תגית: סיפור מסע

כתב: שרון בבלי

גוד מורנינג אמריקה – היום הראשון

אחרי טיסה מעייפת במיוחד הגענו ללוס אנג'לס בטיסת המשך מפולין. מישהו החליט לקרוא למטוס 'דרימליינר' אבל על השינה שלי זה לא עשה רושם וספרתי כל ק"מ עד ההגעה.

שכרנו רכב ליומיים הקרובים לקחנו GMC ארוכה שבשיטוט איתה בעיר אנחנו מרגישים כמו אנשי FBI. קבוצת ילדים ברכב סמוך נופפה לנו לשלום ואני החזרתי להם בנפנוף מלא חשיבות. התמקמנו במוטל שידע ימים טובים יותר. השיקול בבחירתו היה שהוא צמוד לסוכנות הארלי-דיווידסון שממנה אנחנו לוקחים את האופנועים. בערב יצאנו למסעדה מקסיקנית עם מנות מוגזמות בעליל, אפילו דוד עברון לא סיים את הצלחת, נפלנו למיטות קרועים לגזרים ממתינים שאדון ג'ט-לג יעיר אותנו באמצע הלילה, והוא אכן לא אכזב.

היום השני – יום התקלות הקטנות

לאחר ארוחת בוקר על שני בלוקים ברחוב בחברת מספר הומלסים, יצאנו עם הוואן לגלות מעט את העיר. מסתבר שהאופנועים יחכו לנו בשדה התעופה ולא במקום שנקבע (עניין פעוט של כשעה נסיעה), וכך מצאנו את עצמנו מודדים את האוטוסטרדות של LA הלוך ושוב. החזרנו את הרכב ולעת ערב הנחנו את עכוזינו על-גבי סוסי הברזל. קצת הסברים ואנחנו יוצאים לרחובות האפלים של LA. בקושי הספקנו להתפעל מאדיבות הנהגים המקומיים כשהם רואים 8 אופנועים יוצאי חלציהם, והופ… עוד תקלה. בעת רכיבה פקק השמן באופנוע שלי קפץ החוצה והשאיר אותי פעור פה ועם כתם שמן חם במכנסיים. לאחר מספר דקות הגיע עזרה, הכלים נפרסו, מסנן האוויר הוסר ונשם סורר נפתח. המשכנו בדרכנו למלון, סיימנו את היום שוב בארוחת ערב על שני בלוקים בחברת ההומלסים. מחר יוצאים למסע הגדול.

היום השלישי – 450 ק"מ של עונג

הג'ט-לג עדיין לא רוצה לעזוב. גררנו את עצמנו מהמיטות ויצאנו ליום הרכיבה הראשון. את הבוקר פתחנו בפקק עצום בגודלו שחימם את אשכינו לרמת שקשוקה חריפה, אבל באמצע היום נכנסנו לכביש 66 שנתן לנו תחושה שאנחנו מלכי העולם. השלטים בדרך טענו שהכביש משובש, אבל הכביש לא ממש הסכים עם השלטים חוץ מקטעים קצרים מאוד.

מזג האוויר השתנה מחם לקר ומקר לחם, הנוף מדברי מדהים, קטעים ממנו נראים ככביש אל האופק שאין לו סוף.

המשכנו דרך העיירה נידלס וחצינו למדינת נוואדה. סיימנו את היום בלאפלין, עיירה מיוחדת שיש בה יותר בתי קזינו מתושבים. ככה זה כשמותר להמר.

שילמנו מחיר מופקע של 27 דולר ללילה לחדר זוגי מעולה – העיקר שתהמר בתקווה שתפסיד. אני מהמר שאחרי ארוחת הערב כולנו נופלים למיטות עד שהג'ט-לג יטריף אותנו שוב.

היום הרביעי

אחרי לילה בעיר לפלין – עיר ההימורים לגיל השלישי ולמעוטי יכולת – יצאנו לדרכנו. חצינו את הגבול למדינת אריזונה והמשכנו על כביש 66. עצרנו בעיירה אוטמן, עיירת כורים שהפכה לעיירת חמורים, בתי עץ בסגנון מערבונים, חרשי עור, מסעדות וחנויות מזכרות בסגנון המערב הפרוע. מישהו החליט שהתיירים צריכים להאכיל את החמורים שלו שמסתובבים כאטרקציה תיירותית ולגמרי תופסים תחת – תרתי משמע.

המשכנו למוזיאון כביש 66 בקינגמאן. משהו במוזיאון גרם לירידה מסוכנת של רמות השומן בדם, אז נכנסנו לאכול צהריים, כמובן בורגר, ונרגענו. משם דרך כבישים שאינם נגמרים המשכנו במסע. מזג האוויר נפלא, 8 האופנועים דוהרים קדימה כרכבת, והלב מתמלא באושר שקשה לתאר. יד נאלמת ציירה לנו נוף שכאילו לקוח מהאגדות. בין לבין עצרנו בעיירות מיוחדות לאורך הכביש, מסעדות, תחנות דלק, חנויות, רכבים ישנים – הכל כאילו לקוח מסרט ואנחנו שחקנים ראשיים לרגע. את היום סגרנו בעיירה וויליאמס היפיפייה ובארוחה במסעדה תאילנדית מוצלחת.

היום החמישי – עדיין באריזונה

אחרי לילה שלם של שינה שהופרע רק מרכבת שחלפה בסמוך למלון, התעוררנו בוויליאמס הקרירה. ארוחת הבוקר כללה בעיקר דברים צהובים כמו ופל אמריקאי, חמאה, טוסטים, קורנפלקס, מיץ תפוזים לא טבעי ומיץ תפוחים מתוק להחריד.

קנינו כרטיס כניסה לגרנד קניון והערנו את סוסי הברזל. אחרי שלושה ימי רכיבה יש דעות לכאן ולכאן בקרב חברי הקבוצה לגבי האופנועים. על הסופטייל הריטג' שעליו אני רוכב יש לי בעיקר מחמאות. כמעט מושלם.

עזבנו את כביש 66 ועלינו לכביש שהוביל אותנו לשמורת הגרנד קניון. הגענו לתצפית מדהימה שהעתיקה את נשימתנו וסימרה את שיערותינו.

אחרי שהסדרנו נשימה והסתרקנו יצאנו מהשמורה ברכיבה לכיוון היער הלאומי קאיבב. באופק הרים מושלגים, מסביב הכול ירוק, שהופך לחום, ואחרי עוד זמן קצר הרים צחיחים ואדומים מעוטרים בסלעים חדים ולמרגלותיהם צריפים של אינדיאנים. בירכנו ובורכנו לשלום והמשכנו לכיוון Horse Shoe.

העמדנו את האופנועים וצעדנו בחול כקילומטר לכל כיוון לראות את אחד המראות המרתקים – נהר הקולורדו מתעקל ומסתובב סביב סלע עצום ועקשן שלא הצליח להכניע.

המשכנו לביקור קצר בסכר לייק פאוול המרשים, ועזבנו את אריזונה. ברוכים הבאים ליוטה. עצרנו במלון דרכים בעיירה נידחת בשם Big Water ללילה.

לרוב אנחנו רוכבים בכבישים לא עמוסים, אך אדיבות הנהגים האמריקאים בולטת וניכר עליהם שהם מעריכים קבוצות אופנועים, ולמשל נותנים זכות קדימה גם כשלא חייבים. תענוג.

אנחנו בנקודה הצפון מזרחית של המסלול שלנו, וממחר רוכבים מערבה.

היום השישי – 3 מדינות ביום אחד

אחרי לילה שקט במיוחד ב-Big Water – אורחן מבודד למי שלא מוצא מקום לינה בפייג' – ואחרי ארוחת בוקר צהובה כרגיל, יצאנו לכיוון פארק ציון (Zion). הדרך ירוקה משולבת עם הרים אדמדמים, ושוב חוצים את הגבול לאריזונה. הגענו לכניסה המזרחית של הפארק. הפתעה: דווקא הפארק עם השם הכי ציוני לא הקל עלינו, ובכניסה המזרחית שממנה התכוונו להיכנס ולנוע מערבה בתוך הפארק היו עבודות והפארק היה חסום למעבר מערבה. החלטנו שעל פארק ציון לא מוותרים אף על פי שלהיכנס מהכניסה המערבית האריך לנו את המסלול שהיה מלכתחילה הארוך ביותר ליום הרכיבה הנוכחי. נכנסנו לפארק ושוב חווינו אכזבה: אי אפשר לרכוב עם האופנועים מזרחה על הדרך הראשית, וניתן להשתמש אך ורק בשאטלים לכניסה לפארק. מה לחבורת גברים מסוקסים כמונו ולאוטובוס? מילא אוטובוס עם חלונות גדולים שמתאים למשימה, אבל לשאטל הזה היו חלונות עם יותר אלומיניום מזכוכית, מה שגרם לחוסר רצון להביט החוצה ובטח שלא להצליח לצלם משהו.

מאוכזבים משהו המשכנו ברכיבה ארוכה לכיוון לאס וגאס. חצינו את הגבול לנוואדה באור אחרון. חמישים ק"מ ויותר לפני לאס וגאס, בחשיכה מוחלטת, מבחינים בהילה שמייצרת עיר החטאים וצובעת את השמיים באור כתמתם. ההילה הזו היא רק ההכנה למראה של העיר המופרעת והמוגזמת ביותר בארה"ב, שמתגלית כמעט במפתיע. השינוי בין רכיבה במדבר בלילה שעות ארוכות בחשיכה מוחלטת לבין מראה העיר המוארת שנפרס מקצה לקצה, גרם לי לפלוט צעקת אושר לתוך הקסדה. התמקמנו במלון פלאנט הוליווד על הסטריפ, וסיימנו יום ארוך ומתיש עם חיוך על השפתיים. בסך הכל רכבנו היום 660 ק"מ בתנאים לא אופטימליים, בחום, ברוחות צד ובחשיכה. בלאס וגאס נשהה שני לילות של חופשה מהחופשה.

היום השביעי – נוואדה, לאס וגאס

היום יום מנוחה וקניות. העברנו את היום בסוכנות הארלי-דיווידסון, סדנת בניית האופנועים קאוונטי קאסטומס שמייצרים ומקסטמים אופנועים ומכוניות, רכשנו אביזרים בסייקל גיר, ובעיקר נחנו לקראת המסע שממשיך מחר.

