קטגוריה: מגזין

בחודש שעבר חתם שר האוצר (הזמני) על הוראת שעה לתיקון צו תעריף המכס המאפשר הטלת מס קנייה מופחת בן 19.2% על כלים תחרותיים המיועדים לנהיגה ספורטיבית. או במילים פשוטות יותר – המס על אופנועי רישוי אפור חזר לערך המקורי של 2013 – 19.2%.

תקציר האירועים למי שלא ממש היה מחובר עד עכשיו: בתחילת 2013, עם החלת חוק הספורט המוטורי, נקבע ברשות המיסים כי מס הקנייה על כלים ברישוי אפור יעמוד על 19.2%. כל אחד יכול היה לרכוש כלי ברישוי כזה, והתוצאה הייתה מאות רבות של אופנועי אנדורו ומוטוקרוס שנמכרו בשנה הזו ברישוי אפור, כשההערכות המבוססות מדברות על כ-750 כלים. היו אלו אופנועי מוטוקרוס, שעד אז הגיעו ארצה כמוברחים ופתאום ניתן היה לרכוש אותם באופן חוקי, וכן אופנועי אנדורו, שעם המיסוי החדש מחירם ירד בעשרות אחוזים ביחס לאופנועים בעלי רישוי צהוב. ההמונים קפצו על המציאה של לקנות אופנוע שטח חדש בזול, והשטח התמלא בכלים אפורים.

אחרי שנה של מכירת כלים אפורים הבינו ברשות המיסים שהרוב המכריע של הכלים שנמכרים ברישוי אפור לא באמת משמשים לספורט מוטורי אלא ככלי שטח, ולכן החליטו שלא להאריך את צו השעה, כך שמס הקנייה עלה לשיעור של כ-80%. החלטה זו עצרה אמנם את התופעה שרוכבים שאינם מתחרים רוכשים כלים אפורים ורוכבים איתם בשטחים פתוחים ולא במסלולים, אבל יחד עם זאת הרימה בלם יד לספורט המוטורי ותקעה גם את אלו שבאמת צריכים ומשתמשים בכלים ספורטיביים. מקרה קלאסי של לשפוך את התינוק עם המים.

שנת 2014 עברה, שנה שבה לא נמכרו כלל כלים ברישוי אפור ושהספורט המוטורי נכנס לקיפאון עמוק. נכון שלא רק בגלל העלאת המס, אבל גם לזה היה חלק בתוך מכלול הדברים. כעת, בחודש ינואר 2015, נחתם מחדש צו השעה ומס הקנייה לכלים אפורים חזר לשיעור של 19.2%.

יחד עם זאת, הפעם הציבו ברשות המיסים מגבלות רציניות ברכישת כלים אפורים על מנת למנוע ממי שאינו מתחרה לרכוש אופנוע או רכב ברישוי אפור. כך למשל, ברכישת כלי אפור הרוכב יצטרך להציג אישור ייבוא מהרשות לנהיגה ספורטיבית, הצגת רישיון נהיגה בתוקף והוכחה שהוא אכן מתכוון לעשות באופנוע שימוש תחרותי.

לצערנו הרב, אנחנו כעם צריכים רגולציה קפדנית שתוודא שלא ננצל לרעה הטבה שניתנת לקבוצה מסוימת שצריכה אותה, וזה נכון לתחומים רבים בחיים במדינה הזו. אם כי סביר להניח שגם עכשיו, למרות הרגולציה, יהיו מי שימצאו את הדרכים לעקוף את התקנה ולסחור באופנועי שטח ברישוי אפור, גם אם אינם קשורים בצורה זו או אחרת לספורט המוטורי. קומבינות, נו…

אנחנו כמובן מברכים על מהלך החזרת שיעור מס הקנייה ל-19.2%, ומקווים שהפעם הוראת השעה תהפוך לתקנה קבועה. זה עשוי לקרות ביוני 2016, וזאת במידה וברשות המיסים יראו שהפעם זה עובד, ושהשטח לא מוצף בכלים אפורים. אלו צריכים להיות במקום הטבעי שלהם – במסלולי המרוצים – שם הם נוסעים כחוק כולל ביטוח.

