מחבר: אסי ארנסון

מוטו מוריני צפויים להציג בקרוב את ה-X-Cape 1200 – אדוונצ'ר חדש עם מנוע וי-טווין גדול המפיק כ-140 כ"ס.

מוטו מוריני מאיטליה הוא שם עבר ותיק, ששורשיו הולכים אחורנית עד לשנת 1937. החברה עברה לא מעט גלגולים, סגירות מפעל והחלפות בעלים, ואופנועיה אף נמכרו בישראל אי-שם בשנות ה-80 של המאה הקודמת. בשנים האחרונות החברה מציעה מספר דגמים בקטגוריות נייקד, סקרמבלר, ספורט ואדוונצ'ר-תיור המונעים על בסיס אותו מנוע וי-טווין בנפח 1,187 סמ"ק עם 87° בין הצילינדרים. בשנת 2018 החברה נקנתה על-ידי זונגנג (Zhongneng) הסינים, אם-כי הפיתוח והייצור נשארו באיטליה.

בתערוכת מילאנו 2019 הציגו במוטו מוריני שלושה דגמים חדשים לגמרי, מתוכם שתי גרסאות כניסה של היצרן עם יחידת מנוע חדשה מקוררת נוזל בעלת שני צילינדרים מקבילים בנפח 650 סמ"ק. גרסה אחת נקראת Seiemmezzo (שש וחצי), שהגיע לאחרונה לארץ וגרסת אדוונצ'ר כביש בשם X-CAPE 650.

כעת מתפרסמות תמונות לא רשמיות של האח הגדול במשפחת האדוונצ'ר – ה-X-Cape 1200. המנוע הוא וי-טווין, ובהעדר מידע נוסף אנחנו משערים שמדובר בגרסה משודרגת של המנוע המוכר בנפח 1,187 סמ"ק עם 87° בין הצילינדרים. ההספק המשוער נע בין 120 ל-140 כ"ס, כשאנחנו מהמרים על הנתון הגבוה יותר. המומנט גבוה כצפוי ויהיה סביב 11 קג"מ.

בגרסת ה-650 סמ"ק יש מזלג מרזוקי הפוך בקוטר 50 מ"מ, שסביר להניח שגם יגיע לגרסת ה-1,200 סמ"ק. חישוקי השפיצים בקוטר 19″ מלפנים ו-17″ מאחור. המשקל היבש גרסת ה-650 עומד על 213 ק"ג, נעריך לפחות 240 ק"ג לגרסה הגדולה. אין נתונים נוספים בשלב זה, גם לא על אלקטרוניקה, שצפויה להציג צג TFT בגודל 7″, פנסי LED וכל בקרות הבטיחות האפשריות, וכן פינוקים לרוכב.

המוטו מוריני X-Cape 1200 צפוי לצאת בתחילת שנת 2023, ופרטים נוספים לגביו יתבהרו עד אז.

הב.מ.וו R1100RS היה הנציג של הבווארים בסגמנט הספורט-תיור בשנות ה-90, עם מנוע בוקסר מקורר אוויר שקיבל לראשונה גם קירור שמן.

ההיסטוריה הדו-גלגלית של ב.מ.וו התחילה בשנת 1921 עם ייצור מנועים ליצרנים אחרים, כאשר לקחו עוד שנתיים כדי להציג את ה-R 32 עם שני צילינדרים אורכיים וגל הינע. מאז מעולם דגלו בב.מ.וו בסגמנט ה'רגוע' יותר, קרי ספורט-תיור, וה-R1100RS – שהחליף את ה-R100RS ושהוצג כמעט 70 שנים אחרי אותו R 32 (בשנת 1992) – היה נצר לאותו הד.נ.א. ה-RS היה גרסה אחת במשפחה שכללה את ה-GS הדו-שימושי, ה-R הנייקד-רודסטר, ה-RT התיורי וה-S הספורטיבי.

