מחבר: אסי ארנסון

"אתה חושב שזה לעולם לא יקרה לך, שאתה תהיה זה שתתחמק" (ווילאם דאנלופ).

הפסקה הזו מסכמת את סיפורה של משפחה אשר קידשה את עולם מרוצי האופנועים – מרוצי הרחוב ליתר דיוק – ושילמה על ההתמכרות הזאת – כך הם הגדירו זאת בעבר – מחיר כבד.

ג'ואי דאנלופ – נולד בשנת 1952, נהרג בשנת 2000 במהלך מרוץ באסטוניה.

רוברט דאנלופ – אחיו הצעיר של ג'וני. נולד ב-1960, נהרג בשנת 2008 במקצה אימונים למרוץ באירלנד.

וויליאם דאנלופ – בנו של רוברט. נולד ב-1984, נהרג השנה במקצה אימונים למרוץ באירלנד.

מייקל דאנלופ – אחיו הצעיר של וויליאם. נולד בשנת 1989.

ג'ואי – מי שעקב אחר עולם המרוצים במילניום הקודם הכיר את הקסדה הצהובה האייקונית של רוכב אירי עם שם של חברת צמיגים. ג'ואי דאנלופ היה שם דבר בעולם מרוצי הרחוב. רשימת ההישגים  שלו מתהדרת ב-26 ניצחונות בודדים באי-מאן, כולל בשנת 1985, 1988 ו-2000 – אז ניצח בשלוש קטגוריות שונות באותו המרוץ. נוסיף על כך עוד 24 ניצחונות באולסטר GP שבאירלנד. במהלך הקריירה השתתף בכמה מרוצי גרנד-פרי (MotoGP) וסופרבייק עולמי.

אופיו הצנוע והרגוע יחד עם עבודתו ההומניטרית ליתומים ברומניה העניקו לו הילה של גיבור בחליפת עור. ביולי 2000 ג'ואי מצא את מותו במהלך מרוץ באסטוניה. הוא ניצח בקטגוריות ה-600 סמ"ק וה-750 סמ"ק על-גבי הונדה באותו שבוע. במהלך מרוץ ה-125 סמ"ק החליק על הכביש הרטוב ופגע בעצים בצד הדרך. מותו נקבע במקום. למסע הלווייתו הגיעו מעל 50 אלף רוכבים לחלוק לו כבוד אחרון.

רוברט –אחיו הצעיר של ג'ואי החל את קריירת המרוצים שלו אי-שם בסוף שנות ה-70. במהלך העשור הבא הוא החל לבסס את הדומיננטיות שלו במרוצי רחוב באירלנד, עד לשיא שנקבע בשנת 1987: באחד המפגשים התחרה בשלוש קטגוריות נפח שונות (125, 350 ו-1,000 סמ"'ק) וניצח בכולם. הוא הוסיף עוד ניצחון במקאו (סין). עם הונדה 500 סמ"ק כשגבר שם על רוכבי 750 סמ"ק. בתחילת שנות ה-2000 הוא רכב על נורטון RCW588 עם מנוע וונקל רוטורי, והוסיף ניצחונות על מנועי ארבעה צילינדרים בשורה מקובלים.

בשנת 1994 התרסק חזק על-גבי ההונדה RC45 שלו ב-TT של האי מאן, פציעה שהוציאה אותו מהמחזור למשך שנתיים, אבל הפגיעה הקשה לא מנעה ממנו לחזור צולע לעולם המרוצים. בשנת 1996 חזר לקטגוריית ה-125 סמ"ק במרוץ באירלנד ודבק במרוץ הזה שנה אחר שנה. הפגיעה הגופנית נתנה את אותותיה בשנת 2004, יחד עם סירוב של חברות הביטוח להמשיך ולבטח אותו. הוא פרש והתפנה לטפל בפגיעות שלו. הוא גם הצהיר שיתפנה לטפח את הקריירה של בניו – וויליאם ומייקל. הסם החזק של הבנזין גבר עליו, והוא חזר כבר בשנת 2006 בכדי לנצח בפעם ה-15 בנורת' ווסט 200 באירלנד.

במאי 2008, במהלך האימונים לאותו נורת' ווסט בקטגוריית ה-250 סמ"ק, מנועו כבה או נתפס במהירות מתועדת של מעל 250 קמ"ש. במקום ללחוץ על המצמד על מנת לשחרר את הגלגל הנעול הוא לחץ בטעות על הבלם הקדמי – שכן מנופי הבלם הקדמי והמצמד באופנועו מוקמו באותו הצד בגלל נכותו. הטעות גרמה לו להתעופף מעל הכידון, וכדי להחמיר את המצב, רוכב נוסף פגע בו. מותו נקבע בבית החולים.