וזה הזמן להסביר למה אנחנו נגד רכיבה בשטח פתוח עם כלים ברישוי אפור. במילה אחת – ביטוח. כלי אפור אינו מכוסה בביטוח חובה, ולכן הסיכון שהרוכב לוקח הוא עצום. אז נכון שיש ביטוחי תאונות אישיות כאלו ואחרים, שחלקם יכסה גם תאונות על אופנוע ברישוי אפור, אולם כל פוליסה שכזו היא מוגבלת בהרבה מאוד אספקטים, ובכל מקרה אף אחת מהן לא תיתן כיסוי מלא, מקיף ובלתי מוגבל כמו ביטוח החובה שעושים לכלים צהובים. לצערנו הרב, ברבות השנים ראינו יותר מדי תאונות בשטח, וראינו את ההבדלים הברורים בין מי שרכב עם ביטוח חובה לבין מי שלא, כולל מקרים קיצוניים של נכות לכל החיים. אנחנו, בכל אופן, לא חושבים שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו לרכב ללא ביטוח – גם אם זה בשטח. יודעים מה? במיוחד אם זה בשטח.

עוד עניין חשוב שמתווסף לעניין הביטוח הוא מחיר הרכישה. אין ספק ש-80 או 70 אלף ש"ח לאופנוע אנדורו ברישוי צהוב זה המון כסף, חורג מכל פרופורציה וכפול ממדינות אירופה השונות. אין גם ספק שלרכוש אופנוע אפור ב-40, 50 או 60 אלף ש"ח חוסך המון ממחיר הרכישה. יחד עם זאת צריך לזכור שהתשלום הזה הוא חד פעמי, שכן בהחלפת האופנוע אחרי תקופה תצטרכו להוסיף את ההפרש, ובשני המקרים – צהוב או אפור – הוא יהיה דומה למדי.

אז מה אנחנו אומרים? מי שרוכב בשטח הפתוח, יוצא לטייל, רוכב בסינגלים, גם אם זה במקומות מבודדים – טוב יעשה אם יקנה אופנוע ברישוי צהוב וידאג לעצמו לביטוח חובה. את האופנועים ברישוי אפור תשאירו למי שבאמת צריכים אותם – למתחרים. אופנועי ספורט מיועדים לספורטאים. אחרת גם את המתנה הקטנה שקיבלנו – ייקחו לנו שוב.

אחרי שבכתבה הראשונה לקחנו אתכם ואת עצמנו לסיבוב ארוך דרך סדום-ערד, מצדה וים המלח, ובכתבה השנייה שלחנו אתכם לראות כלניות בחבל הבשור, הפעם אנחנו משנים מגמה ומצפינים. בכתבה השלישית בסדרת 'תור גז' החלטנו לפרגן במסלול קצר יחסית, אבל לא פחות יפה ואולי אפילו מעט יותר מיוחד.

מה בתפריט?

זוכרים פעם, לפני המון זמן, שלא היה כביש 6? לא ממש, נכון? ככה חשבנו. אנחנו בפול גז נוסעים הרבה לצפון. אנחנו גם יוצאים בדרך כלל מאוד מוקדם, לרוב כשעוד חשוך בחוץ. כשאנחנו נוסעים יש לנו יעד, בין אם זה כביש ספציפי או מרחב מסוים שבו אנחנו רוצים לבחון ולצלם. הדרך פחות מעניינת אותנו, וככה יוצא שכביש חוצה ישראל משרת אותנו נפלא – כי הוא מהיר, ישר ובלי עצירות. מה יש מצדדיו? וואלה, לא יודעים וגם לא מעניין אותנו.

[youtube]https://www.youtube.com/watch?v=OtZHaIxkcW8[/youtube]

צילום: בני דויטש; עריכה: ניר בר

לא מזמן שהיתי בסוף שבוע אצל חבר שגר בצפון. יצאתי בחזרה לכיוון המרכז כשברשותי היה השילוב המוצלח של זמן, חשק לרכב ורצון לגלות כבישים ופינות חמד חדשות. חמוש בשילוש הקדוש הזה החלטתי להימנע מכבישים מהירים עד שיימאס לי. ככה זה, לא כל תכנית צריכה להיות מבצע צבאי לשחרור חטופים.

אחרי שעליתי וירדתי את כביש נשר – בית אורן מספר פעמים, שמתי גלגל קדמי על הכבישים המקבילים לכביש 6 ו-4, כשהמטרה הראשונה הייתה לבדוק את קיומו של קטע כביש בין קיבוץ גלעד לאזור של מחלף עירון מעל כביש 65. זכרתי שנסעתי שם בעבר בזמן השירות הצבאי, אבל במפות גוגל לא הופיע כביש, מה שנראה לי מוזר.

מה שגיליתי הימם אותי. הכביש קיים ועוד איך, ואחרי כמות גשמים משמעותית ראשונה כל הגבעות מסביב לכביש החד-נתיבי ירוקות, והנוף הזכיר לי במעט את זה שליווה אותי לא מזמן כשביקרתי במפעל של ק.ט.מ. זה באוסטריה, כן?

