מחבר: אסי ארנסון

מה זה?

סיבולת היא סדרת מרוצים ארוכי טווח בינלאומיים במסלולי אספלט, שאורכת – לפי חוקי הפדרציה העולמית FIM)) – 8, 12 או 24 שעות. בסוף המאה ה-19, מיד אחרי שהמציאו בכלל את הדו-גלגלי ועוד לפני שהוקמו מסלולים, מרוצים אלו נערכו על כבישים ציבוריים בין ערים ומדינות. הענף, ששילב  מכוניות ואופנועים ביחד, משך הרבה עניין והרבה תאונות. מהר מאוד עברו למערכות כבישים שחסומים לציבור הרחב, וברגע שהוקמו מסלולים, המרוצים עברו אליהם. מסלול הבול ד'ור (Bol d’Or) בצרפת מארח עד היום מרוצי סיבולת מאז התחיל בשנת 1922.

בשנת 1960 הפדרציה העולמית החלה את סדרת מרוצי הסיבולת שכללה ארבעה מרוצים באירופה. בשנות ה-80 התחרות הורחבה לעשרה סבבים בעולם. העלויות הגבוהות ליצרנים ולרוכבים בשילוב חוסר עניין של הקהל צמצמו בהדרגה את הסדרה לחמישה סבבים שנהוגים כיום – מתוכם רק שניים של 24 שעות (בול ד'ור ולה מאן) ושלושה של 8 שעות (סלובקיה-רינג, אוסצ'רלבן בגרמניה וסוזוקה ביפן).

ישנן שתי קטגוריות של אופנועים: פורמולה שמיועדת לאופנועי מסלול יורקי אש וסופרסטוק שמאפשרת שיפורים מינימליים. בשתי הקטגוריות מדובר על אופנועי ספורט בנפח 1,000 סמ"ק (3 או 4 צילינדרים) או 1,200 סמ"ק (עם 2 צילינדרים). המנצחים בסוף העונה הם הרוכבים, הקבוצות והיצרנים.

כל קבוצה מורכבת משלושה רוכבים שמתחלפים ביניהם. מטרת הרוכבים היא לשמר מהירות מקסימלית לאורך כל חלק הרכיבה שלהם, ללא טעויות וללא תקלות. הריכוז והכושר הגופני והמנטלי הנדרשים בכדי לשרוד בהצלחה מרוץ סיבולת הם פנומנליים. רק תחשבו על שימור הקצב בשעות הלילה הקטנות, תחת תאורת המסלול. צוותי הסיוע של הקבוצות הם גם ברמה הגבוהה ביותר בכדי לתדלק, להחליף ולתקן כל דבר בפרק זמן מינימלי ככל האפשר.

בישראל

עד כה ציינו את הקטגוריה הגבוהה ביותר בעולם הסיבולת. ברחבי העולם קיימות גרסאות מקומיות של מרוצי סיבולת בני שעתיים, ארבע שעות ויותר. אגב, גם בתחום מרוצי השטח זה מוכר ומקובל בצורה של אנדורו או מוטוקרוס. זה בהחלט מתאים למדינת ישראל, ואנחנו בטוחים שעוד נזכה לראות כאן מרוץ בודד או סדרת מרוצי סיבולת כזו או אחרת.

מה זה?

הארד-קור של עולם מרוצי האופנועים. הרעיון הוא מעבר מסלול מכשולים קיצוניים – טבעיים בגרסה החיצונית ומלאכותיים בגרסת הפנים. הניקוד נקבע בעזרת שופט צמוד, שמעניש בנקודה על כל הורדת רגל, דימום מנוע, יציאה מהמסלול המסומן או נסיגה לאחור עם האופנוע. המנצח הוא זה שחטף הכי פחות נקודות עונשין. במקרה של שוויון נקודות מסתמכים על הזמנים שנדרשו לביצוע המסלול. בקטגוריות המקצועיות נמצא גם נתב – חבר קבוצה שמלווה מקרוב ומנתב את הרוכב בציר הנכון.

האופנועים קלי משקל ומינימליסטיים לחלוטין. אין להם מושבים משום שהרוכבים נמצאים תמידית במצב עמידה, מהלך המתלים קצרצר. הענף אינו מבוסס על כוח או מהירות, ולכן האופנועים, בעלי צילנדר אחד – שתיים או ארבע פעימות, הינם בנפחים של 300-250 סמ"ק, ומכוונים למומנט מרבי ויצירת אחיזה. על האופנוע להיות גם קליל לתמרון ותפעול. מיכל הדלק לדוגמה, שמכיל פחות מ-3 ליטרים, בנוי בצורה של 'U' כדי לאפשר מרכז כובד נמוך  וסימטרי.

יצרנים בולטים בתחום הם גאס גאס, בטא, שרקו, סקורפה, אוסה ועוד. לאחרונה התבשרנו על קטגוריה חדשה של ה-FIM לטריאל חשמלי, שמכניס אותנו לעידן חדש.

לא מעט רוכבי שטח התחילו את הקריירה – בגילאים חד-ספרתיים כמובן – בעולם הזה. מהרוכב נדרשות יכולות-על של שיווי משקל, איזון, שליטת מצערת ומכלולים, תזמון, תכנון, או בקיצור – טכניקה מושחזת ומחודדת. האלוף הטרי של הסופראנדורו, קודי ווב, התמקצע בעולם הטריאל לפני שעבר לעולם האנדורו. שמות עבר מפורסמים כוללים את חורדי טארס הספרדי שזכה בשבע אליפויות עולם (ועוד תשע אליפויות מקומיות) בסוף שנות ה-80 ותחילת ה-90. דאגי למפקין הבריטי (בתמונה בראש הידיעה), שבא משושלת מכובדת של רוכבי טריאל, זכה בסוף שנות ה-90 בחמש אליפויות עולם רצופות של האולמות (Indoor) ושבע אליפויות רצופות באליפות העולם של החוץ (Outdoor). השם החם של תקופתנו הוא טוני באו הקטלוני בן ה-31, שמחזיק ב-11 אליפויות חוץ ומספר זהה של אליפויות פנים – כולן מקבילות, רצופות ועדכניות (2017-2007)!

