לאחר ניצחונו של אנדראה דוביציוזו בסבב הראשון בעונת 2019 של ה-MotoGP בקאטר, הוגשה לבית הדין של האליפות עתירה לפסילת התוצאות של הקבוצה בגין שימוש בספוילר לא חוקי. קבוצות אפריליה, הונדה, ק.ט.מ וסוזוקי פנו בתחילה למנהלי המרוץ בדרישה לפסול את הספוילר – שהורכב מתחת לזרוע האחורית של האופנוע האיטלקי. לטענתם, הספוילר מנוגד לתקנון משום שהוא מאפשר ייצור כוח הצמדה רב יותר. לאחר שבקשתם נדחתה פנו ארבע הקבוצות לבית הדין של ההתאחדות.
הדוקאטי GP19 – הספוילר השנוי במחלוקת לפני הגלגל האחורי
בדיון שנערך ביום שישי האחרון, ובו העותרות אף הביאו מהנדס מומחה מעולם הפורמולה 1, טענה דוקאטי שלספוילר שתי מטרות פונקציונליות: האחת פינוי מים ולכלוך מהצמיג האחורי והשנייה פינוי חום מהצמיג האחורי. דוקאטי אף הוכיחה שקיבלה על כך אישור מהמנהל הטכני של האליפות, טרום העונה, לאחר שהתחייבה שהמנגנון אינו מייצר יותר כוח הצמדה. מנגד, באפריליה קיבלו סירוב מאותו מנהל טכני לאחר שהציגו – לטענתם – פטנט דומה.
בית הדין של ההתאחדות פרסם אתמול את החלטתו ודחה את העתירה נגד דוקאטי. דחיית העתירה משאירה את התוצאות על כנן ומאפשרת לדוקאטי את המשך השימוש בספוילר. לקבוצות יש אפשרות להגיש ערעור, אך נכון לעכשיו נראה שהם לא ינצלו את הזכות הזאת.
דורנה, המפיקה את אליפות ה-MotoGP, הודיעה על מועדים חדשים לאליפות ה-MotoE – אליפות הגרנד-פרי החשמלית. האליפות תכלול שישה סבבים שיתקיימו בארבעה מסלולים באירופה. האליפות תחל בחודש יולי במסלול סקסנרינג בגרמניה, תנוע למסלול רד-בול רינג באוסטריה, תקיים את סבבים 3 ו-4 במיזאנו, ותסיים את צמד הסבבים האחרונים – 5 ו-6 – בחודש נובמבר במסלול ולנסיה.
אליפות ה-MotoE – קצת בעיכוב, אבל תתחיל
כזכור, שריפה כילתה את כל אופנועי ה-MotoE שאוכסנו בפאדוק במסלול חרז – יחד עם כל הציוד הנלווה. החקירה הרשמית לגורם השריפה טרם הסתיימה, אך יודעים לומר שאף אופנוע לא היה בטעינה באותו האירוע וכרגע החשד נופל על אחת מתחנות ההטענה שעלתה באש – ככל הנראה כתוצאה מקצר חשמלי. השמדת כל הציוד אילצה את המארגנים לבטל, הלכה למעשה, את שני הסבבים הראשונים שתוכננו – בחרז ובלה מאן.
נותר לקוות שהקבוצות יצליחו לעמוד במועד פתיחת העונה החדש, לאור העובדה שכולם איבדו את כל ציודם בשריפה וצריכים לבנות ולהקים את הכל מחדש.
רכיבה תחרותית מתפתחת בצורה אבולוציונית עם השנים. כל דור מוסיף עוד חלק לפאזל הגדול שמרכיב את נושא הרכיבה, ואפשר למנות את הורדת הברך לאספלט, את החלקת הגלגל האחורי בכניסה לפנייה, את הורדת המרפק ועוד. בעשור האחרון הושרש גם נושא טלטול הרגל (Leg Dangle), כלומר הוצאת הרגל בבלימה חזקה לקראת כניסה לפנייה, עד כדי כך שזה נראה מוזר כיום כאשר רוכב משאיר את שתי רגליו על הרגליות לפני הבלימה.
מארק מרקז מוריד רגל בבלימה לקראת הכניסה לפנייה
אז מתי זה התחיל ולמה בכלל זה טוב?