משם פשוט התגלגלתי לכבישים פחות ראשיים, ובשלב מסוים, כשהרגשתי מיצוי, עליתי בחזרה לכביש 6 וחתכתי הביתה בדיוק בזמן לפני שהגשם הפך למבול. למרות ו(אולי דווקא) בגלל הפשטות של המסלול הרגשתי שאני חייב לחזור שוב במהרה ולסחוב איתי חברה טובה. שבועיים לאחר מכן חזרתי עם הילה שהגיעה עם המונסטר 1200S המבריק שלה ועם בועז שניצל את המסלול לסיבוב התרשמות על הבורגמן 650. לקינוח, בני דויטש דילג בין המושבים וצילם תוך כדי. חברה טובה, כבר אמרתי?

לאחר שבכתבה הקודמת יצא לי לרכב על המונסטר 696 המצוין ושבוע לפני בחנו את ה-MT-07 מול ה-CB650F והיוסאנג GT650, דאגתי לקחת את הדיוק 690 של ק.ט.מ – אלטרנטיבה מגניבה נוספת לקבוצת הנפח הבינונית-קטנה. ככה גם אקבל מושג טוב על איך הוא ביחס לאחרים וגם אשחזר קצת מהחוויה של הרכיבה באוסטריה. היה מעולה!

לצורך נוחות, המסלול שלנו מתחיל בסמוך למחלף ניצני עוז בצומת של כביש 57 ו-5714 מול הכניסה לישוב ניצני עוז. כמובן שהוא גמיש – ניתן להצטרף בכל קטע, להוסיף או לשנות, לחזור במהרה דרך הכבישים המהירים 4 או 6, או פשוט לשוב על עקבותיכם.

תחנה ראשונה – פארק אוטופיה

המסלול שלנו מתחיל בכביש 5714 ועולה צפונה. ארבעה וחצי קילומטרים בלבד מתחילת הנסיעה מגיעים לתחנה הראשונה בכניסה לקיבוץ בֹּחן. פארק אוטופיה הוא מין גן בוטני קסום שמדמה יער גשם בלב השרון הישראלי. ניתן לטייל בתוך החממה ולהעריך את מיני הסחלבים השונים, הצמחים הטורפים ויתר הצמחייה הטרופית שגדלה בחלק המקורה. בחלקו החיצוני הפתוח של הגן ישנו מופע מזרקות הגדול בארץ, פינות חי עם מיני בעלי חיים שונים, תוכים ועוד.

הגן פתוח כל השבוע ובכל מזג אוויר, והוא יכול להיות יופי של אטרקציה אם אתם מעריכים טבע ומטיילים לכם בכיף. מומלץ להשאיר את חליפות העור בבית – גם כי אין בהן ממש צורך במסלול הספציפי וגם כי בחלק המקורה הלחות גבוהה. טרופי כבר אמרנו?

59 שקלים עולה כרטיס כניסה, ומדי פעם יש מבצעים. בכל מקרה, הגן הבוטני הוא לחלוטין תוספת שמשדרגת, אבל למי שלא בעניין בהחלט לא חובה.

תחנה שנייה – גן לאומי מצודת קקון

אם בחרתם לבקר באוטופיה, ביציאה תצטרכו לשוב על עקבותיכם קצת פחות מקילומטר ולפנות ימינה לכביש 5803. אם ויתרתם על הגן אז פשוט פנו שמאלה בפנייה הראשונה שתהיה לכם אחרי נקודת ההתחלה.

התחנה השנייה (או הראשונה אם דילגתם על אוטופיה) תהיה גן לאומי מצודת קקון. בין גן יאשיה לאמץ שוכן לו תל קקון – גבעה מיוערת ושלווה שבראשה מתנשאים שרידיו של מבצר עתיק ורווי היסטוריה, ובעבר הלא מאוד רחוק היה אימת היישובים היהודיים במזרח עמק חפר.

מאחר וכל הסביבה מישורית, התל, שגובהו כ-50 מטרים בלבד, צופה היטב על כל הסביבה. בתקופה הצלבנית היה זה צומת דרכים חשוב בדרך משכם לקיסריה, והמבצר שבראשו הוקם בתקופה הצלבנית כמצודה על חורבות מבצר רומי. המצודה נכבשה במאה ה-13, ושוב נכבש במאה ה-18  בקרב בין חיילי נפוליאון לאימפריה העותמאנית. במלחמת העצמאות חנה במקום כוח של הצבא העיראקי, ובקרב קשה לכיבוש התל והכפר הערבי הסמוך נהרגו 16 מחיילי חטיבת אלכסנדרוני.