בנו מייקל, שרכב מאחורי אביו והגיע לזירת התאונה, ליווה אותו לבית החולים. באותו הלילה מייקל כבר חיפש דרכים לשפר את אופנועו, ובצורה הרואית טיפוסית דאנלופית ניצח למחרת באותו המרוץ. הוא הקדיש את הניצחון לאביו.

וויליאם – אחיו הגדול של מייקל ובנו של רוברט. קריירת המרוצים שלו החלה בשנת 2000 – השנה שבה נהרג דודו. עוד עילוי שכבש את הדגל מעל 100 פעמים במהלך הקריירה – כולם במרוצי רחוב לאומיים באירלנד. שמו גם חקוק כצפוי בספרי ה-TT של האי מאן, שם התחרה במשך 11 שנים. תוצאתו הטובה ביותר הייתה מקום שני בשנת 2016, בקטגוריית האופנועים החשמליים. הוא מצא את מותו השנה בתאונת אימונים במרוץ בדאבלין.

מייקל – עוד עילוי מבית משפחת דאנלופ. עדיין מתחרה, לכו תבינו…

"זה סם. בזמנו לא הבנתי למה אבי ממשיך לרכב אחרי שאחיו מת. עכשיו אני מבין" (ווילאם דאנלופ).

טריילר לסרט שנעשה על המשפחה ב-2014:

בשבוע שעבר ביצע טרוויס פסטרנה מופע מחווה לאיוול קניוול שבו ביצע פעלול שנכשל בזמנו. על פסטרנה כבר כתבנו בעבר, ועכשיו נכבד את תרומתו של קניוול לענף האופנועים בכלל ולפריסטייל בפרט.

בשנות ה-70 של המאה הקודמת, בחור אמריקאי בשם רוברט קרייג קניוול הפך לדמות מוכרת בכל העולם בזכות פעלוליו עם אופנועים – דברים שטרם נראו בעצימות כזאת. קניוול נולד בשנת 1938 ותואר בילדותו כילד פוחז ושובב שמנסה לנהוג ולרכוב על כל דבר שלא בדיוק שייך לו. הוא השתתף בתחרויות אופניים, רודאו, הוקי, קפיצות סקי, ואפילו היה אתלט בצבא ארצות הברית. אלו היו ענפים שיעצבו את המשך דרכו.

בשנות ה-60 החל קניוול להתחרות במרוצי מוטוקרוס, עד ששבר את עצם הבריח – פציעה ראשונה מתוך רשימה ארוכה מאוד. הפציעה אילצה אותו לעבור לעסוק בענף 'נורמטיבי' יותר, והוא החל לעבוד כסוכן ביטוח. לאחר ששעמם את עצמו למוות פתח סוכנות של אופנועי הונדה. באותה התקופה אופנועים יפנים לא היו פופולריים בארצות הברית והעסקים לא המריאו. דרך שיווקית מעניינת שלו הייתה להעניק 100$ הנחה למי שיצליח לנצח אותו בהורדת ידיים.

לאחר שסגר את הסוכנות החליט שהוא מגשים חלום ילדות: מופע פעלולים. המופעים הראשונים היו קטנים וצנועים, ועל מנת להתפתח הוא פנה לספונסרים. אחד מנותני החסות, סוכן אופנועי נורטון מקומי, רצה ליצור דמות-על למופעים והגה את השם שמתחרז עם שם המשפחה קניוול – EVIL, כלומר רשע. רוברט, שהתבגר מנטלית, לא רצה שיחשבו שהוא רשע, אז שינה אות אחת והתחיל לקדם את האגדה שנקראת EVEL KNIEVEL.

המופע הגדול הראשון היה בשנת 1966 וכלל קפיצות ארוכות, ווילי'ז ארוכים, מעבר דרך אש ועוד מיני פעלולים מסוכנים לאותה התקופה. אז גם התחילו ההתרסקויות והפציעות שכולם אהבו ובאו לראות. הוא צוטט בזמנו אומר שאנשים רבים לא באים לראות אותו מת אלא מתמודד עם המוות.

בקיץ 1966, בניסיון לעבור מעל 12 רכבים ומשאית, הוא פגע באחד מהם, התרסק ושבר יד ומספר צלעות. כמות המכוניות וההצלחות עלו, כשאחת לכמה מופעים הוא משבית את עצמו עם עוד שברים וזעזועי מוח. חשוב לציין שאחרי כל מופע כושל הוא תמיד חזר – לאחר תקופת התאוששות – לאותו המקום, על מנת להשלים בהצלחה את הפעלול שנכשל.