לאס וגאס מדהימה. מופרעת, חמה, מבעבעת – הכל ביחד. בחורות בלבוש מינימלי מסתובבות ברחובות, בתי קזינו עם שחקנים שלא ברור להם אם יום או לילה בחוץ, ערב רב של תיירים מכל העולם, ועל הכל מרחף ענן ריחני של מריחואנה. העיר הזאת דלוקה תמידית. סיימנו את היום במסעדת המבורגרים של השף גורדון ראמזי. היה שווה את הקלוריות.

היום השמיני

בוקר טוב ואגס. באופן אישי שמחתי לעזוב אותה. משהו בהמולה הבלתי נגמרת בעיר פשוט מתיש ומעייף גם אם לא עושים כלום. אחרי יומיים בוגאס שלא נגענו באופנועים, שמחנו לחזור אליהם.

יצאנו לרכיבה אחרי קפה ומאפה בסטארבקס מתחת למלון. מזג האוויר היה מצוין ולא רמז למה שהולך להיות בהמשך. חצינו לקליפורניה ורכבנו לשמורת הטבע Death Vally. מי שמבקש לרכוב במקום שנקרא 'עמק המוות' שייקח בחשבון שיהיה חום מהגיהינום: 42 מעלות מלמעלה והארלי רותח מלמטה – מתכון לבישול ארוך של האשכים. עמק המוות הוא המקום הנמוך ביותר באמריקות – 86 מטרים מתחת לפני הים. נוף יפה דומה לערבה, אך הרבה יותר פראי והרבה יותר גדול, כיאה לשמורה באמריקה. הבדלי הטמפרטורות היו של לפחות 10 מעלות בין החלקים הנמוכים לגבוהים.

בעיירה אולנצ'ה עשינו הפסקת קפה דלוח ופושר. המשכנו בדרך דרומה לעיירה רידג'קרסט. הדרך מיוחדת – מצד ימין הרים ירוקים ומצד שמאל הרים יבשים שמהווים את הגבול של עמק המוות. ברידג'קרסט מעבירים את הלילה. עיירה אמריקאית מנומנמת. נהדר אחרי וגאס.

היום התשיעי – קליפורניה

היום התחיל ברידג'קרסט בארוחת בוקר צהובה, כרגיל. היום בתפריט תפירה של 320 ק"מ מנהלתיים ללא אתרים מיוחדים. בכוונתנו היה להגיע לסקויה פארק, ולאחר מכן ללון בויסיליה.

היום משמעת הרכיבה התרופפה מעט, והעונש לא אחר להגיע: אף על פי שאנו רוכבים עם מוביל, מאסף מספרי ברזל במיקום קבוע עם קשר עין רצוף ונהלים ברורים – נוצר נתק בקבוצה.

לאחר כ-40 דקות הקבוצה אוחדה, הנהלים חודדו, הלקח נלמד והמשכנו בדרכנו.

לכל חברי הקבוצה נמאס מהאוכל הטיפוסי האמריקאי. כמה שמחנו שבדרכנו נקרתה מסעדה שכתוב עליה 'שניצל האוס'. מה רבה הייתה אכזבתנו שלא היה בנמצא אפילו שארית שניצל, ונפלנו שוב על המבורגר ונקניקיות בקטשופ וצ'יפס. עקב המרחק הרב שאנו רוכבים, מדי יום ארוחת הצהריים זוכה לזמן מוקצב יחסית קצר ואין לנו פנאי להשקיע בחיפוש.

בבקרספילד נכנסנו לסוכנות הארלי מרשימה. לא עצומה כמו בוגאס, אבל עדיין פי חמישה מגודל הסוכנות בחולון. בסוכנות מכבדים בקפה, שוקולד ומים.

המשכנו בדרכנו לכיוון העיירה ויסיליה למרגלות שמורת הסקויה. היום קיבלנו אפטר, ובהחלטה משותפת החלטנו לסיים את היום יחסית מוקדם אחר הצהריים ולעלות לשמורת סקויה מחר בבוקר. טבלנו בבריכת המלון שמימיה ירוקים, ואת הערב סיימנו במסעדה סינית שהגישה לנו קומבינציה של ארוחה מלאה, מרק, מנה ראשונה ועיקרית, וכל זה ב-10 דולר.

היום העשירי – קליפורניה

בבוקר, לאחר השכמה מוקדמת, קיבלנו ארוחת בוקר מצוינת במונחים אמריקאים במלון בסט ווסטרן בויסיליה.

לאחר שמילאנו את בטננו הוחלט בלב כבד שנוותר על שמורת הסקויה שתוכננה להיום עקב תחזית קרה במיוחד בשמורה עם סיכוי קל לגשם, שבשילוב עם טמפרטורות נמוכות מאוד סביב ה-0 מעלות עלול להפוך לקרח. וכידוע, קרח ודו-גלגלי לא מסתדרים טוב ביחד.

הפלגנו לכיוון כללי מערב לכיוון כביש 1 הנושק לאוקיינוס השקט. בדרך חלפנו בין שדות חיטה ותפוחי אדמה בישורת כמו שיש רק באמריקה. בהמשך הנוף השתנה לירוק משובץ בגפנים מכל כיוון וקור מקפיא עצמות.

עצרנו להוסיף שכבות לבוש. דוד (סנדלים) זוהה כשהוא לובש חליפת גשם שני חלקים ולרגליו נעלים סגורות – כל זאת בלי גשם. מחזה שאפשר לצפות בו פעם במיליון שנה ויירשם בדפי ההיסטוריה של המועדון.

עצרנו לטעימות יין לחימום הבטן, והמשכנו מערבה עד לחיבור עם כביש 1 והאוקיינוס השקט.

ביקרנו בהרסט קאסל והתרשמנו מעושרו של איל התקשורת והסרטים וויליאם רנדולף הרסט, שבנה לעצמו טירת מלכים.

סיימנו את היום במוטל על כביש 1 באזור הרסט סאן סימון, ולשם שינוי התפנקנו בארוחת ערב שכללה בשר אמיתי שלא הונדס ועובד.

עקב השינוי הבלתי צפוי רכבנו היום 220 ק"מ בלבד. מחר ממשיכים לנוע דרומה על כביש 1.

היום האחד-עשר – קליפורניה

התעוררנו לחופו של האוקיינוס השקט בסאן סימון, והצפנו מעט על כביש 1 לצפות במגדלור ובפילי הים. בעונה זו של השנה מגיעות הנקבות עם הצאצאים ללא הזכרים. הצאצאים נולדים במשקל של 35 ק"ג, ועולים 100 ק"ג בחודש הראשון. לאחר הסבר קצר במקום המשכנו דרומה על 1 ועצרנו במפרץ מורו להאכיל את השחפים. ארוחת צהריים אכלנו בסאן לואיס אוביספו. ביקרנו בסמטת המסטיקים, סמטה שמלאה במאות אלפי מסטיקים לעוסים מודבקים על קירות סמטה – ממש דיסקסטינג.

דרך כביש 1 וכביש 101 הגענו לעיירה סולבאנג, כ-200 ק"מ צפונית ללוס אנג'לס. זוהי עיירה מיוחדת בנוף האמריקאי – עיירת מהגרים שהגיעו מדנמרק ב-1909 וביקשו להקים לעצמם קהילה בקליפורניה. פירוש השם סולבאנג – שדה שטוף שמש. זוהי עיירה יפהפייה, סוג של קפיצה לאירופה של פעם. בסולבאנג נעביר את הלילה האחרון בחברת סוסי הברזל שלנו.

היום השנים-עשר והאחרון – קליפורניה

הקצנו כמעט יקיצה טבעית בסולבנג, ולאחר ארוחת בוקר בקונדיטוריה מקומית בסמוך למלון התנענו את סוסי הברזל לפס האחרון. המשכנו לנוע על כביש 101 עד לסנטה ברברה, והצטלמנו על הפיר המפורסם. אווירת סיום טירונות באוויר. המשכנו תנועה דרומה על כביש 1, חלפנו על פני בתי 'המסכנות' של מליבו וחצינו את טונה קניון פארק – אזור שנשרף לפני מספר חודשים, אבל האביב מעיר אותו לחיים והגבעות מוריקות משובצות בפרחי בר סגולים.

זהו, הגענו לנקודת ההחזרה של האופנועים בלוס אנג'לס.

איך מסכמים מסע של כמעט שבועיים?

קצת מספרים: 8 רוכבים, כ-3,500 ק"מ, ביחד רכבנו כ-28,000 ק"מ ללא תקלות וללא אירועים מיוחדים. רכבנו בנופים משתנים, בקור עז ובחום לוהט, בימים עמוסים יותר וגם פחות, עייפים יותר או פחות, וסיימנו כל יום עם חיוך מרוח וציפייה ליום המחר.

אנחנו מכירים שנים רבות אחד את השני, את הצדדים הטובים והטובים פחות, למדנו להכיר טוב יותר ולהוקיר אחד את השני. זכינו, וזו לא קלישאה.

14 ימים בלי מרווחי נשימה אחד מהשני, במסע שהוא לא תמיד רק כיף וטומן בחובו גם מאמץ לא קטן, יכול בקלות להיגרר לכעס ועצבים. כולנו ידענו איך לגרום למסע הזה להצליח וכולנו תרמנו לאווירה הטובה.

תודה מיוחדת מגיעה לאדם מיוחד מאוד, משלב הרעיון שבתחילה נשמע לנו מופרך, דרך שלב ההזמנות, התכנון והציפייה, ולבסוף גם ההובלה של הטיול. אורן, בשם כולנו – תודה רבה.

ומילה קטנה על המכונה המדהימה – במקרה שלנו הארלי-דיווידסון. היפנים מאמינים שלחפצים יש נשמה, בדומה לאנשים. אופנוע הוא בהחלט הוכחה לכך. ביד מאומנת בנוף מתאים ועם החבורה הנכונה, המכונה הזו הזיזה את הנשמה ולא רק את הגוף. היו לנו תחושות התעלות שזר לא יבין אותם. הספיק לנו להביט אחד בשני ולהבין כמה ברי מזל אנחנו שאנחנו מי שאנחנו.