ישראל

למרות שיש דגמי טריאל למספר יבואנים, קהילת הטריאל בישראל מחתרתית למדי ונחבאת אל הכלים, ואין עדיין תחרויות מסודרות בתחום. כנראה שיש בזה משהו שלא מצליח לדבר אל חזירי הגז הטיפוסיים. יחד עם זאת, התחום, שעדיין נמצא בחיתוליו בישראל, נמצא בעלייה, ועם התנופה שבה הוא נמצא הרמה עולה ובעתיד יהיו גם תחרויות מסודרות.

צפו בתקציר אליפות העולם 2018:

מה זה?

ענף מוכר יותר בשם אנדורוקרוס, ובגרסת אליפות העולם – סופראנדורו. הרעיון נולד באירופה בתחילת שנות ה-2000 על-ידי מארגן תחרויות טריאל. הרעיון היה לקחת את האלמנטים של טריאל, ולשלב אופנועי אנדורו. המתארים לתחרויות הם אולמות הוקי או כדורסל, כלומר צרים וצפופים (וזולים יותר יחסית להפקה). הרוכבים מתמודדים עם מסלול שמשלב קורות עץ, בריכות סלעים, בורות מים, קפיצות גדולות, צמיגים ענקיים, בוץ, חול ועוד. מכשולים טבעיים בתוך סביבה מלאכותית. בשנת 2004 נוסדה הגרסה האמריקאית, ושלוש שנים לאחר מכן הפכה לאליפות מסודרת ויוקרתית. מאחורי זה מסתתר הגיון מסחרי, שזיהה את דלדול הצופים במרוצי אנדורו המאפשרים להם לראות מקטעים בודדים, וגם אז רק רוכב אחד בכל פעם. המארגנים אפשרו לצופה הממוצע לשבת על כיסא, תחת קורת גג, עם בירה ונקניקייה ביד, ולראות את כל האקשן.

אליפות העולם

בסוף מרץ האחרון הסתיימה עונת 2018 של אליפות העולם (כאמור, ליגת הסופראנדורו). האליפות מכילה 5 סבבים, כשכל סבב משלב שלוש תחרויות. המנצח שלקח את כל הקופה השנה היה האמריקאי קודי ווב על ק.ט.מ 350EXC-F, שלקח את התואר מאלוף השנתיים האחרונות קולטון האקר, גם כן אמריקאי, מקבוצת הוסקוורנה. האליפות מושכת את היצרנים הגדולים ששולחים את התותחים המוכרים בתחום. שימו לב לשמות שהתחרו השנה: טדי בלזוסיאק (רוכב פולני עתור תארים שזכה באינסוף תארים בעולם השטח ובאליפות העולם שש שנים ברציפות), בילי בולט, ג'וני ווקר, אלפרדו גומז, דיוויד נייט ועוד.

המרוצים נראים לעתים כמשחק פוטבול ולא כמרוץ אופנועים, וזה גם סוד הקסם שלו. ענף מאוד אגרסיבי, פיזי, חכם. אין לדעת מי ינצח כי גם המובילים נופלים, מתרסקים ושוברים בכל רגע נתון. עוד דבר מעניין הוא השילוב של שתי פעימות וארבע פעימות באותו השדה – אומנם יותר על פי החלטת יצרן מאשר רוכב, אך אין רגע שאפשר להגיד שהאחד טוב יותר מהשני.

אליפות ישראל

אין. חוץ ממספר מצומצם של מסלולים פיראטיים אין משהו מסודר, למעט מרוץ בודד שנערך לפני כ-6 שנים.

צפו בתקציר מהסבב האחרון שנערך בשבדיה וראו מה אנחנו מפסידים:

מה זה?

מרוץ אישי כנגד צלע הר. המנצח הוא זה שכבש את ההר בזמן המהיר ביותר, או לחילופין זה שהגיע רחוק יותר במעלה ההר במידה ואף רוכב לא הצליח להגיע לפסגה. בלא מעט תחרויות הסיטואציה השנייה היא המציאות.

מרוצים אלו (כמו לא מעט ענפים שסיקרנו עד כה) החלו בשנות ה-20 של המאה הקודמת. הסיפורים מתארים שהענף החל כמסע פרסום של חברת אינדיאן האמריקאית, שערכה השקה לעיתונאים למרגלות צלע הר תלול במסצ'וסטס. רוכב המבחן הדגים את יכולות האופנוע וכוחו, בכך שעלה על פיסטין שנראה בלתי אפשרי. בראייה היסטורית, זאת הייתה החלטה מסחרית גאונית.

דבר הוביל לדבר, ובשנים שלאחר מכן התקבצו רוכבים ברחבי המדינה והחלו לנסות לטפס מעלה עם אופנועיהם. מועדונים נוצרו ותחרויות מסודרות החלו לכבוש את ארה"ב. אירופה לא נשארה מאחור, וגם שם נוצרו אירועים דומים, שחלקם אופיינו במעלות עם מכשולים שנועדו להכניס עוד עניין ושעשוע (לפחות לצופים…). רד-בול החלה במסורת של טיפוס גבעה משודרג: 2 רוכבים ראש בראש, על מסלול שמתחיל במכשולי אנדורוקרוס וממשיך למעלה.

צפו בסרטון של רד-בול:

קטגוריות

סדרתי – כל אופנוע רשאי להיכנס. אם התחרויות הן דרך האיגוד האמריקאי (AMA), הקטגוריה הזאת היא עד למקסימום של צילינדר אחד ו-450 סמ"ק. הדרישה הבטיחותית העיקרית היא מגני צוואר ומתג דימום מנוע כשהרוכב מתנתק ממנו (Dead Man's Switch).

אקסטרים – אופנועים עם ארבעה צילינדרים ונפח של עד 700 סמ"ק או טווין עד 750 סמ"ק. ניתן לייצר שלדה מייצור עצמי ולהשתמש בכל סוגי הדלקים, לרבות ניטרו. השימוש בצמיגי כפות מותר גם כן לאחיזה טובה יותר. שם גם נראה את בסיסי הגלגלים הארוכים יותר, בעזרת זרוע אחורית ארוכה, לשימור הגלגל הקדמי על הקרקע.

פרו – רק לרוכבים בעלי דרגת פרו. אין מגבלה על נפח האופנועים.

