עופר-אבניר, יבואנית אפריליה ומוטוגוצי לישראל, מזמינה למוסך בעלים של אופנועי אפריליה דורסודורו ושיבר 750 ו-900 מהשנים 2017 עד 2019, וכן מוטוגוצי MGX21, בשל כשל אפשרי במשאבת הבלם הקדמי.
במסגרת קריאת השירות ('ריקול') של חברת האם, תיבדק משאבת הבלם, ובמידת הצורך תוחלף לחדשה. משך הזמן המשוער לביצוע החלפת משאבת הבלם עומד על כשעה, כשהתיקון יתבצע ללא תשלום.
בסך הכל מדובר על 63 אופנועים בישראל, ובעלי הכלים יקבלו הודעה ממשרד התחבורה ישירות לביתם. את הבדיקה וההחלפה ניתן לבצע בכל מוסכי השירות של עופר-אבניר.
אחרי שבשנה שעברה חשפה את דגם הקונספט, כעת מציגה מוטוגוצי את הגרסה הסופית של ה-V85 TT (ר"ת Tutto Terreno, בעברית: כל-שטח) שיירד מפס הייצור אל הכביש בשנת 2019. אופנוע המוגדר על-ידי החברה האיטלקית כאנדורו קלאסי, ואמור להחזיר אותה אל תחום האדוונצ'רים הגדולים לאחר שייצורו של הסטלביו הופסק בשל איהתאמה לקנות היורו 4.
האופנוע שנחשף כעת בתערוכת קלן דומה מאוד לקונספט שהוצג לפני כשנה, אם כי ניתן להבחין באי אילו שינויים עיצוביים ומכאניים, אך אלו היו צפויים במעבר לדגם הסדרתי.
השלדה עשויה מצינורות פלדה, והמנוע הוא בתצורת וי-טווין 90 מעלות מקורר אוויר בנפח 850 סמ"ק, המפיק 80 כ"ס ומבוסס על מנוע ה-V9 של החברה, אם כי זה עבר לא מעט שינויים בדרך כדי שיתאים לאופנוע החדש. הגלגלים בגודל 17" מאחור ו-19" מלפנים, מגיעים עם חישוקי שפיצים ודורשים פנימית.
למרות מראה הרטרו המובהק שלו, ה-V85 מציג לא מעט אלמנטים טכנולוגיים דוגמת מערכת בקרת אחיזה ו-ABS המותאמים למצב ניהול המנוע הנבחר, מסך TFT צבעוני המציג שלל נתונים, פנסי LED, מערכת בקרת שיוט ועוד.
ה-V85 צפוי להגיע לשווקים באירופה כבר בתחילת 2019, אם כי טרם נמסר תאריך תחילת שיווקו בישראל. מבחינתנו זהו אופנוע מיוחד ומעניין ואנחנו בהחלט מתכוונים לקחת אותו להתרשמות כשיגיע ארצה.
עופר-אבניר, יבואנית מוטוגוצי ואפריליה לישראל, יוצאת במבצע קיץ על 3 דגמי אפריליה ומוטוגוצי.
במסגרת המבצע יוצעו האפריליה שיבר 900 (רישיון A), המוטוגוצי V9 בובר / רואמר (רישיון A), והמוטוגוצי V7 ספיישל (רישיון A או A1) ב-3,000 עד 8,000 ש"ח הנחה ממחיר המחירון.
הכלים בבעלות יבואן עם 0 ק"מ. המבצע בתוקף עד 15.8.18 או עד גמר המלאי.
| דגם | מחיר מבצע (על הכביש) | מחיר רגיל (על הכביש) |
| מוטוגוצי V9 בובר / רואמר | 63,000 ש"ח | 71,000 ש"ח |
| מוטוגוצי V7 Special | 58,000 ש"ח | 61,000 ש"ח |
| אפריליה שיבר 900 | 65,000 ש"ח | 69,000 ש"ח |
ממשיכים עם מילאנו 2017. מוטוגוצי חושפת בתערוכה קונספט חדש בשם V85, לו היא קוראת בכינוי 'אנדורו קלאסי', כשהמטרה היא לחזור לתחום האדוונצ'רים הגדולים אחרי שהסטלביו המצוין ירד מייצור בשל תקנות יורו 4 שסגרו גם עליו.
ה-V85 הוא אופנוע חדש לחלוטין – כולל המנוע בנפח 850 סמ"ק שאמור להוות מדרגת ביניים בין ה-V7 הקטן ל-V9 הגדול, והוא מפיק כ-80 כ"ס. בעתיד הוא ימצא את מקומו גם בדגמים נוספים של מוטוגוצי. האופנוע החדש מצויד בגלגלים במידות אדוונצ'ר – "19 ו-"17 – שיושבים על חישוקי שפיצים, ובמתלים ארוכי מהלך, כולל מזלג הפוך בשרני של אוהלינס מלפנים ובולם אוהלינס מאחור – אם כי לא סביר שאלו יגיעו לגרסת הייצור הסדרתי. הכנף הקדמית גבוהה, נפח מיכל הדלק גדול כך שיספק טווח רכיבה גדול, והעיצוב כולו מהווה הומאז' לאופנועי העבר של מוטוגוצי, עם נגיעות מודרניות.
במוטוגוצי לא מוסרים מועד לייצור סדרתי, אולם ה-V85 נראה מגומר למדי, ולכן סביר להניח שירד לייצור כבר בשנה הקרובה.
המוטוגוצי V7 III – הדור השלישי של ה-V7 הבסיסי – נחת בארץ. היבואנית, עופר-אבניר, מודיעה על הגעתו בימים אלו ועל תחילת השיווק.
הדור השלישי של ה-V7 הוצג לכבוד יובל ה-50 ל-V7 המקורי, ועל הדרך הוא קיבל מספר עדכונים – בין היתר כדי שיעמוד בתקנות יורו 4. על הדרך עלה ההספק ל-52 כ"ס (רישיון נהיגה A, לעומת A1 בעבר). בנוסף, האופנוע שופר בשלדה ובזוויות ההיגוי, בבולמים (מעתה קאיאבה), בבלמים, ובמערכת בקרת ההחלקה הכוללת מעתה 3 מצבים. פרט לכך שופרה הארגונומיה, כמובן עודכן העיצוב הקלאסי. לרשימת השינויים המלאה, לחצו כאן.
ה-V7 III מגיע ארצה בשתי גרסאות – Stone ו-Special. גרסת ה-Stone מגיעה עם צביעת מט אחידה, סעפת ודוד פליטה מושחמים, וכך גם המשולשים, המראות, קפיצי הבולמים האחוריים ורקע לוח השעונים. זה האחרון משלב בין תצוגה דיגיטלית לבין תצוגת מהירות אנלוגית. מחירה של גרסת ה-Stone נקבע על 55,957 ש"ח.