היום המקום הוכרז כגן לאומי, אך הוא לא ממש מפותח ככזה. טיפוס רגלי קליל יביא אתכם לראש המבצר אשר ממנו נשקף נוף פנורמי על כל ישובי ושדות הסביבה. נקודה מצוינת לקפה, רק זכרו לקחת עמכם את הפסולת, שלא כמו המבקרים ששהו במקום לפנינו.

תחנה שלישית – הכביש עד בסיס הטירונות רגבים

לאחר היציאה חזרה מקקון אל הכביש, המשיכו עימו צפונה עד לצומת עם כביש 581, שם פונים ימינה וממשיכים להצפין. בין להבות חביבה למאור ישנו קטע ובו שלוש(!) כיכרות חדשות ומעט מבלבלות. המשיכו צפונה על 581, ורק שימו לב כי אתם לא המבולבלים היחידים בכיכרות אלו אז שימרו על עירנות. בקצה 581 פונים שמאלה ל-574. אנחנו ממליצים לפנות מיד לאחר מכן שמאלה ל-6403, שמאלה נוסף בחיבור שלו לכביש 65 ואז ימינה ל-652 שחוצה פרדס חנה – כרכור עד כיכר בה תפנו ימינה לכביש 653. יש משהו קסום במושבה הזו ובכביש החוצה עם שדרת הדקלים משני צדדיו. למעוניינים בקיצור הדרך ניתן פשוט לחצות את כביש 65 לצד השני ולהמשיך על כביש קטן המקביל לכביש 6 ואשר מתחבר ל-653 מעט אחרי גבעת עדה.

פנו שמאלה לפני שער הכניסה לקיבוץ רגבים ומיד לאחר מכן ימינה. בנקודה מסוימת תמצאו פנייה שמאלה לכביש צר שיקיף מצפון את בסיס הטירונים רגבים של חטיבת גולני. אם לא מצאתם את הפנייה, לא נורא – פנו שמאלה לחניה של בסיס הטירונים והקיפו אותו מצד ימין (לא נספר לאף אחד שנסעתם 15 מטרים באין כניסה). אל תשכחו למסור תודה לחיילים הצעירים שיפתחו לכם שלושה שערים בדרככם לעקוף את הבסיס.

תחנה רביעית – הכביש לגלעד וכביש דליה

מרגע שעקפתם את הבסיס, אין מה להתבלבל – הכביש מתפתל בין הגבעות המוריקות והמטריפות, עולה ויורד עד אשר הוא מגיע לכניסה לקיבוץ גלעד. אורכו של קטע זה מספר קילומטרים, אך מתחשק לעשות אותו הלוך ושוב מאחר והוא פשוט יפה וקסום בפשטותו. זהו לחלוטין הדובדבן שבקצפת של המסלול הקצר הזה.

בסיומו פנו שמאלה לכיוון קיבוץ דליה. הכביש הוא כביש דו-סטרי חד-נתיבי מתפתל ומזמין, שלאלו מכם החולים בגזזת מצויה יעשה חשק לעשות הלוך-חזור בחלק שבין גלעד לדליה. הוא מסתיים בכיכר שבמחלף אלייקים.

אם אתם בעניין לפיתה דרוזית עם לבנה ותה חם, המשיכו ישר בכיכר ובחרו לעצמכם את אחד מני הדוכנים הרבים הפזורים לצד הדרך. אם אתם בעניין של אוכל קצת יותר רציני, המשיכו לתוך דליית אל כרמל ועוספיה. ישנן מסעדות רבות המשרתות את המוני ישראל הצובאים על השווקים והחנויות בשישבת. אנחנו יכולים להמליץ על אחת 'לב הכפר', אבל אתם מוזמנים לתת את המועדפת עליכם בתגובות.

אם בסיום לא הגעתם לתחושת מיצוי, מומלץ לחצות את עוספיה ולעלות לכביש בית אורן (מס' 721) אשר יורד חזרה לכביש 4, ומשם ניתן לחזור חזרה דרומה. אם כמונו אתם חייבים תמיד עוד טיפה, אפשר לרדות ולעלות את כביש נשר (המשכו של כביש 621) עד שיימאס לכם, ואז לחזור לכביש בית אורן ודרומה. אם אתם מעדיפים להימנע מהברדק שבחציית עוספיה ודליית אל כרמל בסוף שבוע, ניתן לחזור לכיכר במחלף אלייקים ולרדת לכביש 70 שהופך ל-6 וחוזר דרומה.

למי מתאים?