כביש

עד עכשיו, גם אם לא צוין, התייחסנו לשטח. מרוצי טיפוס גבעה מתקיימים גם במסלולי כביש סגורים, שם כמובן המנצח הוא זה שקבע את הזמן המהיר ביותר. המפורסם שבהם הוא פייקס פיק שבקולורדו, ארה"ב. 150 פניות וכמעט 20 ק"מ עד לעננים – מסורת של 102 שנים שנקדיש לה פרק נפרד.

בישראל

בארצנו נערכו תחרויות טיפוס גבעה, אך תמיד כאירועים בודדים ומבודדים. לא נוצרה מסורת ואליפות מסודרת עד כה. כמובן ששיפועים והתרסקויות כמו באירופה לא נחזו אצלנו. מיותר לציין שסגנון הכביש מעולם לא נוסה. נותר רק לדמיין את ווילי הניצחון בפסגת החרמון.

מה זה?

שיא המהירות לאופנוע הוא המהירות היבשתית הגבוהה ביותר המתועדת. המהירות נמדדת על פני שני יעפים בכיוונים מנוגדים, במסלול שטוח ומוגדר, ומחשבת את הממוצע ביניהם.

שיאי מהירות מתועדים החלו בתחילת המאה ה-20. כבר ב-1903 השיג גלן קרטיס האמריקאי מהירות של 103 קמ"ש על גבי אופנוע עם מנוע בתצורת וי-טווין. ארבע שנים לאחר מכן, עם מנוע V8, הוא כבר גירד 220 קמ"ש.

ב-1920 תחום זה התבסס ונכנס לתוך פורטפוליו המרוצים של ה-FIM, עם תחרויות מסודרות, אבל עברו 10 שנים נוספות עד שנשבר שיאו קרטיס.

עד לתחילת מלחמת העולם השנייה השיאים נשברו בהתמדה. ב-1937 נקבע השיא על-ידי ב.מ.וו, עם מהירות ממוצעת שנקבעה על 279.51 קמ"ש. השיא הזה החזיק 11 שנים.

תקופת החימוש החלה בשנות ה-60, שם שיאי המהירות החלו לעלות ולעלות. נקודת ייחוס הגיעה 30 שנה לאחר מכן, בשנת 1990, עם הארלי-דיווידסון שקבעו מהירות של 518.45 קמ"ש! מהירות מטורפת שהחזיקה מעמד בפסגה 16 שנים. ב-2006 אופנוע מבוסס על מנוע סוזוקי היאבוסה קבע 551.7 קמ"ש, ב-2010 כבר נחצה גבול ה 600 קמ"ש (605.697 למען הדיוק), וב-2013 עמד השיא על 634.217 קמ"ש, אך מהירות זו נקבעה רק בכיוון אחד כך שהשיא של 2010 עדיין עומד בעינו. נציין שקיימות קטגוריות רבות, כולל לאופנועים בייצור סדרתי.

מפלצת 

השיא המוזכר נקבע על ידי קבוצת ACK Attack עם ספק אופנוע ספק טיל קרקע, מונע על-ידי שני מנועי סוזוקי היאבוסה ומגדש טורבו אחד, המספקים כ-1,000 כ"ס. בסיס הגלגלים של האופנוע הוא 3.7 מטרים, אורכו הוא 6.2 מטר וגובהו 810 מ"מ בלבד. משקל הטיל הזה הוא 733 ק"ג יבשים ו-910 ק"ג מלא כולל רוכב.

צפו בסרטון שבירת השיא:

מסלול

משנות ה-50 המסלול העיקרי הוא אגם המלח בבונוויל, יוטה, שבארה"ב. אורכו של המסלול (לכל כיוון) הוא 14 ק"מ, והוא שטוח לחלוטין. למעשה, התקנות מגדירות מסלול כתקני במידה ושינויי הגובה נמדדים בפחות מ-1%.

אוסטרליה

בשבוע שעבר נערכה אליפות העולם של ה-FIM בפעם הראשונה באוסטרליה. האירוע התקיים במשך שלושה ימים, ונקודת השיא הייתה קביעת שיא מהירות לרוכב עיוור. רגע, מה? כן, רוכב עיוור! אוסטרלי בשם בן פלטן (על הקוואסאקי ZX10R הירוק) שחצה את קו ה-251 קמ"ש על גבי קוואסאקי ZX10R. הוא נעזר ברוכב נוסף, שרכב בסמוך אליו והנחה אותו בקשר לגבי הכיוון הנכון. ראו עוד עליו באתר שלו.

עוד ידיעה מהאירוע באוסטרליה, שפורסמה בהרחבה במדיות השונות, הייתה התאונה הספקטקולרית של ולרי תומסון – רוכבת אמריקאית שאיבדה שליטה במהירות של 553.1 קמ"ש. שברי האופנוע התפזרו על פני שני קילומטרים, אך דווח שהרוכבת יצאה בפציעות קלות בלבד.

מה זה?

בהשקה העולמית של הק.ט.מ דיוק 790, בה השתתף עורך פול גז, אביעד אברהמי, העיתונאים בחנו את האופנוע גם במסלול ג'ימקאנה צפוף. למי ששאל, מדובר על מסלול מלאכותי, מסומן בקונוסים, שמשורטט במגרש חניה רחב. התחרות היא נגד השעון, כלומר המנצח הוא זה שסיים בזמן המהיר ביותר. המסלול מכיל מכשולים שונים שיוצרים שינויי כיוון חדים ובוחנים את יכולתו של הרוכב להתמודד איתם במהירויות נמוכות. הרוכב צריך להימנע מזמן עונשין שיכול להתווסף כתוצאה מנגיעה בקונוס, הורדת רגל או יציאה מהקווים המוגדרים.

תחום תחרויות זה התפתח ביפן לפני כיובל, ומצא את דרכו למועדונים מסודרים ברחבי העולם. מה שמושך בתחום הוא העממיות שלו. האופנועים נדרשים להיות עם רישוי כביש, כל אופנוע יכול להשתתף, ובגדול אין כל כך יתרון לאופנוע גדול, חזק ויקר. אם כבר אז להפך. רוכב טוב על דו-שימושי פשוט יכול לקבוע זמנים מהירים יותר לעומת אחד על אופנוע סופרספורט אקזוטי. אין צורך בשטח מיוחד. קחו מגרש חניה, סמנו איכשהו, ותנו בגז.

