הימאהה PW50, המכונה בפי כל 'פיווי', הוא אחד מהכלים המיתולוגיים של ימאהה והאופנוע הקטן ביותר שימאהה מייצרת – כבר 30 שנים כמעט ללא שינויים. כעת הוא חוזר ארצה אחרי תקופה היעדרות. מטרו מוטור, יבואנית ימאהה לישראל, מודיעה כי דגמי 2018 של ה-PW50 הגיעו ארצה וזמינים במלאי.
ה-PW50 הוא אופנוע המיועד לילדים קטנים בגילאים 3 עד 6, העושים את צעדיהם הראשונים בשטח. הוא מציע מנוע דו-פעימתי קטן בנפח 50 סמ"ק עם תמסורת אוטומטית לחלוטין ואפשרות הגבלה של ההורה על המצערת. גובה המושב עומד על 485 מ"מ, והמשקל הכללי עומד על 39 ק"ג בלבד. יש לו גלגלי "10 מלפנים ומאחור, וכן בלמי תוף פשוטים.
מחירו של הימאהה PW50 נקבע על 10,985 ש"ח (רישיון אפור).
על הגידול המטאורי הזה חתום בעיקר הפיכת תחום האנדורו לתחביב. עם הגידול העצום בתרבות הפנאי בעשור האחרון, שכולל למשל טריאתלון, ריצה, אופני שטח וכביש וכו', הגיעו גם מאות ואלפי אנשים מן הישוב גם לתחום האנדורו. אנשים בני 30, 40 ו-50, שחלקם מעולם לא רכבו על אופנוע לפני כן או שרכבו בגיל צעיר, גילו את תחום האנדורו, רכשו אופנועים מקצועיים ונכנסו לתחום הנפלא הזה שמהווה ספורט לכל דבר, אך משלב גם פעילות חברתית ותעסוקה נלווית – גם בזמן הרכיבה ולא פחות מזה בשאר הזמן.
הגידול העצום בשוק החדשים, שכאמור גדל בכל שנה בעשרות אחוזים, גרם לעלייה ביחס ישר גם בתחום המשומשים. סוכנויות הטרייד-אין עמוסות באופנועי אנדורו מקצועיים של כל היצרנים, מכל הדגמים, מכל השנים וכמעט לכל תקציב. היום יותר מתמיד קל מאוד להגיע לסוכנות ולצאת עם אופנוע אנדורו מקצועי במצב טוב – במיוחד בתנאי התשלום הנוחים שהסוכנויות מציעות.
אנחנו בפול גז בוחנים כל אופנוע אנדורו חדש – בין אם בהשקות עולמיות ובין אם כאן בארץ, אולם עם השפע הבלתי נתפס בשוק המשומשים שאלנו את עצמנו שאלות חשובות שרבים שואלים – מה ניתן לרכוש בתקציב מוגבל, עד כמה נצטרך להתפשר בביצועי האופנוע המשומש, בעמידות ובשרידות שלו, בהשקעה על תיקונים ובלאי, עד כמה אופנוע 'ישן' שונה מאופנוע חדש, ועד כמה באמת נהנה ממנו? או במילים אחרות – האם אופנוע משומש בן 3, 4 או 5 שנים עם 200, 300 או 400 שעות מנוע ייתן לנו פחות מאופנוע חדש, ואם כן אז כמה פחות?
כמה פחות טוב מאופנוע חדש יעבוד אופנוע בן 4? (ההוסקוורנה TE250 המשומש שלנו, לפני יישור הקו)
כאן חשוב לציין שתחום האנדורו מתקדם כל הזמן. יצרניות מובילות כמו ק.ט.מ והוסקוורנה, בטא, TM, שרקו וגאס גאס מציגות חידושים ושיפורים כמעט בכל שנת דגם, כשאחת לכמה שנים הן מחליפות דור ומציגות אופנועים חדשים לחלוטין. מרוץ החימוש הזה גורם לנו – הצרכנים – לרדוף אחרי המילה האחרונה ובמידה מסוימת להיות קורבנות שיווק. שהרי אופנוע בן 4 שלפני שנים ספורות היה המילה האחרונה ושיא הטכנולוגיה, הופך כעת למשהו מיושן ו'לא טרנדי', והרי אנחנו, כצרכנים מודרניים, רוצים תמיד את הכי חדש והכי מודרני.
אבל יש פה עניין נוסף. אופנועי אנדורו עובדים קשה, במיוחד בישראל עם הקרקע הפחות סלחנית ועם סגנון הרכיבה שלנו, שנוטה יותר ויותר לכיוון האקסטרים. תחזוקה ברמה גבוהה של אופנוע אנדורו עולה כסף רב, ולכן חלק מן הרוכבים מעדיפים להחליף אופנוע אחת לשנה ועל-ידי כך ליהנות מאופנוע 'טרי' בכל זמן, בלי להיכנס להרפתקאות יקרות של שיפוצי מנוע, שיפוצי בולמים והחלפת חלקים יקרים שמתבלים. גם גישה זו כמובן מקובלת ולגיטימית.
אז מה קונים ב-30 אלף שקל?
כדי לבדוק עד כמה אופנוע אנדורו משומש בן כמה שנים נחות מאופנוע חדש, החלטנו במערכת להגדיר תקציב, למצוא אופנוע משומש בתקציב הזה – במצב הטוב ביותר שנוכל למצוא, לרכב עליו תקופה ולהגיע למסקנות. אפילו להשוות אותו לאופנוע חדש מאותו הדגם.
התקציב שעליו החלטנו הוא 30 אלף ש"ח – סכום שמאפשר מצד אחד לרכוש אופנוע מודרני יחסית, גם אם מדובר בדור אחד אחורנית, אולם מצד שני זהו סכום נגיש למדי שאליו יכול להגיע עם קצת מאמץ גם מי שהממון אינו בכיסו.
מחזה נפוץ באופנוע משומש…
אבל זה לא מספיק. ברכישת אופנוע משומש – כל אופנוע משומש – תמיד צריך להשאיר קצת כסף בצד על מנת להחליף חלקים בלויים כמו צמיגים, בלמים, שרשרת וגלגלי שיניים, מצבר, וכמובן לתקן את מה שדורש תיקון. הדבר נכון שבעתיים כשמדובר באופנועי אנדורו, שכאמור עובדים קשה ומתבלים מהר יחסית. לכן השארנו בצד סכום מקסימלי של 4,000 ש"ח, שבו נשתמש במידת הצורך ליישור קו, ובשאיפה שלא.
השלב הבא שלנו היה להחליט איזה סוג אופנוע אנחנו רוצים. אחרי שיקולים רבים החלטנו על דו-פעימתי בנפח 250 סמ"ק. בחרנו בנפח הזה משלוש סיבות: הראשונה היא שלדעתנו 250 סמ"ק דו-פעימתי מתאים למגוון רחב יותר של משימות אנדורו לעומת ה-300 סמ"ק – שמתאים יותר לרכיבת אקסטרים-אנדורו, השנייה היא עלות רכישה נמוכה יותר של 250 סמ"ק לעומת 300 סמ"ק, והשלישית היא עלות ביטוח החובה הזולה יותר בכאלף ש"ח בשנה לעומת 251 סמ"ק ומעלה. כן, גם זה היה שיקול בניסיון להגיע להוצאה מינימלית. אגב, בחרנו במנוע דו-פעימתי משלל סיבות, כשהעיקריות ביניהן הן עלות רכישה נמוכה יותר, סיכוי נמוך יותר לכשל במנוע שיגרור הוצאות אסטרונומיות, וגם בגלל ההנאה האישית שלנו ממנועים דו-פעימתיים.
