אחינועם הראל יוצאת למסע רכיבה באפריקה שבמהלכו היא מתוכננת לעבור ב-13 מדינות במשך חצי שנה. השותף שלה למסע הוא ב.מ.וו F700GS שנרכש בדרום אפריקה והוכן ביסודיות לטיול שכזה. אנחנו בפול גז נעקוב אחריה באופן שוטף ונעדכן בחוויותיה. בהצלחה אחינועם!
לקריאה על החלק הראשון במסע – ההכנות ליציאה – לחצו כאן.
בוצואנה ידועה בכך שיש בה יותר חמורים מבני אדם. ואכן, יש בה הרבה חמורים. בכלל, נראה כאילו כולם, כולל כל הכבשים, העזים, הפרות והסוסים של בוצואנה, עומדים כל הזמן ממש באמצע הכביש, בדרך כלל בוהים בך בכעס אם אתה מנסה לעבור, חוצפן שכמוך.
קמפסייט מזדמן בבוצואנה
בעיירה בשם נאטה במזרח בוצוואני פגשתי שני חבר'ה שהיו בטיול אופנועים מניירובי לקייפטאון – ג'ון מבריטניה והאמיש מאוסטרליה. האופנוע של האמיש הפסיק לפעול לפתע באמצע הכביש והוא הגיע לאכסניה על גבי טנדר גרר. בילינו לילה של צחוקים והחלפת טיפים, ולמחרת רכבנו לטיול של יום אחד לתוך מדבריות המלח. זה היה כל מה שיכולתי לקוות, ויותר! חול עמוק, בוץ סמיך ונוף מרהיב עשו לנו אחלה יום של רכיבת שטח. אבל עדיין לא הייתי מרוצה. לא הצלחנו להגיע למשטחים הלבנים הבוהקים המפורסמים של מישורי המלח מאקאגדיגאדי. אז למחרת ג'ון ואני הצטיידנו בדלק נוסף, מים ומזון, ויצאנו נחושים לתוך ליבן של מדבריות המלח, עד קובו איילנד. בחלק הראשון של היום היה חול עמוק, אחר כך נסענו דרך שבילים צרים עם עשב גבוה משני הצדדים ובמרכז הנתיב. אחת הנפילות הכואבות הייתה כשהרגל שלי נתקעה בתוך העשבים הזקופים. הוטחתי והתגלגלתי אל הקרקע. בהזדמנות אחרת, כמה פרות שהתרשמו מאוד מרעש האגזוז הרועם של ג'ון, היו אדישות לחלוטין לשלי וחצו לתוך הנתיב שלי, מה שגרם לי לסטות וליפול שוב.
כן, לפעמים גם נופלים; עם ג'ון והאמיש
יש אלף דעות שונות כיצד לרכב בחול. יש אנשים שאומרים לרכב עם לחץ אוויר גבוה בצמיגים ויש שאומרים נמוך. יש אנשים שאומרים לרכב לאט ולשמוט את הרגליים למטה, ויש כאלו שאומרים לרכב מהר ככל האפשר. העצה הזאת היא טובה אם אתה רוכב על אופנוע קטן, קל, שאתה יכול להרים אותו אם הוא נופל, כשאתה קרוב לבית, זה לא יהיה סוף העולם אם משהו יישבר וכנראה לא תמצא חיות-בר באמצע הנתיב שלך. אבל האופנוע שלי כבד מאוד, קשה להרים אותו, אני באמצע אפריקה ולא קרוב לבית, ואם הוא נופל ונשבר – זה עלול להוביל לסיום הטיול שלי. אז אני בחרתי בסיסמה 'לאט ובזהירות'. אני מודה שאני לא הרוכבת הכי טובה ושיש לי עוד הרבה מה ללמוד, אבל זה לא מביך אותי להודות שאני נופלת שוב ושוב. אני מעדיפה לתאר את המסע כפי שהוא ולא לכסות על הקטעים הקשים או המגרעות שלי.
שבילי הקוליסים העמוקים
זו הייתה נסיעה קשה, אבל בכל פעם שעצרנו אי אפשר היה שלא להתפעל מהנוף סביבנו. עשב גבוה התנופף ברוח, עצי שיטה ניקדו את המישור, ומפעם לפעם נראו כמה בנות-יענה בר במרחקים. יכולנו לראות עננים לבנים שעלו ממדבריות המלח שדחפו אותנו להמשיך ברכיבה. אבל אז…
האופנוע שלי לא הצליח לצבור מהירות, כאילו שהמצמד מחובר כל הזמן ושום כוח לא הגיע אל הגלגלים. קרטעתי ב -10 קמ"ש בקושי לאורך 40 קילומטרים עד לקובו איילנד. בצד החיובי, לפחות הייתה לי הזדמנות מעולה לתרגל יציבות על האופנוע. קובו איילנד היא גבעה קטנה הבנויה מאבנים גדולות ועצי באובב ענקיים, ממש על קצה מישורי המלח. זהו מקום מיסטי, וצפייה בשמש השוקעת מעל הנוף הזה הייתה שווה את כל היזע והדמעות של היום.
עצי באובב – נוף אופייני לבוצואנה
בבוקר שלמחרת ואסקו, מנהל הקמפינג במקום, ארגן טנדר שייקח אותי ואת האופנוע לתוך העיירה לטלאקנה. הטנדר עצמו, בסגנון אפריקאי טיפוסי, היה נראה יותר שבור מהאופנוע. דלת אחת נפתחה עם מברג, השנייה לא נפתחה כלל. לא היו חלונות מלבד חתיכת פלסטיק קטנה תלויה עם בורג מסכן. בשביל לראות את המחוגים היה צריך להסיר שכבה עבה של אבק. איכשהו זה עבד והגענו לעיירה בשלום. בלטלאקנה אין מוסך, אז הבאנו את האופנוע לחברה שמתמחה בתיקון מקררים. באפריקה מסתדרים עם מה שיש. המכונאי במקום, מיילס, פירק את האופנוע וגילה שהמצמד נשרף ויצטרך להיות מוחלף. מיד מתחילות לרוץ המחשבות בראש – איזה בזבוז זמן! איזה בזבוז כסף! אוף! אבל במובן מסוים, זהו המקום הטוב ביותר בו יכולתי להיתקע, משום שלכל מקום צפונה מכאן משלוח של חלקים יימשך הרבה יותר זמן והחלקים יהיו יקרים יותר. זה גם חלק מהחוויה, חלק מההרפתקה. מנוחה בכפייה עד הפרק הבא.
