מחבר: אסי ארנסון

הארלי דיווידסון נמצאת במגמה שלילית בשנים האחרונות, ושנת 2020 לא האירה פנים – כשנרשמת ירידה חדה של 17.4% במכירות העולמיות. 

חברת האופנועים האמריקאית הארלי דיווידסון נמצאת בתקופה קשה מאוד מבחינת זהות ומכירות. רבות כתבנו השנה על מאמצי ייעול ושיפור במוצרים ובהשקעות, אשר אמורים לשפר את המספרים המתפרסמים בסוף השנה. בדו"ח השנתי שפרסמה הארלי דיווידסון מתפרסמים נתוני המכירות של שנת 2020, אשר היו קשים לכל היצרניות באשר הן לאור מגיפת הקורונה ששיתקה את המשק העולמי, אך רובן התאוששו ברבע האחרון של השנה והפגינו נתונים אופטימיים שמיתנו את ההפסדים.

בשנת 2019 מכרו בהארלי 218,273 יחידות ברחבי העולם (מתוכם 125,960 יחידות בארצות הברית), כאשר בשנת 2020 המכירות העולמיות צללו ל-180,248 יחידות (103,650 בארצות הברית; ירידה של 17.7%) – צלילה של 17.4 אחוזים. בישראל, נתוני המכירות של הארלי הראו עלייה קלה מ-255 יחידות ב-2019 ל-268 יחידות ב-2020.

תכנית ההבראה של החברה האמריקאית הוותיקה תמשיך לעבוד ב-2021. תכנית החיווט מחדש (The Rewire) כבר גנזה את הברונקס 975 עוד לפני שהתחיל ייצורו, והמשיכה עם יציאה חד-צדדית מהשוק ההודי, שהוא השוק הדו-גלגלי הגדול ביותר בעולם. בהארלי ניסו להשיג דריסת רגל בהודו כבר לפני עשור, אך מכירות נמוכות כבר לא מצדיקות את כל מערך השיווק היקר שהוקם שם.

הצעד הבא היה קטיעת ליין דגמי הספורטסטר הקלאסיים בכל אירופה. הצעד נובע בעיקר באי העמידה בתקנות זיהום האוויר יורו 5 ואי היכולת של הארלי להשקיע את המשאבים בפיתוח מנוע חדש שיעמוד בתקנות. אך לא מן הנמנע שהאמריקאים יחזירו את הדגם – ששורשיו הולכים אחורה עד לתחילת שנות ה-50 של המאה הקודמת – בגרסה חדשה ומודרנית בעתיד. ב-22 בפברואר יחשפו האמריקאים את דגם האדוונצ'ר החדש – הפאן אמריקה 1250 – בו הם תולים תקוות רבות.

סוזוקי החלו את שיווק ה-VX800, וי-טווין בנפח 800 סמ"ק, בתחילת שנות ה-90 אך הדגם לא שרד את מבחן אולמות התצוגה והמכירות ולא האריך ימים, למרות נתונים לא שגרתיים.

בשנת 1985 הציגו סוזוקי דגם קרוזר, שתוכנן ויוצר בארצות הברית. הסוזוקי אינטרודר 750 (וגם גרסת ה-1,400) היה הניסיון של סוזוקי להיכנס ישירות לליבת איזור הנוחות של הארלי דיווידסון, ולכן גם בנו את קונפיגרציית המנוע הקלאסית – וי טווין חשוף עם זווית של 45° בין שני הצילינדרים ושני שסתומים לכל אחד. בשנת 1990 הגדילו סוזוקי את נפח המנוע ל-805 סמ"ק ושידכו את תצורת המנוע הקרוזרית לאופנוע נייקד, לא משהו שהיה נהוג או מקובל.

המנוע מקורר הנוזל קיבל כאן משאבת דלק הפועלת על ואקום במקום אלקטרונית, וקרבורטור גדול בשני מ"מ. ההספק עמד על 63 כ"ס ב-7,500 סל"ד והמומנט על כ-5 קג"מ ב-6,000 סיבובים לדקה. ההינע הסופי התבצע דרך גל הינע עם תיבה בת חמש מהירויות. מערכת הבלימה הצנועה הכילה דיסק בודד מלפנים על חישוק 18″ ואחד בודד על ה-17″ מאחור. משקל יבש של כ-220 ק"ג לא אפשר ביצועים המצופים ממנוע בנפח שכזה, אך זה לא היה העיקרון של ה-VX800.