המסלול מורכב מפניות שונות – °90, °180 ואף °360, שמיניות, שיקיינים, סלאלומים ונקודות בהן הרוכב נדרש להגיע לעצירה מלאה ללא הורדת רגל ולהאיץ בחזרה.

כל אחד יכול?

בגדול כן. אבל לא לחינם מסלולים דומים נפוצים בקורסים של רכיבה מתקדמת. הרוכב נדרש ליכולת שליטה גבוהה באופנוע, שבאה לידי ביטוי במהירויות של הילוך ראשון ושני, ויש חשיבות גבוהה לאיזון ולשיווי משקל, לשליטה במצערת ובמצמד, לשימוש נכון בשני הבלמים, לשחרור הגוף ולשימוש נכון במבט, שצריך כבר להתמקד במכשול הבא והבא אחריו. זה אולי קל למדי בזמן הוצאת רישיון נהיגה, אבל כשאתה מנסה לזכות במדליה השכונתית הריכוז הנדרש לכך מעייף כמו ביום רכיבה על מסלול. הסתכלו על האינטנסיביות של הרוכב בסרטון המצורף ותבינו.

משחק הצבעים

בתחרויות ג'ימקאנה לצבעי הקונוסים יש משמעות:

• אדום – פנייה ימינה
• כחול – פנייה שמאלה
• אדום עם פס צהוב – פנייה ימנית גדולה יותר מ-°270
• כחול עם פס צהוב – פנייה שמאלית גדולה יותר מ-°270
• צהובים מקבילים – לרכוב ביניהם
• צהובים מקבילים עם פס לבן ביניהם – הגלגל הקדמי חייב לגעת בפס

בישראל

הענף היה נפוץ אצלנו בעיקר בתחילת שנות ה-90, גם בתצורה של אספלט וגם בשטח עם מכשולים בסיסיים (אבי אבות האנדורוקרוס, אם תרצו), אך משום מה לא התפתח מאז ונעלם לגמרי. לדעתנו זה בהחלט תחום שיכול לייצר אדרנלין לרוכב עם האופנוע היומיומי שלו, בלי הטרחה של רישוי אפור, רישיון מרוצים וכו'.

עיינו באתר העמותה האמריקאית לג'ימקאנה או מקביליהם באנגליה, ותבינו כמה קל וכמה כיף לייצר תחום תחרויות נוסף בישראל.

מה זה?

בשנים הראשונות של המאה ה-20 גילו את הפשטות של חיבור תוספת מקבילה לאופנוע, חיבור שאנו קוראים לו 'סירה'. התצורה הזו הייתה פופולרית באירופה בשנים האלו. השיטה בזמנו הסתמכה על חיבור של מוט פשוט לאופנוע – לא משהו שנשמע ספורטיבי מדי, שלא לדבר על בטיחותי. שנת 1949 סימנה את השינוי לכיוון המוטורי הספורטיבי. קוטר הגלגלים ירד ל-"16 (לעומת "19) על מנת להוריד את מרכז הכובד. שינויים עיצוביים נעשו בכדי לשפר את מקדם הגרר, וסביבת הרוכב ושותפו קיבלו חיפויי פיירינג מפיברגלס. במקביל שידרגו את הבלמים לשלושת הגלגלים.

פרשנויות של יצרניות שונות יצרו מכונות שהתקרבו למכוניות – עם הגה, דוושות ומערכת מתלים שייתרה את תפקידו של ה'נוסע'. בתחילת שנות ה-80 ה-FIM החזיר את האופנוענות לתחום עם שימוש בכידון, הנעה אחורית והגדרות הנדסיות שהחזירו את הצורך בתפעול מסונכרן של שני הרוכבים.

סיידקאר באי מאן – לא לבעלי לב חלש

הקטגוריות

קלאסי – שחזור של אופנועי הסירה משנות ה-50, תוך שמירה על מכלולים מקוריים או משוחזרים.

פורמולה 2 (F2) – נראה ומתופעל כמו אופנוע, אך מכיל גלגלים, צמיגים ובלמים מעולם מכוניות המרוץ. המנועים המותרים הם 600 סמ"ק 4 פעימות, והמנוע הנפוץ יותר לשימוש הוא של הסוזוקי GSX-R600.

פורמולה 1 (F1) – יצירות מוטוריות. מבחינה עיצובית נראים כמו טיל ולא כמו אופנוע. המנועים בנפח 1,000 סמ"ק, והם ממוקמים מאחורי הרוכב (בניגוד למתחתיו בשאר הכלים), ושאר המכלולים לקוחים מעולמות הפורמולה של המכוניות. לתאר אותם כמכוניות מרוץ עם שלושה גלגלים לא יחטא לאמת.

עד שנת 2010 אליפות העולם הייתה חלק מאליפות הסופרבייק העולמית. לאחר מכן נוסדה אליפות עצמאית ופופולרית. יש גם אליפויות פעילות באירופה ובארצות הברית.

נציגות עולם השטח באה דרך המוטוקרוס (Sidecarcross). גם המרוצים הללו החלו בשנות ה-30, קפצו מדרגה בשנות ה-50 והתבססו כענף לגיטימי בשלהי שנות ה-80. ה'סירה' מחוברת לאופנוע מוטוקרוס יחסית גנרי, אך עם שינויים מבניים נדרשים בשלדה ובמזלג.

סיידקאר במוטוקרוס – סיידקרוס

הקוף

האלמנט המרכזי שבא לידי ביטוי בענף הזה הוא שני המפעילים. יש את הרוכב (הנהג) שמתפעל את האופנוע עצמו, ויש את רוכב המשנה, הקרוי גם 'הקוף'. תפקידו הוא לאפשר לאופנוע לפנות, לאחוז, להאיץ ולבלום. שיהיה ברור, מדובר על יכולות אתלטיות גבוהות מאוד וביצים גדולות. בפניות שמאלה הקוף מגרד את האספלט עם המרפק, עם הראש, עם הישבן, ובכל פוזה שרלוונטית לפנייה ולהצמדת הסירה לקרקע. בפניות ימינה הוא מטפס אל מעל חיפוי האופנוע על מנת להעביר משקל לכיוון. בהאצות הוא נשכב קדימה כדי לעזור בהצמדת האופנוע לקרקע, ובבלימות הוא מעביר את המשקל אל מעל הגלגל האחורי. הכוראוגרפיה הזאת צריכה להסתנכרן עם כל פעולה שהרוכב מבצע.