כל מי שחוקר ומכיר את עולם ה-MotoGP (שם זה התחיל) יקפוץ ויצעק – בלי להצביע – שוולנטינו רוסי (בתמונה הראש הידיעה) התחיל את המהלך בעונת 2005. מסלול חרז, הקפה אחרונה, פנייה אחרונה. רוסי נלחם כתף לצד כתף עם סטה ג'יברנאו. במהלך נואש לעקיפה רוסי נכנס חם מאוד על הבלמים בקו הפנימי והוריד – ספק בכוונה, ספק בפאניקה – את הרגל הפנימית מהרגלית. הצליח לו. הוא עקף וניצח במרוץ ולאחר מכן באליפות של אותה העונה. ולנטינו רוסי הוא אדם מאמין, מאמין בחזרות רפטטיביות על תנועות, שלשיטתו הופכים אותו למוצלח. סוג של אמונה תפלה. רוסי דבק בצבע הצהוב זרחני, בתפילה לצד האופנוע טרם עלייתו עליו, במשחק במפשעה ברכיבה בפיטס בעלייה למסלול ובנשיקה למסיכה הקדמית בגמר מרוץ מוצלח. כמו אלה, רוסי אימץ את נושא הורדת הרגל ונשאר איתו. בכל פעם שנשאל על כך, ענה בכנות שזה פשוט מרגיש נכון.
ניתוחי נתונים שנערכו על כך העידו שאין להורדת הרגל שום יתרון במהירות הכניסה, מהירות הפנייה או זמני ההקפה. עם זאת, יותר ויותר רוכבים אימצו את הסגנון עד למצב, כמו שכתבנו, שכיום זה נראה מוזר כשלא עושים את זה. בכל מרוץ מסלול – מועדונים, סופרבייק והעילית ב MotoGP – נראה את זה. במקום להתאים את העובדות למציאות, נתאים את המציאות לעובדות. העובדה היא שעושים את זה, אז בואו נגדיר למה.
גם אנדראה דוביציוזו מוריד רגל…
הדבר הראשון שקופץ לראש הוא הענקת יציבות. הוצאת הרגל מעבירה את מרכז כובד הרוכב קדימה ופנימה (לכיוון הפנייה) ומסייעת בהכנסת האופנוע לפנייה. הסבר נוסף הוא הגדלת שטח הפנים הכללי של הרוכב, כלומר הרגל משמשת כבלם אוויר – כמו ספוילר אחורי של רכב ספורט או בכנף מטוס – שנועד להגביר את החיכוך עם האוויר ולסייע בבלימה. תיאוריה נוספת הולכת לכיוון של חסימת רוכב. כלומר, כשאתה מוציא את הרגל אתה מקשה על המתחרה שלך לעקוף מהפחד שיכתוש לך את הרגל. חדי הזיכרון והגיל יזכרו שבסוף שנות ה-80 ותחילת ה-90, רוכב סוזוקי ואלוף עונת 93 קווין שוואנץ היה מוציא את הרגל בכניסה לשיקיינים האיטיים. ההסבר שלו היה – להעניק לברך הדפוקה שלו מנוחה מהכיפוף המוגזם שכופה האופנוע על רוכב בגובה שלו. האופנועים המודרניים קטנים מאוד וממקמים את הרוכבים במנח לא טבעי, ובטח שלא נוח לאורך זמן. אנחנו שמים את הכסף שזו אחת הסיבות העיקריות לנושא.
הסיבה הסוציולוגית לכך היא חיקוי המנצח. רוסי בזמנו היה האלוף הבלתי מעורער, ואם זה עובד בשבילו – זה חייב לעבוד לרוכב שמתחרה נגדו. שוב לכו אחורה לתקופה שמיק דוהאן (זכה בחמש אליפויות רצופות עם קבוצת הונדה) השבית לעצמו את קרסול רגל ימין ונשאר ללא יכולת שימוש בבלם האחורי. הפתרון שהגו מהנדסי הונדה היה להפעיל את הבלם האחורי בעזרת ידית שממוקמת מתחת לידית המצמד. דוהאן המשיך לנצח, ומהר מאוד רוכבים נוספים עברו להשתמש בפטנט הזה של ידית בלם אחורי במקום רגלית. האם זה טוב יותר? לא, אבל זה עובד לאלוף אז זה עשוי לעבוד לכולם.