טנדר אפריקאי לא יוצא דופן…הזדמנות להרים את העיניים וליהנות מהנוףמפת המסלול שלי עד עכשיו
אחינועם הראל יוצאת למסע רכיבה באפריקה שבמהלכו היא מתוכננת לעבור ב-13 מדינות במשך חצי שנה. השותף שלה למסע הוא ב.מ.וו F700GS שנרכש בדרום אפריקה והוכן ביסודיות לטיול שכזה. אנחנו בפול גז נעקוב אחריה באופן שוטף ונעדכן בחוויותיה. בהצלחה אחינועם!
לקריאה על החלק הראשון במסע – ההכנות ליציאה – לחצו כאן.
נמיביה היא המדינה השנייה הכי פחות מאוכלסת בעולם, שנייה רק לטיבט. ישנם 2.3 מיליון תושבים בכל נמיביה. בשביל הפורפורציה – רק הפארק הלאומי אטושה הוא גדול יותר מכל שטחה של מדינת ישראל!
בצפון נמיביה גרים בני שבט ההימבה, שייתכן וראיתם תמונות שלהם בנשיונל גיאוגראפיק. הנשים מסתובבות עם חזה חשוף, מרוחות בבוץ אדום ועם שיער מופרד לרצועות משוחות בחימר. כאילו שהמראה שלהם לא מספיק מרשים, תחשבו מה זה לראות נשים כאלה בסופר המקומי. בכפר אחד קטן שבו ביקרתי התאספו האנשים בפאב המקומי ('שאבין') והקשיבו לג'סטין ביבר.
אתם רוצים לבקר פה! אתם חייבים לבקר פה! נמיביה מרתקת, יפהפייה, עוצרת נשימה ועצומה. תעשו לעצמכם טובה ותקנו כרטיס בהקדם!
מפלי אפופה על נהר הקוניני אשר חוצץ בין אנגולה לנמיביה
במהלך הביקור שלי יצא לי להתארח אצל בעל חווה מקומי יחד עם עוד כמה מטיילים (אוורלנדרדס – כלומר מטיילים שחוצים יבשות עם רכב או אופנוע). הביקור התחיל במרדף אחרי אריות בסבך הנמיבי.
"עצור את המכונית! תפסו את הרובים, מצאנו עקבות טריות!". גלגלי הלנד קרוזר בלמו בהחלקה, וג'ספר, אנדי ואני נטלנו את רובי הצייד שלנו וירדנו מהרכב. צמד אריות אכל תשעה עשר עגלים בשבועות האחרונים, ואנחנו היינו במעקב אחריהם אל תוך האאוטבק הנמיבי הסבוך. אם נמצא אותם, מותר באופן חוקי להרוג אותם. אריות אשר החלו לצוד בקר כבר לא יטרחו לרדוף אחרי אנטילופות, אלא יזללו בקר קל וזמין. ג'ספר, ואיתו שאר החקלאים באזור,מתמודדים עם בצורת קשה ועם ציידים לא חוקיים שהורגים את בעלי החיים שלהם. הם לא יכולים להרשות לאריות להמשיך לחסל את עדריהם. במשך שעות עקבנו אחרי הצללים הרכים, כמעט בלתי מובחנים – של עקבות בחול, עד שהגענו לשקע באדמה מתחת לגדר הגובלת בחווה שכנה. על גדר התיל היה תלוי קומץ מרעמת אריה – מחוספסת ושחורה. שני האריות היו אריות מדבריים נדירים, אבל בגלל שעקבותיהם נדדו אל ההרים ומחוץ לשטח של ג'ספר, הפסקנו את המרדף. חזרנו ללנד קרוזר, קצת מאוכזבים אך גם עם תחושת הקלה שלא היינו צריכים לירות בחיות היפות הללו.
אימון ירי על אבנים
פגשתי באנדי בקייפטאון לפני כמה שבועות. בחור ניו זילנדי שכבר הספיק לרכב משווייץ עד דרום אפריקה דרך החוף המערבי. הוא הזמין אותי לבוא ולגור עם חקלאי מקומי בשם ג'ספר, ליד העיירה אוצ'ו בצפון נמיביה. לחגיגה הצטרפו בני זוג מבריטניה, רוב ומנדי, אשר נסעו מאנגליה דרך מערב אפריקה עם לנדרובר, ויחד היה לנו שבוע נהדר. במהלך היום עקבנו אחרי אריות ונמרים, עזרנו עם עבודת הבקר, התאמנו בירי עם שוטגאנים לעבר פחיות בירה והסתובבנו בחווה הענקית של ג'ספר. בלילות הקמנו מחנה באמצע הבוש ובישלנו כמויות מאסיביות של תבשיל חזה בקר, בשר טחון עם פאפ (דייסה מלוחה מקמח תירס), קארי עם אורז, שניצל ראם עם דלעות וצדפות עטופות בבייקון. ישבנו סביב המדורה, כל אחד עם בירה קרה או ג'ין וטוניק, והקשבנו לסיפורים של ג'ספר.
ארוחת בוקר אצל ג'ספר – סטייק טי-בון ובירה קרה בצד
ג'ספר הוא אדם מדהים, ענק עדין עם לב טהור ומספר סיפורים מלידה. בעברו היה בצבא הדרום-אפריקאי, עבד כקבלן בבנייה, וכיום מנהל שלוש חוות באזור. הוא צייד מקצועי המוציא לקוחות עשירים למסעות ציד חיות בר. ג'ספר סיפר לנו על כמה מלקוחות הציד שלו המעניינים יותר, ביניהם מלך ספרד, אמריקני לבן שהתעקש שהוא חצי אינדיאני ואכל כבד חי של איילה בעודו מיילל אל הירח המלא, פיליפיני שחרבן במכנסיו כשנפגש עם אריה שהסתער לעברו, ודרום אפריקני שבעת שהתקרב נמר למלכודת שהניחו, התכופף מתחת לשיח ודקר את עצמו עם החץ שלו.