בקטגוריות הבכירות המהירויות עשויות להגיע ולעבור את ה-260 קמ"ש. נסו לדמיין את ההרגשה של כל אחד מהמפעילים במכונה הזאת. הזכרנו גם את עולם המוטוקרוס, שם הקוף צריך גם לספוג את הנחיתות מהקפיצות. מאתגר ומרתק.

בשנים האחרונות אנו זוכים לראות פריחה בתחום הרכיבה הספורטיבית בישראל, בין אם זה במרוצים, באימונים במסלולי האספלט והמוטוקרוס החדשים, או ברכיבת אנדורו תחרותית או עם החברים בסופי שבוע. רכיבות אלו, בשילוב של אקלים לא קל שאופייני לישראל ברוב חודשי השנה, הופכות את הפעילות לארוכה מבחינת שעות אוכף, ולתובענית מבחינה פיזיולוגית.

על מנת לספק את האנרגיה הדרושה למאמצים אלו, הרוכב נדרש כמובן ליכולת רכיבה וכושר גופני, אבל גם לדלק – לגוף לא פחות מאשר לאופנוע. תדלוק מאגרי האנרגיה של הגוף, כלומר אספקת כמות הקלוריות הנדרשת לפני הרכיבה, חידושם במהלך הרכיבה ואספקתם לאחריה לצורך התאוששות מהירה ומיטבית, הוא נושא שלא מקבל את מלוא תשומת הלב. החשיבות של תזונה נכונה בספורט היא עצומה, ורכיבת אופנועים, בעיקר ספורטיבית, לא שונה.

במאמר זה ננסה לתת את הכללים הבסיסיים לתזונה נכונה לפני רכיבה מאומצת, תוך כדי הרכיבה, וגם אחריה. נתייחס לעניין המזון עצמו, שכאמור מספק את האנרגיה לרכיבה, אבל גם לנוזלים ולתוספי תזונה ברמה הבסיסית שלהם, שחשובים במיוחד בעונת הקיץ הארוכה שבה מאבדים ברכיבה המון נוזלים, ויחד איתם מלחים ומינרלים.

מספר מושגים בסיסיים

אבות המזון – המרכיבים העיקריים החיוניים לתפקוד מערכות הגוף. חוסר באחד מאבות המזון פוגע בתפקוד הגוף. אבות המזון כוללים פחמימות, חלבונים, שומנים, מינרלים ו-ויטמינים.

גלוקוז – זוהי הפחמימה הנפוצה והחשובה ביותר. גלוקוז (חד-סוכר) הוא התרכובת המרכזית המשמשת בתהליך הפקת האנרגיה ביצורים חיים.

גליקוגן – פחמימה המורכבת ממולקולות מרובות של גלוקוז (רב-סוכר). גליקוגן הוא הצורה העיקרית בה פחמימות מאוחסנות בגוף, והוא משמש לשימור עתודות אנרגיה זמינה. מאגר הגליקוגן העיקרי נמצא בכבד ובשרירים, ובניית גליקוגן מתבצעת כאשר יש בדם ובתאים רמות גלוקוז גבוהות וכאשר רמת האנרגיה הזמינה בתאים מספיקה. במצב של חוסר בגליקוגן מתבצע פירוק גליקוגן מהשריר, וזאת הדרך הזמינה של הגוף לקבל אנרגיה בזמן פעילות גופנית. היכולת להגדיל את מאגרי הגליקוגן בשריר מוגבלת, והיא תלויה בסוג האימון ובתזונה לפני ואחרי הפעילות.

מינרלים – תרכובות אנאורגניות (אינם מכילים קשרים של אטומי פחמן ומימן) של חומרים המשתתפים בתהליכים שונים בגוף כמו בנייה, זירוז תהליכים כימיים, איזון רמת מלחים וחומציות ועוד. בין המינרלים הבולטים במזון נמצא

נתרן וכלור (נמצאים במלח בישול), אשלגן (תמרים, עגבניות, תפוזים, בננות, סובין, תפוחי אדמה, קקאו), זרחן (בשר, דגים, ביצים, חלב ומוצריו, ירקות עליים), סידן (ירקות עלים ירוקים, חלב ומוצריו, הדרים, כרוב, טחינה, אגוזים ושקדים, חומוס וסויה), ברזל (בשר, קטניות, נבטי חיטה, טחינה משומשום מלא, שמרי בירה, שעועית, ירקות ירוקים כהים – פלפל וברוקולי, פירות יבשים, אגוזים וגרעינים), מגנזיום (ירקות ירוקים, אגוזים ושקדים, סויה וחיטה מלאה), גופרית (בשר בקר ואגוזים) ועוד.

סיבים תזונתיים – רכיבים בלתי זמינים של צמחי מאכל, נטולי ערך תזונתי וחסרי קלוריות. כל צמחי המזון מכילים סיבים תזונתיים. הסיבים התזונתיים אינם עוברים תהליכי עיכול ופירוק בקיבה ובמעי הדק, אלא מותססים על ידי חיידקי המעי באזור המעי הגס (הקולון). ישנה הבחנה בין הסיבים המסיסים במים והלא מסיסים במים. הסיבים המסיסים (פירות, ירקות, שיבולת שועל) מתנפחים וסופחים אליהם חומרים שונים בקיבה, נותנים תחושת שובע במהירות ולאורך זמן, והם מאטים את קצב חילוף החומרים בקיבה. הסיבים הלא מסיסים במים (חיטה מלאה) מסייעים בשיפור תהליך העיכול ותפקוד מערכת העיכול.