וגם מאבריק ויניאלס…
אנחנו ממליצים לא להשתמש בטכניקה הזאת – של הורדת רגל בבלימה לפני כניסה לפנייה – על כביש ציבורי (גם לא בהורדת ברך – אבל זה דיון לפעם אחרת). הסיכון לפגיעה ברגל הוא גדול יותר כך, ובכלל, חבל על המגף שלכם. סביר להניח שאין לכם ספונסר להחלפת הסוליות.
אופנועים – של כל היצרנים – יורדים מפס הייצור במסגרת של פשרות. הם אמורים לקלוע למידות ולטעם של כולם. מכוונים לממוצע. אבל יש כאלה שבוחרים לייחד את האופנוע שלהם, להתאים אותו אישית – לסגנון, להלך רוח, לדרך האינדיבידואלית בה אותו רוכב רואה העולם הדו-גלגלי. יש כאלה שבוחרים לעשות זאת לבד, ויש כאלה שפונים לאומנים שיעשו זאת עבורם. ארלן נס היה אחד מאותם אומנים.
אחד מאלפי העיצובים המיוחדים של ארלן נס
ארלן נס, שהלך לעולמו השבוע בגיל 79, הוביל במשך עשורים את הדרך המיוחדת של ההתאמה האישית, מה שבאנגלית נקרא קאסטום. הוא יצר פרשנויות מעניינות, וללא ספק ייחודיות, בתחום הצבעוני הזה. משפחת נס – ארלן, בנו קורי ונכדו זאק – יצאו בשנת 2004 עם ליין מיוחד של אופנועי ויקטורי, שדחף קדימה, בשנים הרבות שעבדו יחדיו, להצלחתה של החברה. במשך השנים הוא עבד גם עם הארלי-דיווידסון ואינדיאן, אך בעיקר בלט עם האופנועים המיוחדים שייצר בעצמו.
תקדישו כמה דקות להתרשם מאלפי העיצובים והירידה לפרטים באופנועים, אביזרים ולבוש שיצר במשך השנים באתר הבית שלו ובעמוד הפייסבוק.
באפריליה חוגגים 10 שנים ל-RSV4R – סופרבייק הקצה שלהם – ומשיקים בימים אלו את ה-RSV4 1100 פקטורי החדש. במקביל, החברה האיטלקית הודיעה שלשום גם על מהדורה מוגבלת במיוחד של 10 כלים בלבד של ה-RSV4 – דגם ה-RSV4X המיועד למסלול בלבד.
אפריליה RSV4X – אקזוטיקה ב-10 יחידות בלבד!
הנתונים לא פחות ממדהימים: מנוע ה-V4 בנפח 1,100 סמ"ק מפיק בגרסת הזו 225 כ"ס (217 כ"ס בגרסה ה'רגילה'), המניעים משקל יבש של 165 ק"ג! המשקל הושג גם בזכות שימוש בפיירינג מקרבון, מיכל דלק קטן יותר ושימוש בחומרים אקזוטיים לשאר הרכיבים.
מהדורה זו גם תכיל סידור חדש לתיבת ההילוכים. באפריליה קוראים לזה בשם ANN (ר"ת Aprilia No Neutral), כלומר – אין ניוטרל. על מנת שבלהט ההאצה הרוכב לא יעביר בטעות לניוטרל כשהוא עובר מהילוך ראשון לשני, אפריליה ממקמים את הילוך הסרק למטה, ואת שאר ההילוכים (6-1) למעלה. ממש כמו באופנועי ה-MotoGP. מה עוד יש על ה-RSV4X? ובכן, מערכת פליטה של אקרופוביץ' המורכבת מסעפת מטיטניום ודוד מקרבון, קליפרים קדמיים מדגם GP-4 MS של ברמבו (מגיעים ישירות מה-MotoGP), וצמיגי סליקס של פירלי.
אין עוד הרבה נתונים, אבל באפריליה הודיעו שההזמנות ייפתחו לקראת פסח, ואם אתם רוצים לשריין סיכוי כלשהו לזכות באחד אז היכנסו לאתר של אפריליה בכתובת factoryworks.aprilia.com. המחיר בהחלט סביר למה שמקבלים – רק 40 אלף אירו. בשער של היום זה 164 אלף שקלים (לפני מיסים) לאופנוע שחולק חומרה ותוכנה עם אופנועי ה-MotoGP והסופרבייק של החברה.
