תגית: מרוצים בעולם

מה זה?

האי מאן שוכן בין אנגליה לאירלנד, והוא מארח על כבישי האי, עוד משנת 1907 (למעט הפסקות הכרחיות מסיבות של מלחמה כזו או אחרת), את אחד המרוצים המאתגרים ומסוכנים שמוכרים בעולם האופנועים – ה-TT של האי מאן.

המתחרים רוכבים 10 הקפות של המסלול, כאשר אורך כל הקפה הוא כ-60 ק"מ (37.7 מייל למען הדיוק) ומעל 200 פניות. תוואי המסלול, כאמור, סובב את האי, ומורכב מכבישים ציבוריים צרים, מפותלים ולעתים בין בתים. אופי המרוץ הוא נגד השעון בגלל הכבישים הצרים, אך 10 השניות בהזנקה בין רוכב לרוכב יזכו אותנו הצופים בניסיונות עקיפה גבוליים. עד לשלהי שנות ה-70 האירוע היה חלק מסדרת הגרנד-פרי של הימים ההם.

https://www.youtube.com/watch?v=9qY0VmMfD84

צפו: ה-TT של האי מאן

מהיר – הרוכבים טסים במסלול; מראה נפוץ זה אופנוע שטס עם שני גלגלים באוויר (נמדדו בממוצע 1.2 מטר באוויר). שיא המסלול שייך למייקל דנלופ, נציג למשפחת דנלופ המפורסמת, שקבע ב-2016 זמן של 16.53.9 דקות ומהירות ממוצעת של 215.6 קמ"ש על גבי הב.מ.וו S1000RR שלו. דנלופ ניצח השנה בקטגוריה הבכירה על גבי הב.מ.וו, אך הפסיד את תואר שיא ההקפה המהירה לדין האריסון (קוואסאקי), שקבע 16.50.3 ד' ומהירות ממוצעת של 216.4 קמ"ש. דנלופ יתנחם גם בניצחון בקטגוריית הסופרספורט, הפעם על גבי הונדה.

מסוכן – נכון להיום 252 רוכבים נהרגו על האי מתחילת המרוצים, כולל באימונים למרוץ השנה. מעניינת העובדה ש-146 הם מהמתחרים הרשמיים, ואילו השאר הם אורחים שעלו עם אופנועיהם על המסלול וניסו את מזלם, או צופים שאתרע מזלם והיו במקום הלא נכון בזמן הלא נכון.

נצפה – מעל 55 אלף צופים מגיעים במהלך השבועיים שבהם האירוע מתקיים – שבוע אימונים ושבוע מרוצים. אחד הגורמים שמושכים את הקהל זה האפשרות לעלות על המסלול, בזמן ההפסקות, ולחוות את מה שהמתחרים חשים. זה גם מביא אותנו בחזרה לסעיף הקודם.

ה-TT של האי מאן משודר לכל העולם ומאפשר גם לראות את ההבדלים בין שלל הקטגוריות – מסופרבייקס יורקי אש, דרך סיידקארס וכלה באופנועים חשמליים.

• לתוצאות מלאות של מהדורת 2018 – לחצו על הקישור.
• לאתר ה-TT של האי מאן – לחצו על הקישור.

כך זה נראה ממבט הרוכב – דין האריסון

מה זה?

סדרת מרוצים חדשה בבריטניה (www.britishtalentcup.com) נוסדה השנה בשיתוף עם חברת ההפקה דורנה, שבין השאר מפיקה את מרוצי ה-MotoGP והסופרבייק העולמי. הסדרה מקודמת כחלק מתוכנית הדרך ל-MotoGP, שדורנה מריצים דרך סדרה מקבילה באסיה, והרד-בול רוקי'ז קאפ. המטרה היא לייצר פלטפורמה מקומית של רוכבים ומאמנים שבבוא היום ייצגו את הממלכה ברמה הגבוהה של אליפות העולם.

23 בני נוער בגילאים 17-12, שנבחרו והתקבלו לסדרה, רוכבים על כלים זהים – הונדה NSF250R – המקבילים לקטגוריית Moto3. הסדרה תתקיים בשישה סבבים על מסלולים שונים, שניים מהם מחוץ לממלכה  – האחד באסן, שבהולנד והשני בוולנסיה, ספרד. בכל מסלול יהיו שני מקצים, ובסל הכל 12 מרוצים לעונה.

