניתן לעבר אגם אותו ראינו רק במפה. שם, בתקווה, נעביר את הלילה. אחרי מספר פיתולים וחציות של פסגות, התגלה מקום חלומי. אגם גדול במרכזו של עמק מוקף פסגות סלעיות ומושלגות. רגע לפני שחושך מוחלט משתלט על המקום מצאנו פינה טובה, פתחנו אוהלים והכנו ארוחת ערב. אין ספק שהרכיבה היום מתמקמת במקום הראשון במסע הקצר עד כה. הדרך, הנופים, מזג האוויר – לא יכולנו לבקש משהו טוב יותר. מעניין לאן אפשר להמשיך מכאן.

מונטנגרו היא מדינה קטנה מאוד. למחרת, השביל המשיך על הרכס ומעט ירד בגובה, בתוך יערות ובגובה רב. מסביבנו המון ירוק והמון מים. בתחילת היום התמודדנו עם כמה ירידות קשות בתוך היער והאופנועים גם פגשו את הקרקע פעם או פעמיים, אבל גם זה חלק מהטיול. עצרנו להפסקות באגמים מדהימים על הרכסים, צמודים לעתים לבקר של המקומיים, מתקררים במי האגמים כפיצוי על כל רגע של עלייה קשה. סיימנו את המדינה ביומיים, מבסוטים מכל רגע במונטנגרו. קטנה ומדהימה, בטוחים שנחזור לכאן שוב בעתיד.

בוסניה

במעבר הגבול לבוסניה שוב מבינים שמגיעים למדינה אחרת. הדברים לא מאורגנים ואפילו יש קצת בלגן ברצף הדרישות מאיתנו. את רועי מעבירים בלי לבדוק כלום, אבל את עידו עוצרים ומבקשים עוד ועוד מסמכים. למרות זאת, אחרי קצת התעסקות חצינו את הגבול ונכנסנו למדינה.

לבוסניה הגענו אחרי שבועיים של מסע ולינה בשטח. התחזית בישרה שמזג האוויר עתיד להיות בעייתי ביומיים הקרובים, ולכן החלטנו על עצירה בעיר מוסטר – עיר בוסנית היסטורית ותיירותית מאוד הכוללת גשר ישן שנבנה בתקופה העותמנית, אשר נהרס במלחמת העולה הראשונה ונבנה מחדש בשנים האחרונות. נשארנו שם לשני לילות, מילאנו מצברים וטיפלנו באופנועים שעשו עבודה יפה וקשה עד לכאן.

אחרי המנוחה, יצאנו שוב לדרך. כצפוי, כבר ביציאה מהעיר מוסטר ירד עלינו גשם ראשון, שלא פסק לאורך כל היום. העננים כאילו רדפו אחרינו לכל מקום בזמן שאנחנו מנסים להתחמק מהם. השבילים הגיעו וגם ההפתעות כאשר מקטע שביל דרך יער שבו תכננו לעבור התגלה כחסום למעבר, מה שחייב אותנו לעבור את הדרך בין העצים ממש לאורך היער. אל הגשם התכוננו כראוי – כל הפתחים בביגוד הרכיבה נסגרו והציוד כוסה בקפידה כדי שיישאר יבש. ואז הגיע הגשם, אבל הציוד האיכותי שמר עלינו יבשים.

אל היער נכנסנו בשעת ערב מאוחרת (19:00), כשתוך כדי ההתקדמות נכנסנו לענן כבד, כך שיחד עם הגשם גם הראות קדימה הייתה קצרה מאוד, מה שחייב אותנו להתקדם לאט וקרוב זה לזה כדי שנוכל לראות את הדרך ואחד את השני. הענן הכבד יצר עלטה כמעט מוחלטת, למרות שיש עוד שעתיים של אור בחוץ. הדרך חלקה, האדמה ספוגה, האופנועים נופלים ואנחנו מרימים אותם כמה וכמה פעמים. כל כמה דקות מגיעים לעץ שנפל וחסם את השביל.

אחרי שעה של רכיבה איטית וקשה בתוך היער יצאנו ממנו, אבל עדיין נמצאים בפסגת ההר ובתוך ענן. רק שם, בקור וברטיבות, נזכרנו שיש חימום בידיות. ברגע כזה אתה מעריך מאוד את ההחלטה להשקיע כמה שקלים נוספים בחימום הזה. עם כפות ידיים חמות, התחלנו ירידה איטית לכיוון העיירה הקרובה.

כשהגענו לעיירה – כמעט ללא דלק, רטובים מבחוץ אבל יבשים בפנים – הבנו שהלילה יהיה גשום, הכי חשוב שנמצא מחסה מהגשם. אחרי סיבוב קצר מצאנו האנגר נטוש, הקמנו אוהלים ונפלנו מעייפות לישון. צדקנו לגבי הגשם – כל הלילה ירד מבול.

היום למחרת היה הגשום ביותר שהיה לנו עד כה במסע, ובגשם כבד המשכנו לרכוב על הכביש עד לגבול עם קרואטיה, כולל עצירה לבורקס אחרון לפני שעברנו.

על המסע בקרואטיה נספר בחלק הבא.

• חוצים את אירופה בשטח – חלק א'
• חוצים את אירופה בשטח – חלק ב'

כתבו: רועי ועידו קניון

רועי ועידו קניון, בני 27 ו-29 ממושב בני עטרות, חיים ונושמים את העולם המוטורי ואת השטח מגיל אפס. ג'יפים וטרקטורונים תמיד היו אצלם בבית, וב-10 השנים האחרונות גם אופנועי אנדורו שאיתם הם מטיילים בארץ – לפעמים טיולים ארוכים של ימים, כולל חוצה ישראל. רועי ועידן מטיילים בימים אלו באירופה וחוצים אותה על-גבי צמד אופנועי אדוונצ'ר גדולים, כשהם רוכבים בשטח במסלול ה-TET – Trans Euro Trail. אנחנו נלווה את המסע הזה, וצמד האחים ידאגו לשלוח לנו עדכונים שוטפים.