מערכת המתלים הפשוטה והרכה עם מזלג טלסקופי צנום מלפנים וצמד הבולמים מאחור, יחד עם בסיס גלגלים ארוך של 1,565 מ"מ, לא עודדו ביצועים בכבישים המפותלים. זה יחד עם מנוע צנוע הגדירו את ה-VX800 כאח הגדול של ה-GS500, אך ללא שום יתרון משמעותי על האחרון. הדגם הציג אמינות מרשימה, אך לא זכה להצלחה בארצות הברית, שם ייצורו הפסיק כבר ב-1994. באירופה הוא החזיק עד 1997, אך גם ללא הצלחה משמעותית. הדגם נמכר גם בישראל, ובתקופת המדבר ההיא הוא נמכר אצלנו בצורה סבירה. לא נופתע אם נשארו עוד כלים שנוסעים במצבם המקורי.

הוסקוורנה חושפת את הסווארטפילן 125 – האח הקטן והחדש במשפחת אופנועי הכביש המעוצבים של הוסקוורנה הבנוי בסגנון סקרמבלר מודרני.

הוסקוורנה מרחיבה את משפחת דגמי הסקרמבלר, ומוסיפה דגם שיתאים לבני 16 ולבעלי רישיון נהיגה A2. הסווארטפילן 125 נראה כמו אחיו הגדולים – ה-401 וה-250 – ומבוסס על הק.ט.מ 125 דיוק. המנוע החד-צילינדר מקורר הנוזל בנפח 124 סמ"ק מספק מעט פחות מ-15 כ"ס ומותאם לתקנות יורו 5 המחייבות. משקלו היבש של הכלי עומד על 146 ק"ג, מעט כבד יותר ממקבילו מבית ק.ט.מ.

השלדה ומכלוליה, וכן עבודת הגוף והעיצוב, זהים לחלוטין לקו משפחת הסווארטפילן. זה אומר שלדת מסבך משולשי פלדת כרומולי, בולמים של WP APEX מלפנים ומאחור, כאשר המזלג בקוטר 43 מ"מ, חישוקי "17 עם צמיגי פירלי, ומערכת ABS של בוש הכוללת מצב 'סופרמוטו' שמנתק את פעולת ה-ABS על הגלגל האחורי, וכן כידון גבוה ושטוח ותנוחת רכיבה סקרמבלרית. בנוסף, פנסי LED היקפיים, כאשר כל זה מגיע באריזת העיצוב המיוחדת והמודרנית של הסווארטפילן השחור.

הסווארטפילן 125 צפוי להגיע לארץ בקרוב, כאשר מחירו הרשמי טרם פורסם אך צפוי להיות באזור מחירו של הק.ט.מ 125 דיוק, כלומר סביב 25 אלף ש"ח.

שיתוף הפעולה בין יצרניות בכירות בענף האופנועים על-מנת לפתח פרוטוקולים לדו-גלגלי בפורמט אחיד יימשך, כשהמטרה היא לשפר את בטיחות האופנועים והקטנועים דרך תקשורת בין רכבים.

בשנת 2015 כתבנו על שיתוף פעולה יוצא דופן בין הונדה, ימאהה וב.מ.וו – שלוש מיצרניות האופנועים המרכזיות – שהתאגדו לשיתוף פעולה יוצא דופן שנועדה לתכנן עתיד בטוח יותר לרוכבי הדו-גלגלי ברחבי העולם. עם השנים הצטרפו למיזם גם ק.ט.מ, סוזוקי וטריומף, וגם לא מעט חברות אופנועים וביגוד שונות הנחשבות למסייעות למיזם. בימים אלו הסכם שיתוף הפעולה הוארך בעוד מספר שנים.