עוד תודה מגיעה לבנות הזוג שלנו. אני טוען ש-90 אחוז מאושרו של אדם טמון בבן / בת הזוג. תודה על הפרגון שאינו מובן מאליו ועל הליווי הצמוד שלכן, המילים החמות והעידוד.

ובסופו של דבר גם תודה לאל ששמר עלינו.

לכל דת יש את המקומות הקדושים לה, כאלו שכל מאמין ממוצע ומעלה חייב להגיע אליהם או לפחות אל המרכזיים והחשובים שבהם – אם לא בשל חובה כתובה או מפורשת אז לפחות מתוך חובה מצפונית-אישית שבלעדיה יחוש כאילו לא קיים את ייעודו בעולם הזה.

אופנוענות, בעיני רוכבים רבים והקרובים להם, גם היא סוג של דת, ולה כתות רבות – כל אחת לפי תפישתה ומשנתה. אולם המכנה המשותף לרובן הוא ההכרה בכמה וכמה כבישים ברחבי העולם כמקומות 'קדושים' המהווים מוקדי עלייה לרגל. כאלו למשל הם הכבישים המובילים לפסגות הרי האלפים והדולומיטים הנמצאים בלב אירופה, אותם 'פסים' (מעברים) מפורסמים דוגמת ה'סטלביו', ה'גרוסגלוקנר' ודומיהם, המושכים אליהם בחודשי הקיץ כמויות עצומות של מטיילים ומבקרים, ובהם כמובן גם רוכבי אופנועים רבים, אם לא יותר מכולם.

בעוד שרוכבים רבים שיוצאים למסע אל עבר כיבוש פסגות ההרים הללו מתארגנים ומתכננים כל פרט ושעל בקפידה רבה, לעתים חודשים רבים מראש, במקרה הזה ההחלטה לצאת למסע הייתה יחסית קצרה וספונטנית, ובכל אופן הצריכה כמעט אפס תכנון. כי כשמצטרפים לקבוצה מאורגנת עם מסלול מתוכנן שכולל כבר את האופנועים, המלונות ושאר הלוגיסטיקה הנלווית – מה שנשאר לעשות זה רק להזמין טיסה ולהחליט מה לעשות בשעות הפנויות שלפני או אחרי הטיול, בהתאם.

לאחר שסגרתי את הנסיעה שלי החלטתי שאני עושה לאבא שלי הפתעה ומצרף גם אותו לטיול: רצה הגורל והנסיעה לטיול הגיעה רגע לפני שהוא מחליף קידומת, כאילו לפי הזמנה – תזמון מצוין להגשים לו חלום של שנים. צירפתי לסוד העניינים את המשפחה, שכמובן התלהבה מאוד, ועל הדרך שאלתי את חבר שלו עמוס אם הוא גם בעניין. יאללה, גם עמוס בפנים.

יום שישי בבוקר, נחתנו במינכן ואנחנו בדרך למלון שבפאתי ליבה של העיר – לא בדיוק מרכז אבל גם לא לגמרי בפרברים, מה שכן הוא במיקום מצוין עבורנו לאור העובדה שהאופנועים שאותם נאסוף מסוכנות ב.מ.וו ביום שלאחר מכן נמצאים בהמשך הרחוב. את עדי מהצפון פגשנו בתחנה שבה החלפנו מהרכבת לאוטובוס, ולפי תיק הקסדה שהיה תלוי על כתפו, לא היה קשה לנחש שגם הוא חלק מהקבוצה שלנו.

אחרי צ'ק אין מהיר אנחנו עולים על האוטובוס לכיוון מוזיאון ב.מ.וו שנמצא במרחק כמה תחנות משם, כשבדרך אנחנו גם עוצרים לארוחת צהריים קלה 'טו-גו' כדי להרגיע את הבטן בדרך למוזיאון.

כנראה שהאווירה בגרמניה עושה את שלה, משום שבשעה 8 בערב בדיוק, ללא יוצאים מן הכלל, כולנו התייצבנו בלובי של המלון כדי להיפגש עם יובל ואורן תמיר – מי שהקימו את חברת הטיולים 'איזי ריידר אירופה', והם גם אלו שמתכננים ומובילים בעצמם את הטיולים. למעשה, זוהי למעשה בדיוק הנקודה שבה מתחיל הטיול.

פגישת ההיכרות הייתה קצרה משום שיצאנו קבוצה קטנה מהרגיל הפעם, וגם משום שכבר נפגשנו כולם יחד מוקדם יותר, ומתחילים לדבר על לוחות הזמנים, המנהלות ושאר הדגשים החשובים לטיול שלנו. כל אחד מקבל חוברת מידע מסודרת עם השם שלו, סוג האופנוע שעליו הוא רוכב (עם תמונה מתאימה כמובן), ומפת הטיול שמחולקת למקטעים לפי ימים. כל 3 המשתתפים האחרים בטיול יבלו את 6 הימים הבאים על אוכפו של ב.מ.וו R1200GS, ואילו אני בחרתי ב-R1200RT כדי לשאת אותי ואת שלל הציוד (המיותר כמעט לגמרי) שלי אל עבר הפסגות המושלגות של האלפים. חייב להיות שונה.

יובל ואורן לא מרבים במילים מיותרות, אבל מזכירים לנו שהשם 'איזי ריידר' הוא לא מקרי – "אנחנו פה בשביל לטייל ב'איזי'… לא ממהרים ולא רוכבים על הקצה", הם אומרים. האמת, בטיול כזה, עם נופים כאלו – זו הגישה המומלצת. באנו ליהנות מהחוויה כולה בסופו של דבר.

עוד כמה שאלות אחרות, ובהמלצתם של יובל ואורן סיימנו את הערב במסעדה וייטנאמית מעולה שנמצאת לא הרחק מהמלון. את הדרך חזרה מהמסעדה למלון עשינו עם מצב רוח מרומם, ספק מהאוכל הטוב ספק מההתרגשות לקראת היציאה לדרך שמחכה לנו מחר בבוקר, ועכשיו רק נשאר לנו לקוות שהגשם של סוף אוגוסט – גשם שיותר דומה לזרזיף בלתי פוסק של רסיסי מים מאשר לטיפות של ממש – יתפוגג לו במהלך הלילה.

מזג האוויר ביום שבת אינו מאיר לנו פנים, תרתי משמע, והגשם מאתמול לא ממש מראה סימנים של היחלשות אלא דווקא להיפך. הגענו לסוכנות האופנועים המרשימה של ב.מ.וו, כשהטפסים שלנו כבר מחכים לנו על הדלפק, מסודרים כמו חיילים. גרמניה.

את האופנועים אנחנו פוגשים בחצר הסוכנות כשהם מוכנים לנסיעה, מצוידים ב-3 ארגזים (2 צד, אחד אחורי) ומיכל דלק מלא. ה-GS-ים נראים חדשים כולם, מי עם יותר ומי עם פחות קילומטרים על השעון, ואילו ה-RT שלי עם 211 ק"מ בלבד, מחכה בפינה שמישהו יוציא אותו לסיבוב בהרים כדי שיוכל לחזור למרכז השירות לשם ביצוע טיפול הרצה מפנק. כל אחד מאיתנו ניגש לאופנוע עם אחד מאנשי הסוכנות, עוברים על האופנוע מלמעלה למטה כדי לתעד בטופס את מצבו וכל בעיה שעשויה להתגלות. ואכן באחד האופנועים מתגלה שבר קטנטן במסגרת של אחת ממזוודות הצד – ותוך 2 דקות מגיעה מזוודה חדשה שמורכבת במקום הקודמת. גרמניה, כבר אמרנו.

אחרי הרישום והטפסים עובר כל רוכב תדרוך מלא על האופנוע שעליו הוא עתיד לעשות את 6 הימים הקרובים, כולל כיוונונים לבקשת הרוכב כמו גובה מושב או כל בקשה אחרת, קטנה כגדולה.

היעד הראשון שלנו – טירת 'נוישווינשטיין' (אל תנסו, חבל על השיניים), שנחשבת לטירה שהיוותה השראה לכל אותן טירות מצוירות בסרטים של דיסני. טירה מהאגדות, אמיתי. לאחרי שכולנו מסיימים להעביר את הציוד מהמזוודה של המטוס למזוודות של האופנוע אנחנו יוצאים לדרך, כשיובל מוביל מלפנים עם ה-GPS ואורן מאסף, שומר שלא נתפזר יתר על המידה. אנחנו חוצים תחילה את העיר מינכן לכיוון דרום-מערב ואז החוצה ממנה דרך שדות כפריים צבועים בירוק. קריר מעט ועדיין גשום, אבל אנחנו לבושים בהתאם ויש חימום בידיות, כך שהכל בסדר. בנתיים הצלחתי להיזכר איך מכוונים את תחנות הרדיו באופנוע, מצאתי לי משהו טוב לשמוע והגברתי תוך שאני מתנועע ומרקד לי על מושב האופנוע.

רגע לפני שאנחנו מחליפים קידומת מגרמניה לאוסטריה, הגענו ליעד שלנו. אנחנו מחנים את האופנועים בצורה מסודרת בחניה שלמרגלות ההר שעליו נמצאת הטירה, והולכים לשתות קפה באחת מהמסעדות הסמוכות. הסיור בטירה עצמה קצר יחסית, כחצי שעה בערך, אך מעניין ומרשים, וגם מאפשר לנו להיחלץ חלקית מציוד הרכיבה לשעתיים ומשהו, שכן כל הסיפור של העלייה והירידה לוקח קצת זמן, אפילו עם ההסעות.

השעון מראה שכבר אחר הצהריים ואנחנו מזדרזים לעלות על הכלים ולהמשיך בדרכנו, כשהגשם סוף סוף מתחיל לדעוך, אך עדיין אפור מסביב והכבישים רטובים כהוגן. כעבור כמה קילומטרים אנחנו מתקרבים לצלעות ההרים והמעברים שביניהם והדרך מתחילה להיות מעניינת, גם בקצב רגוע ונינוח. השילוב של האפור מסביב, לעתים מלווה בערפילים של ענן שירד לו לביקור, יחד עם גווני הירוק על צלעות ההרים – מהפנט קלות, אבל אנחנו משתדלים להישאר מרוכזים בדרך ובכביש, ורק מדי פעם מגניבים מבטים אל עבר הנוף המיוחד.

