מחבר: כתב אורח

כתבה: שירלי מור־ענבי

כשגולשים באתרי אופנועים מוצאים חדשות מרתקות על דגמים חדשים, מבחני רכיבה, סקירות מסלולים, עדכונים מהעולם הדו־גלגלי, וגם לא מעט סיפורים מעוררי השראה. אבל אני לא כאן כדי לספר לכם על כמה סוסים יש במנוע, לא על זווית ההיגוי ולא על צריכת הדלק (למרות שהאופנוע שלי מושלם ויכולתי למלא עליו עמודים שלמים). זה גם לא כדי לספר על איזו נקודה מסוימת שחייבים להגיע אליה, אלא על חוויה שלמה, מכלול של רגעים, תחנות ונופים, שיחד יצרו תובנה שאי אפשר לשמור רק לעצמי, תובנה שאני מרגישה חובה להעביר אותה הלאה.

אני רוצה לכתוב על מה שהרכיבה מחוללת בלב ובנשמה. על איך, דווקא בסוף שבוע אחד של רכיבה אחרי תקופה ארוכה מדי בלעדיה, התבהרה בי מחדש ההבנה כמה עצומה החוויה הזו, כמה היא משמעותית וכמה היא הייתה חסרה. אני משתפת את זה בעיקר עבור מי שהניח את חלום האופנוענות שלו בנפתלין, כאילו כיסה אותו בשכבת אבק של שגרה, מכל סיבה שהיא. עבור כל מי שמגיב לסטורי'ז שלי בפליאה ומדמיין איך זה מרגיש, כי לפעמים מספיק טיול אחד כדי להזכיר לנו מי אנחנו באמת, ולמה אסור לוותר על מה שמצית בנו חיים. הטיול הזה, שבו לא רק חזרתי לכביש אחרי שנים של הפסקה, אלא גם חזרתי אל עצמי, מספר איך תשוקה שנשמרה בפנים במשך כל כך הרבה שנים פרצה החוצה ברגע אחד שבו המנוע התעורר, הצפון נפתח מולי והלב שלי התמלא מחדש.

אני רוכבת כבר יותר משלושים שנה. האופנוע בשבילי מעולם לא היה רק כלי תחבורה, הוא תמיד היה מרחב חופש, נשימה, מקום שבו אני מחוברת לעצמי בצורה הכי מלאה שיש, גם בתקופות שלא רכבתי האופנוע חיכה בסבלנות בחנייה, קורץ לי כל פעם כאילו אומר: "את לא מתגעגעת אלייך?". אבל כמו שקורה לכולנו, החיים נכנסו והכתיבו את הקצב שלהם, הקורונה, המלחמה, האחריות היומיומית לקריירה והתפתחות אישית ומעל הכל, הילדים שנולדו והביאו איתם אושר אין־סופי, וגם פחות זמן לעצמי. בפעם האחרונה שעשיתי טיול אמיתי היה ב־2019 ומאז לא היה משהו שאני יכולה להגדיר אותו כטיול רכיבה אמיתי. היו גיחות קצרות, לעין השופט, לדרינק עם חברים, אבל לא היה מסע אמיתי שאליו הלב היה בכמיהה רדומה.

רכיבה היא לא רק דרך לנוע, היא דרך להרגיש. היא התשוקה שמחברת בין ראש בעננים לרגליים יציבות על הקרקע. היא הרגע שבו הלב פועם קצת חזק יותר, כשהרוח מלטפת את הקסדה, השמש מחבקת אותי חיבוק חם והעצים בצדי הדרך מנופפים לשלום והרכיבה? הרכיבה מזכירה לי איך מחייכים מהלב בלי שום סיבה של ממש. פשוט כי כיף.

הטיול הזה היה כל־כך משמעותי כי זו הייתה פגישה מחודשת עם החלק הכי חי שבי. עם הנופים של הצפון שעדיין פצוע מהמלחמה אבל פורח, עם הדרכים שספגו צלקות כמו שאנחנו ועם המחשבה על כל מי שכבר לא כאן כדי לרכוב איתנו.

התחלנו את הטיול בגני אלמונה, גנים קסומים עטופי ירוק ופריחה, מקום שבו הלב מתרחב עוד לפני שהכביש באמת מתחיל. משם המשכנו וטבלנו בנחל כזיב, זרמים חיים שחצו את הדרך והזכירו לי שכל מסע אמיתי הוא שילוב של עוצמה ורוך. נסענו גם אל הקירות המדברים לאורך הגבול, אל נקודת החטיפה של גולדווסר ורגב והרכנו ראש בפני הנופלים בעצב רב. הדרך שותקת, אבל הסיפורים ממשיכים להדהד. המשכנו אל יקב הרי הגליל, שם הריח של היין התחבר לאדמה שממנה הוא נולד עם נופי הכרמים עוצרי הנשימה, מזכירים לנו כמה הארץ שלנו יפה. את הלילה העברנו בחברת חברים עם מלא חיוכים, שותפים אמיתיים לאהבת הרכיבה, עם צלילי נוסטלגיה של שנים של היכרות. תודה עליכם, בזכות האופנוענות דרכינו הצטלבו וכל אחד שמרכיב את קהילת האופנועים מוסיף עוד נגיעה מיוחדת לחוויה שאין דומה לה.

למחרת ביקרנו במפל התנור ששוצף בעוז, מזכיר את הכוח שבטבע ואת השטף הפנימי שהוא יכול להצית בנו. מרהיב. בדרך אל היקב הבא עצרנו במפקדה הסורית, והזיכרון של המרגל אלי כהן עטף את המקום, דמות אחת שחרטה את חייה על גורל של אומה. אחר כך עצרנו ביקב בעין זיוון, מקום שבו הטעמים התמזגו עם הנוף והחיים עצמם הרגישו כמו יין שמשתבח ברגע. סיימנו בתל א־סאקי, ולמדתי על סיפור גבורתם של הלוחמים במלחמת יום הכיפורים, שם אי אפשר היה שלא לחשוב על החטופים שלנו במנהרות ועל הכאב שלא מרפה עד חזרתם, באחד החדרים היו תלויות התמונות שמזכירות מי שילם בחייו כדי שאנחנו נמשיך לנשום חופש. זה היה סיום שבו החיבור בין נוף, זיכרון והיסטוריה התכנס לתוך חוויה אחת, עוצמתית, מרגשת, מלאה הודיה וכאב גם יחד.

הצפון שוב הזמין אותי אליו, קול קריאה בין מרבדיו הירוקים, כרמים מתמשכים וניחוחות של חוויה, הטיול הזה היה מתנה. לא רק בגלל הנוף, לא רק בגלל הרכיבה, גם לא רק בזכות מי שארגן מסלול שידע להיות גם חוויה, גם זיכרון וגם מחווה – לאלו שכבר לא כאן, שנפלו על אדמת המדינה הזאת, כדי שאנחנו נוכל להמשיך ליהנות ממנה בבטחה. אלא בגלל המכלול כולו ביחד, שבימים טרופים של המדינה שלנו לצד שגרה שממלאת את חיינו, היה חשוב לעצור לרגע, לקחת נשימה עמוקה, לתת ללב להתמלא ולעצמי מתנה שמזכירה שלא משנה כמה כבד המשא, תמיד יש דרך למצוא את החופש ולחיות את החיים במלואם.