הפעלול המפורסם הבא שלו התבצע בשנת 1967, אז הוא קפץ מעל מזרקות המים במלון סיזר פאלאס בלאס וגאס. המופע צולם על מנת להיות משודר לאחר מכן בטלוויזיה. הקפיצה הייתה אסון מוחלט. הצמיגים של פעם לא הצליחו לייצר אחיזה על הרמפה הרטובה, המהירות שנוצרה לא הייתה מספקת, והוא התרסק בגדול. רשימת שברים ארוכה ותרדמת של 29 ימים הייתה התוצאה של הפעלול הזה. בביוגרפיה שנכתבה עליו נכתב שטרם המופע הוא עשה ביטוח תאונות אישיות באחת מחברות הביטוח, מה שלא היה מקובל בזמנו. הסוכן שביטח אותו פוטר לאחר מכן.

https://www.youtube.com/watch?v=9SGNFEwuxKQ

בתחילת הדרך

חצי שנה לאחר מכן, כשהוא לא הולך בצורה מלאה, הוא חזר להופיע, או יותר נכון – להתרסק, הפעם בקפיצה מעל 15 מכוניות פורד מוסטנג, ושוב התרסקות ושברים.

מופעיו של איוול קניוול היו הצלחה מסחרית אדירה. כולם רצו לראות אותו מתרסק וההצלחה הכלכלית צברה תאוצה. בשנת 1970 הוא חווה התרסקות כואבת נוספת, הפעם בקפיצה מעל 13 משאיות פפסי. מסלול התאוצה לקח אותו מהאספלט לדשא וחזרה לאספלט, ולא אפשר לו לפתח מהירות נאותה.

ב-1971, הפעם על ההארלי המפורסם, הוא קפץ מעל 19 מכוניות. פציעה נוספת הוא חווה בשנה העוקבת, ואז ב-1973 הוא ביצע את הפעלול המוצלח ביותר שלו – קפיצה מעל 50 מכוניות. באותה התקופה הוא חיפש משהו גדול יותר, ולאחר שלא אושר לו לקפוץ מעל הגרנד קניון הוא רכש שטח בסמוך לנהר הנחש באיידהו ובנה אופנוע סילון. כן, הוא חיבר מנוע סילון לאופנוע וקפץ איתו. הרוח הכשילה את הפעלול ומשכה אותו בחזרה אחורנית – אך הפעם היה מחובר מצנח לספק-אופנוע-ספק-מטוס, ולמרבה הפלא הוא לא נפגע.

https://www.youtube.com/watch?v=1UBtaVgaw84

איוול קניוול קופץ בפורטלנד ב-1973

הקפיצה האחרונה של קניוול התרחשה בוומבלי, אנגליה, מעל 13 אוטובוסים לונדוניים. הפציעה הפעם – שבר בחוליות הגב – גרמה לו להודיע באותו הרגע ל-90 אלף הצופים על פרישתו מהעולם של השואו. הפרישה לא החזיקה מעמד וב-1975 הוא קבע שיא בקפיצה מעל 14 אוטובוסים. למרות ששלדת ההארלי נשברה בנחיתה, הוא הצליח להישאר שלם.

אחרי עוד כמה שנים קוטביים של פרישה וחזרה הוא התרסק בשנת 1977 ופגע באחד מאנשי הצילום שאיבד את עינו. המופעים מאז הלכו והצטמצמו והוא הודיע על פרישה סופית.

קניוול, שמאז פורסם שהתמכר לסמים ואלכוהול, מת לאחר מחלה קשה בשנת 2007. לטקס הלוויה שלו הגיעו 7,500 אנשים וסלבריטאים, והוא אף שודר בטלוויזיה הלאומית. המורשת שלו השאירה דמות סינרגטית עם עולם האופנועים, דמות שמייצגת את הטירוף החיובי של הענף שמחזיק את גולשי האתר שלנו.

האופנועים

בתחילת הקריירה קניוול השתמש בהונדה 350 מהסוכנות שלו. הספונסר הראשון שלו סיפק לו נורטון 750 לשנה אחת. משם עבר לטריומף בונווויל 650. שנה נוספת עברה עם אמריקן איגל 750, ומ-1970 ועד לסוף הקריירה הוא שיתף פעולה עם היצרן שהכי מזוהה עימו – הארלי-דיווידסון, ורכב על דגם ה-XR750.

איוול קניוול – האב המייסד של ענף הפריסטייל – 2007-1938.

מה זה?

ראלי קרוס קאנטרי הוא מרוץ ארוך טווח, הפרוש על אלפי קילומטרים וימים רבים. המרוץ מתקיים במתארי שטח שונים ומגוונים במטרה להוכיח את יכולת וסיבולת הרוכבים, את יכולת הניווט שלהם, וכן את העליונות הטכנולוגית ואמינות ועמידות האופנועים על יצרניהם.

