מחבר: אסי ארנסון

בטריומף מציעים עוד מהדורה מיוחדת ומוגבלת מספרית של הבונוויל T120, כשהפעם זה נושא את שמו של הזמר האגדי מממפיס טנסי – אלביס פרסלי.

הטריומף בונוויל התחיל את דרכו ב-1959 עם ה-T120 המקורי – טווין מקורר אוויר בנפח 650 סמ"ק. גם אחרי סגירת המפעל, הבונוויל המשיך להיות מיוצר בסדנת המרוצים של לס האריס שקיבלה את הרישיון מג'ון בלור. אך הבונוויל האחרון לא זכה להצלחה, ובשנת 1988 – כמעט 30 שנה לאחר שהחל ייצורו – חדל השם בונוויל להתקיים.

רק ב-2001 החזירה טריומף את השם בונוויל לקו הייצור, נאמנים למקור עם מראה קלאסי ומנוע טווין מקבילי מקורר אוויר בנפח 800 סמ"ק. אופנוע פשוט וזול יחסית. ב-2005 הנפח גדל מעט, אך רק ב-2016 הוצג ה-T120 החדש, עם מנוע מודרני בנפח 1200 סמ"ק, קירור נוזל וגל זיזים עילי יחיד. שנה מאוחר יותר הצטרף האח הקטן, ה-T100 בנפח 900 סמ"ק לליין הקלאסיים המודרניים של טריומף.

אם נחזור לגרסה המקומית, אזי לפי טריומף אלביס פרסלי, הזמר האמריקאי המפורסם, לקח סיבוב על אחד משל חבריו. הוא כל כך התרשם והתלהב עד כי רכש שבעה כאלו עבורו ועבור חבריו ויצר את 'מאפיית ממפיס' (‘Memphis Mafia’). הסיפור התרחש אמנם בשנת 1965, אבל בטריומף החליטו שמהדורה המיוחדת השנתית של הבונווויל (אחרי הבלאק DGR של שנה שעברה) תוקדש סביב הסיפור הזה.

הייחוד במהדורת אלביס פרסלי היא צביעת האדום-זהב-שחור עם שמו של אלביס בנקודות זהב שמדמות את אור הזרקורים שעל במת ההופעות. חישוקי השפיצים מיוחדים לגרסה, כאשר יש יותר חלקי כרום וקווי זהב צבועים ביד. יש חתימת אלביס על האופנוע ויספור של היחידות הנרכשות מתוך 925 מהדורות אלביס שיגיעו לייצור.

צפו בווידאו – טריומף בונוויל T120 במהדורת אורי ארגמן במבחן:

דגמי המוטוקרוס לשנת 2025 של בטא משדרגים את ה-RX300 הדו פעימתי וה-RX450 הבכיר.

בשנת 2021 הציגו בבטא את אופנוע המוטוקרוס האיטלקי הראשון מאז שנת תחילת שנות ה-80. המהלך התחיל עם כניסה לאליפות המוטוקרוס העולמית עם גרסת 450 סמ"ק ארבע פעימות שבעונת 2024 גם התחילה בארה"ב, וייצור מהדורה מיוחדת לשוק האמריקאי של גרסת מוטוקרוס דו-פעימתי בנפח של 300 סמ"ק, שהגיעה השנה גם לאירופה.

בגרסת ה-RX300 מדובר על המנוע של ה-RR300 (RR X-PRO משנת 2025), כלומר דו-פעימתי בנפח 293.1 סמ"ק, מקורר נוזל, עם חמישה הילוכים (בניגוד לשישה באנדורו) והתנעה חשמלית. לשנת 2025 המנוע חזק יותר ועולה ליותר סל"ד עם שדרוגים לצילינדר ולתזמון, כאשר לצד זה יש קלאץ' מחוזק יותר, משתיק משופר, מערכת קירור משופרת ומיכל דלק שירד לכ-7 ליטר להפחתת המשקל.