כדי להגיע אל עבר תחנת היעד שלנו ללילה הקרוב, עיירת הסקי האוסטרית 'סן אנטון', יש צורך בטיפוס לגובה על אותם הרים עצומים, ושם למעלה כבר מתחיל להיות קר ממש, כשלפרקים הענן פשוט מכסה את כל הדרך ואנחנו מורידים את המהירות למינימום בשל תנאי הראות הנמוכים. מדי פעם מתגלה לעינינו מראה הדרך התלולה אל עבר התהום שנמצאת רק מטרים ספורים מהכביש. הערב יורד לו ואנחנו עושים את הקילומטרים האחרונים אל עבר המלון, עוברים בדרך מספר אתרי סקי יוקרתיים נוספים שנראים כאילו נלקחו מהפקה של סרט קולנוע, ספק אמיתיים ספק מצוירים.

אנחנו מתעוררים ליום השני של הרכיבה כשבחוץ אמנם מעונן, אבל אין סימן לגשם, וזה כבר דבר משמח. כעת לאור יום ניתן לראות קצת יותר מהנוף שסובב את עיירת הסקי המנומנמת משהו בתקופה זו, ולמרות שאת השלג מחליפים דשא ירוק ועננים, עדיין המחזה גורם לנו לבהות בו דקה ארוכה לפני שנרד לאכול את ארוחת הבוקר.

מאוסטריה אנחנו עושים פעמינו אל עבר המדינה הבאה – ליכטנשטיין, כשבדרך אני מבחין שמאחורינו ניתן לראות פיסות כחולות של שמיים, ומתלהב כאילו שלא ראיתי שמיים בחיי. למען האמת, בעונה שבה במדינת תל-אביב חוף הים הוא המקום העמוס ביותר, אחרי יומיים וחצי שבהם לא רואים שמיים כחולים פתאום דברים מסוימים הופכים להיות פחות מובנים מאליהם. בהגעה לואדוז, עיר הבירה של ליכטנשטיין, השמש כבר נראית בבירור ואף מורגשת, ובעצירה לסיור במדרחוב מקומי אנחנו גם מנצלים את ההזדמנות כדי להסיר שכבה או שתיים של ביגוד מיותר.

היום אנחנו אמורים להגיע ל'פס' הרציני הראשון שלנו בטיול – קלאוזן פס. לשם כך עלינו לחצות פעם נוספת את הגבול, הפעם מליכטנשטיין לשווייץ, ובתוך פחות מ-4 שעות אנחנו כבר במדינה השלישית שלנו להיום. אבל רגע לפני שמזדרזים להגיע לפס, נזכרים שמהבוקר לא שתינו קפה, ולכן מיד עם חציית הגשר שבין 2 המדינות אנחנו יורדים עם האופנועים אל עבר גדות הנהר שזורם תחת הגשר, ויובל מתניע את הגזייה בזמן שאנחנו שולפים מהתיקים משהו טעים – חובה עם הקפה.

הדרך אל מעבר קלאוזן מובילה אותנו לרכוב בסמוך מאוד לאגם מקומי העונה לשם 'ואלנזי', וככל שאנחנו מתחילים לטפס יותר ויותר במעלה הדרך, נפרש אל מולנו מראהו של האגם שמימיו בוהקים בגוונים של תכלת-טורקיז, כמעט כמו בציור, מה שחייב אותנו לעצור בצד הדרך כדי להתפעל מהנוף – בפעם המי יודע כמה בטיול – ובכל פעם המחזה מלהיב מחדש לא פחות מהפעם הקודמת. בזמן שאנחנו שואפים אוויר פסגות שווייצרי, לפרקים בזמן שלא עוברים לידנו רכבים, אנחנו שומעים את שאון מפל המים מעברו השני של האגם, מרחק קילומטר (!) משם. מדהים. מי שהפרו מדי פעם את השקט היו קבוצות של רכבי אספנות קלאסיים במצב תצוגה שחלפו על פנינו מספר פעמים, ובהם ישובים אנשים מחייכים שבעצמם היו לבושים ונראו כאילו שהגיעו יחד עם המכוניות במכונת זמן היישר משנות החמישים והשישים. אחח… אירופה…

הפס עצמו מתחיל בפיתולים בין ההרים, אך מיד אחרי החלק הזה נפתח לפנינו עמק עצום ורחב ידיים בין ההרים, שהכביש חוצה אותו לאורכו. הגוון השולט הוא שוב ירוק, אך הפעם אנחנו שמים לב שכר העשב מכוסה במאות – אם לא אלפי – פרות שרועות להן באחו הפתוח. המהירות שוב יורדת, והפעם לא רק כדי להתפעל מהנוף, אלא גם כדי לתת זכות קדימה לפרות שעומדות באמצע הדרך, או בשביל להתחמק בזמן ממזכרות שהפרות השאירו לנו באמצע הדרך – זה יכול להיות מאוד לא נעים אם מנסים לעבור על 'מזכרת' טרייה שכזו…

עוד כמה קילומטרים קדימה, ממש על הכביש, נמצא לו פונדק דרכים מקומי קטן בשם הלא מפתיע – קלאוזה ראנץ'. המקום, כמו רבים אחרים שניתקל בהם בהמשך הטיול, מושך אליו אופנוענים העוברים בפס, אם כי כאן מדובר על בר אופנועים קלאסי, עם חלקי אופנועים שונים בכל מקום, פסל של אופנוע עומד במרכז החניה ליד הכביש, כשבתוך ומעל הבר מודבקים עשרות רבות של סמלים שונים הקשורים לאופנועים בדרך כשלהי. אני ניגש אל בעל המקום – האנס (Hans), חובב אופנועים בעצמו – מציג את עצמי ומבקש לשים שם מדבקה של 'פול גז'. האנס בחור חביב וידידותי, אומר לי באנגלית 'בשמחה, שים איפה שבא לך' ואף מביא את המצלמה שלו כדי לצלם אותי עם המדבקה. אחרי שהוא מצלם הוא שואל אותי אם אני יכול לשלוח לו עותק של המגזין מישראל. אני עונה לו בחיוך שהיום כמעט הכל זה באינטרנט, ושאנחנו לא ממש מדפיסים מגזינים כמו פעם, אבל אני מזמין אותו להצטלם איתי למזכרת ומבטיח לשלוח לו קישור לכתבה כשזו תתפרסם.

אנחנו נפרדים לשלום מהאנס שיוצא אחרינו ומצלם אותנו מתרחקים בזמן שהוא מנופף לנו לשלום, וממשיכים דרך הפס אל עבר העיירה השווייצרית אנדרמאט, שם נעשה את הלילה.

זהו היום השלישי של הטיול ואנחנו עומדים לעבור בכמה מעברים מעניינים, תוך שאנחנו 'מזגזגים' הלוך ושוב בין שווייץ לאיטליה, וחוזר חלילה. נראה לי שבפסגות יהיה קר היום, ואני מחליט להתלבש מעט חם יותר ולשים את מכנסי החלפ"ס מעל למכנסי הרכיבה. לשמחתי היום מתחיל נעים ולא קר במיוחד, אך לצערי השמש יוצאת והטמפרטורות עולות ככל שהיום מתקדם – הרבה לפני שאנחנו מגיעים לאזורים הגבוהים, שגם בהם אני כבר מגלה שלא קר כמו ביומיים הקודמים כשעלינו בגובה.

אנחנו עוצרים לקפה צהריים בנוהל בפינת חמד ירוקה הנמצאת מאחורי חצר של בית כפרי עם סוסים המסתכלים עלינו בקנאה, רוצים לבוא לשבת איתנו על שפת הנחל המפכפך שזורם ליד העץ שתחתיו אנחנו יושבים לנוח, ואני מנצל את ההזדמנות כדי לעבור ללבוש קייצי יותר.

לא עוברת שעה, ואנחנו נמצאים במעבר סן-ברנרדינו, אך השמש החמימה שמעל ראשנו מתחילה להיעלם ככל שאנחנו מטפסים במעלה ההרים, שם מקדם אותנו בברכה גשם זלעפות מכמה עננים כועסים במיוחד שעברו בסביבה. אנחנו מחליטים להיכנס מתחת למבנה בצד הדרך עד יחלוף זעם, ושוב חוזרים לציוד גשם, שיהיה.

את העצירה הבאה אנחנו עושים בבית קפה חביב בשפלוגן, ואני מנסה למצוא פתרון יותר יציב לגו-פרו שהתקנתי על מיכל הדלק ללא הצלחה לייצב את המגדל המתנדנד שנדרש כדי לנסות ולצלם מבעד למסיכת החזית המאסיבית של ה-RT. אחרי חצי שעה שבה פתחתי מוסך קטן על חבית סמוכה, עליה פרסתי את כל חלקי החילוף שיש לי לטובת העניין, החלטתי להפוך את הבעיה לפתרון – לנצל את גודל המסיכה כדי להתקין את המצלמה מהצד השני שלה. חיזקתי היטב, קשרתי מיתר אבטחה למראה, וליתר ביטחון גם התפללתי לאלוהי הגו-פרו שלא תיפול לי בדרך. נראה לי שזה יספיק.

המעבר הבא שלנו, שפלוגן שמו, כשמה של העיירה שבה עצרנו והוא מתחיל בסמוך אליה. למעשה, בשלב הזה למעט מעברים מסוימים שהם באמת יוצאי דופן, כבר הפסקתי לדבר בשמות של המעברים. מאחר וכל האזור שבו אנחנו מטיילים הוא על, מתחת או בסמוך להר או הרים, הרי שכמעט כל הכבישים שאנחנו רוכבים בהם מעוקלים ומפותלים, ולמעט מקרים בודדים, הרוב הכמעט מוחלט סלולים ומתוכננים להפליא. יוצא אפוא שכדי להגיע ממקטע אחד לשני אנחנו רוכבים לא מעט דרך כפרים ועיירות שבהם המהירות המותרת היא בין 30 ל-50 קמ"ש, ומאחר ולא בא לנו לחזור הביתה עם תמונות שלא אנחנו מצלמים, כלומר דו"חות מהירות, אנחנו ילדים טובים ורוכבים על-פי השלטים שבדרך. כן, זה גורם לי מדי פעם לתופף על המיכל בחוסר סבלנות, במיוחד כשיש רצף בלתי נגמר של כמה ישובים אחד אחרי השני. אבל הפיצוי בדרך לא מאחר להגיע – בצורה של פיתולים + אספלט משובח + נוף עוצר נשימה + כמויות היסטריות של אופנועים שרוכבים מולנו ומנופפים לשלום. עסקת חבילה משתלמת, חד משמעית.

