קטגוריה: מגזין

  • מסע בזמן על צמד הארלים

    מסע בזמן על צמד הארלים

    שלמה הוא חייל משוחרר. מאחוריו עוד רועמים הדי המלחמה. מלפניו החיפוש אחר החופש, השקט, והמרחק מהמציאות שהשאיר בבית. רכב אמריקאי שט על הכביש, גורר אחריו קרוואן נייד. שלמה עם סיגריה בפה, היד נשענת על מסגרת הכרום המבריקה של החלון. מוזיקת קאנטרי מתנגנת ברדיו, מתערבבת עם שריקת הצמיגים על האספלט. האופק נמתח לפנים. מתרחק מהדי המלחמה שרועשת לו עדיין בלב.

    גרגור מנועים מתקרב ומתגבר. ומתגבר. השלווה שהייתה לשותפה למסע, נעלמת ברגע. עשרות מפלצות – מרופטות או נוצצות, ארוכות או שמנות, על גביהן גברים גדולי ממדים, עטורי זקנים מצהיבים מניקוטין, במכנסיים בלויים ומגפי עור ומתכת – עוברות אותו ביעף איטי, מחריש אוזניים. הוא שמע עליהם הרבה. ראה תמונות. בישראל באותם השנים היו אלה אופנועי ה-BSA שנחשבו לפאר הטכנולוגיה, ואחד כזה בריטי כבר חיכה לו בבית. אבל על הארלי-דיווידסון אמיתי היה אפשר רק לחלום.

    המראה של חבורות ההארלים החוצים את אמריקה סידר לו את הראש. כזה הוא רוצה; מפלצת ברזל רועשת וטוטאלית. לא עבר זמן רב עד שהוא מצא את עצמו על האוכף של אחד כזה בפעם הראשונה, אבל לא האחרונה. בכל הזדמנות בה הוא חזר לארה"ב הוא דאג לשכור אחד ולחזור אל חיי החופש, שם במרחבים הלא נגמרים. אבל גם היום, 40 שנים אחרי, שלמה עדיין זוכר את היום ההוא, אי-שם במרכז ארצות הברית של שנות ה-70, בה הוא ראה בפעם הראשונה את חבורת ההארלים שעקפה אותו בדרך לאלוהים-יודע-איפה.

    image022

    היום, זהו יום מיוחד בשבילו. מלפניו בניין בן 3 קומות. חדש. הקומות העליונות נראות כאילו הן עדיין בבנייה. עומדות ריקות. אבל הן לא מעניינות אותו. אותו מעניינת הקומה הראשונה, זו עם השלט הגדול והלוגו שאי אפשר לטעות בו: 'Harley-Davidson'.

    אני פוגש אותו בכניסה לסוכנות, שם מחכים לנו שני אופנועים גדולים מאוד, ונוצצים מאוד. אופנוע מיוחד שכזה תמיד כיף לקחת מהסוכנות, אבל זה חלק מהעבודה שלי. שלמה, לעומת זאת, מתרגש. רואים עליו. זה חלום בשבילו. רק שהחלום הספציפי הזה שם כבר יותר מ-30 שנה. הידיים כמעט ושכחו את תחושת הכידון ויש גם חששות; 1,700 סמ"ק זה אולי אחלה פוזה, אבל פאקינ' כבד, ארוך ורחב. מצד שני, לך תפחיד מישהו כמוהו, איש למוד קרבות שגדל בימים ההם, בהם הגברים היו מברזל והאופנועים היו מ… נו… מברזל.

    רגע אחרי שהחששות הובלו אחר כבוד אל החלק הרחוק והעמוק של המוח, בסנכרון מושלם, תפס את מקומם חיוך גדול ברגע שהוא לחץ על מתג ההנאה.

    image003

    האור רך. מושלם לצילומים. כזה שאנחנו זוכים לו רק בעונה הקצרצרה שבין החורף לאביב. אני חושב לעצמי כמה מוזר שאני לא פה על תקן הצלם, עם העיניים שקופצות מימין לשמאל, מחפשות את הלוקיישן הבא. לא. היום העיניים שלי חוזרות כל הזמן אל המראה השמאלית, מוודאות שהוא בסדר שם מאחורה. יום ראשון של חול המועד היום, ונהגי ישראל, כפרה עליהם, נוסעים כמו הכושלאמאמאשלהם.

    אחר כך הוא יסביר לי שנכון שקשה לו על העירום, והגדול בהחלט הרבה יותר מפנק, אבל החוויה האמיתית של הרכיבה – זו העבודה על האופנוע
    אם שלמה חיפש אתגר, היום הוא בהחלט יקבל אותו. בינתיים הוא רוכב על הסטריט גלייד ספיישל – ההארלי הגדול יותר, המפנק, עם שלל איבזורים וכפתורים שנמצאים על חופה ענקית שמזכירה לי את הפנים של איזה דינוזאור מפארק היורה. אני על הסטריט בוב – ההארלי העירום. אותו מנוע כמו של האח הגדול, והשאר פשוט מינימליזם קשוח. דאעש סטייל.

    אנחנו נותנים אזימוט צפונה על כביש 6. רצינו לתת גז ולהגיע כבר לאזור הרמה. אז רצינו. הפקקים של פסח רצו אחרת ואנחנו מצאנו את עצמנו מזדחלים על השוליים, כמו שני פילים שמנסים לעבור בדלת מסתובבת. יחד. בתחנת הדלק הצפונית של כביש 6 עצרנו להפסקת קפה. התנועה הצפופה להחריד ביאסה לי את החוויה הראשונית, אבל שלמה יורד מהאופנוע בעיניים מוארות.

    "איך היה עד עכשיו?", אני שואל אותו, ולא יכול שלא לחייך למשמע התשובה. "זה מדהים, התחושות שהאופנוע הזה מעביר לך. הוא מתקשר איתי כל הזמן. הבלמים עובדים מצוין. והמנוע… כמה כוח יש לו…". אני לא מצליח להבין על מה הוא מדבר. נכון, הדחף והתחושה שאתה מקבל מהמנוע העצום הזה, זה משהו באמת מיוחד. וכן, מסתובבים בתל אביב כמה אופנוענים מבוישים שראו איך הבהמה השמנה והמנצנצת בורחת להם ביציאה מהרמזור. אבל בחייאת, אני רגיל לרכב על אופנועים מודרנים. ולזה, אין שום יכולת דינאמית. הוא לא עוצר, לא פונה, לא משכך, ואלוהים יודע איזה עמוד שדרה הייתי צריך להביא מהבית כדי שאשכרה אצליח לשבת על המושב כמו שהמהנדסים של הארלי תכננו.

    סיימנו את הקפה ואנחנו חוזרים לאופנועים. מנסים לפלס את דרכנו בין האנשים שהצטופפו מסביב לבהמות הברזל כדי להצטלם איתן. אני מאמין שלפחות שתי משפחות התפרקו באותו היום אחרי שהבעל הודיע לאישה שהוא מעדיף לוותר על הילדים בשביל אחד כזה בחניה.

    אוטומטית אני נותן לו את המפתח לסטריט גלייד המפנק. לוקח עליי את המלחמה עם הרוח בסטריט בוב העירום על הכבישים הארוכים צפונה. הוא דווקא מבקש לנסות את האופנוע השני. מאותו רגע ועד לסוף היום הוא יישאר על הערום ולא יסכים להתחלף. זה מפתיע אותי. אני בכושר רכיבה מצוין והרכיבה על הסטריט בוב הייתה לי מאתגרת. שלמה בן 63, ולא רכב כבר שנים. אחר כך הוא יסביר לי שנכון שקשה לו על העירום, והגדול בהחלט הרבה יותר מפנק, אבל גם עם יותר תחושה 'אוטומטית'. ובשבילו, החוויה האמיתית של הרכיבה – זו העבודה על האופנוע. לא לתת לו להגיע בשבילך מנקודה א' ל-ב', אלא לעבוד איתו. להרוויח את הרכיבה. את החוויה. את הדרך.

    בשבילי, הדרך צפונה הייתה הזדמנות להכיר את האח המגודל. לגלות לאן הלכו 204 אלף שקלים. הסאונד שלו נפלא – אין דרך אחרת לתאר את זה. ויש לו רמקולים. תמיד חשבתי שאופנועים עם רמקולים זה מגוחך. א-מה-מה, ביום שכזה – יום נדיר – שבו אתה מוצא את עצמך רוכב על מכונה מיוחדת שכזו במזג אוויר מושלם, קריר, אבל במידה, ושמיים כחולים, והכנרת מלפנים, ומאחורה, במראה, אני רואה את שלמה רוכב איתי במבנה… זה קצת מוזר, אבל זו הפעם ראשונה שאנחנו רוכבים יחד. אז יודעים מה, המגוחך כבר לא עניין אותי ממש. וכשבוב דילן התחיל לשיר את Don’t think twice, its all right בפול ווליום דרך הרמקולים הענקיים, והסאונד של המנוע מתחרה על חלוקת הקשב שלי באופן די משכנע, חייכתי. כי זה מה שהאופנוע הזה עושה לך. זה וכאבי גב.

    image012

    ליד המושבה פוריה שמעל הכנרת אנחנו פונים ימינה לכביש מהמם ביופיו שיורד לכיוון מושב הזורעים. בקיץ המקום הזה הוא גיהינום. חם ויבש. אבל בתקופה הזאת, לפני שהשמש מטגנת כל פיסת עשב ירוק, הכל עדיין פורח, וההרים שנראים כאילו נשפכים אל הכינרת… בקיצור, אם אתם באזור בזמן הקרוב, ממליץ לכם לעלות ולרדת את הכביש, לאט, ולהרים את העיניים.

    מאה מטרים לפני הכניסה למושב אנחנו פונים שמאלה, אל בית הקברות. היה ברור לשלמה שזאת צריכה להיות התחנה הראשונה שלנו היום. הוא רוכב ראשון פנימה דרך שער הברזל החלוד, ועולה בלי חשבון עם ההארלי הכסוף על השביל שמוביל אל בין הקברים. פה קבור אחיו הקטן, שעיה, שנרצח בחממות הפרחים שלו בגוש קטיף בשנת  93'.

    שלמה מספר לי על האהבה המשותפת שהייתה להם לאופנועים ומכונות. על איך ששיפצו אותם ורכבו עליהם. בשנות ה-80', כשנולד הבן הבכור של שלמה, הובהר לו בנימוס שאם הוא מעוניין לישון תחת קורת גג, הוא מוותר על האופנועים. ושלמה, כמו גבר, הוא ויתר על אהבה למען האהבה. למען ילד. באותו בוקר עם ההארלי בין הקברים, הגעגוע ומרחק השנים שחלפו מאז ששעיה היה בחיים ושלמה רכב על אופנועים התערבבו אצלו. וזה היה רק טבעי שביום שהוא יעלה על אופנוע שכזה, בנופי ילדותו, הוא ירצה לבוא ולשתף את שעיה בחוויה.

    image015

    והנה אנחנו מגיעים לטבריה. השעה 18:00 ועוד לא אכלנו כלום היום. מתים מרעב. שלמה כבר עומד לפנות מהכביש הראשי אל מסעדת הבשרים הקרובה, ואני עוצר אותו. עוד רגע אור אחרון. אם נעצור לאכול עכשיו, נצלם בחושך, וזה קצת פחות עובד. אז אנחנו ממשיכים.

    אני מוביל. הדרך מושכת אותי לכיוון הר ארבל, ואנחנו מוצאים את עצמנו על כביש צדדי ומפותל. הכל ירוק מסביב, והנוף של צוק הארבל שמתנשא מעלינו פשוט משגע. עוצרים ופורקים את ציוד הצילום ממזוודות הצד של האופנוע, ותוך כדי אני מסביר לו מה אני רוצה שהוא יעשה. רבע שעה לאחר מכן השמש שקעה, ושלמה עוצר בצד אחרי כמה וכמה 'הלוך חזורים' עם האופנוע שלו. "תשמע", הוא אומר לי, "לא פשוט כל העסק הזה של הצילומים… זה מתיש…".

    "במבחן רגיל אצלנו זה אפילו לא החימום…", אני מסביר לו בחיוך.

    מקפלים את הציוד ויוצאים חזרה לכיוון טבריה והארוחה המיוחלת. משמאלנו מציץ באור אחרון וכחלחל הנוף של הכנרת והרי הגולן. אני שם מוזיקה שקטה ברמקולים ונותן לעצמי לשחרר קצת מהמתח שהצטבר במהלך היום – כל הדאגות והתפילות שהכל ילך חלק ובטוח – ופשוט נהנה.   עשרה מטרים מאחורי, על ההארלי השני, יושב לו בן-אדם עם חיוך מאוזן לאוזן. מישהו שבמשך 35 שנים חיכה ליום הזה בדיוק. ועכשיו, הוא בתוכו.

    במסעדה, בין צלעות הכבש לאנטריקוט, דיברנו הרבה. דיברנו על כוחות סוס ובקרות אלקטרוניות, על 4 בשורה מול וי-טווין, דיברנו על מסעות וזיכרונות, על אז והיום, אבל אני חושב שבעיקר דיברנו הרבה כדי שכשנעלה על האופנועים בדרך הביתה כבר לא יהיה לנו יותר מה להגיד, ופשוט נרכב.

    image027

     

    הדרך חזרה הייתה קרה. מאוד. וכשאתה רוכב על אופנוע שהמעצבים שלו החליטו ברוח התקופה דאז להתקין לו כידון סופר-גבוה, ורוח קרירה ו'מפנקת' משתחלת מבעד למעיל החורף אל עבר בית השחי שלך, אז אתה רוצה להגיע הביתה, ומהר. אבל שלמה רוכב בקצב שלו. ואני, חזיר גזים מהזן הנחות ביותר, נושך את השפה ומתאים את עצמי לקצב. מה שנותן לי ים של זמן לחשוב על העובדה שתכל'ס, זה המבחן הראשון שבו אני לא עסוק בלבדוק כמה מהר אפשר להעביר את המצערת ממצב סגור לפתוח עד הסוף.

    אני מרים את העיניים רחוק קדימה, אל קצה אלומת הפנס. חתיכת ויפאסנה מגניבה אתה יכול לעשות לעצמך אם רק תתמסר לקצב הפיצוצים מהאגזוז ופעימות הכוח האיטיות עד-כדי-גיחוך של מנוע 1,700 סמ"ק בהילוך שישי. ב-80 קמ"ש. על כביש שש. באמצע הלילה.

    עוצרים בתחנת דלק. 02:30 בלילה. קפה קצר, ומפה, כל אחד לביתו שלו. אני שואל אותו אם הוא עירני מספיק כדי לרכב לבד. בגלל שאני מכיר אותו כל כך הרבה שנים, התשובה שלו לא ממש מפתיעה אותי: "אני צריך להיות במשרד ב-08:00 בבוקר. מבחינתי עד אז רוכבים".

    אז גם נרגעתי סופית והבנתי שזה היה רעיון מצוין להציע לאבא שלי להצטרף אלי לרכיבה הזאת.

    image006

     

  • יום הרוכבת על דוקאטי סקרמבלר

    יום הרוכבת על דוקאטי סקרמבלר

    צילום יום הרוכבת: עמרי גוטמן; צילום סקרמבלר: אורן יצחק

    זה הכל עניין של רוח.

    לא, הכוונה לא רוח המורכבת מחלקיקי אוויר הנעים יחד לכיוון מסוים אלא רוח אחרת – זו שעוצמתה מתבטאת בנפשו של אדם פנימה.