בסוף שבוע האחרון חשפה הונדה – בתערוכת טוקיו – שני דגמים חשמליים המבטאים את העתיד לבוא מהתעשייה. הדגם הראשון הוא הגרסה החשמלית לקטנוע מדגם בנלי, שמיועד לשליחויות, כשבמקום מנוע ה-110 סמ"ק מורכב מנוע חשמלי. המעניין הוא הפורמט שנבחר, המאפשר החלפה מהירה של שתי הסוללות, זאת בניגוד להטענה בשקע המקובלת יותר. בטר פלייס מישהו?
הונדה בנלי חשמלי – עם 2 סוללות נשלפות
הדגם השני הוא המעניין יותר. הונדה לקחה את שלדת הקורה הכפולה מאלומיניום מההונדה CRF250R ואת מזלג השוואה ההפוך, ובתוך המוטוקרוסר הסטנדרטי שתלה מנוע חשמלי שפיתחה חברת MUGEN. מיוגן והונדה עובדים יחד שנים ארוכות, והחברה מוכרת בזכות חמשת הניצחונות הרצופים במירוצי האי מאן בקטגוריית האופנועים החשמליים. הונדה טרם חשפה פרטים על שני הדגמים.
למרות סגירת מפעל ALTA, שפיתח מוטוקרוס חשמלי מוצלח למדי, אין לנו ספק שהעתיד יחשוף בפנינו יותר ויותר דגמים חשמליים המיועדים לייצור, שכן העולם המוטורי נדרש לייצר פחות מזהמים ופחות רעש. לא מעט יצרני רכבים כבר נקבו בתאריכים עתידיים בהם יציעו אך ורק פתרונות חשמליים. תעשיית האופנועים צועדת לאותו הכיוון – רק לאחרונה כתבנו על אריק ביואל והמותג החשמלי שלו וכן על הגרסה החשמלית המיועדת לייצור של הארלי דיווידסון. אם הבחירה היא לרכוב על מוטוקרוס חשמלי או לא לרכב כלל, בהחלט היינו שמחים לשים את ידינו על דגם המוטוקרוס שהוצג.
בנובמבר האחרון הצגנו את הנשק החדש של דוקאטי – הפניגאלה V4R – שמיועד לבצע פעולה אחת בלבד: להחזיר את השליטה באליפות הסופרבייק העולמית (WSBK) לידיה של דוקאטי לאחר 8 שנים שחונות ולשבור את השליטה המוחלטת של קוואסאקי לג'ונתן ראיי, שזכו ב-4 אליפויות רצופות. מספר שבועות לאחר מכן רכבנו על גרסת ההומולוגציה לכביש של הפניגאלה V4R, וגילינו אופנוע אדיר עם פוטנציאל ענק.
בדוקאטי, שהשקיעו משאבים עצומים וכספים רבים בפיתוח האופנוע, לא חסכו גם במשאב החשוב ביותר בתחרות – הרוכבים. צ'אז דיוויסהבריטי, שרוכב עם דוקאטי מעונת 2014 וסיים שני בעונה שעברה, ממשיך העונה עם דוקאטי. אליו הצטרף אלאווארובאוטיסטההספרדי (34), לאחר 16 שנים בזירת ה-MotoGP ואליפות 125 סמ"ק שבה זכה בעונת 2006. דוקאטי, שמאז תחילת סדרת הסופרבייק העולמי בשנת 1988 מתחרים עם מנוע הווי-טווין המפורסם שלהם, מנוע שסיפק להם 14 אליפויות רוכב ו-17 אליפויות יצרן, יוצאים ב-2019 לדרך חדשה שיעודה לסגור את העשור בדיוק כמו שהתחיל – עם אליפות.
קבוצת Aruba, אלווארו באוטיסטה והפניגאלה V4R – בינתיים 6 מ-6
עונת 2019 בסופרבייק העולמי מציגה פורמט חדש של שלושה מרוצים במהלך סוף השבוע: מרוץ אחד ביום שבת, מרוץ שני – מרוץ הסופרפול של 10 הקפות – ביום ראשון בבוקר, ומרוץ מלא נוסף בצהריים. סדר הזינוק למרוץ הראשון והסופרפול נקבע לפי מקצי הדירוג ביום שישי, ותשעת הראשונים במירוץ הסופרפול של יום ראשון יזנקו, בסדר הזה, למרוץ השני (כשכול שאר הרוכבים לפי זמני הדירוג שלהם). מבחינתנו הצופים אנחנו מקבלים שלושה מרוצים בסוף שבוע אחד, אז נוותר להם על הסרבול. על הנייר, רוכב יחיד יכול לצאת עם 62 נקודות מהמרוץ (25 למרוץ + 12 לסופרפול).