גרסת ה-Special היא הומאג' ל-V750 S3 משנות ה-70. היא מגיעה בצמד סכימות צביעה ב-3 צבעים, ועם הרבה ניקל – כמו על הסעפת ודוד הפליטה, המראות, קפיצי הבולמים האחוריים, ידית האחיזה למורכב, ולוח השעונים. המושב עצמו בעל תפירה ייחודית לדגם, והחישוקים ייחודיים גם הם ומרובי שפיצים. מחירה של גרסת ה-Special נקבע על 59,957 ש"ח.
עופר-אבניר, יבואנית מוטוגוצי לישראל, מודיעה על הגעתה ארצה של ספינת הדגל מבית היצרנית האיטלקית – ה-MGX21, כשבמקרה הזה מדובר בספינה של ממש.
ה-MGX21, הנקרא גם 'המבצר המעופף', הוצג בשנה שעברה, והוא משלב בין קונספט התיור האמריקאי, כלומר באגר גדול עם חזית גבוהה ורחבה וזנב נמוך, לבין הסגנון האיטלקי הייחודי של מוטוגוצי.
ל-MGX21 מנוע וי-טווין אורכי בנפח 1,380 סמ"ק המספק 97 כ"ס ב-6,500 סל"ד ומומנט של 12.3 קג"מ המתקבל כבר ב-3,000 סל"ד. מערכת ההזרקה מגיעה עם 3 מפות ניהול מנוע, יש בקרת החלקה ו-ABS כסטנדרט, ורשימת האבזור כוללת בקרת שיוט, רמקולים מובנים, שקע USB הכולל חיבור ל-MP3, וכן ניהול שיחות מלוח השעונים ותפעול הסמארטפון בפקודות קוליות. יש גם אינטרקום בין הרוכב לנוסע, רדיו מקורי, וצמד מזוודות צד מקוריות בנפח כולל של 58 ליטרים.
על התענוג הזה תצטרכו לשלם 198,000 ש"ח לפני אגרות רישוי.
לכבוד יובל ה-50 לדגם V7 של מוטוגוצי, החברה מרעננת את אופנוע הכניסה שלה בעל מנוע 'הבלוק הקטן' ומציגה את הדור השלישי שלו בארבע גרסאות.
ה-V7 הוא כרטיס הכניסה הקטן והזול לעולם הרטרו המיוחד של מוטוגוצי, והוא מהווה גם בסיס מצוין לקאסטומיזציה והתאמה אישית. ל-2017, הדור השלישי של ה-V7 מקבל כמה שיפורים בשלדת הפלדה כמו ראש היגוי מחוזק וזווית היגוי חדה יותר, הבולמים האחוריים חדשים מבית קאיאבה, רגליות הרוכב זזו קדימה ומטה, והמושב הונמך וכעת הוא בגובה 770 מ"מ בלבד.
מנוע הווי-טווין הרוחבי (גל ארכובה אורכי) בנפח 744 סמ"ק עלה בהספקו ל-52 כ"ס, מה שאומר שבגרסה המקורית שלו הוא כבר לא מתאים לרישיון נהיגה A1, אולם תהיה גרסה כזו והיא זו שתגיע ארצה. שיא המומנט, 6 קג"מ, מתקבל ב-4,900 סל"ד. בלוק המנוע חדש, וכך גם אגן השמן וגל הארכובה עצמו, ויש גם שיפורים במערכת השימון. גם הצילינדרים, הבוכנות ומכסי השסתומים חדשים לגמרי, על אף שמידות קדח הצילינדר ומהלך הבוכנה נשארו זהות. ראש המנוע עדיין מכיל 2 שסתומים לצילינדר, והנעת השסתומים מתבצעת על-ידי השיטה המסורתית של מוטוגוצי – מוטות דחיף. יש גם מערכת ניהול מנוע חדשה של מגנטי מרלי, וכן מערכת פליטה חדשה וכפולה. ה-V7 III עומד בתקנות יורו 4 כמובן. לסיכום פרק המנוע נספר שיחס ההעברה של הילוכים 1 ו-6 השתנה, ושהמצמד החד-דיסקי היבש שופר.
המוטוגוצי V7 III מגיע עתה ב-4 גרסאות: סטון, ספיישל, רייסר ולימיטד אדישן לכבוד 50 שנות V7. כל הגרסאות מגיעות עם מערכת ABS ומערכת בקרת החלקה.
הסטון הוא הגרסה הבסיסית, והוא מגיע בצבעי מט כהים. גרסת הספיישל (בתמונה בראש הידיעה) מגיעה עם חישוקי שפיצים, תפירות למושב, מערכת פליטה מצופה ניקל, וצביעת הומאז' ל-V7 של שנות ה-70 (ואין גרמושקות לטלסקופים). הרייסר מעוצב ברוח הקפה רייסרים, עם חישוקי שפיצים, מושב יחיד, רגליות אלומיניום מכורסמות הממוקמות אחורנית, ועיצוב מרשים ומבריק, והוא מקבל גם צמד בולמים מתכווננים של אוהלינס. גרסת הספיישל אדישן, במהדורה מוגבלת של 750 יחידות בלבד, מגיעה עם מיכל דלק מצופה כרום עם לוגו מוטוגוצי מוזהב עליו, פקק מיכל דלק מכורסם מאלומיניום, מושב מעור חום, ועוד כמה נגיעות עיצוביות.
כתבה זו תתעדכן עם הוספת דגמים חדשים וירידת דגמים ישנים; עדכון אחרון: פברואר 2021 (*מחירים עדכניים למועד העדכון)
באוגוסט 2015 בוצעה רפורמה מקיפה במס הקנייה לדו-גלגלי. ההפרדה המלאכותית שהייתה בין קטנועים לאופנועים – בלי קשר לנפח, להספק או לביצועים – בוטלה, ובמקומה החל מס דיפרנציאלי שמתחשב בנפח ובהספק הכלי, בלי קשר להיותו 'קטנוע' או 'אופנוע'.
אחת ההשפעות הדרמטיות של המהלך הזה הייתה הוזלה משמעותית של אופנועי ה'כניסה' המתאימים לרישיון A1 (רישיון הביניים – עד 47.5 כ"ס). אלו לא אופנועים ספורטיביים או אופנועי קצה, אלא אופנועים שימושיים ליום-יום שבאים להחליף את הקטנוע ככלי תחבורה יומיומי, עם הערך המוסף של אופנוע אמיתי. חלקם אפילו מגיע עם מערכות בטיחות אקטיביות כמו ABS. אם לפני הרפורמה במס הקנייה על כלים אלו עמד על 72% או 79%, תלוי במדינת המוצא, הרי שבעקבות הרפורמה המס ירד ל-40% או 50% (תלוי בנפח המנוע ובהספק). בעקבות הורדת המס מחיריהם של הכלים בסגמנט החשוב הזה ירדו, והתוצאה – בשנה האחרונה חל גידול משמעותי, והשוק הזה יותר מהכפיל את עצמו.