    הרי מהי אופנוענות אם לא חיבור רוחני בין אדם ומכונה?

    קחו כל סגנון של רכיבה וסגנון של אופנוע – ספורטיבי, קאסטום, תיור, ספורט-תיור, סטריטפייטר, אדוונצ'ר, אנדורו, צ'ופר, מוטוקרוס או סופרמוטו – ותגלו שמדובר בשני גלגלים, מנוע ואדם שאוחז בכידון.

    כל השאר זה התוכן שאדם יוצק לקשר הזה והבחירה של האדם. התוכן הזה מושפע בדרך כלל מהרוח שנושבת בנפשו.

    וכך, מאותה רוח פנימית אנחנו מקבלים ענפים ותתי-ענפים שמתפצלים לחלקים שונים ומגוונים שמרכיבים את פניו של עולם שלם של אופנועים שונים ומגוונים, שהמשותף לכולם זה שיש אדם שבחר במכונה, והבחירה הזו הפכה אותו לאופנוען.

    lulpastoralia
    דוקאטי סקרמבלר – אופנוע פשוט, פשוט אופנוע; צילום: אורן יצחק

    כשקיבלתי את הדוקאטי סקרמבלר לסופ"ש של 'יום הרוכבת הבינלאומי', הכנתי בקדמת התודעה את את 'סעיפי הבדיקה' הרגילים שמתלווים לכל מבחן דרכים או רכיבה על אופנוע חדש.

    אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא הסיפור פה, שאין פה אף מסקנה שיש לה תוקף ענייני, כי האופנוע הזה לקח אותי מקדמת התודעה ובשנייה שהתיישבתי על האוכף שלו זרק אותי, כאילו לקחתי חלק בטקס אינדיאני עתיק בו השמאן מחזיר אותך בעזרת שיקויי הסם שלו לעולמות קדומים של ידע, עמוק אל תוך תהומות התודעה.

    וכך נקלעתי לסיטואציה שבה במקום שאדם יבחן אופנוע – אופנוע בוחן אדם. אדם ורוח.

    יש משהו כל כך טהור בחוויית הרכיבה של הסקרמבלר שמחבר אותנו חזרה אל אבותינו הרוחניים, אלו שהוסיפו מנוע לשני גלגלים, ולרכיבה בדרך שהיעד אינו מהות הנסיעה.

    אני לא מדברת רק על מראה הרטרו עוצר הנשימה של הסקרמבלר על מגוון דגמיו. זה היה משהו אחר לגמרי. מדובר היה בחוויית רכיבה מזוקקת, נקייה.

    יש אופנועים עדיפים עליו בהרבה מבחינת יכולות, מכלולים או תנאי פתיחה, אבל אף אחד מהם לא הציע ריכוז כל כך שלם של עונג טהור. הרכיבה על הסקרמבלר הייתה חזרה לבסיס במובן הכי נכון של המילה. זה הארדקור של אופנוענות. אין אופנוען שפועמת בו הרוח הנכונה שלא ימצא בו את החיבור הקדום והבסיסי לרוח השבט העתיקה.

    משם הכל התחיל. מאדם, מנוע ושני גלגלים. בסופו של דבר זה מה שכולנו מחפשים, ואם תנקו לרגע את כל רעשי הרקע זה מה שתקבלו. אופנוענות נטו.

    ופאן. ערימות של פאן.

    סקרמבלר והאח הגדול; צילום: אורן יצחק
    סקרמבלר והאח הגדול; צילום: אורן יצחק

    "בדוקאטי רצו להגיע עם הסקרמבלר לרוכבים נוספים – אלו שרוצים אופנוע, אבל לא יכולים להרשות לעצמם להתחיל עם משהו יקר יותר".

    כשהמשפט הזה נאמר לי על ידי אנשי דוקאטי זה היה לפני שהתיישבתי על הסקרמבלר, ובשלב ההוא עוד לא ידעתי שהאופנוע יהיה זה שיבחן את מהותי כאופנוענית ולא אני את מהותו כאופנוע, אז הסכמתי שללא ספק תג המחיר שלו יכול לקרוץ להרבה רוכבים בתחילת דרכם.

    אבל למי שיבחר להתעלם מתג המחיר ולהתייחס לחוויית הרכיבה עצמה, יש פה קריצה גדולה מאוד – לרוכבים חדשים או ותיקים, שמחפשים את החוויה הנקיה של הרכיבה.

    אופנוע רטרו-נייקד שמחבר אותך לכביש ועושה הכל טוב. הוא פונה יפה, הוא מהיר יחסית, הוא קל ונוח, נכנס לשבילים בשטח ויוצא מהם באותה הקלות. אבל בעיקר הוא אופנוע שגורם לך לרצות פשוט לרכב. JUST TO RIDE.

    בצירוף מקרים מעניין, JUST RIDE זו הסיסמה הרשמית של יום הרוכבת הבינלאומי, שצוין בישראל בשבת שעברה במקביל למדינות רבות אחרות ברחבי העולם, וזו גם היתה הסיבה שחיברה ביני לבין הסקרמבלר באותו הסופ"ש.

    כ-100 רוכבות הגיעו לציין את היום, שכל כולו חגיגה אופנוענית חוצה גבולות. כ-150 רוכבים הגיעו גם הם כדי להראות שאופנוענות שייכת לכל מי שאוהב אותה ובוחר בה. יום הרוכבת הבינלאומי בישראל היה חסר ג'נדר, בדיוק כמו שהבחירה לרכב צריכה להיות.

    כל כך יפות שבא לבכות! צילום: עמרי גוטמן
    כל כך יפות שבא לבכות! צילום: עמרי גוטמן

    בחיבור הכל כך בסיסי הזה בין אדם ומכונה צריך רוח. זה הכוח המניע הפנימי, ומי שהרוח הזו מפעפעת בו, כמו שהוכיח יום הרוכבת הבינלאומי, יכול להיות מכל דת, מכל לאום, מכל גיל ומכל מגדר. לרכיבה עצמה אין גבולות. לחיבור אופנוע-אדם אין הגבלה. זה בין מכונה ואדם – בן אדם או בת אדם.

    כשהסקרמבלר בחן אותי באותו סופ"ש ראשון של חודש מאי הוא רק בחן את הרוח שלי. הוא לא בדק איך אני מבצעת את הפנייה, אלא רק שחייכתי כשנכנסתי להטיה. הסקרמבלר לא בדק את המהירות הסופית שלי, אלא רק ששרתי בקסדה בזמן הרכיבה. הסקרמבלר לא מדד לי זמנים בנקודת היציאה ועד היעד, אלא נתן לי ציון מושלם רק מהעובדה שכשהגעתי מיד רציתי לצאת עליו שוב לדרך.

    יש הרבה פנים לאופנוענות, ויש בה מקום לכל אחד. כל אחד ימצא בסופו של דבר את מקומו במבחר הסגנונות הקיימים, אבל אם יש אדם שרוצה ללמוד אופנוענות מהי, שרוצה לעשות צעד ראשון בכניסה לעולם שיכול להציע בהמשך כל כך הרבה, שרוצה להתחבר לחוויה הבסיסית והמזוקקת שבסופו של דבר בגללה כולנו כאן, שבט אחד, אז הסקרמלבר הוא סוג של תשובה. כי מכל האופנועים שרכבתי עליהם לא היה אחד שהיה כל כך פשוט אופנוע. נטו.

    שירלי מור היא הרוכבת שהביאה לפני מספר שנים את יום הרוכבת הבינלאומי גם לישראל. היא הרוח החיה מאחורי הארגון גם השנה והיא זו שהובילה את השיירה של 250 הרוכבים אל תוך פארק רעננה לחגיגה אופנוענית.

    ליגל, יבואנית דוקאטי, העמידה דוכן שהציג את מגוון דגמי הסקרמבלר שהגיעו רק לאחרונה לארץ. במקום הייתה עמדת DJ של ליידי דרגון שהוסיפה לתחושת הפסטיבל. ערכות טיפוח לאופנוע מתנת כלבוטקס חולקו לרוכבות ופרסים מתנת איי די מוטוספורט הוגרלו.

    בזמן שיש תחושה שעולם האופנענות נסוג אחורה, שמספר הרוכבים מצטמצם, שהגיל הממוצע עולה, שמחירי האופנועים והביטוח ומצב הכבישים מרחיקים רוכבים אל תחומים אחרים, אנחנו נשארים לגלות מי הם אלו שרוח האופנוענות שפועמת בהם חזקה מהכל. בתקופה בה אירועים מוטוריים הם כמו נווה-מדבר בשממה צחיחה, יום הרוכבת היה משב מרענן. יצאה ממנו הקריאה לכל מי שמרגיש שקיימת בו הרוח הנכונה למצוא את הדרך לחבור לשבט הנפלא הזה, בו כל אדם הוא אינדיבידואל, אבל חלק ממשהו גדול הרבה יותר.

    JUST RIDE

    יום הרוכבת הבינלאומי
    יום הרוכבת הבינלאומי

     

  • עצמאות בשישה הילוכים

    עצמאות בשישה הילוכים

    צילום תמונה ראשית: מיכאל סמטנוב

    יום העצמאות של ישראל הוא הזדמנות מצוינת בכדי לכתוב על אחד הדברים שהפכו אותי לעצמאי. אחרי תלוש המשכורת הראשון ולפני שעזבתי את בית ההורים, הדבר הזה שעושה לי טוב כבר שש שנים, מהווה אבן דרך משמעותית בתהליך.

    הילוך ראשון – רישיון. מגשים את החלום. טופס ירוק, שמיניות בתלפיות עם 350DR נוטף שמן ואזיקונים שחורים. "בחיים לא אפול". הנפילה הראשונה – לא נורא בכלל. שריטות על ברך ימין וכריות כפות הידיים, דלק נשפך מצינור העודפים, סאונד של מתכת ופלסטיק הנושקים למשטח. זה לא שאתה רוכב גרוע – המגרש משופע. תופס אותו בידיות האהבה ומקלל בעסיסיות את משקלם הכבד של האגו והחרגול. כובע הבוקרים של מורה הנהיגה לא נראה באופק ואתה מברך על מזלך. "אם תעברו את הטסט, זה לא אומר שאתם יודעים לרכב". שנתיים אחרי, סטודנט לסאונד במכללת ספיר. נוסע באוטובוס למגרש בבאר שבע. בוקר טוב 650DR, צהריים טובים רישיון בלתי מוגבל!

    עצמאות-GPZהילוך שני – GPZ500. רמת גן. סטפן בודק את החתן, או את הכלה אם תרצו. בסופו של דבר זכר/נקבה זה עניין של סמנטיקה. ביציאה מסניף הדואר מרוח על פרצופי חיוך שלא מש לרגע. באמתחתי מפתח משונן, הורמונים שיוצאים מהאוזן ופחות 19,000 שקלים בעובר ושב. אושר מוטורי טהור ובתולי זה רכיבה ראשונה ב-90 קמ"ש מנתיבי איילון לירושלים. כאב ביצים ראשון בעקבות מעיכה על מיכל הדלק זה כשאתה מגלה את כוחו של הבלם הקדמי. בניגוד לאופניים – סחיטת המנוף צריכה להיות עדינה יותר.

    הילוך שלישי – דייטים. שובר הקרח האולטימטיבי מאז המצאת מנוע הבעירה הפנימי הוא רכיבה משותפת. עוזר לה לחבוש את הקסדה, וכמה שהיא יפה גם כשרואים רק את העיניים. פורש את מעיל החורף היחיד והיא משחילה את ידיה לשרוולים. אוחזת במותניך, ושערות ידיך סומרות מהקור. מבין שבכדי להיות סטודנט, רוכב וג'נטלמן – עליך לשלם בהיפותרמיה. אחרי חלופת מילים, DNA ושתייה משותפת של בקבוק יין, הרכיבה חזרה לביתה מהנה יותר. היא לא רק אוחזת בך כי חוויית הרכיבה חדשה לה, היא ממש נצמדת אליך. מודה לאלוהים שיצר את המהנדס היפני שתכנן את ה-GPZ הכחול הזה. האוויר החם הבוקע מהמנוע בסל"ד הנמוך מפשיר את פלג הגוף התחתון והאסטרוגן המתוקה מחממת את פלג הגוף העליון. אחרי כמה חודשים, כשהקיץ יהיה בשיאו, תעצרו ברמזור בשעת לילה מאוחרת ורוויה מלחות. היא תשלח ידיים מתחת לחולצה ותלטף. מבטי הספונים בפחיתומטיות הממוזגות יישרפו מקנאה יוקדת. רק אחרי שתעבור את כל ארבע העונות עם מה שאתה אוהב – תלמד להעריך את זה.

    הילוך רביעי – חופש התנועה. לא משנה באיזו נקודת מבט אבחר לבחון את הנושא, הגמילה מאוטובוסים עמוסים לעייפה עם ריח הזיעה והתבלינים של שוק מחנה-יודה בצהרי יום שישי הייתה מהנה במיוחד. כבר לא תלוי בלוחות זמנים ובתחנות. בתור חייל החוזר הביתה לחמשוש מהבסיס הכי מאובק בארץ – שיזפון, המזדה של ההורים היוותה תחליף לא רע. אבל פקקים המשתרכים עד קצה האופק והמרדף האין סופי אחר פיסת מרחב לחניה הטרידו אותי רבות, עד שאימצתי את היפני הכחול. נכון, קר בחורף וחם בקיץ, וגם אי אפשר לאסוף את הרהיטים מאיקאה, אבל אתם יודעים – כמו כל דבר בחיים, הכל עניין של פשרות.

    הילוך חמישי – פשרות. מחירי ביטוח מרקיעי שחקים, מחירי חלפים וטיפולים הזולים במקצת מקנייה של כליה, אביזרי לבוש ממוגן היקרים להחריד, תשתית כבישים של מדינת עולם שלישי, חוסר מודעות לקונספט של דו-גלגלי – גם מצד הנהגים וגם מצד הרוכבים. יכול להתבכיין עוד שעות על חוק הספורט המוטורי ושאר העוולות הפוגעות בנו, ציבור הרוכבים. בשורה התחתונה – גם כשלוקח בחשבון את הפשרות, לא יכול בלי זה.

    הילוך שישי – משפחה. הם לא אהבו את הברק הנוצץ בעיניים כשראית אותם חולפים ביעף. הם גם לא אהבו את זה שהגעת באותו אחר הצהריים עם מכונה שהם ראו כמסוכנת ואתה ראית כמרתקת. הילד הקטן שלהם כבר עצמאי ועוד רגע יעזוב את הבית. הילד שלפני רגע אכל Pan Con Manteca ורכב על קורקינט שסבא שלו בנה לו, כעת רוכב על 500 סמ"ק המרגישים לו כמו טירוף חושים.

    הילוך סרק. 85,000 מילים קיימות בשפה העברית. לך תסביר להם את תחושת החופש והעצמאות שהדבר הזה מסב לך. זה כמו שכלב ינסה להסביר מדוע אחד הדברים שהוא הכי אוהב זה להוציא את הראש מחלון של רכב נוסע ולשרבב את הלשון נגד הרוח. יש חוויות שכל תיאור רק מחוויר את עוצמת ההתלהבות.

    חג עצמאות שמח!