הגיע הזמן לחפש אופנוע מתאים, וזו כבר העבודה הקשה יותר. הלוחות האינטרנטיים כמו יד 2 מציעים שפע אופנועים, והם המקום הראשון שחיפשנו, בנוסף ללוחות המכירה בפייסבוק. בלוחות קיבלנו תמונת מצב על שוק המשומשים והמחירים שבהם כלים נסחרים. אחד הדברים שגילינו, למשל, היה שיש הרבה יותר אופנועי 300 סמ"ק למכירה מאשר 250 סמ"ק, מה שמשפיע באופן ישיר על המחיר שלהם (היצע וביקוש). עם המידע שאספנו הסתובבנו בסוכנויות הטרייד-אין ושמנו עין על כמה אופנועי אנדורו דו-פעימתיים בנפח 250 סמ"ק שעומדים בתקציב שלנו או חורגים ממנו במעט. כזכור, השארנו גם כמה אלפי שקלים ליישור קו.
וגם זה הוחלף כמובן, כי מי רוצה לקנות אופנוע שבור?
את האופנוע שלנו מצאנו בטרייד-אין של עופר-אבניר, יבואנית הוסקוורנה לישראל. האקזמפלר המדובר הוא הוסקוורנה TE250 שנת 2015, יד ראשונה, עם קצת יותר מ-200 שעות מנוע על השעון. נתונים טובים לאופנוע בן 3 וקצת. מבט מסביב לאופנוע הראה שמדובר בכלי שעבד יותר באקסטרים-אנדורו. העדויות בדמות שריטות רבות נראו בבירור על מגן הגחון, על הזרוע האחורית ועל הפלסטיקה.
מחיר המחירון של הדגם עמד על 36 אלף ש"ח – חורג ב-2,000 ש"ח ממחיר המקסימום שהגדרנו לעצמנו, כולל הסכום הנוסף ליישור קו. בעיה. מחירו של TE250i חדש מדגם 2018, אגב, עומד על 59,450 ש"ח.
כאן חשוב לציין עניין נוסף: ברכישה מטרייד-אין, ובמיוחד מטרייד-אין של יבואן האופנוע, אפשר להתמקח ולדרוש לקבל את האופנוע לאחר טיפול ויישור קו. זה בדיוק מה שעשינו. כאמור, אופנוע משומש יגיע לרוב עם חלקים בלויים שהבעלים הקודם לא טרח להחליף טרם המכירה, וזו הסיבה שצריך להשאיר סכום כסף ליישור קו.
גם מחיר המחירון נתון למשא ומתן, ובמקרים רבים אופנועים משומשים יימכרו מתחת למחיר המחירון – גם אחרי יישור קו.
במחיר של 34,500 ש"ח – 500 ש"ח יותר מסכום הגג שהקצבנו לעצמנו כולל יישור הקו, ו-1,500 ש"ח מתחת למחיר מחירון של האקזמפלר – סגרנו על ה-TE250 שנת 2015. במחיר הזה קיבלנו את האופנוע אחרי יישור קו כמעט מלא במוסך היבואן.
רכיבה ראשונה אחרי הרכישה ויישור הקו
יישור הקו כלל: סט צמיגים חדש של מיטאס, מצבר חדש, גריפים חדשים (מקוריים), דיסק קדמי חדש במקום המקורי שהיה עקום, מגני ידיים חדשים מקוריים (פתוחים, לבקשתנו), ניפוח סעפת פליטה, השלמת ברגים חסרים או לא מקוריים, וכן טיפול שמנים ונוזלים מלא, כולל החלפת נוזל טלסקופים. העלות המשוערת של יישור הקו – כ-3,000 ש"ח. בנוסף, החליפו לנו פלסטיק כונס אוויר למיכל שהיה שבור מעט, באחד משומש אבל שלם שישב בסוכנות.
האופנוע עצמו הגיע עם בוכנה שהוחלפה לפני עשרות בודדות של שעות מנוע, עם גלגלים שלמים ללא מכות או עיקומים, עם שרשרת וגלגלי שיניים במצב מצוין, מסבים תקינים בציר ההיגוי, בגלגלים ובמערכת הלינקים של הבולם האחורי, עם פלסטיקה, פנסים ומושב שלמים (למעט פלסטיק הצד שכאמור הוחלף), ועם מערכות תפעול כמו כידון ובלמים תקינים לחלוטין. בסך הכל מצבו היה טוב למדי למעט השריטות, בטח ביחס לחיים הלא קלים שהוא עבר אצל הבעלים הקודם.
עוד חשוב לציין שבדקנו את רכיבי הליבה ומצאנו אותם תקינים וישרים. כך למשל המנוע תקין, ללא נזילות, ונראה שתחזקו אותו טוב למדי. גם הקלאץ' ותיבת ההילוכים נמצאו תקינים לחלוטין. השלדה ישרה, ללא פיצוצי צבע שעשויים להעיד על עיקום כזה או אחר, ומערכת המתלים ישרה לחלוטין. הבעיה היחידה שמצאנו הייתה בבורג הכיוון של שיכוך ההחזרה בבולם האחורי, שמרגיש תקוע עם חיכוך. מכיוון שהבולם יעבור בקרוב שיפוץ מקיף אצלנו, ומכיוון ששיכוך ההחזרה עבד היטב כשבדקנו את האופנוע, לא ייחסנו חשיבות רבה לבורג התקוע ולקחנו בחשבון שזה חלק מדברים שמגלים כשרוכשים אופנוע משומש. כך או כך, בעתיד הקרוב נטפל גם בזה.
חורף זו עונת הרכיבה המושלמת בישראל
סיכום ביניים
לקחנו למבחן ארוך טווח הוסקוורנה TE250 שנת 2015 עם קצת יותר מ-200 שעות מנוע, ב-34,500 ש"ח. במחיר הזה קיבלנו את האופנוע אחרי יישור קו במוסך היבואן ואחרי שהחליפו חלקים כמו מצבר, צמיגים, מנופים ודיסק קדמי לחדשים, כך שקיבלנו אופנוע תקין עם מכלולים מתבלים במצב טוב מאוד עד חדש, מה שאומר שלפחות בתקופה הקרובה לא אמורות להיות לנו הוצאות נוספות למעט סידור הבולם האחורי – אם כי זה סובל דיחוי קטן מכיוון שהבולמים עובדים כרגע נהדר.
בתקופה הקרובה נרכב על ה-TE250 המערכתי ונדווח לכם באופן שוטף ובמתכונת של מבחן ארוך טווח על החיים עם אופנוע אנדורו משומש בן 3 שנים. נשתמש בו לרכיבות סוף השבוע הקבועות שלנו, נתחרה איתו במרוצי אנדורו, ואפילו נשווה אותו לגרסת 2018 של אותו הדגם, שכאמור קפצה דור קדימה וקיבלה שלדה חדשה, מנוע חדש ומערכת הזרקת דלק אלקטרונית.