האליפות, ששמה הרשמי FIM bajas & cross-country Rallies , נוסדה בשנת 1999 על-ידי הפדרציה העולמית לאופנועים (FIM) במטרה לאגד, לארגן ולסדר את שלל מרוצי המדבר, המופקים דרך גופים שונים וללא בקרה, אחידות ותיאום תאריכים.

בתחילה הענף התהדר בתואר גביע, אך בעקבות הפופולריות של הענף הפדרציה הגדירה אותו כאליפות העולם. רשימת האלופים בשנים האחרונות מכילה שמות כמו סיריל דפרה הצרפתי (ק.ט.מ 450 ראלי), מארק קומה הספרדי (ק.ט.מ), מתיאס וולקנר הגרמני (ק.ט.מ), ואלוף השנתיים האחרונות פאבלו קוואנטנילה הצ'ילאני שרוכב על הוסקוורנה FR450. הוא אגב, גם ניצח את הסבב הראשון שנערך באבו דאבי.

הסדרה מונה חמישה סבבים שנמשכים בממוצע חמישה ימים. בסבב השני בקטאר נעדרו כל רוכבי המפעל בשל מחלוקות פוליטיות של היצרנים הגדולים. הם יחזרו באוגוסט לסבב הבא, בן 7 ימים, בצ'ילה. עד סוף השנה הם שוב יבלו שישה ימים באוגוסט – הפעם בארגנטינה, ויקנחו את העונה בשישה ימים במרוקו בחודש אוקטובר.

השנה נכנס לסבב הפתיחה צוות ישראלי כדת וכדין, אמנם לא על אופנועים, אך קרוב – רייזרים. הם אמנם לא הורשו לשאת דגלים ישראלים, אך דני פרל על ההגה של ה-RZR ואיתי מולדובסקי הנווט נכנסו עם הדרכונים הישראלים, עם מדבקות הספונסרים הישראלים על הרייזר, וסיימו בהצלחה את 1,300 הקילומטרים הרותחים והקשים.

ראלי-רייד

נתעכב על ענף הראלי-רייד, שמתאר מרוצי ניווט במדבר. המרוצים נמשכים 15-3 ימים, כשבכל יום ניתן להגיע למרחק של מאות קילומטרים תחרותיים ומרחק דומה של קטעי קישור. המרוץ המפורסם ביותר הוא ללא ספק ראלי דקאר, שבעשור האחרון מנווט את מתחריו בדרום אמריקה. בין הרוכבים הישראלים שהשתתפו בעבר במרוץ נמצא את אביב קדשאי (שסיים בהמשך גם עם רכב וגם עם משאית), חזי עלון וגלעד בנאי. מרוץ נוסף ראוי לציון הוא ראלי 'אקו אפריקה' שמתקיים במשך 11 ימים ו-6,500 ק"מ במדבר סהרה שבצפון אפריקה – על תוואי המרוץ המקורי של ראלי הדקאר, לפני שעבר לדרום אמריקה. בשנה שעברה ניצח בו גב סלע הישראלי על-גבי ק.ט.מ 450 ראלי.

האופנועים מבוססים על אופנועי אנדורו ומוטוקרוס, אולם מותאמים לעבודה ראלי קשוחה עם מערכות שמן וקירור מוגדלות, מסיכת חזית גדולה, מכשירי ניווט רבים, גיר ארוך ומתלים מותאמים לעבודת ראלי אינטנסיבית. נפחי האופנועים המותרים החל משנת 2011 הם 450 סמ"ק ומטה, זאת לשם הפחתת עלויות והורדת מהירויות רכיבה. לפני הגבלת הנפח, אופנועי הראלי היו מגיעים בקטעים מסוימים גם ל-200 קמ"ש. בשטח, כן? יש קטגוריית מרתון לאופנועים הקרובים לפיתוח סדרתי, לרוב לרוכבים הפרטיים, וקטגוריית סופר-פרודקשן לאופנועי מפעל, שבאופן טבעי מכילים את כל רכיבי הקצה האפשריים.

צפו בווידאו מאבו דאבי:

מרוץ פייקס פיק מתקיים בהר בקולרדו, ארצות הברית, הנושא את השם הזה. החל מ-1916, אז התחילה התחרות, כיסו הרוכבים והנהגים את 20 הק"מ ו-156 הפניות עד לפסגה, כשעד שנת 2011 המתחרים התמודדו גם עם אספלט וגם עם כורכר, אך מאז סללו את כל הדרך לפסגה והקלו במידה את בחירת הסט-אפ והצמיגים שצריכים לתת מענה רק למשטח מסוג אחד. עם השנים הפך המרוץ הנישתי הזה והמסוכן לנקודת ציון עבור יצרנים ומתחרים גלובליים שבאים להתמודד עם שינוי גובה של מעל 1,500 מטרים, הטיפוס, האוויר הדליל, הפניות החדות, התהום התלול והאתגר של כיבוש ההר.