מדובר על מערכות תחבורה אינטליגנטיות שיתופיות – (Cooperative-Intelligent Transportation Systems (C-ITS – שזה בעצם השלב הראשון בדרך לתקשורת V2V – רכב לרכב, כשכאן כמובן מדובר על אופנוע לאופנוע. החברות יעבדו יחד על מנת לפתח פרוטוקול אחיד שייקרא בשם הכללי (Connected Motorcycle Consortium (CMC, ודרכו יוכלו לפתח תוכנות ומכשירים כאלו ואחרים אשר ידברו בשפה זהה, כשמטרתם כאמור שיפור הבטיחות האקטיבית של דו-גלגלי בראש ובראשונה וצמצום זיהום האוויר.

המשמעות של צעד כזה ופיתוח תקשורת V2V היא בעיקר בטיחותית, על-מנת שאופנועים יוכלו לתקשר אחד עם השני או עם כלי רכב אחרים. כך ניתן יהיה למשל לקבל מידע תוך כדי תנועה על מפגעים בכביש, על פקקי תנועה או על סכנה בטיחותית כזאת או אחרת, ועל ידי כך, כמטרת על, למנוע תאונות דרכים.

מותג מוטוגוצי בדור האחרון שלו נמצא בבעלות פיאג'ו, והוא מגיע אלינו לישראל משנת 2013. בשנות ה-80, כשמוטוגוצי הייתה בבעלות דה טומסו, זכינו לקבל לכאן גם את דגם הלאריו, שלא נודע בתכונות האמינות שלו.

השנה תחגוג מוטו גוצי 100 שנות פעילות, שחולקו בין מספר בעלים כמו חברה ממשלית (SEIMM), דה טומסו, אפריליה, וכעת קבוצת פיאג'ו. בשנת 1921 החלה היצרנית האיטלקית את דרכה תחת שלושה מייסדים: עמנואל פארודי (Emanuele Vittorio Parodi), בנו ג'יורג'ו, וקרלו גוצי (Carlo Guzzi), שבחרו את סמל הנשר לזכרו של חברם ג'ובאני ראבלי (Giovanni Ravelli), שנהרג בתאונת טיסה שנתיים לפני כן.

האיטלקים יחגגו את 100 השנים באירוע ה-GMG – Giornate Mondiali Moto Guzzi, אירוע מסורתי של כלל מעריצי מוטוגוצי בעולם שנערך בחודש ספטמבר במנדלו דל לאריו שבאיטליה. וזה מביא אותנו לדגם שיוצר בין השנים 1989-1986 ואף הגיע לישראל באותן השנים.

ה-V65 לאריו היה דגם נייקד ספורטיבי המונע על-ידי מנוע וי-טווין בנפח 643 סמ"ק ועם 90° בין שני הצילינדרים. כל צילינדר הכיל שני שסתומים (עוד נחזור אליהם), שקוררו על-ידי אוויר והוזנו דרך שני קרבורטורים. ההספק עמד על 60 כ"ס ב-7,800 סל"ד והמומנט על 5.4 קג"מ ב-6,000 סל"ד. מצמד יבש הפריד בין חמישה הילוכים. המשקל היבש עמד על 172 ק"ג והמהירות המירבית על כ-190 קמ"ש.

שלדת הצינורות הייתה מסוג עריסה, ועל השיכוך היו אחראים מזלג טלסקופי מלפנים וצמד בולמים מאחור עם שיכוך שמן / אוויר. על הבלימה היו צמד הדיסקים מלפנים בקוטר 270 מ"מ עם דיסק יחיד מאחור של 235 מ"מ. כמו לשאר דגמי מוטוגוצי באותה העת, ללאריו הייתה מערכת בלימה משולבת אשר הפעילה את הקליפר הימני הקדמי בלחיצה על מנוף הבלם, ואת הקליפר הקדמי השמאלי יחד עם הקליפר האחורי בעת לחיצה על רגלית הבלימה. לטובת הזריזות, צמד החישוקים היה בקוטר 16″, אך כבר אז היה קושי במבחר הצמיגים המתאימים לדגם.