לקראת סוף היום השלישי אנחנו מתקרבים ליעד הבא שלנו – ליוויניו שבאיטליה, אך נתקלים שוב ושוב בנופים שממש 'מאלצים' אותנו לעצור לצלם ולהצטלם. עוד תמונה ועוד תמונה, ופורצה לאיטליה.

בוקר היום הרביעי לטיול, אנחנו מתארגנים לצאת מעט מוקדם יותר כדי להספיק את כל מה שבתכנית המקורית, ונראה שמזג האוויר מבשר טובות: אם היום הראשון היה בעיקר גשום והיום השני היה בעיקר בהיר ויבש, הרי שהיום השלישי היה תיקו והשאיר את מאזן הכוחות ללא הכרעה של ממש, ואילו היום נראה שהולך להיות מזג אוויר לא פחות ממעולה. טפו טפו, חמסה חמסה, שום בצל. רק שיישאר ככה ושנגיע לסטלביו המושלג חמימים ויבשים.

מי שהשם 'סטלביו' נשמע לו מוכר, זה לא בכדי – מדובר על אחד הפסים המפורסמים ביותר בעולם, ולכן שמו מוזכר פה בגאון. יש שיגידו שזהו ה'מכה' של האופנועים, מקום העלייה לרגל (או לגלגל?) האולטימטיבי. כבר כשמתקרבים לאזור מגלים תכונה רבה של כלי רכב, רובם דו-גלגליים, אך לא רק אופנועים כי אם גם רוכבי אופניים רבים שעבורם מדובר באתגר רב חשיבות – לטפס כ-1,800 מטרים לרום של כמעט 2,800 מטרים מעל גובה פני הים, מה שמתורגם ל-24 קילומטרים בשיפוע ממוצע של 7.4 מעלות. זה מטורף בכל קנה מידה.

למה אני מתעכב על כל הפרטים והמספרים האלו? ובכן, כי לפני שאני מתחיל לספר שוב על הנוף והאווירה, שהם מדהימים בפני עצמם – אני חייב לספר על אותה גברת צעירה ברוחה, לדעתי היא כבר עברה את גיל 65 ואולי גם את גיל 70, שרגע לפני שאנחנו המשכנו בדרכנו אל עבר צידו השני של ההר, הגיעה על האופניים כשהיא מתנשפת קלות – בערך כמו שרוב האנשים מתנשפים אחרי שהם עולים 3 קומות ברגל, וביקשה בחיוך מנומס אם אוכל לצלם אותה ליד השלט של רוכבי האופניים שמכריז שהיא הגיעה לפסגה. לא רק שצילמתי (לצערי רק עם הטלפון שלה), גם כמעט השתחוותי.

בחזרה לסיפורנו. ההגעה לפסגת הסטלביו היא בהחלט חוויה מיוחדת, במיוחד ביום שטוף שמש שבו השלג על הפסגות הגבוהות של האלפים מנצנץ מכל עבר, כשהמוני אופנועים ואופנוענים מנסים למצוא פינה לעמוד בה מבלי לחסום את הדרך לאחרים, ויוצרים יחד הפנינג ספונטני – כמו פסטיבל רחוב קטן וססגוני.

בראש הסטלביו ישנו שלט גדול ומפורסם שעליו מודבקות אינספור מדבקות של מועדוני רכבים, אופנועים, אופניים ובקיצור – של מי לא. מרוב מדבקות בקושי רואים את מה שכתוב על השלט, הרוב כבר מזמן כיסו את המדבקות הישנות יותר עם המדבקות שלהם. אנחנו התאמצנו טיפה יותר ובעבודה משותפת הצלחנו להדביק מספר מדבקות (ליתר ביטחון) של 'פול גז' על השלט, כולל בקצה העליון ביותר שלו (!). עכשיו אפשר להמשיך.

היום רק באמצעו ויש לנו לא מעט קילומטרים להספיק, רבים מהם עוברים בכבישים מעניינים ומהנים. אנחנו מתקרבים לעיר לבולזאנו כדי להגיע לשני המקטעים האחרונים שלנו להיום, ומגלים שגם עיר קטנה באיטליה לא חסינה בפני פקקים. אבל פה זה צפון איטליה ולא דרום ארץ המגף, ואנחנו מתנהגים כמו שווייצרים טובים וזורמים עם הפקק לאיטו.

עברנו גם את זה, בשביל להגיע לכביש נהדר שאת שמו אינני זוכר, אבל את הפניות שלו דווקא כן – טיפוס לגובה, סוויפרים ארוכים, סוויפרים קצרים, פניות עיוורות, פניות נפתחות. פשוט תענוג צרוף.

רגע לפני ההגעה למלון אני עוצר כדי לצלם עוד כמה 'גלויות' ו'פוסטרים' כדי שיהיה לי מה למסגר ולתלות בסלון, כלומר בנוסף למאות התמונות האחרות שכבר צילמתי במהלך הטיול.

אחרי שביום הקודם עשינו לא מעט קילומטרים, את היום החמישי לטיול אנחנו לוקחים באיזי עם הרבה פחות קילוטרים והרבה יותר זמן איכות עם עצירות ארוכות יותר כדי ליהנות מהנוף ומהטבע שסביבנו, כששוב מזג האוויר משחק לטובתנו, על גבול המושלם. את החלק המעניין של היום עשינו דווקא ללא האופנועים, אך כן עם הקסדות על הראש, לפחות חלקנו בכל אופן – במקור היינו אמורים לבקר במאפיה מקומית שיובל ואורן מכירים כבר שנים ומיודדים מאוד עם המשפחה בעלת במקום, אך האיטלקים כמו איטלקים יצאו להפסקת צהריים, ולכן המארגנים הפתיעו אותנו עם תכנית ב' שאותה גילינו רק כשהגענו למקום: מזחלות אקסטרים שטסות במורד ההר. חוויה אדירה. לאחר מכן ניצלנו את היום הקצר כדי להגיע מוקדם למלון שהיה קרוב למקום, לנוח ולאגור כוחות לקראת היום האחרון למסענו.

בוקר היום האחרון, שבסופו נעלה על טיסה חזרה ארצה, נראה כאילו הגיע מהר מדי. פתאום 5 ימי רכיבה רצופים הרגישו שנעלמו כלא היו, אבל עם האוכל בא התיאבון – ואנחנו נעשינו רעבים לעוד.

גולת הכותרת של היום הזה היא מעבר ה'גרוסגלוקנר' – ההר הגבוה ביותר באוסטריה שממוקם במזרח חבל טירול, ועוד שם שחובה להזכיר – מדובר על כביש מדהים בכל קנה מידה שהכניסה אליו היא בתשלום (כביש אגרה) ואיתו אנחנו מקנחים את הטיול. את מנוחת הצהריים אנחנו עושים על שפת אגם מקומי בדרך מאוסטריה חזרה למינכן שבגרמניה, מנסים לעכל שאוטוטו מזדכים על הציוד וחוזרים לאזרחות. מזל שמחר סוף שבוע, כי לא קל לחזור לשגרה אחרי שבוע כזה, שבו אתה חי במין חלום – פרות וכבשים מלחכות עשב מסביבך, בזמן שאתה שותה קפה על גדות הנחל אל מול פסגות מושלגות, רוכב על כבישים מהאגדות, מעיירת סקי אחת לאחרת, ורק התמונות מזכירות לי שזה היה אמיתי. לא חלמתי.

*     *     *     *     *

סוף דבר

אנחנו נפרדים לשלום בחיבוקים מיובל ומאורן בסוכנות האופנועים, כאילו היינו חברים עוד מתקופת הצבא ואכלנו מאותו מסטיג (חפשו בגוגל). נראה שהשבוע שהעברנו יחד היה מרגש ומיוחד לא רק עבורנו, אלא גם עבורם. הם לא רק הובילו את הדרך או המליצו על מקום טוב לארוחת ערב – למרות שכמעט תמיד אכלנו כולנו יחד, אלא לאורך הטיול נרקמה לה חברות מיוחדת, של רוכבים, אופנוענים, שמטיילים ביחד ונהנים מהדרך, מתלהבים ממנה, חולקים חוויות ומתגבשים לכדי קבוצת רכיבה של חברים, ולא של חבורת  אנשים זרים שבמקרה רוכבים לאורך מעל 1,600 ק"מ באותה הדרך.

ייאמר לזכותם שהניסיון שלהם לאורך השנים וההיכרות שלהם עם כל הלוגיסטיקה הכרוכה בהוצאה לפועל של טיול כזה, ניכרים מאוד ובאים לידי ביטוי בתכנון והארגון המאוד מסודרים שלהם, עד לאחרון הפרטים. יחד עם זאת, הם קשובים לחברי הקבוצה וגמישים מספיק בשביל לעשות שינויים נחוצים במידת הצורך.

החוויה הזו תיכנס אצלי ללא ספק כאחת המשמעותיות להיכל התהילה האופנועני הפרטי שלי, כזו שאזכר בה מדי פעם עם מבט חולמני בעיניים וחיוך של מתבגר מאוהב. רק קול הקברניט והדיילת שמבקשת לוודא שכולנו חגורים מעירים אותי ומזכירים לי – הגיע הזמן לנחות.

הכותב היה אורח של חברת 'איזי ריידר אירופה'.

• לאתר איזי ריידר אירופה – לחצו על הקישור

כתב: אבירם ברקאי; צילום: אבירם, אורן ורועי ברקאי

אבירם ברקאי, בן 64, טייל, רוכב אופנועים ונהג ג'יפים מהוותיקים והמנוסים בישראל, כתב ספרי טיולים רבים, מדריך נהיגה מתקדמת, כולל ביחידות עילית צבאיות, רוכב כיום על קוואסאקי ורסיס 1000. ברקאי משתף את גולשי פול גז בחווייה מיוחדת שעבר עם שני בניו הצעירים במשך 3 ימי רכיבה ונהיגה במדבר הנגב, ומי יודע – אולי תמשיכו לראות אותו מופיע פה מדי פעם.