שלדת הכרומולי חוזקה יותר השנה (וזהה ל-RX450) עם חיבור חדש למסטר צילינדר בבלם האחורי (מתוצרת ניסין), אשר חדש ואמור להיות חזק ועמיד יותר לאורך זמן. גם דווחו שיפורים לשלדה האחורית שמאפשרת שחרור בלחיצת כפתור למושב. הבולמים גם שופרו וכוילו מחדש, כאשר קוטר הבולם האחורי גדל ל-50 מ"מ לטובת עמידות גבוהה יותר והפחתת טמפרטורת השמן בעומסים כבדים. לבסוף יש רגליות רוכב חדשות, פלסטיקה חדשה וגרפיקה עדכנית.

ה-RX450 עם עדכונים למפות המנוע, חיזוקים לשלדה ולבולמים, גלגל שיניים אחורי שהוא כעת בעל 51 שיניים, ציר גלגל אחורי שקוטרו גדל ל-22 מ"מ, מצבר ליתיום-יון חזק יותר, רגליות חדשות וגרפיקה עדכנית לשנת 2025.

בשלב זה אין מידע לגבי הגעת צמד הדגמים בכלל לישראל או על מחירם הצפוי ברישוי אפור.

הקוואסאקי KX500 הוצג בשנת 1983, בערך בתקופת הדינוזאורים. הוא לא התקבל בהתלהבות, אבל אחרי 21 שנים בשירות הוא פרש כאגדה.

הקוואסאקי KX500 הוצג בתור הזהב של המוטוקרוסרים הגדולים והחזקים, אלו של הגברים שסיפקו בתחילת שנות ה-80 בערך את אותו ההספק שיש כיום לאופנועי המוטוקרוס בנפח 450 סמ"ק ארבע פעימות. רק שאת זה הם עשו עם מנוע דו-פעימתי מעשן שיודע לספק את אותם סוסים על טווח סל"ד מצומצם מאוד וגבוה מאוד. באותן השנים הוא קם בכדי להכות שוק על ירך את ההונדה CR500, המייקו (Maico) 490 ואת הק.ט.מ 500, שהיו השמות העיקריים בקטגוריה הפתוחה (OPEN CLASS). מה שכן, לקח זמן לעקל ספציפית את הדור הראשון, או יותר נכון את העיצוב שלו ובמיוחד הכנף האחורית המוזרה.

המנוע הדו-פעימתי בדור הראשון היה בנפח של 499 סמ"ק, מקורר אוויר. אופי המנוע הוגדר באותו הזמן כ'בלתי רכיב' והקשה מאוד על הרוכבים במסלולים הסגורים של המוטוקרוס. כבר אז הוא הראה את הפוטנציאל למרוצי המדבר הפתוחים, אבל לא לשם כיוונו אותו אנשי קוואסאקי. שנה לאחר מכן שיחקו הירוקים ביחס הדחיסה ויחסי ההעברה על-מנת לעדן במעט את התפרצויות הכוח. לשנת 1985 ה-KX500 עבר לקירור נוזל והחל לצבור לעצמו יותר ויותר אוהדים.

התערובת שהזינה את הצילינדר היחיד הגיעה דרך מאייד קייהין בקוטר 39 מ"מ. 63.5 כ"ס תועדו והגיעו ב-7,000 סל"ד, שאולי לא נשמעים כסיבובי מנוע גבוהים, אבל שום דבר לא קרה לפניהם. כ-6 קג"מ ב-6,000 סל"ד סגרו את נתוני המנוע. מערכת קירור הנוזל, שכאמור נוספה, העלתה את הספק המנוע ל-65 סוסים, ביחד עם שסתום כוח KIPS (ר"ת Kawasaki Integrated Power Valve System) שהרחיב במעט את טווח הסל"ד השימושי ואת אספקת הכוח באותם הסיבובים, ובכך שיפר משמעותית את יכולות הרכיבה. מעבר לכך נתוני בקוואסאקי KX500 היו אופייניים לקטגוריה, עם שלדה מפלדה, שלדת זנב מאלומיניום, מזלג שוואה בקוטר 43 מ"מ שהתהפך וגדל בקוטר בשנת 1990, שזה כבר הדור הרביעי למניין.