מאנדי ואני עם ילדי הכפר שחילקנו להם ממתקים
ג'ספר גם עזר לי להחזיר את הביטחון העצמי שלי ולרכב כמו שצריך. ערב הגעתי לחווה התרסקתי 10 מטרים בלבד אל תוך דרך העפר המובילה אל ביתו. אחרי שעברתי כמה תאונות עם האופנוע בשבועות האחרונים, כולל סלטה ססגונית על חול רך, איבדתי את כל הביטחון ברכיבת שטח. בכביש לפני דרך העפר שיננתי מנטרה: "רק לא להילחץ, רק לא להילחץ", ברמות עולות וגוברות של פאניקה. כמובן שנפלתי מיד. זה היה בלתי נמנע. הורדתי את כל הציוד מהאופנוע, אבל עדיין לא הצלחתי להרים אותו. כמעט בכיתי מרוב תסכול. עוד משבר אמצע מסע שכזה. אחד מאותם רגעים שבהם אתה כמעט נשבר, ואז קול אחר בראש שלך אומר "נו, די להתבכיין. תתחילי לחפש פתרון". ג'ספר ואנדי הגיעו לעזרתי, ושני ערבים לאחר מכן יצאנו לנסיעה ארוכה של 90 ק"מ על חצץ וחול, כשג'ספר בעקבותיי על הלנד קרוזר. התרכזתי בשמירה על רוגע ושחרור זרועותיי כך שלא לחצתי בכוח על ידיות הכידון ולא נלחמתי באופנוע. היה רגע אחד של אימה טהורה כאשר קודו (סוג של אייל) ענק קפץ מתוך החשכה והחטיא את הצמיג הקדמי שלי במילימטר. הייתי כל כך מופתעת שלא היה לי זמן להאט. אבל חוץ מזה נהניתי מאוד ונתתי לאופנוע 'לרקוד' בחול ואז לדחוף אותו קדימה כך שהוא שומר על קו ישר.
בדרך למפלי אפופה
באחד מהימים יצאנו לחפש שתי זברות פצועות אשר נורו על ידי איכר אחר באזור. היריות לא כוונו היטב – והזברות הפצועות סבלו מכאבים חזקים. מותן יהיה בזבוז אם לא נצליח למצוא אותן. כשהתקדמנו בהרים בחיפוש אחר עקבות של דם על הסלעים, דיברנו הרבה על ההבדל בין רוצח לבין צייד. ג'ספר לא נהנה לצוד. הוא והחקלאים האחרים עוסקים בציד חיות בר באזור באופן מבוקר, רק בשביל בשר למשפחותיהם ולמשפחות עובדיהם. הוא צד טורפים המאיימים על חיות המשק שלו ולוקח לקוחות ל'מסעות ציד' באזורים מוגדרים על מנת להרוויח כסף כדי לפרנס את משפחתו. הציד מבוקר היטב על ידי הממשלה, כך שרק בעלי חיים קשישים וחולים ניצודים. רוב סכומי העתק המשולמים לציד חיות אלה חוזרים למערך השימור שלהם (כמובן, מערכת זו אינה שלמה או נקייה ויש בה גם שחיתות בשפע). ג'ספר דיבר על האתיקה של ציד – להרוג מסיבות מוסריות בלבד, לעקוב אחר החיה הניצודה בזהירות ברגל, לירות ירי ישיר ומטווחים קצרים בלבד על מנת להפחית את סבל החיה כמה שניתן. יש משהו מאוד נכון בתפיסה הזו וההערכה לבשר שנוצר בעקבותיה, שאולי עדיפה על פני האדישות שבקניית בשר ארוז בפלסטיק מהסופר.
הקאמפסייט שלנו
אחרי כמעט שבועיים עם ג'ספר הגיע הזמן להיפרד ולהמשיך צפונה. הייתה לי הזכות לראות מקרוב חיים של אנשים אחרים ולהתעמק בדרך חיים של מקומיים במדינה שאני חולפת בה. עוד חוויה עוצמתית עבורי הייתה המשפחתיות. לעתים כאשר אני מטיילת אני חשה כי אני יוצרת מעגלים של משפחה עם אנשים איתם אני נפגשת. דאגה הדדית, אכפתיות וחמימות שקצת מפיגים את הגעגועים הביתה.
מעטות הן הפעמים בחיים שאתה אתה חווה רגע, מאורע, שלא חשוב מה יקרה לך בהמשך חייך, אתה יודע שלא תחווה כזה עוד לעולם.
ביולי 2015 היה רגע כזה.
בעצם, יולי 2015 היה חודש כזה.
אופנוע הוא לא רק כלי רכב. הוא גם סמל. אולי בעיקר סמל.
אופנוע מורכב ממתכות ופלסטיקים, אבל הוא מייצג רוח. את הרוח החופשית של האדם.
זאת הסיבה שמסע האופנועים שיצאתי אליו ביולי 2015 לא היה טיול. הוא היה משימה לאומית ואישית ששיאו וסופו אמורים היו להיות בטקס הפתיחה של המכבייה ה-70, אבל בעצם ידע שיא אחר, שקט יותר, פרטי יותר. שיא נצחי.
זכיתי לחזות באדם הופך את האופנוע לסמל של ניצחון, כשהוא נכנס למחנה המוות רכוב על אופנוע ואמר "אם כבר להגיע לאושוויץ, שיהיה על אופנוע ולא ברכבת".
נוסעים לברלין
זה התחיל מספר חודשים קודם, כשראיתי פוסט בפייסבוק. חיפשו אופנוענים.
בכל הזדמנות אחרת בחיים לא הייתי חושבת על זה – להירשם, לתת פרטים, לשלוח תמונות ולענות על שאלון אישי באנגלית בלי שיש לי שמץ מושג על מה ולמה ולאן כל זה הולך. בחיים לא. מלבד הפעם הזו, שמשהו בבטן אמר לי שיש פעמים בחיים שצריך לזרוק את הקוביות ולהמר, בניגוד לכל היגיון.
שלחתי. עברו ימים ואז שבועות וחודשים ואני שכחתי מהכל.
עד שיום אחד הטלפון שלי צלצל במבטא זר. לא הבנתי מה רוצים ממני. ראיונות למה? אודישנים למי? מסע שחזור? 1931? מכבייה? ברלין?
התמונה התחילה להתבהר. מבלי לדעת שלחתי פרטים להשתתף בסרט דוקומנטרי שהתגבש מרעיון למציאות. סרט על מסע אופנועים.
שבוע אחר כך כבר הייתי באודישנים מצולמים, מתחילה להבין מה זה הדבר הזה, אבל עוד לא קולטת. לא קולטת לא את גודל החוויה שאני עומדת לעבור ולא את עוצמתה.