לפי מה שנראה כרגע, אחרי שבועיים של רכיבה על ה-TE250 שלנו, יש לנו הרבה מה לדווח.
אני יוצא מפנייה מס' 14 במסלול ולנסיה, הפנייה האחרונה שמובילה אל הישורת, הדוקאטי פניגאלה V4 החדש בהילוך שני, אני מזין את המצערת ומיישר את האופנוע, אבל כבר לא מסוגל להחזיק את המכונה החזקה הזו בפול גז. גם לא בהילוך שלישי. ב-3/4 גז אני כבר ממש מתאמץ, גם כשהגוף מקופל כולו ואני מתכופף מתחת למשקף הרוח הקטנטן. רק במעבר להילוך רביעי אני מצליח לחזור לפול גז ולנצל את מקסימום התאוצה שמכונת-העל הזו יודעת לייצר, ואז חמישי, עדיין בפול גז, וצלילה על הבלמים לקראת פנייה מס' 1. העייפות הזו מגיעה לקראת סוף יום הרכיבה, וזה לא בגלל שאני לא בכושר רכיבה, אלא פשוט כי הפניגאלה V4 הוא אופנוע חזק. מאוד חזק!
מסלול ריקארדו טורמו בוולנסיה, שמארח באופן מסורתי את הסבב האחרון באליפות ה-MotoGP, הוא מסלול קצר יחסית. אורכו הכולל עומד על 4 קילומטרים ועוד 5 מטרים, והישורת בו קצרה למדי – 876 מטרים 'בלבד'. המסלול הזה גם טכני למדי, והוא נחשב לפחות מהיר מבין מסלולי ה-MotoGP, כשחלק מהפניות הדוקות ו'מקפלות' את האופנוע.
אז למה בחרו בדוקאטי להשיק את הפניגאלה V4 החדש – שזוכה לתואר אופנוע הספורט החזק ביותר בייצור סדרתי – דווקא על המסלול הקצר והטכני הזה ולא למשל על מסלול מוג'לו שבטוסקנה, שתפור על אופנוע איטלקי שכזה? ובכן, קודם כל בגלל מזג האוויר. בדרום ספרד מזג האוויר נוח מאוד גם במהלך החורף והסיכוי לגשם נמוך, מה שלא ניתן להגיד על מוג'לו בעונה הזו של השנה. ואכן, במהלך יום הרכיבה הטמפרטורה עמדה על כ-21 מעלות, ולמעט חצי שעה של ערפל בבוקר, מזג האוויר היה מושלם לרכיבה ספורטיבית על מסלול מרוצים.
אבל מעבר לזה, בדוקאטי רצו להראות לנו, העיתונאים, שהפניגאלה V4 הוא לא רק מכונה חזקה מאין כמוה שתאיים לתלוש לך את הידיים בפול גז בישורת, אלא שהוא גם מתנהג טוב, פונה היטב, ויודע לעבוד גם במסלולים ש'מקפלים' אותו ולא רק בפול גז בישורת של יותר מקילומטר. ולנסיה הטכני הוא מסלול מעולה בשביל זה, ואחרי הכל זה מסלול MotoGP, מה שאומר מתקן ברמה הגבוהה ביותר שיש.
עריכה: בני דויטש; צילום: דוקאטי
MotoGP לכביש הציבורי
הפניגאלה V4 החדש הוא לא פחות ממהפכה עבור דוקאטי. החברה מבולוניה זונחת לראשונה את מנוע ה-L-טווין המסורתי שלה שמלווה אותה עשרות שנים, ועוברת למנוע V4, שהטכנולוגיה שבו מגיעה היישר מאופנוע ה-MotoGP של דוקאטי. דזמוסדיצ'י סטראדלה קוראים לו בדוקאטי, כלומר דזמוסדיצ'י לכביש.
זה לא רק תצורת המנוע – V4 עם זווית של 90 מעלות בין בלוקי הצילינדרים – אלא הרבה מעבר לכך. קוטר הקדחים זהה לזה שבאופנוע ה-MotoGP של דוקאטי – 81 מ"מ, שהוא הקוטר המקסימלי המותר לפי תקנות הגרנד-פרי, והמהלך כאן ארוך יותר ועומד על 53.5 מ"מ. יחד מתקבל נפח מנוע של 1,103 סמ"ק.
נמשיך. גל הארכובה בפניגאלה V4 מסתובב הפוך, כלומר אחורנית – מאפיין שתורם לשמירת הגלגל הקדמי על הקרקע בתאוצה ומאידך תורם למניעת התרוממות הגלגל האחורי בבלימה, מעבר להורדה כללית של האפקט הג'יירוסקופי של המכונה. גם מאפיין זה מגיע ממנוע ה-GP של דוקאטי. סדר ההצתה הוא 1-3-2-4, כשמרווחי הפעימות הם בפולסים כפולים – צילינדרים 1 ו-3 (קדמי שמאלי ואחורי שמאלי) עובדים במרווח של 90 מעלות, לאחר מכן 200 מעלות מרווח, ואז צילינדרים 2 ו-4 נותנים מכת כוח בזווית 200 ו-290 מעלות, וחוזר חלילה. המאפיין הזה, אשר דומה מאוד לביג-באנג של הונדה או לקרוספליין של ימאהה, מאפשר לגלגל האחורי להתאושש בין מכות הכוח, למצוא אחיזה טובה יותר על המסלול, וזה כבר הוכח כמקצץ זמני הקפה על מסלולי ה-GP.
עם מהירות מנוע מקסימלית של 14,000 סל"ד (ממנוע 1,100 סמ"ק, כן?) ההספק שהדזמוסדיצ'י סטראדלה מפיק עומד על 214 כ"ס, למרות כל החנק של יורו 4, ולא פחות מ-226 כ"ס (!) בגרסה משוחררת מהגבלות הכוללת מערכת פליטה משוחררת וניהול מנוע מותאם. לשמחתנו, רכבנו בהשקה גם על הגרסה הזו.
מנוע V4 בטכנולוגיית MotoGP שהוא גם גורם נושא עומס מרכזי בשלדה
בגלל תצורת המנוע וסדר ההצתה, בדוקאטי בחרו שלא להרכיב גל איזון על הדזמוסדיצ'י סטראדלה – בעיקר משום שתצורה זו מאוזנת למדי ולא מייצרת רעידות מיותרות. המנוע משמש כגורם נושא עומס עיקרי, כלומר חלק מרכזי ממבנה השלדה, והוא מוטה אחורנית בזווית של 42 מעלות. משקלו של המנוע, אם תהיתם, עומד על כ-65 ק"ג, והוא קומפקטי מאוד ביחס לתצורה.