למצוא את הרוכב הטוב ביותר

המטרה למצוא את הרוכבים הטובים ביותר, ללא תלות בכסף של הוריהם, שיכולים לקחת את עולם המרוצים קדימה ועל הדרך להעניק גאווה ויוקרה לבריטניה. התכנית גם תספק לרוכבים הצעירים את כל האמצעים הלוגיסטיים הנדרשים ותספק להם כלים חינוכיים שרלוונטיים להצלחה ברמות הגבוהות ביותר של ספורט מוטורי.

דורנה – ענקית הפקת מרוצים

דורנה היא חברה ספרדית שנוסדה ב-1988 ומפיקה ומחזיקה בזכויות החסויות והשידור ל-MotoGP, לסופרבייק העולמי, לתחרויות הכישרונות הבריטית והאסייתית, תחרויות Moto3 בספרד ותחרויות הרוקי'ז של רד-בול. החברה חולשת על סך של 52 אירועים ו-175 מרוצים ב-17 מדינות, ובסך הכל 436 רוכבים משתתפים באופן סדיר בפעילויות של דורנה.

צפו בווידאו:

מה זה?

טכניקת הדריפטינג מתארת מצב שבו הרוכב פונה בעזרת החלקת הגלגל האחורי בעקבות ויסות יתר של המצערת – היגוי יתר. מה שאנו רואים זה גלגל אחורי מעלה עשן, מנוע צורח, גלגל קדמי בהיגוי יתר ורוכב מאושר. אין שום יתרון במהירות לאופנוע לעומת קו מרוצים קלאסי. להיפך, האופנוע איטי יותר, הבלאי גבוה יותר והרוכב עובד קשה יותר. אז למה זה טוב? שואו לקהל וחוויה לרוכב.

גרסת הדריפטינג של הרכבים מוכרת כמעט לכולם. פיתוח של תחרות רחוב יפנית משנות ה-70 שצמחה לענף גלובלי עם תחרויות מסודרות, סדרת סרטי קולנוע כדוגמת 'מהיר ועצבני', סרטי רשת כדוגמת קן בלוק, ומשחקי מחשב למכביר. האח הדו-גלגלי מעולם לא צבר פופולריות דומה. יש תחרויות מקומיות, אך אין את אותו הבאזז כמו בעולם הרכבים.

בתחרות עצמה מתמודדים שני רוכבים. על המוביל לבצע את הדריפט בנקודות המוגדרות עם הקו הטוב ביותר, הזווית, המהירות והסגנון הטובים ביותר. העוקב צריך להיות קרוב ככל האפשר למוביל, ולבצע בדיוק את אותם התנועות של המוביל אבל טוב יותר. בסבב השני הם מתחלפים. יש גרסאות של 3-4 רוכבים שנמדדים קבוצתית לפי סנכרון הטכניקה של כולם.

בתחרות יש שלושה שופטים: שופט הקווים שמוסמך להעניק עד 20 נקודות + 10 על סגנון, שופט הזווית והמהירות שמנקד אותו הדבר (20+10), ושופט הסגנון והאגרסיביות שאחראי על 20 נקודות סגנון ו-20 נקודות אגרסיביות. הכול מסתכם ל-100 נקודות פוטנציאליות, וכמובן שמי שמקבל ניקוד גבוה יותר מנצח. הניקוד אפס מוענק למי שמתרסק, עוקף היכן שאסור (מותר לעקוף במידה והמוביל איטי מדי או עלוב מדי), יצירת אחיזה זמנית בגלגל האחורי באזור של דריפט, ירידה מהמסלול, הורדת רגל, מגע בין רוכבים ושימוש יתר בבלם הקדמי (כלומר החלקה בטכניקת ברן אאוט ולא בשליטה על הגז).

מרבית האופנועים המשתתפים בתחרויות מקומיות של דריפטינג אינם המילה האחרונה, ולמעשה גם לא צריך. התאמה מינימלית לעולם הדריפטינג, דוד שעובד במחסן צמיגים ויכולות תפקוד תחת גז יעשו את העבודה. בשתי מילים: מתאים לישראל!