כמעט לכל יבואן אופנועים בישראל יש לפחות נציג אחד או יותר בקטגוריה הצפופה הזו. זה לא מפליא, שכן היצרנים מרכזים משאבים רבים בפיתוח ושיווק כלים חדשים לסגמנט הזה, שכאמור הולך ומתפתח. ההיצע אדיר, גם בישראל. בואו נראה מה יש לשוק הישראלי להציע למי שהוציא עכשיו רישיון נהיגה A1 ורוצה אופנוע כביש בנפח 250 עד 500 סמ"ק.
הונדה העולמית נערכה מראש לשינוי תקנות הרישוי האירופאיות ב-2013 (הגדלת ההספק לרישיון הביניים מ-34 ל-47 כ"ס), ופיתחה את משפחת ה-CB500 הכוללת 3 דגמים: CB500F – אופנוע עירום, CB500X – דו-שימושי בעל תנוחה זקופה, מעין אדוונצ'ר קטן (קישור למבחן לדור השלישי והחדש מכולם – כאן), ו-CBR500R – עם אוריינטציה ספורטיבית יותר. שלושתם עם מנוע טווין מקבילי, עומדים במגבלת ההספק, מגיעים עם מערכת ABS וידידותיים מאוד לרוכב המתחיל – במיוחד ה-CB500X, להיט המכירות של הונדה באירופה ובישראל. לאחרונה הגיע גם ה-REBEL – קרוזר עם אותו מנוע 500 סמ"ק.
המחירים:
דגם חדש שהגיע לאחרונה הוא ה-CB300R מסדרת הניאו ספורט קפה, העושה שימוש במנוע ה-CBR300R ומציע אבזור רב ועיצוב מיוחד.
המחיר: 34,900 ש"ח
לחובבי השטח, הדו-שימושי של הונדה – CRF250L (גם בגרסת סופרמוטו), משלב תחבורת כביש יומיומיות בסיסית עם יכולות שטח סבירות ויותר. לאחרונה הוצגה גם גרסת 300 סמ"ק, ה-CRF300L, אך מחירה טרם פורסם.
המחיר: 33,400 ש"ח.
ויש גם את גרסת ה-CRF250 ראלי, הבייבי אדוונצ'ר של הונדה. לאחרונה הוצגה גם גרסת 300 סמ"ק, ה-CRF300 ראלי, אך מחירה טרם פורסם.
מחיר: 38,400 ש"ח.
קוואסאקי מציעה בישראל דגמי כביש קטנים המתאימים לרישיון A1 – נייקדים ו'ספורטיביים' – כלומר עם מעטה פלסטיק ססגוני שנראה כמו של אופנוע ספורט אמיתי, ואפילו נושא בגאווה את השם 'נינג'ה'.
הנינג'ה 400 מציע מנוע עם צמד צילינדרים שמפיק 45 כ"ס ומכלולי שלדה ברמה טובה.
המחיר: 41,985 ש"ח
ה-Z400 הוא נייקד הבנוי על-בסיס הנינג'ה 400.
המחיר: 35,985 ש"ח
יש גם את הוורסיס X300 – בייבי אדוונצ'ר על בסיס מנוע הנינג'ה 300.
המחיר: 35,985 ש"ח.
היצרנית היפנית שהפציצה בשנים האחרונות עם משפחת ה-MT העירומה, מציעה לסגמנט A1 את ה-MT-03 המעוצב והמושקע. הוא מציע מנוע בעל צמד צילינדרים בנפח 321 סמ"ק שמפיק 41 כ"ס. העיצוב כאמור מוקפד, והוא מגיע עם מערכת ABS כסטנדרט.
המחיר: 35,985 ש"ח.
על אותה הפלטפורמה המכאנית של ה-MT-03 ימאהה מציעה גם את ה-YZF-R3, אופנוע ספורט קטן שמעוצב ברוח אופנוע הסופרספורט של ימאהה – ה-R6.
המחיר: 36,985 ש"ח.
סוזוקי
היצרנית היפנית המוערכת בישראל, בעיקר בזכות היותה הראשונה ששברה את החרם הערבי כבר בסוף שנות השמונים, מציעה צמד דגמי אופנועים בנפח 250 סמ"ק – GSX-250R ספורטיבי בעל מעטה פלסטיק ו-V-Strom 250 אדוונצ'ר. בשניהם המנוע הוא טווין בנפח 250 סמ"ק שמספק 26 כ"ס.
המחירים:
הקלף של סוזוקי בסגמנט נמצא דווקא בתחום השטח – ה-DR-Z400S, הדו-שימושי האייקוני חזר לארץ אחרי 6 שנות היעדרות. הוא מציע יכולות שטח טובות מאוד לסגמנט ומנוע 400 סמ"ק חזק שמפיק כ-40 כ"ס.
המחיר: 46,000 ש"ח.
עוד שם ותיק הוא הסוזוקי DR650SE, אשר עומד במגבלת A1, בשל הספקו – 43 כ"ס.
המחיר: 43,000 ש"ח.
ק.ט.מ האוסטרית, שידועה בעיקר בזכות אופנועי השטח שלה, מציעה מבחר רב גם בתחום אופנועי הכביש. שלישיית דגמי ה-390 סמ"ק שלה – הדיוק 390 העירום, ה-RC390 הספורטיבי, וה-390 אדוונצ'ר יושבים על פלטפורמה מכאנית כמעט זהה, ומציעים ביצועים מעולים עם עיצוב ק.ט.מי לגמרי שמושך צעירים רבים. ההרכבה מתבצעת בהודו על מנת להוריד עלויות, אולם המנועים והאופנועים אוסטרים כמעט לגמרי. לשנת 2021 צפויים שדרוגים לדגמי הכביש.
שלושתם מציעים מנוע צילינדר יחיד בנפח 373.2 סמ"ק המפיק 44 כ"ס, כאשר האדוונצ'ר מגיע עם מערכות אלקטרוניקה מתקדמות.
מי שמחפש זול יותר ימצא את הגרסה הקטנה יותר של הדיוק, בנפח 250 סמ"ק.
המחירים:
יוסאנג היא חברה קוריאנית המתמחה באופנועי כביש קטנים ובינוניים, כך שההיצע לסגמנט רחב למדי.
ה-GT250 ואחיו הספורטיבי ה-GT250R יושבים על פלטפורמה זהה – מנוע וי-טווין מקורר אוויר שמפיק 29 כ"ס, ומכלולי שלדה טובים למדי לסגמנט, אם כי מעט מיושנים.
המחירים:
צמד הכלים המודרניים של יוסאנג הם ה-X5 העירום ואחיו הספורטיבי, ה-GD250R. שניהם מציעים מנוע צילינדר יחיד שמפיק 28.5 כ"ס, מכלולי שלדה טובים, והעיקר – עיצוב מודרני ומרשים.
המחירים:
לחובבי האופנועים הקלאסיים, יוסאנג מציעה את ה-GV250 – קרוזר סטייל הארלי-דיווידסון, אבל בנפח קטן של 250 סמ"ק. למעשה זהו אותו המנוע המותקן בדגמי ה-GT250.
המחיר: 32,900 ש"ח.