מנוע הבוקסר בנפח 1,085 סמ"ק, מוזרק הדלק, קיבל לראשונה תוספת של קירור שמן שהתווספה לקירור האוויר שהיה קיים. על-מנת להתמודד טוב יותר עם בעיות התחממות מנוע, השתמשו בב.מ.וו לראשונה בשיטה הזו במנועיהם וקראו לה 'ראש שמן' (Oilhead), בה ראש המנוע מפנה את החום בעזרת התנועה של השמן. המנוע הזה יעבור שנה לאחר מכן גם ל-R1100GS ויחכה להחלפתו בקירור נוזל עד לשנת 2013. מנוע ה-R1100RS סיפק 90 כוחות סוס ב-7,250 סל"ד ומומנט של 9.6 קג"מ ב-5,500 סל"ד שהביאו אותו למהירות מרבית בת 215 קמ"ש. למערכת התמסורת היו חמישה הילוכים, כאשר בשנת 1999 הורכבה תיבה בת שישה הילוכים.

המנוע ששימש כגורם נושא עומס ושלדת הפלדה נעזרו במזלג הטללבר (עם מהלך של 120 מ"מ) שמפריד את כוחות הבלימה מהיגוי, והפרלבר מאחור (מהלך גלגל של 135 מ"מ), עם זרוע אחורית חד-צידית. החישוק הקדמי היה בקוטר 17″ עם צמיג במידה 120/70 והאחורי היה בקוטר 18″ עם צמיג 160/60. על הבלימה מלפנים הופקדו שני דיסקים גדולים בקוטר 305 מ"מ ועוד אחד של 285 מ"מ מאחור. מערכת ה-ABS שהורכבה הייתה מהדור השני – זה שהפחית את הרעידות והפמפומים בידית בזמן התערבות המערכת.

מתוך הגדרת התיור, הממדים היו בהתאם. בסיס גלגלים של 1,473 מ"מ (מתוך אורך כללי של 2,175 מ"מ), גובה מושב של 800 מ"מ, עם תוספת אופציונלית שאפשרה להגביה או להנמיך ב-20 מ"מ את גובה המושב, ומשקל יבש מכובד של 239 ק"ג, לפני מילוי כל 23 הליטרים של מיכל הדלק.

בשנת 2001 הגיע המחליף בדמות ה-R1150RS, שהשתדרג בעיקר בתחום המנוע והבלמים. ה-R1100RS אמנם לא היה סיפור הצלחה, אך זכה לקהל נאמן ברחבי העולם. מספר יחידות נמכרו גם בישראל, ומאוד הגיוני שחלקן עדיין מסתובבות על הכבישים עם מאות אלפי קילומטרים על הצג.

בגאס גאס מציגים את הדור החדש של אופנועי המוטוקרוס, המגיעים בשלב ראשון בגרסאות הפקטורי בנפחי 250 ו-450 סמ"ק עם גרפיקת טרוי לי דיזיינס.

בתחילת השנה ה-MC450F, דגם המוטוקרוס הבכיר של גאס גאס, קיבל גרסת פקטורי מיוחדת עם מכלולים איכותיים וגרפיקת טרוי לי של דגמי המרוץ. ציינו בזמנו שדגמי המוטוקרוס של גאס גאס הוצגו מוקדם מהצפוי ולא זכו לקבל את העדכונים המשמעותיים שקיבלו האחיות לפלטפורמה עם הדור החדש לשנת 2023 של ק.ט.מ והוסקוורנה. אלו קיבלו שיפורי מנוע בדגמי הארבע פעימות, שלדה חדשה וקלה יותר, בולמים חדשים ושיפור ממשק הרוכב עם הכלי. נדגיש שבגאס גאס הציגו את דגמי המוטוקרוס לשנת 2023 המתבססים על הדור הקודם, ובינתיים רק גרסאות הפקטורי היוקרתיות מיישרות קו עם הדור החדש.