עד לרגע זה הסתיימו שני סבבים: אוסטרליה (פיליפ איילנד) ותאילנד (בורירם). אז איך דוקאטי התחילו את קמפיין 2019 לאליפות? בבליץ ובמאזן מושלם. הרוקי באוטיסטה, שזוהי כאמור עונתו הראשונה באליפות, שלט וכבש את כל ששת המרוצים עד כה!
באוטיסטה וג'ונתן ראיי בפיליפ איילנד; 18 שניות פער!
במרוץ הראשון באוסטרליה באוטיסטה הוביל ב-18 שניות(!) על יריבו הישיר ג'ונתן ראיי, ורק החגיגות בהקפה האחרונה צמצמו את הפער ל-12 שניות בסיום המרוץ. ניצחונותיו בשאר המרוצים באותו סוף השבוע לא הוטלו בספק.
גם בתאילנד השליטה הייתה ברורה, והתבטאה בפער של 10 שניות שאר השדה במרוץ השלישי. דומיננטיות כזאת לא הייתה צפויה מצד דוקאטי והאופנוע החדש. מאידך, בן קבוצתו צ'אז דיוויס עדיין לא מצא את הקצב, והוא נמצא רק במקום ה-11 בטבלת האליפות לאחר תוצאות מאכזבות. ג'ונתן ראיי, האלוף ב-4 העונות האחרונות, סיים במקום השני בכל המרוצים ומפגר ב-26 נקודות מאחורי באוטיסטה.
דוקאטי, שהשקיעו כספים רבים ומשאבים אדירים בפיתוח המנוע והאופנוע החדשים, בהחלט יכולים לחזור לנשום, ולהתמקד בשמירה על בריאותו ומהירותו של הרוקי שלהם. ההימור הצליח, ובדוקאטי פורעים בגדול את הצ'קים הרבים שפיזרו. איזו פתיחת עונה!
בפעם הקודמת סקרנו והזכרנו שהאמריקאים היו כוח דומיננטי בעולם הגרנד-פרי בשנות ה-80 וה-90 של המאה הקודמת. אבל מקומם ברשימת המדינות שרוכביהם סיפקו את הגביע הנכסף הוא רק שלישי ברשימה הארוכה. שבעה רוכבים סיפקו לארה"ב 15 אליפויות, מעליהם – כמה מפתיע – נמצאת בריטניה עם 17 אליפויות, בעזרתם האדיבה של שישה רוכבים. איטליה סיפקה לעולם שישה רוכבים שהעניקו בתמורה לא פחות מ-20 אליפויות עולם. כל הנתונים מתייחסים אך ורק לקטגוריה הבכירה ביותר – 500 סמ"ק ו-MotoGP הנוכחית. לפני שנציג את האלופים נציין דבר נוסף בזכות ארץ המגף: שלושה יצרנים איטלקיים נושאים איתם לא פחות מ-25 אליפויות – MV אגוסטה (18 אליפויות), ג'ילרה (6) ודוקאטי (1).
בראש רשימת האדום-לבן-ירוק עומד הגדול מכולם ג'יאקמו 'אגו' אגוסטיני. שימו לב לסטטיסטיקה המשולבת מימיו בקטגוריית ה-350 סמ"ק וה-500 סמ"ק: 122 ניצחונות ו-15 תארי אליפות! בארון ה-500 סמ"ק שלו נמצא 68 ניצחונות ו-8 אליפויות. עד היום הרוכב בעל מספר התארים הרב ביותר בקטגוריה הבכירה. אגו, שכיכב באליפות איטליה, הוחתם על-ידי קבוצת MV אגוסטה בשנת 1965. שבע אליפויות רצופות הוא העניק ליצרנית האיטלקית (1972-1966). אם זה לא מספיק מרשים, הוא הוסיף עוד שבע אליפויות (רצופות, אלא מה?) מקבילות בקטגוריית ה-350 סמ"ק (1974-1968). לא נטרח להזכיר את עשרת הזכיות ב-TT של האי מאן ועוד אי-אילו גביעים במרוצים כאלו ואחרים. הוא בטח כבר שכח. בשנת 1974 הוא עבר לשורותיה של קבוצת ימאהה. העילוי ניצח בבכורה שלו במרוץ דייטונה 200 בארה"ב וכבש את תואר 1974 ב-350. פציעות ובעיות מכניות הכשילו אותו בקטגוריית ה-500 סמ"ק, אך שנה לאחר מכן (1975) הוא חזר וכבש את כס המלכות בפעם השמינית והאחרונה. כיום אגו בן 76, אבל את שמו עדיין מבטאים ואומרים ביראת כבוד.