גם השלדה בפניגאלה V4 מגיעה מה-MotoGP. זוהי שלדת אלומיניום הבנויה כמעט אחד לאחד כמו זו של אופנוע ה-GP של דוקאטי. היא מחברת בין ציר ההיגוי לבין המנוע, ושוקלת 4.2 ק"ג בלבד. שלדת הזנב, היוצאת מהמנוע, שוקלת 1.9 ק"ג, והזרוע החד-צידית החדשה שוקלת 5.1 ק"ג. יחד עם מיכל דלק העשוי מאלומיניום ושוקל 3.1 ק"ג, מתקבל משקל כללי של 175 ק"ג בגרסה הרגילה ו-1 ק"ג פחות בגרסת ה-S, או במשקלים רטובים – 198 ו-195 ק"ג, מה שאומר יחס הספק/משקל חסר תקדים של 1.1:1 בגרסה המוגבלת ו-1.2:1 בגרסה המשוחררת מהגבלות. טירוף מוחלט!
מכלולי השלדה גם הם מהטופ שיש לתעשייה להציע, וחלקם ייחודיים ומגיעים לראשונה על האופנוע הזה. הבולמים בגרסת הבסיס של זקס מאחור ושוואה BPF מלפנים, אולם בגרסת ה-S היוקרתית מותקנים בולמי אוהלינס NIX30 מלפנים ו-TTX36 מאחור, כשהם סמי-אקטיביים ונשלטים על-ידי מערכת SMART EC 2.0 של אוהלינס. זה אומר בולמים שלא רק נשלטים מכפתורים על הכידון ומהתצוגה הדיגיטלית הצבעונית, אלא גם סמי-אקטיביים, מתאימים את עצמם לעומסים שפועלים על האופנוע, וניתנים לכיוון נפרד לכל מצב רכיבה (תאוצה, בלימה ופנייה).
צמד הדיסקים הקדמיים בקוטר 330 מ"מ, ועליהם מורכבים קליפרים חדשים של ברמבו, מדגם מונובלוק Stylema. הצמיגים – פירלי דיאבלו סופרקורסה SP – חדשים לחלוטין, עם אחורי ברוחב 200 מ"מ ובחתך 60, מידה שמגיעה ישירות ממסלולי הסופרבייק ומבטיחה יותר שטח מגע על הצד, מה שאומר יותר אחיזה.
אלקטרוניקה של חללית, ועיצוב נאמן לפניגאלה
העיצוב, נאמן לגמרי לדגמי הפניגאלה הקודמים, עבר מתיחת פנים קלה וכעת הפיירינגים הם דו-שכבתיים לטובת מראה סקסי ומושקע יותר. וזה לא שהפניגאלה הקודמים לא היו סקסיים. לדעתנו באדום-דוקאטי זה אחד מהכלים היותר סקסיים שמיוצרים כיום. חגיגה לעיניים ושיעור בעיצוב איטלקי.
הגענו עד לפה ועדיין לא אמרנו מילה על האלקטרוניקה. ובכן, גם בתחום הזה הפניגאלה V4 לוקח את האופנועים הסדרתיים צעד נוסף קדימה. מעבר למצערות חשמליות בקוטר 52 מ"מ ול-3 מצבי ניהול מנוע (שהם בפועל ניהול אופנוע מפני שהם שולטים על פרמטרים נוספים), יש כאן את כל הבקרות שדוקאטי יכולה הייתה לזרוק על האופנועים שלה – ויותר, כשחלק מהבקרות מגיעות גם הן היישר ממסלולי ה-GP.
יש כמובן מערכת ABS מתקדמת לפניות, אולם בקרה חדשה, היושבת על ה-ABS, מאפשרת שליטה בהחלקת הגלגל האחורי בכניסה לפנייה על הבלמים. סופרמוטו מעולם לא היה קל יותר. נמשיך. יש בקרת אחיזה ב-8 מצבים, כשגם כאן יש פיצ'ר חדש – בקרת החלקה ביציאה מהפנייה, או בקרת דריפט אם תרצו. פשוט כוונו את רמת ההתערבות, פתחו פול גז ביציאה מהפנייה, והבקרה כבר תדאג להחליק את הגלגל האחורי כרצונכם כדי שתרגישו לרגע כמו קייסי סטונר.
הלאה. יש בקרת זינוק, בקרת ווילי, בקרת בלימת מנוע, קוויקשיפטר לשני הכיוונים, ויש מסך TFT צבעוני חדש שמשנה את הממשק בכל אחד משלושת מצבי ניהול האופנוע – מרוץ, ספורט או כביש.
כל אלו, אגב, מתאפשרים בזכות יחידת האינרציה ב-6 צירים של בוש – IMU 6, שמנטרת את התאוצות ב-6 צירים, והמידע מאפשר לבקרות לעבוד לכל הכיוונים ובסינרגיה מלאה. MotoGP כבר אמרנו?
כאן עם 214 כ"ס
ולנסיה בוערת
חמישה סשנים בני 15 דקות כל אחד זכינו לרכוב על הפניגאלה V4 בוולנסיה.
בתדריך שלפני העלייה למסלול אלסנדרו ואליה, רוכב המבחן של דוקאטי ומי שמצולם ברוב המכריע של תמונות האקשן על אופנועי הספורט של החברה, מסביר לנו על המסלול, על 14 הפניות, ועל ההמלצות שלו לבחינת הבקרות השונות. הוא מתעכב על פנייה מס' 13 – פנייה שמאלית ארוכה שמתחילה בעלייה, מגיעה לשיא גובה, ואז יורדת בירידה לכיוון פנייה מס' 14 האחרונה וההדוקה. רוכבי MotoGP עוברים את ה-230 קמ"ש בפנייה הזו, ועליה ואליה ממליץ לנו לבדוק את בקרת הסלייד: "צאו מפנייה 12 בפול גז בהילוך שלישי, ותנו לגלגל האחורי להחליק. אל תדאגו – הבקרה תשמור עליכם".
אני עולה לסשן הראשון, נרגש מגודל המעמד ומאופנוע-העל שעומד מולי על שני סטנדים של מרוצים, כשהצמיגים עטופים במחממי צמיגים. המכונאי של דוקאטי מסיר את מחממי הצמיגים, והטכנאי של פירלי ניגש לאופנוע שלי עם מד טמפרטורה דיגיטלי, בודק את הטמפרטורה ואומר לי "פרפקטו, יו קן גו".
אני חייב להודות שמסלול ולנסיה הפתיע אותי, בעיקר משום שהוא קל למדי ללמידה ולפתרון הקו המושלם. הוא מתחיל בשמאלית מהירה של 90 מעלות, כשאחריה היירפין צפוף שמאלה ומיד אחריו קינק שמאלה שאותו לוקחים כמעט בפול גז. אז מגיעים לימנית הראשונה, כשבפועל היא הימנית הראשונה אחרי 5 פניות שמאליות רצופות עם ישורת באמצע אז צריך להיזהר שהצד הימני של הצמיגים לא יתקרר מדי עד אליה. מיד אחריה ימנית נוספת, ואז 4 פניות שמאליות רצופות, שאם באים מספיק מהר ולוקחים את הקו המושלם – תופרים את השלוש האחרונות על קו אחד. פניות 10 ו-11 הן ימניות גם כן, ואז ישורת אחורית, בסיומה ימנית, והפיכת כיוון לפנייה מס' 13 המפורסמת שעליה אני אמור לבחון את בקרת הסלייד, לבלום חזק בהטיה לפנייה האחרונה ולצאת בפול גז אל הישורת.
