בשנת 2000 הציגה הונדה את קוטל הדוקאטים שלה – ה-VTR1000 SP1 עם מנוע וי-טווין בנפח 1,000 סמ"ק, שבגרסת הכביש שלו היה אופנוע מסלול עם רישוי כביש – פשוטו כמשמעו.
סיפור הלידה של ה-SP2 (הוא נקרא SP1 בשנה הראשונה שלו – 2000 – ואז שונה ל-SP2, וכך נקרא לו) הוא מאוד מובן מאליו – הונדה קיבלו בראש באליפות הסופרבייק העולמית. הכנף האדומה לקחה את שתי האליפויות הראשונות של הסדרה (1989-1988) עם פרד מרקל וה-RC30, אבל נאלצה לחכות עד לשנת 1997, אז זכתה עם ג'ון קוסינסקי וה-RC45. שלוש אליפויות עם אופנועי ארבעה צילינדרים בנפח 750 סמ"ק קלאסיים של האליפות. אבל בין לבין הם תמיד חטפו בראש מטווין אדום כזה או אחר של דוקאטי, בין אם זה ה-851, ה-888, ה-916 או 996. וי-טווין עם מנוע 1,000 הוא עדיף על המסלול מארבעה בתצורת V או בשורה. אז הם עשו מעשה ויצרו את הדוקאטי שלהם בסוף 1999.
בשנת 2000 הגיעה לכביש גרסת ההומולוגציה של ההונדה RC51, שנקרא בקצרה VTR1000 SP1. מנוע הווי-טווין היה בנפח 999 סמ"ק, שהורכב משני צילינדרים המופרדים ב-90° ביניהם, ומוזנים על-ידי שני מזרקים לצילינדר. גל-זיזים עילי כפול, שמונה שסתומים וקירור נוזל סיפקו 133 כ"ס ב-10,000 סל"ד וכ-10 קג"מ, שמשכו את 196 ק"ג למהירות מרבית של 275 קמ"ש. דגם הכביש עוד לא הספיק להרשים מישהו, אבל גרסת המרוצים זכתה באליפות העולם כבר בשנה הראשונה. קולין אדוארדס זכה בשנת 2000 באליפות, ושחזר אותה ב-2002, שנה בה גם ניקי היידן ז"ל זכה באליפות הסופרבייק האמריקאית. הצלחה מהרגע הראשון. בשלוש שנותיו באליפות העולם, הוסיף ה-RC51 עוד 26 ניצחונות ומעל 30 פודיומים.
ה-SP2 (סופרבייק פרודקשיין), שכבר הפיק עוד כמה סוסים מהמנוע, וגם קיבל שיפורים בשלדה ובבולמי השוואה, הגיע לישראל בתחילת שנות ה-2000 במספר קטן מאוד של יחידות. כל מי שבחן אותו בארץ שם את הדגש על כך שזה אופנוע מרוץ טהור. נקודה. מקומו לא על הכביש אלא על המסלול, וזה היה קצת בעייתי שכן לא היו מסלולים אז. המנוע לא היה הסיפור ולא נתן תחושה חזקה יותר מפיירבלייד לדוגמה, אבל השלדה, המתלים, הבלמים, תנוחת הרכיבה, החום הנפלט – כולם שיוועו למסלול חלק וזורם ולא לבית גוברין חלק ובוגדני. רכיבה על הקצה לא רלוונטית לכביש, ולא משנה כמה ריככו את המתלים – עדיין התקבל קרש גיהוץ שמבקש שיסתערו על הבלמים ב-200 קמ"ש, לפני שמגרדים את המרפק באספלט. לכן, בארץ ובעולם, קצת היה קשה להבין את האופנוע בגרסת הכביש, בטח כשלא היה מסלול זמין (כמו בישראל).
הונדה פרשו ממרוצי הסופרבייק בשנת 2003, ותמכו בקבוצות פרטיות שהריצו את ה-CBR1000RR. בסוף אותה השנה הם גם שמו קץ לפרויקט ה-SP. כאמור, מספר יחידות בודדות הגיעו לישראל וזכו לחיים ארוכים, שממשיכים גם היום. סביר להניח שתראו אותם רק ביום מושלם, אחד כזה שלא יגרום לשום נזק לאופנוע המיוחד, הנדיר והיפה הזה בכביש או במסלול.
כתיבת תגובה