שיא הזמנים שייך כצפוי למכונית ועומד על 8:13.8 דקות, שקבע סבסטיאן לואב האגדי (9 אליפויות רצופות במרוצי הראלי ועוד שלל תארים) עם הפיג'ו 208 T16 פייקס פיק. הזמן המנצח במרוץ הראשון – לפני 102 שנים, כן? – היה 20.55.60 דקות. שיא הדו-גלגלי להר נקבע בשנה שעברה על ידי כריס פילמור על גבי הק.ט.מ סופר דיוק 1290R, שקבע 9.49.625 דקות. השבוע, בגרסת 2018, הוא ינסה את מזלו על גרסת ה-790 דיוק החדשה.

סרטון שבירת השיא ב-2017:

מומלץ! ריקוד הטיפוס (1988):

החודש נערכה המהדורה התשיעית של תחרות האקסטרים-אנדורו האמריקאית Last Dog Standing. המרוץ מתקיים כולו על שטח מסלול המוטוקרוס המפורסם גלן הלן בדרום קליפורניה, שבו מתקיימים סבבים באליפות ארה"ב במוטוקרוס AMA.

התחרות כוללת ארבעה שלבים:

שלב ראשון: הקטגוריה המקצועית רוכבת בפרולוג של 15 דקות על מסלול יחסית זורם.

שלב שני (LD1): שאר המשתתפים – כאלה שאינם עם רישיון פרו, שנחים עד אז – נכנסים למקצה בן שעה. המסלול גם כן מוגדר כיחסית זורם ומהיר. שני השלבים עד כה יקבעו את סדר הזינוק למקצה השלישי.

שלב שלישי (LD2): מאה משתתפים מגיעים לשלב זה ומתמודדים עם מסלול שמכיל בין השאר 100 מטרים של בולדרים, נקיק צר, עליות תלולות, הר של צמיגים ועוד מגוון מכשולים אכזריים. הזמן של מנצח המקצה היה השנה קצת פחות מ-40 דקות. כל רוכב שמסיים בטווח של 60 דקות מהמוביל ממשיך לשלב הבא.

שלב רביעי (LD3): עשרים וחמישה רוכבים שרדו ונשארו להתמודד עם שתי הקפות משודרגות של הגיהינום משלב 3. רק 4(!) רוכבים סיימו השנה את שתי ההקפות המלאות. המנצח השנה היה קייל רדמונד על גבי ההוסקוורנה TE300. הוא גם גרף פרס ראשון של 10,000$. שני טריסטין הארט (גם על האסקי) ושלישי טיילר רוברט על גבי ק.ט.מ.

אקסטרים למשוגעים, שבאים לנצח את מלתעות התחרות עצמה ולא את שאר המתחרים.

הנקודה הישראלית: בשנים האחרונות 3 רוכבים ישראלים ניסו את מזלם בתחרות האקסטרים האמריקאית: יורם לביא, ישראלי שחי במקסיקו, וליאור אלבז, התחרה במהדורת 2016 כשיורם סיים ראשון בקטגוריה שלו. משה כהן התחרה במהדורת 2015 וסיים גם הוא ראשון בקטגוריית אינטרמידייט.

צפו בטירוף של מהדורת 2018 בווידאו המצורף:

מה זה?

האי מאן שוכן בין אנגליה לאירלנד, והוא מארח על כבישי האי, עוד משנת 1907 (למעט הפסקות הכרחיות מסיבות של מלחמה כזו או אחרת), את אחד המרוצים המאתגרים ומסוכנים שמוכרים בעולם האופנועים – ה-TT של האי מאן.