*     *     *     *     *

מארב מתוכנן

מאי 2017 נראה רגיל. כמו חודשי מאי לדורותיהם. מרבדי האחו פינו מקומם לשדות קוצים. גבי המים יבשו. היתושים עקצו. הזבובים הציקו. הנחשים זחלו. והאוויר התחמם. כמו תמיד.

בסוף מאי, רגע לפני העברת המקל בין האביב והקיץ, סיים אורן, צעיר בניי, את בחינות הבגרות והחלטנו לחגוג בטיול שטח.

כיוונתי אותנו לפינת המסתור שלי, עץ שיזף הצופה על תל צפית בשפלת יהודה, התנעתי את הגזייה, בישלתי קפה, ואז, כשהוא מגרגר בהנאה על טעמו של השחור עם ההל, פנה אליי הזאטוט במתק שפתיים ושאל – "אבא, תכננת לעשות איתי טיול לפני הגיוס?".

"כן", השבתי. "ארבעה ימי טיול בלנדקרוזר. בנגב כמובן".

"ואני חשבתי על משהו אחר", צחקק הינוקא.

"על מה?".

"טיול אופנועי שטח. בנגב כמובן. כמו שאמרת".

"אבל הקוואסאקי שלי אינו מיועד לרכיבת שטח".

"אני יודע".

"אז איך בדיוק?".

"אני על הימאהה ואתה על אופנוע שכור".

"אפשר לשכור אופנועי שטח?".

"אני חושב שכן. תבדוק".

בדקתי.

בעין יהב שבערבה מצאתי את חברת השכרת האופנועים Israel Moto Adventures ואת סתיו מזור.

"אין בעיה אבירם, נוכל להעמיד עבורך אופנוע הונדה CRF250L ידידותי למשתמש ולשטח".

חזרתי לאורן.

"יש אופנוע. השאלה היא אם אני מסוגל לרכוב עליו".

"אתה מסוגל", פסק הינוקא.

"אתה נשמע בטוח בעצמך…".

"אני יודע", ענה העולל שרק אתמול עוד חיתלתי אותו.

"תגיד ילד פלא, אתה זוכר שלא רכבתי על אופנועי שטח מאז סוף שנות התשעים?".

"יודע אבא. יודע. יהיה בסדר".

"ומה עם הכושר הגופני הירוד שלי?".

"ניסע לאט".

"ובעיות הגב?".

"מספיק עם התירוצים אבא. יהיה בסדר".

הייתה לי ברירה?…

מבחן לקמוס

ביום שני, 17 ביולי, יצאנו לדרך. התנאי היה שנתחיל קרוב לבית – ציר המוביל בואכה רמת מנשה. נסיעת מבחן ליכולות שלי. לראות אם משהו עוד נותר בי.

יש דברים שכנראה לא שוכחים, כמו שהינוקא אמר. עומד על רגליות ההונדה, גוף קדימה, גוף אחורה, הטיה, העברת משקל, הרמת גלגל. וואוווווווווווווווו.

ומכיוון שאת הארץ הזאת אני מכיר, לקחתי את ילד הפלא שלי, שצמוד אליי כמעט 19 שנים, לחוות מקומות שאת חלקם אפילו הוא לא הכיר. והינוקא, שבקושי השלים שמונה חודשי רכיבה על הדו-גלגלי הראשון שלו, דהר בקרקע הטרשית של רמת מנשה ולהטט באופן שגרם לי להסיק שלמרות חששותיי הכבדים והמתמשכים, הילד אומנם דומה לאמא אבל "על הדרך" הצטייד בגן אחד או שניים גם מאבא.

והילד זרח מאושר. והאבא עוד יותר. והיו שם סינגל או שניים. ועליות. וירידות. ומעברי מים. ופינות קסומות בין ערוצים, גבעות ויערות. ובמהלך היום שמעתי את הסלעים, העצים, השועלים, התנים, וגם את עדרי הפרות, מברכים אותי "ברוך שובך קשישא. אנחנו שמחים לראות אותך שוב על שני גלגלים".

בערב חזרנו לכוכב יאיר, ורועי, בכורי האחד והיחיד, שתוכנן להיות נהג רכב הליווי, התבשר ש"אבא ממש בסדר", ושלושתנו העמסנו את הלנדקרוזר במיני דברים שישמשו אותנו – שני רוכבי אופנועים ו'נער ליווי' אחד  – בדרכנו למדבר הנגב.

יעלו ויבואו

אורן ברקאי – אוטוטו בן 19. אוהב כל מה שנוסע על גלגלים – בעיקר כשהוא האוחז בכידון או בהגה. לאחרונה התגייס לצה"ל. לוחם ביחידה מובחרת. בשתי החופשות שהיו לו, למרות העייפות והשביזות, לא ויתר על רכיבת שטח על הימאהה WR250R שלו.

רועי ברקאי – אוטוטו בן 25. בוגר 'צוק איתן'. מצטיין נשיא המדינה. סטודנט לרפואה שנה א'. תנו למטורף הזה ללכת כל החיים עם תרמיל על הגב ולישון בחורים הכי נידחים בארץ ובעולם ולא תמצאו מאושר ממנו.

אבירם ברקאי –  אבא של השניים. פאקינ' קשיש. התחרה על אופנועים וג'יפים. היה קצין הניוד בשתי יחידות מובחרות. מדריך נהיגה. מדריך ומוביל טיולי שטח. מחברם של שמונה ספרי טיולים לרכבי שטח, שני ספרי חילוצים, וספר לאופנוענים. ועוד המון דברים. ככה זה כשחיים כל כך הרבה שנים…

היי דרומה

בשעות הבוקר של יום שלישי 18 ביולי העמסנו את האופנועים על נגרר רתום ללנדקרוזר ושמנו פעמינו למדרשת שדה בוקר. אלון גלילי, בעברו מוותיקי רשות שמורות הטבע וגם מנהל הסיירת הירוקה, אירח אותנו בצל קורתו, ושמחה אשתו טרחה להשקותנו ולהאביסנו, ואז, רגע לפני היציאה לדרך, רכן אליי גלילי, איש טבע מהמעלה הראשונה ואדם קר רוח, ולחש באוזניי – "לא חכם לצאת לטיול בחום הבלתי נסבל הזה".

"אני יודע", מלמלתי, "אבל הילד מתגייס בשבוע הבא. זה עכשיו או לעולם לא".

עין עקב הייתה הבחירה הנכונה לפתוח את הטיול. הגענו לשם בחצי היום. בצדו של מפל מעוטר בשערות שולמית וטחבים, מצאתי את עין עקב כמו שזכרתיה – בריכה טבעית, מים קרים, צלולים ועמוקים, משטחי רביצה ומקפצות טבעיות מדרגשי הסלע. והילדים אכן הפליאו בסלטות, ושתי תיירות צ'כיות נאות מראה וחטובות גוף עשו להם עיניים בעודי טובל בבריכה הצוננת, מקפיד על שחיית חזה מדודה התואמת קשישים בגילי.

אחרי שעה החלטנו שזהו זה, הגיע הזמן, צריך להמשיך, ומול עיניי ראיתי שתי צ'כיות מבכות את מר גורלן, ולמזלי הילדים הרגישים שלי לא הבחינו במצוקתן שכן אחרת מי יודע לאן היה מתפתח הטיול, ולכן טיפסנו למגרש החניה ומצאנו את האופנועים והלנדקרוזר על עומדם, ונפרדנו בחיבוקים מרועי, אותו שלחנו לעשות "מה בראש שלך – העיקר שבדמדומי ערב תגיע לחניון הר ארדון במכתש רמון".

והפלגנו לדרכנו. אבא ובן זקונים. ונגב, בו העברתי חלק משמעותי מחיי – כטייל. כמדריך. כתושב. וכמו שגלילי ניבא, היינו לבד. שהרי אף משוגע לא יצא לטייל בחום הזה.

אז השתעשענו.

ופתאום היה פחות שקט – ורעש של גלגל 'נעול' ומחליק. לחצתי בחוזקה על ידית המצמד, תיקנתי בעזרת הגוף, ירדתי מהאופנוע וגיליתי שערכת החירום התמקמה בתוך הגלגל האחורי כשאוזני הראצ'ט שהצמידו אותה למושב מסובכות בגלגל השיניים ובבולם הזעזועים. מה עכשיו? "נתרגל נסיעה בזוגות", אמרתי לינוקא והסברתי שכל אחד יתכנן לעצמו את קו הרכיבה הנכון, כזה שיתחשב גם בצורכי הרוכב השני. שלא יזרוק אותו החוצה. שלא יסגור לו את הסיבוב. והילד הנהן בראשו ומיד עשה הכל נכון, כאילו רק על זה התאמן בשמונת החודשים האחרונים. אחר כך אמרתי "חוזרים לרכיבה רגילה", ונתתי לזאטוט להוביל. ובכל מזלג דרכים או צומת T סימנתי לו לאן להמשיך. וכך עברנו למרגלות גשר הרכבת המתוח מעל ערוץ הצין, והמשכנו מזרחה, ופנינו שמאלה לנחל זרחן, והגענו לגב זרחן, ואורן מצא פינת מסתור להחביא את האופנועים – "על כל מקרה, אבא" – וטיפסנו דרך המדרגות אל הגב שהעניק את ההשראה למאיר שלו בספרו "בביתו במדבר", ומצאנו אותו מרופד נוצות ציפורים וגוויות דבורים, אבל התעלמנו, כי ככה זה כשמגיעים ביום רותח למקום עם מים במדבר. בעיקר אם קוראים לו גב זרחן.

אז טבלנו. ומפלס האושר הרקיע וטיפס דרך ארובת הגב היישר אל שמי הקיץ הצחורים.

אחר כך חזרנו לדרך הראשית, המשכנו כברת דרך מזרחה, עצרתי, הצבעתי על מעברי המים של נחל חווה מתחת לסוללת רכבת הפוספטים, וסיפרתי לאורן שפעם, לפני המון שנים, עברנו כאן עם ג'יפים של הצבא, אלא שהסחף עלה על גדותיו והיום קצת קשה לעשות זאת אבל אנחנו אופנוענים ואין שום דבר העומד בפני האופנוע, ולכן דהרנו לתוך המעבר התת־קרקעי, פרקנו עצמנו אל צינת הבטון המוצל, והחלטנו שהגיע הזמן לקפה שחור מבושל. של אבא כמובן.