 *     *     *     *     *

אירופה, הנה זה מתחיל

אנחנו נוחתים ביוון ונוסעים לעיירת הנמל לאבריו שאליה הגיעו האופנועים. הגענו ביום ראשון אחר הצהריים והיינו צריכים להעביר את הלילה עד שני בבוקר כדי להעביר את האופנועים. כשהגענו, הלכנו ישירות לכיוון הנמל וראינו את האונייה. מתקרבים ומגלים את האופנועים עומדים ומחכים לנו. למען האמת, הופתענו מעד כמה קל היה התהליך: ביום שני אחרי 20 דקות בלבד כבר יכולנו לצאת עם האופנועים לאן שרק נרצה. עם שחרור האופנועים קיבלנו אשרה של 30 יום להיות עם האופנוע ביוון, התארגנו על כל הציוד ויצאנו לדרך.

עוד בנמל חיפה פגשנו את גיא, שתכנן לטייל חודש עם האופנוע שלו ביוון, אז יצאנו לדרך ביחד. ביום הראשון הרגשנו את החום שדומה לארץ – בכל זאת יוון. את תחילת הרכיבה הקדשנו להתרגל לציוד הרכיבה החדש, לאופנועים, ובכלל לתחושת החופש שברכיבה. האופנועים מתנהגים שונה לחלוטין עם המשקל והציוד, וברור לנו שעדיף להיפטר מכמה קילוגרמים. הזמן יעשה את שלו ונבין מה אנחנו לא צריכים, בכל זאת התכוננו למסלול שונה באסיה.

מסלול ה-TET ביוון הוא באורך 4,000 ק"מ, והוא חוצה את כל המדינה. תכננו לחצות מאתונה לאי פלונופס, ומשם להמשיך צפונה לאלבניה על בסיס השביל. כשנכנסנו לשטח ההרגשה הייתה מעולה – זה בדיוק מה שרצינו. מתחילים לתת גז, לעבור כמה עליות וירידות, נפילות ראשונות במהירות איטית, מרימים את האופנוע וממשיכים. בלילה הראשון באתר קמפינג התחלנו לייצר את ההרגלים לחודשים הקרובים – איך מתארגנים לשינה בשטח וגם איך מתקפלים בבוקר. הדברים לוקחים זמן בהתחלה, ולכן התחלנו לרכוב בשעה שכבר היה חם.

החום היה כבד מידי, למרות ציוד הרכיבה המאוורר שאיתו רכבנו. היינו מותשים בימים הראשונים בעקבות החום הכבד בשילוב של כמה מקטעים קשים. אחרי שלושה ימים מתישים כאלו החלטנו על טקטיקה אחרת: קימה מוקדמת בזריחה ועלייה לצפון יוון להרים הגבוהים. שם ראינו שבשבועות האחרונים עוד היה שם שלג, ובחום שבו רכבנו בו זה נראה כמו חלום. בשלב הזה גיא החליט להמשיך לבדו עם האופנוע, נפרדנו לשלום והמשכנו לעדכן אחד את השני בהתקדמות הטיול.

שינוי הטקטיקה היה החלטה מצוינת. ב-9:00 בבוקר, עוד לפני שהחום הגיע, היינו כבר בהרים בצפון יוון בתוך מזג אוויר נעים ונכנסנו לשטח. המרחבים נפתחו, להקה של סוסי פרא חצתה את השביל והחיוכים בקסדות הגיעו די מהר. בשלב מסוים השביל נכנס אל תוך היער, שם התחילו ההפתעות שנלמד שהן חלק מהמסע הזה. הראשונה, השביל המתוכנן חסום בשל מפולת סלעים. הסתובבנו כדי למצוא דרך עקיפה, אך גם היא חסומה מעץ גדול שנפל. לשמחתנו, הבאנו איתנו גרזן מהארץ ששימש אותנו במקרה הזה ובמקרים נוספים לאורך הדרך מספר פעמים.

משם השביל הסתבך ביער, ולא מצאנו דרך שתביא אותנו בחזרה לנתיב המתוכנן. החושך ירד ורכבנו לכפר הקרוב, שם מצאנו נקודת מים ורחבת דשא מושלמת להעביר בה את הלילה. בישלנו ארוחת ערב וטיפלנו בשרירים הכואבים מיום הרכיבה הקשוח. למחרת השלמנו את המסלול בהרים וירדנו לכיוון החוף המערבי לטובת יום מנוחה וקצת תחזוקה של האופנועים לפני החציה לאלבניה. ליוון אנחנו עוד נחזור. הבנו כמה זה קל ופשוט. אבל זה יקרה במזג אוויר פחות חם. מסכמים שבוע ימים ביוון, רובם המוחלט בשטח, קטע כביש אחד כשעלינו לצפון וכמובן אוכל מעולה כמו שכולם יודעים.

מעבר גבול ראשון – אלבניה

בנמל ביוון שאלו לגבי התכנית שלנו. סיפרנו שאנחנו יוצאים מהמדינה וביקשו מאיתנו לתת את הטופס למכס היווני לפני היציאה – שיירשם שהאופנועים יצאו מיוון. כמובן שכשהגענו למעבר הגבול הפקיד היווני לא הבין מה רצינו ממנו. הוא בכלל כותב את כלי הרכב בספר ולא במחשב. אחרי כמה הסברים משחררים אותנו לשלום, מקווים שלא יהיו בעיות בכניסה ליוון בהמשך. ובצד האלבני? הקורונה בכלל לא קיימת. 3 דקות ונכנסנו למדינה, רק רישיונות ודרכון.

מתחילים את הדרך צפונה על הנתיב המתוכנן. כבר הייתה שעת אחר הצהריים כשאנחנו נכנסים לעלייה סלעית בשטח, שם מגיע הגשם הראשון בטיול. סוגרים את פתחי האוורור בציוד הרכיבה וממשיכים. לאט לאט הגשם מתחזק ואנחנו מחליטים לרדת בחזרה למטה ולחזור מחר כשהגשם יחלוף. ירדנו בחזרה אל החוף, מצאנו פינה שהרוח החזקה לא מגיעה אליה, הקמנו את האוהלים, בישלנו ארוחת ערב והלכנו לישון.