מאותו היבואן של יוסאנג, א.ש.ל מוטורס, אנחנו מקבלים גם את צמד דגמי הרטרו – הסילבר וייז (סקרמבלר) והגראן מילאנו (קפה רייסר). שניהם יושבים על פלטפורמה זהה הכוללת מנוע סינגל בנפח 440 סמ"ק, שלדת פלדה ובולמים בסיסיים, ורק עבודת הגוף שונה בהתאם לקונספט.
המחירים:
חברה קוריאנית נוספת, המיוצגת בארץ על-ידי אלבר. שני אופנועי כביש של דיאלים מגיעים ארצה. הראשון הוא ה-VJF250 רואדווין – אופנוע ספורט בנפח 250 סמ"ק בעל צילינדר יחיד המפיק 23.5 כ"ס.
המחיר: 25,000 ש"ח.
השני הוא דווקא קרוזר קטן – הדייסטאר 250. גם הוא בעל מנוע צילינדר יחיד בנפח 250 סמ"ק והספק של 23 כ"ס, אולם העיצוב הוא של קרוזר, לחובבי הקאסטום.
המחיר: 23,000 ש"ח.
החברה ההודית המיוצגת בישראל על ידי ג.ב.ר שירותי רכב משווקת בארץ את הקונטיננטל GT – קפה רייסר אותנטי עם הזרקת דלק ובלם דיסק. בקרוב יגיעו גם דגמי הבולט המיתולוגיים בייבוא מחודש.
המחיר: 38,000 ש"ח.
המוטוגוצי V7 III – הדור השלישי של ה-V7 הוא הדגם הבסיסי של מוטוגוצי, והוא עומד במגבלת ההספק של 35 קילוואט לרישיון A1. הוא מציע עיצוב גוציסטי אותנטי ומנוע וי-טווין עם כל ארכובה אורכי המאפיין את כל דגמי מוטוגוצי, ויש גם מערכת ABS ובקרת החלקה כסטנדרט. לשנת 2021 הציגו מוטוגוצי V7 חדש עם מנוע בנפח 853 סמ"ק וגרסה מתאימה ל-A1.
המחיר: 57,000 ש"ח.
הנציג של דוקאטי לקטגוריית הרישוי A1 הוא הסקרמבלר Sixty2 שיצא בשנה שעברה. המנוע הוא L-טווין בנפח 400 סמ"ק – למעשה 800 מוקטן – שמפיק 41 כ"ס, והמכלולים בסיסיים.
המחיר: בעדכון
גם ב.מ.וו הגדולה והטכנולוגית נכנסה לסגמנט החשוב הזה של אופנועי כניסה. הדגם הראשון הוא ה-G310R – נייקד בעל צילינדר יחיד בנפח 313 סמ"ק שמפיק 34 כ"ס. לשנת 2021 קיבל הדגם רשימת עדכונים.
מחיר: אין עדיין מחיר לדגם 2021 החדש
דגם נוסף על פלטפורמת ה-G310 הוא ה-G310GS – אופנוע אדוונצ'ר של ב.מ.וו. לשנת 2021 קיבל הדגם רשימת עדכונים.
מחיר: אין עדיין מחיר לדגם 2021 החדש
הוסקוורנה מביאים את הסווארטפילן 401 הסקרמבלר והוויטפילן 401 הקפה-רייסר – שניהם בעיצוב רטרו-מודרני-עתידני. המנוע סינגל בנפח 390 סמ"ק שנלקח מהק.ט.מ דיוק 390 ומפיק 44 כ"ס. הסווארטפילן מקבל ל-2021 שלדת זנב ארוכה יותר לשיפור הנוחות וצביעה חדשה
המחיר: 34,990 ש"ח.
בנלי האיטלקית-סינית מציעה את הדגמים הבאים המתאימים לרישיון נהיגה A1: דגמי ה-S בנפחים של 251 ו-302 סמ"ק (מחירים 22,986 ו-31 אלף ש"ח בהתאמה), דגמי האדוונצ'ר TRK בנפחי 251 ו-502 סמ"ק (27, 44 אלף ש"ח ו-48 אלף ש"ח לגרסת ה-X לשטח בהתאמה) – כאשר הוצגה גרסה מעודכנת ל-2021, אימפריאלה 400 (35 אלף ש"ח), ה-502C הקרוזר (47 אלף ש"ח), והלאונצ'ינו הסקרמבלר בנפחי 250 ו-500 סמ"ק (27 ו-45 אלף ש"ח בהתאמה).
תקנות רישיונות הנהיגה האירופאיות מאפשרות גם הגבלה של מנועים גדולים ל-35 קילוואט (כ-47.5 כ"ס), כך שיתאימו לרישיון הנהיגה A1. התנאי: ההספק המקורי של המנוע צריך להיות עד פי 2 מההגבלה, כלומר 70 קילוואט (כ-95 כ"ס) ומטה.
יצרניות רבות מציעות כלים גדולים מוגבלים ל-A1, כשאצל חלקן ניתן לרכוש את האופנוע מוגבל, ולאחר מכן – עם הגדלת הרישיון ל-A – לשחרר את ההגבלה, לעדכן את רישיון הרכב, וליהנות מאופנוע בלתי מוגבל.
בואו נראה מה יש לשוק להציע.
ה-MT-07 מגיע ארצה גם בגרסה בעלת ההספק המלא וגם בגרסה המוגבלת, שתיהן כוללות מערכת ABS. לשנת 2021 הוצגה גרסה חדשה לגמרי (מחיר טרם פורסם)
מחירה של גרסת 2020 המוגבלת: 51,985 ש"ח.
גם הטרייסר 700 החדש לשנת 2020 מגיע בגרסת A1 מוגבלת.
המחיר: 59,985 ש"ח
קוואסאקי מציעה את צמד דגמי ה-650 שלה – הנינג'ה 650 וה-Z650 – גם בגרסאות מוגבלות ל-A1.
המחירים: 44,985 ש"ח לנינג'ה 650 ו-42,985 ש"ח ל-Z650.
ה-SV650 וה-DL650 ויסטרום, שניהם עם אותו המנוע, מגיעים ארצה בגרסאות מוגבלות, כולל מערכת ABS.
המחירים:
דגם ה-690 אנדורו החדש ל-2021 מגיע ארצה עם אפשרות לרישיון A1. ההגבלה היא אלקטרונית, במחשב ניהול המנוע, והיא מתבצעת על ידי טעינת מפת ניהול מנוע מוגבלת.
המחיר:
ב.מ.וו מציעה את ה-F750GS מותאם ל-A1. כולם עם מערכת ABS כסטנדרט.
המחירים:
בדוקאטי מציעים את דגמי הסקרמבלר 800 – אייקון, דזרט סלד,FULL THROTTLE וקפה רייסר – כשהם מוגבלים לרישיון A1.
גם המונסטר החדש לגמרי יגיע בגרסת A1.
מחיר: טרם פורסם
הסופרספורט 950 החדש ל-2021 מגיע מוגבל לרישיון נהיגה A1.