רק למדתי שב-1931 יצאו מארץ ישראל חבורה של 11 אופנוענים נועזים – 'מוטוציקליסטים' כמו שכונו אז – ולפניהם משימה: לבשר את קיומה של המכבייה – האולימפיאדה היהודית – הראשונה.
חוויה עוצמתית שאין שני לה
הימים אז באירופה לא קלים עבור היהודים, וזה התבטא גם בתחומי הספורט. על יהודים נאסר להשתתף בתחרויות, כשהשיא היה האיסור להשתתף באולימפיאדה שהתקיימה בברלין מספר שנים מאוחר יותר, ב-1936.
אז הוחלט שמה שאסור באירופה יתקיים בארץ ישראל, והמכבייה הראשונה קרמה עור וגידים.
אבל איך מודיעים ליהודים בעולם כולו, בעולם של טרום אינטרנט וטלפונים וקבוצות וואטסאפ, על תאריך שבו מוזמנים כולם? שולחים אופנוענים לבשר את הבשורה. מעיר לעיר, מקהילה לקהילה, הם רכבו והודיעו: "מכבייה".
70 שנה חלפו מאז אותה מכבייה ראשונה, וכצברית גיליתי לראשונה את הסוד ששמור היטב מפני היהודים הישראלים – המכבייה, אותה אנו מכירים כאירוע תחרויות ספורט שמתקיימת מדי 4 שנים בארץ, למעשה מתקיימת בכל שנתיים. שנתיים אחרי שהיא מתקיימת בארץ היא נערכת באחת ממדינות העולם השונות, כל פעם במדינה אחרת, וחוזר חלילה.
70 שנה חלפו, ולראשונה היא מתקיימת בברלין, ולא סתם בברלין אלא באותו אצטדיון אולימפי ידוע לשמצה שבו היטלר פתח במועל יד את האולימפיאדה נטולת היהודים. ועכשיו הם חוזרים לשם לקיים את המשחקים האולימפיים של העם היהודי.
גם ציניקנית כמוני הצליחה להתרגש. ועוד יותר להתרגש כששמעתי שכהוקרה לאותם 11 פורצי דרך שעשו 4 מסעות ארוכים וקשים, בתנאים לא תנאים, במשך חודשים, לפני למעלה מ-70 שנה על אופנועים בסיסיים בדרכים הקשות והמשובשות של אירופה כולה, תצא מהארץ קבוצה של אופנוענים ותוביל את אש המכבייה כל הדרך מכפר המכבייה ברמת גן אל עבר האצטדיון האולימפי בברלין, במסע של חודש ימים על גבי אופנועים, כשהכל מתועד לסרט. והכי התרגשתי לגלות שנבחרתי להיות אחת מאותה הקבוצה.
הרגשתי ענווה וכבוד והתרוממות רוח לקראת מסע שכמה חוויות שלא אחווה במהלך חיי, לא תהיה עוד אחת דומה לה.
חברי המשלחת
כשיצאנו לדרך חשבתי ששיא המסע יהיה כשניכנס רכובים על האופנועים שלנו, אוחזים באש שהבאנו איתנו כל הדרך מארץ ישראל, אבל כשיוצאים למסע אי אפשר לדעת מה יהיו הרגעים שישאירו את חותמם לנצח. למסע יש חוקים משלו, והרגע שהשאיר את חותמו לעד התרחש כשבועיים אחרי ששבעה אופנוענים יצאו על אופנועים ליוון כשאש המכבייה בוערת איתם.
מכיוון שמעבר למטרה עצמה – להביא את האש לטקס הפתיחה – רצו לצקת גם משמעות ותוכן למסע, החליטה המפיקה והבמאית – קתרין לורייה – שיזמה את הפרויקט האדיר הזה, שכל רוכב שיוצא למסע יעבור גם מסע אישי בו יפגוש את הסיפור האישי של משפחתו בזמן השואה, וכך למעשה נתיב הרכיבה לברלין נקבע דרך נקודות ציון אישיות של כל אחד מהמשתתפים המקוריים שיצאו למסע הזה מתחילתו.
רכבנו ממדינה למדינה כשבכל מדינה כל רוכב מספר את הסיפור האישי-משפחתי שלו. עברנו דרך יוון, בולגריה, רומניה, הונגריה, סלובקיה ופולין.
בפולין חבר אלינו יורם מרון, אבא של דני מרון , אחד מהרוכבים שיצאו למסע מתחילתו. יורם, בן 78, רוכב בישראל עד היום, והוא הצטרף אלינו לרכיבה בפולין כשהשיא היה ההגעה למחנה אושוויץ.
אושוויץ הוא מקום ידוע. תיירים מגיעים אליו מכל העולם. ישראלים רבים מגיעים למחנה הזה. מעטים מגיעים לשם על אופנוע. מעטים עוד יותר מגיעים על אופנוע לא ככלי רכב לבד אלא כסמל לניצחון של רוח האדם. לניצחון החופש.
יורם, ניצול מחנה אושוויץ בן 78, רכב אל השער של אושוויץ על אופנוע. ולא רק שהוא הגיע לשער אושוויץ על אופנוע – הוא נכנס למקום לראשונה בחייו.
יורם ודני מרון
יורם כילד בן 6 היה על הרכבת שהובילה אותו לאושוויץ. סיפור הצלה מדהים בו אמו דחפה אותו באחד העיקולים מהרכבת וזינקה מיד אחריו, הביא לכך שהוא מעולם לא הגיע למחנה באותה הרכבת וגם לא באף רכבת אחרת. למעשה, לראשונה בחייו הוא נכנס לאושוויץ, רכוב על אופנוע, למקום בו הנאצים ייעדו לו לסיים את חייו בגיל 6 והגורל ייעד לו אחרת. הוא נכנס בשערי המחנה הארור כאדם חופשי שהגיע למקום כחלק ממסע ניצחון של עם וניצחון של אדם וניצחון של רוח וחופש. לא סתם טיול אופנועים באירופה. מסע. מסע כל כך שונה, ועדיין כל כך דומה לאותו מסע שעשו אותם חלוצים לפני למעלה מ-70 שנה. הרוח שהובילה אותם אז על האופנועים שלהם ברחבי אירופה הייתה אותה הרוח שהובילה אותנו.