     

     

  • 1,200 מייל בארה"ב – סיפור מסע

    1,200 מייל בארה"ב – סיפור מסע

    כתב וצילם: צחי גרימברג

    לחצות את ארה"ב על הארלי זו פנטזיה ישנה שלי. אולי אפילו עוד לפני שרכבתי. אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד, ובמציאות שלי האפשרות לקחת הפסקה מהחיים, מהזוגיות, מהעבודה ומהעסק לתקופה של כמה חודשים כדי לעלות על אופנוע ולחצות את ארצו של הדוד סם היא לא ממש אפשרית. אבל אז חבר קרוב שגר כבר מספר שנים בלוס אנג'לס הודיע שהוא מתחתן. מכיוון שאותו חבר גם רוכב, היה נראה לנו טבעי לצאת לטיול רכיבה משותפת, רגע לפני שהוא נכנס לחיי הנישואין.

    מפאת אילוצי זמן ותקציב נקבע שהטיול ייארך 5 ימים. ייצא מלוס אנג'לס דרומה לכיוון סאן דייגו, משם מזרחה לפיניקס וחזרה ללוס אנג'לס. מדובר על בערך 1,200 מייל, שפרוסים על 5 ימים בלבד, אבל אני מציע לרווח את המסלול ליותר מ-5 ימים. במהלך הטיול אני עוד צפוי לגלות שישנם מקומות שאני חולף על פניהם מהר מדי.

    יומן מסע

    IMG_2944יום שבת, 7.3.15 – השעה 09:00 ואני נכנס לסוכנות 'איגל ריידר' כדי לאסוף את האופנוע. הסוכנות מעוצבת כמו שכל חולה הארלי חולם – אינספור טי-שירטים, כפפות, קסדות, מכנסי רכיבה ומעילים למכירה, כולם מסודרים בחנות והכל בהתאם לטעם הלקוחות, כמוני.

    כל העובדים נראים כאילו ברחו ממלאכי הגיהינום שנייה לפני שהתחילו לעבוד כאן, ואין ספק שהם יודעים להכניס אותך לאווירה המתאימה. מילוי טפסים, ומוציאים אותי לקבל את האופנוע. עוד קצת הסברים על איפה נמצא כל דבר ואני כבר מת לקבל את המפתח ולצאת לדרך.

    ההארלי שקיבלתי בצבע הלא נכון – אדום עם כרום במקום השחור פחם שפינטזתי עליו, אבל מצד שני הוא מצויד בצמד תיקים רכים ומקום לקשור תיק, בדיוק כמו שביקשתי.

    אני מכניס את המפתח לסוויץ', מסובב ומניע. 883 הסמ"קים ושני הצילינדרים הגסים מתעוררים לחיים בתרועה רועמת, וההארלי מפמפם בסל"ד סרק ומעביר ויברציות כמו ששום אופנוע אחר לא יודע. אכן, פעם ראשונה על הארלי זו חוויה חזקה מאוד. שילוב לראשון ושחרור של המצמד, והאופנוע קצת קופץ לי. אין ספק שזה שונה מהגמד הקוריאני שאליו אני רגיל בארץ, ואני מתחיל בנסיעה בתוך לוס אנג'לס כדי להתרגל לסוס החדש שלי. שעתיים לאחר מכן ההארלי והטריומף כבר עמוסים ואנחנו עולים ויוצאים לדרך.

    אנחנו יוצאים מאיזור סנטה מוניקה ועולים על HWY 1 לאורך החוף ובין כל ערי החוף של LA.

    היציאה ביום שבת התגלתה כרעיון מבריק. אמנם התנועה קצת עמוסה, אבל לכל מקום שלא תסתכל תראה את האמריקאים שיוצאים לטייל בסוף השבוע. לחובב מוטוריקה כמוני, מדובר בתענוג לעיניים, ולכל מקום שלא תסובב את הראש תפגוש באופנועים, רכבי אספנות, רכבי שטח ועוד מיני צעצועים כאלו ואחרים.

    IMG_2962ברגע שתעברו את לונג ביץ', יתגלה משמאלכם הים ותתחילו לנסוע לאורך העיירות שנמצאות ממש על קו החוף. אנחנו בחרנו לעשות עצירה ראשונה בלגונה ביץ', עיירת קיץ וחוף מדהימה וציורית. מיד אחרי לגונה ביץ' עלינו על כביש 133 מזרחה, לכיוון Irwine, במטרה לבקר ידידה שעברה לגור שם לא מזמן. כביש 133 עולה בדרך הררית, יפה ומיוערת, משם חברנו לכביש 405, שבהמשכו פנינו לכביש 5 ודרומה לכיוון סאן דייגו.

    סאן דייגו היא אחד הפספוסים של הטיול, וללא ספק אני צריך לחזור אליה שוב. הרכיבה דרך כביש 1 האריכה מאוד את היום הראשון ולסאן דייגו הגענו רק לקראת אחה"צ.

    קפצנו לראות את מוזיאון חיל הים שהיה כבר סגור, אך נושאת המטוסים במקום מרשימה גם מבחוץ, והמשכנו לראות את הספינות העתיקות ואת הטיילת. משם קפצנו למרכז העיר לרחוב ברודווי המלא במסעדות ובברים שוקקים במיוחד בערב שבת.

    בזמן ארוחת הערב החלטנו להמשיך עד לעיירה שנקראת El Centro הממוקמת ממש על הגבול עם מקסיקו. חיפוש זריז באינטרנט וסגרנו מוטל ללילה. יצאנו שוב לדרך כבר בשעות בין הערביים.

    כביש 8 מזרחה לכיווןEL CENTRO מתגלה ככביש רכיבה מענג. רכיבה בכביש הררי ומעט מפותל היא תענוג צרוף, אפילו אם עושים את זה בקצב רגוע. אנחנו מטפסים בכביש בין יערות, חוות ובשמורת השבט האינדאני קומיאיי.

    החושך כבר ירד ואיתו צנחה הטמפרטורה. אני לא יודע להגיד בדיוק כמה מעלות היו בחוץ, אבל אני מעריך שמדובר בפחות מ-10 מעלות. תוסיפו לזה רוח ותבינו כמה קר היה.

    באיזור Pine Valley אנחנו עוצרים בתחנת דלק לשתות משהו חם, ושם אני פוגש לראשונה בכוס ה'קטנה' של השתייה החמה בתחנות דלק. מדובר במיכל של חצי ליטר בערך, שבמקרה שלי מתמלא בשוקו חם, כדי קצת לשכך את מכת הקור מבחוץ. קרוב לחצות אנחנו מגיעים לעיירה El Centro ולמלון וסוגרים יום ראשון של רכיבה.

    IMG_3074יום א', 7.3 – השעה 8:00 ואנחנו מתעוררים, יוצאים לאכול משהו לארוחת בוקר ולתכנן את היום. חיפוש באינטרנט מגלה לנו שיש 'דניס' לידנו. דניס היא רשת דיינרים אמריקאית, מעין מקדנולד'ס של הדיינרים, רק שפה מדובר בחתיכת מסעדה ובר ענקיים, עם במת הופעות, שולחנות ביליארד ומה לא. אנחנו מזמינים ארוחת בוקר ומתחילים לדסקס על לאן נוסעים. המטרה היום היא להגיע לפיניקס בשעה נורמלית, לעצור בדרך, לשכור טרקטורונים או RZR ולהשתשע קצת במדבר. שוב בדיקה באינטרנט ואנחנו רואים שיש מקום להשכרות ביומה, שפתוח היום.

    ביציאה מאל סנטרו בתחנת הדלק אנחנו פוגשים עוד קבוצה של רכבי אספנות אמריקאיים, בדרכם לטיול סוף השבוע, וביניהם שברולט בל-אייר עם צביעת להבות כחולה, יפהפייה אמיתית. אנחנו יוצאים לכביש 8 בכיוון מזרח, השמש עולה ומזג האוויר נעים עם רוח קרירה. ה-883 מפמפם באזור ה-80 מייל לשעה ומרגיש די בנוח שם. הצוואר שלי, לעומת זאת, מתחיל להרגיש קצת קושי להתנגד לרוח, ואני מוריד קצב.

    יום ראשון הוא יומו השני של סוף השבוע בארה"ב, ואזור המדבר שופע במוטוריקה מעניינת. קבוצות אופנועים שמטיילים מנופפות לנו לשלום, קראוונים מפוארים שגוררים אחריהם רכבי שטח, אופנועים, רכבי אספנות וסתם SUV גדולים, ועשרות קבוצות של רכבים משנות החמישים והשישים, משופצים למשעי. תענוג לעיניים.

    מצדי הכביש מתגלים לעיתים אתרי דיונות, אליהם מגיעים אותם קראוונים שגוררים Sand Buggies, Dune Buggies, RZR, אופנועי שטח ומה לא. האמריקאים חובבי השטח מחנים את הקרוואן ומבלים את כל סוף השבוע בשעשועי דיונות עם הצעצועים שלהם. נראה כיף גדול.

    שעת צהריים, והשמש המדברית של אריזונה מתחילה לעלות ולקפוח מעל לראשינו. אנחנו מגיעים לתחנת עצירה שממוקמת קצת לפני Royla Dunes Park. תחנות המנוחה בארה"ב נעימות, ולרוב מצוידות בשירותים ובמכונות לממכר משקאות וחטיפים. הן מטופחות ונקיות – נצלו אותן.

    אנחנו מגיעים ליומה ולסוכנות ההשכרה ורואים שהמחירים סבירים למדי. טרקטורונים בסביבות 40 דולר לשעה, Side By Side בין 80-50 דולר לשעה, אבל אז מסתבר לנו שכדי לצאת לשטח צריך לגרור את הכלים לשטח ואין שום מקום שאפשר לצאת אליו בנסיעה ישירה.

    הבחור בסוכנות מציע לנו לשכור רנגלר ב-40 דולר נוספים, כדי לגרור את הכלים. שאלנו אם אפשר להשכיר את הרנגלר לבד וקיבלנו תשובה שהוא אינו ראוי לנסיעה בשטח. אנחנו מדברים פה על רנגלר ספורט, שנועל צמיגי שטח מלא במידה של 33 אינץ' – אין ספק שיש פה סטנדרטים אחרים משלנו.

    אנחנו ממשיכים על כביש 8 בין כל מיני עיירות מקומיות קטנות עד שאנחנו מגיעים ל-Gila Band, ושם מתחברים לכביש 85 לכיוון צפון. מצדי הדרך עדיין נמצאים קקטוסי ענק ואני מחליט לעצור, לשחרר את השלפוחית ולהצטלם עם הקטטוסים המיוחדים.

    IMG_3037מגיעים למלון סביב השעה 17:00, בדיוק כמו שתכננו. ה-Knight Inn בפיניקס הוא מלון מעופש וזה גם המלון היחיד שאזכיר פה, רק כדי להזהיר אתכם להתרחק ממנו. מדובר בחוויה מפוקפקת ביותר.
    אחרי שקיבלנו את החדר והתרעננו במקלחת, אנחנו קופצים ל-Outback – מסעדת גריל אוסטרלית מצוינת ולא יקרה. כך למשל, אנחנו לקחנו מנה של שדרת צלעות ומנת סטייק עם לובסטר. שתי המנות הגיעו עם סלט ושתייה ולקחנו קינוח אחד גדול לכולנו. הכל יחד 60 דולר.

    פיניקס היא עיר שאוהבת מוטוריקה, וככזאת היא רוויה בברים של אופנוענים. אנחנו נסענו ל-Steel Hourse Saloon. המקום שופע אווירת אופנועים, חניית אופנועים בחוץ, במת הופעות עם מופעי רוק/קאנטרי, שולחנות ביליארד ואנשים שאוהבים אופנועים (בעיקר הארלי). שימו לב – כדאי להגיע מוקדם. אנחנו הגענו ב-21:30 והבר כבר היה חצי ריק. הבנו ש-19:00 היא השעה המומלצת להגיע.

    משם נסענו לרובע האמנים ברוזוולט. מדובר באיזור בדאונטאון פיניקס שמכיל ברים, מסעדות, חנויות בוטיק, גלריות, והכל משופע בתרבות ואמנות רחוב שכוללת המון גרפיטי. נכנסנו לבר שנקראThe Lost Leaf Bar . הבר הקטן הזה היה די מלא לשעה המאוחרת בה הגענו. עבודות אמנות וציורים מגניבים על הקירות מאפיינים אותו, כמו גם מבחר ענק של בירות והופעת ג'אם של כמה חבר'ה מקומיים.

    בבוקר שאחרי אנחנו מקבלים החלטה לבלות את היום בפיניקס. יש הרבה מה לראות ומזג האוויר והחום של אתמול קצת הקשו עלינו, ואנחנו מחליטים לצאת אחר הצהריים ולרכוב אל תוך הערב.

    המקום הראשון שאנחנו מגיעים אליו הוא סקוטסדייל. מדובר על העיר העתיקה של פיניקס ומעין מתחם של כמה רחובות ששומרו ברוח המערב הפרוע. כמובן שיש שם מסעדות וחנויות, בעיקר לתיירים. שווה להיכנס לחנויות שעוסקות במוצרי עור. משם קפצנו קצת לראות חנויות לציוד לאופנועים. אני ממליץ לקפוץ ל-Ramjet Racing Performance Cycles, שם תמצאו אביזרים, חלקים וציוד רכיבה, הכל בסגנון התואם לאופנועי הקרוזר/קאסטום ובמחירים לא רעים. קצת צפונה, מעבר לכביש, תמצאו את Cycle Gear, שהיא חנות גדולה לציוד רכיבה לכל סוגי האופנועים.

    אחרי קצת קניות ובהמלצת חבר מ-LA המשכנו ל-Voodoo Bikeworks (http://voodoobikeworks.com/). מדובר בסדנה שבונה אופנועים בסגנון באגר, שהם מעין קרוזרים ארוכים ונמוכים. האופנועים של וודו מתאפיינים בגלגל קדמי ענק (קוטר "30 הוא לא מחזה נדיר), בניית מרכב פיבר משוגע, וחלק אחורי נמוך ככל האפשר, בעל מערכת הרמה פניאומטית, פיירינג מיוחד הכולל מערכות פנסי לד, תיקים מובנים שכוללים לרוב רמקולים מוצנעים, צביעות קאסטום משוגעות עם עבודת איירבראש מדהימות, ומערכות סטריאו עוצמתיות.

    IMG_3081האופנועים לרוב מבוססי הארלי, בדרך כלל על דגמי הגלייד, אבל יצא לנו גם לראות קצת יפנים מסתובבים בסדנה, כולל GN250 חביב. הסדנה עושה את כל עבודות הפיבר, הצביעה וההרכבה, כולל חיווט מלא, כאשר חלקים מכניים נשלחים לספקים חיצוניים. נכנסנו למשרד ללא כל תיאום ופגשנו את טוני, מנהל המקום. התנצלנו שלא תיאמנו מראש, הסברנו לו שבאנו לבקר ושאנחנו מטיילים, ואם לא אכפת לו לעשות לנו סיור קצר. טוני התפנה מיד והחל את הסיור בחדר התצוגה הקטן והתכליתי של וודו הכולל מספר אופנועי תצוגה, חלקם למכירה וחלקם בבעלות של בעל המקום ואשתו.