מה זה?

"פעם היה יותר טוב", אומרים הזקנים. קמו ועשו. באירופה ובארה"ב יש ענפים שלמים שתכליתם לנער את האבק מעל אופנועים ורוכבים של פעם. שימור המראה – של האופנוע והרוכב, הצליל, הריח – הם מטרתם של המרוצים הללו. בסדרת הכתבות שלנו ציינו את העובדה שמרבית הענפים החלו בתחילת המאה ה -20. כולם השתדרגו והשתכללו עם השנים והשאירו לא מעט אופנועים קבורים במחסנים ובמוסכים. ענפי הוינטאג', בין אם בכביש ובין אם בשטח, נועדו לשחזר את גדולתם של אותם האופנועים, ובמקרים רבים גם את אותם הרוכבים שהתחרו פעם ופינו את דרכם לרייסרים צעירים.

באופן טבעי, לקחת כיום אופנוע מרוצים בן 70 ולהתחרות בו בצורה בטיחותית זה לא דבר כל כך ריאלי, לכן קמו יצרני אפטרמרקט שמייצרים מכלולים וחלפים מודרניים לאותם אופנועים היסטוריים. בתקנות של רוב התאחדויות הוינטאג' בעולם, חלפים אלו מותרים לשימוש. עם זאת, עדיין יש קטגוריות ייעודיות לאופנועים מקוריים לחלוטין, נדירים ככל שיהיו.

מרוץ אופנועים קלאסיים במסלול פיליפ איילנד באוסטרליה

עיון ברשימת הקטגוריות מגלה שיש אינסוף קטגוריות המחולקות לשנים, נפחים, גילאים, יעודים וכו'. אבל זה גם סוד הקסם של הענף – כל אחד יכול למצוא קטגוריה מתאימה ולהיכנס לעולם המרוצים, שלפחות על הנייר זול יותר ורגוע יותר מהעידן המודרני. קטגוריית כביש נפוצה בארה"ב לדוגמה משלבת אופנועים שעד היום ניתן למצוא ולשפץ בעלויות של כמה אלפי דולרים. אופנועים כדוגמת ימאהה RD350, הונדה CB350 וטריומף 500 הם הנפוצים יותר. בשטח ניתן למצוא מוטוקרוסים של שנות ה-70 עד ה-90 ולהביא אותם לרמה נאותה של מרוצים, בלי לשבור קופות חיסכון.

שימו לב לרשימה (חלקית) של הקטגוריות, וזה רק מהתאחדות אחת בארה"ב: 50 סמ"ק, GP 125, 250, 350, 500. סינגלים, טווינס, הונדה CB160, אופנועי סירה על שלל הקטגוריות ועוד. יש קטגוריות נוספות לאופנועי סופרבייק מודרנים יותר, של שנות ה-80, ה-90 ותחילת שנות ה-2000. בשורה התחתונה, תוכלו למצוא את מקומכם, לא משנה איזה אופנוע שחזרתם.

ישראל

ענפי המרוצים אצלנו מאז ומעולם פנו רק לאופנועים העכשוויים. יש בארץ לא מעט אופנועי כביש, אנדורו ומוטוקרוס שיכולים להיחשב קלאסיים ובהחלט היינו רוצים לראות אותם עולים כמופע חימום או כקטגוריה בפני עצמה במרוצים אצלנו.

https://www.youtube.com/watch?v=xvc1kkmrtkw

מרוץ וינטאג' לאופנועי שטח ומוטוקרוס

מה זה?

סיבולת היא סדרת מרוצים ארוכי טווח בינלאומיים במסלולי אספלט, שאורכת – לפי חוקי הפדרציה העולמית FIM)) – 8, 12 או 24 שעות. בסוף המאה ה-19, מיד אחרי שהמציאו בכלל את הדו-גלגלי ועוד לפני שהוקמו מסלולים, מרוצים אלו נערכו על כבישים ציבוריים בין ערים ומדינות. הענף, ששילב  מכוניות ואופנועים ביחד, משך הרבה עניין והרבה תאונות. מהר מאוד עברו למערכות כבישים שחסומים לציבור הרחב, וברגע שהוקמו מסלולים, המרוצים עברו אליהם. מסלול הבול ד'ור (Bol d’Or) בצרפת מארח עד היום מרוצי סיבולת מאז התחיל בשנת 1922.