דני שמע לראשונה בחייו את סיפור ההצלה המופלא של אביו בין הגדרות של אושוויץ. אף אחד לא יכול היה לעצור את הדמעות. "איך אתה מרגיש להיות פה היום?", שאלו את יורם, והוא ענה שאם כבר להגיע לאושוויץ, עדיף על אופנוע מאשר ברכבת.
עזבנו את אושוויץ ואת פולין והמשכנו לצ'כיה ומשם לגרמניה, לברלין.
טקס המכבייה נפתח ואנחנו רכבנו עם האש שלנו פנימה, מדליקים אש שמייצגת עם שלא יכלו לו.
המשימה הושלמה.
האופנוע מסמל חופש, מסמל את רוח האדם החופשית. הוא גם מסמל מסע, ובחירה, ואפשרויות.
שנדע תמיד לבחור נכון את המסעות שלנו ושלא נשכח להיאבק על החופש שלנו ושל בני האדם באשר הם.
זה היה מסע אישי בתוך קבוצה עם משימה לאומית. לא רק טיול מהנה בתוך נופיה הציוריים של היבשת אלא מסע לעתים מטלטל, לעתים מאחד. קשה וקל בו זמנית. מרגש ומתיש כאחד.
המשימה הושלמה
תודה ליד המקרה על ההזדמנות ולקתרין שהגתה את הרעיון הנהדר הזה וסחפה אותנו למסע של פעם בחיים. תודה לרוכבים שחלקו איתי חוויה יוצאת דופן – ירון מונץ, דני ויורם מרון, קובי שמואל, גל מרום, אורן יצחקי, מרקו, גילי שם טוב ואחרים.
אחינועם הראל יוצאת למסע רכיבה באפריקה שבמהלכו היא מתוכננת לעבור ב-13 מדינות במשך חצי שנה. השותף שלה למסע הוא ב.מ.וו F700GS שנרכש בדרום אפריקה והוכן ביסודיות לטיול שכזה. אנחנו בפול גז נעקוב אחריה באופן שוטף ונעדכן בחוויותיה. בהצלחה אחינועם!
לקריאה על החלק הראשון במסע – ההכנות ליציאה – לחצו כאן.
* * * * *
זה היה אמור להיות יום קל. היו לי רק 350 קילומטר לרכב מאיסט לונדון לקופי ביי, עיירת נופש שקטה על החוף הפראי של דרום אפריקה. כשיצאתי לדרך בבוקר האפרורי אפילו ציפיתי בהתלהבות לרבע האחרון של הדרך, כי הוזהרתי שהיא במצב גרוע עם מלא בורות. היה נראה לי שזאת תהיה שבירת שגרה נחמדה מהכביש הראשי.
יום קל בדרום אפריקה
נסעתי לאט ולקחתי את הזמן ליהנות מהנוף של גבעות ירוקות מנוקדות בתים צבעוניים עם גגות קש. בתחנת דלק בדרך פגשתי בחור בשם האנזי, שבמקרה הוא הבעלים של הוסטל בקופי ביי. פטפטנו קצת ואז נפרדנו לשלום. רכבתי הלאה, ולאחר שעה עזבתי את הכביש המהיר ופניתי לכיוון החוף. לאחר כ-50 קילומטרים, מיד בקצה עיקול, הגעתי למספר רב של כלי רכב משטרתיים שעצרו את התנועה. על הגבעה מולנו, במרחק של כ-600 מטרים, הייתה הפגנה גדולה של מקומיים. משיחה עם שאר הנהגים במחסום הבנתי כי הם מוחים על כך שאין מים זורמים או חשמל בבתיהם, למרות הבטחות הממשלה. בעודי עומדת שם ומתלבטת מה לעשות, כמה שוטרים עלו על רכב ונסעו, ובנונשלנטיות אופיינית לאפריקה החלו לירות לעבר המפגינים, אשר מיד התפזרו. לאחר כמה דקות החלו לחזור המפגינים. זהו, עכשיו ניתן לשבת למשא ומתן כמו שצריך.
זהירות, בורות!
למזלי הגדול פגשתי במחסום את האנזי והחלטנו לנסות לעבור בדרך היקפית. לאחר חצי שעה של נסיעה הגענו לשביל עפר מחורץ, אך נאמר לנו כי גם כאן המקומיים מפגינים ואף זרקו אבנים על כמה מכוניות. לא הייתה לנו ברירה אלא לפנות לאחור, לחזור חזרה לצומת הראשי ולחכות. בשלב מסוים הגיע צעיר עם אלה ביד וניסה לשכנע אותי לרכב לעבר המחסום, כנראה כי רצה להשתעשע ולראות כיצד הם זורקים עליי אבנים. ישבתי על האופנוע עם מעגל שהולך ונסגר עליי של בחורים גוערים. ואז פתאום המעגל נפרץ, אישה מקומית נפנפה בידיה והבריחה את הקהל. ניהלנו שיחה ארוכה על חייה בכפר.
הפגנה! לא חשוב על מה!
לבסוף, לאחר מספר שעות, הודיעה לנו המשטרה שאנחנו יכולים לעבור דרך המחסום מכיוון שראש העיר הגיע וכעת מנהל משא ומתן עם המפגינים. עקבנו אחרי רכב המשטרה דרך פיסות זכוכית, שרידי צמיגים בוערים, צינורות בטון וגזעי עצים ענקיים אשר הונחו באמצע הכביש. חשתי מאוימת בשלבים מסוימים, במיוחד מכיוון שאני כל כך פגיעה על האופנוע. ילד אחד זרק עליי אבן, אבל למזלי היא הייתה קטנה ולא נגרם נזק.
שבילים לא נגמרים ונוף מדהים
כשהגעתי סוף סוף להוסטל הופתעתי לראות שני רבנים שעשו את כל הדרך המוטורפת הזאת בשביל לחלק מצות לפסח מפני שהם שמעו שישנו יהודי או שניים בעיירה שכוחת האל הזו. היינו בסך הכל ארבעה ישראלים – בחור שמתנדב במקום כבר חצי שנה, שתי מטיילות ואני – אז לארוחת ערב הכנו מצה-ברייט חגיגי עם שום, בצל וחמאת גנג’ה מיוחדת. וכך, אחרי יום ארוך ומוזר, הגעתי למסקנה שאסור לך להיות יותר מדי בטוח כיצד יומך יסתיים, במיוחד כאשר אתה באפריקה.