    משך את תשומת לבי אופנוע כתום עם עבודת אייר בראש מיוחדת שאפילו אפילו למכירה – במחיר צנוע של 55 אלף דולר, למעוניינים. טוני מסביר על האופנועים, מדגים לנו את מערכת ההרמה הפניאומטית, וניגש לכאילו אופנוע לבן, שהוא בעצם תצוגת תכלית של מערכות סטריאו. טוני מפעיל את המערכת ומפציץ אותנו בגיטרות עם דיסטורשן שלא היו מביישות כל מועדון רוק בתל אביב. משם אנחנו עוברים אל הסדנה עצמה ומקבלים הסבר על כל תחנת עבודה ומה שמתבצע בה, רואים אופנועים של לקוחות ואופנועים שיהיו מוכנים לתצוגה ב-Bike Week בעיר שמתקיים בסוף חודש מרץ. אני מודה לטוני על הסיור ועל הזמן שהקדיש לנו ואנחנו יוצאים לתדלק, בדרכנו לצאת לכביש 10 מערבה. היעד – העיירה אינדיו ב-CA.

    השעה 16:00, כביש 10 לכיוון מערב. החום כבר לא כזה נורא ופיניקס הולכת ומתרחקת מאיתנו בקצב מהיר. לפנינו בערך 250 מייל עד שנגיע לאינדיו, יעד הלינה הבא שלנו. אנחנו מחליטים על קצב רגוע עם עצירות מרובות, מכיוון שזו הולכת להיות רכיבה של מספר שעות ואנחנו אחרי יום שלם במהלכו טיילנו. כביש 10 משמש נתיב להמון משאיות תובלה והתנועה בו ערה. מצד שני, הכביש מלא בתחנות עצירה ותחנות דלק.

    הערב מתקרב, השמש מתחילה לשקוע ואיתה הטמפרטורה יורדת ומזג האוויר הופך להיות נעים. אנחנו חולפים על פני בלית' כשכבר מתחיל להחשיך, עוצרים ונכנסים לשתות כוס קפה. אני מבקש אספרסו כפול ופתאום מגלה שהחשבון הוא 7 דולר. בתרגום חופשי – בערך 28 שקלים לכוס אספרסו. מסתבר שלא הכל זול באמריקה.

    הנסיעה בלילה לא קשה במיוחד ואני נהנה מהכביש המהיר ורחב הידיים ומשעות בין הערביים היורדות על הרי קליפורניה. אני מתקרב למשאית הנושאת מטען של חציר. פירורי חציר שעפים ממנה משתקפים בתאורת המכוניות ונראים לי כמו גיצים שעפים ממנה.

    אנחנו מגיעים למלון לקראת 22:00 בלילה, רעבים. העיר כבר סגורה והדבר היחיד שפתוח הוא הקזינו ליד. אנחנו מחליטים לנצל את המצב ולצאת קצת לקזינו, לאכול, לשתות ולשחק קצת.

    אני לא חובב הימורים. זה לא ממש עושה לי את זה, אבל יש משהו מגניב באווירת הקזינו. האורות, עשרות המכונות הפזורות ברחבי האולמות, שולחנות המשחק וברים שדלפקיהם הם עמדות הימורים ומשחק. אנחנו יושבים לאכול ולשתות משהו ומסיימים את היום מרוצים.

    IMG_3133ביום למחרת אנחנו מחליטים לצאת ל-Salton Sea, שהוא מעין ים המלח של קליפורניה, לשכור שם טרקטורון או RZR ולצאת לטייל בשטח. אנחנו יוצאים מאינדיו על כביש 111 לכיוון דרום מזרח, ובהמשך עולים כביש 86 לכיוון דרום, על צדו המערבי של Salton Sea. הרכיבה לכיוון הים והמדבר שסביבו יפהפייה. שנייה אחת אתם כבר בקליפורניה, נוסעים בין מטעי תמרים ושדות חקלאיים, ובשנייה, בלי להגזים, ממש בשנייה, הנוף משתנה למשהו שמזכיר את מדבר יהודה שלנו. צחיח ושומם.

    אנחנו מגיעים ל-Steve's ATV. בטלפון ביקשתי שני טקטורוני 330 אוטומטיים, וכשהגענו הבחורה בדלפק ממש שמחה שאנחנו יודעים להעביר הילוכים כי מסתבר שהטרקטורונים האוטומטיים שלהם לא תקינים ובמקומם יש להם רק צמד הונדות 400 עם הילוכים. יצאנו לרכב, אבל החום הופך להיות בלתי נסבל (ועוד לא התחילה העונה החמה), ואחרי שעה אנחנו מחליטים לחזור. מהחוויה הזו אני בהחלט יכול להגיד שבשטח אני מעדיף 4 גלגלים, מושב והגה, ולא כידון.

    בדרך אנחנו עוצרים ב-Salton City. כל האזור הזה הוא סיפור די עצוב – בשנות השישים Salton Sea היה אתר תיירות ונופש פופולרי והעיירה הזו נהנתה מתנועה אדירה של נופשים. בנוסף, האיזור היה רווי בגידולים חקלאיים, בעיקר של תמרים.

    אנחנו נכנסים לעיירה להעיף מבט ולראות את החוף. המראה לא מרומם. ניתן לראות איפה היה בעבר קו המים וכמה הוא ירד ונעלם לאורך השנים. אתר הנופש הוא לא יותר מעזובה אומללה של קרוואנים נטושים או מוזנחים. אנחנו פוגשים תושב מקומי, שמספר לנו על הימים היפים של המקום ועל ההידרדרות שלו לאורך השנים. אנחנו מדברים קצת על החיים ונפרדים ממנו לשלום.

    אנחנו חוזרים באותה דרך בה הגענו, לא לפני עצירה כדי לחטוף משהו לאכול. מעצירת הצהריים הזו יש שתי מסקנות. הראשונה היא לא אוכלים ארוחת צהריים בתחנות דלק בארה"ב, והשנייה שאפשר לעשות פיצה עם הרבה יותר מדי גבינה!

    הרעיון שלי היה לעלות חזרה ולהתחבר לכביש 66, ומשם לחצות את Jushua Tree, אך החבר שרכב איתי הרגיש לא טוב בעקבות בחום. אנחנו עוצרים למנוחה ארוכה בצומת גדול ליד העיירה מכה ומחליטים לצאת לכיוון Palm Springs, שם נבלה את הלילה האחרון של הטיול שלנו.

    IMG_3146אנחנו עולים חזרה על כביש 86 ומתחברים לכביש 10. הנסיעה ל-Palm Springs קצרה ולוקחת בערך שעתיים. אי אפשר להתבלבל – מיד כשתגיעו לשם ייפרשו לפניכם אלפי שבשבות רוח (3,218 ליתר דיוק) על הגבעות מסביב, שמספקות חשמל לכל האזור. בכניסה לעיר, בתחנת הדלק, אנחנו פוגשים נציג של Eagle Rider (חברת ההשכרה). אנחנו מתקשקשים אתו קצת על הטיול ועל אופנועים בכלל והוא מספר לנו שהוא בדרך להחליף אופנוע אצל דילר של הארלי, במרחק של ממש שתי דקות נסיעה. אנחנו מחליטים לקפוץ לראות. עוד לא הייתי בסוכנות של הארלי בארץ, אבל ברור לי שככה צריכה להיראות סוכנות של הארלי. האופנועים מדוגמים ומצוחצחים, בכניסה עומדים דגמי הבסיס – הסטריט 750 והספורטסטר, ואחריהם כל קשת הדגמים של הארלי. בחנות תוכלו למצוא גם מלא אביזרים, חולצות, מעילים מגפיים, קסדות וכו'. הרוב יקר למדי, אבל יש אזור של מבצעים, ששם דווקא המחירים נראו לא רעים.

    מסוכנות הארלי אנחנו יוצאים לעצירה בחוות השבשבות כדי לצלם קצת ולהתפעל מהכמות המטורפת של שבשבות הרוח. משם נמשיך על כביש 111 לכיוון העיירה פאלם ספרינס.

    הרחוב הראשי בפאלם ספרינגס רווי בחנויות, בברים ובמסעדות. פאלם ספרינגס היא עיירת נופש חביבה, רוויה גמלאים. המון מפורסמים בגיל הזהב פורשים לפה, וברחוב הראשי יש אפילו מעין שדרת כוכבים (שאף אחד לא מכיר), סטייל הוליווד.

    אנחנו זורקים את האופנועים במלון ולוקחים UBER (מעין מונית) למרכז, לסיבוב ברחוב הראשי ובכמה ברים. אני ממליץ בחום להיכנס ל-RUBY'S. זה אמנם ג'אנק פוד אמריקאי, אבל באווירה של דיינר אמריקאי בסגנון שנות החמישים שמצדיקה את הישיבה במקום. עוד מקום מגניב שביקרנו הוא הבר במלון ההארד רוק קפה. ברחוב גם תוכלו לפגוש אמנים ומופעי רחוב – חלקם סתמיים, חלקם הזויים וחלקם מגניבים. אנחנו פגשנו בגברת נחמדה שמחברת עליך שיר באותו רגע, אחרי מספר שאלות בסיסיות. השילוב שלה ושל כמה בירות לפני בהחלט היה משעשע.

    יום ד', 11.3 – בוקר, ואנחנו קמים מוקדם. היעד של היום הוא העיירה קורונה. אני במקצועי בונה ומתקן כלי מיתר, בקורונה ממוקם המפעל של חברת הגיטרות 'פנדר', ואני ממש רוצה להגיע לסיור שלהם שמתחיל בשעה 10:00 בבוקר. יום לפני כן אפילו הרמתי טלפון וביררתי אם צריך להזמין כרטיס מראש ואם אפשר להגיע למחרת לסיור. אנחנו מדלגים על ארוחת בוקר ויוצאים לכיוון.

    IMG_3199ב-9:50 אנחנו מגיעים לשערי מרכז המבקרים בפנדר, רק כדי לגלות שהוא סגור בימי רביעי. אני מתבאס מהמחשבה שבזבזתי שעתיים להגיע לכאן סתם, ואז מופיע בחור בשם פול שעובד במקום ומתחיל לדבר איתנו על אופנועים ועל הטריומף של החבר.

    אנחנו מספרים לו שבאנו לסיור, וברגע של אחוות אופנוענים הוא מכניס אותנו למרכז המבקרים ואף מברר לנו האם יש מישהו שיקח אותנו לסיור. אומרים לנו שיש קבוצה שצריכה להגיע עוד כשעה לסיור ואנחנו יכולים להצטרף. אנחנו קופצים לדיינר מקומי בהמלצת אחת העובדות בפנדר לארוחת בוקר, וחוזרים אחרי שעה לסיור.

    מרכז המבקרים של פנדר הוא חוויה מגניבה, גם אם אתם סתם חובבי מוזיקה. תפגשו שם את הגיטרות של כל אגדות המוזיקה – ג'ימי הנדריקס, אריק קלפטון ועוד רבים, תוכלו לנגן בחדר ההדגמה של הגיטרות והמגברים שלהם, וכמובן לרכוש מזכרות. אם אתם מנגנים או אוהבים גיטרות, אני ממליץ בחום לקחת את הסיור במפעל, שווה לגמרי את ששת הדולרים שהוא עולה.

    מקורונה אנחנו יוצאים בחזרה ללוס אנג'לס, והביתה. פורקים את האופנועים ונוסעים להחזיר את האופנוע לחברת ההשכרה.

    *    *     *     *     *

    אז מה היה לנו? שני חברים, 1 הארלי, 1 טריומף, 5 ימים ו-1,200 מייל של רכיבה מלאת חוויות. אני יכול לכתוב בלב שלם שזה אחד הטיולים הכי מעניינים ומענגים שהיו לי אי-פעם. חוויית רכיבה עמוקה, שרק מי שרוכב יכול להבין. מומלץ בחום. עכשיו קומו, עלו על האופנוע וצאו לטייל.

    מחירים

    אופנוע:. האופנוע (הארלי ספורטסטר 883) נשכר מסוכנות איגל ריידר (www.eaglerider.com).
    העלות, כולל דמי ביטוח די מקיף, אבל לא כיסוי של 100 אחוזים (יש כיסוי רחב יותר), יצאה לכל תקופת ההשכרה 507.43 דולר .

    האופנוע מסופק עם קסדת חצי בלבד, וניתן לשכור גם מעיל ושאר אביזרי רכיבה. אני מציע בחום להצטייד באטמי אוזניים, משקפי שמש, משקפיים שקופים ללילה וכיסוי לפנים (לא רק כהגנה מקור אלא גם מחרקים למיניהם). להבא אקח את האופציה של משקף.

    חשוב לזכור – דאגו להוציא בארץ רישיון בינלאומי במ.מ.ס.י. אני התבקשתי להציג בסוכנות ההשכרה רישיון מסוג זה.

    דלק: דלק בארה"ב הוא זול – בקליפורניה מחירו יהיה 4-3.5 דולר לגלון (בערך 4 ליטר), בעוד שבאריזונה הוא אפילו זול יותר ומחירו ירד עד 2.2 דולר לגלון. ההארלי שלי עשה בערך 40 מייל לגלון, או בתרגום לעברית – 16 ק"מ לליטר, מה שמעמיד את עלות הדלק לכל הטיול על כ-400 שקלים.

    לינה: לינה באתרי קמפינג באזור מסתכמת בערך ב-20 דולר לאדם, בעוד שלינה במוטל לשני אנשים נעה בין 80-30 דולר.

    מוטלים בהם תתבקשו לשלם 30 דולר לילה יהיו מעופשים ומגעילים, בעוד שהמוטלים בעלות של 80 דולר ללילה ייראו וירגישו כמו מלון לכל דבר. אנחנו לנו בשני הסוגים, ולשני אנשים העלות הכוללת הסתכמה ב-900 שקלים לארבעה לילות.

    אוכל: האוכל בארה"ב זול למדי. על ארוחות במסעדות תשלמו בין 5 דולר לארוחת בוקר בדיינר קטן ומקומי ועד 50 דולר לארוחה במסעדה טובה מאוד. קחו בחשבון גם שתייה קלה, והרבה, קצת בירות בערב, קצת חטיפים במהלך היום, והייתי מעמיד את הכל עלות המזון והשתייה הנדרשים בכ-50 דולר ליום, כלומר 250 דולר לכל הטיול או כ-1,000 שקלים.

    קצת תודות: בראש ובראשונה לזוגתי מורן, שמבינה אותי כשאני צריך לברוח לה לארה"ב לשבועיים לבד. אני אוהב אותך. לידיד, חברי ואחי שרכב איתי וסבל אותי 1,200 מייל – מזל טוב לך ולטלי, ואני מקווה שיהיו לכם חיים ארוכים ומעולים יחד. וליובל ניסים-רוזנר, שהמליץ איפה כדאי לראות אופנועים מגניבים.