אני מאמינה שלכולנו יש תשוקות – כאלה שמגדירות אותנו, שמזכירות לנו מי אנחנו באמת. קל מאוד להניח אותן בצד מול שגרת החיים, מול דאגות פרנסה, מול משפחה. אבל כשאנחנו מתרחקים מהן יותר מדי זמן, משהו בנו כבה. הטיול האחרון שלי בצפון היה בשבילי לא רק רכיבה. הוא היה חיבור מחדש לנשימה הפנימית שלי. בין הכרמים, בין הירוק והפורח, בין הטעמים, הניחוחות הצלילים, הבנתי כמה התשוקה הזו הייתה חסרה לי. האספלט אמנם שומר על הצלקות שלו – כמו גם החיים – אבל עליו מצאתי מחדש את עצמי.

רק כשאנחנו מחוברים למה שממלא אותנו, אנחנו יכולים להיות הגרסה הכי טובה שלנו עבורנו ועבור אחרים. הילדים שלי הרוויחו אימא אחרת באותו יום, שמחה יותר, סבלנית יותר, מכילה יותר. הם שמעו אותי מספרת על הטיול וחייכו כשראו אותי מחייכת. מבין החיוכים הם הבינו שלא ברחתי מהם לרכיבה, אלא שבעצם עשיתי גיחה לעצמי ואז יכולתי לשוב אליהם מלאה. הרכיבה הזו גם הייתה תזכורת לחיבור הגדול יותר, לארץ הזאת, לנופים שלה וגם לזיכרון של מי שכבר לא כאן. המסלול היה שזור בכבוד לאלו שנפלו, כדי שאנחנו נוכל להמשיך לנוע ולחיות כאן בחופש וכולי תקווה ותפילה שהימים האלו יגיעו לקיצם וחיילינו וחוטפינו ישובו לביתם בריאים במהרה.

רציתי לשתף כי אני רוצה להזכיר, לעצמי, לרוכבים ותיקים, לרוכבים חדשים וגם לכל מי שקורא – אל תוותרו על התשוקות שלכם. אל תשימו אותן בסוגריים. הן לא מותרות, הן אוויר לנשימה. הן הדרך הנכונה לחיות, בסופו של דבר, החיים תמיד יעמיסו עלינו, עבודה, ילדים, מלחמות, דאגות ושגרה שלא נגמרת. הכי קל להישאב פנימה, להקריב את עצמנו על מזבח האחריות ולשכוח מה שמחזיק אותנו בחיים באמת. אבל דווקא שם טמונה הבחירה – לא לוותר לעצמנו. למצוא את הדרך לקחת אוויר, למלא מצברים, להטעין את הלב באנרגיות שמזכירות לנו מי אנחנו. בשבילי זו רכיבה, בשביל אחרים זו יכולה להיות תשוקה אחרת. מה שחשוב הוא לא לתת לחיים להישאר בשוליים. כי רק כשאנחנו מחוברים למה שעושה לנו טוב, אנחנו יכולים להיות שלמים, כהורים, כשותפים, כאנשים. זו לא בריחה מהחיים, אלא הדרך היחידה לחיות אותם באמת.

ובכל זה היה גם ניצוץ אחר, משהו עדין, כמעט חמקמק. חוויה שנולדה מהחיבור האנושי, מהבחירות הקטנות והגדולות שעיצבו את המסלול הזה, והפכו אותו ליותר מדרך, הפכו אותו לזיכרון של חוויה מופלאה שאשא בלבי עוד הרבה ימים קדימה ויום אחד כשאראה את הילדים שלי מניחים לתשוקות בצד באצטלה של החיים אספר את הסיפור הזה שוב. על זה אני רוצה להגיד תודה- על התזכורת הזו. תודה שמילים אולי לא יצליחו לאחוז במלואן, אבל שהלב זוכר כי בסופו של דבר, הרכיבה היא לא רק על דו־גלגלי, היא על אהבה, לעצמי, לחיים, לילדים, לארץ הזאת, וגם לרגעים הקטנים שבהם מתאהבים מחדש, בעצמנו, בדרך ובמישהו שמצליח להצית בנו שכבה שחשבנו שנרדמה מזמן.
הרכיבה היא לא על דו־גלגלי. היא על החיים עצמם וזו המתנה הכי טובה שאנחנו יכולים ללתת לעצמנו.

כתבה: צופיה אביטן

שמי צופיה, ולצערי אני נושאת בתואר 'אימא שכולה'. הבן שלי נועם 'נומי' נהרג בתאונת אופנוע ב-1.10.21.

נומי היה ראפר והיו לו חלומות גדולים לעתיד, אבל לצערי הם נגדעו ככה ברגע, כשהוא רק בן 29 ושבעה חודשים פחות יומיים. הוא מת במקום, בתאונה עצמית. הוא לא רכב מהר, הוא לא שיחק על הכביש ולא השתולל. היה לו ותק של 13 שנים על הכביש, והוא היה שקול. בשבילו האופנוע היה כלי רכב שהוביל אותו מנקודה לנקודה במינימום פקקים. "אימא, אני גר במרכז, חייב אופנוע", כך היה אומר לי.

תמיד פחדתי שיקרה לו משהו. דיברנו על זה המון בבית והוא הבטיח שהוא רוכב כראוי ואין לי מה לדאוג. אבל בכל זאת זה קרה! הורה שקובר ילד זה מנוגד לחוקי הטבע, וזו כנראה הסיבה שאי אפשר להתגבר על זה.

החיים שלי התהפכו מאז אותו יום 1.10.21. זה כאב אדיר שהוא פיזית בגוף. זה ללכת לישון ולא להצליח להירדם, או להירדם ולקוות לא להתעורר מסיוטים, זה לקום בבוקר ולחשוב למה אני לא מתעוררת מחלום הבלהות הזה, זה לחיות בחוסר עם חור ענק בלב בצורה של הילד שלך. וזה רק המעט ממה שמרגישים באובדן הזה. מי שנשאר כאן עם הכאב העצום זה אנחנו המשפחה, החברים והקהילה שהכירה אותו.

כבר שנתיים וחצי שאני עוקבת באדיקות אחרי תאונות אופנועים. אם שואלים אותי ועוד הורים רבים שאיבדו את הילדים שלהם בכביש, תשמעו מרובנו שהלוואי שהיו אוסרים את הרכיבה על דו-גלגלי, ולמה? כי הסכנה הגדולה בכבישים היא בעיה של חינוך ותרבות נהיגה, והילדים שלנו הם התוצאה העגומה לכך. הכביש הפך להיות שדה קרב. לנהגי רכב אין סבלנות לרוכבי אופנוע, רוכבי אופנוע נוסעים בכביש כאילו היה מסלול מרוצים, וגם מי שרוכב שקול עלול לחשב מסלול בקלות ראש.

בימים האחרונים אני מתהלכת בתחושה קשה ועם צמרמורת – בשבוע האחרון נהרגו 6 רוכבי אופנוע, כשמתוכם רק אתמול נהרגו שני רוכבים, וגם בשבוע שעבר היה יום שבו נהרגו שני רוכבים. עשרה רוכבים שנהרגו עד לעת הזו החודש ו-19 רוכבים שנהרגו מתחילת השנה זה לא הגיוני!

בא לי לצרוח, רדו מהכלי הארור הזה! ולמען האמת בכל מקום אפשרי זה בדיוק מה שאני אומרת. חלקכם יחלקו עליי, ויתכן שאקבל כאן תגובות של יד קלה על המקלדת, אבל תעמידו את עצמכם במקומי ונסו לדמיין (למרות שאי-אפשר לדמיין את זה) – מה היה קורה אם אתם הייתם מאבדים את הבן שלכם או את האבא או האח שאתם כל כך אוהבים?

מכיוון שאני לא אוכל להוריד את כולכם מהכלי שעבורי הוא כלי רצח, אני אבקש מכם: עצרו רגע לפני שאתם עולים על האופנוע והשקיעו מחשבה. השקיעו בציוד מגן מלא בלי לחסוך, והקפידו ללבוש את הציוד גם לנסיעה קצרה – אפילו למכולת. עשו קורסים שמלמדים מיומנויות ואסטרטגיה ברכיבה, ולא רק למהר להוציא רישיון. רכבו במודעות! בזהירות! זכרו שלא תמיד רואים אתכם! אל תתייחסו לרכיבה כמובנת מאליה, התייחסו אליה ברצינות גמורה וזכרו שבכל רגע עלולה לבוא הפתעה.

והכי חשוב – בבקשה חשבו על המשפחה שלכם שמחכה שתחזרו הביתה בשלום. חשבו מה יקרה להם אם יקרה לכם משהו!

זו תמונת האופנוע של נומי, רגע אחרי התאונה – מתוך צילום מסך שעשיתי כדי להבין אם זה האופנוע של הבן שלי:

כתב: אסף ורשה

לפני כחודש הודיעה רשות שוק ההון והביטוח על כוונתה לעדכן את תעריפי הביטוח של 'הפול' לדו-גלגלי בשיעור של עד 10%. זאת, בין היתר, בשל העלייה במספר תאונות הדרכים בהן מעורבים רוכבים, והזינוק בסכומי הפיצוי ששולמו בעקבותיהן. כפועל יוצא, פרמיית ביטוח החובה צפויה להתייקר במאות שקלים, כתלות בנתוני הרוכב.

הנחת העבודה היא שההתייקרות בתעריפי הביטוח תגדיל עוד יותר את מעגל הרוכבים ללא ביטוח חובה. במהלך החודש האחרון נדון הנושא במסגרת פורומים מקצועיים שונים של ענף הדו-גלגלי. כבר היום עלות פרמיית פוליסת החובה הופכת את הביטוח ללא נגיש עבור לא מעט רוכבים שידם אינה משגת לשלם סכומים שחוצים לעתים את רף 5 אלפי השקלים בשנה. מדובר על צעירים אך לא רק – גם בעלי משפחות שמתקשים לסגור את החודש ולא יכולים לממן זאת. קרוב לוודאי שהתייקרות הפרמיה תיאלץ עוד ועוד רוכבים ליטול את הסיכון העצום של רכיבה ללא פוליסת ביטוח חובה.

לחששות האלה יש עיגון עובדתי במציאות: לפני מספר שנים מצא מבקר המדינה ש-49% מכלל רוכבי הדו-גלגלי נוסעים ללא ביטוח חובה. בנוסף, במסגרת דיון שנערך בכנסת בשנת 2018, כהכנה לקריאה ראשונה של הצעת חוק לתיקון פקודת רכב מנועי (מרכיב ההעמסה בתעריף הביטוח), צוין בין היתר כי  50%מרוכבי הדו-גלגלי עושים ביטוח רק לתקופת הטסט, ובשאר הזמן רוכבים בלי ביטוח. במעמד הדיון ציין ניר ברטל מרשות שוק ההון כי מדובר על לא פחות מ-50 אלף רוכבים מחוסרי ביטוח.

יו"ר הוועדה דאז, ח"כ רחל עזריה  ציינה גם היא: "ההיקף של הלא מבוטחים צריך להטריד אותנו יותר ואני מאמינה שלמחיר הביטוח יש חלק בזה".

את אומדן מספר הרוכבים ללא ביטוח יש להצמיד לנתון נוסף: היקף המעורבות של רוכבים בתאונות דרכים ותוצאותיהן. מנתוני עמותת אור ירוק עולה כי במהלך השנים 2022-2013 נהרגו 587 רוכבים, כאשר מספר הנפגעים באורח קשה עומד על לא פחות מ-5,144. בסך הכל, כולל פצועים קל, מדובר על 21,493 רוכבים. החיבור בין הנתונים האמורים מייצר תמונת מצב מבהילה – מאות רוכבים שנפגעים, ובהיעדר ביטוח חובה נאלצים להתמודד בכוחות עצמם עם ההשלכות הפיננסיות של חיים בצל נכות.

הבעיה חמורה מכפי שנדמה: מחקר של ארגון הבטיחות בדרכים האירופי שיצא בחודש שעבר וניתח את מספר ההרוגים והפצועים בתאונות במעורבות דו-גלגלי ממונע לאורך עשור, גילה כי ישראל זוכה במקום האחרון מבין מדינות אירופה המשתתפות, עם עלייה הדרגתית של 6% בכמות ההרוגים בעשור (2021-2011). במדינות אירופה רבות – למשל שוויץ, בלגיה ואפילו יוון – נרשמה באותה תקופה דווקא ירידה של מספר אחוזים.

פסיקות בתי המשפט מספקות פתרון חלקי לבעיה:  במקרה שבו התאונה אירעה בעקבות רשלנות מובהקת של צד ג', רשאי בית המשפט להטיל את חובת הפיצוי על המזיק, אף שקיימת חובת ביטוח חובה לניזוק. המציאות מלמדת כי ישנם לא מעט מקרים בהם מצא לנכון לעשות כן בית המשפט, אולם לא מדובר על רשת הצלה עליה ניתן לסמוך. ראשית, לשופט יש מרחב שיקול דעת והוא רשאי כמובן שלא לפסוק כך. שנית, רבות מהתאונות מוגדרות כתאונות עצמיות, ללא מעורבות של גורם נוסף.

ומה הפתרון? מבחינה אקטוארית, לחברות הביטוח אין ברירה אלא להעלות את הפרמיה. על-פי הדוחות הכספיים של הפול לשנת 2021 הפסדי הפול לשנה זו הסתכמו לסך של כ-384 מיליון ש"ח (אופנועים – 344 מיליוני ש"ח, כלי רכב אחרים – 40 מיליוני ש"ח). הפסד זה, שגדל בשנים האחרונות עקב הגידול בעלויות הביטוח, ושכאמור ממומן על ידי כלל ציבור המבוטחים בביטוח חובה במדינה, מחייב עדכון תעריפים בפול. אלא שצריך להסתכל על המציאות מבעד לזווית רחבה יותר: הנזק השנתי למשק כתוצאה מהעומס בכבישים הוא כ־35 מיליארד שקלים – כך קובע דו"ח מחקר מיוחד של מרכז המחקר והמידע בכנסת. בנק ישראל, קרן המטבע הבינלאומית וה־ OECD קבעו זה מכבר כי הגודש בכבישים הוא הבעיה החמורה ביותר של ישראל ביחס למדינות מפותחות אחרות. נזק זה צפוי לעמוד, על פי הערכות של כלכלנים מהאקדמיה, על כ־74 מיליארד שקלים כבר בתוך כעשור, ולהאמיר לכדי 100 מיליארד שקלים עד לשנת 2040.

אי לכך, ברור כי למדינה יש אינטרס מובהק להפחית את מספר המכוניות ולעודד מעבר לשימוש בדו-גלגלי. זאת בין היתר לאור העובדה כי כל רוכב שנפגע ולא רכש ביטוח נופל כאבן ריחיים על צווארה של המדינה שנאלצת לתמוך בו.

מהלך אפשרי להקטנת היקף הבעיה הוא להקל במיסוי המוטל על כלים חדשים, מה שיוביל להוזלת מחירים, ובהתאם – יותיר יותר כסף בכיסם של הרוכבים תוך שיתאפשר להם לרכוש ביטוח חובה. אפשרות נוספת היא סבסוד חלקי של הפוליסה, אולם לשם כך על הממשלה לסמן זאת כיעד לאומי.

כך או אחרת, מדובר על סוגייה אקוטית, ממנה אסור להתעלם ועל משרדי האוצר והתחבורה, לשלב ידיים, על מנת לספק פתרון.

הכותב הוא יו"ר משותף של פורום הנזיקין, מומחה בדיני ביטוח.

כתב: עודד (דדי) חפר

לפני שנתיים נחשפתי במקרה לסרטון ביוטיוב על מסע אופנועים שהתגלגל לראלי – רוכבת שעשתה את הקלאהרי ראלי בניווט GPS. זה היה כמו טיול שטח מהמם, במהירויות סבירות ונופים שלא נגמרים, אבל עם הקושי של ניווט תוך כדי רכיבת שטח מהירה. בסוף הראלי של אותה הרוכבת כל מה שעבר לי בראש זה אני גם רוצה, ואם היא יכולה אז גם אני יכול. הזרע נזרע.

אפשר לומר עליי שאני חובב שטח גדול. ג'יפים, אוהלים וריח של מדורה שעוטף את כולי זה משהו שאקח בכל יום ובכל זמן. באותה נקודת זמן החיבור הדו-גלגלי שלי לשטח היה הונדה אפריקה טווין שנת 2019 שלקח אותי בשבילים נינוחים בלבד. אופנוע מצוין, אבל רציתי אחד שיאפשר לי רכיבת שטח קרבית יותר ולא רק טיולים. פה התקבלה ההחלטה לרכוש אופנוע קטן יותר בתקציב נמוך ולתת סיכוי לחוויה של רכיבת שטח אמיתית, פחות מוגבלת שבילים ומתחשבת במשקל ויותר מעזה ובוחנת גבולות.

אל האופנוע הראשון הגעתי במקרה, דרך חבר של חבר. ימאהה WR250F שנת 2006 שישב בחצר מכוסה בסמרטוטים וללא שימוש קצת יותר מעשור. אחרי שקילפתי את שכבות הסמרטוטים וניתקתי את הצמיגים שנדבקו לאספלט, גלגלתי אותו בקושי לתוך ואן ומשם ישירות לסדנה שבה עברתי קורס מכונאות אופנועים. ה-WR עבר יישור קו קפדני – עד לרגע המרגש שבו הוא חזר לחיים שוב, חזר לשטח וליווה אותי בצעדיי הראשונים באנדורו ישראלי.

למרות שרכבתי המון על אופנועי כביש  ואדוונצ'ר בעשור האחרון, עם ה-WR גיליתי עולם חדש שאותו לא הכרתי, והוא הביא אותי לשיאים חדשים בקריירת הרכיבה החובבנית שלי. אפשר לומר שראיתי את האור ושהבנתי מה הייעוד שלי בתחום הדו-גלגלי והיכן אני יכול להגשים את עצמי.

במהלך השנה שבה רכבתי על ה-WR עשיתי ככל יכולתי כדי לרכוב בשטח כמה שיותר, לפחות אחת לשבוע, וניסיתי כל דוקטרינה אפשרית – מרכיבת שבילים לשם טיול, דרך רכיבת מדבר, אנדורו, אקסטרים-אנדורו, וגם גזים בשבילים או ראלי בזעיר-אנפין. כך עברה לה שנה שלקראת סופה – בדיוק כמו שאמרו לי בתחילת הדרך מביני עניין בתחום – ידעתי בדיוק מה הכיוון שלי בעולם השטח.

ראלי רייד. כזה אני רוצה!

לא ממש הבנתי באותו הרגע כמה הדבר הזה מחייב באמת, אבל כזה בדיוק רציתי!

כדי להתחיל לצבור ידע ניסיתי להגיע לאנשים שהתחרו בראלי בארץ או בחו"ל, ומיד קפצו לי שני שמות: דן קטנוב ושמוליק פאוסט. תוך זמן קצר ישבנו שמוליק ואני על הבר שלי בתל-אביב, ושמוליק – שהגיע עם ספר דרך מ'הלאס ראלי' (Hellas Rally – ראלי יוון) כדוגמה ומתנה – שטף אותי בכל המידע שהייתי צריך לשמוע. כל זה קרה בתשוקה ובתחושת שליחות שתלווה גם אותי בהמשך.

ההמשך היה שיחה ארעית שהייתה לי עם אביעד, עורך האתר הזה, לגבי הרצון שלי להתחרות בהלאס ראלי. הופתעתי כשעלתה ההצעה המאוד מחמיאה ללוות אותי בתהליך ולשמש כצוות סיוע בראלי עצמו, וההצעה הזו גרמה לי להעלות הילוך. זה הופך להיות רציני העניין הזה של הראלי רייד.

כאן הגיע השלב להחליף אופנוע. את ה-WR הידידותי החליף הוסקוורנה FE450, שאיתו העברתי חצי שנה קצת יותר ממוקדת בראלי. אחריה הבנתי שה-450 פחות מתאים לי, אבל הוא בהחלט עזר לי להתמקד. באותו שלב עברתי הדרכת ניווט ראלי ראשונה אצל חגי כבביה מ'רוכבי העמק', ויחד עם אביעד הוא האיר את עיניי לאופנוע הבא, שיתאים לי יותר לראלי – גאס גאס EC350F חדש. אני מתחיל להתמקד, והתחושה מעולה – ואיתה הדריכות, ההיתכנות והציפייה.

באוגוסט העליתי הילוך נוסף: התחלתי להתאמן אצל רועי שלומי (בייק אקדמי) באופן מסודר ומתודי, ובמקביל התחלתי לעבוד על הכושר הגופני שאותו הזנחתי שנים ארוכות. התחלתי גם לבצע אימוני ניווט. מרז הימן ומדן קטנוב השגתי ספרי דרך, איתם התאמנתי בחודשים האחרונים. רכבתי ארבעה ספרי דרך – שניים של רז באזור פרדס חנה ושניים של קטנוב באזור אשלים.

בדצמבר הגיע סוף סוף הזמן. הרשמה ל'ראלי אל הנגב 3', וההכנות וההתמקדות שלפני. עבודה מקדימה נינוחה עם מספיק זמן ונקייה מרעשי רקע זה הדבר הנכון בשבילי – וכך אכן היה. במשך שבועיים עבדתי על האופנוע. כל מכלול קיבל את הטיפול שלו וכל כבל חובר בצורה האופטימלית כדי למזער כשלים בראלי עצמו. בשבוע של הראלי הכל היה מוכן. האופנוע, הלוגיסטיקה שמסביב, וכמובן שגם אני.

על אף שהראלי עצמו התקיים בימים שישי ושבת, כבר בחמישי הגעתי לחאן ספינת המדבר – עם עוד כמה צוותים שהגיעו יום לפני. בתוך הקהילה הזאת הפרצופים מוכרים, ומי שהיה שם מיד קלט שאני חדש בשכונה. קבלת הפנים הייתה חברית ומזמינה, ומהר מאוד ישבנו סביב המנגל והחבר'ה פינקו בבשר ובטיפים ליום הראשון של הראלי הראשון שלי. באותו הזמן גם אביעד הצטרף. עברנו על האופנוע לוודא שהכל מוכן, ובארוחת הערב דיברנו על אסטרטגיה פיזית ומנטלית ליום המרוץ.

אני מוכן!

בבוקר שישי השכמתי ב-05:00 לפנות בוקר, התארגנתי בנחת ויצאתי לאזור הכינוס. את הדרך לשם – כ-25 ק"מ – רכבתי עם אחד הרוכבים המנוסים, וזה היה גם כיף וגם הכרחי. בשטח הכינוס מילאתי את הטפסים הרלוונטיים, וצוות הסיוע דאג שהאופנוע יעבור בדיקה טכנית. הכל מוכן, ההיתכנות בשיאה, וכל מה שנותר זה לזנק לראלי.

היום הראשון – 116 ק"מ

זינוק. חודשים ארוכים של הכנות מתנקזים לרגע המזוקק הזה. מזג האוויר מדהים, עם שמש בשמיים הכחולים וטמפרטורה נמוכה אבל נוחה לרכיבה, ובעיקר ימים ספורים אחרי מכת גשם גדולה שהציפה את המדבר ויצרה תנאים חלומיים של פעם בשנה. תוואי השטח משתנה כל הזמן, ואת הנופים האלה אני מאוד אוהב. אושר גדול! אחרי כמה קילומטרים ההיתכנות והלחץ התחלפו בריכוז, באנדרנלין, וגם בצרחות של אושר בקסדה. לזה חיכיתי ולזה התאמנתי כל כך הרבה!

אחרי כ-60 ק"מ של עונג אני מגיע לנקודת הביקורת הראשונה, הכוללת עצירת תדלוק של 15 דקות שבסיומה הרוכב אחראי להזניק את עצמו. זמן המנוחה הזה מאפשר לסדר ולמקד קצת את הראש להמשך הדרך, ואני יוצא אחרי 15:01 דקות.

בקילומטר ה-73 טעות ראשונה: הגעה לא טובה למכשול קרקע, והופ… האופנוע ואני על הקרקע. לא משהו רציני, אבל האפוד המתנפח הופעל, ואת הקרקע פגשתי מנופח. ייתכן שהאפוד מנע פגיעה משמעותית. כמה דקות מאוחר יותר, כשהבנתי איך לפנצ'ר את האבו-נפחה הזה וגם וידאתי שהכל בסדר באופנוע, המשכתי לדרכי.

טעות נוספת קרתה בקילומטר ה-78 – הפעם טעות בניווט שעלתה לי בכעשר דקות. התנחמתי בכך שגם גדולים ממני התברברו באותה הנקודה.

סיימתי את היום הראשון ב-2:27 שעות, בתחושה מטורפת של סיפוק ואושר, אבל עם מעט חשש מהיום השני – שהולך להיות כפול באורכו.

בחאן עברנו שוב על האופנוע כדי לוודא שהכל מוכן למחר, ואחרי התדריך וטעינת ספר הדרך נכנסנו לישון מוקדם כדי להשכים קום מוקדם – ב-05:00. הפעם העמסנו את האופנוע על הנגרר ונסענו לנקודת הכינוס – כדי לא לבזבז אנרגיה ביום הארוך הזה.

היום השני – 235 ק"מ

אל היום השני הגעתי עם שרירים קצת עייפים מהיום הראשון. זינוק, לכ-12 ק"מ של גז חזק בישורת עם קרקע משתנה ועם חיוך על הפנים.

אחרי כ-15 ק"מ הגוף והראש מתחילים להשתחרר ולהתמסר, ושוב רכבת הרים של תחושות שקשה לתאר במילים. טעות נוספת בניווט גזלה ממני שוב כ-10 דקות כבר בתחילת היום, והעצימה את מכלול התחושות.

נקודת התדלוק הראשונה אחרי 87 ק"מ, שבה צריך לתדלק מהר כי זה על הזמן שלך. אל הנקודה הזו הגעתי קצת עייף, ועברו שוב כ-15 ק"מ עד שהעייפות התחלפה שוב בשיגעון. תוואי הדרך משתנה כל הזמן ואיתו גם הקושי, כך שהמרחק הוא רק מדד אחד מתוך כמה שמשפיעים על העייפות. באימונים שלפני הראלי רכבתי פעמיים על קרקע חולית כזו, ובראלי היו מקטעים חוליים ששאבו ממני הרבה אנרגיה וריכוז.

נקודת הביקורת השנייה הגיעה אחרי 153 ק"מ, והגעתי אליה מפוצץ באנרגיה. תדלוק, מים, החלפת ספר דרך – ויציאה לדרך אחרי 15 דקות מנדטוריות.

אל הקטע האחרון יצאתי עם אנרגיות גבוהות שעזרו לפצות על עייפות החומר. היה לי כל-כך כיף, שכמו ספר טוב מצד אחד רציתי לסיים כדי לדעת מה קורה בסוף, ומצד שני שלא ייגמר לעולם!

הגעתי לקו הסיום אחרי 4:43 שעות באושר גדול ועם חיוך ענק על הפנים. למרות הקושי הרב של השלבים האחרונים – התחושה העילאית בסיום היא משהו שלא ניתן לתאר, כשכל מנעד הרגשות העצום מתנקז לנקודת שיא אחת של צרחות בקסדה. ממש כמו לסיים מרתון. קיבלתי מדליה, וגם הרבה פרגון וטפיחות על השכם.

אבל רגע, זה עוד לא נגמר. יש עוד קטע קישור של כ-50 ק"מ עד לנקודת הכינוס – שם קיבל אותי צוות הסיוע במחיאות כפיים וצרחות עידוד.

יום שהסתכם בכ-300 ק"מ ועם תחושת סיפוק אדירה, יחד עם עייפות ותשישות שלא חוויתי הרבה מאוד זמן. אבל בעיקר אושר גדול. אני עייף, חבוט ותשוש, אבל אני כבר יודע שאני רוצה עוד מזה!

בדרך הביתה הרצתי את כל החוויה בראש, כשאני יודע היטב מה אני רוצה לעשות שוב ומה אעשה אחרת בפעם הבאה. חשבתי גם על כל האנשים שהיו סביבי בכל התהליך, ליוו ותרמו מניסיונם. החל משמוליק ששפך מידע יקר ערך באותו ערב בבר, דרך אביעד שלקח על עצמו להצטרף לטירוף כצוות סיוע טכני ומנטלי, חגי שעזר עם מידע, עם ספרי דרך ועם ציוד ראלי ונתן עצות מועילות לכל אורך הדרך, דן קטנוב ורז הימן שתרמו מניסיונם העשיר בשמחה גדולה, שי קטנוב שענתה בסבלנות ועם חיוך ועזרה מאוד בכל העניין הביורוקרטי של לפני הראלי שהיה לי זר לחלוטין, ובכלל משפחת קטנוב, שמפיקה תחרויות ראלי מתוך אהבה לדבר ומתוך שליחות אמיתית. בלי אנשים כאלה יש פה מדבר, לא ספורט מוטורי. וכמובן אשתי האהובה שעודדה מאחור, תמכה ואפשרה לי לעשות את מה שאני אוהב.

סוף השבוע הזה היה תחנה משמעותית ראשונה בדרך למטרה שהצבתי לעצמי – כאמור ראלי הלאס ביוון. בדרך למטרה תהיינה תחנות נוספות, כמו למשל ראלי אל הנגב הראשון של עונת 2023, שיתקיים בחודש מארס הקרוב, כשעד אז אני מתכוון להמשיך להתאמן ולצבור ידע וניסיון, כדי להגיע מוכן יותר ולהשתפר.

ומילה אחרונה לרוכבים שתחום הראלי קורץ להם אבל הם חוששים מהלא נודע ולכן יושבים על הגדר: פשוט קפצו פנימה. יש לא מעט אנשים טובים בדרך שיעזרו ויכווינו אתכם, ואם אני יכול – כל אחד יכול!

כתב: עמית יולביץ'; צילום: סקוטרמן

לקבוצת הרכיבה שלנו תמיד היה את החלום לצאת למסע אופנועים בירדן, אך זה לא היה אפשרי בגלל ההגבלות הקשות שיש על כניסת אופנועים לירדן. בפעם האחרונה שניסו לעשות זאת לפני כמה שנים, הגיעה קבוצה למעבר הגבול, מספר אופנועים הצליחו לעבור, ואז סגרו את המעבר והודיעו שאין כניסה לאופנועים לירדן. הרבה אגדות נקשרו סביב הסיפור הזה, אך העובדה היא שלא נכנסו קבוצות אופנועים לירדן מזה שנים ארוכות.

התפנית בעלילה קרתה לפני כחודשיים, כשדני יצר קשר ואמר שיקי שקרל יכול לארגן כניסה לקבוצת אופנועים לטיול בירדן. יקי הוא הבעלים של חברת DNAPRO, חברת הפקות אשר בין היתר מפיקה את האירועים השנתיים של חטיבת האופנועים של ב.מ.וו-ישראל, ומשם היכרותנו, שכן אנו – מועדון BMWGSIL – עוזרים ליקי בתכנון ובהובלת מסלולי הטיולים באירועים אלו, כך שנוצר בינינו קשר חברי. יקי הוא גם הבעלים של המרכז הישראלי לסיור, והוא הוציא טיולי ג'יפים רבים לירדן. המשימה ליקי הוגדרה: טיול אופנועים לירדן!

לא נאריך כאן בהשתלשלות העניינים – והיו עניינים והייתה השתלשלות – אך לאחר מספר שבועות התקבל אישור כניסה חריג משר בכיר בממשלה הירדנית. יש לנו את זה!

תוך ימים ספורים יקי תפר הפקה גרנדיוזית, תכנית טיול שלמה, מלווה ישראלי – שמעון טובי, מלווה ירדני – ד"ר סמי חסנאת הידען והחביב, חבר אישי של יקי – והנה לכם תחילת הסיפור.

בתוך הזמן הזה התארגנה לה קבוצה של 17 רוכבים, שכוללת ברובה חברים אשר רוכבים יחד במועדון BMWGSIL, דני ומוש, עמוס מנהל המועדון, ובסך הכל 15 אופנועי GS, וגם שני אופנועים אחרים – אחד ק.ט.מ 790 אדוונצ'ר של בן הדוד של ד"ר דבורי שלנו, ואחד ימאהה של אחי הגדול יונתן. למשפחה אי אפשר לסרב.

בחמישי בבוקר התייצבנו כולנו במעבר הגבול רבין סמוך לאילת. כל תחנה במעבר הגבול – הן בצד הישראלי ובעיקר בצד הירדני – הסירה חשש נוסף וקירבה אותנו לחלום. אחרי כשעתיים וחצי של חרדות התכנסנו בחדר VIP בחלק הירדני של מעבר הגבול, כשהאופנועים עם מספרים ירדניים, הפרוצדורות מאחורינו, ואפילו זכינו לקבלת פנים מרגשת מבכיר במשטרה הירדנית אשר הגיע במיוחד לכבודנו, בירך אותנו בברכות חמות והדגיש שהוא מקווה שאנחנו לא הקבוצה האחרונה ושהם מקווים מאוד שבעקבותינו יגיעו קבוצות מאורגנות נוספות. מרגש!

זהו, אנחנו על האופנועים בירדן! קולונל ארז שלנו כתב פוסט בפייסבוק כאשר עברנו את הגבול, ותוך דקות הרשת התלקחה וקיבלנו עשרות וואטסאפים זועמים – למה אני לא, ולמה לא אמרת. מתנצל חברים, זו הייתה כניסת ניסיון. בפעמים הבאות אדאג שתדעו מראש כולכם.

חצינו את עקבה והמשכנו עד גבול סעודיה, ומה אפשר לומר – הצגה גדולה הייתה שם. מעולם לא ראו דבר כזה בעקבה. עשרות אנשים צילמו את שיירת האופנועים המרשימה כשעברנו בעיר. חוויה נחמדה. אחד הסרטונים שעלה בפייסבוק היה של שוטר ירדני במעבר שצילם אותנו נכנסים על רקע תמונת המלך, "ווולקאם, וולקאם" – חזר ואמר בסרטון. ממש מרגש.

בצהרי היום עלינו לוואדי רם. ובכן, כל מה שחשבתם שאתם יודעים על ואדי רם, מתגמד כנגד הנופים המהממים של המקום המיוחד הזה. מי שלא היה שם – על גבי אופנוע, ברכב או ברגל – מוטב לו שיעשה זאת. זה באמת מקום מיוחד במינו עם נופים שלא מהעולם הזה. חברי הטוב סקוטרמן, איש פול גז, הביא את הטובה שבמצלמותיו ואת מבחר עדשותיו, והוא האחראי לגלריית התמונות.

בערבו של יום ולאחר שדהרנו מעט במלחה גדולה והשתובבנו מעט בחולות, הגענו למחנה אוהלים בתוככי ואדי רם. בתחילה חשבנו שיקי חסך עלינו ושם אותנו באוהל. אך במהרה גילינו שזה לא ממש אוהל, אלא מאהל בוטיק כזה, יוקרתי. שלחתי וואטסאפ נזעם ליקי שמדרדר לי החבר'ה. אני מרגיל אותם לישון עם נחשים ועקרבים, והוא עם אוהלי בוטיק.

במאהל העלו לנו מטעמים מבור באדמה – מטפונה אמיתית ומשובחת. בכלל, במהלך ימי הטיול האוכל היה ברמה הגבוהה ביותר שאפשר להעלות על הדעת: שלוש ארוחות ביום, כל אחת יותר טעימה מהשנייה.

בבוקר שישי רחצנו בבריכה נהדרת בוואדי רם. אצלנו בפק"ל יש תחתוני צלילה – תמיד מוכנים לאיזו חוויית מים מזדמנת על הדרך.

משם יצאנו לדרך לפטרה, אבל שום דבר לא הכין אותנו לדרך. ידענו את התכנית ואת המסלול באופן כללי, אבל שום דבר לא הכין אותנו לדרך נאקב סעידא  -ירידה מסחררת לערבה הירדנית דרך אחד מכבישי האופנועים הטובים עליהם רכבתי מעולם. פיתולים על פיתולים, שינויי גובה פתאומיים, שמאלה-ימינה בעיקולים עיוורים עם עלייה או ירידה – מטורף לחלוטין. והבעיה היא שגם הנופים מסביב מדהימים, כך שצריך להחליט על מה להסתכל ובמה להשקיע את תשומת הלב – על הדרך המשתנה כל רגע או על הנוף החולף. חוויה מסחררת חושים. אלו לא כבישי אירופה המתוכננים למשעי, שכן אחרי הכל פה זה ירדן. הכביש יורד במורד ההר, מגיעים לערוץ נחל והכביש צונח בחדות ועולה חזרה. לא צריך גשר – זה לחלשים.

ואם חשבתם שנגמר, ובכן, אז כל מה שיורד צריך גם לעלות. ואדי מוסא, העיר הסמוכה לפטרה, נמצאת ברום של יותר מ-1,350 מטרים מעל פני הים, ואנחנו בערבה הירדנית מתחת לפני הים. הפתרון הוא לנסוע דרך נאקב נמלא העולה אל העיר. עכשיו, הקשיבו טוב: רק בשביל הדרך הזו צריך לנסוע לירדן על אופנוע. אין דרך סבירה להסביר את החוויה. דמיינו חלום מוטורי מושלם עם כביש מדהים בנופי מדבר אדירים – וזה יהיה נאקב נמלא.

חצינו את העיר כשפנינו מועדות למלון הייאט זאמאן. מלון 5 כוכבים ברמה הגבוהה ביותר, מדהים ביופיו, אשר מדמה כפר בדואי עתיק. עם בריכה כמובן, אבל אסרתי על החברים להגיע אליה עם תחתוני הצלילה. בכל זאת, מלון 5 כוכבים. זה לא איזה גב בנגב כמו שאנחנו רגילים.

בשבת בבוקר כולם אכלו ארוחת בוקר 5 כוכבים – חוץ מסקוטרמן וממני. סקוטר רצה לצלם בפטרה מוקדם בבוקר, כשהתאורה רכה, והוא היה צריך נערת מים. מכיוון שלא הייתה בנמצא אחת כזו, הוא גרר אותי בשש בבוקר כדי שאסחוב לו את המים. אני חייב להודות שנהניתי מאוד. לסקוטרמן זו הפעם הראשונה בפטרה, ולראות מהצד את התגובות של מי שזו הפעם הראשונה באתר היפהפה הזה – זו חוויה מעניינת. פטרה זה מקום מהמם ממש, וניתן לתמונות של סקוטר לדבר בעד עצמן.

בצהרי היום עלינו על האופנועים ויצאנו לסיור באזור. הגענו למצודה הצלבנית מונראל, וסקוטרמן – שמעבר להיותו צלם מדופלם הוא גם ידען גדול, ומי שרוכב איתו מכיר את סיפוריו ואת ידיעותיו הרבות – סיפר על חלקה של המצודה ובעליה, רנו משטיון שמו, בסיום השלטון הצלבני באזור.

הרי אדום מיתמרים לרום של מעל 1,600 מטרים – גבוה יותר מגובה הרכבל התחתון שבאתר החרמון. הנופים הנפרשים מהרים אלו – הן לכיוון הערבה והן לכיוון מזרח המדבר הירדני – מהממים ביופיים, ועל הכבישים המדהימים כבר מוגזם לכתוב, אך ממש לא נמאס לרכוב בהם. ירדנו לפטרה דרך פטרה הקטנה, וחלפנו ליד אחד המלונות המקסימים באזור – מלון בועות זכוכית שנראה כמו התיישבות בחלל.

ביום ראשון יצאנו לדרך לכיוון מעבר בית שאן, גשר שייח' חוסיין. רכבנו על ראשי ההרים כאשר משמאלנו רחוק הערבה ומימיננו נפרשת ממלכת ירדן. עצרנו לתצפית מרהיבה בשמורת הטבע דנה – מקום מיוחד ששווה ביקור. משם ירדנו דרך כביש רכיבה מדהים ודרך הערים בצרה וטפילה לדרום ים המלח – בערך מול נאות הכיכר. בטיסה נמוכה חלפנו בכביש ים המלח הירדני, עצרנו בנחל ארנון, אך עקב עומס מבקרים לא התאפשר לנו להיכנס. נעשה זאת בפעם הבאה.

איך מסכמים טיול כזה? ובכן, לא מסכמים, אלא מתחילים מיד בתכנון הסיבוב הבא. ניתן לקיץ החם לחלוף, נעלה על האופנועים, וניסע שוב לירדן. אולי נעשה גם סיבוב קשוח יותר בשטח עם מעט יותר תשומת לב לרכיבת שטח בוואדי רם, שהוא אזור חווייתי ששווה לחקור עוד. בטח גם בפעם הבאה נפנה אל יקי ואל המדריך הירדני שלנו, ד"ר סמי חסנאת, שהוא ד"ר לניהול משברים שלחלוטין פתר את משבר ירדן שלנו – אבל יצר משבר חדש, שכאמור אותו נפתור עם סיום הקיץ. צפו להמשך.

כתב: רני גוט; צילום: חברי הקבוצה

הסכמי אברהם בכלל וההסכם עם מרוקו בפרט פתחו את הדיונות האין-סופיות ואת המרחבים האדירים של מרוקו בפני המטיילים ואנשי השטח הישראלים. עד הסכמי אברהם ישראלים הורשו לטייל במרוקו בקבוצות מאורגנות ובמסלולים כמעט קבועים. היום רק האוקיאנוס האטלנטי והגבול עם אלג'יריה עוצר אותם, והתיירות למרוקו פורחת.

כבר יותר מ-30 שנים ברציפות שאני רוכב אנדורו – בעיקר עם קבוצת חברים מיוחדת במינה – כשאנחנו רוכבים בעיקר בארץ, אבל גם במקומות מעניינים בעולם, מהג'ונגלים של דרום מזרח אסיה ועד הרי הקרפטים ברומניה. אבל החלום האמיתי שלנו היה תמיד לרכוב על מסלולי ראלי פריז-דאקר המפורסם, בו אנו צופים כבר עשרות שנים. תמיד היה נראה כחלום שלעולם לא יתגשם, בעיקר מפני שלישראלים לא הייתה באמת דרך להגיע לרכוב בצפון אפריקה.

אבל כעת הסכמי אברהם נחתמו, הגבלות הקורונה כמעט נעלמו, האופציה שנראתה חלומית עד לא מזמן נפתחה, והחלטנו לנצל אותה מיד – כי במזרח התיכון אי אפשר לדעת מה יהיה מחר. יש הזדמנות – עכשיו צריך לנצל אותה. אז חיפשנו מישהו שיתפור לנו טיול אופנועי אנדורו במרוקו.

צפו בווידאו: עם אופנועי אנדורו במסלולי הדקאר במרוקו

מצאנו את דיקלה – מדריכת תיירים למרוקו שמדברת את השפה המקומית ומכירה היטב את המדינה מעשרות טיולים שבהם ליוותה קבוצות מהארץ. הוריה נולדו במרוקו ועלו לארץ כילדים, וכבר בסוף שנות התשעים, מיד כשמרוקו נפתחה לא באופן רשמי לביקורים של ישראלים, לקחו אותה הוריה לטיול שורשים. היא התאהבה במרוקו, ומאז לא מפסיקה ללמוד את המדינה, את השפה, את ההיסטוריה – ועכשיו גם את סצנת השטח שכל כך מתפתחת בשנים האחרונות בארץ.

פנינו לדיקלה וביקשנו לתפור לנו טיול במרוקו על-גבי אופנועי אנדורו, ולא בשום אוטובוס משעמם של טיול קלאסי מאורגן. דיקלה לא נבהלה והחלה לתכנן לנו טיול עם הרבה חול, אבק, בנזין ורעש. הטיול הורכב מיום טיול במרקש ויום בעיר הנמל אסווירה, הנמצאת לחופי האוקיינוס האטלנטי בה התגוררה קהילה יהודית מבוססת אשר תרמה להתפתחות העיר כעיר מסחר ושער לאפריקה. מיד לאחר מכן התחלנו במסע דרומה ונפגשנו עם האופנועים בווארזאזת – עיר הסרטים המקומית הנמצאת בין רכסי האטלס האדירים.

האופנועים שעליהם רכבנו הם של ק.ט.מ, מדגם 450EXC-F. האופנועים אמנם מדגם 2020, אבל בגלל שמרוקו, כמו הרבה מדינות, הרימה בלם יד בתקופת הקורונה בכל ענף התיירות – בתכלס קיבלנו אופנועים חדשים עם מקסימום 80 שעות מנוע. ובאמת, בארבעה ימים של רכיבה אינטנסיבית, של מאות קילומטרים ביום, לא הייתה אף לא תקלה אחת באופנועים, והם עבדו ללא דופי. הבעיה היחידה הייתה מסבי גלגל אחורי באחד האופנועים, שהתעקשנו שיוחלפו לאחר בדיקה עצמאית שלנו כי סברנו שיש בהם קצת חופש. מדריך האופנועים שאיתו רכבנו בכל יום, וכן הצוות שלו – כולם מקצוענים ומכירים את המטריה – הבינו את דרישתנו, הסכימו עמה מיד ובהזדמנות הראשונה שמצאו, החליפו מסבי גלגל.

אז קצת פרטים טכניים הכרחיים: עלות הטיול עומדת על סביב 10,000 ש"ח, והיא כוללת 7 ימי שהייה במרוקו, מתוכם 4 ימי רכיבה. הלינה ב'ריאדים' (מלונות אותנטיים מקומיים) עם בריכה מפנקת וג'קוזי. כשבועיים לפני הטיסה מוסרים את הדרכונים לדיקלה על-מנת שתוציא ויזות. היותה של דיקלה דוברת השפה המקומית (השפה מזכירה ערבית מדוברת אך שונה ממנה מאוד) מאפשרת לה לסגור בעצמה את כל הנדרש לטיול ישירות מול כל מקום, ובעיקר ישירות מול מדריך הרכיבה המקומי. הגישה מצד המקומיים שונה לגמרי כאשר מדברים איתם בשפתם, והקבוצה קיבלה הרבה כבוד מהמקומיים. כל סגירה ישירה שכזו, אגב, חוסכת לקבוצה כסף רב עבור עמלות תיווך מיותרות. כך למשל, חווינו טיולים בסמטאות הערים וארוחת צהריים במסעדת פועלים כשהמלצר הוא גם הטבח, גם בעל הבית, וגם המסגר שבנה ומפעיל את הטאבון.

בטיול עצמו דיקלה מלווה אותנו על גבי ג'יפ חפ"ק 4X4 אשר נוסע בדרכים מקבילות ופוגש את הקבוצה בנקודות קבועות מראש. לעתים דיקלה והג'יפ חיכו לנו על צירי ההתקדמות ודאגו לנשנושים מערביים בכפרים נידחים על גבול אלג'יריה. זכינו גם להסברים מרתקים בעמק הטודרה, הרי האטלס הקטנים, הרי הסהרו, עמק הדרא ועוד מקומות משגעים רבים שעברנו בדרך. מעבר לפינוק של חפ"ק שמלווה אותך, הייתה גם תחושת בטחון, שכן החפ"ק תפקד גם ככוח חילוץ רפואי, וגם כסיוע עם חלקי חילוף בסיסיים לאופנועים במידת הצורך.

באחד הלילות דיקלה ארגנה לנו מראש חגיגה מיוחדת ביום הולדתו של אורן, כשבאותו היום סיימנו רכיבה של כ-400 ק"מ לקראת השעה 22:00. הרכיבה המיוחדת הזאת התחילה בסמוך לשלגים של הרי האטלס והסתיימה בדיונות של מרזוגה. החגיגה נמשכה עד השעות הקטנות של הלילה, עם להקה מקומית וריקודים מרוקאים מסביב למדורת הגלמפינג שבו ישנו באותו הלילה.

הרכיבות היו מגוונות, ובכל יום רכבנו מאות קילומטרים בשבילים, במישורים עצומים, בנתיבי הרים, בדיונות חול מטורפות, וכמובן בצירי הראלי המפורסם של פריז-דאקר. איברהים, המדריך המקומי שלנו (זכה מאיתנו לשם אברהם), רכב היטב וגם הכיר לעומק את המסלולים בהם עברו בעבר רוכבי הדאקר.

רכבנו 4 ימים רצופים, ויצא לנו להיות גם באזורים שהמדריך פחות הכיר וניווט באמצעות GPS. באזורים שהמדריך הכיר פחות טוב, אחד מהחבר'ה – יוצא יחידת שלדג של תחילת שנות התשעים, שלטענתו למד את הצירים עוד בארץ – ניווט במקום המדריך, ואנו כולנו סמכנו עליו ורדפנו אחריו בתחושה שזו לא הפעם הראשונה שהיה שם, אי-שם במישורים של הסהרה. הוא, אגב, הכחיש בתוקף…

עם טיסות ישירות ויחסית זולות למרוקו, עם מדריכה מעולה ומקצועית המכירה היטב את מרוקו, את התרבות המרוקאית ואת השפה המקומית, עם אופנועים ברמה טובה ומדריך מקצועי, במדינה שמזמינה תיירים ובעלת מסורת של טיולי שטח – זה אחד הטיולים הטובים שעשינו!