ללאריו היו התנהגות וביצועים טובים, מראה נייקד-איטלקי ולוח שעונים שמדגיש את מד סיבובי המנוע בלבן, אך בעיות אמינות תמיד היו לרועץ בדגם. לצד בעיות חשמל ונזילות כאלו ואחרות, שסתומי הפליטה נטו לקרוס ולאלץ לחצי אוברול, גם בדגמים חדשים יחסית. אחת מהדרכים להתמודד עם זה היה להחליף לשסתומים של סוזוקי GN250. באותה התקופה הלאריו התמודד בארץ מול הקאג'יבה אלאזורה, הבנלי 654 והסוזוקי GSX550ES, שגבר על כולם במבחן המכירות והאמינות.

בקוואסאקי חידשו את ה-KLR650, הדגם הדו-שימושי הוותיק, אך בניגוד להשערות עד כה השאירו את המבנה הבסיסי עם מנוע צילינדר יחיד. כך או כך – לא לשוק האירופאי.

בשנת 1987 הציגו קוואסאקי את ה-KLR650, שהחליף את ה-KLR600 והיווה דגם דו-שימושי עם יכולות טובות בכביש ובשבילים, ופשטות הנדסית שהתבטאה בקשיחות ובאמינות. ה-KLR650 הגיע ארצה בשנת 1994, עם כניסתה של קוואסאקי ארצה, ונמכר פה כמה שנים – אם כי לא בכמויות גדולות. בשנת 2008 קוואסאקי שדרגו את הדגם בתחום המתלים, הבלמים והעיצוב, וכעת מציגים בקוואסאקי את הדור השלישי של הדו-שימושי הוותיק, עם עיצוב חדש לחלוטין ומודרני הרבה יותר.

המנוע נשאר בתצורת צילינדר אחד, מקורר נוזל, בנפח 652 סמ"ק המפיק כ-5 קג"מ, כאשר נתון ההספק לא פורסם. חידוש משמעותי הוא המעבר להזרקת דלק, לאחר שההזנה התבצעה דרך קרבורטור עד כה. תיבת ההילוכים נשארת עם חמש מהירויות.

מערכת המתלים נשארת עם המזלג הטלסקופי בקוטר 41 מ"מ עם מהלך של 200 מ"מ ובולם יחיד המוביל מהלך גלגל של 185 מ"מ. הדיסק הבודד מלפנים גדל ב-60 מ"מ ל-300 מ"מ. מבחינת ארגונומיה יש כידון רחב ב-10 מ"מ, רגליות רוכב שנעו 10 מ"מ קדימה, מיכל דלק מעוצב מעט שונה ומשקף גבוה יותר. המשקל המלא של הכלי עומד על 206 ק"ג.

תוספת חשובה היא אופציה ל-ABS של בוש, שאינה ניתנת לניתוק, אך לפי קוואסאקי מכוונת לאפשר נעילה ראשונית של הגלגל האחורי, לשליטה טובה יותר בעיקר בשטח. בנוסף, יש לוח שעונים דיגיטלי חדש.

בקוואסאקי מציעים ארבע גרסאות אבזור: רגיל, רגיל עם ABS, טראוולר (Traveler) שכולל ארגז אחורי ושקע USB לטעינה, והדגם הרביעי הוא האדוונצ'ר שכולל מגני צד ומנוע ושקעי טעינה. המחיר לדגם הבסיסי עם ה-ABS בארצות הברית עומד על 7,000$, שזה באזור של הסוזוקי DR650SE.

הנקודה האחרונה היא שהדגם מיועד לשוקים האמריקאי, הקנדי, הדרום אמריקאי והאוסטרלי, שכן באלו הוא נחשב לכלי טיולים מוצלח ופופולרי. הוא לא צפוי להגיע לאירופה ולישראל בגלל חוסר התקינה ועמידה ביורו 5, אם כי כבר נחשפנו כאן לדגמים העומדים בתקן האמריקאי כדוגמת הסוזוקי DR-Z400S ואחיו ה-DR650SE שהגיעו ארצה בעקבות האפשרות לייבא ארצה כלי רכב בעלי תקינה אמריקאית.