    אם אתם כבר מסתובבים ב-LA, אז יש שני מקומות שאני צריך לספר לכם עליהם:

    1. Garage Company – חנות ומוסך לאופנועי וינטג', ציוד, חלקים, ספרות מכנית וכו'. שעות אפשר להסתובב שם, בין יצירות האמנות שפזורות להן במקום. שווה ביקור לכל חולה דו-גלגלי http://garagecompany.com/
    2. Power Plant Motorcycle – מוסך לאופנועי קאסטום וצ'ופרים. בונה אופנועים בסגנון וינטג' קלאסי, עירומים, רעים ורועמים, בדיוק כמו שאני אוהב. המוסך מגניב, והבעלים, יניב, הוא סוג של גאווה ישראלית (למרות שעבר לארה"ב בתור ילד). בנוסף למוסך המגניב, בחזית הבניין נמצאת החנות של יניב – בגדי ואביזרי אופנועים וינטאג' סטייל מגניבים. שווה ביקור גם אם אתם לא מתכננים לקנות כלום. http://powerplantchoppers.com/

     

    [nggallery id=1086]

  • טיול כביש: דרום ומרכז רמת הגולן

    טיול כביש: דרום ומרכז רמת הגולן

    הדרמנו לסדומערד ומצדה, הלכנו לצוד כלניות בעוטף עזה ולקחנו את הדרך הארוכה כדי להימנע מתשלום בכביש 6. עכשיו הגיע הזמן לעלות צפונה באמת, ובמיוחד עבור מי שלא הצליח להחזיק ער בסוף ארוחת ליל הסדר ופספס את הרכיבה לבנטל – ארגנו לכם פה מסלול אלטרנטיבי ומדליק במיוחד. בתקופה זו של השנה הגולן עדיין ירוק ומרהיב במיוחד, אבל הזדרזו – תוך שבועות ספורים, עם עליית הטמפרטורות וללא גשם, הירוק צפוי לשנות גוון לצהבהב. כך או כך, מדובר במסלול מגניב לכל ימות השנה.

    מה בתפריט

    image005רמת הגולן היא אחד מחבלי הארץ היפים ביותר שזכינו להם. התבליט והתכסית שונים, הצבעים שונים, ואפילו האקלים שונה. הרמה היא גם בית לכמה כבישים מהמגניבים בישראל, בין אם בגלל הנופים או הפיתולים, או גם וגם.

    הפעם תכננו מסלול שמשלב גם את אחד מקטעי הכביש האהובים עלינו ביותר, גם דרך נופית מטריפה אשר נצמדת בחלקה לאורך גדר הגבול וצופה מלמעלה על משולש הגבולות, ומקנחת בקפה ותצפית משגעת מהר בנטל. לאלו מכם שלא חוששים מדרך לא סלולה ממתינה תצפית מרהיבה נוספת והרבה פחות מתוירת מזו של הבנטל.

    סדרת כתבות 'תור גז' נועדה מבחינתנו להמליץ על מסלולי טיול שהמוטו שלהם מנחה כך שאופנוע ספורט עם פיירינג נמוך יוכל להשתתף בהם, מה שאומר לא טיולי דו"שים או טיולים המשלבים קטעי שטח. עם זאת, מהיותנו הפרגמטיים שאנחנו, המסלול הפעם סוטה מעט מאותו כלל מנחה.

    חלקו המרכזי של המסלול עובר על דרך סלולה אמנם, אך מדובר באספלט שבור ברובו אשר כולל מספר קטעים שבורים יותר, ואף מספר נקודות בהן האספלט מוחלף בקטע אדמה לכמה מטרים. עם זאת, אל חשש – לא מדובר בטיול דו"שים וממש אין צורך באופנוע אדוונצ'ר כדי לצלוח קטעים אלו. כל אופנוע מסוגל להם, אולם יש לקחת בחשבון שאופנועי כביש נמוכים ייאלצו לעבור באיטיות מעיקה קטעים מסוימים.

    אותם קטעים לא סלולים גם כוללים מעבר או שניים של כ-50 מטרים באדמה מעט יותר חולית, על כן רוכבים חסרי ניסיון או בטחון יוטב להם אם יעברו קטעים אלו בליווי רוכב נוסף. כל זמן שעברו יומיים-שלושה מאז הגשם האחרון ואין מדובר בבוץ, קטעים אלו בהחלט לא צריכים להוות חשש.

    בכל מקרה, במידה ובחרתם לוותר על התענוג (לא במרכאות, מדובר בדרך שהיא תענוג אמיתי לעיניים), ניתן פשוט לדלג על קטע זה ולהמשיך על כביש 98 בסיום העליות ממבוא חמה – על כך בהמשך.

    image046אל הטיול הנוכחי הצטרף גד עם הב.מ.וו R1200GS המשופצר לעילא שלו. גד רכב על ב.מ.וו S1000RR בעברו הלא רחוק, אך הבין שליבו פחות ברכיבות ספורטיביות וכי טיולים ארוכים שבהם הנוף הוא העיקר מדברים אליו יותר. הוא עדיין לא שוכח מהיכן בא, ולכן לא התנגד לרגע כשהצעתי לו לרדת ולעלות שוב עוד מספר פעמים את הכביש של מבוא חמה.

    הטיול והליווי של גד היו הזדמנות מעולה מבחינתי לנסות לראשונה את הב.מ.וו R1200GS המעודכן. משוחרר מהצורך להיות הבוחן הקשוח, יכולתי פשוט להתפנן על מה שכנראה ייכנס בקלות לטופ חמשת האופנועים הטובים שרכבתי עליהם. בפיתולים שמים אותו על מצב Dynamic Pro ונותנים בראש, ובקטעים השבורים אפשר להגזים סתם כי אפשר ולהעביר למצב אנדורו PRO, בו המתלים יהיו רכים יותר, העברת הכוח בהילוכים הראשונים תמנע פרפורים מיותרים אך עדיין תאפשר לאחורי לצאת לטייל, וה-ABS אפילו יאפשר מעט החלקה. בדרך הביתה כשקר, חימום הידיים הופעל למקסימום והמשקף הועבר למצב הגבוה. בקרת השיוט על מהירות פלילית, והנה מתכון לאופנוע שלא רציתי להחזיר לסוכנות. והחלק הכי טוב? המבט העצוב של גד כשהסברתי לו שמספיק והוא צריך לחזור לשלו.

    לצורך נוחות, המסלול שלנו מתחיל בצומת צמח שבקצה כביש 90, בחלקה הדרומי של הכנרת. הדרך המהירה להגיע לשם ממרכז הארץ תהיה דרך כביש 65, ימינה בצומת תענך לכביש 675 עד צומת נבות, שם לוקחים ימינה לכביש 71 עד כביש 90. אנחנו העדפנו את הדרך המעניינת יותר ולכן נסענו על כביש 5 עד דרך אלון ועלינו מהבקעה דרך בית שאן.

    בכל מקרה המסלול המוצע גמיש למדי ומאפשר להוסיף או להוריד קטעים, ובנוסף אין בעיה לעשותו בכיוון ההפוך, למרות שלדעתנו נכון יותר יהיה להתחיל מדרום ולעלות צפונה.

    תחנה ראשונה – העליות של מבוא חמה

    כש'טופ גיר' הגיעו לישראל כחלק מפרק ספיישל שהתחיל בעיראק ונגמר בבית לחם, הם לא נסעו לסדום ערד וגם לא לנס הרים. הם עלו את העליות למבוא חמה, וג'רמי קלארקסון, שכנראה ראה כביש מעניין או שניים בחייו, הצהיר ביחס לכביש שהוא "רוצה להתחתן איתו ולהביא לו ילדים".

    באופן אישי זוהי רצועת אספלט שאני אוהב במיוחד, ובכל ביקור שלי בקו רוחב צפוני לעפולה אני מנסה לדחוף ביקור בה. האספלט מעולה, קטעים ישרים נמדדים בסנטימטרים, אבל החלק האהוב עלי ביותר הוא שינויי הגובה החדים – הכביש לא רק מטפס כ-400 מטר לאורך חמישה קילומטרים, הוא גם עולה ויורד בדרך עם פניות צפופות ו'קרסטים' שמאפשרים לנתר באוויר. יחד עם דרך אלון באזור מישור אדומים, זו הדרך שהכי דומה לרכבת הרים בישראל, רק שפה האספלט יותר טוב.

    אם זה לא מספיק, אז הנוף הנפרש מתחת, של משולש הגבולות (ישראל-ירדן-סוריה למאותגרים גאוגרפית שבינינו), הוא לא פחות מעוצר נשימה.

    שימו לב שהכביש בחלקו צר מאוד וברובו כולל פניות עיוורות. רכבים שיורדים מלמעלה נוטים להופיע בדיוק איפה שלא ציפיתם להם, וזה כולל להימרח עמוק לתוך מה שנראה לכם כמו הנתיב שלכם, אז קחו זאת בחשבון והעדיפו (תמיד, ופה במיוחד) קו פנייה רחב שמאפשר זווית ראייה טובה יותר.

    תחנה שנייה – שמורת נחל מיצר

    image182
    המזלג שבו פונים שמאלה מדרום לקיבוץ מיצר

    מאחר וחלק זה של המסלול לא מוגדר כולו ככביש במפות של גוגל, לא יכולנו לסמן אותו במפת המסלול שלנו. על כן, הדרך המסומנת היא בעצם המעקף למי שבוחר לוותר על חלק זה ולרכב על כביש 98 עד לנקודה שבה המסלול מתחבר אליו חזרה.

    עם זאת, אל חשש. בקישור המצורף בתחתית העמוד תוכלו להיכנס לאתר 'עמוד ענן' ולעקוב אחר המסלול במפה לבנה (מפת סימון שבילים – לאלו מכם שלא ניווטו בצבא).

    חזרה למסלול. בקצה העלייה, הכביש המתפתל נגמר בהיירפין (פניית 180 מעלות) ימינה ומיד לאחריה פנייה שמאלה, לפני שהוא הופך לקטע ארוך (מאוד) וישר (מאוד). מיד לאחר הפנייה האחרונה, יהיה שביל המתחבר לכביש מימין עם שלט קטן 'מוצב חגי'.

    נוסעים על הכביש הצר עד אשר נגלה מוצב צבאי, ומעט לפני השער יהיה פיצול שמאלה לדרך מעקף. בנקודת הפיצול הכביש הופך לשביל מעט חולי אשר עולה מעל למוצב – קטע זה יצריך מעט קור רוח ואולי אף ליווי חבר אם אתם מרגישים חוסר בטחון, אך מדובר בלא יותר ממאה מטרים אשר מתחברים לכביש שיוצא מהש.ג האחורי של המוצב.

    בחלק זה הדרך עולה צפונה לאורך המצוק מעל נהר הירמוך כשלימינכם תהיה גדר אשר לא מאפשרת להתקרב ממש למצוק, אך עם זאת הנוף הנפרש מזרחה פראי ומהמם. בשלב זה אין יותר מדי מה להתבלבל – פשוט המשיכו עם הדרך ישר כל הזמן לאורך הגדר שמימינכם.

    בשלב מסוים בדרך תשימו לב שאתם מתחילים במגמת ירידה חדה עד אשר תגיעו לגשר בטון אשר עובר מעל נחל מיצר. סביר שתתקלו במטיילים נוספים בנקודה זו. בנקודת חציית הגשר הכביש מתעקל בצורת פרסה ומתחילים לטפס חזרה בגובה. כשני קילומטרים לערך לאחר מכן תגיעו לצומת T (במפת עמוד ענן יופיע בנקודה זו הכיתוב 'קעת אל כסר'), שם לוקחים שמאלה וממשיכים עם הכביש לכיוון צפון עד שתגיעו למזלג שמעט לפניו תוכלו לראות שלט ירוק של רשות הטבע והגנים 'סוף מסלול נחל מיצר'. נקודה זו נמצאת ממש מדרום לישוב מיצר, ואם תיקחו שמאלה בכביש (כפי שאנחנו עשינו מפאת מחסור בדלק), תתחברו חזרה לכביש 98 כעבור כ-3 קילומטרים.

    בפועל ניתן להמשיך עם הדרך הנופית אם ממשיכים ישר בפיצול זה בין השדות (במפת עמוד ענן יופיע מימין הכיתוב 'סהם א-דנון') עד אשר מגיעים לנקודה בה הכביש שובר 90 מעלות ימינה (במפה יופיע 'ביר א-טרוח') ונצמדים לגדר לאורך הדרך עד אשר מגיעים למזלג (במפה 'כפר אל-מא'), שם לוקחים את המזלג השמאלי ומתחברים חזרה לכביש 98 מול רמת מגשימים.

    תחנה שלישית – תצפית הר בני רסן וקפה על הבנטל

    לאחר שהתחברנו חזרה לכביש 98, נפנה ימינה לכיוון צפון. הכביש מעט ארוך ולא מעניין במיוחד (בפרט אם בחרתם לדלג על החלק השני במסלול), למרות שבאופן אישי אני מאוד אוהב את הנוף הטיפוסי של רמת הגולן הנפרש מצדדיו.

    image192בשלב מסוים, מיד אחרי אלוני הבשן, יופיע מולנו הר בני רסן. אי אפשר לפספס אותו, שכן מעליו נישאות טורבינות רוח ענקיות שהיו חלק מניסוי בהפקת חשמל מאנרגיית רוח. בשלב מסוים תהיה אפשרות לרדת מהכביש לשביל אשר מטפס אל ההר. אמנם מדובר בשביל, אך שוב – כזה שגם אופנועי כביש יכולים לטפס בזהירות. מדובר בשביל כורכר, אולם בגלל השיפוע אופנועים חזקים עלולים להתקשות בטיפוס ולכן קבלו החלטה עם עצמכם אם אתם בנויים לכך. עדיף להשאיר את האופנוע בצד השביל ולטפס חצי שעה ברגל (או פשוט לוותר) מאשר להתבאס על שריטות חדשות בפיירינג.

    התצפית מלמעלה בהחלט שווה בעינינו את המאמץ, מה גם שבניגוד לבנטל, לפה מגיעים הרבה פחות מטיילים וזו נקודת קלאסית לפתוח פק"ל קפה וליהנות מתצפית פנורמית של 360 מעלות על רמת הגולן.

    אחרי שסיימנו עם הקפה והמשכנו עם כביש 98 לכיוון מרום גולן, נשים לב לשילוט החום שמפנה אותנו להר בנטל. הטיפוס יביא אותנו לרחבת החניה, ופה ננצל את הבמה לבקש – אנא יצגו אותנו בכבוד והתגברו על הרצון להכניס את האופנוע עד לרחבה של בית הקפה 'קופי ענן'. הליכה של 30 מטרים לא תהרוג אף אחד.

    על ראש הר בנטל המשקיף מעל העיירה הסורית קונייטרה נקבל תצפית פנורמית נוספת של הרמה, כולל משקפות המאפשרות לצפות אל עומק סוריה ואף לשמוע את הדי הפיצוצים והקרבות שמתחוללים כעת במדינה השכנה. במקום גם שוכן בית הקפה המפורסם 'קופי ענן'. תוכלו להתענג על קפוצ'ינו מצוין, ואם אתם ממש בקטע אז גם קיפוד שוקולד שייתן לרמת הסוכר בדם שלכם בוסט רציני.

    חוזרים הביתה

    image041ישנן כמובן מספר דרכים לסיים את המסלול. המומלצת ביותר בעינינו (גם מבחינת מהירות וגם מבחינת כיף) היא לרדת מהבנטל ולהמשיך עם כביש 959 עד מפגש עם כביש 978, שם לוקחים שמאלה ויורדים על 978 עד הצומת עם כביש 91, שם ניקח ימינה לכיוון הירידות אל גשר בנות יעקב אשר חוצה מעל הירדן, עובר ליד שאר-ישוב ופוגש את כביש 90 בצומת מחניים.

    אפשרות נוספת היא להמשיך עם 959 עד כביש 918, ואז לקחת שמאלה ולרדת עליו עד אשר הוא מתחבר לכביש 91, מיד אחרי העלייה מגשר בנות יעקב בצידו המערבי של נהר הירדן. אנחנו מעדיפים את האפשרות הראשונה בגלל הקטע הקצר והמפותל שיורד לגשר בנות יעקב, אבל 918 הוא דווקא האופציה המעניינת יותר לטעמנו.