עם השנים, העדכונים וחילופי הדורות שהתבטאו בגרפיקה, שסתומים משופרים, כיולי בולמים ויחסי דחיסה כאלו ואחרים ה-KX500 מעולם לא כבש או השאיר חותם על מסלולי המוטוקרוס, בטח לא כמו יריבו מהכנף האדומה. עיקר השם וההצלחה הגיעו דווקא ממרוצי המדבר והשטחים הפתוחים, שם KX500 מוסבים עשו חיל בזכות המנוע החזק, המשקל הקל והיכולת לאקלם חלקים אחרים לבחירת הרוכב בפאזל של קוואסאקי. תקציב הפיתוח של הירוקים נעצר בשנת 1990 והוא נשאר כמו שהוא עד לסוף הייצור שהגיע בשנת 2004. 21 שנים בהם נמכר, אבל זכה לפריחה רק לקראת סוף ימי חייו ועד היום ניתן לראות בעולם אקזמפלרים משופרים שקיבלו תרומות אברים מודרניים, אבל משמרים את רוח שתי הפעימות הצורחת ומעשנת.

צפו בג'רמי מקגראת' האגדי על גבי הקוואסאקי KX500 שלו:

ה-R90S היה אופנוע ספורט-תיור של ב.מ.וו, אשר יוצר בין השנים 1973 ועד 1976 ונחשב לאחד האופנועים המוצלחים ביותר של החברה הבווארית.

בכל רשימה כזאת או אחרת של 'עשרת האופנועים הטובים בשנות ה-70' נמצא מקום של כבוד לב.מ.וו R90S. לפניו, כלומר שנת 1973 ודרומה, ב.מ.וו נחשבה לחברה מכובדת, איכותית, יוקרתית – אבל משעממת. המילים 'ספורטיבי' או 'כיף' לא הולחמה טוב עם המותג, ומי שרצה קצת גיוון ושמחת חיים עם צביעה מקורית שאינה לבן או שחור – לא מצא פתרון בחנות הב.מ.וו השכונתית.

זה השתנה ברגע הצגתו של ה-R90S, שהיה אמנם אבולוציה טבעית שצמחה מה-R60 וה-R75, אבל די עמד בזכות עצמו. פתאום היה אפשר לרכוש אופנוע של ב.מ.וו שהוא גם מהיר, גם חזק, גם מהנה וגם פונה. זה התחיל ממנוע הבוקסר הדו-צילינדרי הקלאסי עם שני שסתומים לצילינדר, שכאן היה בנפח של 898 סמ"ק, מקורר אוויר כמובן. ההספק עמד על 76 כ"ס ב-7,000 סל"ד והמומנט על 7.6 קג"מ ב-5,500 סל"ד, אלו הועברו אל הגלגל האחורי דרך גל הינע. המהירות המרבית בקצה ההילוך החמישי והאחרון נמדדה על 200 קמ"ש עגולים ומהירים עבור תוצרת של ב.מ.וו באותן השנים.

החישוקים במידות 19″ מלפנים ו-18″ היו בקצות בסיס הגלגלים באורך של 1,465 מ"מ, ומערכת הבלימה כללה צמד דיסקים בקוטר 260 מ"מ מלפנים ותוף מאחור. המשקל המלא עמד על 215 ק"ג. השוס היה העיצוב עם פיירינג הביקיני מלפנים והצביעה הדו-גונית – המאוד לא אופיינית והמאוד ייחודית.

וכך, ברגע אחד (שלקח שנים לפתח) הצליחו בב.מ.וו להציע אופנוע יפה, מהנה, נוח, מהיר, ספורטיבי, ואחד כזה שכולם רוצים. בשלוש שנות הייצור שלו מכרו בב.מ.וו כ-17,500 יחידות ברחבי העולם – מה שהוגדר כהצלחה מסחרית גדולה עבור חברה בוטיקית כמו ב.מ.וו. הדובדבן שבקצפת היה זכייה באליפות הסופרבייק האמריקאית של שנת 1976. בתום הקדנציה הוצג המחליף בדמותו של ה-R100S, כשבב.מ.וו הפנו את המיקוד השיווקי יותר אל גרסת ה-RS שסיפקה יותר יכולות תיוריות עם פיירינג מלא.

ה-R90 היה כל כך חשוב עבור ב.מ.וו, שלטובת שימור השם הם התחכמו עם המחליף המודרני וקראו לו R nineT.