המנוע מקבל מערכת ניהול עם שני מצבים המופעלים בעזרת כפתור בצד שמאל של הכידון – מפה חלשה ומפה חזקה – וכן בקרת זינוק, בקרת אחיזה, וחיישן התהפכות שמדומם את המנוע אחרי נפילה או התרסקות. יש גיר בן חמישה הילוכים חדש וחלק יותר של Pankl, הכולל גם קוויקשיפטר מההילוך השני עד החמישי שניתן לביטול בלחיצת כפתור על הכידון. הבקרות והקוויקשיפטר מגיעים רק בדגמי הארבע פעימות.

הדור החדש של 2023 כולל שלדה חדשה – חזקה וקלה יותר. החוזק מתבטא בקשיחות מוגברת באזור ראש ההיגוי, ויש גם משולשים חזקים ועמידים יותר, וכן שיפור אזור חיבור הבולם האחורי. שלדת הזנב חדשה, קלה וקשיחה יותר, רגליות הרוכב קלות יותר, רחבות יותר ב-26%, כאשר נקודת החיבור נמצאת מעט יותר פנימה, זאת על-מנת לשפר את היכולת בחריצים עמוקים ובטכניקת הסקראב בקפיצות. גם הזרוע האחורית חדשה וקלה יותר. מזלג ה-WP XACT AER בקוטר 48 מ"מ קיבל כיול מחודש עם שיפור הפרוגרסיביות ב-40 מ"מ האחרונים של המהלך, כאשר בולם ה-XACT האחורי קצר יותר באורכו – אך עדיין מאפשר 300 מ"מ מהלך גלגל בשל שינוי נקודת העיגון של הבולם. הוא גם קל יותר ומספק יותר עמידות לפריצות שמן וחדירת אדמה, ויש ברז עומס קפיץ חדש.

גרסת הפקטורי מגיעה עם עיצוב הזהה לאופנועיהם של ג'סטין בארשה ופירס בראון מאליפויות הסופרקרוס והמוטוקרוס האמריקאיות, המתחרים בקבוצת טרוי לי דיזיין. ברשימת השיפורים בולטת כמובן הגרפיקה הזהה לדגמי המרוצים, כאשר יש אפשרות לקבל גם קיט מדבקות עם המספר '51' – לאלה שרוצים להידמות ל'באם באם' עצמו. יש מושב פקטורי, גריפים רכים יותר של ODI, משולשי פקטורי חזקים יותר המצופים באנודייז אדום, גלגלי פקטורי (חזקים וקלים יותר) מושחרים, דיסק קדמי חצי-צף, מגן גחון, מגן שלדה אדום, מונה שעות מנוע, מתג בורר מפות ניהול מנוע, מערכת פליטה של אקרפוביץ', כיסוי מצמד של Hinson, כידון פאט-באר של Neken ובולמי WP XACT קשיחים יותר.

גרסאות הפקטורי לשנת 2023 של הגאס גאס תהיינה זמינות בארצות הברית בחודש ינואר 2023, ובאירופה בחודש מרץ. הן אמורות להגיע גם אלינו – ברישוי אפור כמובן.

הבנלי 654 היה נייקד ספורטיבי שיוצר בתחילת שנות ה-80 והיה אמור לתת מענה לסיפור ההצלחה של הונדה מאותן השנים.

בתחילת שנות ה-70 הציגו בהונדה את אחד האופנועים החשובים בהיסטוריה – ה-CB500 Four. הוא היה כל כך מוצלח ורווחי עבור היצרנית, שכולם רצו להצטרף לקטגוריית הספורט בנפחים הבינוניים. היום נקרא לזה נייקד-ספורט, אך לאופנועי הספורט בתקופות האלה לא היה פיירינג. בשנת 1979 הגדילו בהונדה את הנפח ל-650 סמ"ק, וזו השנה בה הוצג בתערוכת מילאנו הבנלי 654.