מחיר: 108,950 ש"ח
[table id=121 /]
המוטוגוצי V9 החדש על צמד גרסאותיו – Bobber ו-Roamer, שהוצג בתערוכת מילאנו האחרונה, הגיע ארצה ומתחיל בשיווק בימים אלו על-ידי יבואנית מוטוגוצי לישראל – עופר-אבניר.
בבסיס האופנועים מנוע וי-טווין חדש לחלוטין בנפח 853 סמ"ק, עם גל-ארכובה אורכי כמובן – כמו כל אופנועי מוטוגוצי. הוא מספק מומנט של 6.3 קג"מ כבר ב-3,000 סל"ד, כשההספק המקסימלי עומד על 55 כ"ס ומתקבל ב-6,250 סל"ד. המשמעות היא מנוע סופר-גמיש עם ערימות של מומנט כבר מסל"ד אפס. ההינע הסופי מתבצע בעזרת גל הינע, כמקובל אצל מוטוגוצי.
שני הדגמים מצוידים בבולמי קאיאבה ובלמי ברמבו, מערכת ABS, מערכת בקרת אחיזה בעלת 2 מצבים ואפשרות לניתוק מלא, שקע USB, אימובולייזר, כיבוי אוטומטי לאיתותים (במידה ונשכחו פועלים), וכן התאמה מלאה לאפליקציית MG-MP בסלולרי (תוספת) המאפשרת קבלת מגוון רחב של נתונים ומידע ממחשב האופנוע באמצעות התקן בלוטות' למכשיר הנייד של הרוכב.
צמד הדגמים נבדלים ביניהם בקונספט ובעיצוב. הרואמר הוא קרוזר עם חישוק קדמי בקוטר "19, כידון גבוה, מושב רחב ורגליות נמוכות, בעוד הבובר מינימליסטי יותר, עם חישוקי "16 וצמיגים שמנים, כנף אחורית קצוצה ומראה אגרסיבי.
מחיריהם של צמד ה-V9 נקבעו על 69,950 ש"ח.
רוכבים: הילה פנלון, זוהר בן דרור, זוהר לוקסנבורג, בן אלפא, איליה מרגוליס, רן ארבל, נמרוד ארמן, אסף זומר
אצלנו במשפחה, בתור ילדים, ואני מנחש שאני לא לבד פה, דחפו לנו כל מיני בגדים ישנים. של אחים גדולים, של בני דודים, של הבן של השכנה. במקרים גרועים במיוחד סבתא התעקשה שהבגד שאבא שלי לבש כשהיה בן 6 ומסיבה לא ברורה עדיין קיים אצלה בארון, יתאים לי בול. לא הזיז לה שהוא לבש אותו לפני שכבשנו את הכותל ועכשיו סדאם חוסיין יורה עלינו טילים. סבתא השתמשה בדיוק באותו טיעון שחוק כמו אמא שלי במקרים אחרים, והסיבה היחידה שניצלתי מההשפלה הייתה בכלל מאבקי כוחות בין אמא לחמותה. גם היום בכל ביקור אצל סבתא אני צריך לדחות בנימוס הצעות לבגדים שאבא לבש בשנות ה-70, אבל סבתא בשלה עם אותו טיעון מאז ומתמיד: "זה עכשיו חזר למודה".
האמת היא שסבתא ואמא לא היו רחוקות מאוד מהאמת. אופנות מסוימות באמת חוזרות, ואני לא מדבר על חולצות הפלנל שלבשתי לתיכון. גם בשוק האופנועים אופנות מסוימות שעבר זמנן ונדמה היה שצללו למעמקי ההיסטוריה – חוזרות. מה חוזרות, זה כבר כמה שנים שהן דופקות את הקאמבק של החיים.
צילום ועריכת וידאו: בני דויטש
פעם לאופנועים היו פנסים עגולים. זה כמעט לא שינה איזה אופנוע – אם היה לו פנס הוא היה עגול. בתחילת שנות ה-90 כבר צצו פתאום צורות שונות, ובפרוץ המילניום החדש פנסים גדולים ועגולים היו קיימים בעיקר במקרים חריגים למדי של אופנועים בסיסיים או דגמים מאוד ישנים, כמו סוזוקי GS500, שעוד המשיכו להיות מיוצרים. פנס עגול כבר לא ממש היה קול, הוא היה סמל למשהו מיושן. אפילו רבי המכר כמו המונסטר של דוקאטי או הספיד/סטריט טריפל של טריומף, שהפנס העגול היה סימן היכר שלהם, קיבלו בשנים האחרונות עדכון שקצת הפך אותם מודרני יותר. והיום? הדגמים הכי נמכרים של דוקאטי וטריומף באים עם פנס עגול של פעם. ולא, אלו לא המונסטר או הסטריט טריפל שבראש טבלת המכירות.
טוב, זה לא באמת רק הצורה של הפנס שמשנה, אלא שבמקום מסוים הפנס העגול הוא המכנה המשותף הנמוך ביותר של קטגוריה לא לחלוטין מוגדרת. אם אתם עוד משתמשים באסימון והוא טרם נפל, אז הכוונה היא לנישת אופנועי הרטרו.
בעשור האחרון אפשר להצביע על שתי קטגוריות עיקריות שפשוט התפוצצו ברמת הפופולריות ובהיצע. הראשונה תהיה אופנועי אדוונצ'ר. השנייה – רטרו. כל כך התפוצצו, שלקרוא לקטגוריה הזו נישה זה קצת כמו להגיד שיש כמה אנשים שמשחקים משחק שנקרא פוקימון-גו.
השיגעון לא נעצר רק באופנועים עצמם – מדובר בגל שכולל את כל מה שנלווה אליהם בתחום האביזרים, השיפורים והציוד לרוכב. תוך כמה שנים נולדה קטגוריה שלמה של אופנועים וכל מה שמסביבם, שהדבר העיקרי שמאפיין אותה הוא לייף סטייל, בדגש על הסטייל.
היצרנים השונים קלטו שהם יושבים על הגדר ורואים מול עיניהם קטגוריה חדשה שקמה מהרחוב, והבינו את הפוטנציאל העצום בה. זה לא שהם לחלוטין לא היו שם – לקוואסאקי למשל היה את ליין הזפיר כבר בתחילת שנות ה-90, ולכל יצרן יפני היה איזה מקורר אוויר גדול נפח, אבל האופנועים האלה היו מאוד בשוליים ולחלוטין לא משהו שיצר סביבו תעשיית ענק.
למרות שישראל היא לא בדיוק איזו מעצמה דו-גלגלית בקרב השווקים האירופאיים, מבחינת היצע יצרנים ודגמים אין לנו בכלל במה להתבייש, ונישת אופנועי הרטרו לא שונה בכך. כשישבנו לתכנן בפעם הראשונה מבחן השוואתי לאופנועים מהסוג הזה, קצת היה קשה להחליט את מי בוחנים כנגד מי. על רובם רכבנו בנפרד, וברור היה לנו שלמרות הפנסים העגולים רוב האופנועים בקטגוריה די שונים אחד מהשני, ואפשר אפילו לחלק אותם לכמה תתי-קבוצות. זה עוד לפני שהזכרנו את פערי המחיר שיכולים להגיע לעלות של רכב משפחתי.
הדרך להתמודד עם הקושי הזה הייתה פשוטה ואלגנטית – פשוט לקחנו (כמעט) את כל מה שהיה זמין ויכול היה לענות על הקריטריון של אופנוע בנישת הרטרו. ברגע שנסגרה רשימת המשתתפים על שניים צצה בעיה אחרת – מי ירכב עליהם?
פה כבר נאלצנו לעשות משהו שאנחנו לא אוהבים לעשות ולהפעיל שיקול דעת. הדבר הקל לעשות זה לאסוף חבורה של רוכבים שיושבים על הטייפקאסט הקלאסי של היפסטרים מזוקנים, להוציא מזה כמה תמונות צבעוניות ולסגור את הבסטה. נשמע כמו רעיון מוצלח, רק שזה יהיה קל ופשטני מדי, מאחר והקטגוריה הזו מורכבת מאופנועים שונים שפונים לרוכבים שונים, ובכלל, הקהל האמיתי שרוכב על אופנועים כאלה הוא הרבה יותר מגוון ממה שסרטוני יוטיוב ערוכים היטב בפילטר סבנטיז רוצים שנחשוב.
עם תחושת השליחות והאחריות הזו, גייסנו קאסטה מכובדת ומגוונת של רוכבים. היו מנוסים יותר ופחות. רוכבי ספורט, מטיילים, צעירים יותר ו… צעירים פחות. רוכבים שכל הווייב הזה של הרטרו לא מדבר אליהם, וכאלה שעמוק בתוך הסצנה של הקאסטומים. הבנתם את הקטע.
היום הראשון למבחן, שעת צהריים מזיעה. בנקודת המפגש עומדים שמונה אופנועים. מולם שבעה רוכבים ורוכבת (זה היה בשלב מאוחר יחסית, הילה איחרה בשעה). אי אפשר להתעלם מההתרגשות באוויר. במבחנים של כמה אופנועים אני תמיד אוהב לראות מה קורה בפעם הראשונה שהאור הירוק ניתן והידיים נשלחות אל השולחן שעליו כל המפתחות מפוזרים. כולם תמיד ינסו להיראות הכי בנונשלנט בזמן שהם מתנפלים על מושא חרמנותם. ומה בחבורה הזו? איזה מפתח ייחטף ראשון? איזה יישאר עצוב על השולחן כמו הילד הזה שלא בחרו אותו לכדורגל ביסודי?
אני הגעתי על הב.מ.וו R nine T למפגש. בשלב הזה כבר ביליתי עם הבוקסר מקורר האוויר כמעט יום שלם, שבו הספקנו, זוגתי ואנוכי, להתאהב במכונה. רכבנו בשעת ערב לאורך החוף של תל-אביב אל נקודת תצפית קסומה ביפו שממנה ראינו את השמש יורדת על העיר הלבנה. לאחר מכן המשכנו לסיבוב דאווין ארוך בין בארים בשדרות היפות של העיר. מתגלגלים בקסדות פתוחות וחיוך של מיליון דולר. הבימר עם האקרפוביץ' פועם ומנגן תחתינו מעביר בדיוק את הוויברציות הנכונות לכל קולטן בגוף. יש לו מנוע בוקסר ענק בנפח 1,200 סמ"ק, אבל הוא לא חזק או מהיר מאוד. הוא בדיוק.
הניינטי משלב באופן קרוב למושלם אופי אנלוגי ממנוע הבוקסר מקורר האוויר האחרון של ב.מ.וו, עם תחושה של מוצר פרימיום מודרני בכל פינה. היופי הוא שהמודרניזציה לא פוגעת במאום בתחושה האותנטית שלו. אילנה ואני רכבנו יחד על הרבה אופנועים, אבל אני לא זוכר עוד אופנוע שגרם לנו להרגיש כל כך מיוחדים, ולהרגשה הזו היו שותפים כמעט כל הרוכבים במבחן. בן למשל, עמד בצומת דרכים לפני כשנה כשהתלבט בין רכישת R nine T לבין פרויקט בנייה מאפס של אופנוע ישן. הוא בחר באופציה השנייה, ולמרות שהוא לקראת סיום אחד הפרויקטים היותר מושקעים שנתקלנו בהם, הרכיבה על הבימר גרמה לו להטיל ספק בבחירה שלו. קסם של מכונה. מצד שני, כשאופנוע בסיסי למדי במונחי אופנועים מודרניים עולה 135 אלף שקלים – הכי הרבה פה בקבוצה ובפער משמעותי, אולי זו לא כזו חוכמה.
מאחר וביליתי איתו כבר מספיק זמן, לא בער לי לשלוח יד אל המפתח של הב.מ.וו כמו לכל יתר הרוכבים. אני רציתי דווקא את המפתח של הרויאל אנפילד קונטיננטל GT, האופנוע הזול ביותר מהשמונה. מהסיבה הזו חשבתי גם שאהיה הראשון להסתכל לכיוון המפתח שלו, אבל הסתבר לי שזוהר ב' הקדים אותי. "יאללה, בוא נגמור עם זה עכשיו. מפה בטח יהיה רק שיפור". מילים קשות, ואני אפילו נעלב קצת בשביל האנפילד. בעצירה הראשונה להחלפה זוהר כבר נשמע אחרת. הקונטיננטל GT מזכיר לו ברוחו את האופנוע שרכב עליו בהודו, וזה מציף אותו בזיכרונות טובים מתקופה אחרת.
אם הבימר הרגיש כמו אופנוע מודרני ומתוחכם, האנפילד הוא תמונת הראי. למרות שזה אופנוע חדש מבחינת היצרן ההודי, התחושה היא של אופנוע פשוט של פעם. זה לא נאמר כתלונה, אלא כמחמאה. הרי זה לא שבאנפילד תכננו לבנות מתחרה לאיזה הונדה CBR500R. הרכיבה על הקונטיננטל מרגישה כמו הבסיס של האופנוענות, כשמקלפים ממנו את כל התחכום והקישוטים. תורידו מתלים טובים, מנוע חזק, פינוקים. תורידו את כל אלה ותשאירו את התחושה הבסיסית שכל אחד מאיתנו דמיין לפני הפעם הראשונה שעלה על אופנוע, וזו תמצית הרכיבה על האנפילד. אין מה ליפות את האמת, הקטע שלו לא מדבר אל הרבה רוכבים, אבל לרומנטיקנים, ואני ביניהם, הוא לא סתם מדבר. הוא כמו חבר ותיק שיושב ומעלה איתך סיפורים נוסטלגיים מהטיול אחרי הצבא. מין אופנוע שאתה מצפה לקבל אותו מהסוכנות עם ספר רכב, ערכת כלי עבודה ובירה.