בשנת 1960 הפדרציה העולמית החלה את סדרת מרוצי הסיבולת שכללה ארבעה מרוצים באירופה. בשנות ה-80 התחרות הורחבה לעשרה סבבים בעולם. העלויות הגבוהות ליצרנים ולרוכבים בשילוב חוסר עניין של הקהל צמצמו בהדרגה את הסדרה לחמישה סבבים שנהוגים כיום – מתוכם רק שניים של 24 שעות (בול ד'ור ולה מאן) ושלושה של 8 שעות (סלובקיה-רינג, אוסצ'רלבן בגרמניה וסוזוקה ביפן).

ישנן שתי קטגוריות של אופנועים: פורמולה שמיועדת לאופנועי מסלול יורקי אש וסופרסטוק שמאפשרת שיפורים מינימליים. בשתי הקטגוריות מדובר על אופנועי ספורט בנפח 1,000 סמ"ק (3 או 4 צילינדרים) או 1,200 סמ"ק (עם 2 צילינדרים). המנצחים בסוף העונה הם הרוכבים, הקבוצות והיצרנים.

כל קבוצה מורכבת משלושה רוכבים שמתחלפים ביניהם. מטרת הרוכבים היא לשמר מהירות מקסימלית לאורך כל חלק הרכיבה שלהם, ללא טעויות וללא תקלות. הריכוז והכושר הגופני והמנטלי הנדרשים בכדי לשרוד בהצלחה מרוץ סיבולת הם פנומנליים. רק תחשבו על שימור הקצב בשעות הלילה הקטנות, תחת תאורת המסלול. צוותי הסיוע של הקבוצות הם גם ברמה הגבוהה ביותר בכדי לתדלק, להחליף ולתקן כל דבר בפרק זמן מינימלי ככל האפשר.

בישראל

עד כה ציינו את הקטגוריה הגבוהה ביותר בעולם הסיבולת. ברחבי העולם קיימות גרסאות מקומיות של מרוצי סיבולת בני שעתיים, ארבע שעות ויותר. אגב, גם בתחום מרוצי השטח זה מוכר ומקובל בצורה של אנדורו או מוטוקרוס. זה בהחלט מתאים למדינת ישראל, ואנחנו בטוחים שעוד נזכה לראות כאן מרוץ בודד או סדרת מרוצי סיבולת כזו או אחרת.

מה זה?

הארד-קור של עולם מרוצי האופנועים. הרעיון הוא מעבר מסלול מכשולים קיצוניים – טבעיים בגרסה החיצונית ומלאכותיים בגרסת הפנים. הניקוד נקבע בעזרת שופט צמוד, שמעניש בנקודה על כל הורדת רגל, דימום מנוע, יציאה מהמסלול המסומן או נסיגה לאחור עם האופנוע. המנצח הוא זה שחטף הכי פחות נקודות עונשין. במקרה של שוויון נקודות מסתמכים על הזמנים שנדרשו לביצוע המסלול. בקטגוריות המקצועיות נמצא גם נתב – חבר קבוצה שמלווה מקרוב ומנתב את הרוכב בציר הנכון.

האופנועים קלי משקל ומינימליסטיים לחלוטין. אין להם מושבים משום שהרוכבים נמצאים תמידית במצב עמידה, מהלך המתלים קצרצר. הענף אינו מבוסס על כוח או מהירות, ולכן האופנועים, בעלי צילנדר אחד – שתיים או ארבע פעימות, הינם בנפחים של 300-250 סמ"ק, ומכוונים למומנט מרבי ויצירת אחיזה. על האופנוע להיות גם קליל לתמרון ותפעול. מיכל הדלק לדוגמה, שמכיל פחות מ-3 ליטרים, בנוי בצורה של 'U' כדי לאפשר מרכז כובד נמוך  וסימטרי.