אחינועם הראל יוצאת למסע רכיבה באפריקה שבמהלכו היא מתוכננת לעבור ב-13 מדינות במשך חצי שנה. השותף שלה למסע הוא ב.מ.וו F700GS שנרכש בדרום אפריקה והוכן ביסודיות לטיול שכזה. אנחנו בפול גז נעקוב אחריה באופן שוטף ונעדכן בחוויותיה. בהצלחה אחינועם!
* * * * *
כבר שלושה שבועות שאני נמצאת בקייפטאון, מתכוננת למסע שלי באפריקה על גבי ב.מ.וו F700GS. במסגרת ההכנות היה צריך להתמודד עם הרבה ביורוקרטיה, לחכות להרכבת חלקים על האופנוע ולרוץ בין חנויות להשיג חלפים ודברים אחרונים. ואז, פתאום, כשאני מרגישה שאני קרובה להתקדם לשלב הבא ולצאת לדרך – מגיע סוף השבוע. כל החנויות סגורות ונאלצתי להמתין יומיים נוספים, אבל זהו – היום הגדול הגיע!
הב.מ.וו F700GS שלי מוכן ומזווד למסע
בסוכנות ב.מ.וו פגשתי אדם נחמד בשם יו שמידט, במקור מנמיביה, אשר עבר את המסלול שאני מתכננת, שכולל 13 מדינות באפריקה – כבר פעמיים. הוא לקח אותי תחת חסותו ועזר לי במשך חמישה ימים לשפצר את האופנוע ולהכינו עד הפרט הקטן ביותר. ביחד קשרנו, הדבקנו וחתכנו, העמסנו את כל מה שנדרש לתחזוקה של האופנוע והרכבנו ערכת עזרה ראשונה שמלאה בכל מה שבשאיפה לא אצטרך. שוב ושוב אני נדהמת מהנדיבות יוצאת הדופן של האנשים שאני פוגשת.
בסוף השבוע רכבתי לקייפ פוינט, קצה חצי האי של קייפטאון עליו מוצב המגדלור המפורסם אשר מסמן את 'כף התקווה הטובה'. למרות מה שרבים חושבים, זוהי לא נקודת המפגש של הים האטלנטי והים ההודי ואפילו לא הנקודה הדרומית ביותר באפריקה, אליה אגיע בעוד כמה ימים.
יו ואני, רגע לפני היציאה לסיבוב ההתרשמות
הרכיבה הייתה יפהפייה. שביל מתפתל על צלע הר עם ים גועש מתנפץ מתחתינו, שמש סתווית עדינה על הפנים. אבל החלק הכיפי ביותר של היום הגיע לקראת השקיעה. רכבתי לבדי על שביל חול רך. כאשר פניתי לתוך סיבוב חד האופנוע נפל על צידו. בחודשים האחרונים דמיינתי אינספור פעמים מה אעשה בסיטואציה כזו. איך אצליח להרים 250 קילו לבדי? כאשר רק קיבלתי את האופנוע הכרחתי את המוכר להניח את האופנוע על הצד על מנת לתת לי לנסות להרים אותו. לא הצלחתי אפילו פעם אחת בסוכנות. אבל הנה, בלי לחשוב פעמיים קפצתי הצידה, דוממתי את המנוע, תפסתי את הכידון ודחפתי. תוך שנייה האופנוע חזר לזווית הנכונה ביחס לקרקע והמשכתי בדרכי, עם שאגת ניצחון. הנפילה הראשונה מאחוריי ואני כבר לא מפחדת מהבאות.
אני יוצאת היום למסע הגדול שלי באפריקה. מסע שבו במשך חצי שנה אחצה 13 מדינות, חלק גדול דרך השטח, כשהתכנון הוא לרכב לבדי. במשך המסע אעדכן באופן שוטף את הבלוג שלי, ואחת לכמה שבועות תוכלו להתעדכן גם כאן, בפול גז, על החוויות שלי במסע.
הרי האפלצ'ים (Appalachian Mountains) נמשכים מקנדה אל דרום ארצות הברית, והדרך על רכס הבלו רידג' (Blue Ridge) נחשבת לאחת הדרכים היפות ביותר בארה"ב. דרך מושלמת לאופנוענים, מלאת עיקולים ופיתולים.
התכנית הייתה לקחת את האופנוע מצפון ניו-יורק עד פלורידה, ולרכוב לאורכו של כל רכס הבלו רידג', כולל הסקי-ליין דרייב שמוביל אליו. האופנוע שרכשתי היה ספורט-תיור של קוואסאקי – Concours 14, אופנוע ששוקל 304 ק"ג, ,עם מנוע בנפח 1,352 סמ"ק ו-160 כ"ס, והכי חשוב – ידיות מחוממות. מצאתי אחד בניו-יורק בן שלוש שנים עם מעט ק"מ ושני ארגזים מקוריים, והוא עלה 35,000 שקל. לא כסף.
בעברית הוא נקרא GTR1400, אבל הוא עולה קצת יותר מ-35 אלף ש"ח…
ביום הראשון – קפאתי
עד שסיימתי עם ההכנות הייתי עמוק בתוך הסתיו. יצאתי לדרך מניו-יורק, דרכים המהירות, לומד את האופנוע ומתרגל את השימוש ב-GPS. כשהגעתי לסקי-ליין דרייב הטמפרטורות היו נמוכות מאוד – 23-27°F, עם רגעים של 18°F, או בעברית – °8C- (מינוס 8 מעלות), וזה קר מאוד! המראה מרהיב. משני צדי הדרך גולשים ההרים מטה אל עמקים, חלק מתועשים וחלק מיוערים ופראיים. כביש צר ומטולא עד שהגעתי לבלו רידג' פארק-וואי, שם הכביש השתפר משמעותית.
יש משהו שקשה להגדיר בדרך הזו. דרך בשרשרת הרים שאורכה כמעט 1,000 ק"מ. הדרך נסללה על הרכס הגבוה ביותר בהרי האפלצ'ים, כך שבהרבה מקומות רואים את ההרים והעמקים ממערב ואת העמקים וההרים ממזרח. הנוף מעט מעורפל עם גוון כחול ככל שההרים נראים אל האופק. אולי בגלל זה קראו לרכס ההרים הזה Blue Ridge.