המתחרים רוכבים 10 הקפות של המסלול, כאשר אורך כל הקפה הוא כ-60 ק"מ (37.7 מייל למען הדיוק) ומעל 200 פניות. תוואי המסלול, כאמור, סובב את האי, ומורכב מכבישים ציבוריים צרים, מפותלים ולעתים בין בתים. אופי המרוץ הוא נגד השעון בגלל הכבישים הצרים, אך 10 השניות בהזנקה בין רוכב לרוכב יזכו אותנו הצופים בניסיונות עקיפה גבוליים. עד לשלהי שנות ה-70 האירוע היה חלק מסדרת הגרנד-פרי של הימים ההם.

https://www.youtube.com/watch?v=9qY0VmMfD84

צפו: ה-TT של האי מאן

מהיר – הרוכבים טסים במסלול; מראה נפוץ זה אופנוע שטס עם שני גלגלים באוויר (נמדדו בממוצע 1.2 מטר באוויר). שיא המסלול שייך למייקל דנלופ, נציג למשפחת דנלופ המפורסמת, שקבע ב-2016 זמן של 16.53.9 דקות ומהירות ממוצעת של 215.6 קמ"ש על גבי הב.מ.וו S1000RR שלו. דנלופ ניצח השנה בקטגוריה הבכירה על גבי הב.מ.וו, אך הפסיד את תואר שיא ההקפה המהירה לדין האריסון (קוואסאקי), שקבע 16.50.3 ד' ומהירות ממוצעת של 216.4 קמ"ש. דנלופ יתנחם גם בניצחון בקטגוריית הסופרספורט, הפעם על גבי הונדה.

מסוכן – נכון להיום 252 רוכבים נהרגו על האי מתחילת המרוצים, כולל באימונים למרוץ השנה. מעניינת העובדה ש-146 הם מהמתחרים הרשמיים, ואילו השאר הם אורחים שעלו עם אופנועיהם על המסלול וניסו את מזלם, או צופים שאתרע מזלם והיו במקום הלא נכון בזמן הלא נכון.

נצפה – מעל 55 אלף צופים מגיעים במהלך השבועיים שבהם האירוע מתקיים – שבוע אימונים ושבוע מרוצים. אחד הגורמים שמושכים את הקהל זה האפשרות לעלות על המסלול, בזמן ההפסקות, ולחוות את מה שהמתחרים חשים. זה גם מביא אותנו בחזרה לסעיף הקודם.

ה-TT של האי מאן משודר לכל העולם ומאפשר גם לראות את ההבדלים בין שלל הקטגוריות – מסופרבייקס יורקי אש, דרך סיידקארס וכלה באופנועים חשמליים.

• לתוצאות מלאות של מהדורת 2018 – לחצו על הקישור.
• לאתר ה-TT של האי מאן – לחצו על הקישור.

כך זה נראה ממבט הרוכב – דין האריסון

מה זה?

סדרת מרוצים חדשה בבריטניה (www.britishtalentcup.com) נוסדה השנה בשיתוף עם חברת ההפקה דורנה, שבין השאר מפיקה את מרוצי ה-MotoGP והסופרבייק העולמי. הסדרה מקודמת כחלק מתוכנית הדרך ל-MotoGP, שדורנה מריצים דרך סדרה מקבילה באסיה, והרד-בול רוקי'ז קאפ. המטרה היא לייצר פלטפורמה מקומית של רוכבים ומאמנים שבבוא היום ייצגו את הממלכה ברמה הגבוהה של אליפות העולם.

23 בני נוער בגילאים 17-12, שנבחרו והתקבלו לסדרה, רוכבים על כלים זהים – הונדה NSF250R – המקבילים לקטגוריית Moto3. הסדרה תתקיים בשישה סבבים על מסלולים שונים, שניים מהם מחוץ לממלכה  – האחד באסן, שבהולנד והשני בוולנסיה, ספרד. בכל מסלול יהיו שני מקצים, ובסל הכל 12 מרוצים לעונה.

למצוא את הרוכב הטוב ביותר

המטרה למצוא את הרוכבים הטובים ביותר, ללא תלות בכסף של הוריהם, שיכולים לקחת את עולם המרוצים קדימה ועל הדרך להעניק גאווה ויוקרה לבריטניה. התכנית גם תספק לרוכבים הצעירים את כל האמצעים הלוגיסטיים הנדרשים ותספק להם כלים חינוכיים שרלוונטיים להצלחה ברמות הגבוהות ביותר של ספורט מוטורי.

דורנה – ענקית הפקת מרוצים

דורנה היא חברה ספרדית שנוסדה ב-1988 ומפיקה ומחזיקה בזכויות החסויות והשידור ל-MotoGP, לסופרבייק העולמי, לתחרויות הכישרונות הבריטית והאסייתית, תחרויות Moto3 בספרד ותחרויות הרוקי'ז של רד-בול. החברה חולשת על סך של 52 אירועים ו-175 מרוצים ב-17 מדינות, ובסך הכל 436 רוכבים משתתפים באופן סדיר בפעילויות של דורנה.

צפו בווידאו:

מה זה?