אחר כך הייתה רכיבה בקטע חצצי-חולי של נחל חווה והרגשתי איך הכל בסדר בן אדם, הכל ממש בסדר, ואיך יכול להיות שכל-כך הרבה שנים לא עשיתי את זה, ואחזתי חזק בכידון, ועמדתי, וישבתי, וחוזר חלילה, והאופנוע נעתר לכל פקודות ההיגוי, ואורן לפנים עשה כמוני, ונזכרתי שבעצם לא לימדתי אותו לרכוב בשטח, ואיך הדברים פשוט זורמים אצלו בדם. ואיזה כיף שיש לי אותו.

חלפנו על פני הר ארחות, ואחריו הגיע מקבץ עליות וירידות שכל רכב שטח היה מעניק להם תשומת לב מרובה, אלא שגלגלי האופנועים חלפו בהם בלי טרוניה, אפילו בלי למצמץ, ואז הגיחה הבקעה הגדולה של נחל שרף והיה שם חם, כל כך חם, וגיליתי שיח רותם קטן ומדובלל. ומכיוון שבמדבר כל קוץ הוא פרח, הרי שרותם קטן ומדובלל טוב יותר מאין רותם בכלל, ולכן הצטופפנו בצילו וגילינו שקצת צל, רוח ומים, מסדרים את החיים.

גם בשיא החום.

אחרי מנוחת הרותם טיפסנו לשלוחת צלעון (שבטעות קרויה צלמון), שהיא חלק מ'דרב-א-סולטנה' – הנתיב הקדום שהיה מחבר בין פטרה שבירדן, דרך עין יהב בערבה, נחל צין, מישורי חלוצה בואכה עזה – ועזבנו את סימון השבילים האדום ופנינו ימינה עם הכחול לבקעת אבו טריפה. וואאוווווו. שכחתי כמה יפה כאן. ואורן לפניי, כמו מאלף בקרקס, שולט ביד אומן בזנב הימאהה שמנסה לחמוק ממנו ומחזירו לנתיב. ואני, עם חיוך ענק מרוח מתחת לקסדה – בגלל הילד, האופנוע, המדבר. וגם השקט המופלא.

ופתאום היה פחות שקט – ורעש של גלגל 'נעול' ומחליק. לחצתי בחוזקה על ידית המצמד, תיקנתי בעזרת הגוף, ירדתי מהאופנוע וגיליתי שערכת החירום –  תיק קטן ובו שני בקבוקי מים וחמישה ליטר דלק – התמקמה בתוך הגלגל האחורי כשאוזני הראצ'ט שהצמידו אותה למושב מסובכות בגלגל השיניים ובבולם הזעזועים. מה עכשיו?

שתי דקות אחר כך אורן הגיע בדהרה והוריד קסדה, החיוורון עדיין ניכר על פניו.

"אתה בסדר אבא?".

"אני בסדר. האופנוע קצת פחות".

"אתה לא מבין איזה סרטים רצו לי בראש".

"סרטים זה מה שיש לנו עכשיו בנשלי", אמרתי, מנסה לשמור על נימת קול מבודחת. "השאלה היא איך נשחרר את הגלגל מהסמטוחה הזאת".

הסתדרנו. הסתבר שהאבא הזקן עדיין זוכר טריק אחד או שניים. אז ייצרנו מנופים עם כפות פירוק צמיג, עשינו 'היי הופ', ועם הרבה אמונה, ובעיקר כוח – המון כוח – ועוד קצת, שחררנו את הגלגל מכבליו ואזקנו את החבילה הסוררת בחזרה למקומה.

והמשכנו.

את  מדרגת הסלע המזדקרת בשיפוע חד, רגע לפני פאתי המכתש, טיפסנו כאילו כלום, ובאנו אל מעלה נוח ואל התצפית עוצרת הנשימה בראשו.

אחר כך גלשנו את המעלה ולהפתעתי לא נותר שריד וזכר למדרגות ולמהמורות שזכרתי, והשתעשענו בחולות שנפרדו מאבני החול וריפדו את קרקעית המכתש, ופנינו שמאלה להר ארדון, והפתענו פרא שפרץ בדהירה אל האופק, וטיפסנו לחניון המפואר שהקימה רשות שמורות הטבע למרגלותיו.

וחיכינו לרועי.

כמה דקות אחר כך הגיע הבן הגדול, ראה אבא ובן צעיר מוכי חום, ופקד – "אל תזוזו. אל תעשו כלום. שתו הרבה", פרס את מה שצריך לפרוס, שפת קומקום תה, ראה שנרגענו, וסיפר איך נכנס בטעות לשטח האימונים של בה"ד 1 ברמת נפחה. "אבל לא ירו שם".

יופי בנשלי. יופי.

כשגלימת חושך סמיכה עטפה את קירות המכתש, וגם את חניון הלילה, התחיל הבן הבכור שלי להכין עצים לפויקה, ואז גילה שהעופות נשכחו בבית, ואחרי סדרת קללות שלמד מאמו, אלתר עם קבנוס ומיני דברים שמצא ב'ארגז ההפתעות' מאכל שווה פי אלף מפויקת עוף משמימה, וכששלושתנו מגרגרים על בטן מלאה, מתענגים על בירה קרה ומשילים מאיתנו את עודפי החום, באו רגעי אושר גדולים של אבא אחד קשיש ושני גוריו הצעירים כשהם מדברים, צוחקים, שואלים, נשאלים, אוכלים, שותים, מסובין, מתפרקדים, מגהקים, ובעיקר מפליצים.

בסוף כולנו הסכמנו שעדיף להיות בן.

ונרדמנו.

*    *    *

אחר כך התקבצו ובאו מולי שני הנסיכים ואמרו "אבא, ספר לנו על זה. וספר לנו גם על זה". וסיפרתי. וסיפרתי. וזנב ירח נתלה מעל קירות הארמון ורק ביקשתי שלא ייגמר לעולם.בשעות הבוקר של יום רביעי נופפנו לשלום לסטודנט שנה א' לרפואה ועשינו דרכנו אל ציר הנפט שחוצה את המכתש. שני אופנוענים. ואף אחד מלבדנו. במבואות נחל ארדון קרץ לנו עץ השיטה לעצור למנוחה בצלו. אז עצרנו. אחר כך קמנו, הנענו, והמשכנו בתוך חגיגת הצבעים של ערוץ נחל ארדון וה'דייקים' שלו עד מפגשו עם נחל נקרות, לו נופפנו לשלום, ופנינו ימינה בכיוון מעלה דקלים.

מה יהיה עם המדרגה הזדונית של המעלה הזכורה לי מטיולי הג'יפים?

מישהו אמר מעלה דקלים? האופנועים דילגו את המדרגה כאילו לא הייתה מעולם, וכבר חלפנו על פני מצד סהרונים הנבטי והמשכנו בנחל רמון, וחצינו את ציר הנפט, והמשכנו בנחל גוונים בואכה כביש 40 וחצינו אותו וטיפסנו לפסגת הר גוונים וגלשנו לבורות רעף, שפעם היו והיום כבר אינם, וצנחנו מותשים למרגלות עץ השיטה רחב הצמרת בנחל רמון.

כמה חם יכול להיות העולם? המון. השלנו מעלינו את המגפיים, מגני הגוף והברכיים, ואני המשכתי עוד ועוד, עד שנותרתי בתחתונים. וינוקא? מקפיד על צו האופנה נותר צעיר בניי במכנסי רכיבה וחולצה מנדפת והוכיח לי את מה שכבר ידעתי – העייפות מנצחת, אפילו כשהטמפרטורות במכתש מבריחות את בעלי החיים אל מזגני הטבע הפרטיים שלהם.

אז הוא נרדם. קלי קלות. ושילב שינה עם נחירות עדינות. כאילו לא היה מדבר רותח מעולם.

נתתי לעולל לצבור כוחות, ניצלתי את הזמן להיפטר מעודפי החום, ובסוף החלטתי שדי, והערתי אותו לקפה שחור, והחיוך שלו היה שווה הכול, והתלבשנו, ושוב היינו על האופנועים, ודהרנו אל מפער־פיטם, והברחנו ארנבת מרבצה, ואחר כך המשכנו בנקרות המערבי, בתוך מדבר שבקלות גדולה כזאת אני מתמסר לו. מאבד עצמי בתוכו. ועכשיו אפילו יותר. בגלל אורן שאיתי. ושנינו. שסוגרים מעגל במדבר.

קיר נחל ערוד במפגשו עם נחל עודד הוא נקודת צל אהובה עליי במיוחד. מסתבר שגם על אורן, שמצא גומחה בקיר המצוק, התנחל בתוכה, הותיר אותי במלחמתי העיקשת בטמפרטורות שהרתיחו את מחזור הדם הזקן שלי.

יאללה, הולכים על הערוד.

חגיגה של נחל. לעתים מתנהל כמו סבא רגוע עם ערוץ רדוד, רחב, הטובל בחורשות אשלים. לעתים הוא עייר פרוע, עם מדרגות וסלעים, בורות ומהמורות, וגם חצץ טובעני. שלושים ושישה קילומטרים של שכרון חושים. ואורן אחד.

חלפנו ביעף על פני בארות עודד וסלע טוביה ושרידי המשאית שננטשה במהלך מבצע עובדה. והנה מצר הערוד ועץ השיטה האהוב עליי.

"מנוחה", פקדתי. ושנינו נגדענו אל אמא אדמה, התנתקנו ממגני הגוף והברכיים, ושוב ניסינו להקל על הגוף מעומס החום הבלתי שפוי.

קמנו בחוסר חשק, רתמנו את ציוד המגן, הנענו. הוא שידעתי. בתוך מטרים ספורים הפלא הזה שנקרא רכיבת אופנוע שטח האפיל על סל המועקות הגופניות, ושוב הייתי בהנאה גדולה, ושוב הוצפתי באהבה למרחבים העצומים, וגם התחלתי לפזם פזמונים מתחת לקסדה ו… מי זה? מי עומד שם ליד רכב השטח? ולמה הוא מנופף ביד?