    למי מתאים

    מבחינת רמת רכיבה, מסלול הטיול עלול להתאים מעט פחות לרוכבים שעושים את צעדיהם הראשונים ברכיבה. ראשית, אם לא מגיעים מהרמה או קרוב לה, אז הדרך הארוכה עד לנקודת ההתחלה, המסלול עצמו והחזרה עלולים להיות ארוכים וקשים למי שטרם התנסה בטיול ארוך.

    שנית, החלק של העליות למבוא חמה מפותל מאוד וכולל שינויי גובה משמעותיים. למי שעדיין לא מרגיש בנוח ובשליטה על האופנוע, הכביש עלול להיות מעט מאיים, במיוחד אם בחרתם לעשות את המסלול בכיוון ההפוך ולרדת את הכביש. לא משימה בלתי אפשרית, אבל אם זה הטיול הראשון או השני שלכם, מומלץ להתחיל עם מסלול רגוע יותר.

    מבחינת אופנועים, הטיול יתאים גם לאופנועים קטני נפח, אולם אופנועי ספורט עם פיירינג תחתון נמוך או נייקדים נמוכים במיוחד עלולים לסבול מעט בקטעים השבורים יותר של שמורת נחל מיצר. זה לא שבלתי אפשרי לעבור שכן אין שום קטע שרכב פרטי לא יעבור בו, אבל רצוי שיהיה מליסינג.

    ממה להיזהר

    image155דבורים. זה עלול להישמע מוזר, אבל במיוחד עכשיו בתקופת האביב, יש המון מרחפים כפי שתראו על משקף הקסדה, ובין היתר האזור משופע בדבורים שיוצאות לחפש פרח לנענוע. במיוחד כשחם אנחנו נוטים לפתוח מעילים ומשקפים, בדיוק המקומות שדבורים היסטריות אוהבות להילכד בהם. הח"מ זכה לעקיצה עסיסית בשרוול(!) המעיל במהירות גבוהה – לא חוויה נעימה כלל וכלל. סביר שבתוך הקסדה זה יהיה עוד פחות נעים.

    באותו הקשר אביבי, גם נחשים מתחילים להתעורר ולצאת מהמאורות. רצוי לשים לב, במיוחד בקטע של שמורת נחל מיצר, על איזה אבן בחרתם לעמוד כדי לצלם סלפי. זכרו כי כל הנחשים בישראל הן חיות מוגנות וכי רובם לא ארסיים. בכל מקרה, לנוחותכם קישור לאתר זיהוי נחשים בישראל, כי תמיד טוב שיהיה בשלוף.

    רמת הגולן משופעת במוקשים. איפה שלא צריך – אל תרדו מהדרך, ובכל מקרה היו עירניים לשילוט!

    אטרקציות

    המסלול עצמו אטרקטיבי למדי בעינינו, וסיור בין העמדות ותעלות הקשר בהר בנטל בהחלט אמור לענות לכם על הצורך של העשרה מעבר לרכיבה ונוף.

    אם בכל זאת חפץ לבכם ללמוד עוד על רמת הגולן, גיחה קלה לקצרין בחזרה מהבנטל תביא אתכם למרכז המבקרים 'קסם הגולן', שם תוכלו ליהנות ממופע אור-קולי מרשים המספר את סיפורה של הרמה. בעיקרון פתוח כל השבוע, אבל תמיד מומלץ לבדוק מראש.

    להיפראקטיביים שביניכם – ניתן לשלב גם אטרקציות נוספות באזור כמו פיינט-בול במושב נוב (לא בשבת) או ראפטינג באחד מאתרי הראפטינג שלאורך נהר הירדן, רק קחו בחשבון לתכנן את הזמנים בהתאם שכן המסלול ארוך למדי.

    תחנות דלק

    תחנות דלק עלולות להיות נקודה טריקית בחלק זה של רמת הגולן במידה והאופנוע שלכם מוגבל בטווח, לכן אנו ממליצים בכל מקרה לצאת מתודלקים מנקודת ההתחלה בצמח. לא כל תחנות התדלוק בישובים השונים פתוחות בשבת, אז קחו זאת בחשבון.

    מספר קילומטרים צפונית להר בנטל על כביש 98 בישוב בוקעתא ישנה תחנת סונול אשר פתוחה כל השבוע. בקצרין יש מספר תחנות דלק אשר פתוחות גם הן כל השבוע.

    אוכל

    בנקודת תחילת המסלול (צומת צמח) יש מגוון מסעדות, אולם סביר שתגיעו בבוקר ולכן הרלבנטי ביותר יהיה סניף של קפה ארומה.

    על ראש הבנטל כאמור שוכן לו הקופי ענן אשר מציע בעיקר קפה ודברי מאפה קלים. אם אתם ממש בקטע של ארוחת צהריים, קצרין כנראה תהיה האופציה הטובה מבחינתכם. בכניסה לעיר יש מרכז מסחרי ובו מסעדה של מבשלות הגולן. ההמבורגר מומלץ!

    המלצה נוספת היא יקב פלטר הממוקם בקיבוץ עין זיוון. הבעלים, טל פלטר, למד ייננות באוסטרליה ומייצר יינות איכות. במקום ניתן לקבל סיור, כולל טעימות ממבחר היינות, ולשלב את זה עם גבינות עזים איכותיות שמיוצרות במקום על ידי זוגתו מחלב עזים של המשק המשפחתי. פתוח בשבת ובהחלט מקום מומלץ לעצור. רק באחריות עם שתיית היין, כן?

    מצלמות מהירות

    לשמחתנו, רמת הגולן טרם זכתה להכיר את המונח גאטסו, כך שלפחות מבחינה זו אין צורך לשנן נקודות מסכנות רישיון. עם זאת, ניידות תנועה מסיירות ובהחלט עלולות לעקוץ חזק וכואב באמצעים כמו דבורה או אקדח לייזר, במיוחד בקטעים ישרים, דלילי תנועה ומזמינים. היו עירניים וזכרו את מילותיו של הסמל בטירונות – אם יש ספק, אין ספק.

    כמובן שהרכיבה היא על אחריותכם בלבד וראו המלצותינו לעיל כהמלצות בלבד. מומלץ לבקר בבלוג 'מיצו בדרכים' ולבדוק את מפת פריסת המצלמות העדכנית ומיקומיהן המדויקים.

     

    [nggallery id=1084]

  • פסח בבנטל – גרסת 2015

    פסח בבנטל – גרסת 2015

    צילום: אלכס גילמן

    זו השנה הרביעית ברציפות שבערב פסח, אחרי סעודת החג, אופנועני ישראל נוסעים לראות את הזריחה בהר בנטל שברמת הגולן, בסמוך לקיבוץ מרום גולן. בשנה הראשונה, ביוזמה של זוהר בן דרור – גולש פול גז ותיק ומי שהקים את 'מועדון הרגועים', השתתפו כ-120 איש, ומאז בכל שנה מספר הרוכבים מכפיל את עצמו. בשנה שעברה השתתפו כ-500 רוכבים, והשנה ההערכות נעות על סביב 800 איש. קשה באמת לעקוב. בכל מקרה, ליותר ויותר רוכבים פעם אחת בשנה מצדה בראש השנה זה לא מספיק.

    היא אמרה כן!
    היא אמרה כן!

    ב-01:30 בלילה החלו להתאסף רוכבים בתחנת הדלק בגלילות, וב-02:00 קבוצות-קבוצות כבר החלו לצאת. חלקן בטיסה נמוכה וחלקן – על אופנועים וקטנועים קטנים – ברכיבה רגועה של ערב חג. המסלול עבר על כביש 2, מחלף זכרון, ואדי מילק דרך יוקנעם עד לעצירה הראשונה בצומת אלונים, משם דרך מחלף גולני וצומת קדרים עד לעצירה השנייה בצומת מחניים, ואז הדובדבן שברכיבה – הטיפוס לרמת הגולן מגשר בנות יעקב ועד להר הבנטל המתנשא לרום של 1,165 מ'. שעון הקיץ הביא את הזריחה ב-06:25 ונתן שעה נוספת לרכיבה, כך שממד הלחץ להספיק להגיע בזמן לא היה קיים הפעם.

    הלילה היה אמנם מעט פחות קר משנה שעברה בזמן הרכיבה, אבל בסוף הטיפוס לגולן כבר היה ערפל, ועל ההר התיישב ענן כבד שמנע את האפשרות לראות את הזריחה וגם הביא איתו כמה טיפות של גשם. המקומיים אגב, אומרים שהענן הזה הוא תושב קבוע על ההר – לכן קוראים לבית הקפה שעל הפסגה 'קופי ענן'. אז את הזריחה לא ראינו, אבל כמות החיוכים ומצב הרוח לא השאירו מקום לספק בקשר עוצמת החוויה של המשתתפים.

    על ההר עצמו הרוכבים התיישבו בקבוצות, מכינים קפה כדי להפשיר, לבושים בכל פיסת בד שהביאו איתם, ובתוך בית הקפה לא היה מקום לזוז מרוב האנשים שהצטופפו. בעלי בית הקפה התארגנו מראש ותגברו את צוות העובדים כך שיספיקו להכין משקאות חמים ומאפים לרוכבים הרבים שגדשו את המקום.

    והייתה גם הפתעה מרגשת. אוהד רוזנטל שרוכב על ורסיס שלף טבעת מיד אחרי הזריחה, בערפל הכבד, והציע נישואים לזוגתו, אסתי קובי. האירוע המרגש עבר בשלום – היא אמרה כן. ברכות ממערכת פול גז!

    את המסע הזה עשינו הפעם על אופנוע מיוחד – ב.מ.וו R1200R החדש מקורר הנוזל, שהגיע לאחרונה ארצה. הוא היה פרטנר משובח למסע שכזה בזכות היכולות הגבוהות והקלות שבה הכל מתבצע עליו, אבל אנחנו התמכרנו לחימום הידיות – המקבילה הדו-גלגלית למזגן ברכב. את הרשמים המלאים על האופנוע נביא כאן בקרוב.

    פרט לכך נספר שהרכיבה עברה בשלום, והמוני הרוכבים הצליחו להגיע לגולן ובחזרה הביתה ברכיבה אחראית בריאים ושלמים.

    נתראה בשנה הבאה.

    [nggallery id=1077]

  • טור: טייס אוטומטי

    טור: טייס אוטומטי

    צילומים: ערן בריינר

    האוויר מריח מגשם באחד העם 54. רבע לארבע בבוקר מחוץ לאלפא-בית, הקצב עדיין מבעבע בכפות הידיים אחרי שתופפתי על הפרקשנ'ס ביחד עם פטריק גרוב. גולשים על הביט של Yogo. מרחפים עם הרמוניות עוטפות ובייס ליין מלודי ועמום הבוקע מהסאב וופר. בפה טעם של גוורצ מהליין הכחול, עשב מתוק שחברי האופנובר הכין מבעוד מועד, וניקול – תיירת מבוסטון שלמדה הלילה את נפלאות ההבנה של התיבה המוסיקלית, ודי-אן-איי של כורדי ירושלמי.

    אוהב את הרגע הזה, לפני שמתחיל טקס ההתארגנות לקראת רכיבה לילית רוויה באדרנלין. 8tracks כבר ממשיכים את סגנון ה-Deep House האיטי (124 BPM). חובש את הקסדה, מתעטף בצעיף מצמר, רוכס את ג'קט הרכיבה ועוטה על כפות הידיים כפפות. קול של רובוט נשי בוקע מהקסדה: Mobile Phone 1 – Connected!. אחריו המוסיקה משודרת בסטריאו, וזה הקיו שלי. בדיוק כמו בשיר של דניאלה ספקטור: "מוד לילה נכנס לפעולה".

    002כשטס נמוך באחת היציאות של איילון מתל אביב, חמשת המסלולים המוארים ריקים. המחשבות מתאימות עצמן לתנועה ולפסקול. חמשת הנתיבים שמתחילים באיילון מצטמצמים בכביש 1 ולבסוף מסתיימים בנתיב בודד העולה להר אדר – מהווים משל סימבולי לאהבות שהיו לי. ארבע במספר. עם כולן עברתי כברת דרך ואת כולן מסמסתי בשל הרצון להיות בנתיב משלי.

    סוליסט. הגיוני שמשלח ידי הוא לעשות סאונד באקווריום מבודד אקוסטית. לבד, עם פיידרים לבנים ונורות לד ירוקות הנדלקות ונכבות לסירוגין. הגיוני גם שאוהב לתקלט במסיבות. מסביבי צוחקים, רוקדים מחייכים ונהנים. כך גם אני – אבל עם כל הביחד, כשכולם נעים באותו הקצב, מקיף את עצמי בלפטופ, קונטרולר ואוזניות. מתכנן את הדבר הבא שישולב בצורה חלקה ונעימה, כי שינויים מפחידים אותי. זה שבחרתי בכלי תחבורה שהוא הכי לא חברתי סוגר הרמטית את תמצית הווייתי כפרש בודד שסף הריגוש מהווה נדבך חשוב בחייו.

    כשעובר את מחלף בן גוריון זונח את מחשבותיי על טעויות בגזרת האהבה לטובת מחשבות על טעויות בגזרת הרכיבה. כל אופנוען פוחד מהרגע המסויט שגופו ישקע אט-אט למצולות באגם השחור והסמיך של טעות חייו. הרגע הזה מעביר בעמוד השדרה צמרמורת, וגורם לאחיזתי במצערת להרפות מעט ולרדת למנהלתית ב-140. ממש בעוד כמה ימים, ב-26 לאפריל – סוגר שלושה עשורים לחיי. רבע מהקיבולת שמתכנן לשאיפה הריאלית של 120. יש לי עוד חלומות להגשים, הרים לכבוש, קרמיקה, פרקט ופורצלן לבחור וסעדונים קטנים לעשות.

    אחרי שער הגיא חושב על הימים הללו שלפני ליל הסדר אהובים עלי. הבתים מצטחצחים, חולצות לבנות חגיגיות מגוהצות והטבע מתגלה במלוא עוזו. רגע לפני יולי-אוגוסט המכילים בתוכם מבצעים צבאיים המלאים בזעם ומסיבות גג המהוות אסקפיזם רגעי – יש משהו שליו באוויר. אפילו השיפוצים הלא נגמרים של הכביש המהיר, המכריחים אותי להתחמק מבורות, טלאים של אספלט בגובה שונה וקטעי כביש מגורדים, לא מצליחים לערער את תחושת החג הממלאת את הלב בתקווה ושהכל יהיה בסדר. בלי ששמתי לב, כאילו הייתי על טייס אוטומטי, מאותת ימינה ועולה על מחלף חמד לכיוון הבית. הטמפרטורה צונחת וגורמת לי לחשוב על השינויים הקיצוניים במזג האוויר שחלו בחודשים האחרונים: שלג הלבין את צמרות העצים, אובך כיסה באבק טורדני כל חלקה טובה וגשם שטף אותו והרגיע את הרצון לנקות באובססיביות את החלונות והתריסים. בעוד כמה שבועות ג'קט הקיץ יחליף את הנוכחי. רגע לפני הלילה הכי חגיגי בשנה, מבטיח לעצמי להיות אופנוען שקול יותר, חבר ואח טוב יותר ואדם המקבל את טעויותיו ולומד מהן.

    חג פסח שמח!