בסשן הראשון הפניגאלה V4 מתגלה כאופנוע הרבה פחות מאיים מהרושם הראשוני שהוא משאיר. למעשה, מצחיק ככל שיישמע, הוא אפילו אופנוע קל לרכיבה. תנוחת הרכיבה ספורטיבית ודוקאטיסטית למהדרין, ולפי דוקאטי הארגונומיה פה זהה לחלוטין לזו של הפניגאלה 1299 הקודם – רק שרגליות הרוכב גבוהות יותר ב-10 מ"מ זניחים. אל התנוחה הקרבית התרגלתי מיד.
מתגלה כנשלט וידידותי
המנוע הוא אחת ההפתעות פה. על אף שמדובר ב-V4 גדול, חזק ואימתני, הוא ידידותי מאוד לרכיבה ולא בועט ברוכב בשום שלב. אולי בכל זאת יורו 4 עשה משהו טוב לאופנועים.
כשמושכים אותו לקצה סקאלת הסל"ד הוא מאיץ בצורה שאני לא מכיר משום אופנוע אחר, מטיס את המכונה קדימה ומאיים לתלוש לרוכב את הידיים אם הוא לא בתנוחת הרכיבה המושלמת. כן, עד כדי כך הוא חזק, וזה צפוי עם כ-200 כ"ס בגלגל על משקל כל כך נמוך.
אבל מעבר לזה – הוא גמיש ברמה שלא מוכרת מאופנועי ספורט, גם לא מליטרים. למשל, יציאה מהיירפין הדוק בהילוך שלישי מ-3,000 סל"ד תניב דרייב יפה מאוד מהפנייה, שילך ויתעצם עד להתפוצצות של 200 כוח סוס על הגלגל האחורי ב-13,000 סל"ד, והכל חלק מאוד ונשלט מאוד. לא להאמין שזה אופנוע ספורט קיצוני של דוקאטי.
אל הסשן השני אני עולה כשאני חם יותר, מכיר את המסלול ברמה טובה וכבר רגיל לתגובות הידידותיות של הפניגאלה. זה הזמן להתחיל לתת יותר גז ולהעמיס את האופנוע בבלימות, בפניות ובדרייבים ביציאות מהפניות. הוא קל מאוד, הפניגאלה V4, הרבה יותר קל ממה שהוא נראה, והוא נשכב לפנייה בקלות וכמעט ללא מאמץ.
האופנועים עליהם רכבנו בהשקה הם פניגאלה V4S היוקרתיים יותר, שמגיעים עם בולמי האוהלינס האיכותיים, כולל כאמור מערכת ה-SMART EC 2.0 הסמי-אקטיבית, וכן עם גלגלים קלים יותר של מרקזיני. היכולת של האופנוע הזה לספוג כוחות גדולים היא לא פחות ממדהימה, ויותר מזה – היכולת שלו לספוג טעויות רוכב ולתקן אותך במקום להעיף את הרוכב מהאוכף בהייסייד אלים – מעוררת הערכה רבה. בדוקאטי עבדו קשה כדי להפוך את מפלצת הספורט הזו לידידותית למשתמש, והצליח להם בגדול. במהלך הסשן השני, כשאני חם ועם ביטחון רב, אני נכנס מהר מדי לפנייה, פותח גז מוקדם ביציאה, נזרק החוצה ונאלץ לסגור את הגז לחלקיק שנייה. הפניגאלה מצדו סופג את הטעות, מהדק את הקו ומאפשר לי לחזור לגז בלי שמץ של נדנוד או טענה. מדהים.
איך אפשר בלי פוזות לצלם?
226 כוחות סוס לפוני
לשמחתנו, כל אחד מהעיתונאים קיבל הזדמנות לרכוב סשן אחד מתוך החמישה על גרסה משופרת של הפניגאלה V4 – בדומה לגרסת הספצ'יאלה. הגרסה הזו מגיעה עם מערכת פליטה מושלמת של אקראפוביץ', שמגיעה ללא תקינת כביש, עם ניהול מנוע המותאם לכך, ועם תוספות נוספות כמו מושב רוכב ספורטיבי יותר. את האופנוע הזה קיבלנו עם צמיגי סליקס של פירלי מדגם דיאבלו סופרבייק. אלו אותם הצמיגים שבהם מתחרים באליפות הסופרבייק העולמית.
זו גם הפעם הראשונה (ולא האחרונה) במהלך היום שרכבתי על מצב 'מרוץ', שבו תגובות המנוע חדות יותר והבקרות מכוונות להתערבות מינימלית. לפני העלייה לסשן שוב חששתי, אבל תוך 2 פניות נפל האסימון: אז ככה הפניגאלה V4 צריך לעבוד!
המנוע אמנם חד יותר במצב מרוץ, אבל הוא סופר-נשלט ועדיין ידידותי לרוכב ברמות דמיוניות. אבל זה לא רק המנוע – על צמיגי סליקס כל הפעולות מרגישות חדות ומדויקות יותר ומאפשרות ללחוץ את האופנוע יותר – בהיגוי, בפנייה, ביציאה מהפנייה ובמיוחד בבלימה. הפידבק מעולה, והרוכב יודע בדיוק מה קורה מתחת לגלגלים בכל שלב של הרכיבה.
והוא גם חזק. מאוד חזק. פול גז ביציאה לישורת, והפניגאלה טס ואוסף מהירות בקצב שלא מוכר לי. הקוויקשיפטר מייתר את הצורך לעזוב את הגז בהעברת הילוכים, ופשוט דוחפים את רגלית ההילוכים חזק ובהחלטיות כך שהתאוצה רציפה ואחידה.
כאן כבר על 226 כ"ס. איך יודעים? אין מראות
את יתרונו של הקוויקשיפטר גיליתי מהר מאוד דווקא בתהליך הבלימה והורדת ההילוכים – שם אין צורך להשתמש בקלאץ'. פשוט דוחפים הילוכים כלפי מטה – ורצוי בסל"ד גבוה – ומערכת ניהול המנוע תביא את הסל"ד בדיוק למקום הנכון כך שהורדת ההילוכים תהיה חלקה במאת האחוזים. בזמן הסשן הזה חשבתי לעצמי שהזמן היחיד שבו השתמשתי בקלאץ' היה כששחררתי אותו ביציאה מהבוקס. בכל ההקפות העברתי הילוכים בעזרת הקוויקשיפטר, כך שלמעשה אפילו הקלאץ' המחליק כמעט מיותר כאן. אבל הוא נמצא, על כל מקרה שלא יהיה.
עם הגרסה המשוחררת של הפניגאלה V4 זה גם הזמן לספר על הסאונד. תמיד בדוקאטי היו טובים בקטע הזה, אבל כאן במנוע ה-V4 הם התעלו על עצמם. זה הסאונד הקרוב ביותר לסאונד של אופנוע גרנד-פרי, וכשעומדים על הישורת ושומעים את קבוצת העיתונאים השנייה עוברת בפול גז, מבינים גם עד כמה. מבינים גם שהאגזוז המקורי, שעומד בתקן יורו 4, אמנם לא חונק את המנוע, אבל בהחלט חונק את הסאונד. אתם מתכוונים לרכוש פניגאלה V4? עשו לעצמכם טובה ורכשו אותו עם מערכת הפליטה של אקראפוביץ'. אפילו שאין לה תקינת כביש. תזכרו, אנחנו בישראל, לא בשווייץ.