ג'יאקומו אגוסטיני – אחד מהגדולים ביותר
ולנטינו רוסי נמצא שני ברשימת הרוכבים האיטלקיים המובילים והשם העדכני גם היום, על אף גילו המכובד לכל דעות (בעולם של ספורטאים כמובן) – 39. רוסי מחזיק בתואר הלא רשמי של הרוכב היחיד שזכה באליפות של כל הקטגוריות שיש (125 סמ"ק, 250 סמ"ק, 500 סמ"ק ו-MotoGP). רוסי שני ברשימה בפער של מקום אחד: 7 אליפויות לעומת 8 של אגוסטיני. רוסי הגיע לזירה כנער בן 17 בעונת 1996 לקטגוריית ה-125 סמ"ק על אפריליה, ואת האליפות הראשונה הוא קטף בעונת 1997. שנה לאחר מכן עלה ל-250 סמ"ק, עדיין על אפריליה, התבשל עונה וזכה באליפות של 1999. באותו רצף של מבחן פסיכומטרי הוא התחיל את המילניום בקטגוריה הבכירה (500 סמ"ק שתי פעימות) על הונדה, וזכה באליפות בעונה שאחרי – 2001. בחור מתודי. שלוש אליפויות רצופות סיפק במדי בכנף האדומה, ולאחר מכן עבר למדים הכחולים של ימאהה. הדומיננטיות המשיכה ביתר שאת, וההיסטוריה תראה שהוא כבש את שתי העונות העוקבות (05-04), נתן לאחרים לשחק ולנצח ב-2006/7 (ניקי היידן המנוח וקייסי סטונר), והוסיף שתי אליפויות רצופות ב-2008 ו-2009. דעיכת התארים התחילה במעבר המפורסם לקבוצת דוקאטי בעונת 2010 ולא השתפרה כשחזר לימאהה ב-2013. עדיין, גם היום הוא נמצא בטופ ומועמד ריאלי לקטיפת ניצחונות בכל מרוץ נתון.
נאיר שוב על עוד פרט סטטיסטי בין שניהם: לרוסי יש את כמות הניצחונות הגדולה ביותר בקטגוריה הבכירה (89) ושני לאגוסטיני (122) בכמות הניצחונות הכוללת (115). נזכיר שלשניהם ביחד יש 26 אליפויות בכל הקטגוריות. כבוד!
ולנטינו רוסי – מה עוד אפשר להגיד?…
ניתן את הכבוד הראוי לשאר האלופים דוברי האיטלקית ונזכיר את רוכב ג'ילרה אומברו מסטי (Umberto Masetti), האיטלקי הראשון שניצח באליפות היוקרתית, בשנת 1950 – עונתה השנייה בכלל של הסדרה. הוא הוסיף עוד אליפות ב-1952 לסך של שתי זכיות בתואר, שללא ספק סללו את דרכם של הבאים אחריו בהיסטוריה. ליברו ליברטי (Libero Liberati), גם כן על ג'ילרה, ניצח בעונת 1957. שאר המקומות על קיר התהילה שייכים לרוכבים המוזכרים מעלה.
לא נקפח עוד כמה שמות שכיכבו בעולם ה-MotoGP אבל עשו את שמם בקטגורית ה-250 סמ"ק: ארבעת האלופים הראשונים בהיסטוריה באו מאיטליה (ברונו רופו על המוטוגוצי בשתי אליפויות, דריו אמברוסיני על הבנלי ואנריקו לורנזיטי על המוטוגוצי). שמות עדכניים יותר הם לוקה קדאלורה (1991/2 על הונדה), מקס ביאג'י (1997-1994 על אפריליה והונדה), לוריס קפירוסי (1998 אפריליה), מרקו מלאנדרי (2002, אפריליה), מרקו סימונצ'לי המנוח (2008, ג'ילרה) והאלוף מ-2017 פרנקו מורבידלי על הקאלקס ב-Moto2.