  • טור עורך – תשתית קטלנית

    טור עורך – תשתית קטלנית

    קהילת האופנוענים שוב חוותה, בפעם המי-יודע-כמה, שבת שחורה. רוכב ספורט, יוסי והב, נהרג בתאונה בכביש 31 – הירידות מערד לסדום. והב בן 34, רוכב מוטוקרוס וכביש ותיק וטוב ואב לתינוקת בת חודש, הוא הרוג נוסף בכביש הזה, שמצד אחד הוא אחד מהכבישים היפים, המאתגרים והמהנים שיש לנו בארץ, אבל מצד שני גבה לא מעט קורבנות מקרב הרוכבים בשני העשורים האחרונים.

    יוסי והב ז"ל - תמונה מעמוד הפייסבוק שלו
    יוסי והב ז"ל – תמונה מעמוד הפייסבוק שלו

    סיבת התאונה עדיין לא ברורה, אבל העובדות ברורות. והב החליק עם האופנוע שלו – ב.מ.וו S1000RR – בפנייה השמאלית הראשונה אחרי הכיכר של היציאה מערד. ייתכן והוא איבד אחיזה בצמיג הקדמי, אבל ייתכנו גם סיבות אחרות שגרמו לאיבוד השליטה ולהחלקה. מה שברור הוא שתוצאת התאונה הייתה קטלנית – הרוכב החליק אל גדר הבטיחות שהותקנה על הפנייה, כמו בחלק ניכר מהפניות על הכביש הציבורי, פגע באחד מהעמודים התומכים בגדר, ונהרג במקום. גדר ההפרדה גרמה לכך שהחלקה פשוטה, שעשויה הייתה להסתיים בפגיעות קלות בלבד או מקסימום בשברים בגפיים, הפכה להחלקה קטלנית שקיפדה חיי אדם. שוב.

    תשתית רצחנית

    את הריטואל הזה אנחנו מכירים היטב, וכבר כתבנו עליו לא פעם. אותה תשתית שאמורה להגן על חיי אדם כשמדובר במכוניות ולמנוע בשעת תאונה או החלקה את התדרדרות הרכב לתהום או לצלע ההר, מותאמת לצערנו הרב אך ורק למכוניות (וגם זה בספק) והופכת למלכודת מוות לרוכב. אז נכון, קרוב לוודאי שהרוכב עשה טעות שגרמה להחלקה, כמו במקרים אחרים שאנחנו מכירים היטב, אבל טעות בכביש לא אמורה להסתיים במוות, בטח ובטח שלא כשמה שהורג הוא תשתית הכבישים הלא סלחנית בעליל.

    במרוצת השנים נהרגו לנו כמה וכמה חברים ומכרים שעסקו בתחום. אביקם גור ז"ל וזוגתו ליאת ז"ל, אורון אדרי ז"ל, רותם צברי ז"ל, ועוד שורה של רוכבים מצוינים, נהרגו בגלל אותה הסיבה בדיוק – טעות רוכב שגרמה להחלקה, שהובילה ישירות אל גדר הבטיחות. זו האחרונה לא השאירה סיכוי לרוכבים וקצצה אותם דק. בכל אחד מהמקרים הללו, אם התשתית הייתה סלחנית לרוכבים – חיי אדם היו נחסכים. פרט למקרים הטראגיים של הרוכבים שנהרגו, אנחנו מכירים גם לא מעט רוכבים שבשל התשתית הלא סלחנית חטפו פגיעות קשות והפכו לנכים לכל החיים, כששוב – אלמלא גדר הבטיחות התאונות הללו היו מסתיימות בפגיעות קלות בלבד או במקרה הגרוע שברים בגפיים.

    הלב נקרע ובוכה על כל אבדן חיים שכזה, אבל לא פחות מזה – הראש מתוסכל. מתוסכל מהעובדה שתשתית שאמורה להגן על משתמשי הדרך הופכת לקטלנית כשמדובר ברוכבים. כל אחד ואחד מאותם רוכבים היה מצויד במיטב שבציוד ההגנה – חליפת עור איכותית, מגפי רכיבה, כפפות עור, מגן גב וקסדה באלפי שקלים, ולמרות זאת – אותה גדר ארורה לא השאירה לאף אחד מהם סיכוי לשרוד אחרי האימפקט הקטלני. יותר מאימפקט – זוהי גיליוטינה של ממש שקוצצת את הרוכב שמחליק עליה. ממש כך.

    בשנים האחרונות החלו במשרד התחבורה בניסוי שבו על גדרות בטיחות בפניות מסוימות התקינו פס הגנה מפלסטיק בחלקה התחתון של הגדר, על מנת להגן על הרוכבים מפני פגיעה בעמודי התמך במקרה של החלקה. פסי הגנה שכאלה קיימים במדינות רבות באירופה, וגם בלי מחקר מקיף על היעילות של הפסים האלה אפשר להבין שברגע שהם מונעים את האימפקט עם עמוד התמך, אפקט הגיליוטינה נמנע. באופן זה חוסכים בחיי אדם. חד-משמעית.

    לצערנו הרב, בגלל סיבות כאלו ואחרות, הפרויקט הזה נעצר, או שלא ממשיך בקצב הרצוי. נכון להיום למעט כמה פניות בודדות על כבישים מסוימים – אותם פסי הגנה מפלסטיק לא מותקנים בכבישים אדומים, והתוצאה היא שרוכבים שמחליקים ממשיכים להיהרג על גדרות הבטיחות. אין לנו ספק שכיסוי כל גדרות הבטיחות בפסי ההגנה הללו זה לא דבר אפשרי בשל העלות הגבוהה, אולם בכבישים אדומים לרוכבים, כמו למשל סדום-ערד, הרי ירושלים או כבישי הצפון, כיסוי של כמה עשרות קילומטרים בעלות לא גבוהה, עשוי להביא עלות-תועלת גבוהה, ושוב נזכיר שמדובר בחיי אדם.

    חשוב לנו לציין שאנחנו בהחלט לא בעד רכיבה ספורטיבית על הקצה בכביש הציבורי, אבל אנחנו עוד יותר נגד תשתית לא סלחנית שהופכת תאונה פשוטה לתאונה קטלנית. אף רוכב לא צריך לשלם בחייו על טעות, בגלל תשתית לא סלחנית שאותה התקינה המדינה. זה עוד יותר מרתיח ומתסכל כשיודעים שבעלות לא גבוהה יחסית אפשר להפוך את התשתית ללא פחות בטוחה, אבל הרבה יותר סלחנית.

    שוב, קחו אחריות!

    אני לא מתכוון לחזור על הדברים שכתבתי אחרי המוות של מאור בבלי ז"ל, אבל בכל זאת יש לנו מסר מאוד ברור. עד שמשהו ישתנה פה ויתקינו פסי הגנה על כל גדרות הבטיחות (אם בכלל), האחריות לרכיבה זהירה היא שלנו הרוכבים, ושלנו בלבד. לכן אנחנו צריכים לרכב בהתאם, ולהשאיר מקדמי בטיחות שעשויים למנוע את איבוד השליטה וההחלקה לגדר הקטלנית. הגדר שם, הייתה שם ותישאר שם, וזו אחריותנו המלאה לא להחליק עליה.

    גם אנחנו בפול גז לאורך השנים השתדלנו תמיד לצלם תמונות אקשן רק בכבישים ובפניות שבהם אין גדרות בטיחות קטלניות. גם כדי לא להיפגע במקרה של החלקה, שמה לעשות – עלולה לקרות, וגם כדי להעביר את המסר, גם אם הוא סמוי, שגם האקשן צריך להיות מבוקר, בשליטה מלאה, ובעיקר – לא במקומות שבהם התשתית עלולה לחסל אותנו. התחשבו גם בנתון הזה כשאתם יוצאים לרכיבת סוף השבוע שלכם, יחד עם שאר הנתונים. קחו אחריות.

    מי ייתן ויוסי והב ז"ל יהיה ההרוג האחרון על כבישי ישראל, ושאחרי המוות המיותר הזה יבוא השינוי.

  • בחירות 2015 – הזווית הדו-גלגלית

    בחירות 2015 – הזווית הדו-גלגלית

    הבחירות לכנסת מתקיימות מחר, ואנחנו עדים לאחת ממערכות הבחירות הטעונות והמלוכלכות ביותר שהיו. לא זכורה לנו מערכת בחירות שבה עפו כל כך הרבה לכלוכים בין המחנות הפוליטיים, ומרוב הרפש שנזרק לכל הכיוונים בקושי אפשר לראות מה כל מפלגה מציעה למצביעים שלה, מה המצע, ומה נקבל מהמפלגה שנצביע. או לפחות מה הם מבטיחים שנקבל.

    אז אוקי, כבר הבנו שמחבלים צריך לחסל, שחייבים להחליף את ביבי, שזה או אנחנו או הם, שאבא מסתכל עלינו מלמעלה, שמרצ זה השמאל של ישראל ושבנט זה אח. אבל בין כל הסיסמאות הריקות מתוכן האלו, ניסינו לחפש מה כל מפלגה מציעה בנושא שקשור אלינו האופנוענים ישירות – תחבורה באופן כללי ודו-גלגלי בפרט. חשבנו שאם תהיה מפלגה שתדבר במצע שלה באופן ישיר על תחבורה ועל דו-גלגלי, חשוב יהיה להביא את הדברים לידיעת ציבור רוכבי הדו-גלגלי. יכול להיות שהפעם, כשהמצב המדיני של ישראל סבוך ומורכב מאי-פעם, הצבעה למפלגה כזו או אחרת בשל המצע המדיני שלה יהיה בזבוז של הזכות הדמוקרטית שלנו, ושאולי צריך לחשוב על האינטרסים שלנו כציבור מופלה, חבוט ומוכה, שספג בשנים האחרונות לא מעט מכות – בעיקר בתחום ביטוח החובה.

    בשבועות האחרונים חפרנו עמוק בתוך מצעי המפלגות. נכנסנו לאתרים, קראנו את המצעים וחיפשנו התייחסות לתחבורה ולדו-גלגלי. מהר מאוד גילינו שתחבורה ודו-גלגלי הם לא בראש סדר העדיפויות של המפלגות השונות, ואצל רובן, למעט בודדות, לא מצאנו שום התייחסות לנושא שכל כך בוער בנו.

    לא התייאשנו והמשכנו לחפור – שלחנו מיילים לדוברים השונים של המפלגות, ואף הרמנו טלפונים כדי לנסות וללחוץ עד שנקבל תשובות. כנראה שרוב המפלגות רואות בדו-גלגלי מטרד, שכן תשובות כמעט ולא קיבלנו, וכשכן קיבלנו התשובות כללו בעיקר האשמות שהופנו כלפי מפלגות כאלו ואחרות בנושאים שלא ממש קשורים אלינו. זריקת רפש, כבר אמרנו?

    ברשימה הזו נביא את כל המידע שאספנו, נציג מה כל מפלגה מציעה בתחום התחבורה והדו-גלגלי, ואולי גם נצליח לעזור לקהל המצביעים לחזק את הבחירה שלהם. בואו נעבור על כל מפלגה ונראה מה היא מציעה.

    כולנו של משה כחלון

    כחלון-21בחיפוש במצע של מפלגת כולנו של משה כחלון לא מצאנו כל התייחסות לנושאי תחבורה. יחד עם זאת, בשבועות האחרונים מופץ עלון רשמי של המפלגה עם הכותרת "ב-17 למרץ נותנים בגז". בעלון מבטיח כחלון לטפל בשלושת הנושאים הבוערים ספציפית לדו-גלגלי – ביטוח, מיסוי וספורט מוטורי.

    בתחום הביטוח מבטיח כחלון לטפל בנושא ביטוח החובה, אולם אין הבטחה ספציפית. בשיחה שקיימנו עם גורם במפלגה נאמר לנו שבמידה וכחלון אכן יהיה שר האוצר, הוא יקים ועדה מקצועית שתבחן את נושא ביטוח החובה לדו-גלגלי ותגיש את מסקנותיה בתוך 3 חודשים. המטרה המוצהרת היא להוריד את עלויות ביטוח החובה לרמות שפויות.

    בתחום המיסוי מדברים במפלגת כולנו על עידוד דו-גלגלי על ידי הורדת מיסוי, וזאת על מנת להפחית את עומסי התנועה ואת רמות זיהום האוויר.

    הנושא האחרון שאליו מתייחסת המפלגה הוא הספורט המוטורי, כשכאן מתחייבת המפלגה לפעול להקמת מתקני קבע לספורט מוטורי, וזאת על מנת לעודד מעבר מרכיבה ספורטיבית על הכביש הציבורי לרכיבה במסלולים מסודרים, ועל ידי כך להוריד את מספר הנפגעים בתאונות דרכים.

    כאמור, כחלון מתחייב להקים עם כניסתו לתפקיד ועדה שבה תשב נציגות של רוכבי הדו-גלגלי, ואחרי 3 חודשים היא תגיש את מסקנותיה לשר האוצר.

    זוהי הפעם הראשונה שבה מפלגה כלשהי מתייחסת באופן ישיר לנושא הדו-גלגלי המורכב.

    יש עתיד של יאיר לפיד

    מפלגת יש עתיד אמנם מתייחסת לנושאי תחבורה במצע הרשמי שלה באתר המפלגה, ואף יש התייחסות לדו-גלגלי, אולם אין התייחסות לנושאים החשובים באמת לנו כמו ביטוח ומיסוי. בחילופי מיילים הצלחנו לדלות התייחסות רשמית של המפלגה, אך בסופו של דבר קיבלנו ציטוטים מתוך המצע שמפורסם באתר האינטרנט של המפלגה, וזאת לאחר שדוברי המפלגה דאגו להאשים את כל מי שרק אפשר במצב הנוכחי מבלי להתייחס קונקרטית לשאלותינו. בכל אופן, ההתייחסות לדו-גלגלי מתוך מצע המפלגה (איסור קסדת חצי לאופנועים וקטנועים וכן הסדרת נושא האופניים החשמליים) מובא כאן במלואו:

    רכבים דו-גלגליים

    הסדרת האופניים החשמליים

    האופניים החשמליים, המתנהגים כרכב ממונע לכל דבר ועניין, הופכים מיום ליום לאחד הרכבים המסוכנים בכביש. מספר הפגיעות בהולכי הרגל על ידי אופניים חשמליים הולך ועולה.

    נפעל להסדרת האופניים החשמליים בחוק, תוך קביעת כללי נסיעה ואכיפתם וחיוב ציוד בטיחות.

    איסור "קסדת חצי" בחקיקה

    חלקם של רוכבי האופנועים מכלל ההרוגים בתאונות דרכים נמצא במגמת עליה בעשור האחרון. כ-40 רוכבי אופנועים וקטנועים נהרגים בשנה בממוצע.

    ח"כ בועז טופורובסקי קידם חקיקה שתאסור שימוש של רוכבי אופנועים ב"קסדת חצי" אשר אינה מספקת הגנה נאותה לרוכבים במקרה של תאונת דרכים. חיוב חבישת קסדה המכסה את הראש כולו ימנע פגיעה והרג של רוכבי אופנועים בישראל.

    כאמור, אין התייחסות לנושאים החשובים – ביטוח החובה והמיסוי לדו-גלגלי, וגם כשניסינו לקבל תשובות קונקרטיות לא קיבלנו כאלה. נתנחם בכך שלפחות ענו למיילים ששלחנו.