טכניקת הדריפטינג מתארת מצב שבו הרוכב פונה בעזרת החלקת הגלגל האחורי בעקבות ויסות יתר של המצערת – היגוי יתר. מה שאנו רואים זה גלגל אחורי מעלה עשן, מנוע צורח, גלגל קדמי בהיגוי יתר ורוכב מאושר. אין שום יתרון במהירות לאופנוע לעומת קו מרוצים קלאסי. להיפך, האופנוע איטי יותר, הבלאי גבוה יותר והרוכב עובד קשה יותר. אז למה זה טוב? שואו לקהל וחוויה לרוכב.

גרסת הדריפטינג של הרכבים מוכרת כמעט לכולם. פיתוח של תחרות רחוב יפנית משנות ה-70 שצמחה לענף גלובלי עם תחרויות מסודרות, סדרת סרטי קולנוע כדוגמת 'מהיר ועצבני', סרטי רשת כדוגמת קן בלוק, ומשחקי מחשב למכביר. האח הדו-גלגלי מעולם לא צבר פופולריות דומה. יש תחרויות מקומיות, אך אין את אותו הבאזז כמו בעולם הרכבים.

בתחרות עצמה מתמודדים שני רוכבים. על המוביל לבצע את הדריפט בנקודות המוגדרות עם הקו הטוב ביותר, הזווית, המהירות והסגנון הטובים ביותר. העוקב צריך להיות קרוב ככל האפשר למוביל, ולבצע בדיוק את אותם התנועות של המוביל אבל טוב יותר. בסבב השני הם מתחלפים. יש גרסאות של 3-4 רוכבים שנמדדים קבוצתית לפי סנכרון הטכניקה של כולם.

בתחרות יש שלושה שופטים: שופט הקווים שמוסמך להעניק עד 20 נקודות + 10 על סגנון, שופט הזווית והמהירות שמנקד אותו הדבר (20+10), ושופט הסגנון והאגרסיביות שאחראי על 20 נקודות סגנון ו-20 נקודות אגרסיביות. הכול מסתכם ל-100 נקודות פוטנציאליות, וכמובן שמי שמקבל ניקוד גבוה יותר מנצח. הניקוד אפס מוענק למי שמתרסק, עוקף היכן שאסור (מותר לעקוף במידה והמוביל איטי מדי או עלוב מדי), יצירת אחיזה זמנית בגלגל האחורי באזור של דריפט, ירידה מהמסלול, הורדת רגל, מגע בין רוכבים ושימוש יתר בבלם הקדמי (כלומר החלקה בטכניקת ברן אאוט ולא בשליטה על הגז).

מרבית האופנועים המשתתפים בתחרויות מקומיות של דריפטינג אינם המילה האחרונה, ולמעשה גם לא צריך. התאמה מינימלית לעולם הדריפטינג, דוד שעובד במחסן צמיגים ויכולות תפקוד תחת גז יעשו את העבודה. בשתי מילים: מתאים לישראל!

מה זה?

"פעם היה יותר טוב", אומרים הזקנים. קמו ועשו. באירופה ובארה"ב יש ענפים שלמים שתכליתם לנער את האבק מעל אופנועים ורוכבים של פעם. שימור המראה – של האופנוע והרוכב, הצליל, הריח – הם מטרתם של המרוצים הללו. בסדרת הכתבות שלנו ציינו את העובדה שמרבית הענפים החלו בתחילת המאה ה -20. כולם השתדרגו והשתכללו עם השנים והשאירו לא מעט אופנועים קבורים במחסנים ובמוסכים. ענפי הוינטאג', בין אם בכביש ובין אם בשטח, נועדו לשחזר את גדולתם של אותם האופנועים, ובמקרים רבים גם את אותם הרוכבים שהתחרו פעם ופינו את דרכם לרייסרים צעירים.

באופן טבעי, לקחת כיום אופנוע מרוצים בן 70 ולהתחרות בו בצורה בטיחותית זה לא דבר כל כך ריאלי, לכן קמו יצרני אפטרמרקט שמייצרים מכלולים וחלפים מודרניים לאותם אופנועים היסטוריים. בתקנות של רוב התאחדויות הוינטאג' בעולם, חלפים אלו מותרים לשימוש. עם זאת, עדיין יש קטגוריות ייעודיות לאופנועים מקוריים לחלוטין, נדירים ככל שיהיו.