הטיול מתאים לכולם, בין אם על אופנועים גדולים ומהירים, תיור בזוג או אפילו קטנוע 125 עם רוכב מתחיל. מאחר והמסלול קצר למדי ונמנע ברובו מדרכים מהירות, אין בעיה גם לאופנועים קטנים לעשות אותו בקצב נינוח מאוד. אין קטעי כביש טכניים מדי או הפתעות מאיימות, אז סעו בראש שקט גם אם זה טיול ראשון שלכם.

נקודות להיזהר בהן

מרבית המסלול, לפחות בזמן כתיבת שורות אלו, בטוח למדי. למעט אולי קטע עם שלוש כיכרות חדשות בבנייה בכביש 581 בין להבות חביבה למאור שעלולות מעט להפתיע, הכביש ברור למדי ונטול דרמות.

בימי שבת יפים חלק מהמסלול יהיה שופע מטיילים (אך לא עמוס לרוב), במיוחד הקטע הקסום שבין רגבים לגלעד. הכביש צר, לרוב ברוחב מכונית וקצת. מספיק כדי לחצות בבטחה, אך חשוב לזכור זאת בקטעים המפותלים בהם שדה הראייה מוגבל.

בחלק שבין דליה לצומת אלייקים הכביש מזמין לתת גז, אך מבלי להכירו היטב ועם תנועה בשני הכיוונים מדובר בפעילות ברמת סיכון גבוהה. אפשר לרכב בקצב זריז, אך בחוכמה. עדיף עוד גרם הנאה מהנוף על חשבון עוד גרם הנאה של אקשן.

אם בחרתם לאכול בעוספיה או באחד מדוכני הפיתה הדרוזית בדרך אל הכפר, היזהרו בפיתולים. הם מזמינים, אך מאחורי כל עיקול בסבירות גבוהה יהיה רכב חוצה שיורד או עולה מהשוליים, לעתים מרובות על קו הפרדה רצוף. הנסיעה בכפר, במיוחד בשבת, דורשת כפליים תשומת לב וסבלנות.

שימו לב – השטחים מסביב לכביש בין רגבים לגלעד הם שטחי אש של בסיס הטירונים רגבים, גולני בשבילכם, אז הקפידו להישאר על הכביש.

נקודות עצירה ותצפית

האזור ברובו שטוח, מה שאומר שטיפוס קליל של 50 מטר מספק נוף מקסים של הסביבה, וזה בדיוק המצב כשעולים לראש מבצר קקון. בכביש בין בסיס רגבים לקיבוץ גלעד יש מספר נקודות בהן הכביש עולה ויורד כמו רכבת הרים, אז הרימו את הראש ותנו מבט על המרחבים הירוקים מסביב. כאן מרגישים בצורה הטובה ביותר את הדבר החמקמק הזה שנקרא 'תחושת חופש'. מי שלא נבהל מהטיפוס הקצרצר למבצר קקון ומתחשק לו עוד, יכול לטפס לגבעת הכלניות בכניסה לקיבוץ גלעד. אנחנו כמובן לא נבהלנו, אבל גם מלמטה ראינו שיפה.

אטרקציות

מספר קילומטרים לתחילת המסלול ישנו הגן הבוטני הקסום אוטופיה.

כאמור, לאלו מכם שמעוניינים לרענן את כשירותם בתרגילי פרט עד מחלקה, קיים בסיס הטירונים של הכומתות החומות. תשאלו, אולי יתנו לכם להשתתף. בשבת אפשר לבקר את הטירונים ולשבת איתם לג'חנון באחד הפריקסטים, אבל רצוי שתהיו משפחה או חברים, אחרת זה סתם מוזר.

תחנות דלק

אם אתם לא מוגבלים בתחנות של חברה ספציפית, לא סביר שתיתקלו בבעיות דלק לאורך המסלול.

מצלמות מהירות

יש מצלמה פעילה אחת לאורך המסלול המסומן במפה, בצומת של כביש 65 עם 652 שעולה לפרדס חנה-כרכור. לא ידוע לנו על מצלמות נוספות לאורך המסלול.

כמובן שהרכיבה היא על אחריותכם בלבד, וראו המלצותינו לעיל כהמלצות בלבד. מומלץ לבקר בבלוג 'מיצו בדרכים' ולהתעדכן במפת המצלמות ומיקומיהן המדויקים.