זכייה בתואר באליפות קצה בענף האופנועים הוא מאורע נדיר ויחיד במינו. תואר שזכייה בו משקף שנים רבות של לימוד, אימון, הכנה, כסף, דם, דמעות ויזע. לנצח רוכבים, שטובים לא פחות כמוך, הוא שיא בדרך מאוד ארוכה ומתעתעת. במקרים עוד יותר נדירים מתווסף לארון הגביעים בסלון עוד אחד, הזה של הבן. האם מדובר על יכולת לשחזר את מסע האימונים הארוך, או שבמאגר הגנים יש גם אחד שנותן פול גז יותר מהאחרים?
לאחר שכיסינו את סיפורה של משפחת דאנלופ, שם שני אחים – ג'ואי ורוברט ז"ל – שלטו בעולם מרוצי הרחובות, בניו של רוברט – וויליאם (ז"ל) ומייקל – המשיכו את המסורת המשפחתית בכישרון והיכולת לנצח. הנה עוד כמה משפחות שהיינו רוצים להתארח אצלם בארוחת שישי.
קני רוברטס וקני ג'וניור
קני רוברטס ג'וניור
קני רוברטס סניור (בתמונה בראש הידיעה) נחשב לאחד הרוכבים המשפיעים בעולם ה-MotoGP, או מה שנקרא בתקופתו גרנד-פרי. האמריקאי, ששלט במרוצי העפר בארצות הברית בשנות ה-70, עבר להתחרות באליפות ה-500 סמ"ק בשנת 1978. סגנון הרכיבה השונה שהוא הביא איתו לאירופה, שכלל בלימה מוקדמת יחסית לפנייה והחלקת הצמיג האחורי בדריפט תוך כדי פנייה, על מנת לפצות על מכלולי שלדה ומתלים שלא עמדו ביכולות המנוע, הקפיצו אותו היישר לצמרת הרוכבים.
שלושה תארי אליפות עולם רצופים (1980-1978) על-גבי הימאהה שלו הכניסו אותו להיכל התהילה.
נקפוץ קדימה 20 שנה, ולהיכל מצטרף בנו, הנושא את שמו – קני רוברטס ג'וניור. האמריקאי, בנו של אגדה, זכה בתואר אליפות העולם בשנת 2000 על-גבי הסוזוקי RGV500. כיום ניתן לייחס את התואר לעבודה אינטנסיבית מאחורי הקלעים שעשה רובטרס סניור בכיוון הסוזוקי. עד היום אלו צמד אב ובנו היחידים שזכו באליפות העולם בסדרת העלית של מרוצי האספלט.
הארי וסטפן אברטס
משפחת אברטס המורחבת – סב, אב ובן
בארון התארים המשותף של המשפחה הבלגית תוכלו לספור 14 גביעי אליפות מוטוקרוס עולמי (MXGP) ושלושה תארי אליפות האומות. נתחיל מהאבא הארי, שזכה בארבעה תארי MXGP – ב-1975 (250 סמ"ק) וב-1981-1979 (125 סמ"ק) – וסך של 25 ניצחונות. מעבר לכך, הוא היה בקבוצה הבלגית למוטוקרוס האומות וזכה בשנים 1976 ו-1979.
בנו סטפן הוא אגדה בפני עצמו: 10 תארי אליפות עולם, הראשון בשנת 1991 והאחרון בשנת 2006 (אז ניצח 14 מתוך 15 סבבים), וסך של 101 ניצחונות. הישג יחיד במינו נרשם בשנת 2003: בסבב בצרפת ניצח בקטגוריית 125, 250 ו-500 סמ"ק באותו היום! הוא הוסיף גם ניצחון במוטוקרוס האומות בשנת 1998 וניצחון בסיקס דייז אנדורו בשנת 2003. מפלצות בע"מ!