רועי המלך. ידע שנופיע מהערוד. תפס זולה. נשען על סלע. התענג על השיטים והצבאים שהיטיבו חיכם בתרמיליהם. ופתאום אנחנו.

שני אופנועים ולנדקרוזר אחד חצינו את כביש 40 ונכנסנו לפארן. גדול נחלי הנגב. תוך כברת דרך קצרה עברנו בין קירות מצר הנחל וקרני שמש ארוכות צבעו במכחול קסמים את גדותיו. ואז זיהיתי אותו. 'קפה קפולסקי'. שברתי לגדה הימנית ובצדו של סלע גדול, גומחה טבעית ומשטח רביצה, עצרנו לכבד את המסורת המקומית. לאלה שלא יודעים, 'קפולסקי' הייתה רשת בתי קפה מצליחה עד ראשית המאה הנוכחית. תחרות קשה עם רשתות אחרות גרמה לה להיסגר. הרבה שנים קודם, כשעדיין הייתה במלוא כוחה, גילו בני מושב פארן את המקום המופלא הזה והחליטו ש'קפולסקי' זה השם ההולם לו.

אז היה קפה. וגם מאפה. ובסוף קמנו להשלים את המסלול ונתנו בגז. וגילינו שסימון השבילים בא והולך, והיה כיף לחפש תוואי חדש ולהיות הראשונים שנוסעים בו, ואז הופיע מימין ערוץ הציחור והובלתי את שני הבנים אל השביל הסודי שיוצא ממנו ומטפס לרכס עשת. ועברנו בשיפוע צד וחתכנו בין ערוצי משנה ובסוף הגענו. 'הארמון של הציחור'.

דמדומי ערב ב'ארמון' עם נסיך קטן שלא ידע את נפשו מרוב התפעלות, ונסיך גדול, שכבר היה כאן כשהדריך קבוצות נוער בסיכון טרום גיוסו לצבא, שהכין ארוחת הערב, ועשה זאת בשקט המדבק שלו, ואפשר לנו להתאושש, והאכיל אותנו והשקה אותנו.

אחר כך התקבצו ובאו מולי שני הנסיכים ואמרו "אבא, ספר לנו על זה. וספר לנו גם על זה". וסיפרתי. וסיפרתי. וזנב ירח נתלה מעל קירות הארמון ורק ביקשתי שלא ייגמר לעולם.

*    *    *

אבל הפעם זה היה רק שלושתנו: אחד אבא קשיש, אחד ילד גדול, ואחד קטן עוד מעט חייל בעצמו, שקפצו אל אגמון המים הקרים מלווים צווחת ברווזים ושירת מלאכים.בבוקרו של יום חמישי התעוררתי לפני הגוזלים שלי שנחרו זה לצד זה בקן המשפחתי במבואות הארמון. "אלוהים, שמור לי עליהם", לחשתי. יודע שכל האבהים מבקשים את אותה בקשה. כשלא רואים אותם כמובן. וגם לא שומעים.

אחר כך הם הואילו לקום. ארוחת בוקר זריזה ויצאנו לדרך. רועי איתנו. יום קצר יחסית. עד שתיים בצהריים רצינו להגיע לעין יהב, שם נפגוש את סתיו, נעמיס את האופנועים על הנגרר ונפליג צפונה.

בפי יודעי דבר מכונה רכס עשת 'ציר שלדג', על שום היחידה המסתורית שמעבירה כאן חלק מאימוניה. עבורי רכס עשת הוא אחת האטרקציות הכי ייחודיות שיש למדבר הנגב להציע. קלף מנצח. שפן שנשלף בהפתעה למי שכבר חשב שראה הכל.

עלינו וירדנו בנופים עוצרי הנשימה וגילינו שגם כאן יש עצי שיטה מזמינים. ואחר כך טיפסנו את המעלה התלול שמוביל ל'מפלי יהושע', שהם בעצם מפל בודד שהתגלה על-ידי הרצל יהושע ז"ל ממושב פארן. וגילינו שמישהו טוב ומיטיב סידר חבלים במפל לרווחת המטיילים. ועלינו לתצפית. ושני הנסיכים התמוגגו. מה עוד אבקש מכורה?

ירדנו חזרה לאופנועים ורועי, עם הלנדקרוזר החבוט, עמד בגבורה בקצב הרכיבה שלנו, ולבי התפוצץ מגאווה על בני בכורי שיודע לתת בגז במישורי הצרירים, ואז, סמוך לחממות מושב פארן, פגשנו את 'ציר המעיינות' המסומן בסימון שבילים אדום, ואיתו חצינו את הפארן צפונה, בואכה נחל ברק, ומספר צבאים נחרדו מצל השיטים ונסו על נפשם. היסטריים שכמותם. ואז הגענו לשיטה של נחל זעף.

אחרי שנים של מסעות אני מכיר את רוב השיטים, על כל שיגיונותיהן. אני יודע מי מתאימה לצל של בוקר ומי לצהרים. מי מצעה מתאים לצמד ומי לחבורה. מי ממוקמת בתוך ציור אימפרסיוניסטי ומי בקוביסטי. ותמיד יש את השיטה של נחל זעף. 'קפה בגדד' כינה אותה יורם חמו ידידי, האיש בעל הגוף הגדול והלב הענק, ששימש כאן לפני למעלה מעשור פקח שמורות הטבע. ובדיוק בשל כל אלה, כל אימת שאני מגיע מציר המעיינות בואכה נחל זעף, פניי מתרחבות בחיוך גדול. צל תמידי. מצע מפנק. והיום גם שני האוצרות שלי. ארוחת בוהריים. סלט גדול. טחינה מעשה ידיו להתפאר של רועי. מושלם.

אחר כך דהרנו צפונה בציר המעיינות.

"וואחד ג'חש גידלת לך", חייכתי מתחת לקסדה, רואה את הינוקא חם על הגז בעליות. בירידות. בסיבובים. במישורים. וזה גם היה הרגע שהבנתי שהגיע הזמן להוכיח לזאטוט שכוחו של אבא עדיין במותניו. ובכלל אבא הוא הכי-הכי. תמיד. אז נצמדתי לזנב הימאהה ואורן ניסה חזק יותר. והשבתי מלחמה. וככה התנהלנו לנו במהירויות לא טיוליות בעליל וחיכינו לרועי, שעכשיו התקשה לעמוד בקצב. ובחרנו בדרך העוקפת לנחל עשוש, ועברנו למרגלות המצוק הענק, ובהמשכו זיהינו את 'הבולבול של הפיל' וחזרנו לציר המעיינות, עדיין חמים על הגז, ואולי הייתה זאת גם תחושת קו הסיום והידיעה שזהו זה, עוד רגע הכל נגמר, ולכן נתנו עוד יותר חזק בגז, בואכה חאן מואה וכביש הערבה.

"סיימנו?", הם שאלו.

"כמעט", עניתי, צופן את סוכריית ההפתעה לסיומו של יום. וטיול.

מול מתחם היישוב הקהילתי ספיר פניתי שמאלה, ומיד ימינה, ובמבואות פארק ספיר החנינו את האופנועים, ואת הלנדקרוזר גם.

"תביאו מגבות", צעקתי, ורצתי למקום בו הייתי פעמים רבות עם חיילים בחאקי.

אבל הפעם זה היה רק שלושתנו: אחד אבא קשיש, אחד ילד גדול, ואחד קטן עוד מעט חייל בעצמו, שקפצו אל אגמון המים הקרים מלווים צווחת ברווזים ושירת מלאכים.

היה חלום. כל כך חבל שנגמר.

*     *     *     *     *

על חברת ההשכרה – Israel Moto Adventures  

קבוצת חברים קטנה וכלב צועדת בחושך. גשם נדיר בעוצמתו שוטף את המדבר ומלווה אותה בצעדיה. כבר חצי יום הנחלים זורמים. בלתי ניתנים לחצייה. העיקר שעוד רגע נגיע לכביש, הם מעודדים אחד את השני.

מה זה? טנדר ובארגזו אופנוע ובקבינה בחור צעיר ומגודל.

"מה קורה חבר'ה?", תוהה המגודל.

"יש לנו רכב תקוע עמוק בשטח", עונה מוביל החבורה, נמוך קומה, מבוגר בעליל מנהג הטנדר. "יצאנו לטיול רגלי. מזג האוויר הפתיע, הרכב שקוע 15 קילומטרים מכאן. לא ניתן להגיע בגלל השיטפונות".

"תעלו", אומר המגודל. "ניסע לחלץ".

"המדבר זורם. לא תצליח אפילו להתקרב אליו".

הצליח.

ובעקבות ההצלחה נרקמה חברות עמוקה, שזורה אהבה משותפת לאופנועי שטח, בין סתיו מזור, המגודל הצעיר תושב עין יהב, ואריק דטל, המבוגר תושב פרדס חנה.

רעיון החברה להשכרת אופנועים בישראל התעורר לאחר טיול אופנועים שכורים באירופה. "איך יכול להיות שאין דבר כזה?", שאלו את עצמם אריק וסתיו.

וכך קמה – Israel Moto Adventures.

הרעיון מאחורי הקמת החברה היה מתן פתרון למי שהוא בעל רישיון נהיגה על אופנוע, אך נטול אופנוע, ומדי פעם בא לו לרכוב בשטח.

לצורך כך נרכשו אופנועים שנותנים מענה לכל קשת רוכבי השטח: דו"ש (הונדה CRF250L), אנדורו מקצועיים (הונדה CRF250X, ק.ט.מ 250EXC-F, ופנטיק אנדורו 125 סמ"ק).

ניתן לשכור אופנוע בעין יהב או בפרדס חנה, ולצאת לטיול עצמאי, או להצטרף לאחד הטיולים המודרכים של החברה בכל רחבי ישראל.

מילה אישית – במהלך ההתקשרות שלי עם חברת השכרת האופנועים מצאתי בסתיו ואריק שני אנשי שטח קשובים, מביני עניין, ועיקר העיקרים – בני אדם. משכמם ומעלה.

מומלץ בחום.

לאתר החברה, לחצו על הקישור.

מסלול הטיול במפות טופוגרפיות