בבוקר השלמנו את העלייה לכיוון מזרח, ומשם השביל לקח צפונה. הדרך דורשת יותר טכניקה, והיא כוללת סלעים, עליות וירידות. כמו ביוון, גם כאן בצהריים מגיע החום שלא מאפשר להמשיך ברכיבה. הפעם אנחנו מוצאים את הנקודה הקרובה בנהר, מעמידים את האופנועים קרוב ומותחים את היריעות של האוהלים כדי לייצר לנו קצת צל. אחרי התקררות טובה בנהר ומנוחה של שעה, מגיע בהפתעה הגשם. שוב מתארגנים בזריזות כדי שלא נירטב ועולים בחזרה על האופנועים. ממשיכים רכיבה בגשם. האחיזה של הצמיגים די טובה, הציוד מעולה ואנחנו יבשים לגמרי למרות הגשם.

השביל מתפצל בין כפרים נידחים, לכל כפר מגיעות רק כמה דרכי עפר, כל אחד מגדל משהו והחיות מסתובבות חופשי. קראנו שיש לאלבנים בורקס מיוחד (Byrek) אז החלטנו לחפש מקום טוב לטעום אותו. באחת העיירות בהרים אנחנו מקבלים המלצה מהאדם היחיד שמדבר אנגלית במקום שראה שני תיירים שמתקשים למצוא מישהו שיכווין אותם. הבחור, מורה לאנגלית, לוקח אותנו לדוכן קטן שם אנחנו אוכלים את הבורקס הכי טוב שאכלנו בחיים. חוויה. משם אנחנו ממשיכים צפונה בשטח ומגיעים לקראת ערב לנהר רחב ביותר, מוצאים נקודה בין עצים באחת הגדות ומתארגנים ללילה.

למחרת אנחנו מפלסים את דרכנו ומוצאים את הדרך לחצות את הנהר שכולל המון סלעים, אך הדרך נשטפה ולא נראית. הילוך ראשון, ביטול בקרת האחיזה, רגליים על הקרקע ולאט לאט מתקדמים. הבנו שככה האופנוע עובר כמעט כל דבר. אחרי הנהר אנחנו עולים להרים, מתעכבים במקטע קשה עם מפולת של אבנים קטנות, אך עוברים אותו ביחד. בתקר הראשון בגלגל האחורי אצל רועי אנחנו מגלים בשטח פתוח בין כפרים כמה יעילים גלגלי טיובלס. שולפים את ערכת התיקון ואת כלי העבודה, ותוך 10 דקות אנחנו שוב על האופנועים. השביל מגיע לגבול עם מקדוניה, וכל מה שמפריד בין המדינות הוא נחל אחד. לקראת ערב אנחנו מוצאים מקום מדהים עם דשא על גדת הנחל.

היום השלישי באלבניה הוא אחד שייזכר במיוחד במסע הזה. ראינו בפרסומים של השביל שאלבניה היא ארץ האבנים והסלעים, והיום הזה הסביר למה. בעלייה להרים לכיוון שני אגמים הדרך עוברת בערוץ נחל קטן מלא בסלעים בגודל של כדורסל. לקח לנו שעה וחצי ונפילות רבות של האופנועים כדי לחצות מקטע של 3 ק"מ. גם עם אופנועי אנדורו היינו מתאמצים כאן, ולכן לא מומלץ לרכוב את המקטע הזה לבד. עצרנו להסדיר את הנשימה, סיימנו את המקטע והמשכנו לאגמים.

ביום הרביעי עלינו על מקטע כביש לחצות למונטנגרו. אלבניה סיפקה לנו רגעים נדירים, מקטעים קשים שמעצימים את החוויה ולילות מדהימים במקומות מיוחדים.

החלום שחלמנו מתגשם: אנחנו והאופנועים, הציוד עלינו, מטיילים, מבשלים, הקרקע רצה מתחת לגלגלים, עומדים בשבילים ובסלעים, יושבים ושומעים מוזיקה בכבישים מול נופים מדהימים. בדיוק ככה דמיינו שזה יהיה. ממשיכים בדרך.

• חוצים את אירופה בשטח – חלק א'

כתב: גבריאל בן אליעזר; צילום: ניר עמוס

נהר ארוך ומפותל של אספלט עליו זורם בהרמוניה מושלמת נחיל אופנועים בצבע אדום.

מועדון דוקאטי-ישראל סגר את שנת 2020 בטיול עוצמתי שגם הקורונה לא הצליחה לעצור: 120 רוכבי דוקאטי יצאו בשישי האחרון לטיול המועדון הגדול של שנת 2020 – כמובן שתחת מגבלות הקורונה של שמירה על קפסולות ועל כללי משרד הבריאות.

בשעת בוקר מוקדמת התקבצנו כ 120 רוכבי מועדון דוקאטי ישראל בתחנת פז הסיירים שעל כביש 4, ומשם יצאו דרומה לכיוון ערד דרך בית גוברין וכביש 358 היפהפה. בירידות של ערד-סדום לכיוון ים המלח הצבעים משתנים מירוק לחום וצהוב כשהמדבר נפתח וההתרגשות גוברת. אחרי הירודות לים המלח המשיכה הקבוצה בכביש 90 לאורך ים המלח – עד העצירה בוורד יריחו במסעדת Me Casa, שם התקיימה ארוחת הצהריים המפנקת.

120 אופנועי דוקאטי, רובם אדומים, שסאונד המנועים שלהם נשמע כמו יצירה מוזיקלית משובחת ומייצרים ויברציה מיוחדת כשהם לבד ורעד עצום כשהם ביחד, יחד עם האוויר הנקי של המדבר המהול בריחות של מלח ושל טבע בראשית, כל אלה מספרים את הסיפור של כמעט 600 הק"מ של טיול מועדון רוכבי דוקאטי בישראל. וכמובן ארוחת הצהריים המעולה, שהיא לחלוטין חלק מהעניין.

אבל העוצמה של להיות חלק מקבוצת רכיבה כל כך גדולה, עם הצבע האדום השולט ונהמת מנועי הווי-טווין – זה הדבר האמיתי בטיול הזה.

תיהנו מגלריית התמונות של הצלם ניר עמוס.

צילום: ניר עמוס

הטיול השנתי של ק.ט.מ ואינדיאן לכנרת הופך למסורת: בשישי האחרון יצא הטיול ללקוחות ד.ל.ב מוטוספורט בפעם השנייה ברציפות, בהשתתפות של כ-200 רוכבי ק.ט.מ ואינדיאן.

הקונספט היה דומה לזה של שנה שעברה: בשעות הבוקר המוקדמות נפגשו רוכבי אינדיאן ביקום ורוכבי ק.ט.מ בתחנת הדלק הצפונית של כביש 6, ויצאו בשני מסלולים נפרדים לטיול כביש עד לכנרת. קבוצת הרוכבים של ק.ט.מ, שמנתה כ-150 כלים, הגיע לכנרת דרך צומת גולני, פורייה, והכביש הנפלא של יער שווייץ. פרק הרכיבה הסתיים בחוף נאמוס, בחלקה המערבי של הכנרת.

על החוף חיכו לרוכבים פעילויות מים כמו סאפ ואבובים / בננה, כיבוד כיד המלך, ובשעות הצהריים הוגשה במסעדה המקומית ארוחת צהריים מושקעת במיוחד. החוף מותג בצבעי ק.ט.מ ואינדיאן, ובמקום עמדו גם אופנועי תצוגה פופולריים של צמד המותגים. בנוסף, רוב עובדי מוטוספורט נכחו במקום, כולל הבכירים, כך שהלקוחות יכלו ליצור קשר בלתי אמצעי ובלתי פורמלי עם בכירי המותגים – דבר שתמיד מחזק את הקשר. בשעות הצהריים המאוחרות התפזרו הרוכבים לביתם עצמאית.

אמרנו זאת בעבר ונגיד שוב: אנחנו כמובן בעד כל סוג של פעילויות יבואנים לטובת הרוכבים, שכן זה חלק חשוב מיצירת תרבות מוטורית גם אצלנו בישראל. הטיול לכנרת ללקוחות ק.ט.מ ואינדיאן מתברר כמוצלח כבר שנה שנייה ברציפות, ואנחנו מקווים מאוד שזו אכן תהיה מסורת שנתית.

כביש 10, הצמוד לגדר הגבול עם מצרים, ייפתח לתנועת מטיילים בחג חנוכה הקרוב.

עוצבת אדום, חטיבות פארן ויואב, מועצות אזוריות רמת הנגב וחבל אילות, ורשות הטבע והגנים, מודיעות כי בחג חנוכה הקרוב – בין התאריכים 24.12.17 ו-30.12.17 – כביש 10 יהיה פתוח לתנועת מטיילים. הכביש, אשר סגור לתנועת אזרחים במהלך השנה, ייפתח מעזוז שבחלקו הצפוני, דרך המעבר להר כרכום, ועד החיבור לכביש 12 בדרום. הכביש יהיה פתוח בין השעות 08:30 – 16:00.

אנחנו ממליצים לנצל את ההזדמנות, לקבוע עם חברים לרכיבה ולצאת לרכב על הכביש היפהפה הזה. נדגיש כי אין מקום לרכיבה חזקה על כביש 10, אלא רכיבה רגועה לצורך טיול והנאה מהדרך ומהנוף. עוד נציין כי בעונה זו של השנה מזג האוויר קר מאוד, גם בשל הרום שאליו מגיעים (כ-800 מ' מעל גובה פני הים בחלקים מסוימים), ועל כן מומלץ להצטייד בציוד רכיבה איכותי ומחמם.

• דרך במבחן: כביש 10

דלק מוטורס, יבואנית ב.מ.וו לישראל, ממשיכה את המסורת זו השנה השמינית ברציפות ומוציאה את הטיול השנתי ללקוחותיה – רוכבי אופנועי ב.מ.וו.

צילום ועריכה: שי דרויאק

השנה הטיול השנתי יצא לדרום – לכרם רמון שליד מצפה רמון. כ-350 רוכבים על אופנועיהם הגיעו לטיול, כשחלקם הגיעו עם מורכבת, ובסך הכל השתתפו כ-500 איש ואישה בטיול – שהיה מפגן כוח מרשים למדי של אופנועי ב.מ.וו עם נחש ארוך שנמתח לאורך קילומטרים והורכב כולו מאופנועי ב.מ.וו, ובעיקר R1200GS ו-R1250GS על דגמיהם השונים.

גם השנה הטיול נחלק למסלול כביש ולמסלול שטח, כשבמסלול השטח התובעני השתתפו כ-50 רוכבים. חלקם, אגב, המשיך לאחר האירוע להמשך טיול בנגב, כולל לינה בשטח. המאסה הגדולה רכבה כמובן בכביש, כבכל שנה.

וכרגיל בטיולים מעין אלה – חוץ ממסלול הטיול המעניין שכלל את המכתש הגדול, ירוחם, דימונה וכבישי הנגב, בהגעה לכרם רמון חיכתה לרוכבים ארוחת צהריים מושקעת במיוחד. טיול למיטיבי לסת, כבר אמרנו…

לאחר הארוחה נהנו הרוכבים מהופעה בת שעה של עיליי בוטנר וילדי החוץ, שהצליחו להרים את הקהל – גם אחרי ארוחת הצהריים.

הסיבה שכולם אוהבים טיולים מסוג זה היא לא רק המסלול המהנה, הרכיבה הקבוצתית או הפינוקים הרבים שמחכים לרוכבים בכל נקודה, אלא גם האפשרות לקשר בלתי אמצעי ובלתי פורמלי עם מנהלי ועובדי המותג – שהגיעו כמובן בהרכב מלא, כולם ברכיבה.

כמו תמיד, אנחנו חושבים שאירועים כאלה, שמטרתם להחזיר קצת לרוכבי המותג ולפרגן להם בחזרה, עושים רק טוב לכולם, מפתחים את התרבות המוטורית כולה, מחזקים את המותג בעיני הלקוחות, ואפילו גורמים ל'גאוות יחידה' בקרב הרוכבים. נתראה בשנה הבאה כמובן.

צילום: רונן טופלברג

הטיול השנתי ללקוחות הונדה כבר הפך למסורת במאיר, יבואני הונדה לישראל. בכל פעם הקונספט משתנה, והפעם הטיול היה בקונספט Honda Desert Moon – טיול למדבר בליל ירח מלא.

הטיול לא באמת התקייםבלילה, אלא רק נכנס אל החושך – כאמור בליל ירח מלא של ספטמבר. בשבת בצהריים נפגשו כמעט 150 רוכבים על אופנועיהם – חלקם עם מורכבת – ביד לשריון בלטרון. לזה תוסיפו כ-15 אנשי צוות רכובים של הונדה ששימשו כמרשלים, ותקבלו מחזה יפה של יותר מ-150 אופנועי הונדה ששטפו את הכביש.

על המסלול היה אחראי צביקה כהן, כשמלטרון יצאה הקבוצה למודיעין דרך כביש 3, משם ל-443, למשם דרך מחסום חיזמה וענתות אל דרך אלון והישוב רימונים שצופה אל מדבר יהודה וצפון ים המלח. ברימונים הייתה ההפסקה הראשונה, ובה נהנו הרוכבים ממנת ביניים. בכלל, טיולי המועדון הללו אם טיולים למיטיבי לסת, וגם הטיול הזה לא היה יוצא דופן.

מרימונים המשיכו הרוכבים על דרך אלון, וירדו לכפר עוג'ה בבקעת הירדן דרך כביש מפותל וטכני. בבקעת הירדן המסלול נכנס לכבישי שירות יפהפיים באור דמדומים של סוף יום, כפי שתוכלו לראות בגלריה המצורפת. עצירה נוספת התקיימה באתר הטבילה קסר אל-יהוד, ומשם בהמשך דרך השירות לכביש 90 – עד מצוקי דרגות, שם חיכו לרוכבים הירח המלא ומאהל בדואי עם ארוחה מלאה בכל טוב.

גם אנחנו השתתפנו הפעם בטיול של הונדה, כשהאופנוע שבחרנו היה ה-CB500X החדש – בדור השלישי שלו. מבחן דרכים מלא תוכלו לקרוא כאן באתר בקרוב.

אנחנו כמובן בעד כל יוזמה כזו של יבואנים, שמיטיבה עם רוכבי המותג ואף מעלה אצלם את גאוות היחידה. ממה שראינו וספגנו, זה בהחלט כך בהונדה.

כתב: שרון בבלי

גוד מורנינג אמריקה – היום הראשון

אחרי טיסה מעייפת במיוחד הגענו ללוס אנג'לס בטיסת המשך מפולין. מישהו החליט לקרוא למטוס 'דרימליינר' אבל על השינה שלי זה לא עשה רושם וספרתי כל ק"מ עד ההגעה.

שכרנו רכב ליומיים הקרובים לקחנו GMC ארוכה שבשיטוט איתה בעיר אנחנו מרגישים כמו אנשי FBI. קבוצת ילדים ברכב סמוך נופפה לנו לשלום ואני החזרתי להם בנפנוף מלא חשיבות. התמקמנו במוטל שידע ימים טובים יותר. השיקול בבחירתו היה שהוא צמוד לסוכנות הארלי-דיווידסון שממנה אנחנו לוקחים את האופנועים. בערב יצאנו למסעדה מקסיקנית עם מנות מוגזמות בעליל, אפילו דוד עברון לא סיים את הצלחת, נפלנו למיטות קרועים לגזרים ממתינים שאדון ג'ט-לג יעיר אותנו באמצע הלילה, והוא אכן לא אכזב.

היום השני – יום התקלות הקטנות

לאחר ארוחת בוקר על שני בלוקים ברחוב בחברת מספר הומלסים, יצאנו עם הוואן לגלות מעט את העיר. מסתבר שהאופנועים יחכו לנו בשדה התעופה ולא במקום שנקבע (עניין פעוט של כשעה נסיעה), וכך מצאנו את עצמנו מודדים את האוטוסטרדות של LA הלוך ושוב. החזרנו את הרכב ולעת ערב הנחנו את עכוזינו על-גבי סוסי הברזל. קצת הסברים ואנחנו יוצאים לרחובות האפלים של LA. בקושי הספקנו להתפעל מאדיבות הנהגים המקומיים כשהם רואים 8 אופנועים יוצאי חלציהם, והופ… עוד תקלה. בעת רכיבה פקק השמן באופנוע שלי קפץ החוצה והשאיר אותי פעור פה ועם כתם שמן חם במכנסיים. לאחר מספר דקות הגיע עזרה, הכלים נפרסו, מסנן האוויר הוסר ונשם סורר נפתח. המשכנו בדרכנו למלון, סיימנו את היום שוב בארוחת ערב על שני בלוקים בחברת ההומלסים. מחר יוצאים למסע הגדול.

היום השלישי – 450 ק"מ של עונג

הג'ט-לג עדיין לא רוצה לעזוב. גררנו את עצמנו מהמיטות ויצאנו ליום הרכיבה הראשון. את הבוקר פתחנו בפקק עצום בגודלו שחימם את אשכינו לרמת שקשוקה חריפה, אבל באמצע היום נכנסנו לכביש 66 שנתן לנו תחושה שאנחנו מלכי העולם. השלטים בדרך טענו שהכביש משובש, אבל הכביש לא ממש הסכים עם השלטים חוץ מקטעים קצרים מאוד.

מזג האוויר השתנה מחם לקר ומקר לחם, הנוף מדברי מדהים, קטעים ממנו נראים ככביש אל האופק שאין לו סוף.

המשכנו דרך העיירה נידלס וחצינו למדינת נוואדה. סיימנו את היום בלאפלין, עיירה מיוחדת שיש בה יותר בתי קזינו מתושבים. ככה זה כשמותר להמר.

שילמנו מחיר מופקע של 27 דולר ללילה לחדר זוגי מעולה – העיקר שתהמר בתקווה שתפסיד. אני מהמר שאחרי ארוחת הערב כולנו נופלים למיטות עד שהג'ט-לג יטריף אותנו שוב.

היום הרביעי

אחרי לילה בעיר לפלין – עיר ההימורים לגיל השלישי ולמעוטי יכולת – יצאנו לדרכנו. חצינו את הגבול למדינת אריזונה והמשכנו על כביש 66. עצרנו בעיירה אוטמן, עיירת כורים שהפכה לעיירת חמורים, בתי עץ בסגנון מערבונים, חרשי עור, מסעדות וחנויות מזכרות בסגנון המערב הפרוע. מישהו החליט שהתיירים צריכים להאכיל את החמורים שלו שמסתובבים כאטרקציה תיירותית ולגמרי תופסים תחת – תרתי משמע.

המשכנו למוזיאון כביש 66 בקינגמאן. משהו במוזיאון גרם לירידה מסוכנת של רמות השומן בדם, אז נכנסנו לאכול צהריים, כמובן בורגר, ונרגענו. משם דרך כבישים שאינם נגמרים המשכנו במסע. מזג האוויר נפלא, 8 האופנועים דוהרים קדימה כרכבת, והלב מתמלא באושר שקשה לתאר. יד נאלמת ציירה לנו נוף שכאילו לקוח מהאגדות. בין לבין עצרנו בעיירות מיוחדות לאורך הכביש, מסעדות, תחנות דלק, חנויות, רכבים ישנים – הכל כאילו לקוח מסרט ואנחנו שחקנים ראשיים לרגע. את היום סגרנו בעיירה וויליאמס היפיפייה ובארוחה במסעדה תאילנדית מוצלחת.

היום החמישי – עדיין באריזונה

אחרי לילה שלם של שינה שהופרע רק מרכבת שחלפה בסמוך למלון, התעוררנו בוויליאמס הקרירה. ארוחת הבוקר כללה בעיקר דברים צהובים כמו ופל אמריקאי, חמאה, טוסטים, קורנפלקס, מיץ תפוזים לא טבעי ומיץ תפוחים מתוק להחריד.

קנינו כרטיס כניסה לגרנד קניון והערנו את סוסי הברזל. אחרי שלושה ימי רכיבה יש דעות לכאן ולכאן בקרב חברי הקבוצה לגבי האופנועים. על הסופטייל הריטג' שעליו אני רוכב יש לי בעיקר מחמאות. כמעט מושלם.

עזבנו את כביש 66 ועלינו לכביש שהוביל אותנו לשמורת הגרנד קניון. הגענו לתצפית מדהימה שהעתיקה את נשימתנו וסימרה את שיערותינו.

אחרי שהסדרנו נשימה והסתרקנו יצאנו מהשמורה ברכיבה לכיוון היער הלאומי קאיבב. באופק הרים מושלגים, מסביב הכול ירוק, שהופך לחום, ואחרי עוד זמן קצר הרים צחיחים ואדומים מעוטרים בסלעים חדים ולמרגלותיהם צריפים של אינדיאנים. בירכנו ובורכנו לשלום והמשכנו לכיוון Horse Shoe.

העמדנו את האופנועים וצעדנו בחול כקילומטר לכל כיוון לראות את אחד המראות המרתקים – נהר הקולורדו מתעקל ומסתובב סביב סלע עצום ועקשן שלא הצליח להכניע.

המשכנו לביקור קצר בסכר לייק פאוול המרשים, ועזבנו את אריזונה. ברוכים הבאים ליוטה. עצרנו במלון דרכים בעיירה נידחת בשם Big Water ללילה.

לרוב אנחנו רוכבים בכבישים לא עמוסים, אך אדיבות הנהגים האמריקאים בולטת וניכר עליהם שהם מעריכים קבוצות אופנועים, ולמשל נותנים זכות קדימה גם כשלא חייבים. תענוג.

אנחנו בנקודה הצפון מזרחית של המסלול שלנו, וממחר רוכבים מערבה.

היום השישי – 3 מדינות ביום אחד

אחרי לילה שקט במיוחד ב-Big Water – אורחן מבודד למי שלא מוצא מקום לינה בפייג' – ואחרי ארוחת בוקר צהובה כרגיל, יצאנו לכיוון פארק ציון (Zion). הדרך ירוקה משולבת עם הרים אדמדמים, ושוב חוצים את הגבול לאריזונה. הגענו לכניסה המזרחית של הפארק. הפתעה: דווקא הפארק עם השם הכי ציוני לא הקל עלינו, ובכניסה המזרחית שממנה התכוונו להיכנס ולנוע מערבה בתוך הפארק היו עבודות והפארק היה חסום למעבר מערבה. החלטנו שעל פארק ציון לא מוותרים אף על פי שלהיכנס מהכניסה המערבית האריך לנו את המסלול שהיה מלכתחילה הארוך ביותר ליום הרכיבה הנוכחי. נכנסנו לפארק ושוב חווינו אכזבה: אי אפשר לרכוב עם האופנועים מזרחה על הדרך הראשית, וניתן להשתמש אך ורק בשאטלים לכניסה לפארק. מה לחבורת גברים מסוקסים כמונו ולאוטובוס? מילא אוטובוס עם חלונות גדולים שמתאים למשימה, אבל לשאטל הזה היו חלונות עם יותר אלומיניום מזכוכית, מה שגרם לחוסר רצון להביט החוצה ובטח שלא להצליח לצלם משהו.

מאוכזבים משהו המשכנו ברכיבה ארוכה לכיוון לאס וגאס. חצינו את הגבול לנוואדה באור אחרון. חמישים ק"מ ויותר לפני לאס וגאס, בחשיכה מוחלטת, מבחינים בהילה שמייצרת עיר החטאים וצובעת את השמיים באור כתמתם. ההילה הזו היא רק ההכנה למראה של העיר המופרעת והמוגזמת ביותר בארה"ב, שמתגלית כמעט במפתיע. השינוי בין רכיבה במדבר בלילה שעות ארוכות בחשיכה מוחלטת לבין מראה העיר המוארת שנפרס מקצה לקצה, גרם לי לפלוט צעקת אושר לתוך הקסדה. התמקמנו במלון פלאנט הוליווד על הסטריפ, וסיימנו יום ארוך ומתיש עם חיוך על השפתיים. בסך הכל רכבנו היום 660 ק"מ בתנאים לא אופטימליים, בחום, ברוחות צד ובחשיכה. בלאס וגאס נשהה שני לילות של חופשה מהחופשה.

היום השביעי – נוואדה, לאס וגאס

היום יום מנוחה וקניות. העברנו את היום בסוכנות הארלי-דיווידסון, סדנת בניית האופנועים קאוונטי קאסטומס שמייצרים ומקסטמים אופנועים ומכוניות, רכשנו אביזרים בסייקל גיר, ובעיקר נחנו לקראת המסע שממשיך מחר.

לאס וגאס מדהימה. מופרעת, חמה, מבעבעת – הכל ביחד. בחורות בלבוש מינימלי מסתובבות ברחובות, בתי קזינו עם שחקנים שלא ברור להם אם יום או לילה בחוץ, ערב רב של תיירים מכל העולם, ועל הכל מרחף ענן ריחני של מריחואנה. העיר הזאת דלוקה תמידית. סיימנו את היום במסעדת המבורגרים של השף גורדון ראמזי. היה שווה את הקלוריות.

היום השמיני

בוקר טוב ואגס. באופן אישי שמחתי לעזוב אותה. משהו בהמולה הבלתי נגמרת בעיר פשוט מתיש ומעייף גם אם לא עושים כלום. אחרי יומיים בוגאס שלא נגענו באופנועים, שמחנו לחזור אליהם.

יצאנו לרכיבה אחרי קפה ומאפה בסטארבקס מתחת למלון. מזג האוויר היה מצוין ולא רמז למה שהולך להיות בהמשך. חצינו לקליפורניה ורכבנו לשמורת הטבע Death Vally. מי שמבקש לרכוב במקום שנקרא 'עמק המוות' שייקח בחשבון שיהיה חום מהגיהינום: 42 מעלות מלמעלה והארלי רותח מלמטה – מתכון לבישול ארוך של האשכים. עמק המוות הוא המקום הנמוך ביותר באמריקות – 86 מטרים מתחת לפני הים. נוף יפה דומה לערבה, אך הרבה יותר פראי והרבה יותר גדול, כיאה לשמורה באמריקה. הבדלי הטמפרטורות היו של לפחות 10 מעלות בין החלקים הנמוכים לגבוהים.

בעיירה אולנצ'ה עשינו הפסקת קפה דלוח ופושר. המשכנו בדרך דרומה לעיירה רידג'קרסט. הדרך מיוחדת – מצד ימין הרים ירוקים ומצד שמאל הרים יבשים שמהווים את הגבול של עמק המוות. ברידג'קרסט מעבירים את הלילה. עיירה אמריקאית מנומנמת. נהדר אחרי וגאס.

היום התשיעי – קליפורניה

היום התחיל ברידג'קרסט בארוחת בוקר צהובה, כרגיל. היום בתפריט תפירה של 320 ק"מ מנהלתיים ללא אתרים מיוחדים. בכוונתנו היה להגיע לסקויה פארק, ולאחר מכן ללון בויסיליה.

היום משמעת הרכיבה התרופפה מעט, והעונש לא אחר להגיע: אף על פי שאנו רוכבים עם מוביל, מאסף מספרי ברזל במיקום קבוע עם קשר עין רצוף ונהלים ברורים – נוצר נתק בקבוצה.

לאחר כ-40 דקות הקבוצה אוחדה, הנהלים חודדו, הלקח נלמד והמשכנו בדרכנו.

לכל חברי הקבוצה נמאס מהאוכל הטיפוסי האמריקאי. כמה שמחנו שבדרכנו נקרתה מסעדה שכתוב עליה 'שניצל האוס'. מה רבה הייתה אכזבתנו שלא היה בנמצא אפילו שארית שניצל, ונפלנו שוב על המבורגר ונקניקיות בקטשופ וצ'יפס. עקב המרחק הרב שאנו רוכבים, מדי יום ארוחת הצהריים זוכה לזמן מוקצב יחסית קצר ואין לנו פנאי להשקיע בחיפוש.

בבקרספילד נכנסנו לסוכנות הארלי מרשימה. לא עצומה כמו בוגאס, אבל עדיין פי חמישה מגודל הסוכנות בחולון. בסוכנות מכבדים בקפה, שוקולד ומים.

המשכנו בדרכנו לכיוון העיירה ויסיליה למרגלות שמורת הסקויה. היום קיבלנו אפטר, ובהחלטה משותפת החלטנו לסיים את היום יחסית מוקדם אחר הצהריים ולעלות לשמורת סקויה מחר בבוקר. טבלנו בבריכת המלון שמימיה ירוקים, ואת הערב סיימנו במסעדה סינית שהגישה לנו קומבינציה של ארוחה מלאה, מרק, מנה ראשונה ועיקרית, וכל זה ב-10 דולר.

היום העשירי – קליפורניה

בבוקר, לאחר השכמה מוקדמת, קיבלנו ארוחת בוקר מצוינת במונחים אמריקאים במלון בסט ווסטרן בויסיליה.

לאחר שמילאנו את בטננו הוחלט בלב כבד שנוותר על שמורת הסקויה שתוכננה להיום עקב תחזית קרה במיוחד בשמורה עם סיכוי קל לגשם, שבשילוב עם טמפרטורות נמוכות מאוד סביב ה-0 מעלות עלול להפוך לקרח. וכידוע, קרח ודו-גלגלי לא מסתדרים טוב ביחד.

הפלגנו לכיוון כללי מערב לכיוון כביש 1 הנושק לאוקיינוס השקט. בדרך חלפנו בין שדות חיטה ותפוחי אדמה בישורת כמו שיש רק באמריקה. בהמשך הנוף השתנה לירוק משובץ בגפנים מכל כיוון וקור מקפיא עצמות.

עצרנו להוסיף שכבות לבוש. דוד (סנדלים) זוהה כשהוא לובש חליפת גשם שני חלקים ולרגליו נעלים סגורות – כל זאת בלי גשם. מחזה שאפשר לצפות בו פעם במיליון שנה ויירשם בדפי ההיסטוריה של המועדון.

עצרנו לטעימות יין לחימום הבטן, והמשכנו מערבה עד לחיבור עם כביש 1 והאוקיינוס השקט.

ביקרנו בהרסט קאסל והתרשמנו מעושרו של איל התקשורת והסרטים וויליאם רנדולף הרסט, שבנה לעצמו טירת מלכים.

סיימנו את היום במוטל על כביש 1 באזור הרסט סאן סימון, ולשם שינוי התפנקנו בארוחת ערב שכללה בשר אמיתי שלא הונדס ועובד.

עקב השינוי הבלתי צפוי רכבנו היום 220 ק"מ בלבד. מחר ממשיכים לנוע דרומה על כביש 1.

היום האחד-עשר – קליפורניה

התעוררנו לחופו של האוקיינוס השקט בסאן סימון, והצפנו מעט על כביש 1 לצפות במגדלור ובפילי הים. בעונה זו של השנה מגיעות הנקבות עם הצאצאים ללא הזכרים. הצאצאים נולדים במשקל של 35 ק"ג, ועולים 100 ק"ג בחודש הראשון. לאחר הסבר קצר במקום המשכנו דרומה על 1 ועצרנו במפרץ מורו להאכיל את השחפים. ארוחת צהריים אכלנו בסאן לואיס אוביספו. ביקרנו בסמטת המסטיקים, סמטה שמלאה במאות אלפי מסטיקים לעוסים מודבקים על קירות סמטה – ממש דיסקסטינג.

דרך כביש 1 וכביש 101 הגענו לעיירה סולבאנג, כ-200 ק"מ צפונית ללוס אנג'לס. זוהי עיירה מיוחדת בנוף האמריקאי – עיירת מהגרים שהגיעו מדנמרק ב-1909 וביקשו להקים לעצמם קהילה בקליפורניה. פירוש השם סולבאנג – שדה שטוף שמש. זוהי עיירה יפהפייה, סוג של קפיצה לאירופה של פעם. בסולבאנג נעביר את הלילה האחרון בחברת סוסי הברזל שלנו.

היום השנים-עשר והאחרון – קליפורניה

הקצנו כמעט יקיצה טבעית בסולבנג, ולאחר ארוחת בוקר בקונדיטוריה מקומית בסמוך למלון התנענו את סוסי הברזל לפס האחרון. המשכנו לנוע על כביש 101 עד לסנטה ברברה, והצטלמנו על הפיר המפורסם. אווירת סיום טירונות באוויר. המשכנו תנועה דרומה על כביש 1, חלפנו על פני בתי 'המסכנות' של מליבו וחצינו את טונה קניון פארק – אזור שנשרף לפני מספר חודשים, אבל האביב מעיר אותו לחיים והגבעות מוריקות משובצות בפרחי בר סגולים.

זהו, הגענו לנקודת ההחזרה של האופנועים בלוס אנג'לס.

איך מסכמים מסע של כמעט שבועיים?

קצת מספרים: 8 רוכבים, כ-3,500 ק"מ, ביחד רכבנו כ-28,000 ק"מ ללא תקלות וללא אירועים מיוחדים. רכבנו בנופים משתנים, בקור עז ובחום לוהט, בימים עמוסים יותר וגם פחות, עייפים יותר או פחות, וסיימנו כל יום עם חיוך מרוח וציפייה ליום המחר.

אנחנו מכירים שנים רבות אחד את השני, את הצדדים הטובים והטובים פחות, למדנו להכיר טוב יותר ולהוקיר אחד את השני. זכינו, וזו לא קלישאה.

14 ימים בלי מרווחי נשימה אחד מהשני, במסע שהוא לא תמיד רק כיף וטומן בחובו גם מאמץ לא קטן, יכול בקלות להיגרר לכעס ועצבים. כולנו ידענו איך לגרום למסע הזה להצליח וכולנו תרמנו לאווירה הטובה.

תודה מיוחדת מגיעה לאדם מיוחד מאוד, משלב הרעיון שבתחילה נשמע לנו מופרך, דרך שלב ההזמנות, התכנון והציפייה, ולבסוף גם ההובלה של הטיול. אורן, בשם כולנו – תודה רבה.

ומילה קטנה על המכונה המדהימה – במקרה שלנו הארלי-דיווידסון. היפנים מאמינים שלחפצים יש נשמה, בדומה לאנשים. אופנוע הוא בהחלט הוכחה לכך. ביד מאומנת בנוף מתאים ועם החבורה הנכונה, המכונה הזו הזיזה את הנשמה ולא רק את הגוף. היו לנו תחושות התעלות שזר לא יבין אותם. הספיק לנו להביט אחד בשני ולהבין כמה ברי מזל אנחנו שאנחנו מי שאנחנו.

עוד תודה מגיעה לבנות הזוג שלנו. אני טוען ש-90 אחוז מאושרו של אדם טמון בבן / בת הזוג. תודה על הפרגון שאינו מובן מאליו ועל הליווי הצמוד שלכן, המילים החמות והעידוד.

ובסופו של דבר גם תודה לאל ששמר עלינו.