מרוץ אופנועים קלאסיים במסלול פיליפ איילנד באוסטרליה

עיון ברשימת הקטגוריות מגלה שיש אינסוף קטגוריות המחולקות לשנים, נפחים, גילאים, יעודים וכו'. אבל זה גם סוד הקסם של הענף – כל אחד יכול למצוא קטגוריה מתאימה ולהיכנס לעולם המרוצים, שלפחות על הנייר זול יותר ורגוע יותר מהעידן המודרני. קטגוריית כביש נפוצה בארה"ב לדוגמה משלבת אופנועים שעד היום ניתן למצוא ולשפץ בעלויות של כמה אלפי דולרים. אופנועים כדוגמת ימאהה RD350, הונדה CB350 וטריומף 500 הם הנפוצים יותר. בשטח ניתן למצוא מוטוקרוסים של שנות ה-70 עד ה-90 ולהביא אותם לרמה נאותה של מרוצים, בלי לשבור קופות חיסכון.

שימו לב לרשימה (חלקית) של הקטגוריות, וזה רק מהתאחדות אחת בארה"ב: 50 סמ"ק, GP 125, 250, 350, 500. סינגלים, טווינס, הונדה CB160, אופנועי סירה על שלל הקטגוריות ועוד. יש קטגוריות נוספות לאופנועי סופרבייק מודרנים יותר, של שנות ה-80, ה-90 ותחילת שנות ה-2000. בשורה התחתונה, תוכלו למצוא את מקומכם, לא משנה איזה אופנוע שחזרתם.

ישראל

ענפי המרוצים אצלנו מאז ומעולם פנו רק לאופנועים העכשוויים. יש בארץ לא מעט אופנועי כביש, אנדורו ומוטוקרוס שיכולים להיחשב קלאסיים ובהחלט היינו רוצים לראות אותם עולים כמופע חימום או כקטגוריה בפני עצמה במרוצים אצלנו.

https://www.youtube.com/watch?v=xvc1kkmrtkw

מרוץ וינטאג' לאופנועי שטח ומוטוקרוס

מה זה?

ביום שישי הקרוב יצא לדרך בפורטוגל הסבב הראשון של אליפות אנדורו עולמית החדשה – WESS.

WESS (ר"ת WORLD ENDURO SUPER SERIES) היא שמה של סדרת אנדורו עולמית אשר תכלול השנה 7 סבבים ב-7 מדינות, ותכליתה לשים את הכתר על הרוכב הטוב ביותר והוורסטילי ביותר שיכול לתת מענה לכל המתארים שהתפתחו בעולם האנדורו בגלגול הנוכחי. בין הסבבים נגלה מרוצים, מפורסמים בפני עצמם, שראו כבר דם ויזע של רוכבים ישראלים בעבר.

הסבב הראשון יתחיל כאמור בפורטוגל ב-11 במאי ויתפרש על פני שלושה ימים: יום ראשון על טהרת האנדורוקרוס, יום שני במתאר של מכשולים עירוניים, והמרוץ המרכזי – אנדורו קלאסי – ביומו השלישי. הסבב השני, בסוף מאי, מגיע לארצברג הידוע באוסטריה. משם  יעבור לצרפת, רומאניאקס המיתולוגי ברומניה, רד בול 111 מגהוואט בפולין, שבדיה, ומרוץ אחרון שייערך בהולנד. לפי המארגנים, השאיפה בשנים הבאות היא לצאת מגבולות אירופה ולהתפרש בעולם.

טיזר לעונה

מי בא למסיבה?

רשימת השמות השנה בהחלט מראה את החשיבות של האליפות החדשה.

הוסקוורנה – בילי בולט הבריטי, רק בן 20 אך מועמד בולט לתואר. גראהם ג'ארוויס הוותיק (43) שנחשב למלך הבלתי מעורער של לפחות שלושה מהסבבים ברשימה (פורטוגל, ארצברג ורומניאקס) ושם חם בסוכנויות ההימורים לגבי השנה. אלפרדו גומז הספרדי שעדיין מתאושש מפציעה, וקולטון האקר האמריקאי שחזק יותר באנדורוקרוס (אלוף עולם כפול) ועדיין חסר קילומטרז' משמעותי באנדורו קלאסי נחשב.

ק.ט.מ – קודי ווב האמריקאי שחם בעקבות זכייה באליפות הסופראנדורו השנה. טדי בלזוסיאק הפולני, שחזר השנה משנת שבתון / פרישה. ג'וני ווקר הבריטי המהיר. ג'וזף גרסיה, הספרדי הצעיר, אלוף עולם מכהן באנדורו 2 (צעירים). פול בולטון הבריטי, עם קבוצה פרטית.

שרקו – מריו רומן הספרדי ו-וויד יאנג הדרום אפריקאי שידחפו חזק בצמרת.

נזכיר גם את גאס גאס עם לארס אנקל האוסטרי ובטא עם טרוויס טיסדייל הדרום אפריקאי.

אין ספק שרשימת השמות המטורפת תמשוך את כל חזירי האנדורו. אנחנו כבר לא יכולים לחכות.

וידאו מלא לקראת העונה