אני לא יודע אם זו חוצפה, שחצנות או הדגמת כוח בסלילת הדרך הזו. יש משהו מלא עוצמה בהרים, ולכבוש דרך ממש על הרכס למלוא אורכו זה דבר לא פשוט. כך או כך, אני נהנה מאוד מהנסיעה. היות והחורף מתקרב, הדרך שוממה, כמעט ואין כלי רכב ואני מרגיש כאילו היא נסללה עבורי. גולש במהירות האפשרית בין העיקולים, העליות והירידות ותופר את הדרך המדהימה הזו מייל אחרי מייל. הרים מכוסי ערפילים כחלחלים, יער סביב, ומדי פעם מפלי מים קפואים על קירות הסלעים שלצד הדרך.
אחה"צ החלטתי שאני חייב להתחמם מעט ובכלל הגיע הזמן לתת לחושים לנוח, ועברתי לכביש 60 לחפש מקום לינה. לא ציפיתי לכלום, וקיבלתי את רכיבת החיים שלי. הדרך התפתלה כנחש במורד הרכס בהטיות של מסלול מרוצים מהמשובחים שיש. גן עדן. הרגשתי כמו טייס קרב ושרתי בקסדה כל הדרך למטה. עצרתי בעיירה קטנה וציורית בשם Buena Vista, ואכן כשמה כן היא, מראה חלומי לעשרת בתי העיירה.
מינוס שמונה מעלות… בררררר…
ביום השני – חגגתי
עליתי בכביש הנפלא בחזרה לרכס. עוד יום מתפתל בין ההרים. עולה ויורד, מאיץ ומאט, וחוגג כל קילומטר שאני עובר. 1,000 קילומטרים שמתוכם יש מעט מאוד חלקים ישרים. זאת אומרת שהאופנוע בהטיה כל הזמן, ימין ומיד שמאל. הידיים עובדות ללא הרף והלב חוגג.
בערב עצרתי במוטל פשוט וקטן על הדרך, אכלתי ארוחת רד-נק טיפוסית של צלעות, פירה תפו"א, בירה, וכמובן שיחות עם המלצרית. הייתי הלקוח היחידי. עוד יום בחיים שאני כל כך אוהב.
חגיגה!
ביום השלישי – סבלתי
היום הבא היה קשה, קר ורטוב. היום התחיל נפלא, אבל הפך להיות אכזרי. לאורך שבעים וחמישה ק"מ של דרך אלוהית אני חוגג את מזלי הטוב, ואז ראיתי אותו, את הענן שישב על הדרך, מנומס מאוד, בין העצים מצדיה. האטתי וחשבתי שכפי שכבר קרה – אעבור אותו תוך כמה דקות. כאן טעיתי, ובגדול. הייתי צריך לעצור ולחכות יממה, אבל זה קלי קלות להיות חכם בדיעבד.
גשם וערפל ברוב 250 המיילים שעשיתי, כולל שני מעקפים. ככל שהטמפרטורות ירדו – הגשם מצא כמה פינות של ציוד הגשם שלי שלא היו אטומות לחלוטין, וכמובן שזה היה זמן טוב ל-GPS להפסיק לעבוד. 'נו, מה יש לדאוג, הרי אני על הפארק-וואי', חשבתי לעצמי והמשכתי לנסוע. ואז הגיעה עוד צרה – שלט “The Pkwy is close ahead please take a detour”. עכשיו לך תחפש מעקף בלי GPS. איזה רד-נק בפיק-אפ שעצר לידי אמר לי שאין מה לדאוג – הוא נסע בדרך לפני שבוע והיא לא הייתה סגורה. 25 קילומטרים מאוחר יותר, כשהגעתי למחסום, למדתי לסמוך על השילוט האמריקאי. נסעתי לאט ולפי השלטים לוודא שאני לא טועה בדרך, וחזרתי לפארק-וואי אחרי שלושים וחמישה קילומטרים קשים נוספים.
הגשם לא הפסיק לשנייה, מתחזק רוב הזמן ונחלש לעתים נדירות. הרגשתי וראיתי בשעון שחסר לי קצת אוויר בגלגל הקדמי, אני יורד מהפארק-וואי, עוצר למלא, נרטב עוד יותר ומגלה שמשאבת האוויר לא עובדת, ומה שהייתה בעיה קטנה – גדלה עד כדי אור אזהרה אדום. 25 מייל בהמשך הדרך תוקנה הבעיה. אני מקווה שזה לא פנצ'ר.
הגשם והערפל הקשו מאוד על הרכיבה, משקף הקסדה התערפל ולא הייתי בטוח אם הערפל חיצוני או פנימי. כשפתחתי אותו החל זרזיף מים קפואים בצוואר שלא שיפר לי את מצב הרוח. הכפפות החשמליות נרטבו ובקושי מילאו את תפקידן, והידיות המחוממות הגיעו לגבול יכולת החימום שלהן. נסעתי עם חוסר תחושה באצבעות.
עוד מעקף בדרך מהירה 80, כל כך הרבה בתים נטושים בצדי הדרך, ההצלחה האמריקאית גובה מחירים גבוהים ולא רק בערים הגדולות. עלה לי רעיון לאלבום צילומים 'בתים וחוות נטושים באמריקה', בטח ילך טוב באירן.
הגעתי למלון באשוויל אחרי יום שסיפק לי חומר לכמה וכמה סיפורים, אבל במהלך היום הייתי אומלל רוב הזמן. לשמחתי, בעיית ה-GPS נפתרה. הבנתי שלא הורדתי את המפות המתאימות כשחציתי מדינות. נותרו לי עוד 80 מייל עד סוף הדרך הזו…
פחות נעים
ביום הרביעי – התעליתי
איזה יום מדהים! פשוט יוצא מגדר הרגיל! היום הטוב ביותר שהיה לי על שני גלגלים מאז ועד עולם!
אחרי הגשם והאומללות של אתמול השמש זרחה, ולמרות שהכבישים היו רטובים, היה פחות קר והעיקר – שמש. התארגנתי בזריזות וחזרתי לפארק-וואי. התחלתי לנסוע עם חיוך גדול, השמש צבעה את הנוף בצבעים יפים למרות הקדרות שבעצים העירומים בסתיו. עצרתי לצלם ולהתרשם מההרים הכחולים שבאופק.
לרגע חשבתי שזה קצת משעמם לנסוע בפארק-וואי, עם GPS, ללא מזג אוויר קשה וללא בעיות באופנוע. 'תקלות או בעיות יוצרות עניין ואתגר ומתבלות את החיים', חשבתי והמשכתי לנסוע בנינוחות. כמובן שהשלווה מיד הופרה ולא חזרה אף לא לדקה במשך שמונה השעות שנהגתי עד שהגעתי למלון.