אני יורד מהסשן השלישי מזיע כולי, אבל עם ניצוצות בעיניים. מאוהב במכונה הזו, שהיא אמנם מאוד חזקה, אבל בעיקר קלה לתפעול ואינטואיטיבית מאוד – גם לרוכב כמוני, שלא מבלה עשרות ימים בשנה על מסלולי מרוצים כמו חלק מהעיתונאים האירופאים שהיו גם הם בהשקה.
אלקטרוניקה היישר מה-MotoGP – בשירות הרוכב
אלקטרוניקה בשירות הרוכב
אחרי הפסקת הצהריים אני עולה אל הסשן הרביעי. אני מקבל בחזרה את גרסת ה-214 כ"ס עם הדיאבלו סופרקורסה SP, וזה הזמן לבחון את האלקטרוניקה. אני נזכר בתדריך של ואליה על פנייה מס' 13, מתגבר על הפחד ומנסה להחליק את הגלגל ב-150 קמ"ש בפול גז על הפנייה הזו כדי לבדוק עד כמה בקרת הסלייד יעילה. ובכן, לא הצלחתי. כמויות האחיזה שהאופנוע הזה מייצר על מסלול גרנד-פרי הן לא הגיוניות, ולא משנה מה עשיתי – הפניגאלה מחובר לאספלט כמו עם דבק. אז תמונות על הצד ב-200 קמ"ש כמו של אלסנדרו ואליה כנראה שלא יהיו לי. לפחות יש מרפק.
במקום בקרת הסלייד, אני מנסה – לראשונה בחיי – לבדוק עד כמה יעילה מערכת ה-ABS לפניות. כבר רכבתי במסגרת מבחני הדרכים של פול גז על כמה וכמה אופנועים עם מערכת ABS להטיה, אבל מעולם לא ניסיתי את הבקרה הזו על אמת. כזה אני – רוכב אולד סקול שלא סומך על בקרות אלא על הרגש בידיים.
לצורך המשימה אני בוחר בפנייה מס' 2 – היירפין צפוף ולא מהיר של הילוך שני. אני נכנס אליה קצת לאט מהרגיל ובפחות זווית הטיה, מתגבר על הפחד ומתנפל על הבלם הקדמי. הפתעה: לא התרסקתי. אני מרגיש את ה-ABS עובד, אבל האופנוע שומר על הקו ואפילו לא מתיישר. יופי, אני יכול לסמן עוד 'וי' על דברים שעשיתי בחיי האופנוענות שלי.
בסשן החמישי אני מחליט לשחרר את סדרת המבחנים ופשוט ליהנות. אני שוטף את המסלול חלק, חושב פחות על מהירות, על הטיה, על תאוצות, בלימות ופוזות לצלמים, ומתרכז בעבודה נכונה וחלקה על האופנוע. אני כבר עייף מיום הרכיבה האינטנסיבי הזה, הירכיים בוערות מהעומס הרב של רכיבת מסלול על אופנוע ספורט גדול וחזק, ואני מגלה – בפעם המי-יודע-כמה – שכדי להיות מהיר אתה צריך קודם כל לרכוב חלק. המהירות כבר תבוא בדלת האחורית. וזה בדיוק מה שקרה – זה היה אחד הסשנים המהירים שלי, למרות העייפות המצטברת.
בהקפות האחרונות של הסשן החמישי והאחרון, אני כבר לא מצליח להחזיק פול גז בישורת בהילוכים שני ושלישי מרוב כמויות הכוח הבלתי הגיוניות של הפניגאלה V4, ומסתפק ב-3/4 גז – שגם הוא מעיף את הפניגאלה קדימה דרך ההילוכים על הישורת הקצרה של ולנסיה. איזו מכונה, אני חושב לעצמי. הדבר הכי קרוב לאופנוע MotoGP שיש כיום בייצור סדרתי.
גרסת הספצ'יאלה – מהדורה מיוחדת ב-1,500 יחידות ממוספרות
MotoGP ידידותי למשתמש
הפניגאלה V4 הוא לא רק מהפך מצידה של דוקאטי, אלא גם תצוגת תכלית טכנולוגית, ובעיקר – תצוגת תכלית של האבולוציה של החברה הזו.
אם עד לפני עשור או שניים האופנועים של דוקאטי נחשבו לקשוחים מאוד, קשים לרכיבה על גבול האלימים, ומיועדים לרוכבים הארד-קור, הרי שבעשור האחרון האופנועים של דוקאטי הופכים להיות יותר ויותר קלים לרכיבה וידידותיים למשתמש – אבל מבלי לפגוע במכלול התחושות הכל כך ייחודי לדוקאטי.
הפניגאלה V4 הוא בדיוק כזה. הוא מציע יכולות-על של אופנוע ספורט-קצה, אבל הוא סופר-ידידותי לרוכב. נכון, זה לא אופנוע ספורט יפני והד.נ.א של דוקאטי עדיין טבוע חזק מאוד בגנים של הפניגאלה V4, אבל ביחס לדגמי עבר של החברה, כולל הפניגאלה 1199 ו-1299, ה-V4 הזה מציע יכולות דינמיות טובות יותר, מנוע חזק יותר, וכל זה עם ידידותיות וקלות רכיבה הגבוהות משמעותית. זו בדיוק האבולוציה של דוקאטי.
מעבר לכך, הפניגאלה V4 הוא האופנוע הסדרתי הקרוב ביותר לאופנוע MotoGP נכון להיום. הוא הכי קרוב לשם בכוח המנוע (אופנוע הספורט החזק בעולם בייצור סדרתי), הוא קרוב לשם במערכת המתלים, ובעיקר – הוא קרוב לשם במערכות ובבקרות האלקטרוניות שהוא מצויד בהן – שלוקחות את האלקטרוניקה באופנועים סדרתיים שלב אחד קדימה. פשוט לשפשף את העיניים ולא להאמין לאן הגענו תוך שנים ספורות.
אבל אחרי כל אלה, הדוקאטי פניגאלה V4 הוא אופנוע מרגש, שמביא את מכלול התחושות של דוקאטי ישירות ללב הרוכב, וגורם לו לרעוד מהנאה.
אז הפניגאלה V4 כבר בישראל, אבל מתי יהיה פה גם מסלול כמו ולנסיה?
הכותב היה אורח של חברת דוקאטי בהשקה העולמית
אלסנדו ואליה, רוכב המבחן של דוקאטי, מקיף את ולנסיה על גבי הפניגאלה V4S
שוק מעילי הרכיבה המתנפחים בעלי כרית האוויר מתחמם. אחרי סדרת המעילים והווסטים של HELITE ושל אלפינסטארס שהגיעו לאחרונה ארצה, מטרו אביזרים החלה לייבא את ה-D-AIR– סדרת המעילים המתנפחים של דיינזה.
דיינזה האיטלקית הייתה החברה הראשונה לפתח מערכת כרית אוויר מתנפחת למעילי רכיבה המיועדים לרוכבי דו-גלגלי. הרעיון עלה בשנת 1996, והדגם הראשון הוצג במיזאנו בשנת 1999. בשנת 2011 הוצגה לראשונה מערכת מתנפחת עצמאית, ללא חיבור כבלים לאופנוע, והמערכת נבדקה בין היתר במסלולי ה-MotoGP – שם חליפה בעלת כרית אוויר מתנפחת הפכה לציוד חובה לרוכבים.