    עלה ירוק

    עלה ירוקגם באתר המושקע של המפלגה הסימפטית עלה ירוק לא מצאנו התייחסות קונקרטית לנושאי תחבורה. יחד עם זאת, בעמוד הפייסבוק של עלה ירוק מצאנו התייחסות לדו-גלגלי, שבה מבטיחה המפלגה שתפעל למען הסדרת רכיבה של דו-גלגלי בנת"צים – נתיבי תחבורה ציבורית. בהחלט מטרה יפה וחשובה, אולם לטעמנו זה מעט מדי. ההתייחסות המפורשת של עלה ירוק לנושא מובאת כאן כלשונה:

    היום 4% מכלי הרכב אופנועים והם מעורבים ב-10% מהתאונות. רוכבי דו גלגלי תופסים פחות מקום, מבזבזים פחות דלק, ויש לזה המון יתרונות, מלבד סוגיות הבטיחות. הדבר הנכון הוא להקצות להם מסלולים מיוחדים, אבל צריך להיות ריאליים מבחינת עלויות. הפתרון שלנו: לאפשר לרוכבי דו גלגלי לנסוע במסלולי תחבורה ציבורית. בגלל הזריזות הם לא יפריעו לתחבורה הציבורית וכך יימנע הצורך שלהם לעבור בין מסלולים ולתמרן באופן מסוכן בין מכוניות.

    *    *     *     *     *

    עד כאן ההתייחסויות שכן הצלחנו לקבל מהמפלגות השונות. ניסינו כאמור לדלות מידע והתייחסות לתחבורה ודו-גלגלי גם במצעים הרשמיים של שאר המפלגות, אולם העלינו חרס למרות פניות חוזרות ונשנות לדוברי המפלגות. אבל בכל זאת כמה התייחסויות שלנו.

    ראשית, שתי המפלגות הגדולות – הליכוד והעבודה (המחנה הציוני) – לא מתייחסות לנושאי תחבורה, ונראה שהן, יותר משאר המפלגות, עסוקות בעיקר בלהראות לאזרחים כמה הצד השני גרוע. חבל. יחד עם זאת צריך לזכור שהעלייה הדרמטית במחירי ביטוח החובה ב-2010 הייתה במשמרת של ביבי נתניהו והליכוד, כשיובל שטייניץ כיהן כשר האוצר וסירב לשבת ולדבר עם נציגי הדו-גלגלי. לכולנו זכורה ההתפקדות לליכוד בניסיון להשפיע מבפנים – ניסיון שלא צלח בשל סיבות כאלו ואחרות. בבואנו לשים את הפתק בקלפי – אנחנו צריכים לזכור גם את זה.

    משאר המפלגות – כאמור הבית היהודי של נפתלי בנט, מרצ, ש"ס וישראל ביתנו – לא קיבלנו כל התייחסות, וזאת למרות שפנינו מספר פעמים. כנראה שיש להם דברים חשובים יותר לטפל בהם מאשר מגזר קטן של כ-120 אלף איש שמופלה לרעה זו תקופה ארוכה בעיקר בתחום ביטוח החובה.

    בבואנו מחר לשים את הפתק בקלפי ולממש את חובתנו הדמוקרטית, אנחנו צריכים לתת את הדעת גם למדיניות של כל מפלגה ומפלגה כלפי הבעיות המהותיות של המגזר שלנו, ולבחור את הפתק הנכון עבורנו תוך שקלול של כל הנתונים – גם אלו הקשורים אלינו ישירות.

    חג דמוקרטיה שמח לכולנו.

    תודה לעמוס שאול על העזרה באיסוף הנתונים והכנת הכתבה

  • אספנות: ימאהה RD350LC

    אספנות: ימאהה RD350LC

    כתב: רענן כרמיאלי

    "R זה רייס ו-D זה דאווין". עד היום המשפט הזה מטורו של טל שביט במגזין טורבו אי שם בתחילת שנות ה-80 חרוט לי בראש. המשפט הזה נאמר על ידי שביט לפרחח שנהג באונו טורבו וניסה לאתגר את טל במרוץ האצות מרמזור לרמזור. לאחר ש'הוכה' הפרחח שוק על ירך על ידי ה'כולה' 350 סמ"ק, הוא שאל את טל מה זה ה-RD הזה, אירוע שהוליד את אחד הטורים המשעשעים ביותר שטל כתב אי-פעם.

    Yamaha RD350-01כמו שאר היצרנים היפנים האחרים בשנות ה-60, גם ימאהה התמחתה בבניית אופנועים קטנים ודו-פעימתיים. למרות שהונדה כבר באמצע העשור סימנה את הכיוון כשהחלה את צעדיה לעבר האופנועים הגדולים ארבע-פעימתיים עם ה-CB450 ולאחר מכן כמובן עם גרסת ה-750, עדיין לקח לשאר היצרנים היפנים עוד כמה שנים להדביק את הפער, כאשר ימאהה היא האחרונה להיכנס למועדון ה-UJM עשור לאחר מכן. ב-1973 ימאהה משחררת לעולם את סדרת ה-RD שפירושה (Race Developed) בנפחים 125, 200, 250 ו-350 סמ"ק. בארה"ב, אוסטרליה ויפן כונתה הסדרה החדשה RZ על מנת ליצור את הקשר בינה לבין דגמי המרוץ החדשים דאז שנקראו TZ. דגם ה-350 הציע 39 כ"ס על 160 ק"ג – לא מרגש כאשר מסתכלים על הנייר, ובמיוחד כאשר משווים זאת ל-Z1 ולדגמי המאך של קאוואסאקי, ה-CB של הונדה או הטריפלים הדו פעימתיים של סוזוקי. דגמי ה-GT בנפחים 500 ו-750, כולם היו יותר חזקים ממנו והציגו ביצועים טובים יותר בקו ישר, אבל ברגע שהגיעו לפנייה נכנעו הגדולים ל-RD הקטן. עם תיבת הילוכים בת שש מהירויות ושלדה הלקוחה מאופנועי המסלול, ה-RD הקטן השאיר את כולם הרחק מאחור.

    העליונות הזו גם קיבלה גיבוי על המסלול, במרוץ הדייטונה 200 בשנת 1973 שם ניצח יארנו סארינן את המרוץ על גבי ה-TZ350 והיה בכך לאופנוע בעל הנפח הקטן ביותר אשר מנצח את המרוץ. כל הנסיבות הללו הפכו את האופנוע ללהיט, אך בד בבד עם התפתחות מנועי הארבע-פעימות, משבר הדלק העולמי באמצע שנות ה-70 ותחילת חוקי זיהום האוויר, גסיסת המנועים הדו-פעימתיים החלה. למרות זאת, ימאהה המשיכה לייצר ולתמוך ב-RD, ובשנת 1980 מציגה את הדגם מקורר הנוזל הראשון – ה-RD250LC שהגיע עם שלדה חדשה, בולם מונושוק מאחור שהחליף את הטווין-שוק הישנים, וכן תושבות גומי למנוע. ימאהה יצאה קודם עם דגם ה-250 סמ"ק מכיוון שנפח זה היה הפופולרי ביפן. מספר חודשים לאחר מכן יצא גם ה-RD350LC עם הספק של 47 כ"ס (אשר יכונה 'אלסי' מעתה והלאה) גם לשאר העולם. למרות רצועת הכח הצרה ששכנה בין 6,000 ל-9,000 סל"ד, דגמי האלסי זכו להצלחה גדולה לעומת מקביליהם כמו ה-RG של סוזוקי שהיוו את הסמן הקיצוני האלים, או ההונדה NS250 שהיה בקצה השני של הסקאלה והיווה את הסמן התרבותי.

    Yamaha RD350LC-KRב-1983 ימאהה הציגה את דגם ה-YPVS (ר"ת Yamaha Power Valve System) – מערכת השולטת באופן אלקטרוני על שסתום במערכת הפליטה ומאפשרת פתיחה הדרגתית של שסתום הפליטה על מנת לאפשר זרימה אופטימלית של גזי הפליטה לכל אורך תחום הסל"ד, וכך ליצור רצועת כוח רחבה יותר כבר מ-3,000 סל"ד. תוך כדי המערכת גם הביאה לעלייה בהספק המרבי ל-59 כ"ס מכובדים, וכך האופנוע הרגיש גמיש הרבה יותר והפך נשלט יותר. זה לא שלא הורגשה בעיטה כאשר המנוע הגיע ל-6,000 סל"ד, אבל זאת הייתה הרבה פחות אלימה מבעבר. ה-YPVS היווה את שיא האבולוציה עבור מנועי השתי פעימות לכביש, אך לצערנו עקב החמרה בתקנות זיהום האוויר ירדה קרנם של הדו-פעימתיים עד שב-1988 הופסק ייצור האלסי לחלוטין.

    בניגוד לדגם מקורר האוויר החד ומרובע, האלסי הציג קווים עגולים וזורמים יותר, כאשר בשנת 83 האלסי YPVS הגיע עם פיירינג חרטום נחמד ובמקביל הוצעה גם רפליקת קני רוברטס מרשימה הצבועה בצהוב כמו אופנועי המרוץ של ימאהה באותה תקופה, כולל חתימה של קני רוברטס על הפיירינג (הגרסה היפה ביותר לדעתי). מ-84 ועד 88 הגיע האלסי עם פיירינג מלא. עם יציאתו, דגם האלסי הפך מיד לחביבם של רוכבי המרוצים, ובזכות שוק אפטרמרקט מפותח, קמו בכל אירופה סדרות מרוצים המבוססות על הדגם. בבריטניה סדרת מרוצים כזו הביאה לנו את ניל מקנזי וקארל פוגרטי. זו גם אחת הסיבות שחשוב לבדוק היטב לפני קנייה מספרי מנוע ושלדה תואמים, מכיוון שעקב כך קשה למצוא אקזמפלרים מקוריים (נרחיב על כך בהמשך). דגם האלסי 350 הראשון, שהיה בעצם הגדלת נפח ישירות מ-250 סמ"ק, סבל עקב כך מכמה מחלות ילדות. השימוש באותם קרבורטורים, 26 מ"מ של מיקוני, גרם לחנק של המנוע ושיהוקים בסל"ד בינוני, האגזוזים נשברו והתפוררו, וכן הורגש נדנוד בכידון במהירות גבוהה. כל אלו תוקנו בשנה השנייה של הדגם. מלבד זאת הדגם היה פשוט וזול לאחזקה. בנוסף, האלסי מ-80 עד 82 הגיע עם צמד בלמי דיסק מלפנים ובלם תוף מאחור, כשזה האחרון הוחלף לבלם דיסק בדגם ה-YPVS שיצא ב-1983. מכיוון שהדגם היה פופלרי אצל הצעירים שהתחרעו עליו במסלול ובכביש הציבורי, האופנוע עבד קשה מאוד ובמקרים רבים הוחלפו מנועים ושלדות, ולכן הקושי למצוא מספרים תואמים. עבור דגמי 80-82 הדגם נקרא באירופה 4L0, כאשר המספרים ב-1980 מתחילים מ-000101, ב-1981 מ-100101 וב-1982 200101. הדגם היפני נקרא 4U0, וזה הדרום אפריקני 5J5. שאר המספר זהה. מ-83 דגם ה-YPVS קיבל את הקוד 31K, וב-85 הוא כבר נקרא 1FJ. עוד מידע על מספרי שלדה ומנוע תוכלו למצוא בקישור.

    בזכות האינטרנט ניתן כיום להשיג חלקים ללא שום בעיה, בין אם זה ב-EBAY או באתרים יעודיים יותר כמו rzsunlimited.com הנמצאים בארה"ב ומתמחים בדגמי ה-RD/RZ (מקראים RZבארה"ב – אל תשכחו). כמו כן חלקים ניתן למצוא גם ב-wemoto.com וב-yambits.co.uk. אלו האחרונים בעלי מלאי גדול מאוד, ואפילו מייצרים תחליפים עבור חלקים שייצורם הופסק או שכבר קשה להשיג. מידע מקיף ניתן למצוא באתר הייעודי לדגם – rd350lc.net, וכן במועדונים והפורומים השונים ברחבי העולם, אשר מקצתם מובאים כאן כגון מועדון ה-RD הבריטי lcclub.co.uk, או הפורום של בעלי RD בקישור rzrd500.com. קבוצת תמיכה נוספת תוכלו למצוא כאן homepage.ntlworld.com/ultimatelccrazy.

    Yamaha RD 350K SP  1בשוק האופנועים, מניית ה-RD נמצאת בעלייה מתמדת, ודגמי LC שמורים נמכרים במחירים גבוהים, בעיקר אלו מהשנים 80-82. דווקא דגמי ה-YPVS של שנת 83-85 (שלדעתי הם היפים ביותר) נמכרים במחירים שפויים, ועדיין ניתן למצוא בארה"ב דגמי רפליקת קני רוברטס במחירים של 3,500 עד 5,000 דולר לאופנוע במצב טוב, כאשר התנודות במחיר תלויות בעונות השנה, בעיקר בצפון ארה"ב. למרות שההיצע בבריטניה גבוה יותר, המחירים שם גבוהים לעומת שאר היבשת האירופית ובעיקר לעומת ארה"ב, וזאת עקב ההבדלים בשערי המטבע. בנוסף, עקב אופי השימוש השונה בארה"ב לעומת אירופה יש סיכוי גבוה יותר למצוא אלסי בארה"ב במצב מעולה שלא עבר התעללות ובמחיר שפוי. יצא לי לראות, לשמוע ולהריח את הנ"ל באירוע הרוקרבוקס במילווקי לפני שנתיים. בעל האופנוע נאות להניע עבורנו, חבורה שהתגודדה סביבו, את האופנוע, ומה אומר לכם – הצליל של מנוע השתי פעימות בתוספת הריח שמלווה בענן כחלחל היוצא מפתח האגזוז כאשר המנוע קר – פשוט תענוג. כיף לשמוע ולראות אופנועים כאלו חיים ונושמים.

    אז נכון, האלסי הוא לא אופנוע ליום יום ולא 'הבחירה הרציונלית' לכלי תחבורה, אבל היי – אנחנו לא רוכבים על אופנועים משיקולי הגיון. אנחנו עושים זאת מתוך תשוקה, ותשוקה זה לא דבר הגיוני, וכך גם האלסי. זהו אופנוע שגם שלושים שנה אחרי עדיין ירגש ויגרה את הבלוטות בכבישים הנכונים, ואם ישאל אתכם איזה פרחח אחרי ש'נתתם לו בראש' מה זה ה-RD הזה תמיד תוכלו לענות לו "R זה רייס ו-D זה דאווין".

    *     *     *     *     *

    אנצל במה זו להודות לאבי פרידמן ומוטי גלברט על הבאתו של אתר פול גז למה שהוא היום – מגזין הדו-גלגלי המוביל במדינה, ועל ההזדמנות שנתנו לי לכתוב כאן. לא קל לשמור על רמה גבוהה כזו לאורך זמן ולא קל גם למצוא את האנשים הראויים שיחליפו אותך וינווטו את מפעלך קדימה, ועל זאת אני רוצה לומר להם תודה מכל הלב ובהצלחה בהמשך דרכם. כמו כן ברצוני לומר תודה רבה גם לאביעד שנכנס לתפקיד העורך הראשי בצורה מעוררת כבוד, ובהחלט מושך את פג"ז קדימה לגבהים חדשים. ובנימה אישית תודה לאביעד על הסבלנות שהוא מגלה כלפיי בכל הנוגע להגשת כתבות בזמן. להתראות בכתבה הבאה.