קישורים שימושיים

• פרטים נוספים על גן לאומי קקון מאתר GoSharon
• עוד קצת פירוט על המבצר מוויקיפדיה

למפת המסלול – לחצו על הקישור

 

[nggallery id=1054]

באמת שהתכוונתי להמשיך בסדרת הטכנוקרטים על תהליכי הייצור של האופנוע, שכן יש עדיין עוד הרבה נושאים לכסות, אבל  לפעמים יש אילוצים, ואביעד יכול להעיד שרציתי. מה יכול להיות אילוץ שכזה? פרסום של נתוני מכירות הדו"ג באיטליה בשנת 2014, למשל, וזה סופר מעניין, כי למרות שמדובר באמת בעולם אחר לעומת השוק הישראלי, הצצה למה שקורה בפיצה-לנד היא מראה מעניינת. זו המדינה היחידה בעצם במערב שבה קטנועים שולטים במספרים, קצת כמו מה שקורה אצלנו. קל לחשב את המספרים – 60 מיליון לעומת 6 מיליון בארץ (אם משאירים מגזרים שלא נוטים לאופנועים מחוץ לחישוב) אז זה פשוט אחד לעשרה. אפילו מזג האוויר שמאפשר רכיבה כמעט כל השנה, לפחות בחצי הדרומי של המגף הארוך, מקרב בינינו (גם אם בצפון העשיר והמתועש זה פחות תופס), וגם בשכר שנתי ממוצע במשק אנחנו לא רחוקים (גם אם המיסוי על  כלים הופך את הנתון לבעייתי). אז לפי ה-1:10 הזה אפילו 150,000 הדו-גלגליים (175 אלף אם מחשיבים גם 50 סמ"ק) המרשימים של השוק הזה נראים כמעט ברי השוואה ל-14,000 שלנו באיזשהו אופן. ובנימה אישית – לטכנוקרט שנחת כאן בשנת השיא של  כל הזמנים, שנת 2000, מדובר בפעם הראשונה שהשוק רואה עלייה, גם אם כמעט זניחה, מזה 15 שנה! מספיק סיבה למסיבה, לא?

כדי להסביר למי שהיה ב-2000 עדיין ביסודי מה היה כל כך מפליא באותה שנה מיתולוגית, בואו נחזור לשלטון המספרים. אם מכניסים לחישוב את ה-50 סמ"ק, אז והיום, אפשר להבין איך העולם הזה שלנו השתנה בעצם. אתם יושבים? מוטב, כי למי שלא ידע את יוספון, בשנת 2000 נמכרו באיטליה כמעט 900,000 דו-גלגליים. כן, זו לא טעות – כמעט מיליון. לא צריך להיות גאון בכלכלה כדי להבין איזו השפעה הרסנית יש להתכווצות ממספר כזה לכדי חמישית בלבד תוך עשור וחצי. מעבר להשפעה על המפעלים עצמם, מקומות עבודה 'כבדים', מדובר באלפי עסקים שנסגרו, החל ממוסכים ועד לספקים של חלקים. עשרות אלפי אנשים שצריכים ללכת לחפש עבודה חדשה. אם תרצו, כאן מדובר על תעשייה שכמעט נגדעה, לא 'ענף'. וזה לא רק הקטע הכלכלי, משהו בתחושה בתור אופנוען השתנה מאוד. תארו לכם שבאותה תקופה של שיא מכירות, הונדה וימאהה היו עושים באיטליה ימי מסלול פתוחים ומסובסדים עם עלות סמלית של אולי עשרה יורו לסשן. היום אפשר רק לחלום על זה.

אז לאן יכול להיעלם תוך 15 שנים פוטנציאל מכירות של 700,000 כלים דו-גלגליים? חלק מהתשובה מסתתר מאחורי הדבר המצחיק הזה שנקרא אופניים עם מנוע עזר. זוכרים אותם? אם מאז אותה שנת אלפיים של השמיים-הם-הגבול, פלח הדו-גלגליים של ה-125 (כולל) ומעלה הצטמצם בצורה דרמטית מ-400,000 כלים לכדי 150,000 בלבד, הרי שמה שקרה ל'חמישימים' הוא לא דרמה, זו טרגדיה. אפשר לחשוף אתכם לנתון מאוד לא מוכר? ההיסטוריה של מכירות החמישים באיטליה. תראו כאן בצד, ושפשפשו את העיניים.