בימים שלפני רכיבה אינטנסיבית

הכנה תזונתית אמורה להתחיל מספר ימים לפני הרכיבה, ותכליתה לאגור כמות פחמימות מספקת לתפקוד השרירים. מאגר האנרגיה העיקרי, הנדרש לרכיבה עצימה, הוא הגליקוגן שנמצא בכבד ובשרירים. כאשר מאגר זה מתדלדל רמת העייפות עולה ויכולה להוביל לטעויות, לאיבוד מהירות וזמן. אגירת פחמימות בגוף תאפשר אספקת אנרגיה לזמן ארוך יותר ולרכיבה יעילה. על מנת למלא את המאגרים בצורה הטובה ביותר, ובכך ליהנות ממאגר אנרגיה גדול ביותר בזמן הרכיבה, מומלץ להקפיד על תזונה עתירת פחמימות מורכבות (לחם מלא, פסטה, אורז וכדומה) – העמסת פחמימות – כיומיים לפני הרכיבה. כמובן שארוחות אלו צריכות לכלול את כל אבות המזון ולא רק פחמימות. לא נלאה אתכם בכמויות ומידות, מה גם שבסופו של יום הכל אינדיבידואלי, אך העיקרון ברור.

בנוסף, חשוב מאוד להרבות בשתיית נוזלים, רצוי מים, ביממה שלפני הרכיבה.

אז מה אוכלים בימים שלפני רכיבה? מזונות עתירי פחמימות: פסטה, אורז, לחם מקמח מלא, והרבה נוזלים.

בוקר הרכיבה

בשעות שלפני הרכיבה חובה לאכול ארוחת בוקר קלה – גם אם יצאתם לפני שהתרנגולים התעוררו. כלל האצבע אומר שצריך לאכול 60-30 דקות לפני הרכיבה. ולא, קפה הפוך מתחנת הדלק לא נחשב. כריך עם ממרח חמאת בוטנים או דבש, בננה או חטיף אנרגיה דל-שומן יהיו מעולים לצורך העניין.

במידה והרכיבה מתקיימת בשעות מאוחרות יותר, מומלץ לאכול ארוחה מלאה הכוללת פחמימות מורכבות (פסטה, אורז, תפוחי-אדמה) וחלבונים – כ-4-3 שעות לפני הרכיבה.

מומלץ מאוד להימנע מאכילת מזון שומני או מזון עתיר סיבים תזונתיים בסמוך לרכיבה, עד יממה לפני הרכיבה. התוצאה תהיה האטה בהתרוקנות הקיבה ותחושת אי-נוחות בבטן בזמן המאמץ.

גם כאן, הרבו בשתיית מים לפני הרכיבה, גם אם זה יגרום לכם לגשת לשירותים לעתים קרובות.

אז מה אוכלים בבוקר הרכיבה? בננה טרייה, צנים עם דבש או חמאת בוטנים, חטיף אנרגיה.

בזמן הרכיבה

נתייחס לרכיבה שאורכת מספר שעות (למשל רכיבת אנדורו). בענפים כמו מוטוקרוס או רכיבת מסלול המאמץ אמנם עצים, אך הוא קצר ועם הפסקה ארוכה. כמו כן, לא נתייחס לאירוע מתגלגל של מספר ימים, שאינו קיים בישראל לצערנו. אז מה עושים ברכיבת כסאח של מספר שעות רכיבה כשאין זמן לעצור ולאכול?

בתחילת הרכיבה הגוף מסתמך על מאגרי האנרגיה הזמינים – כלומר מה שאכלנו בימים שקדמו לרכיבה וממש לפניה. לאחר שהשרירים ומערכות הגוף סיימו לנצל את המאגרים האלה, הם פונים לעזרת מאגרי השומן. זה השלב שנרגיש עייפות שרירית, תשישות גופנית, סחרחורת והתכווצויות שרירים. כלומר, זה השלב שניפול או נתרסק. שלב זה יכול להתרחש כבר מהשעה השנייה של הרכיבה.

ההמלצה היא לאכול מזון בעלי מדד גליקמי בינוני עד גבוה על מנת לזרז את כניסת הגלוקוז לזרם הדם ולאפשר את הגעתו המהירה לשרירים. תכנון תזונתי מוצלח בשלב זה דורש שמירה על איזון בין הצורך לספק אנרגיה אופטימלית לשרירים במאמץ לבין הרצון להימנע מתופעות לוואי של הפרעות במערכת העיכול כגון נפיחות בבטן ובחילות כתוצאה מאכילה מרובה.

אחת ל-45-30 דקות מומלץ לאכול פרי מיובש כמו תמרים, משמשים, צימוקים וכו', או בננה טרייה. אלו האופציות המועדפות עלינו. לחלופין ניתן לאכול חטיף אנרגיה, רק שימו לב לבחור באלו דלי השומן ובאלו שקלים ללעיסה ובליעה.

תוספי ג’ל אנרגיה הם אחת הצורות הפופולריות בתזונת הספורטאי האירובי המודרני כמו ריצה למרחקים ארוכים ורכיבת אופניים לקבלת אנרגיה זמינה כעזרה למאגרי הגליקוגן. קיימים סוגים שונים של ג’לים, החל מג’ל המכיל פחמימה בלבד ועד ג’ל פחמימתי המשלב בתוכו קפאין, תמציות צמחים ורכיבי תזונה שונים. הפחמימות בג’ל כוללות קומבינציה של פחמימות פשוטות עם פחמימות מורכבות אשר מאפשרות ספיגה טובה ואנרגיה זמינה. תדירות לקיחת הג'ל היא אישית ותלויה בהרבה ניסוי ותהייה, אך לרוב תהיה סביב 60-45 דקות. מה שכן, מומלץ לשתות הרבה יחד עם הג'ל על מנת לאפשר ספיגה טובה יותר.

אז מה אוכלים תוך כדי הרכיבה? תמרים ופירות יבשים, בננה טרייה, חטיף אנרגיה, ג'ל אנרגיה, והרבה נוזלים.

נוזלים

מרכיב סופר חשוב שמזכה את עצמו בקטגוריה נפרדת. כל השלבים המובילים לרכיבה מחייבים משטר נוזלים קפדני. החל מהימים שלפני הרכיבה, דרך הרכיבה עצמה ועד כיממה לאחר הרכיבה המאומצת. מתן שתן תכוף ושקוף הוא האינדיקטור הטוב ביותר למאזן נוזלים תקין.