היום אנחנו מכירים את בנלי דרך בעלי הבית הסינים. בשנת 2005 המותג – הכושל והמסובך כלכלית בזמנו – נרכש על-ידי קבוצת Qianjiang הסינית, והמשמעות המיידית הייתה הזרמת כספים רבים לשיקום החברה ולפיתוח דגמים חדשים. עם הרכישה על-ידי הסינים והזרמת הכספים החלו בבנלי בפיתוח של עשרות דגמים חדשים, כשרובם בנפחים קטנים ובינוניים. המחקר והפיתוח נשאר באיטליה ומתבצע על-ידי אנשי בנלי, אולם הייצור עצמו עבר לסין כדי להוזיל עלויות. בתקופה הנוכחית בנלי מייצרים אופנועים מוצלחים ורווחיים.

אבל עוד לפני כן, בנלי נוסדה בעיירה פזארו שבאיטליה בשנת 1911 – מה שהופך אותה לאחת מחברות האופנועים הוותיקות ביותר (קראו על ההיסטוריה של בנלי). לאחר הרבה גלגולים ומאבקים פנימיים בין האחים, המותג נרכש על-ידי דה טומסו, שם שמשויך בעיקר לרכבים. באותה העת הוא גם הוסיף לעגלת הקניות שלו את המותג מוטו גוצי. לאחר הרכישה דה טומסו סימן לעצמו כמטרה את הונדה, שמוזכרת בפתיחה. הזרמת מזומנים מסיבית הובילה לקפיצה טכנולוגית שהציגה אופנוע משותף עם פלטפורמה אחידה, שנמכר תחת שני המותגים בנפחים של 354 סמ"ק (GTS 350), 504 סמ"ק (500 קוואטרו) ו-654 סמ"ק.

המנוע היה בעל ארבעה צילינדרים בשורה ובנפח של 603.9 סמ"ק מקוררי אוויר. ההספק עמד על 60 כוחות סוס ב-8,700 סל"ד והמומנט על 5.1 קג"מ ב-7,000 סל"ד. המשקל המלא של 190 ק"ג (מיכל דלק בנפח 12 ליטר) הגביל את המהירות המרבית המוצהרת ל-185 קמ"ש. הבולמים הפשוטים כללו מזלג קונבנציונלי פשוט מלפנים וצמד בולמים מאחור. חישוקי ה-18″ היו עם שני דיסקים פשוטים בקוטר 285 מ"מ מלפנים, ועוד אחד בקוטר 260 מ"מ מאחור. היום אנחנו כותבים על אלקטרוניקה ועל בקרות – אבל לא רק שלא ידעו מה זה בשנות ה-80, אלא היה מגזין שהקדיש פסקה שלמה על מכסה מיכל הדלק שננעל עם מפתח.

הביצועים היו טובים ובהחלט ברמה של ההונדה CB650, וגם ההתנהגות. מה שפגם בכל החבילה הוא המחיר הגבוה יותר שנדרש עבור ה-654, וכן האמינות, כפי שגילו מעט הישראלים שרכשו אותו בשנות ה-80. מחשמל שלא רצה לעבור בחוטים, לשמן שלא רצה להישאר במנוע, לחלפים שלא רצו להגיע לארץ.

בשנת 1981 הוצגה גרסת הספורט, שנבדלה בעיקר בכידון נמוך יותר ובמושב שטוח יותר. התמחור בישראל, בניגוד לאירופה, היה נמוך יחסית, אך הרוכשים שציפו לקבל הונדה איטלקית ניסו להיפטר ממנו והשוק שלו קרס, סיפור דומה באירופה.

הייצור של הבנלי 654 פסק בשנת 1985, והיה למעשה אחד הגורמים לכניסה מחודשת לפשיטת רגל.