הסילבר וייז של SWM האיטלקית עולה כמעט כמו האנפילד, ובמראה שלו הוא נאמן לסקרמבלרים של שנות ה-70 בדיוק באותה מידה שה-GT נאמן לקפה רייסרים של הסיקסטיז. האגזוזים הגבוהים, גלגל בקוטר "19 מלפנים, הישיבה – הכל משדר אופנוע שטח של פעם. יש לו גם את המנוע הנכון – 400 סמ"ק של סינגל מקורר אוויר ועם אופי קצת עצל שמרגיש בול בפוני. יש לו אח תאום לא זהה, לבוש בבגדים של קפה רייסר – הגראן מילאנו היה אמור להיות הנציג של SWM במבחן, אבל פנצ'ר בגלגל בנקודת ההתכנסות נתנה לסקרמבלר את ההזדמנות לעלות מהספסל. על פניו התחלה לא משהו, אלא שבדיעבד דווקא יצא טוב, כי הסילבר וייז הביא איתו משהו שונה מאוד מכל היתר.
הוא היחיד במבחן שבאמת אפשר לרכב עליו בשטח כמו על דו"ש. כמו נועד להיות אופנוע חווה אוסטרלית, כזו שמשתרעת על פני עשרות קילומטרים וצריך מדי פעם להגיע מצד לצד כדי לתקן איזו גדר או לאתר עדר סורר. קצת כמו האנפילד, הקטע שלו זה הקטע. לא איכות הרכיבה (היא סבירה) ולא ריגושים של מהירות (הוא לא מהיר ולא מרגש). אז החווה אוסטרלית, העיצוב איטלקי, ואני נזכר בכלל בפרו. שם, בטיול הגדול, לקחתי אופנוע עם אותו מנוע מבוסס הונדה XR400R לכמה ימים בדרך למאצ'ו פיצ'ו. כבישים, שבילים, מהר, לאט. עוצרים בכפרים, מצטלמים, מעשנים איזו קטנה וממשיכים. אבל במהות שלו ה-SWM הזה הוא כמו אותו הונדה מאז. כלי תחבורה פשוט ובסיסי שבכוחו ללוות אותך לחוויות שיצרבו לך בזיכרון. לזכותו גם ייאמר שבניגוד להונדה, שהיה מכוער כמו הלילה, הסילבר וייז חתיך ומלא בסטייל.
כשמסתכלים על מרכז השדה של הקבוצה, הן מבחינת מחיר והן מבחינת נפח, עומדים ארבעה אופנועים שכביכול פונים למיינסטרים של הקטגוריה. אפשר לחלק אותם ביותר מדרך אחת לשני זוגות שבאים בגישה שונה. הדוקאטי סקרמבלר והימאהה XSR700 הם בעצם אופנועים מודרניים שהתחפשו לאופנועי רטרו. הדוקאטי אמנם עושה שימוש במנוע מקורר אוויר מהמונסטר 796, אבל זה הדבר היחיד שאפשר להגיד עליו שמרגיש מיושן. כל היתר זו חבילה עכשווית לגמרי. העיצוב שלו זו פרשנות מודרנית לסטייל של פעם, והוא גם מתנהג ומרגיש כמו אופנוע חדש שנבנה כדי לשחזר תחושות של 1962 ב-2016.
מהבחינה הזו, ה-XSR הלך צעד אחד נוסף קדימה. במקרה של היפני כבר מדובר באופנוע חדש לחלוטין שעטה תחפושת, שהרי מדובר ב-MT-07 עם קצת דקורציה. בניגוד לדוקאטי, יש בימאהה כמה 'נקודות עיצוביות' שנראות פחות אותנטיות, כמו למשל הרדיאטור הכסוף והבולט שקצת גורם לכל המסביב להיראות אמיתי כמו שפם מודבק. גם כשרוכבים עליו אי אפשר להתעלם מזה שהוא לא מרגיש בשום צורה כמו אופנוע 'של פעם'. אין לו את הוויברציות, לא את הצליל, הוא קל לרכיבה באופן חריג, והמנוע שלו מרגיש כמו שהייתם מצפים ממנוע שתוכנן בעשור השני של המאה ה-21. זה לא בהכרח רע, הוא כנראה הכי מהיר מבין כולם, ולמען האמת סביר שידבר אל יותר רוכבים צעירים מאשר הגוצי או ה-W800. הוא גם עולה לווילי בשלישי, כשכמעט כל היתר פה לא יעלו לווילי גם אם הקראנק שלהם היה תלוי בכך, כך ש'לא כיף' זה לא בדיוק משהו שאפשר לומר עליו, להפך. זה פשוט שהוא מרגיש אחרת מאיך שהוא נראה, וזה קשור למילה השנויה במחלוקת 'אופי'.
אופי זו התחושה החמקמקה הזו שקשה להסביר אותה במילים, אבל מרגישים אותה דרך התחת, הידיים, הרגליים ואפילו הלב. כשהילה רכבה על ה-XSR היא התלוננה על זה שאין לו אופי וברכיבה עליו הוא באמת מרגיש חשמלי למדי, בטח ביחס לכל היתר. המוטו גוצי V7 II הוא בדיוק ההפך מהימאהה בהיבט הזה. המנוע שלו איטי, עובד באופן שמרגיש פחות סדור, כאילו מדי פעם תוקע גרעפס ומפספס איזו פעימת כח. התפעול שלו קל, אבל באופן שונה מזה של הימאהה. בעוד ה-XSR מרגיש קל וקליל כמו קטנוע, הגוצי מרגיש כבד ועצל, ועם זאת פשוט ביותר לתפעול והזזה.
מבחינה מסוימת הוא מרגיש בדיוק כמו שמצפים ממנו להרגיש כשמסתכלים עליו לראשונה. יש לו כריזמה ואופי ונוכחות שקטה אבל כובשת. להגיד שהוא מרגש יהיה להיסחף, אבל הוא מכווץ ומרפה מהלב באופן ייחודי למדי. זה אפילו חמוד שבפיאג'ו החליטו לתת למנוע הווי-טווין הרוחבי מקורר האוויר והארכאי למדי נגיעה של 2016 עם מערכת ABS ומעין בקרת החלקה שנורת החיווי שלה על לוח השעונים נראית כאילו יצאה ממופע שנות השבעים. רק שבמובן מסוים הגוצי הוא מין בולדוג צרפתי. כולם חושבים שהוא חמוד, אבל רק מעטים ירצו להיות ממש בעלים של כזה. איליה, הבעלים של הדוקאטי סקרמבלר שבמבחן, התלבט בין שניהם לפני שבחר באיטלקי מבולוניה על פני זה ממנדלו די לאריו. אחרי שיצא לו לרכב גם על ה-V7, הוא ירד מחויך. שאלתי אותו אם הוא כל כך אהב את הגוצי, והוא ענה שהוא חמוד, אבל זה לא העניין. הוא פשוט שמח על הבחירה שעשה.