בזמן הרכיבה אנו מזיעים, ובמיוחד בימי הקיץ החמים. תהליך ההזעה הוא הדרך של הגוף לפנות חום מעצמו, אולם עם הזיעה נפלטים גם מרכיבים כמו מלחים ומינרלים. בחוסר של אלו הרוכב ירגיש בעיקר כיווצי שרירים, אך גם סחרחורות וחוסר ריכוז. לכן, בראש ובראשונה יש לשתות נוזלים במהלך כל הרכיבה, והרבה.

על מנת להשלים את החוסר במלחים ובמינרלים שנפלטים בזיעה, ניתן להשתמש במשקה איזוטוני המיועד בדיוק בשביל זה. חשוב להדגיש שמשקאות איזוטוניים אינם מחליפים את המזון תוך כדי הרכיבה שכן הם אינם מספקים אנרגיה, אלא רק ממלאים חוסרים של חומרים שנפלטו בזיעה. אם משקאות איזוטוניים יקרים מדי עבורכם, ניתן לייצר משקה שישלים את החוסרים הללו בצורה טובה למדי, ובזול יחסית:  למיכל השתייה שבתיק השתייה יש להוסיף חצי כפית מלח שולחני לכל ליטר מים, כף של סוכר ענבים, רבע כפית מלח לימון, וכן מעט ויטמינצ'יק או מיץ תפוזים טבעי בשביל הטעם. הקפידו להכיר את המינונים הנכונים עבורכם ואת ההשפעה על גופכם לפני כן, ולא לנסות בפעם הראשונה ביום התחרות או הרכיבה המדוברת.

מומלץ לשתות לפחות חצי ליטר מים בכל שעת רכיבה, אך בצורה מדורגת ובמנות קטנות. ברכיבה מאומצת בימי הקיץ אפשר להכפיל את הכמויות ולשתות כליטר מים בשעת רכיבה..

אחרי הרכיבה

תהליך ההתאוששות של הגוף ושל השרירים נמשך זמן – כיממה ולעתים יותר אם מדובר ברכיבה מאומצת במיוחד. שלב זה לא פחות חשוב מבחינת תזונה ונוזלים, שכן בשלב זה הגוף בונה את עצמו ועלינו לתת לו את מה שהוא צריך לשם כך ולהחזיר את מאגר הנוזלים שקטן. אז אחרי הרכיבה שתו הרבה מים, תנוחו היטב, ותאכלו.

על מנת להתחיל בצורה הטובה ביותר את תהליך ההתאוששות והבנייה המחודשת של השרירים, מומלץ לאכול מזון המשלב פחמימות וחלבונים ביחד, כדוגמת כריך עם פסטרמה או טונה, אורז עם בשר וכדומה. מומלץ מאוד לאכול כבר כשעה לאחר סיום הפעילות על מנת שלגוף יהיו המרכיבים הדרושים לו להתאוששות, וביממה הקרובה להמשיך ולהקפיד על מזון מגוון הכולל פחמימות, חלבונים וירקות טריים, וכמובן על המשך שתיית נוזלים.

זכרו שתזונה נכונה ומשטר נוזלים קפדני הם חלק בלתי נפרד מהספורט עצמו, והם עשויים לגרום לכם לרכיבה ארוכה יותר, ממוקדת ומרוכזת יותר, טובה יותר, וגם למנוע תופעות כמו התכווצויות שרירים לאחר הרכיבה.

הכותב הוא בעל תואר ראשון בחינוך גופני, מאמן כושר ומטפל בשיקום על-ידי ספורט.

מה זה?

משמעות השם 'פריסטייל' הוא סגנון חופשי. בתחילת שנות ה-90 קבוצת רוכבי מוטוקרוס מקצוענים, שהמפורסם שבהם הוא ג'רמי מקגראת', השתעשעו בדיונות ובהרים, במה שנקרא אז רכיבה חופשית ('פרירייד'). מי קופץ רחוק יותר, גבוה יותר, מבצע תעלול באוויר וכו'.

באותה התקופה הסתפקו בלצלם את הפעלולים ולחזור מהר לאימוני המסלול. תרגיל 'הנאק נאק' – מתיחת הרגל הנגדית אל מעבר למושב האופנוע – נחשב לשיא השיאים. רוכבי הפעלולים האמיתיים היו רוכבי ה-BMX על האופניים. אבל אז הגיעו משחקי ה-X-GAMES שהחלו בשנת 1995, לקחו את כל מקצועות האקסטרים ואיגדו אותם בתחרות אחת.

בשנת 1999 הוצגו לראשונה המוטו-X – תחרויות פריסטייל במוטוקרוס. התרגילים שהרוכבים ביצעו אז היו נועזים ומיוחדים. רמפות אדירות סיפקו זמן אוויר מכובד ואפשרו לרוכבים לבצע כל מיני תרגילים עם שמות מוזרים כמו סופרמן (לעזוב את האופנוע באוויר ולבצע תנועת מעוף), לייזי-בוי (לשכב על הגב באוויר), נחיתות עם יד אחת או ללא ידיים, ועוד. מצחיק, אבל עם ההתפתחות המטאורית של הענף, התרגילים המדהימים של פעם נראים היום כל כך עלובים.

הרוכב הראשון שזכה במדליית זהב באותה שנה היה טרוויס פסטרנה – אייקון מוטורי שייצג לכל העולם את הכיף שיש ברכיבה חופשית. הוא המשיך לזכות בעוד שפע של מדליות זהב ולהוביל את הענף הזה קדימה, עד ששבר כל עצם בגוף בערך.

משנה לשנה הרמה עלתה והתעלולים נהיו מסובכים יותר. קחו לדוגמה את ה'בק פליפ' – סיבוב האופנוע לאחור ב-360 מעלות. בשנת 2000 קארי הארט האמריקני ניסה לבצע את התרגיל. הוא הצליח, למעט העניין הפעוט הזה של הנחיתה, ונפצע קשה. מאותו הרגע ניתן האות וכולם החלו לנסות, ושנתיים עברו עד שהצליחו בצורה מושלמת – מייק מצגר ופסטרנה – ומשם התרגיל השתדרג וממשיך להתפתח עד היום.