טבלת מכירות 50 סמ"ק באיטליה לפי שנים

[table id=513 /]

עיינו בנתון של שנת אלפיים ותראו שגם אז, למרות ירידה מתמדת מהמספרים המפלצתיים של 1995-1999, עדיין נמכרו יותר מ-300,000 כלי 50 סמ"ק, ואילו כיום מדובר על פחות מ-30,000, כלומר עשירית. לעומת שנות השיא שציינתי קודם עם פיק של 600,000 כלים, מדובר על פחות מחמישה אחוזים מאותו שלל רב. מה זה אומר לאיש של הרחוב? כאשר הגעתי למילאנו, לא היה בית ספר תיכון שרחבת החניה שלו לא היית עמוסה בחמישים כמעט מוערמים אחד על השני. הסטטיסטיקה תמכה בתחושות כמובן, 300,000-600,000 'צ'ינקוונטיני' (CINQUANTINI) כמו שקוראים להם פה פירוש הדבר שבאותה תקופה כל ילד שני שהגיע לגיל 14-16 קנה כזה! נסו לדמיין לבד לאיזו כמות של 'דם חדש' מחזור העסקים של הצ'וקומוקואים הללו הגיע. גם אם רק עשירית מהנערים והנערות המחוצ'קנים דאז, החמישימים הללו, התפתו להמשיך הלאה לכלים גדולים יותר, עדיין היה מדובר בעשרות אלפי לקוחות פוטנציאליים חדשים שיכלו לגדול ולהיות 'אופנוענים אמיתיים'.

ולמה שזה לא יהיה כך בעצם? אמנם כבר לא הייתי אז בן 16, אבל באמצע שנות התשעים, תקופה שבה כתבתי את מבחני האופנועים של 'ידיעות אחרונות' במקביל לכתיבה ב'מוטו', יצא לי לא מעט פעמים לטייל בשטח עם כל מיני חמישים סופר-קרביים כמו אפריליה RX50, או להבדיל – פיאג'יו טייפון, והזיכרונות מהטיולים הללו מתוקים מדבש. טונה של כיף נגיש ולא מחייב. שלא לדבר על הפרקטיות ברמה של אופניים של פיאג'יו צ'או. אי-שם בשנות השמונים העברתי קיץ שלם על דבר כזה, עושה אלף סיבוב ועוד סיבוב בעיר בסתלבט סטייליסטי שאי אפשר לשחזר כלל. ובואו לא נפתח עכשיו את הוויכוחים האינסופיים בשכונת קריית שרת בחולון, 1975: מי הכי כלי, ההונדה חצי השחורה של האחים חמצני או הג'ילרה 50 עם קרבורטור 18 של אריה… נשאיר את זה לפעם אחרת.

אז גם אצלנו וגם באיטליה המוסד הזה פשוט נכחד, ואת מקומם של הכלים הפשוטים עד גיחוך הללו שום 125 ארבע פעימתי, שלא לדבר על איזה 50 ארבע פעימתי ולא מזהם, לא יוכלו להחליף. אם תרצו, הקריסה הטוטאלית של החמישים הללו לבדה גמרה את הסיפור של לא מעט יצרנים פה שעבורם פלח השוק היה הלחם והחמאה. מלאגוטי, איטלג'ט, ואולי הכי חשוב – אפריליה. כן, המותג נמצא איתנו עד היום בבעלות פיאג'ו, אך מעטים יודעים כיום שמה שגרם לאימפריה של איבאנו באג'יו לקרוס ולהימכר הייתה אותה בועה של 600,000 חמישימים ב-1998. בתור ספקית גדולה של חמישימים, באג'יו הימר בגדול בהשקעות טכנולוגיות ובבניית יכולת ייצור במפעלים שלו מתוך הכנה לעתיד עוד יותר ורוד. לאפריליה למשל היה בסוף שנות התשעים את מנוע ה-DTECH שיכול היה להביא את שתי הפעימות הקטנים שלה לפליטת רמת מזהמים נמוכה מזו של כל ארבע פעימות. ההשקעות האדירות הללו התנפצו מול ההתכווצות הברוטלית בשוק החמישים, ולמרות ששוק הגדולים נשאר יציב יחסית עד למפלה הגדולה של 2008, הוא נאלץ למכור את המותג לקונצרן פיאג'ו. מי יכול היה לנחש אז, בין השנים 1998-2003 אפריליה הייתה יצרנית האופנועים הגדולה באירופה! מאיגרא רמה לבירה עמיקתא, והכל בגלל החמישימים הקטנים שאנחנו כמו מתקשים למצוא להם מחליף. ומדרגת הכניסה הפשוטה, הכיפית והנגישה הזו חסרה לנו כמו חמצן היום.

אבל נתוני המכירות של 2014, למרות תחושת ההספד הסופי והמוחלט לקטנטנים, אינם רק תוגה. כאמור צמיחה זהירה של כמעט ארבעה אחוזים זה לא דבר של מה בכך. תנו לנו שלוש שנים כאלה ופתאום זו כבר תהיה חצי התעוררות. אבל מעניין לראות גם איפה היא קורה וגם לגלות למה. עיינו בטבלת הסגמנטים של שוק האופנועים האמיתיים והמספרים הופכים למרתקים, גם אם הם בעצם מסבירים תחושות בטן מוכרות מזמן.