ג'ון ואיליי טומאק
איליי הצעיר והכישרוני צועד השנה בבטחה לזכייה שנייה ברציפות באליפות המוטוקרוס האמריקאית בקטגוריה הבכירה (450 סמ"ק). לזה תוסיפו את אליפות הסופרקרוס 250 סמ"ק בשנת 2012 ואליפות המוטוקרוס לשנת 2013 באותה הקטגוריה.
איליי טומאק
אביו ג'ון, שאמנם לא התפרסם בעולם המוטורי, נחשב לאגדה בעולם האופניים. הוא זכה במספר אליפויות קרוס-קאנטרי בארה"ב, כולל אליפות עולם בשנת 1991, וכן כיכב בצמרת אליפות הדאונהיל העולמית. במהלך הקריירה המקצועית שלו (2005-1985) הוא גם זכה בתארים בתחום מרוצי הכביש.
משפחת טומאק, נכון להיום, הם צמד האב ובנו היחידים שזכו בתארים באליפות המוטוקרוס לחובבים בלורטה לין: ג'ון באליפות הוותיקים (VET) ב-2001 ואיליי עם שמונה תאריו לאורך שנות ילדותו.
בתחילת אוקטובר הקרוב יתאספו – כבכל שנה – מיטב הנבחרות והרוכבים שיש לעולם המוטוקרוס להציע, על מנת להתחרות ראש בראש במוטוקרוס האומות (MXON) בשלוש קטגוריות: 250 סמ"ק, 450 סמ"ק וקטגוריה פתוחה.
השנה תתקיים המהדורה ה-72 של ה-MXON במסלול רד-באד (REDBUD) שבמישיגן, ארה"ב. מצבת כוח האדם של מרבית הקבוצות כבר נסגרה ופורסמה.
בסוף שבוע האחרון פרסמה נבחרת פורטו ריקו את רשימת רוכביה, ולרגע גרמה להרגשת תרמית ה-1 באפריל. פורטו ריקו הוא אי בים הקריבי תחת חסות ארצות הברית, מאז 2012 היא המדינה ה-51 של ארה"ב, מה שמאפשר לרוכבים אמריקאים לייצג אותה, כשלרוב מדובר ברוכבים שלא היוו פקטור לנבחרת הייצוגית עצמה. השנה יתחרו תחת דגל פורטו ריקו שלושה שמות מפתיעים: טראביס פסטרנה (בקטגורייה הפתוחה – MX3), ריאן סייפס (250 סמ"ק – MX2) ורוני מאק (450 סמ"ק – MXGP – בתמונה בראש הידיעה). וזו לא ההפתעה היחידה, שכן כולם על אופנועי שתי פעימות!
קבוצת החטייארים, כמו שהם מתייחסים לעצמם (כולם במחצית השנייה של העשור הרביעי לחייהם), מגיעה לגייס תרומות לשיקום של האי, בעיקר בצד המוטורי, לאחר שהוריקן מריה החריב את האי בשנה שעברה.
טראביס פסטרנה זכה אומנם לייצג את ארה"ב ולנצח במוטוקרוס האומות, אך זה היה בתחילת שנות ה-2000, כשהיה מתחרה פעיל. הוא לא התחרה בצורה מקצועית על אופנועים מאז שנת 2004. הוא יתחרה במוטוקרוס האומות על גבי סוזוקי RM250.
ראיין סייפס פרש ממרוצי מוטוקרוס לפני מספר שנים ועבר לעשות חייל במרוצי אנדורו בארה"ב ובעולם (ניצח ב-2015 את הסיקסדייז אנדורו). הוא יתחרה על גבי הוסקוורנה.
רוני מאק הוא כבר סיפור אחר. דמות רדנק דרומי טיפוסי ,שנוצרה ליוטיוב וטובה בלשתות בירה וללעוס טבק. הוא נודע בסגנון הרכיבה הייחודי שלו, בלבוש הכפרי ובהונדה CR250 השחוטה והעתיקה שלו עם הכנפיים המקוצצות (חפשו את ערוץ היוטיוב שלו).
את הקבוצה המעניינת יאמן אגדת המוטוקרוס האמריקאי ריקי ג'ונסון, המחזיק שבעה תארי אליפות במוטוקרוס ובסופרקרוס בשנות ה-80.
הקבוצה בהחלט תכניס צבע, ריח והומור לתחרות המאוד רצינית הזאת. יהיה מעניין ושווה לעקוב.