ה-D-AIR של דיינזה בפעולה
הטכנולוגיה
המערכת של דיינזה D-AIR היא כאמור מערכת עצמאית – ללא כבלים המחוברים לאופנוע – והיא כוללת מחשב עם מעבד מרכזי, רכיב GPS ו-6 חיישני תאוצה וג'יירו. המחשב מנטר את תאוצות המערכת 1,000 פעמים בשנייה, וכאשר הוא מזהה אימפקט הוא מפעיל את כרית האוויר, כשזמן הניפוח עומד על 40 מילישנייה (0.04 ש'). האלגוריתם פותח על-ידי דיינזה, כשהחברה השתמשה בכמויות נתונים עצומות – כולל ממסלולי ה-MotoGP.
ישנם שני דגמים למערכת ה-D-AIR – לכביש הציבורי ולמסלול המרוצים. במסלול המערכת תידרך החל מ-50 קמ"ש ותופעל רק באימפקט החל ממהירות זו. כך למשל, בהייסייד המערכת תופעל תמיד, אולם בלואוסייד המערכת תופעל רק במידה ויש אימפקט. בהחלקה 'נקייה' – ללא אימפקט – האלגוריתם של המערכת לא יפעיל אותה. בכביש הציבורי מהירות ההפעלה היא 10 קמ"ש ומעלה, והמערכת תופעל בכל אימפקט שהמערכת תזהה. את מהירות הנסיעה, אגב, המחשב מקבל דרך רכיב ה-GPS.
כרית האוויר עצמה בנויה כך שתגן על עצמות הבריח והכתפיים, על השכמות, על הכליות, על החזה ועל עמוד השדרה. בדיינזה אומרים שאחד המאמצים הגדולים שלהם היה להקטין את נפח כרית האוויר כך שמהירות הניפוח תהיה מקסימלית, ועם זאת לשמור על נפח אוויר מספיק גדול כך שיגן ויספוג אנרגיה בשעת אימפקט. הכרית בנויה בטכנולוגיה ייחודית של דיינזה, כששתי הדפנות של הכרית מחוברות ביניהם באלפי סיבים שעוזרים בחלוקת העומס בזמן אימפקט נקודתי.
קיימים 3 דגמי דיינזה D-AIR המיועדים לכביש הציבורי – מעיל עור Misano, מעיל תיור-אדוונצ'ר ומעיל אורבאני קליל. נכון לעכשיו מיובא ארצה מעיל העור מדגם מיזאנו, אולם בעתיד יגיעו גם שני דגמי הכביש הנוספים.
דיינזה Misano D-Air – מנופח
תחזוקה ועלויות
מערכת ה-D-AIR עובדת על סוללה פנימית שאותה יש להטעין אחת לכמה שבועות עם כבל USB של טלפונים סלולריים. בעת הידוק המעיל שני המגנטים שבשני צידי המעיל נוגעים אחד בשני, סוגרים מעגל, והמערכת נכנסת למצב פעיל. בשלב זה המערכת תמתין למהירות הנסיעה המינימלית – כאמור 10 קמ"ש בדגם הכביש – ומרגע זה היא דרוכה, מנטרת את מצב המעיל 1,000 פעמים בשנייה, ותופעל בזמן אימפקט.
ה-D-AIR מגיע עם אחריות ל-10 שנים, כשאחת לשנתיים יש צורך בבדיקה מקיפה ותחזוקה על-ידי מעבדה מוסמכת של דיינזה. בשלב זה אין עדיין מעבדה בישראל, אולם במטרו אביזרים אומרים שתהיה אחת כזו כבר בחודשים הקרובים.
אחרי שכרית האוויר הופעלה כתוצאה מאימפקט, המעיל צריך להגיע גם כן למעבדת שירות של דיינזה לצורך החלפת כרית אוויר ובדיקות כלליות. עד שתוקם מעבדת שירות של מטרו אביזרים, מטרו תשלח את המעיל לדיינזה איטליה לצורך התיקון. העלות טרם נקבעה.
כמו כל טכנולוגיית קצה, גם כאן המחיר לא זול. מעיל העור מדגם מיזאנו D-AIR עולה בארץ 7,985 ש"ח, וכאמור יש צורך לבצע תחזוקה במעבדת דיינזה אחת לשנתיים.
המחיר אמנם גבוה – כמו כל מערכות כרית האוויר ובמיוחד אלו שנמצאות בחזית הטכנולוגיה – אולם לא רחוק היום שבו מערכת כרית אוויר, שכבר הפכה להיות ציוד חובה במרוצי MotoGP, תהפוך להיות ציוד חובה גם לרוכבי כביש. אנחנו מעריכים שתוך שנים ספורות זה יקרה, לפחות במערב אירופה.
מטרו מוטור, יבואנית ימאהה לישראל, מודיעה על הגעתו ארתה של ה-MT-09 בגרסת SP – הגרסה הקרבית של ה-MT-09 שהוצגה בתערוכת מילאנו האחרונה.
ימאהה MT-09 SP
ה-MT-09 SP מגיע עם בולם אחורי של אוהלינס המתכוונן באופן מלא, כולל כיוון עומס קפיץ על-ידי ברז חיצוני, וכן צמד בולמים קדמיים של קאיאבה בעלי כיוון מלא מלפנים. הצביעה כמיטב מסורת סדרת ה-SP – בגוונים של כחול כהה בשילוב כסף וגווני אפור קרבון.
ליגל, יבואנית דוקאטי לישראל, מודיעה על הורדת מחירים ל-13 דגמי דוקאטי בשיעור של 2,000 עד 10,000 ש"ח. בליגל מוסרים שהורדת המחירים מתאפשרת על-ידי שיתוף פעולה על היצרנית, וזאת על מנת להנגיש את אופנועי דוקאטי לקהל ישראלי רחב יותר.
הפלטפורמה המכאנית כמעט זהה לדגם היוצא, למעט עדכוני מנוע המחויבים בתקנות יורו 4. המנוע מפיק בגרסה הנוכחית 109 כ"ס ב-9,250 סל"ד ו-8.8 קג"מ ב-7,750 סל"ד, והוא מגיע עם מצערות חשמליות ו-3 מצבי ניהול מנוע. המונסטר 821 גם מגיע עם ה-Ducati Safety Pack הכוללת מערכת ABS של בוש ב-3 מצבים ומערכת בקרת אחיזה ב-8 מצבים. פרט לכך יש לוח שעונים עם מסך TFT צבעוני חדש. המונסטר 821 מקבל גם מתיחת פנים עיצובית בהתאם לרוח המונסטרים מהדור האחרון.
מחירו של המונסטר 821 החדש נמוך בכ-6,000 ש"ח ממחירו של הדגם היוצא, והוא עומד על 79,821 ש"ח.
שימוש דו-גלגלי בנתיבי תחבורה ציבורית יורחב מתל-אביב לכל רחבי הארץ, זאת לאחר מחקר מקיף בנושא שיבוצע על-ידי משרד התחבורה, המדען הראשי של המשרד והטכניון.