יצרנים בולטים בתחום הם גאס גאס, בטא, שרקו, סקורפה, אוסה ועוד. לאחרונה התבשרנו על קטגוריה חדשה של ה-FIM לטריאל חשמלי, שמכניס אותנו לעידן חדש.

לא מעט רוכבי שטח התחילו את הקריירה – בגילאים חד-ספרתיים כמובן – בעולם הזה. מהרוכב נדרשות יכולות-על של שיווי משקל, איזון, שליטת מצערת ומכלולים, תזמון, תכנון, או בקיצור – טכניקה מושחזת ומחודדת. האלוף הטרי של הסופראנדורו, קודי ווב, התמקצע בעולם הטריאל לפני שעבר לעולם האנדורו. שמות עבר מפורסמים כוללים את חורדי טארס הספרדי שזכה בשבע אליפויות עולם (ועוד תשע אליפויות מקומיות) בסוף שנות ה-80 ותחילת ה-90. דאגי למפקין הבריטי (בתמונה בראש הידיעה), שבא משושלת מכובדת של רוכבי טריאל, זכה בסוף שנות ה-90 בחמש אליפויות עולם רצופות של האולמות (Indoor) ושבע אליפויות רצופות באליפות העולם של החוץ (Outdoor). השם החם של תקופתנו הוא טוני באו הקטלוני בן ה-31, שמחזיק ב-11 אליפויות חוץ ומספר זהה של אליפויות פנים – כולן מקבילות, רצופות ועדכניות (2017-2007)!

ישראל

למרות שיש דגמי טריאל למספר יבואנים, קהילת הטריאל בישראל מחתרתית למדי ונחבאת אל הכלים, ואין עדיין תחרויות מסודרות בתחום. כנראה שיש בזה משהו שלא מצליח לדבר אל חזירי הגז הטיפוסיים. יחד עם זאת, התחום, שעדיין נמצא בחיתוליו בישראל, נמצא בעלייה, ועם התנופה שבה הוא נמצא הרמה עולה ובעתיד יהיו גם תחרויות מסודרות.

צפו בתקציר אליפות העולם 2018:

מה זה?

ענף מוכר יותר בשם אנדורוקרוס, ובגרסת אליפות העולם – סופראנדורו. הרעיון נולד באירופה בתחילת שנות ה-2000 על-ידי מארגן תחרויות טריאל. הרעיון היה לקחת את האלמנטים של טריאל, ולשלב אופנועי אנדורו. המתארים לתחרויות הם אולמות הוקי או כדורסל, כלומר צרים וצפופים (וזולים יותר יחסית להפקה). הרוכבים מתמודדים עם מסלול שמשלב קורות עץ, בריכות סלעים, בורות מים, קפיצות גדולות, צמיגים ענקיים, בוץ, חול ועוד. מכשולים טבעיים בתוך סביבה מלאכותית. בשנת 2004 נוסדה הגרסה האמריקאית, ושלוש שנים לאחר מכן הפכה לאליפות מסודרת ויוקרתית. מאחורי זה מסתתר הגיון מסחרי, שזיהה את דלדול הצופים במרוצי אנדורו המאפשרים להם לראות מקטעים בודדים, וגם אז רק רוכב אחד בכל פעם. המארגנים אפשרו לצופה הממוצע לשבת על כיסא, תחת קורת גג, עם בירה ונקניקייה ביד, ולראות את כל האקשן.

אליפות העולם

בסוף מרץ האחרון הסתיימה עונת 2018 של אליפות העולם (כאמור, ליגת הסופראנדורו). האליפות מכילה 5 סבבים, כשכל סבב משלב שלוש תחרויות. המנצח שלקח את כל הקופה השנה היה האמריקאי קודי ווב על ק.ט.מ 350EXC-F, שלקח את התואר מאלוף השנתיים האחרונות קולטון האקר, גם כן אמריקאי, מקבוצת הוסקוורנה. האליפות מושכת את היצרנים הגדולים ששולחים את התותחים המוכרים בתחום. שימו לב לשמות שהתחרו השנה: טדי בלזוסיאק (רוכב פולני עתור תארים שזכה באינסוף תארים בעולם השטח ובאליפות העולם שש שנים ברציפות), בילי בולט, ג'וני ווקר, אלפרדו גומז, דיוויד נייט ועוד.

המרוצים נראים לעתים כמשחק פוטבול ולא כמרוץ אופנועים, וזה גם סוד הקסם שלו. ענף מאוד אגרסיבי, פיזי, חכם. אין לדעת מי ינצח כי גם המובילים נופלים, מתרסקים ושוברים בכל רגע נתון. עוד דבר מעניין הוא השילוב של שתי פעימות וארבע פעימות באותו השדה – אומנם יותר על פי החלטת יצרן מאשר רוכב, אך אין רגע שאפשר להגיד שהאחד טוב יותר מהשני.

אליפות ישראל

אין. חוץ ממספר מצומצם של מסלולים פיראטיים אין משהו מסודר, למעט מרוץ בודד שנערך לפני כ-6 שנים.

צפו בתקציר מהסבב האחרון שנערך בשבדיה וראו מה אנחנו מפסידים:

מה זה?

מרוץ אישי כנגד צלע הר. המנצח הוא זה שכבש את ההר בזמן המהיר ביותר, או לחילופין זה שהגיע רחוק יותר במעלה ההר במידה ואף רוכב לא הצליח להגיע לפסגה. בלא מעט תחרויות הסיטואציה השנייה היא המציאות.

מרוצים אלו (כמו לא מעט ענפים שסיקרנו עד כה) החלו בשנות ה-20 של המאה הקודמת. הסיפורים מתארים שהענף החל כמסע פרסום של חברת אינדיאן האמריקאית, שערכה השקה לעיתונאים למרגלות צלע הר תלול במסצ'וסטס. רוכב המבחן הדגים את יכולות האופנוע וכוחו, בכך שעלה על פיסטין שנראה בלתי אפשרי. בראייה היסטורית, זאת הייתה החלטה מסחרית גאונית.

דבר הוביל לדבר, ובשנים שלאחר מכן התקבצו רוכבים ברחבי המדינה והחלו לנסות לטפס מעלה עם אופנועיהם. מועדונים נוצרו ותחרויות מסודרות החלו לכבוש את ארה"ב. אירופה לא נשארה מאחור, וגם שם נוצרו אירועים דומים, שחלקם אופיינו במעלות עם מכשולים שנועדו להכניס עוד עניין ושעשוע (לפחות לצופים…). רד-בול החלה במסורת של טיפוס גבעה משודרג: 2 רוכבים ראש בראש, על מסלול שמתחיל במכשולי אנדורוקרוס וממשיך למעלה.

צפו בסרטון של רד-בול:

קטגוריות

סדרתי – כל אופנוע רשאי להיכנס. אם התחרויות הן דרך האיגוד האמריקאי (AMA), הקטגוריה הזאת היא עד למקסימום של צילינדר אחד ו-450 סמ"ק. הדרישה הבטיחותית העיקרית היא מגני צוואר ומתג דימום מנוע כשהרוכב מתנתק ממנו (Dead Man's Switch).

אקסטרים – אופנועים עם ארבעה צילינדרים ונפח של עד 700 סמ"ק או טווין עד 750 סמ"ק. ניתן לייצר שלדה מייצור עצמי ולהשתמש בכל סוגי הדלקים, לרבות ניטרו. השימוש בצמיגי כפות מותר גם כן לאחיזה טובה יותר. שם גם נראה את בסיסי הגלגלים הארוכים יותר, בעזרת זרוע אחורית ארוכה, לשימור הגלגל הקדמי על הקרקע.

פרו – רק לרוכבים בעלי דרגת פרו. אין מגבלה על נפח האופנועים.

כביש

עד עכשיו, גם אם לא צוין, התייחסנו לשטח. מרוצי טיפוס גבעה מתקיימים גם במסלולי כביש סגורים, שם כמובן המנצח הוא זה שקבע את הזמן המהיר ביותר. המפורסם שבהם הוא פייקס פיק שבקולורדו, ארה"ב. 150 פניות וכמעט 20 ק"מ עד לעננים – מסורת של 102 שנים שנקדיש לה פרק נפרד.

בישראל

בארצנו נערכו תחרויות טיפוס גבעה, אך תמיד כאירועים בודדים ומבודדים. לא נוצרה מסורת ואליפות מסודרת עד כה. כמובן ששיפועים והתרסקויות כמו באירופה לא נחזו אצלנו. מיותר לציין שסגנון הכביש מעולם לא נוסה. נותר רק לדמיין את ווילי הניצחון בפסגת החרמון.

מה זה?

שיא המהירות לאופנוע הוא המהירות היבשתית הגבוהה ביותר המתועדת. המהירות נמדדת על פני שני יעפים בכיוונים מנוגדים, במסלול שטוח ומוגדר, ומחשבת את הממוצע ביניהם.

שיאי מהירות מתועדים החלו בתחילת המאה ה-20. כבר ב-1903 השיג גלן קרטיס האמריקאי מהירות של 103 קמ"ש על גבי אופנוע עם מנוע בתצורת וי-טווין. ארבע שנים לאחר מכן, עם מנוע V8, הוא כבר גירד 220 קמ"ש.

ב-1920 תחום זה התבסס ונכנס לתוך פורטפוליו המרוצים של ה-FIM, עם תחרויות מסודרות, אבל עברו 10 שנים נוספות עד שנשבר שיאו קרטיס.

עד לתחילת מלחמת העולם השנייה השיאים נשברו בהתמדה. ב-1937 נקבע השיא על-ידי ב.מ.וו, עם מהירות ממוצעת שנקבעה על 279.51 קמ"ש. השיא הזה החזיק 11 שנים.

תקופת החימוש החלה בשנות ה-60, שם שיאי המהירות החלו לעלות ולעלות. נקודת ייחוס הגיעה 30 שנה לאחר מכן, בשנת 1990, עם הארלי-דיווידסון שקבעו מהירות של 518.45 קמ"ש! מהירות מטורפת שהחזיקה מעמד בפסגה 16 שנים. ב-2006 אופנוע מבוסס על מנוע סוזוקי היאבוסה קבע 551.7 קמ"ש, ב-2010 כבר נחצה גבול ה 600 קמ"ש (605.697 למען הדיוק), וב-2013 עמד השיא על 634.217 קמ"ש, אך מהירות זו נקבעה רק בכיוון אחד כך שהשיא של 2010 עדיין עומד בעינו. נציין שקיימות קטגוריות רבות, כולל לאופנועים בייצור סדרתי.

מפלצת 

השיא המוזכר נקבע על ידי קבוצת ACK Attack עם ספק אופנוע ספק טיל קרקע, מונע על-ידי שני מנועי סוזוקי היאבוסה ומגדש טורבו אחד, המספקים כ-1,000 כ"ס. בסיס הגלגלים של האופנוע הוא 3.7 מטרים, אורכו הוא 6.2 מטר וגובהו 810 מ"מ בלבד. משקל הטיל הזה הוא 733 ק"ג יבשים ו-910 ק"ג מלא כולל רוכב.

צפו בסרטון שבירת השיא:

מסלול

משנות ה-50 המסלול העיקרי הוא אגם המלח בבונוויל, יוטה, שבארה"ב. אורכו של המסלול (לכל כיוון) הוא 14 ק"מ, והוא שטוח לחלוטין. למעשה, התקנות מגדירות מסלול כתקני במידה ושינויי הגובה נמדדים בפחות מ-1%.

אוסטרליה

בשבוע שעבר נערכה אליפות העולם של ה-FIM בפעם הראשונה באוסטרליה. האירוע התקיים במשך שלושה ימים, ונקודת השיא הייתה קביעת שיא מהירות לרוכב עיוור. רגע, מה? כן, רוכב עיוור! אוסטרלי בשם בן פלטן (על הקוואסאקי ZX10R הירוק) שחצה את קו ה-251 קמ"ש על גבי קוואסאקי ZX10R. הוא נעזר ברוכב נוסף, שרכב בסמוך אליו והנחה אותו בקשר לגבי הכיוון הנכון. ראו עוד עליו באתר שלו.