הקוואסאקי W800 ניגש לבמה כביכול מאותה פינה של הגוצי. בשיווי משקל בין חדש לישן הוא נמצא מאוד שמאלה על הסקאלה לכיוון הפרה-היסטורי. זה מתחיל באיך שהוא נראה. כאילו יצא מספר של חסמבה או סצנה באסקימו לימון, במיוחד בשחור שישר הופך את הרוכב עליו לפושטק. ועדיין, למרות בלם התוף מאחור והמראה שמכין את המוח לחוויה אותנטית אסלית של פעם, ברגע שמכניסים לראשון משהו מרגיש קצת מוזר, אפילו טיפה חלבי. יש ויברציות, אבל הן עדינות. המנוע לא מייצר תחושת מומנט כמו בגוצי, אבל האופנוע זז. הכל מאוד פשוט ורגוע ונינוח. אפילו טיפה יותר מדי.
בעוד הגוצי מביא את עצמו לחזית בתור החוויה עצמה, קצת כמו הסקרמבלר של דוקאטי, הקוואסאקי, שמרגיש הכי מיושן מבין הארבעה הללו, דווקא מזכיר באופיו את ה-XSR, המודרני מבין השמונה. בניגוד לשני האיטלקים, ה-W800 לא מעמיד עצמו במרכז הזרקורים. מבחינתו החוויה של הרכיבה מגיעה מהרכיבה יחד – רוכב ומכונה. הוא רק שותף לדרך. מהבחינה הזו האופנועים האלה כאילו קיבלו קצת מאופי הסביבה שבה נולדו.
יוצא הדופן בחבורה הוא ההארלי-דיווידסון ספורטסטר 1200. מלכתחילה נספר שבכלל רצינו את אחיו הקטן, הספורטסטר 883, שהוא האופנוע הזול והבסיסי ביותר שנותן כרטיס כניסה אמיתי למשפחת הארלי, ויסלחו לנו בעלי ההארלי סטריט 750. לצערנו, הספורטסטר הקטן לא היה זמין, וכך נכנס למבחן מתמודד נוסף שלא מחזיר עודף משטר של 100 אלף שקל.
במחשבה ראשונה, לא ברור מה יש לו לחפש לאמריקאי הזה עם כל אופנועי הרטרו (והפסאודו רטרו) שעומדים סביבו. הם קפה רייסרים, סקרמבלרים וסתם אופנועי UJM מאירופה ויפן, והוא בכלל קרוזר אמריקאי גדול ויקר. במחשבה שנייה, הוא האמא של הרטרו. רטרו אמריקאי. בתכל'ס, הספורטסטר הוא הגרסה הדו-גלגלית למכוניות אמריקאיות ענקיות וארוכות של לפני משבר הנפט הראשון. המנוע שלו מודרני יחסית במונחי הארלי, ועדיין מדובר במנוע שלא השתנה המון מאז התקופה שבוני טיילר שלטה במצעד הפזמונים.
אל תתנו למפתח הקרבה המתוחכם להטעות אתכם, וגם לא לבתי המתגים האלגנטיים והמודרניים למראה. המכונה הזו היא פורטל לתקופה שבה היה מותר לעשן במטוסים, להטריד מינית דיילות, ובאופן כללי אידיאל הגבריות נבנה סביב דמות שרכבה על סוס ופרסמה סיגריות של מרלבורו. הישיבה עליו, הצליל שלו, הרטט מהמנוע מקורר האוויר האדיר שעובד בקצב של על-הזין-שלי-שש-עשרה-אלף-סל"ד, הכל מתחבר לחוויית רכיבה רוחנית, קדמונית אפילו, רק בלי החרא של קידום הצתה עם פלטינות.
הג'ירפות (אלה מהזאפה, לא מהספארי), טבעו בשיר 'וואו' ביטוי שהפך מאוד אהוב על עיתונאי רכב ישראלים בכל פעם שהם נאלצו להסביר איך מרגישים אופנועים שנולדו למטרה דומה אך המהנדסים שלהם ניגשו למלאכה בגישה וזווית ראיה שונות. הקלישאה שחוקה אומנם, אבל "אותו מקרר וגישה כל כך שונה" זו אחלה דרך לתאר את השמינייה הזו.
לכל שמונת האופנועים שעליהם רכבנו יש מכנה משותף, וזה לא באמת רק הפנס העגול. הקטע שלהם זה הסטייל שלהם. אף אחד לא בא להמם את הרוכב בביצועים מרטיבי עיניים ותחתונים. אף אחד מהם גם לא נועד למכור פנטזיה של חציית מדבריות או מסע חוצה אירופה בזוג עם שלל מטען ופינוקים למכביר. הם כולם אופנועים שיכולים להיות טובים באותה מידה בתור אופנוע יומיומי או אופנוע לסופ"ש או גם וגם. הם בעיקר שמים דגש על הפשטות שבחוויית הרכיבה, סוג של חזרה למקורות. תמצית האופנוענות אם תרצו, לפני שהלבישו עליה תתי-נישות וסיסמאות מרקטינג שמקטלגות את המכונה והרוכב עליה ומה הוא אמור לחוש או לאן הוא אמור לרכב. זה, אם תרצו, הקטע של המקרר.
החלק של הגישה השונה ברור יותר. הרי מלכתחילה לא התייחסנו למבחן הזה כאל מבחן השוואתי קלאסי שבו יש מנצחים ומפסידים. לעזאזל, יש פה אופנועים שעולים החל מ-38 אלף שקלים ועד 135 אלף שקלים, דרך כל מה שבאמצע. חלקם אופנועים מודרניים לגמרי שעטו על עצמם מסכות יפות וחלקם מרגישים כמו הדלוריאן של האופנועים, מכונות זמן שעובדות רק אחורה.
להסתכל על האופנועים האלה דרך הפריזמה שמפרקת למתלים, בלמים, מנוע ושימושיות יהיה רלוונטי כמו לנסות לתאר אופי של בני אדם לפי המאפיינים הפיזיים שלהם. אף אחד לא באמת חשב שהב.מ.וו והאנפילד ייהנו מאותן איכויות, אבל הם מלכתחילה לא פונים לאותו קהל. גם הימאהה והדוקאטי, או הקוואסאקי והגוצי, שכביכול יושבים ממש על אותה משבצת, נבדלים זה מזה בחוויה שהם מביאים בצורה כזו שקשה יהיה להתלבט ביניהם. לרוב האנשים יספיקו עשר דקות על כל אחד מהם כדי לזהות את תכונות האופי שלהם ולהחליט למה הם מתחברים יותר, ואנחנו חותמים לכם שלאיכות הבלמים או הנוחות במושב יהיה משקל מאוד נמוך בבחירה.
במקום מסוים, אופנת הרטרו שכביכול פורטת על מיתרי העבר, הביאה איתה דווקא חידושים ששוק האופנועים לא ראה כבר הרבה שנים. החזרה לאופנוענות בסיסית, פשוטה, לעתים גם זולה. אופנוענות מגניבה ולא מפחידה, שפונה לרוכבים צעירים וזקנים באותה מידה, לגברים ולנשים, לרוכבים עם כסף ולרוכבים בלי שקל על התחת. אופנוענות שבה הכל הולך, ושרוח לא מנגנת כינור שני לגשמיות. או אם לצטט את אחד הסלוגנים המוצלחים אי פעם בעולם האופנועים – Let the good times roll.