בנובמבר 2016 אושרה נסיעת דו-גלגלי על נת"צים ברחבי תל-אביב, לאחר ניסוי שנערך במשך חצי שנה והוכתר בהצלחה. במהלך הניסוי נבדקו גם הסכנות לרוכבי דו-גלגלי שנוסעים על נתיבי תחבורה ציבורית, וגם ההפרעה של רוכבי דו-גלגלי לתחבורה הציבורית על הנת"צ, כששתי הבדיקות הראו חד-משמעית שאין מניעה לשימוש רכב דו-גלגלי בנתיבי תחבורה ציבורית.
כעת מתחילים במשרד התחבורה מהלך נוסף, שאותו מוביל המדען הראשי של המשרד – ד"ר שי סופר, ושבמסגרתו תיבחן נסיעת רכב דו-גלגלי על נת"צים בכל רחבי הארץ. את המחקר יבצע צוות מהטכניון בראשותו של פרופ' שלום האקרט, והוא יכלול התקנת רכיבי GPS על ציי דו-גלגלי של ארגונים שונים ועל כלים פרטיים של רוכבים שיתנדבו לניסוי. נתוני הרכיבה יועברו לצוות המחקר, ואלו יוכלו לנטר את זמני הנסיעה ואת המסלולים הנפוצים והיעילים. המחקר תוקצב ב-906 אלף ש"ח.
"לראשונה המדינה ומשרד התחבורה בוחנים מדעית ויסודית את תרומת הכלים הדו־גלגליים להפחתת עומסי תנועה וזיהום", אומר ד"ר שי סופר. "המחקר יימשך שנתיים ויהיה הבסיס למדיניות התחבורתית לגבי אופנועים וקטנועים מבחינת מיסוי, ביטוח ועוד. כלים דו-גלגליים מציעים זמני נסיעה קצרים ומחיריהם נגישים מבעבר. הבעיה היא תדמית של היפגעות גבוהה. בנתיב רגיל יש הרבה נהגים, עם עצירות פתע, פתיחת דלתות למרכז הכביש וסיכונים שמתבטאים ביותר תאונות. בנת"צ יש נהגים מקצועיים, עם עצירות קבועות, ודלתות שנפתחות למדרכה. הרכיבה שם בטוחה יותר".
במשרד התחבורה מדגישים שעל הרוכבים להיכנס רק לנתיבים שבהם כבר הוצבו בכניסה שלטים המתירים להם לרכוב בהם, כשמתחת לשלט האוטובוס הרגיל מתווספת לוחית שמציינת שגם לאופנועים הכניסה מותרת. בהמשך יהיה שלט משולב עם שני סוגי כלי התחבורה. עוד אומר סופר: "גם מיומנות הרוכבים תגדל, במקביל למאמץ לפעול להקטנת תעריפי הביטוח. אנחנו בשיחות עם הממונה על הביטוח לתת הנחות למי שעברו קורסי רכיבה מתקדמת".
גדי אבירם, אחד האנשים החזקים בשוק הדו-גלגלי הישראלי, פורש מניהול מטרו מוטור אחרי 37 שנים בתפקיד. את מקומו יתפוס תומר קומרוב, ששימש בשנתיים האחרונות כמשנה למנכ"ל.
אבירם (62) הקים את מטרו מוטור בשנת 1981 יחד עם דרור גולדמן ויוסק'ה ברנדס. בזמן טיול אחרי צבא בדרום אמריקה הוא שלח לישראל 2 אופנועים שרכש, וכשאלו נמכרו במהירות הוא זיהה הזדמנות עסקית, פתח את מטרו מוטור והחל לייבא ארצה את אופנועי דרבי. בהמשך רכש אבירם את חלקם של צמד שותפיו והפך לבעלים היחידי של החברה. בשנת 1985 החלה החברה לייבא ארצה קטנועים אוטומטיים מטייוואן – סאן-יאנג, ואלו הפכו במהרה לכלים הנמכרים ביותר בשוק הישראלי ושברו את ההגמוניה של הווספה המיתולוגית. בשנת 1994 החלה מטרו מוטור לייבא ארצה את אופנועי קוואסאקי, וזמן קצר לאחר מכן קיבלה את זיכיון הייבוא של ימאהה מחברת 'כלל', שייבאה ארצה את אופנועי המותג היפני משנת 1992.
בשנת 2006 נכנס לשותפות במטרו איש העסקים חן למדן, וכמה שנים מאוחר יותר גם חברת 'קרסו', המייבאת ארצה את הרכבים של רנו וניסן, נכנסה כשותפה, כשכיום חלקם של אבירם ולמדן בחברה עומד על שליש, וקרסו מחזיקה בשליש נוסף ממניות מטרו מוטור. מאז מטרו נכנסה לתחומים נוספים כמו רכבים 4 גלגליים ורכבים תפעוליים, וכן מחזיקה בזיכיון הייבוא של אופנועי השטח של בטא וגאס גאס, אותם רכשה בשנה שעברה מ'מוטוטראק'.
מאז שהקים את מטרו מוטור, גדי אבירם שימש כמנכ"ל החברה בפועל והוביל אותה להובלת השוק הדו-גלגלי בישראל עם נתח שוק של כמעט 50% לכלל מותגי החברה. כעת, אחרי 37 שנות ניהול רצופות והישגים חסרי תקדים, אבירם מפנה את כסא הניהול ועובר לשמש כיו"ר פעיל שיתווה פיתוח עסקי ואסטרטגיית ניהול, וכן יהיה אחראי על הנדל"ן ועל השקעות בחברות טכנולוגיה בתחומים שבהם פועלת מטרו מוטור.
את מקומו של אבירם יתפוס תומר קומרוב (38), שמשמש החל מנובמבר 2015 כמשנה למנכ"ל ולפני כן שימש כמנהל מכירות. קומרוב הצטרף למטרו מוטור בשנת 2012 כמנהל פיתוח עסקי, ובמשך תקופה ארוכה היה אחראי על הפיתוח העסקי של תחום הרכב ה-4 גלגלי – בארץ ובעולם. בתקופה האחרונה הוא משמש כמנכ"ל בפועל, אולם כעת התפקיד הופך לרשמי, ומעתה הוא ישמש כאמור כמנכ"ל מטרו מוטור.
לשנת 2018 מקבל האיקסמקס 125 שורה ארוכה של עדכונים – בדומה לצמד אחיו הגדולים. העיצוב מתחדד השנה והוא בתאימות מלאה לגרסאות ה-300 וה-400. בנוסף, האיקסמקס 125 מקבל כסטנדרט מערכות ABS ו-TCS (בקרת אחיזה) – מה שמקנה 6% הנחה בביטוח החובה, וכן מזלג קדמי עם שני משולשי היגוי. פרט לאלו יש שורה ארוכה של אבזור מקורי כמו מפתח קרבה KEYLESS, פנסי LED היקפיים, לוח שעונים LCD, תא אחסון המכיל 2 קסדות מלאות, שקע טעינה 12V, משקף מתכוונן, כידון מתכוונן ותאורה בתא האחסון.
מחירו של האיקסמקס 125 נשאר זהה לדגם היוצא, והוא עומד על 24,985 ש"ח (לפני אגרות רישוי).