חפשו את הסגמנטים שבהם השינויים באחוזים היו הכי גדולים ותגלו שמדובר בשתי התכווצויות מעניינות, גם אם לא לגמרי חדשות. נתחיל מההיפרמוטו – פחות 20%, וזאת למרות החיזוק הרציני שנכנס השנה בדמות 900 דוקאטי היפרסטרדה / היפרמוטרד. אם לפני 15 שנים היפרמוטו לכביש נראה כמו ההבטחה הגדולה הבאה, הרי שמשהו כאן לא עבד, בטח לא עם הסינגלים הגדולים אשר מיוצגים על ידי 500 יחידות בלבד של הק.ט.מ 690 (אם מחברים את ה-SMC עם הדיוק) . כן, אפילו הסינגל הטכנולוגי הזה לא הצליח לשכנע רבים מדי בתור אופציה פרקטית או ספורטיבית למשהו אחר. קצת יותר מרשימים הם הכמעט 1,000 כלים של דוקאטי בגרסאות ההיפרמוטרד והיפרסטרדה. אופנוע לא זול, לא בדיוק אמצע הדרך, אבל משהו בטווין האיטלקי הצליח לשכנע יותר מסינגל אוסטרי. אבל רבותיי, שם מתחיל ונגמר 'שוק ההיפרמוטו'.

אם הסופרמוטואים הגדולים הם הבטחה שלא מומשה, הרי שתחום הספורטיביים עם הירידה המתמשכת שלו זו הבטחה שקוימה, אבל מאבדת אמינות מדי יום. מי שמשתייך לגרעין הספורטיבי הקשה ימשיך כהרגלו לזלזל בכל השאר, אבל ירידה נוספת במספרים של 25% פירושה שהנישה (וזו נהפכה לחלוטין לנישה) בצלילה ללא מצנח. 3,388 אופנועים ספורטיביים נשמע לא כזה רע, אבל הביטו בטבלה וראו שבחישוב הזה יש גם לא מעט כלי 125-300, ומה שנותר פרוס דק דק בין ארבע היצרניות היפניות פלוס ארבע יצרניות אירופאיות (ב.מ.וו, דוקאטי, אפריליה ו-MV-אגוסטה). מה שנשאר בסוף גובל כמעט בפינטס עבור כל דגם ודגם, ואם חושבים על הוצאות הפיתוח שעומדות מאחורי כל דגם, כמעט שקשה להבין איך בתערוכת מילאנו השנה פלח השוק הזה הראה כל כך הרבה סימני חיים. גם כאן שווה לשאול איך ולמה השתנינו כל כך. רק לפני 15 שנים מדובר היה בסקטור חי ובועט שמשך את כל תשומת הלב.

אבל יש נחמה, וכזו שדורשת גם לתת טפיחה בכתף למישהו. הסקטור היחידי שמצליח להראות צמיחה דו-ספרתית באחוזים (!) הינו תחום הנייקד. עם מספרים גדולים – 15,000 בשנה שעברה, פי שלושה מאופנועי הספורט, פירוש הדבר שהסגמנט הזה לבדו תרם עוד שלושת אלפים אופנועים למאזן הכולל. הפלא ופלא, בטבלת מכירות הנייקדים רואים שאת המקום הראשון והשני מאיישים צמד ה-MT החדשים מבית ימאהה שמכרו ביחד 3,200 אופנועים. כלומר שכמעט במדויק, כל הצמיחה המעניינת הזו נובעת משני כלים חדשים שלא היו קיימים לפני שנה. אם תרצו, הוכחה מנצחת שאם נותנים לנו דברים חדשים וחדשניים, עם מה שקוראים במרקטינג מחיר נכון עבור ערך מוסף גבוה, אנחנו נשמח לקנות ועוד איך. אז סחתיין על ימאהה, ואתם גם יכולים להיות בטוחים שבשאר החברות כולם כבר חושבים איך לשחזר את נוסחת ההצלחה הזו.

השוואת סגמנטים 2013 מול 2014

[table id=520 /]

טבלת מכירות 2014 – דו"ש / אנדורו

[table id=514 /]

טבלת מכירות 2014 – נייקד

[table id=515 /]

טבלת מכירות 2014 – ספורט

[table id=516 /]

טבלת מכירות 2014 – תיור

[table id=517 /]

טבלת מכירות 2014 – סופרמוטו

[table id=518 /]