ההיפוך לאחור – פעם בלתי אפשרי ועכשיו מתאים לילדים – משמש היום כפלטפורמה לביצוע תרגילים אחרים, מסובכים בפני עצמם. העולם כבר חזה בהיפוך לאחור כפול (ב-2006 – פסטרנה כמובן), ולפני שנה כבר ראינו היפוך לאחור משולש! היום התרגיל שבאופנה הוא היפוך קדמי (פרונט פליפ, ואפילו כזה כפול!), וסחרור מלא של האופנוע לאחד הצדדים, כשכבר הצליחו לבצע סיבובים של 540 מעלות.

בהתחלה הענף הזה היה סמל של המגניבים והמורדים, הרוכבים שבועטים במוסכמות של הספורט המקצועני המלוקק והמסחרי. קבוצת 'מטאל מלישה' (Metal Mulisha) הציגה רוכבים לבושים בשחור עם אופנועים בצבע שחור – על מנת לא להיות מזוהים עם אף יצרן אופנועים – שייצגו את הענף הזה ונתנו לו את הייחוד שלו. רוכבים מקועקעים ששותים בירה ומעשנים, ופשוט באים להנאה טהורה.

אירוני שדווקא השם הזה הפך להיות מסחרי עם ביגוד ומשקאות אנרגיה.

אירועים בולטים

X-GAMES: התחיל ב-1995 בארה"ב והציג את תחום המוטו-X בשנת 1999. כיום הוא גלובלי ומכיל גם תחרויות חורף וגם קיץ.

Red Bull X-Fighters: התחיל באירופה בשנת 2001 ומאוד פופולרי גם כיום.

Nitro Circus: נוסד ב-2006 על-ידי טרוויס פסטרנה ומביא את הקרקס לכל העולם בענפים רבים ומגוונים, כשהמוטוקרוס הוא חלק מרכזי בהם. הופעות מרהיבות, לא תחרותיות, שמכילות הרבה רוכבים והרבה תעלולים משותפים. מומלץ לראות.

האופנועים

אופנועי מוטוקרוס, יחסית סטנדרטיים, עם שיפורים שמסתכמים במושבים שטוחים, מייצבי היגוי שעוזרים בנחיתה, מתלים מוקשחים, וידיות שמורכבות על הכידון ומאפשרות עוד נקודת אחיזה לתרגילים מסוימים. פעם הדעה הייתה שאופנועי שתי פעימות מתאימים יותר לענף, ועד היום יש כאלה שמתחרים איתם, אך בשנים האחרונות אופנועי הארבע פעימות שולטים בתחום.

בישראל

התחום בישראל מעולם לא תפס תאוצה. היו מספר אירועים עם רוכבים מחו"ל ונציגים ישראלים כמו אליקו אוחנה, שזכו לפופולריות מכובדת, אך אלו  היו מופעי ראווה חד-פעמיים שלא חזרו על עצמם. התרגילים שנצפו דאז באירועים בהיכל יד אליהו או אצטדיון רמת-גן לא התקרבו למה שהוצג בשאר העולם. אריאל דדיה, רוכב מוטוקרוס פעיל, בנה רמפה שתאפשר לו לקפוץ למרחקים, והוא אף מחזיק בשיא ישראל בקפיצה לרוחק, אך זה הכי הרבה פריסטייל שראינו עד כה בישראל.

צפו בווידאו – 10 התרגילים הטובים של הפריסטייל מוטוקרוס:

מה זה?

בפשטות – משחק כדורגל כהלכתו, רק שבמקום לרוץ, השחקנים (למעט השוער) נותנים בגז.

שימו לב מתי זה התחיל – 1927! כן, כשחלמנו בשחור לבן, המשחק המגניב הזה התחיל באירופה. בשנות ה-60 הענף צבר פופולריות עצומה והחלו טורנירים רשמיים ברחבי אירופה. כיום יש תחרויות רשמיות שמאוגדות תחת ה-FIM, ברמה של מועדונים מקומיים וקבוצות מליגות שונות באירופה – לנוער ולבוגרים.

המסלול. סליחה, המגרש

למעשה משחקים / רוכבים במגרש כדורגל סטנדרטי. אורכו כ-100 מטרים ורוחבו 75 מטרים. הרוכבים שועטים לכיוון השערים, שגודלם 7.32 מ' רוחב ו-2.44 מ' גובה. בשער עומד השוער האמיץ, שהוא היחיד בכל קבוצה שאינו רוכב על אופנוע. הכדור כמובן גדול יותר מהרגיל – קוטרו 120 ס"מ והוא שוקל כקילו.

האופנועים

על פי התקנות, האופנועים הם בנפח 250 סמ"ק, 2 או 4 פעימות, עם משקל יבש מקסימלי של עד 120 ק"ג. יש חברה ספרדית שמייצרת את מרבית האופנועים לתחום הזה, ובעיקר לצרפת, גרמניה, רוסיה (שנחשבת למדינה המעוטרת בטורנירים) ועוד. רק בצרפת עצמה יש 15 מועדוני מוטובול.

לאופנועים בלמים סטנדרטיים, כשהבלם האחורי מופעל גם בעזרת רגלית ימנית רגילה וגם דרך רגלית שמאלית מקבילה. האופנועים מגיעים לסביבות ה-100 קמ"ש. כמובן שיש חיפויים ומיגונים על מנת למנוע פגיעה בכדור וברוכב אחר.

החוקים

כל קבוצה מורכבת מעשרה רוכבים, שוער אחד, שני מכונאים ומאמן. על המגרש עצמו יעלו רק ארבעה רוכבים ושוער. את המשחק מנהלים שני שופטים רכובים. המשחק עצמו משוחק בארבעה רבעים בני 20 דקות, כשבמחצית מחליפים צדדים. לרוכב מותר לגעת בכדור אך ורק עם מנוע מונע, ובכל חלק בגוף למעט הידיים. האפשרות להזזת הכדור בעזרת האופנוע מותרת גם היא. עיון בספר החוקים מזכיר מאוד חוקי כדורגל, כולל כל נושא העבירות.

חשבו לרגע על יכולות הרכיבה הנדרשות בענף הזה: שליטה אבסולוטית על האופנוע יחד עם שליטה על הכדור. שינויי כיוון זריזים, תפיסה מרחבית על מנת לא לדרוס או להידרס על-ידי רוכב נוסף. נשמע אדיר!

כתבה שנעשה על ידי מוטו ג'ורנל על הספורט. בצרפתית, אבל עדיין כיף לראות: