מחבר: כתב אורח

כתב וצילם: צחי גרימברג

לחצות את ארה"ב על הארלי זו פנטזיה ישנה שלי. אולי אפילו עוד לפני שרכבתי. אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד, ובמציאות שלי האפשרות לקחת הפסקה מהחיים, מהזוגיות, מהעבודה ומהעסק לתקופה של כמה חודשים כדי לעלות על אופנוע ולחצות את ארצו של הדוד סם היא לא ממש אפשרית. אבל אז חבר קרוב שגר כבר מספר שנים בלוס אנג'לס הודיע שהוא מתחתן. מכיוון שאותו חבר גם רוכב, היה נראה לנו טבעי לצאת לטיול רכיבה משותפת, רגע לפני שהוא נכנס לחיי הנישואין.

מפאת אילוצי זמן ותקציב נקבע שהטיול ייארך 5 ימים. ייצא מלוס אנג'לס דרומה לכיוון סאן דייגו, משם מזרחה לפיניקס וחזרה ללוס אנג'לס. מדובר על בערך 1,200 מייל, שפרוסים על 5 ימים בלבד, אבל אני מציע לרווח את המסלול ליותר מ-5 ימים. במהלך הטיול אני עוד צפוי לגלות שישנם מקומות שאני חולף על פניהם מהר מדי.

יומן מסע

יום שבת, 7.3.15 – השעה 09:00 ואני נכנס לסוכנות 'איגל ריידר' כדי לאסוף את האופנוע. הסוכנות מעוצבת כמו שכל חולה הארלי חולם – אינספור טי-שירטים, כפפות, קסדות, מכנסי רכיבה ומעילים למכירה, כולם מסודרים בחנות והכל בהתאם לטעם הלקוחות, כמוני.

כל העובדים נראים כאילו ברחו ממלאכי הגיהינום שנייה לפני שהתחילו לעבוד כאן, ואין ספק שהם יודעים להכניס אותך לאווירה המתאימה. מילוי טפסים, ומוציאים אותי לקבל את האופנוע. עוד קצת הסברים על איפה נמצא כל דבר ואני כבר מת לקבל את המפתח ולצאת לדרך.

ההארלי שקיבלתי בצבע הלא נכון – אדום עם כרום במקום השחור פחם שפינטזתי עליו, אבל מצד שני הוא מצויד בצמד תיקים רכים ומקום לקשור תיק, בדיוק כמו שביקשתי.

אני מכניס את המפתח לסוויץ', מסובב ומניע. 883 הסמ"קים ושני הצילינדרים הגסים מתעוררים לחיים בתרועה רועמת, וההארלי מפמפם בסל"ד סרק ומעביר ויברציות כמו ששום אופנוע אחר לא יודע. אכן, פעם ראשונה על הארלי זו חוויה חזקה מאוד. שילוב לראשון ושחרור של המצמד, והאופנוע קצת קופץ לי. אין ספק שזה שונה מהגמד הקוריאני שאליו אני רגיל בארץ, ואני מתחיל בנסיעה בתוך לוס אנג'לס כדי להתרגל לסוס החדש שלי. שעתיים לאחר מכן ההארלי והטריומף כבר עמוסים ואנחנו עולים ויוצאים לדרך.

אנחנו יוצאים מאיזור סנטה מוניקה ועולים על HWY 1 לאורך החוף ובין כל ערי החוף של LA.

היציאה ביום שבת התגלתה כרעיון מבריק. אמנם התנועה קצת עמוסה, אבל לכל מקום שלא תסתכל תראה את האמריקאים שיוצאים לטייל בסוף השבוע. לחובב מוטוריקה כמוני, מדובר בתענוג לעיניים, ולכל מקום שלא תסובב את הראש תפגוש באופנועים, רכבי אספנות, רכבי שטח ועוד מיני צעצועים כאלו ואחרים.

ברגע שתעברו את לונג ביץ', יתגלה משמאלכם הים ותתחילו לנסוע לאורך העיירות שנמצאות ממש על קו החוף. אנחנו בחרנו לעשות עצירה ראשונה בלגונה ביץ', עיירת קיץ וחוף מדהימה וציורית. מיד אחרי לגונה ביץ' עלינו על כביש 133 מזרחה, לכיוון Irwine, במטרה לבקר ידידה שעברה לגור שם לא מזמן. כביש 133 עולה בדרך הררית, יפה ומיוערת, משם חברנו לכביש 405, שבהמשכו פנינו לכביש 5 ודרומה לכיוון סאן דייגו.

סאן דייגו היא אחד הפספוסים של הטיול, וללא ספק אני צריך לחזור אליה שוב. הרכיבה דרך כביש 1 האריכה מאוד את היום הראשון ולסאן דייגו הגענו רק לקראת אחה"צ.

קפצנו לראות את מוזיאון חיל הים שהיה כבר סגור, אך נושאת המטוסים במקום מרשימה גם מבחוץ, והמשכנו לראות את הספינות העתיקות ואת הטיילת. משם קפצנו למרכז העיר לרחוב ברודווי המלא במסעדות ובברים שוקקים במיוחד בערב שבת.

בזמן ארוחת הערב החלטנו להמשיך עד לעיירה שנקראת El Centro הממוקמת ממש על הגבול עם מקסיקו. חיפוש זריז באינטרנט וסגרנו מוטל ללילה. יצאנו שוב לדרך כבר בשעות בין הערביים.

כביש 8 מזרחה לכיווןEL CENTRO מתגלה ככביש רכיבה מענג. רכיבה בכביש הררי ומעט מפותל היא תענוג צרוף, אפילו אם עושים את זה בקצב רגוע. אנחנו מטפסים בכביש בין יערות, חוות ובשמורת השבט האינדאני קומיאיי.

החושך כבר ירד ואיתו צנחה הטמפרטורה. אני לא יודע להגיד בדיוק כמה מעלות היו בחוץ, אבל אני מעריך שמדובר בפחות מ-10 מעלות. תוסיפו לזה רוח ותבינו כמה קר היה.

באיזור Pine Valley אנחנו עוצרים בתחנת דלק לשתות משהו חם, ושם אני פוגש לראשונה בכוס ה'קטנה' של השתייה החמה בתחנות דלק. מדובר במיכל של חצי ליטר בערך, שבמקרה שלי מתמלא בשוקו חם, כדי קצת לשכך את מכת הקור מבחוץ. קרוב לחצות אנחנו מגיעים לעיירה El Centro ולמלון וסוגרים יום ראשון של רכיבה.

יום א', 7.3 – השעה 8:00 ואנחנו מתעוררים, יוצאים לאכול משהו לארוחת בוקר ולתכנן את היום. חיפוש באינטרנט מגלה לנו שיש 'דניס' לידנו. דניס היא רשת דיינרים אמריקאית, מעין מקדנולד'ס של הדיינרים, רק שפה מדובר בחתיכת מסעדה ובר ענקיים, עם במת הופעות, שולחנות ביליארד ומה לא. אנחנו מזמינים ארוחת בוקר ומתחילים לדסקס על לאן נוסעים. המטרה היום היא להגיע לפיניקס בשעה נורמלית, לעצור בדרך, לשכור טרקטורונים או RZR ולהשתשע קצת במדבר. שוב בדיקה באינטרנט ואנחנו רואים שיש מקום להשכרות ביומה, שפתוח היום.

ביציאה מאל סנטרו בתחנת הדלק אנחנו פוגשים עוד קבוצה של רכבי אספנות אמריקאיים, בדרכם לטיול סוף השבוע, וביניהם שברולט בל-אייר עם צביעת להבות כחולה, יפהפייה אמיתית. אנחנו יוצאים לכביש 8 בכיוון מזרח, השמש עולה ומזג האוויר נעים עם רוח קרירה. ה-883 מפמפם באזור ה-80 מייל לשעה ומרגיש די בנוח שם. הצוואר שלי, לעומת זאת, מתחיל להרגיש קצת קושי להתנגד לרוח, ואני מוריד קצב.

יום ראשון הוא יומו השני של סוף השבוע בארה"ב, ואזור המדבר שופע במוטוריקה מעניינת. קבוצות אופנועים שמטיילים מנופפות לנו לשלום, קראוונים מפוארים שגוררים אחריהם רכבי שטח, אופנועים, רכבי אספנות וסתם SUV גדולים, ועשרות קבוצות של רכבים משנות החמישים והשישים, משופצים למשעי. תענוג לעיניים.

מצדי הכביש מתגלים לעיתים אתרי דיונות, אליהם מגיעים אותם קראוונים שגוררים Sand Buggies, Dune Buggies, RZR, אופנועי שטח ומה לא. האמריקאים חובבי השטח מחנים את הקרוואן ומבלים את כל סוף השבוע בשעשועי דיונות עם הצעצועים שלהם. נראה כיף גדול.

שעת צהריים, והשמש המדברית של אריזונה מתחילה לעלות ולקפוח מעל לראשינו. אנחנו מגיעים לתחנת עצירה שממוקמת קצת לפני Royla Dunes Park. תחנות המנוחה בארה"ב נעימות, ולרוב מצוידות בשירותים ובמכונות לממכר משקאות וחטיפים. הן מטופחות ונקיות – נצלו אותן.

אנחנו מגיעים ליומה ולסוכנות ההשכרה ורואים שהמחירים סבירים למדי. טרקטורונים בסביבות 40 דולר לשעה, Side By Side בין 80-50 דולר לשעה, אבל אז מסתבר לנו שכדי לצאת לשטח צריך לגרור את הכלים לשטח ואין שום מקום שאפשר לצאת אליו בנסיעה ישירה.

הבחור בסוכנות מציע לנו לשכור רנגלר ב-40 דולר נוספים, כדי לגרור את הכלים. שאלנו אם אפשר להשכיר את הרנגלר לבד וקיבלנו תשובה שהוא אינו ראוי לנסיעה בשטח. אנחנו מדברים פה על רנגלר ספורט, שנועל צמיגי שטח מלא במידה של 33 אינץ' – אין ספק שיש פה סטנדרטים אחרים משלנו.

אנחנו ממשיכים על כביש 8 בין כל מיני עיירות מקומיות קטנות עד שאנחנו מגיעים ל-Gila Band, ושם מתחברים לכביש 85 לכיוון צפון. מצדי הדרך עדיין נמצאים קקטוסי ענק ואני מחליט לעצור, לשחרר את השלפוחית ולהצטלם עם הקטטוסים המיוחדים.

מגיעים למלון סביב השעה 17:00, בדיוק כמו שתכננו. ה-Knight Inn בפיניקס הוא מלון מעופש וזה גם המלון היחיד שאזכיר פה, רק כדי להזהיר אתכם להתרחק ממנו. מדובר בחוויה מפוקפקת ביותר.
אחרי שקיבלנו את החדר והתרעננו במקלחת, אנחנו קופצים ל-Outback – מסעדת גריל אוסטרלית מצוינת ולא יקרה. כך למשל, אנחנו לקחנו מנה של שדרת צלעות ומנת סטייק עם לובסטר. שתי המנות הגיעו עם סלט ושתייה ולקחנו קינוח אחד גדול לכולנו. הכל יחד 60 דולר.

פיניקס היא עיר שאוהבת מוטוריקה, וככזאת היא רוויה בברים של אופנוענים. אנחנו נסענו ל-Steel Hourse Saloon. המקום שופע אווירת אופנועים, חניית אופנועים בחוץ, במת הופעות עם מופעי רוק/קאנטרי, שולחנות ביליארד ואנשים שאוהבים אופנועים (בעיקר הארלי). שימו לב – כדאי להגיע מוקדם. אנחנו הגענו ב-21:30 והבר כבר היה חצי ריק. הבנו ש-19:00 היא השעה המומלצת להגיע.

משם נסענו לרובע האמנים ברוזוולט. מדובר באיזור בדאונטאון פיניקס שמכיל ברים, מסעדות, חנויות בוטיק, גלריות, והכל משופע בתרבות ואמנות רחוב שכוללת המון גרפיטי. נכנסנו לבר שנקראThe Lost Leaf Bar . הבר הקטן הזה היה די מלא לשעה המאוחרת בה הגענו. עבודות אמנות וציורים מגניבים על הקירות מאפיינים אותו, כמו גם מבחר ענק של בירות והופעת ג'אם של כמה חבר'ה מקומיים.

בבוקר שאחרי אנחנו מקבלים החלטה לבלות את היום בפיניקס. יש הרבה מה לראות ומזג האוויר והחום של אתמול קצת הקשו עלינו, ואנחנו מחליטים לצאת אחר הצהריים ולרכוב אל תוך הערב.

המקום הראשון שאנחנו מגיעים אליו הוא סקוטסדייל. מדובר על העיר העתיקה של פיניקס ומעין מתחם של כמה רחובות ששומרו ברוח המערב הפרוע. כמובן שיש שם מסעדות וחנויות, בעיקר לתיירים. שווה להיכנס לחנויות שעוסקות במוצרי עור. משם קפצנו קצת לראות חנויות לציוד לאופנועים. אני ממליץ לקפוץ ל-Ramjet Racing Performance Cycles, שם תמצאו אביזרים, חלקים וציוד רכיבה, הכל בסגנון התואם לאופנועי הקרוזר/קאסטום ובמחירים לא רעים. קצת צפונה, מעבר לכביש, תמצאו את Cycle Gear, שהיא חנות גדולה לציוד רכיבה לכל סוגי האופנועים.

אחרי קצת קניות ובהמלצת חבר מ-LA המשכנו ל-Voodoo Bikeworks (http://voodoobikeworks.com/). מדובר בסדנה שבונה אופנועים בסגנון באגר, שהם מעין קרוזרים ארוכים ונמוכים. האופנועים של וודו מתאפיינים בגלגל קדמי ענק (קוטר "30 הוא לא מחזה נדיר), בניית מרכב פיבר משוגע, וחלק אחורי נמוך ככל האפשר, בעל מערכת הרמה פניאומטית, פיירינג מיוחד הכולל מערכות פנסי לד, תיקים מובנים שכוללים לרוב רמקולים מוצנעים, צביעות קאסטום משוגעות עם עבודת איירבראש מדהימות, ומערכות סטריאו עוצמתיות.

האופנועים לרוב מבוססי הארלי, בדרך כלל על דגמי הגלייד, אבל יצא לנו גם לראות קצת יפנים מסתובבים בסדנה, כולל GN250 חביב. הסדנה עושה את כל עבודות הפיבר, הצביעה וההרכבה, כולל חיווט מלא, כאשר חלקים מכניים נשלחים לספקים חיצוניים. נכנסנו למשרד ללא כל תיאום ופגשנו את טוני, מנהל המקום. התנצלנו שלא תיאמנו מראש, הסברנו לו שבאנו לבקר ושאנחנו מטיילים, ואם לא אכפת לו לעשות לנו סיור קצר. טוני התפנה מיד והחל את הסיור בחדר התצוגה הקטן והתכליתי של וודו הכולל מספר אופנועי תצוגה, חלקם למכירה וחלקם בבעלות של בעל המקום ואשתו.

משך את תשומת לבי אופנוע כתום עם עבודת אייר בראש מיוחדת שאפילו אפילו למכירה – במחיר צנוע של 55 אלף דולר, למעוניינים. טוני מסביר על האופנועים, מדגים לנו את מערכת ההרמה הפניאומטית, וניגש לכאילו אופנוע לבן, שהוא בעצם תצוגת תכלית של מערכות סטריאו. טוני מפעיל את המערכת ומפציץ אותנו בגיטרות עם דיסטורשן שלא היו מביישות כל מועדון רוק בתל אביב. משם אנחנו עוברים אל הסדנה עצמה ומקבלים הסבר על כל תחנת עבודה ומה שמתבצע בה, רואים אופנועים של לקוחות ואופנועים שיהיו מוכנים לתצוגה ב-Bike Week בעיר שמתקיים בסוף חודש מרץ. אני מודה לטוני על הסיור ועל הזמן שהקדיש לנו ואנחנו יוצאים לתדלק, בדרכנו לצאת לכביש 10 מערבה. היעד – העיירה אינדיו ב-CA.

השעה 16:00, כביש 10 לכיוון מערב. החום כבר לא כזה נורא ופיניקס הולכת ומתרחקת מאיתנו בקצב מהיר. לפנינו בערך 250 מייל עד שנגיע לאינדיו, יעד הלינה הבא שלנו. אנחנו מחליטים על קצב רגוע עם עצירות מרובות, מכיוון שזו הולכת להיות רכיבה של מספר שעות ואנחנו אחרי יום שלם במהלכו טיילנו. כביש 10 משמש נתיב להמון משאיות תובלה והתנועה בו ערה. מצד שני, הכביש מלא בתחנות עצירה ותחנות דלק.

הערב מתקרב, השמש מתחילה לשקוע ואיתה הטמפרטורה יורדת ומזג האוויר הופך להיות נעים. אנחנו חולפים על פני בלית' כשכבר מתחיל להחשיך, עוצרים ונכנסים לשתות כוס קפה. אני מבקש אספרסו כפול ופתאום מגלה שהחשבון הוא 7 דולר. בתרגום חופשי – בערך 28 שקלים לכוס אספרסו. מסתבר שלא הכל זול באמריקה.

הנסיעה בלילה לא קשה במיוחד ואני נהנה מהכביש המהיר ורחב הידיים ומשעות בין הערביים היורדות על הרי קליפורניה. אני מתקרב למשאית הנושאת מטען של חציר. פירורי חציר שעפים ממנה משתקפים בתאורת המכוניות ונראים לי כמו גיצים שעפים ממנה.

אנחנו מגיעים למלון לקראת 22:00 בלילה, רעבים. העיר כבר סגורה והדבר היחיד שפתוח הוא הקזינו ליד. אנחנו מחליטים לנצל את המצב ולצאת קצת לקזינו, לאכול, לשתות ולשחק קצת.

אני לא חובב הימורים. זה לא ממש עושה לי את זה, אבל יש משהו מגניב באווירת הקזינו. האורות, עשרות המכונות הפזורות ברחבי האולמות, שולחנות המשחק וברים שדלפקיהם הם עמדות הימורים ומשחק. אנחנו יושבים לאכול ולשתות משהו ומסיימים את היום מרוצים.

ביום למחרת אנחנו מחליטים לצאת ל-Salton Sea, שהוא מעין ים המלח של קליפורניה, לשכור שם טרקטורון או RZR ולצאת לטייל בשטח. אנחנו יוצאים מאינדיו על כביש 111 לכיוון דרום מזרח, ובהמשך עולים כביש 86 לכיוון דרום, על צדו המערבי של Salton Sea. הרכיבה לכיוון הים והמדבר שסביבו יפהפייה. שנייה אחת אתם כבר בקליפורניה, נוסעים בין מטעי תמרים ושדות חקלאיים, ובשנייה, בלי להגזים, ממש בשנייה, הנוף משתנה למשהו שמזכיר את מדבר יהודה שלנו. צחיח ושומם.

אנחנו מגיעים ל-Steve's ATV. בטלפון ביקשתי שני טקטורוני 330 אוטומטיים, וכשהגענו הבחורה בדלפק ממש שמחה שאנחנו יודעים להעביר הילוכים כי מסתבר שהטרקטורונים האוטומטיים שלהם לא תקינים ובמקומם יש להם רק צמד הונדות 400 עם הילוכים. יצאנו לרכב, אבל החום הופך להיות בלתי נסבל (ועוד לא התחילה העונה החמה), ואחרי שעה אנחנו מחליטים לחזור. מהחוויה הזו אני בהחלט יכול להגיד שבשטח אני מעדיף 4 גלגלים, מושב והגה, ולא כידון.

בדרך אנחנו עוצרים ב-Salton City. כל האזור הזה הוא סיפור די עצוב – בשנות השישים Salton Sea היה אתר תיירות ונופש פופולרי והעיירה הזו נהנתה מתנועה אדירה של נופשים. בנוסף, האיזור היה רווי בגידולים חקלאיים, בעיקר של תמרים.

אנחנו נכנסים לעיירה להעיף מבט ולראות את החוף. המראה לא מרומם. ניתן לראות איפה היה בעבר קו המים וכמה הוא ירד ונעלם לאורך השנים. אתר הנופש הוא לא יותר מעזובה אומללה של קרוואנים נטושים או מוזנחים. אנחנו פוגשים תושב מקומי, שמספר לנו על הימים היפים של המקום ועל ההידרדרות שלו לאורך השנים. אנחנו מדברים קצת על החיים ונפרדים ממנו לשלום.

אנחנו חוזרים באותה דרך בה הגענו, לא לפני עצירה כדי לחטוף משהו לאכול. מעצירת הצהריים הזו יש שתי מסקנות. הראשונה היא לא אוכלים ארוחת צהריים בתחנות דלק בארה"ב, והשנייה שאפשר לעשות פיצה עם הרבה יותר מדי גבינה!

הרעיון שלי היה לעלות חזרה ולהתחבר לכביש 66, ומשם לחצות את Jushua Tree, אך החבר שרכב איתי הרגיש לא טוב בעקבות בחום. אנחנו עוצרים למנוחה ארוכה בצומת גדול ליד העיירה מכה ומחליטים לצאת לכיוון Palm Springs, שם נבלה את הלילה האחרון של הטיול שלנו.

אנחנו עולים חזרה על כביש 86 ומתחברים לכביש 10. הנסיעה ל-Palm Springs קצרה ולוקחת בערך שעתיים. אי אפשר להתבלבל – מיד כשתגיעו לשם ייפרשו לפניכם אלפי שבשבות רוח (3,218 ליתר דיוק) על הגבעות מסביב, שמספקות חשמל לכל האזור. בכניסה לעיר, בתחנת הדלק, אנחנו פוגשים נציג של Eagle Rider (חברת ההשכרה). אנחנו מתקשקשים אתו קצת על הטיול ועל אופנועים בכלל והוא מספר לנו שהוא בדרך להחליף אופנוע אצל דילר של הארלי, במרחק של ממש שתי דקות נסיעה. אנחנו מחליטים לקפוץ לראות. עוד לא הייתי בסוכנות של הארלי בארץ, אבל ברור לי שככה צריכה להיראות סוכנות של הארלי. האופנועים מדוגמים ומצוחצחים, בכניסה עומדים דגמי הבסיס – הסטריט 750 והספורטסטר, ואחריהם כל קשת הדגמים של הארלי. בחנות תוכלו למצוא גם מלא אביזרים, חולצות, מעילים מגפיים, קסדות וכו'. הרוב יקר למדי, אבל יש אזור של מבצעים, ששם דווקא המחירים נראו לא רעים.

מסוכנות הארלי אנחנו יוצאים לעצירה בחוות השבשבות כדי לצלם קצת ולהתפעל מהכמות המטורפת של שבשבות הרוח. משם נמשיך על כביש 111 לכיוון העיירה פאלם ספרינס.

הרחוב הראשי בפאלם ספרינגס רווי בחנויות, בברים ובמסעדות. פאלם ספרינגס היא עיירת נופש חביבה, רוויה גמלאים. המון מפורסמים בגיל הזהב פורשים לפה, וברחוב הראשי יש אפילו מעין שדרת כוכבים (שאף אחד לא מכיר), סטייל הוליווד.

אנחנו זורקים את האופנועים במלון ולוקחים UBER (מעין מונית) למרכז, לסיבוב ברחוב הראשי ובכמה ברים. אני ממליץ בחום להיכנס ל-RUBY'S. זה אמנם ג'אנק פוד אמריקאי, אבל באווירה של דיינר אמריקאי בסגנון שנות החמישים שמצדיקה את הישיבה במקום. עוד מקום מגניב שביקרנו הוא הבר במלון ההארד רוק קפה. ברחוב גם תוכלו לפגוש אמנים ומופעי רחוב – חלקם סתמיים, חלקם הזויים וחלקם מגניבים. אנחנו פגשנו בגברת נחמדה שמחברת עליך שיר באותו רגע, אחרי מספר שאלות בסיסיות. השילוב שלה ושל כמה בירות לפני בהחלט היה משעשע.

יום ד', 11.3 – בוקר, ואנחנו קמים מוקדם. היעד של היום הוא העיירה קורונה. אני במקצועי בונה ומתקן כלי מיתר, בקורונה ממוקם המפעל של חברת הגיטרות 'פנדר', ואני ממש רוצה להגיע לסיור שלהם שמתחיל בשעה 10:00 בבוקר. יום לפני כן אפילו הרמתי טלפון וביררתי אם צריך להזמין כרטיס מראש ואם אפשר להגיע למחרת לסיור. אנחנו מדלגים על ארוחת בוקר ויוצאים לכיוון.

ב-9:50 אנחנו מגיעים לשערי מרכז המבקרים בפנדר, רק כדי לגלות שהוא סגור בימי רביעי. אני מתבאס מהמחשבה שבזבזתי שעתיים להגיע לכאן סתם, ואז מופיע בחור בשם פול שעובד במקום ומתחיל לדבר איתנו על אופנועים ועל הטריומף של החבר.

אנחנו מספרים לו שבאנו לסיור, וברגע של אחוות אופנוענים הוא מכניס אותנו למרכז המבקרים ואף מברר לנו האם יש מישהו שיקח אותנו לסיור. אומרים לנו שיש קבוצה שצריכה להגיע עוד כשעה לסיור ואנחנו יכולים להצטרף. אנחנו קופצים לדיינר מקומי בהמלצת אחת העובדות בפנדר לארוחת בוקר, וחוזרים אחרי שעה לסיור.

מרכז המבקרים של פנדר הוא חוויה מגניבה, גם אם אתם סתם חובבי מוזיקה. תפגשו שם את הגיטרות של כל אגדות המוזיקה – ג'ימי הנדריקס, אריק קלפטון ועוד רבים, תוכלו לנגן בחדר ההדגמה של הגיטרות והמגברים שלהם, וכמובן לרכוש מזכרות. אם אתם מנגנים או אוהבים גיטרות, אני ממליץ בחום לקחת את הסיור במפעל, שווה לגמרי את ששת הדולרים שהוא עולה.

מקורונה אנחנו יוצאים בחזרה ללוס אנג'לס, והביתה. פורקים את האופנועים ונוסעים להחזיר את האופנוע לחברת ההשכרה.

*    *     *     *     *

אז מה היה לנו? שני חברים, 1 הארלי, 1 טריומף, 5 ימים ו-1,200 מייל של רכיבה מלאת חוויות. אני יכול לכתוב בלב שלם שזה אחד הטיולים הכי מעניינים ומענגים שהיו לי אי-פעם. חוויית רכיבה עמוקה, שרק מי שרוכב יכול להבין. מומלץ בחום. עכשיו קומו, עלו על האופנוע וצאו לטייל.

מחירים

אופנוע:. האופנוע (הארלי ספורטסטר 883) נשכר מסוכנות איגל ריידר (www.eaglerider.com).
העלות, כולל דמי ביטוח די מקיף, אבל לא כיסוי של 100 אחוזים (יש כיסוי רחב יותר), יצאה לכל תקופת ההשכרה 507.43 דולר .

האופנוע מסופק עם קסדת חצי בלבד, וניתן לשכור גם מעיל ושאר אביזרי רכיבה. אני מציע בחום להצטייד באטמי אוזניים, משקפי שמש, משקפיים שקופים ללילה וכיסוי לפנים (לא רק כהגנה מקור אלא גם מחרקים למיניהם). להבא אקח את האופציה של משקף.

חשוב לזכור – דאגו להוציא בארץ רישיון בינלאומי במ.מ.ס.י. אני התבקשתי להציג בסוכנות ההשכרה רישיון מסוג זה.

דלק: דלק בארה"ב הוא זול – בקליפורניה מחירו יהיה 4-3.5 דולר לגלון (בערך 4 ליטר), בעוד שבאריזונה הוא אפילו זול יותר ומחירו ירד עד 2.2 דולר לגלון. ההארלי שלי עשה בערך 40 מייל לגלון, או בתרגום לעברית – 16 ק"מ לליטר, מה שמעמיד את עלות הדלק לכל הטיול על כ-400 שקלים.

לינה: לינה באתרי קמפינג באזור מסתכמת בערך ב-20 דולר לאדם, בעוד שלינה במוטל לשני אנשים נעה בין 80-30 דולר.

מוטלים בהם תתבקשו לשלם 30 דולר לילה יהיו מעופשים ומגעילים, בעוד שהמוטלים בעלות של 80 דולר ללילה ייראו וירגישו כמו מלון לכל דבר. אנחנו לנו בשני הסוגים, ולשני אנשים העלות הכוללת הסתכמה ב-900 שקלים לארבעה לילות.

אוכל: האוכל בארה"ב זול למדי. על ארוחות במסעדות תשלמו בין 5 דולר לארוחת בוקר בדיינר קטן ומקומי ועד 50 דולר לארוחה במסעדה טובה מאוד. קחו בחשבון גם שתייה קלה, והרבה, קצת בירות בערב, קצת חטיפים במהלך היום, והייתי מעמיד את הכל עלות המזון והשתייה הנדרשים בכ-50 דולר ליום, כלומר 250 דולר לכל הטיול או כ-1,000 שקלים.

קצת תודות: בראש ובראשונה לזוגתי מורן, שמבינה אותי כשאני צריך לברוח לה לארה"ב לשבועיים לבד. אני אוהב אותך. לידיד, חברי ואחי שרכב איתי וסבל אותי 1,200 מייל – מזל טוב לך ולטלי, ואני מקווה שיהיו לכם חיים ארוכים ומעולים יחד. וליובל ניסים-רוזנר, שהמליץ איפה כדאי לראות אופנועים מגניבים.

אם אתם כבר מסתובבים ב-LA, אז יש שני מקומות שאני צריך לספר לכם עליהם:

1. Garage Company – חנות ומוסך לאופנועי וינטג', ציוד, חלקים, ספרות מכנית וכו'. שעות אפשר להסתובב שם, בין יצירות האמנות שפזורות להן במקום. שווה ביקור לכל חולה דו-גלגלי http://garagecompany.com/
2. Power Plant Motorcycle – מוסך לאופנועי קאסטום וצ'ופרים. בונה אופנועים בסגנון וינטג' קלאסי, עירומים, רעים ורועמים, בדיוק כמו שאני אוהב. המוסך מגניב, והבעלים, יניב, הוא סוג של גאווה ישראלית (למרות שעבר לארה"ב בתור ילד). בנוסף למוסך המגניב, בחזית הבניין נמצאת החנות של יניב – בגדי ואביזרי אופנועים וינטאג' סטייל מגניבים. שווה ביקור גם אם אתם לא מתכננים לקנות כלום. http://powerplantchoppers.com/

 

[nggallery id=1086]

צילום: אסף רחמים; בוחן נוסף: אסף זומר

כביש 31 הידוע יותר כסדום-ערד זלל לנו שעתיים מעבר למה שתכננו. עלינו וירדנו, איתרנו כמה פניות חביבות שיצטלמו יפה ולקחנו אותן הלוך-חזור, מנסים לתת לצלם את זוויות ההשכבה הכי יפות וגם להחליט בינינו לבין עצמנו, מי לעזאזל מבין שני התותחים האלה יותר ספורטיבי ומהנה בכביש האולטימטיבי הזה. וזה קשה. מאד. שוב פניית פרסה, עוצרים, מחליפים כלים ויאללה – להתחרע על הגז ועל האספלט המשובח.

לטימקס, כמו רקדנית ברזילאית עטוית קימורים סקסיים, מספיקה קצת מוזיקה והוא מיד מתחיל לרקוד. המנוע מנגן את הצליל הצפוף והאופייני והקטנוע המלך הזה פשוט שמח ומשמח בכל פנייה. השילוב של ההיגוי הקליל יחד עם הפרונט היציב והנטוע מגהץ את הפיתולים המהירים, ושינוי הכיוון או הידוק ההטיה בתוך הפנייה נעשים בקלילות ובביטחון.

האינטגרה מגיע אל רחבת הריקודים של סדום-ערד כשהוא לבוש בז'קט ספורט-אלגנט ועם אג'נדה שונה בתיק הג'יימס בונד שלו. ההיגוי שלו כבד מזה של הטימקס אבל גם יותר מדויק. פקודת ההיגוי שהוא דורש כדי להיכנס לפנייה היא החלטית וחזקה יותר מזו שנדרשת בטימקס, אבל כשהוא על הצד הוא משרה בטחון כמו בקו ישר. ההונדה משרה יותר בטחון לרוכב הפחות ספורטיבי ואילו הטימקס מככב ככל שהפניות הופכות הדוקות יותר והכביש הופך לטכני, אז ההיגוי הזריז שלו מאפשר להפליק אותו מצד לצד במינימום מאמץ. ההונדה דורש יותר עבודה בפניות הצפופות וגומל בקו מדויק ויציב מאוד גם בהטיות חריפות.

אם להודות על האמת, הגעתי למבחן עם דעה קדומה. רכבתי על שני הכלים בנפרד, והייתי די סגור על זה שהאינטגרה הוא הפייבוריט שלי. אחרי הסשן האינטנסיבי בסדום-ערד כבר לא הייתי סגור על כלום. זרקתי את המפתחות על השולחן בתחנת הדלק ואמרתי לאסף, הבוחן הצעיר והספורטיבי שבינינו – "תבחר!". ציפיתי שייקח את המפתח עם הסמל של ימאהה. בכל זאת הטימקס בא עם אג'נדה ספורטיבית וגם עם הלוק והסאונד המתאים, אבל הלה ענה בנונשלנטיות שזה ממש לא משנה לו ו…לקח את המפתח של האינטגרה.

אסף טוען ששניהם מביאים איתם התנהגות שונה. הטימקס זריז, קליל וספורטיבי יותר. אחרי האינטגרה הוא כמעט זריז מדי. להונדה לעומת זאת היגוי איטי ולינארי שמזכיר אופנוע תיור גדול. "לחיצה הגונה בכידון והאופנוע נשכב על הצד באופן מדויק כל כך שלמרות האיטיות שלו לעתים העדפתי אותו בסדום ערד על פני הימאהה", הוא מסביר מדוע לקח דווקא את מפתחות האינטגרה. "הוא לא מושלם ויש לבולם האחורי נטייה לשקוע מדי בהטיות חריפות תחת גז, מה שגורם לאופנוע לצמצם את מרווח ההטיה ולתחושה של תת היגוי".

ראש בראש

להשוואת זינוקים ותאוצות ביניים בחרנו את כביש 90 בואך ים המלח. התנועה דלילה, הישורות ארוכות והראות מצוינת. בזינוק מהמקום האינטגרה מחבר מצמד לפני הטימקס, עושה שריר חזק כבר מאלפיים סל"ד ומראה לטימקס את הזנב הדקיק שלו. ההילוכים מתחלפים כהרף עין והאינטגרה שומר על פער של 2-3 מטרים לפני הטימקס עד המהירות המרבית הכמעט זהה אצל שניהם, כ-180 על מד המהירות.

בתאוצות הביניים שמנו לב לשתי נקודות: האחת היא שכשהאינטגרה נמצא בהילוך המתאים, הוא רץ קדימה מהר יותר מהטימקס בהפרש קטן, אבל אם 'תפסנו' אותו בהילוך גבוה מדי, ישנה השהיה קצרצרה עד שמתקבל קיק-דאון להילוך נמוך יותר, וחצי השנייה הזו מספיקה לטימקס עם הווריאטור המצוין כדי למחוק את הפרש הכוח ביניהם ולהאיץ מהר יותר מההונדה. הנקודה השנייה מתייחסת להפרש המשקל בין שני הבוחנים, משהו כמו 25 ק"ג, שמבטא בדיוק את הפרש הכוח בין שני הכלים. עם הבוחן הכבד יותר על האינטגרה הושג שוויון כמעט מוחלט בין השניים, הן בזינוקים והן בתאוצות הביניים.

גם בתחום הבלימה נרשם שוויון, כששני המתמודדים מגיעים יחד אל קו הסיום, וזאת למרות הגישה השונה בדרך לשם. הטימקס עם שני דיסקים פרפריים מלפנים ואחד מאחור בולם מצוין עם קצת יותר רגש מאשר באינטגרה בעל הדיסק הבודד והגדול מלפנים. האינטגרה בולם גם הוא מצוין, אבל מחייב שימוש בשתי הידיות כדי לקבל את מרב הבלימה מלפנים בגלל המערכת המשולבת. יש ABS שפועל מעולה בשני הכלים, ובשורה התחתונה – הפרש מרחקי הבלימה בין שני הכלים הוא מזערי וזניח.

כרוכב מבוגר (יחסית) העדפתי את המנוע הרגוע של ההונדה. הוא מוציא את הכוח מסל"ד נמוך מאד ואופי הפעולה שלו רגוע, אבל שרירי. המומנט הוא שם המשחק והתמסורת האוטומטית מעלימה את נקודת התורפה העיקרית של המנוע הזה, שפשוט חסר לו את הרבע העליון בסקאלה של הסל"ד. גם אופי הפעולה המחוספס משהו שלו דיבר אלי יותר מזה החלקלק של הטימקס.

אסף הרגיש אחרת ואהב יותר את מנוע הטימקס כי הוא "כיפי יותר". הוא גם אהב את התמסורת המעולה שלו למרות שבפועל הוא חלש מעט מההונדה. "המנוע של האינטגרה חזק ומאפשר לפרפר אחורי בהילוך ראשון עד המנתק. למרות זאת, יש בו משהו עצלן וקצת מאכזב בהשוואה לטימקס". עניין של טעם.

יש לנו כאן שני קטנועים שמתנהגים יותר טוב מכל קטנוע אחר, ויותר טוב גם מלא מעט אופנועים. אם עד היום הטימקס היה בודד בצמרת, היום ברור שיש לו כבר מתחרה רציני שמיישר קו מולו בכל מה שקשור לביצועים ולהתנהגות כביש. ההכרעה במבחן תהיה אם כך בתכונות הפחות סקסיות, שלא לומר משעממות: נוחות, הרכבה, עלויות אחזקה וכדומה. יש לנו שוויון בסיבוב הראשון, ובינתיים ננצל את ההפוגה, נדליק את האורות ונראה עם מי בכלל יש לנו כאן עסק.

ימאהה טימקס

ב-2001 נולד הטימקס ומיד היה ברור שיש לנו ילד פלא. עם השנים גדל הילד, קיבל הזרקת דלק ב-2004 ושלדת אלומיניום ב-2008, והפך לנער אתלטי ולמותג שהוא שם דבר. ב-2012 הושק הטימקס 530 החדש, משודרג מהגלגל האחורי ועד קצה לוח המחוונים, אבל עדיין שומר על האופי הטימקסי שלא ניתן לטעות בו.

הטימקס מציע חבילה קרובה לשלמות של ביצועים והתנהגות מעולם האופנועים, יחד עם נוחות וקלות תפעול קטנועיים למהדרין. החבילה הזו כוללת גם איכות ואמינות ברמה יפנית, אבל סובלת מעלויות אחזקה יקרות להחריד בכל קנה מידה, נקודה שנתייחס אליה בהמשך. שלא בטובתו סובל אצלנו הטימקס מתדמית עבריינית שהרחיקה ממנו לא מעט רוכבים.

הונדה אינטגרה

האינטגרה הוא צלע אחת ממשולש דגמים בפרויקט ה-NC, הניו-קונספט, של הונדה, ומכוון בכינון ישיר אל כיסאו הרם של הטימקס. אם הטימקס הוא השפיץ של האבולוציה הקטנועית שחדרה בלי בושה אל עולם האופנועים, האינטגרה עושה את הדרך ההפוכה ובעצם הוצנח מעולם האופנועים אל הטופ של הקטנועים. השלדה שלו אופנועית, הגלגלים שלו גדולים והתמסורת שלו חדשנית וייחודית – 6 הילוכים שמתופעלים אוטומטית עם צמד מצמדים.

האינטגרה הוא אמנם בן-כלאיים, אבל התחושה שמתקבלת ברכיבה עליו היא קטנועית לגמרי, למרות המאפיינים האופנועיים. האינטגרה מציע חבילה איכותית עם אופי מיוחד שלא דומה לשום דו"ג אחר, ביצועים ספורטיביים שלא נופלים מאלו של הטימקס, והוא גם נושא דגל ירוק של חסכון בדלק ובעלויות אחזקה. המינוס הגדול שלו נובע מאותם גנים אופנועיים ומתבטא בתחום השימושיות, נקודה שמיד תעמוד – לצערו – להשוואה מול הטימקס.

ביומיום

תנוחת הרכיבה בשני הכלים היא קטנועית לגמרי, כשבטימקס נכפית על הרוכב נטייה קלה מאוד לפנים. האינטגרה מושיב את הרוכב זקוף והוא גם טיפה מרווח יותר. מושב הרוכב מאוד נוח בשני הכלים, ועדיין אנחנו בשוויון. בהרכבה התמונה קצת משתנה כשהטימקס מציע איכות חיים טובה מאוד למורכב לעומת האינטגרה שמושיב את המורכב על מושב קטן וצר שלא ממש מתאים לרכיבות ארוכות בצוותא. המתלה האחורי הקשוח באינטגרה גורע עוד מהנוחות של הנוסע ובסעיף הזה הטימקס מרוויח נקודת יתרון ראשונה.

אחד הסטנדרטים של קטנוע שמיועד לשימוש יומיומי הוא תא אחסון תחת המושב, רצוי כזה שיכיל לפחות את הקסדה המלאה שלנו, שלא נצטרך להיסחב עימה לסידורים או לפגישות. יש אמנם הרבה קטנועים בעלי תא מטען מרווח יותר מזה של הטימקס, אבל הוא לפחות מצליח להכיל קסדה מלאה ואפילו משאיר מעט מקום לידה. כשאנחנו מרימים את המושב של האינטגרה, נכונה לנו אכזבה. תא המטען קטן ואפילו זערורי בקנה מידה קטנועי. גם קסדת שלושה-רבעים לא תיכנס לשם(!) ואפילו לא תיק בינוני. סבל מובנה שאופייני לקטנועים של הונדה חסר כאן גם הוא, ואז אין לנו ברירה אלא להתקין סבל וארגז חיצוני שבטוח יקלקלו את העיצוב המדליק והצנום של הזנב. נקודת יתרון שנייה לטימקס.

במרחב העירוני הצפוף הטימקס מדגים לנו מה המשמעות של חבילה כמעט מושלמת. ההיגוי קליל, צידוד הכידון מצוין והווריאטור פועל מעולה גם במהירויות איטיות מאד ולא מתבלבל ממעברים מהירים בין גז פתוח לסגור. האינטגרה מרגיש כבד יותר בעיר, זווית הצידוד של הכידון קצת מוגבלת וההיגוי עם גלגלי ה-"17 הגדולים מוסיף גם הוא לסרבול. מה שסוגר את הסעיף הזה הוא הגיר האוטומטי של ההונדה שדורש יד עדינה על הגז או שימוש בבלם האחורי כדי לרסן את הכוח המתפרץ של המנוע. זה לא שהאינטגרה גרוע בעיר, ממש לא ואפילו רחוק מזה, אבל הטימקס יותר טוב ממנו בתחום הזה והוא זוכה כאן בנקודת יתרון שלישית.

בכביש סדום ערד קרענו את שני הקטנועים עד שאזל הדלק. הטימקס הבהב והראה על הצג הדיגיטלי שעוד 14 ק"מ נצטרך לגרור אותו ביד עד לפיית התדלוק. אצל האינטגרה המצב היה קצת יותר טוב, אבל גם קרוב לאפס. בתחנת הערבה אליה גלשנו בירידה תדלקנו והופתענו דווקא מהטימקס. דגם ה-500 הקודם היה ידוע כשתיין לא קטן. ה-530 הציג לנו צריכת דלק יפה של 17.1 ק"מ/ל' בתנאים הקשים של רכיבה ספורטיבית אינטנסיבית. מהאינטגרה ציפינו מראש להיות חסכוני יותר, אבל הסשנים האכזריים בהילוכים הנמוכים גבו את שלהם וצריכת הדלק שלו בתנאים האלה עמדה על 20 ק"מ/ל'. בתדלוקים שלפני ואחרי, הפער ביניהם היה מעט גדול יותר. הטימקס נתן 18.3 ק"מ על כל ליטר דלק ואילו האינטגרה הצליח לסחוט 22.3 ק"מ, כל זאת בשילוב של הרבה בינעירוני מהיר וקצת עירוני צפוף. נקודת זכות ראשונה לאינטגרה.

מכירים את זה שצריך להיכנס לפעמים למוסך לטיפולים? הטימקס נדרש לעשות זאת כל 5,000 ק"מ לעומת ההונדה שיכנס רק כל 12 אלף ק"מ. גם בעלויות הטיפולים יש הבדל משמעותי: עד 48 אלף ק"מ האינטגרה ישאיר אצל הפקידה במוסך המרכזי סך של 7,350 ש"ח, לעומת בעליו של הטימקס שיידרש לשלם כמעט כפול(!) מזה – 13,200 ש"ח עבור טיפולים עד 45 אלף ק"מ. שתי נקודות זכות לאינטגרה בסעיף הזה, על תכיפות הטיפולים ועל העלויות.

חישוב מהיר וסיכום של סעיפי תצרוכת הדלק והטיפולים השוטפים מראה שהטימקס יקר יותר לאחזקה בכ-4,500 ש'ח לשנה מעבר למה שישלם בעליו של האינטגרה. סכום שדומה לעלות ביטוח החובה השנתי. החישוב על פי 22 אלף ק"מ בשנה ועלות של 7.5 ש"ח לליטר דלק.

הכרעה

אם תשאלו אותי באופן אישי, את הכסף הפרטי שלי הייתי שם על האינטגרה. אהבתי את הקונספט ואת התחושות, ואת בעיית השימושיות הייתי פותר על ידי התקנת ארגז מכוער מאחור. כבוחן לעומת זאת, נקודת המבט שונה, וכשאני משקלל את מכלול התכונות – אין פה בכלל ספק שהטימקס הוא קטנוע טוב יותר. נקודה.

החבילה שהוא מציע כקטנוע-על שלמה יותר מזו של האינטגרה. אסף ואני תמימי דעים בעניין, ויותר – הוא את הכסף הפרטי שלו היה שם על הטימקס: "בשורה התחתונה שניהם מעולים, ההבדלים הם בגישה. הטימקס סקסי ומגניב, האינטגרה יוקרתי ושמרן. לצערי, האינטגרה נופל בקטנות אבל חשובות: אין מקום למטען ולא נוח להרכיב עליו. זה קריטי בקטנוע".

אין לנו ספק שכל רוכש פוטנציאלי יעשה את ה'חושבים' האישי שלו, אבל באמות המידה של מבחן דרכים הגענו פה אחד למסקנה שהטימקס הוא קטנוע טוב יותר מהאינטגרה. מדובר אמנם בנקודות בודדות, אבל הן מספיקות כדי להכתיר אותו כמנצח. (מתי מגיע ארצה הב.מ.וו…?)

תודה לאסף ברושי על העזרה בהפקת המבחן.

רכישת קטנוע משומש היא לא תמיד חוויה נעימה. שוק המשומשים מוצף בכלים במצב כזה או אחר, והסיכונים שברכישת כלי במצב גרוע עלולים להיות גבוהים. יותר מכך, יש לא מעט סוחרים ואף אנשים פרטיים שינצלו את חוסר הידע של רוכש פוטנציאלי, שאותו הם יזהו ברגע אחד, וימכרו כלי לא טוב במחיר מופרז. כדי להימנע ממצבים לא נעימים וכדי לעשות סדר בכל הליך רכישת הקטנוע המשומש, כך שבסופו של התהליך נצליח לרכוש את הקטנוע הטוב ביותר במחיר המיטבי, החלטנו לעבור על כל השלבים אחד אחרי השני, מההחלטה על רכישת קטנוע משומש, ועד העברת הבעלות. בואו נתחיל.

ראשית, כמו במתכון המפורסם: 'קודם כל תירגעי!' – צריך להבין שבכל רכישה של רכב משומש יש אלמנט של הימור. ככל שנהיה שיטתיים יותר ויסודיים יותר בחיפוש, כך נמזער את הסיכוי ליפול על נבלה שתמרר את חיינו ואת כיסנו לאחר מכן. הגישה הנכונה היא להתייחס לכך כאל פרויקט כלכלי שדורש השקעת אנרגיה ועבודה.

שלב ראשון

1. הרצוי: הגדרת הצרכים שלנו ואופי השימוש. מכאן נחליט על איזה נפח מנוע הולכים, איזו תצורה (מנהלים, ספורטיבי, עבודה וכו') ומהם הפרמטרים החשובים לנו ביותר, לדוגמה: מדרס שטוח, דגם ותיק ומוכח, התנהגות כביש טובה במיוחד, סחירות וכו'.
2. המצוי: דרגת הרישיון והתקציב. דרגת הרישיון תגדיר לנו את הרף העליון של נפח המנוע. את התקציב נחלק לשלושה חלקים:

• עיון במחשבון הביטוח יגדיר לנו את הסכום שנשאיר בצד לביטוח החובה וצד ג'.
• ציוד מגן הכרחי: סכום מינימלי של 1,000-1,500 ש"ח לטובת קסדה, מעיל, כפפות ושרשרת נעילה.
• הסכום שנשאר לנו נטו לרכישת הקטנוע.

3. איסוף מידע והמלצות: בהתאם לרמת הידע שלנו וההתמצאות בשוק – נעלה שאלות בפורומים הרלוונטיים ונקרא מבחני דרכים.

4. בשלב הזה אנחנו כבר מתחילים לקבל תמונה כללית של השוק, וזה הזמן לעיין במחירונים ולעשות חיפוש בלוחות המשומשים. מומלץ בתור התחלה לעשות חתך של מחיר ושנתון כדי להתחיל ולמקד את תמונת המצב וההיצע.

טיפ: תמיד להכניס במנוע החיפוש גם מחיר מינימום כדי לסנן סינון ראשוני את כל אלה שאינם מציינים את המחיר במודעה.

5. בתום השלב הזה מומלץ לצמצם את החיפוש ל-3-4 דגמים שעונים על הדרישות והתקציב ולדרג אותם על פי ההעדפה האישית שלנו

שלב שני

1. הבנת השוק וקבלת מושג על ההפרש בין מחיר המחירון לבין מחיר השוק – הרוב המוחלט של הקטנועים נסחר מתחת למחירון. ישנם דגמים בהם ההפרש הזה גדול מאוד וישנם דגמים בהם הוא מצומצם, אבל העיקרון הוא שתמיד מחיר השוק נמוך יותר. ככל ש'נשרוץ' יותר זמן בלוח, נוכל לזהות את הקטנועים שמוצעים למכירה כבר הרבה זמן וגם את אלה הלחוצים למכור ו'מקפיצים' את המודעה בכל יום.

טיפ: סוחרים רבים מציעים כלים למכירה במסווה של פרטיים. נוכל לזהות אותם על ידי גיגול מספר הטלפון שיוביל אותנו לעוד מודעות שמפורסמות על ידי אותו מס' טלפון או לזיהוי של העסק.

2. מחברת / פנקס / כרטיסיות / קובץ מחשב / סמארטפון – מה שנוח לנו כדי להתחיל לרשום את פרטי המועמדים, וקדימה לדרך – טלפונים! השלב הזה מרתיע את רוב הרוכשים הפוטנציאליים כי בעצם לא יודעים מה לשאול וגם לא יודעים לנתח בצורה מושכלת את התשובות והנתונים. כאן צריך לפעול בצורה שיטתית, לעשות כמה שיותר טלפונים למוכרים וליצור כרטיסייה שתיתן לנו בסיס טוב להשוואה ולסינון נוסף.

טיפ: נעשה חתך חיפוש על מחיר גבוה יותר מהתקציב שלנו בידיעה והבנה שהמחיר המבוקש הוא תמיד גבוה יותר ממה שהמוכר יקבל לבסוף. מילת המפתח: גמישות.

3. נכין מראש נוסח קבוע בו נשתמש לכל שיחות הטלפון אל המוכרים. כך נשבור את המחסום הפסיכולוגי שנובע מחוסר ידע וגורם לנו להישמע מהוססים ולא החלטיים.

דוגמה לנוסח שאלות:

• שלום, זה בקשר לקטנוע.
• ראיתי במודעה שזה יד 3 עם X ק"מ, תוכל בבקשה לתת לי עוד פרטים?
• הקטנוע רשום על שמך? הטסט בתוקף? יש תעודת ביטוח על שמך?
• הקטנוע תקין מכנית? מתי נעשה הטיפול האחרון? היכן הוא מטופל באופן שוטף? יש קבלות או תיעוד?
• היו תקלות משמעותיות? הוחלף או שופץ מנוע? הוחלפו חלקים? עבר תאונות?
• איך הוא חיצונית? מה מצב הפלסטיקה? שברים, סדקים, שפשופים?
• מה לגבי המחיר? יש על מה לדבר?
• במידה ואראה אותו וימצא חן בעיני, האם אוכל לקחת אותו לבדיקה במוסך? האם תהיה מוכן להגיע לעיר כזו או אחרת לצורך הבדיקה?
• תודה רבה לך, אני בודק עוד כמה אופציות ואהיה איתך בקשר. יום טוב.

4. את נתוני שיחות הטלפון נרשום בכרטיסיות שהכנו.
כרטיסייה לדוגמה:

סוג הקטנוע
שנה
יד
ק"מ
תוספות
מחירונים
מחיר מבוקש
שם המוכר וטלפון
אזור מגורים
מצב מכני
מצב חיצוני
ניירת – טסט, שיעבודים/עיקולים
גמישות במחיר
התרשמות אישית מהמוכר
עדיפות
הערות

5. סינון ראשוני: אחרי שיחות הטלפון ומילוי לפחות 10 כרטיסיות, מגיע הזמן לבחור מביניהם את אלה שהכי נראים לנו מבחינת שנתון, מצב כללי, מחיר, קילומטראז', יד וקרבה גאוגרפית. נשתדל לתאם באותו יום עם כמה שיותר מוכרים ולגשת ולהתרשם מהמועמד בעיניים שלנו.

שלב שלישי

1. בדיקה בעין: הרושם הראשוני בהחלט קובע. אם הקטנוע נראה מוזנח חיצונית – סביר להניח שגם הצד המכני הוזנח. נמשיך את הבדיקה בהתאם לכישורים והניסיון שלנו או של חבר / קרוב שמתלווה אלינו ומבין קצת יותר.

הבדיקה שלנו נועדה לסנן את הכלים שהם למעשה נבלות ברמה כזו או אחרת ולא נרצה לבזבז עליהם עוד זמן או כסף על בדיקה מקצועית.

מה נבדוק במגבלות שלנו?

• ניירת: בדיקת רישיון רכב והתאמה לתעודת הזהות של המוכר ולמס' הרישוי. זה הדבר הראשון שבודקים!
• שלמות הפלסטיקה, מראות, ידיות, מושב, מצב רפידות בלם, מצב צמיגים, חלודה.
• התרשמות אישית שלנו מהמוכר. האם הוא נראה אדם אמין?
• אם שלושת הסעיפים הראשונים נראים לנו בסדר – נתחיל לדון על המחיר.
• אם המחיר הנדרש אחרי ה'גמישות' מתאים לנו – נודה למוכר ונגיד לו שניצור איתו קשר בהקדם, כי "יש לנו עוד כמה כלים לראות".

2. בדיקה מקצועית: בשלב הזה נשארו לנו 2-3 קטנועים שמתאימים לנו מכל הבחינות, אותם נדרג לפי סדר העדיפויות שלנו וניקח לבדיקה במוסך. קטנועים ישנים ומאוד זולים אין טעם לקחת לבדיקה מקיפה, אלא למוסך שאמין עלינו כדי שיתן מבט מקצועי ויעשה סיבוב קצר. על פי המלצתו נחליט אם לסגור עסקה או להמשיך הלאה. קטנועים יקרים וחדשים יחסית מומלץ לקחת לבדיקה מקיפה במוסך שמתמחה בדגם המסוים (המלצות אפשר לקבל בפורומים), או אצל בוחנים עצמאיים. עלות הבדיקה היא על הקונה.

3. במידה והקטנוע עבר את הבדיקה באופן משביע רצון, נמשיך לשלב הבא של סגירה על המחיר שהוסכם, בקיזוז עלות הרג'קטים שנתגלו בבדיקה על פי מה שסוכם מראש.

4. בשלב הבא נקבע להעביר בעלות בסניף דואר, לשם נגיע יחד עם המוכר ועם כל הניירת הדרושה – רישיון הרכב, תעודות זהות וכסף מזומן או צ'ק בנקאי. לפני כן נבדוק ברישיון הרכב שאין בו הערת שיעבוד וברשם המשכונות שאין עיקולים על הקטנוע.

5. העברת הכסף מיד ליד תיעשה בסניף הדואר במקביל להעברת הבעלות. נבקש מראש מהמוכר להביא איתו גם את סט המפתחות הרזרביים, את ספר הרכב אם יש בידו ואת ערכת הכלים שמגיעה במקור עם כל קטנוע.

6. לפני או אחרי שני השלבים האחרונים נדאג לפקסס לסוכן הביטוח שלנו את רישיון הרכב ואת כל מה שנדרש כדי שיכין את ביטוח החובה, או שנקשור את יקירנו החדש במקום בטוח וניסע בתחבורה ציבורית לעשות ביטוח.

שתי הערות נוספות להתייחסות

1. הסיכונים שבלקיחת 'סיבוב' על קטנוע שאינו שלנו: אין ביטוח וסכנת נזק לרכוש או לצד ג'.
2. התייחסות לקניה מסוחר – פחות גמיש במחיר, אבל יכול לתת אחריות גם על משומש או לעשות עסקת טרייד-אין שמקצרת הליכים וחוסכת זמן וטרטורים, אבל בסיכום עולה קצת או הרבה יותר מעסקה פרטית.

אחרי כל התהליך המייגע הזה מגיע לכם להתחדש. אם פעלתם לפי עיקרי הדברים במדריך, יש גם סיכוי גבוה שתיהנו מהכלי שלכם לאורך זמן ושחוויית הקניה תהיה מוצלחת יותר ועם פחות טעם מר בפה.

סעו בזהירות!