עוד ידיעה מהאירוע באוסטרליה, שפורסמה בהרחבה במדיות השונות, הייתה התאונה הספקטקולרית של ולרי תומסון – רוכבת אמריקאית שאיבדה שליטה במהירות של 553.1 קמ"ש. שברי האופנוע התפזרו על פני שני קילומטרים, אך דווח שהרוכבת יצאה בפציעות קלות בלבד.

מה זה?

בהשקה העולמית של הק.ט.מ דיוק 790, בה השתתף עורך פול גז, אביעד אברהמי, העיתונאים בחנו את האופנוע גם במסלול ג'ימקאנה צפוף. למי ששאל, מדובר על מסלול מלאכותי, מסומן בקונוסים, שמשורטט במגרש חניה רחב. התחרות היא נגד השעון, כלומר המנצח הוא זה שסיים בזמן המהיר ביותר. המסלול מכיל מכשולים שונים שיוצרים שינויי כיוון חדים ובוחנים את יכולתו של הרוכב להתמודד איתם במהירויות נמוכות. הרוכב צריך להימנע מזמן עונשין שיכול להתווסף כתוצאה מנגיעה בקונוס, הורדת רגל או יציאה מהקווים המוגדרים.

תחום תחרויות זה התפתח ביפן לפני כיובל, ומצא את דרכו למועדונים מסודרים ברחבי העולם. מה שמושך בתחום הוא העממיות שלו. האופנועים נדרשים להיות עם רישוי כביש, כל אופנוע יכול להשתתף, ובגדול אין כל כך יתרון לאופנוע גדול, חזק ויקר. אם כבר אז להפך. רוכב טוב על דו-שימושי פשוט יכול לקבוע זמנים מהירים יותר לעומת אחד על אופנוע סופרספורט אקזוטי. אין צורך בשטח מיוחד. קחו מגרש חניה, סמנו איכשהו, ותנו בגז.

המסלול מורכב מפניות שונות – °90, °180 ואף °360, שמיניות, שיקיינים, סלאלומים ונקודות בהן הרוכב נדרש להגיע לעצירה מלאה ללא הורדת רגל ולהאיץ בחזרה.

כל אחד יכול?

בגדול כן. אבל לא לחינם מסלולים דומים נפוצים בקורסים של רכיבה מתקדמת. הרוכב נדרש ליכולת שליטה גבוהה באופנוע, שבאה לידי ביטוי במהירויות של הילוך ראשון ושני, ויש חשיבות גבוהה לאיזון ולשיווי משקל, לשליטה במצערת ובמצמד, לשימוש נכון בשני הבלמים, לשחרור הגוף ולשימוש נכון במבט, שצריך כבר להתמקד במכשול הבא והבא אחריו. זה אולי קל למדי בזמן הוצאת רישיון נהיגה, אבל כשאתה מנסה לזכות במדליה השכונתית הריכוז הנדרש לכך מעייף כמו ביום רכיבה על מסלול. הסתכלו על האינטנסיביות של הרוכב בסרטון המצורף ותבינו.

משחק הצבעים

בתחרויות ג'ימקאנה לצבעי הקונוסים יש משמעות:

• אדום – פנייה ימינה
• כחול – פנייה שמאלה
• אדום עם פס צהוב – פנייה ימנית גדולה יותר מ-°270
• כחול עם פס צהוב – פנייה שמאלית גדולה יותר מ-°270
• צהובים מקבילים – לרכוב ביניהם
• צהובים מקבילים עם פס לבן ביניהם – הגלגל הקדמי חייב לגעת בפס

בישראל

הענף היה נפוץ אצלנו בעיקר בתחילת שנות ה-90, גם בתצורה של אספלט וגם בשטח עם מכשולים בסיסיים (אבי אבות האנדורוקרוס, אם תרצו), אך משום מה לא התפתח מאז ונעלם לגמרי. לדעתנו זה בהחלט תחום שיכול לייצר אדרנלין לרוכב עם האופנוע היומיומי שלו, בלי הטרחה של רישוי אפור, רישיון מרוצים וכו'.

עיינו באתר העמותה האמריקאית לג'ימקאנה או מקביליהם באנגליה, ותבינו כמה קל וכמה כיף לייצר תחום תחרויות נוסף בישראל.