במטרו מוטור ממישכים בהרחבת פעילות הרכבים בכלל והרכבים החשמליים בפרט – עם הגעת הליפמוטור (LEAPMOTOR) T03 – רכב מיני עירוני חשמלי – ראשון מבין סדרת מכוניות חשמליות של המותג ליפמוטור.

מטרו מוטור, יבואני סאן-יאנג, קוואסאקי, ימאהה, זירו ובטא, נכנסו לאחרונה לתחום הרכבים עם ההודעה על הזיכיון למותגי קארמה הספורטיביים-יוקרתיים, דונגפנג מוטור, וכעת ליפמוטור, עם התחלת שיווק ה –T03 – רכב חשמלי עירוני.

הליפמוטור T03 הוא רכב 5 דלתות קטן, המיועד לעיר ומעוצב בסטייל צעיר עם אפשרות לשלל צבעי מרכב. הוא מצויד במנוע בעל הספק של 108 כ"ס. ל-T03 סוללת ליתיום מתוצרת 'רפט' בעלת קיבולת של 41.2 קוט"ש עם צריכת אנרגיה של 157 וואט לק"מ, המאפשרת לו טווח נסיעה של 280 ק"מ. המהירות המרבית עומדת על 140 קמ"ש.

אורכו עומד על 3,620 מ"מ, רוחב של 1,652 מ"מ, הגובה 1,577 מ"מ ומשקל של 1,203 ק"ג. החישוקים בגודל 15″ מסגסוגת אלומיניום. נפח תא מטען 210 ליטר. ה-T03 מגיע עם מסך מולטימדיה טאץ' גדול במיוחד בגודל 10.1″, המאפשר שליטה ובקרה על כלל מערכות הרכב. יש לוח מחוונים דיגיטלי מלא וצף בגודל 8″. בנוסף, ה-T03 מצויד ב-11 חיישנים מלפנים ומאחור המסייעים בעת חניית הרכב, כמו-גם במצלמה אחורית מקורית. ל-T03 שלושה מצבי נהיגה בהתאמה אישית לאופי הנסיעה: אקו, ספורט וסטנדרט אשר שולטים גם על הרגנרציה של הרכב. כמו כן, שלושה מצבי היגוי: קומפורט, סטנדרט וספורט. יש גג-שמש חשמלי, פנסי LED היקפיים. מערכות בטיחות כוללת רק שתי כריות אוויר ומערכת מובילאיי בהתקנה מקומית.

מחירו של הליפמוטור T03 עומד על 99,900 ש"ח. ה-T03 הוא הראשון מבין דגמי ליפמוטור שיגיעו ארצה, כשבתקופה הקרובה הפעילות אמורה להתרחב לסגמנטים חשמליים מתחום עולם הרכב החשמלי.

מטרו מוטור, יבואנית הדו-גלגלי הגדולה בישראל המחזיקה בנתח שוק של יותר מ-50%, ממשיכה את ההתרחבות גם לשוק המכוניות הפרטיות. לזה עשויות להיות משמעויות גם ללקוחות הדו-גלגלי של היבואנית.

הימאהה XV ויראגו (Virago) הוצג בשנת 1981 בגרסת 750 סמ"ק וכוון ישירות לשוק האמריקאי. ההצלחה שלו גרמה לרייגן להטיל מכס מיוחד כדי לעזור להארלי דיווידסון להתחרות בו.