הדרך הייתה חסומה שוב. היה קל למצוא מעקף מעניין ב-GPS ותכננתי מסלול חלופי בחזרה לפארק-וואי. כשנוסעים על הרכס, הירידה תמיד בדרכים מפותלות ומאתגרות עוד יותר מאשר הדרכים שעל הרכס. ואכן, 191 ייזכר לטוב כמו כביש 80 מהמעקף ביום אתמול או כביש 60 מהיום שלפניו. דרך מאתגרת בנופים מלאי הוד. חזרתי לצומת בהרגשת התעלות. בפנייה צפונה היה המחסום ופניתי דרומה בחיוך להמשיך את הנסיעה. החיוך קפא על פניי – עוד מחסום. הפארק-וואי הייתה סגורה גם דרומה.
חשבתי לחזור חזרה בכביש איתו באתי ואז ראיתי שאם אני ממשיך צפונה בדרך בה נסעתי אגיע לכביש 74/23, שגם הוא מצטלב עם הפארק-וואי. כמובן שהמשכתי, והדרך במורד ההר הייתה מהטובות ביותר בהן נסעתי. מעניין להתחיל את הדרך עם רטיבות לצד הדרך שהופכת לפלג קטן, וככל שיורדים מתווספים לו עוד ועוד פלגים עד שהוא הופך לנהר. למטה בעמק זהו כבר נהר רחב ידיים, הרבה יותר גדול מהירדן שלנו בימיו הטובים. כאלו נהרות יש כאן בכל עמק. שפע מים.
אינסוף פלגים שמתחברים לנהר רחב
הגעתי להצטלבות, וגם שם הכניסה לפארק-וואי הייתה סגורה. זהו זה, הייתי במרחק של כשעה נסיעה מסופה של הדרך וחשבתי שאשלב בין ביקור בפארק הרי הסמוקי, שם גם מסתיים הפארק-וואי.
הדרך עוברת ליד שמורת שבט הצ'ירוקי, עם כל כך הרבה תווי פנים כפי שראינו בסרטים. עצוב שהרבה מהאינדיאנים סובלים מהשמנת יתר, בעיה שאימצו מהאמריקאים. אפילו הילדים המתרוצצים שמנמנים, אבל כל כך יפים בעצמות הלחיים הגבוהות, שיער חלק שחור כלילה. פוקהונטס קטנים.
פארק הרי הסמוקי מעניין. מעט שלג שרד מהסופה של הימים הקודמים. הרים גבוהים עם מעברים צרים ודרכים שהן פשוט חלום רטוב של אופנוענים. פתאום מרגיש מוזר לנסוע עם כל כך הרבה אנשים, אחרי שהייתי לבד יותר מאלף ק"מ. ברגע מסוים התנועה נעמדה, מכוניות בשני הצדדים והאנשים מצלמים דוב שחור שבאדישות התעלם מהמהומה ואכל משהו מגזע ענק של עץ שקרס. הכניסה והיציאה מהפארק היו מאוד תיירותיות, ושמחתי לחזור לדרכים יותר שוממות, אם כי עד כמה לא תיארתי לעצמי.
הנסיעה בפארק הייתה צפונה, והיות ואני צריך להיות תוך כמה ימים בפלורידה, הגיע הזמן לפנות דרומה. התייעצתי עם ה-GPS והתוויתי מסלול לכביש המהיר הסמוך שידעתי שיש בו הרבה פניות מהירות מאוד במשך חמישים מיילים של מעברי הרים. אם כבר לנסוע דרומה אז לעשות זאת בסטייל. יכולתי לנסוע בדרך הרגילה, אבל היה קיצור שהחלטתי לקחת.
כל היום על הצד…
כביש מפותל כפי שאנחנו אוהבים, אולי יותר מדי כי הייתי צריך לנסוע רוב הזמן בהילוך שני, אבל הבעיה העיקרית הייתה שברי ענפים מהסערה האחרונה וכמובן שפע של עלים בשלל צבעים של צהוב ואדום. מראות יפים, אבל לא עושה טוב לאחיזה. כנראה שזה לא כביש שנוסעים בו הרבה. ברגע מסוים הכביש הפך לדרך עפר כבוש ובוץ. הנהיגה הפכה להיות קשה ותובענית. הקוואסאקי נועד לכבישים מהירים ולא דרכי עפר. פחדתי שאם אני מאבד שיווי משקל והאופנוע מתהפך – לעולם לא אצליח להרים אותו.
הכביש חזר לשמחתי וראיתי שלט עשוי ביד שעוד שני מייל אני מגיע לכביש המהיר. כל כך שמחתי שצילמתי את השלט. המשכתי ישר והכביש שוב הפך להיות דרך עפר – הרבה יותר גרועה מכפי שהיה קודם, וברגע מסוים ראיתי שלט שאני נכנס ליער פדראלי. עברו שני מייל, אין סימן לכביש המהיר ואני רואה שאני בבעיה. למזלי הגיע רכב מולי. עצרתי אותו ושאלתי את שלושת הצעירים המזוקנים שישבו שם אם אני בכיוון הנכון. הסתבר שזו דרך ללא מוצא וגם הם טעו. ה-GPS לא ראה לוויינים בין ההרים, אם כי חשבנו שהיה שם צומת שיכול היה להיות הפנייה המיוחלת.
הגענו לצומת ובאמת שם היינו צריכים לפנות ולא להמשיך ישר. בדקתי את התמונה של השלט שצילמתי קודם וראיתי שבמקרה או לא, היה שם חץ ישר עם שם אחר והחץ שמאלה לכביש המהיר היה מטושטש, מה שמסביר מדוע המשכתי ישר. המשכתי לנהוג בכביש צר אך סלול היטב, ובדיוק שני מייל מהצומת הגעתי לכביש המהיר (S40). זה באמת היה כביש מהיר – פניות של 150 קמ"ש ויותר, והכי טוב – משאיות אינן רשאיות לנסוע במסלול השמאלי. הרגשתי כמו מיני נהג GP,שינוי מרענן אחרי ההזדחלות הקודמת.
אחד הכבישים היפים בעולם
המסע הזה בן ארבעת הימים היה אינטנסיבי וחזק. הדרך היא אחת היפות והמומלצות, אבל כדאי לעשותה בסוף הקיץ או בתחילתו. מי יודע, אולי עוד אחזור לשם.