קטע. הפסקה הראשונה של אביעד במבחן של הב.מ.וו R18 בשנת 2020 מתאימה בדיוק לסיפור של שנת 1981 עם ימאהה. הב.מ.וו R18 (במקום זה נכתוב ימאהה XV750 ויראגו) הוא הקרוזר הגדול והחדש של ב.מ.וו (ימאהה), שמכוון ישירות לשוק האמריקאי חובב הקרוזרים הגדולים. במילים אחרות, הב.מ.וו R18 (ימאהה) מכוון ישירות להארלי דיווידסון ולאינדיאן. אם שאלתם את עצמכם למה נכנסים בב.מ.וו (ימאהה) לסגמנט נישתי כזה, שבשני העשורים האחרונים רק הולך ומתכווץ (ולראיה – הקשיים הכלכליים של הארלי; היה נכון גם בשנות -80. נולדו לסבול), אז התשובה יכולה להיות רק תצוגת תכלית. להראות לאמריקאים שהגרמנים (יפנים) יודעים לייצר אופנועים מעולים בהמון סגמנטים, והם יכולים לייצר גם קרוזר גדול. או במילים אחרות – לתקוע אצבע בעין של הארלי דיווידסון. בב.מ.וו (ימאהה, נו…) בחרו לייצר את הקרוזר שלהם כהומאז' עיצובי לאופנועי העבר משנות ה-50, רק בצורה מודרנית כמובן.

הרעיון היה ברור. בימאהה יצרו אופנוע, שאם תסירו ממנו את הסמל או תבחרו לא להרכיב משקפיים באותו היום, תתבלבלו ותחשבו שעומד מולכם הארלי אותנטי. הגרסה הראשונה של הוויראגו יצאה בשנת 1981 והשוויצה בגאון במנוע וי-טווין מבריק עם 75° בין הצילינדרים, שקוררו על-ידי אוויר. הנפח הראשון היה 750 סמ"ק (748 סמ"ק למדקדקים) עם 55 כוחות סוס ב-7,000 סל"ד ו-6.5 קג"מ ב-5,750 סל"ד. הכוח הועבר אל הגלגל האחורי דרך חמישה הילוכים וגל הינע. המזלג הקדמי היה קונבנציונאלי-דקיק, לא משהו מיוחד. עם הבולם האחורי לעומת זאת, היפנים עשו טעות של טירונים. הם התקינו בולם יחיד – זה מה שהיה לאופנועי ספורט בתחילת שנות ה-80. בשנת 1984 המהנדס פוטר והטעות תוקנה, עם בולם אחורי כפול. החישוקים הגיעו בקוטר 19″ מלפנים (מידת צמיג 100/90) ו-15″ מאחור (130/90). בסיס הגלגלים עמד על 1,520 מ"מ, גובה מושב על 710 מ"מ והמשקל היבש על 225 ק"ג.

ההצלחה עלתה על הציפיות של כולם והמכירות גברו על הספורטסטר של הארלי דיווידסון שהיה קיים משנת 1957. עד כדי כך הצליח, שממשל רייגן הטיל מס רכישה של 45% על כל האופנועים המיובאים מיפן מעל נפח של 700 סמ"ק. בימאהה ניסו להתחכם והפחיתו את הנפח ל-699 סמ"ק.

משפחת ה-XV ויראגו של ימאהה צמחה עם השנים ל-10 גרסאות שונות. החל מ-125 סמ"ק, המשך ב-250 וב-535 סמ"ק (בתמונה בראש הידיעה), דרך גרסה מוקטנת ל-500 סמ"ק כך שתתאים לרישיון נהיגה עד 500 סמ"ק – כפי שהיה בישראל, ועד ל-XV1100 (עם 1,084 סמ"ק, 62 כ"ס ו-8.7 קג"מ). גרסאות ה-535, ה-500 וה-250 אף הגיעו ארצה, וחלקן עדיין מסתובבות על הכבישים.

השם ויראגו יצא מהמצבת בשנת 2007, אך הקונספט המשיך עם שמות אחרים ומכלולים יותר מודרניים כדוגמת XVS או ה-XV950 מהשנים האחרונות.

אם נחזור למבחן העדכני ביותר לב.מ.וו R18, עימו פתחנו, אז גם שורת הסיכום תופסת גם אחרי 41 שנים – ימאהה הצליחו לייצר חווית רכיבה קרוזרית אמריקאית-יפנית שאינה נופלת – ואף עולה – על המקור.